בפנינו החלטת בית הדין הגדול להשבת התיק לעיון חוזר של בית הדין האזורי בענין פס"ד לחלוקת רכוש, הכולל בחובו את זכאותה של האשה לכתובתה.

יש לציין כי הצדדים גרושים כבר מתאריך כ"א שבט תשס"ט 15.2.09.

להלן תובא השתלשלות הענינים בתיק זה, ולאחריה הכרעת הדין.

פסק דין קמא – ביה"ד האזורי
ביום 18.2.10 בית הדין דנן הוציא החלטה כדלהלן:

"בית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ומחליט כי הנתבעת זכאית לכתובתה בסך 180,000 ש'"ח.

באשר לחלוקת הדירה, בית הדין לקח בחשבון את העובדה כי התובע ואביו השקיעו את רוב הכסף ברכישת הדירה.

לנתבעת זכות ראשונית לרכוש את חלקו של התובע בדירה.

בית הדין הגיע למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובע, בפועל, סך של 20,000 ש"ח".

לפסק דין זה צורפו נימוקים מפורטים של חברי בית הדין.
החלטת בית דין הגדול
הבעל ערער לבית דין הגדול על החלטה זו.

בפנינו החלטת בית דין הגדול מיום י' אב תש"ע 21.7.10. בהחלטה מפורטות בהרחבה טענות הבעל לשעבר לכך שהאשה אינה זכאית לכתובתה. בית הדין הגדול החזיר את התיק לבית הדין האזורי לליבון חוזר של טענות הבעל אודות הגשת תלונות סרק ע"י האשה בדבר פגיעה מינית בילדים ומלחמה משפטית קשה כנגד הבעל, שיש בכך טענה לכאורה כדי לשלול מהאשה את כתובתה. כן התבקש בית הדין האזורי לבדוק את הטענה שמא האשה לא רצתה כלל את הבעל, ובכך מפסידה כתובתה מכח דינו של רבנו ירוחם.

ואכן, בית הדין ניהל דיון נוסף לבירור שאלת זכאותה של האשה לכתובתה, לאור התמיהות שהעלה בית הדין הגדול בהחלטתו הנ"ל.

טענות הצדדים
להלן עיקרי הטענות שעלו בדיון האחרון:
להלן ציטוט דברי ב"כ התובע: יש הכוונה של ביה"ד הגדול, הוא רוצה שביה"ד האזורי יחזור בו. השאלה היא למה הבעל פתח תיק גירושין? האם האשה רצתה שלום בית? אם לא, שניהם מורדים, ואין האשה זכאית לכתובה. תיק הגירושין נפתח לאחר הגשת התלונה במשטרה. התיק נפתח ביוני 2008. היתה תלונה על איומים ברצח. התיקים נסגרו. ביום 5.6.08 האשה בקשה צו הגנה. זה היה אחרי תביעת הגירושין. האשה קבלה צו הגנה לשבוע (מגיש מסמך לכך - פרוטוקול והחלטת בית משפט). לאחר כמה חודשים, בחודש אוקטובר 08, מבקשת האשה שוב צו הגנה, במסגרת זו בית משפט מאשר את בקשת הבעל לשלום בית (מציג מסמך, שנדחית הבקשה לצו הגנה). לאחר 19 יום, בתאריך 26.10.08, מבקשת האשה שוב צו הגנה, על כך שהבעל נכנס לבית מעבר לימים הקבועים. השופטת לא קבלה זאת (מציג מסמך). בעמוד 2 כתב ב"ד הגדול שהאשה לא בקשה שלו"ב לפני הגירושין. גם השלו"ב שהיה לאחר הגשת תביעת הגירושין לא היה מלא, אלא רק בהגבלה של כמה שעות כניסה לבית ליום, למשך 19 יום. לא היה יחסי אישות בתקופה זו. הרב בארי כתב שהאשה הגישה תביעה על תקיפה מינית והדברים לא נמצאו נכונים. תלונה זו היתה שבוע לאחר צו הגנה ראשון, ביום 23.6.08. האשה רצתה להציק לו בהוצאת צווי הגנה. לפי הרב בארי, אולי לא צריך התראה כי זה חטא מפורסם (מקריא מהחלטת הרב בארי בפס"ד ב"ד הגדול הנ"ל). יש לכך נימוקי הלכתי, הבעל לא יכל לגור עם האשה מרוב צווי הגנה. זה בגדר 'גזמה להרגו'.

הבעל לשעבר מוסיף: הנישואין היו קשים. האשה הפסיקה להניק והיו לבת בעיות מעיים קשות, הייתי עושה מעשים לעזור לה. לאחר שנה וחודשיים התלוננה האשה בגין כך על פגיעה מינית (מצרף את החומר). לא נעצרתי על כך במשטרה. זה היה לפני פתיחת תיק הגירושין. בנוסף, המוהל לא פרע את המילה כראוי, אני יודע לעשות זאת, אני עושה בריתות, הזמנתי את המוהל, המוהל הסכים אתי שיש בעיה, אמר שלא לעשות תיקון רק יש להוריד את הערלה למטה. האשה הגישה תלונה שניסיתי לכרות את איבר המין של הבן, במסגרת אותה תלונה שהגישה על תקיפה מינית (מצרף את עדות המוהל). האשמות כאלו כנגדי הן בבחינת עוברת על דת. האשה הגישה תלונות סרק כאשר רק באתי לקחת ספר אבלות מהבית (מקריא מהחלטת השופטת שכתבה שספק אם כך היה צריך להגיש את התלונה נגדו). לו יצוייר שעשיתי, האם יעלה על הדעת שהיא תחזור אלי? הרי היו 19 יום שהיא חזרה אלי? גם לפני 5 חודשים חיינו יחד באותו בית. ניסו שוב. היינו בטיולים. האשה רצתה להתגרש, ולפי רבנו ירוחם היא מורדת. האשה אמרה בדיון שהיא רוצה גט מיידי (מקריא בקשה של האשה מיום 24.1.09 שהאשה מבקשת להתגרש מיידית).

ב"כ האשה טוען: ב"ד קמא מכיר טוב יותר את הצדדים והתרשם ממידת האשמה של כל אחד, לאפוקי ב"ד הגדול שניזון ממסמכים. תביעת גירושין של הבעל נפתחה ביום 4.6.08. התלונות שהוגשו ע"י האשה: ביום 26.6.08, תלונה ראשונה, תקיפת הבת. גם בתאריכים 25.11.08, 31.7.08 הגישה האשה תלונות. כולן הוגשו לאחר הגשת תביעת הגירושין.

הבעל מציג תלונה במשטרה שהגישה האשה נגדו עוד לפני פתיחת תיק הגירושין, ביום 3.6.08.

בבירור שעורך עמו בית הדין מתברר כי רק תלונה זו היתה קודם פתיחת התיק. שאר התלונות היו אח"כ.

ב"כ האשה: יש תלונה אחת של האשה מיום 3.6.08 ולמחרת הוגשה תביעה לגירושין. תלונה זו הינה בדבר איומים כלפי האשה. שאר התלונות נעשו אח"כ. האשה טופלה כבר קודם, מחודש אוגוסט 2007, במרכז למניעת אלימות - אלמגור. פקידת הסעד סימה בנימיני אמרה כי יש להמשיך את צו ההגנה משום שקיימת מסוכנות. בית המשפט קבע כי יש רמת סיכון. העו"ס אמרה שהיא מזהה אצל הבעל אלמנטים של אלימות. הצו הוארך בהסכמה. האשה חוותה אלימות ולכן היתה מטופלת באלמגור. האלימות הוכחה בבית המשפט. לכן אין להלין כלפי האשה על שפנתה לטיפול זה. באשר לתלונות האשה על פגיעה מינית, הן היו רק לאחר פתיחת תיק הגירושין. זה היה בעקבות שירותי הרווחה שנכנסו לתמונה ושלחו אותה להגיש את התלונה. העו"ס כתבה שהוסבר לבעל שלא לפעול כך מבחינה רפואית כנגד הילדים. המשטרה קראה לזה מעשה סדום, לא האשה היא זו שבחרה להגדיר זאת כך. האשה רק הלינה בגין המעשים עצמם.

האשה: העו"ס אמרה לי שהדברים הללו שהבעל עושה לילדים צריכים להיבדק. כל ענין התלונות התחיל מאלמגור. לא ידעתי איך להסתכל על הדברים. הפעולות שהבעל עשה לילדה היו עלולות לקלקל לה את המעיים. לא אמרתי לחוקרת שזה מעשה סדום, רק אמרתי שהבעל עשה טיפול לא טוב. באשר לתיקון הברית, המוהל גיחך כשהבעל העיר לו על כך, הבעל לא סמך על המוהל. פניתי למשטרה כי חששתי שהוא יעשה תיקון לברית. הבעל עצמו אמר לשירותי הרווחה כי הוא יודע לטפל כי הוא גדל בבית של רופאים ואחיות.

האשה מספרת כי היא הגישה תלונה במשטרה על כך שהאב התקלח עם הבת ונתן לה לגעת באבר מינו.

הבעל מגיב: זה שקר, האשה היא זו שהתקלחה עם הבת בדלת פתוחה. אני לא התקלחתי עם הילדה, אני רק קילחתי אותה והייתי לבוש.

בית הדין שואל את אשה מי הפנה אותה לטיפול במרכז לאלימות במשפחה – אלמגור.

האשה: שכנה שראתה מה שעברתי, היא שלחה אותי לאלמגור. טופלתי פעם בשבוע בשיחות, מפגשים וסדנאות. הייתי שם בטיפול מחודש אוגוסט 07, למשך תשעה חודשים, עד שהדברים פרצו. הייתי שם עשרות פעמים.

מסמכי חקירות המשטרה
להלן יצויין מה שעולה מהמסמכים שהוגשו לעיון בית הדין ע"י שני הצדדים:

בפנינו אישור טיפול במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, חתום ע"י גב' שלומית סגן-כהן, מנהלת המרכז (ממוען לבית הדין). מאשרת כי האשה גברת פלונית מטופלת במרכז מתאריך אוגוסט 2007 ועד עתה. והוסיפה בהערה: "הנ"ל מטופלת סביב אלימות קשה במשפחה לסירוגין משנת 2007".

כאמור לעיל, לשאלת בית הדין השיבה האשה כי אמנם לא הופנתה למרכז אלמגור ע"י גוף מקצועי, אך בעקבות המלצה של שכנה שהיתה עדה למה שמתרחש בבית התחילה שם את הטיפול, בהתאם למועד האמור. לטענתה היא השתתפה שם במפגשים רבים עוד טרם פתיחת הליך הגירושין.

ביום 3.6.08 הגישה האשה תלונה במשטרה על הבעל בגין אלימות, התעללות, זריקת בקבוקי פלסטיק. הלינה על אירוע אלימות מסוים, שהאב רצה לקחת את הילדה בלילה לאירוע של הקהילה והאשה התנגדה. מלינה על דחיפה מצד הבעל ולקיחת הילדה בכח. קילל, צעק, הצמיד אותה לספריה בסלון וניסה שוב לחטוף ממנה את הילדה. נתן לה סטירה בכתף שמאל. השאיר עליה סימני אלימות. נעל אותה בבית, הוציא את מפתחות הדלת וניתק את הטלפון כדי שלא תוכל להתלונן במשטרה. מספרת שהיא התלוננה, ולאחר דקה גם הוא התקשר למשטרה והתלונן עליה על אלימות. טענה שהבעל היה אלים כלפיה גם בעבר.

ביום 3.6.08 (או 7.6.08, הכיתוב אינו ברור דיו), נחקר הבעל בגין תלונת האשה על תקיפתה ועל כך שנעל עליה את הבית (תלונה מיום 3.6.08). הבעל מכחיש. לדבריו זה שקר וכזב. טען שהאשה קללה אותו ולא נתנה לו ללכת עם הילדה לאירוע חשוב.

ביום 22.9.08 נחקרה האשה במשטרה אודות תלונת הבעל הנ"ל מיום 3.6.08, שדחפה את הבעל, קיללה אותו ולקחה ממנו את הבת בחזקה. האשה מכחישה, מספרת שהבעל בצו הרחקה מהבית. מספרת כי החלו הליך גירושין שעומד להסתיים. כשנשאלה ע"י החוקרת המשטרתית האם היו אירועים נוספים אלימים בינה לבין הבעל, השיבה האשה: "היו, אבל לא התלוננתי, מתוך פחד מתגובותיו ורצון לשמור על הקן המשפחתי". כאשר נשאלה האשה האם שיתפה מישהו באותם אירועים אלימים שלא דווחה עליהם, השיבה האשה: "יש לי עו"ס מאלמגור, שרית, אותה עידכנתי בכל האירועים (מסרה מספר טלפון של אותה עו"ס). בהמשך תיארה את אותם אירועים אלימים אשר לטענתה מנעו ממנה לפגוש חברות ובני משפחה. כאשר נשאלה: מה גרם לך בפעם הזאת להגיש תלונה, השיבה: "קיבלתי כח מעו"ס לא לחשוש ולהגן על עצמי וגם הדאגה לילדה להגן עליה זו חובתי והמקרה שהיא היתה עדה בקשר ללכת לאירוע או לא, גרם לי להחליט לפנות למשטרה". באשר לגוף האירוע נשוא תלונת הבעל, טוענת האשה כי הבעל מעוניין לנקום בה, כן טוענת כי הבעל הזמין את הניידת אחרי שהיא הזמינה ראשונה.

ביום 11.6.08 התלונה האשה כנגד בעלה, מציינת כי הם בהליכי גירושין, מלינה כי היה מתקלח עם הילדה יחדיו, טענה על מעשה מגונה בילדה בגין הנ"ל, רואה סרטים לא ראויים בחדרה של הילדה. כן הלינה אודות טיפול בבעיות מעיים של הילדה בדרכים לא ראויות תוך כדי החדרת אצבעות, ניסיון לעשות לבן תיקון בברית מילה והיה מכאיב בכך לילד. עשה חוקן לבן באמצעות מזרק עם מים חמים, משך את הילדה בכח עד שיצא לה המרפק. מספרת כי שוחחה עם הרווחה וכן עם שרית מארגון אלמגור. עוד מספרת כי בתחילה לא היתה נוהגת להתלונן כי היתה חלשה, אך לאט לאט התחזקה מחשש שהילדים נמצאים בסיכון.

ביום 24.6.08 נחקר הבעל בגין תלונת האשה הנ"ל, על שעשה מקלחת יחד עם בתו הקטנה וכן הטיפול שעשה לבת נגד בעיות מעיים, החוקן שעשה לבן, הניסיון לתקן את ברית המילה של הבן וכן על כך שמשך את הבת בידה מאת האם עד שנפרקה יד הבת. הבעל טוען כי עשה מה שעשה רק כדי להקל על הילדים, לטענתו האם הסכימה עם הטיפול שעשה לבת נגד בעיות המעיים. טוען שהכל עלילת דם כדי להכפיש את שמו ברבים עקב היותו [...]. טוען כי הוא מדבר עם אשתו על גירושין כבר חודשיים והם בסכסוך גירושין. הכחיש את הטענה שהיה מתקלח עם הבת רק טען שהוא היה זה שמקלח אותה, אך לא היה מוריד בגדיו. טוען כי האשה היא זו שהיתה מתקלחת עם הבת באופן לא ראוי. באשר לתיקון הברית, טען כי המוהל הדריך אותו באופן התיקון של פריעת הברית. כן הכחיש שאר הטענות. לקראת סוף חקירתו טען: "כיון שבסופו של דבר הגענו למסקנה שאנחנו רוצים להתגרש, ואף עשינו טיוטת הסכם גירושין והיא ראתה שהוא לא לרוחה, החליטה לנקום בעלילת דם וצעדים דרסטיים ולא נכונים וכו' כדי להכפיש את שמי". כן מצורפת עדותו של המוהל במשטרה, שאישר שהיתה בעיה שהעור היה דבוק והנחה את הבעל כיצד לתקן את הטעון תיקון.

ביום 6.10.08 נחקר הבעל במשטרה אודות התלונה הנ"ל שזרק על האשה בקבוקי מים רקים או מלאים וכן גרם לנזק בדלת הבית. הבעל טוען המשטרה כי בינתיים היחסים שלו עם האשה השתפרו, ולמרות צו המניעה, האשה נותנת לו להיכנס לבית באופן חופשי, כולל שיחות ארוכות אתה.

המסקנה העולה מהמסמכים
מכל החומר הנ"ל מצטיירת התמונה הבאה בהתאם לסדר הכרונולוגי של האירועים:

האשה פנתה ביוזמתה למרכז אלמגור למניעת אלימות זמן רב טרם פתיחת תיק הגירושין, כמצויין לעיל, והשתתפה שם במפגשים רבים, עקב המלצת שכנים שחשו במצוקתה (בית הדין מקבל את גרסתה של האשה מהדיון האחרון בבית הדין כי הפנייה לאלמגור אכן נעשתה בכנות, ולא מתוך צעד טקטי, זאת לאור המכתב המצורף ממנהלת המרכז וכן לאור העובדה כי ספרה זו כמשיח לפי תומו גם בחקירתה במשטרה ביום 22.9.08 וכן בתלונתה מיום 11.6.08, כמתואר לעיל). לאחר תקופת זמן, עקב אירוע אלימות שחוותה, לטענתה, הגישה האשה תלונה במשטרה על אלימות מצד בעלה. גם הבעל הגיש תלונה במשטרה כנגד האשה, עוד באותו היום, בגין אותו אירוע שהיה בין שניהם. למחרת אותן תלונות הדדיות פתח הבעל תיק לגירושין (יש להניח כי ישנו קשר ישיר בין האירוע שהיה יום קודם, כולל התלונות ההדדיות במשטרה, לפתיחת תיק הגירושין ע"י הבעל). לאחר פרוץ הסכסוך הרשמי, קרי - פתיחת תיק הגירושין ע"י הבעל, הגישה האשה עוד תלונות במשטרה כנגד הבעל. מרבית התלונות שהלינה האשה כנגד הבעל לא היו בעלי אופי של פגיעה מינית בילדים (כולל התלונה בדבר טיפולו של הבעל בבעיות המעיים של הבת וכולל התלונה בדבר ניסיון לתקן את ברית המילה) למעט תלונה אחת שהיתה בעלת אופי של תקיפה מינית, בדבר המקלחת שעשה הבעל עם הילדה הקטנה. בפועל הבעל לא הועמד לדין באשר לתלונות הנ"ל, לכאורה לאור הסתירה בין שתי הגרסאות וחוסר ראיות.

לאור המתואר, אין לראות בהשתלשלות הענינים הנ"ל ניסיון של האשה למוטט את הבעל או לפגוע בקשר הנישואין שלהם, דבר שעלול היה להביא את הבעל בעל כרחו להגיש את תביעת הגירושין. זאת מחמת כמה סיבות:

א. פניית האשה למרכז אלמגור, אינה פגיעה בחיי הנישואין וכן אינה מהווה פגיעה בבעלה, ונראה שהיא נעשתה בכנות, כדי להגן על איכות חייה לאור העובדה כי היא חשה מאוימת מאת בעלה.

ב. התלונה שהגישה במשטרה אודות אלימותו של הבעל, עדיין אין בה כדי להוכיח כי היא גרמה לכך שבעלה לא יהיה מסוגל לחיות עמה. אין לנו בסיס שהיא הגישה תלונת סרק ולא הרגישה את עצמה מאוימת באמת. עצם העובדה כי הבעל לא הואשם בגין תלונה זו, עדיין אין בכל לשלול את העובדה כי האשה אכן הרגישה את עצמה מאוימת, ולא היתה מגמתה רק לשם גרימת צער לבעל. לאור הכרות בית הדין את הצדדים בתיק זה, לא יקשה עלינו לקבל את ההנחה כי אכן האשה חשה מאויימת טרם הגשת התלונה.

ג. באשר לתלונות שהגישה האשה בגין טיפולו של הבעל בבעיות המעיים של הבת וכן התלונה בדבר ניסיון לתקן את ברית המילה, בית הדין התרשם כי האשה לא ניסתה רק להכפיש את הבעל, ותוכיח העובדה כי אכן היא לא טענה על פגיעה מינית של הבעל בבן (רק המשטרה פירשה זאת כך), כל מגמתה היתה כדי להושיע את הבן, אשר לתחושתה היה נתון תחת סיכון גופני ממשי בגין טיפוליו הלא שגרתיים של אביו באברים רגישים בגופו. גם הבעל (לשעבר) הודה בפנינו בעצם העובדות, אלא שטען שהן היו רק כטיפול רפואי (לבת) או כתיקון הברית (לבן), ואינן מעשה שאינו ראוי. עצם העובדה כי הבעל לא הועמד לדין על כך אינה מוכיחה כי האשה לא חשה שילדיה היו אכן בסיכון אמיתי תחת טיפולו של האב אשר לא שעה לבקשותיה לחדול מטיפולים אלו, בהתאם לטענותיה בבית הדין.

ד. בנוסף, תלונות אלו היו רק לאחר פרוץ הסכסוך הרשמי בין בני הזוג, קרי – פתיחת תיק הגירושין ע"י הבעל, כך שלא יהיה זה נכון לומר שהבעל נאלץ לפתוח את תביעת הגירושין בגלל תלונתה המאוחרת של אשתו...

ה. אמנם, קיימת תלונה של האשה כנגד בעלה אשר היא כן בעלת אופי מיני, התלונה שהבעל היה נוהג לקלח את עצמו יחד עם הבת הקטנה, אולם לא ניכר בהכרח כי עשתה זאת כדי לפגוע בבעלה (אף שלא הורשע בגין כך), וכן גם תלונה זו היתה רק לאחר פתיחת תיק הגירושין, וודאי שלא היא גרמה להגשת התביעה.

"מגזמת עליו להרגו"
באשר לטענה, שיתכן ובעצם תלונות האשה כנגד בעלה בדבר מעשים מגונים מתקיים פה דין "מגזמת עליו להרגו", שזו עילה להפסיד אשה כתובתה, יש להוסיף את הדברים הבאים, מעבר למה שכבר נאמר והוסבר עד כה (שאין להפסידה כתובתה בגין זאת):

דין אשה שגזמה על בעלה, מקורו ברמ"א אבהע"ז קטו, ד בשם הגהות מימוניות. וזהו לשונו של הגהות מיימוניות (אישות כד, ד):

"ועוד, אחרי שהביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר, ויגזם לו להרגו, לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול, והלכה כוותיה, כל שכן הכא, דמגזמא לו להרגו וכו'".

וכך כתב הרמ"א:

"אשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת" (דין זה נלמד מדין מקללת יולדתיו, כאמור, כמובא גם בביאור הגר"א שם).

איום ללא מעשה מקדים
האם דין הרמ"א שווה למקור דינו המובא בהגהות מיימוניות שם? לכאורה הדברים אינם שווים, שהרי הרמ"א מדבר אפי' באיום להרגו, ללא שום מעשה, ואילו מקור הדין בהגהמי"י מדבר על מצב שכבר שכרה רוצח להרגו אם יעשה לה דבר. ואולם, עי' בפסק דינו של הגר"י קוליץ זצ"ל (שורת הדין ט), שם כתב שסבר הרמ"א שאין הבדל בדבר, ומספיק אף איום בפה כדי להחשיבה עוברת על דת, שהרי לא גרע מדין מקללת יולדיו, שגם הוא בפה גרידא.

דווקא איום בהריגה?
ברם, אף שמדברי הרמ"א משמע שדי באיום כדי להחשיבה כעוברת על דת, אולם מלשון הרמ"א נראה שהכוונה לחשש הריגה בלבד, ולא לכל איום אחר. ועי' בפתחי תשובה (שם, ס"ק יז) שהביא תשובת נו"ב אודות אשה שהוציאה קול על בעלה שהוא מזנה עם זכרים, ורצה השואל לומר שהפסידה כתובתה מדין הנ"ל, והשיב הנו"ב שאינו דומה לדין הרמ"א –

"כי הרמ"א כתב שרוצה לשכור כותים להרגו, אבל זו, אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו למשפט הערכאות על זה לגרום להורגו. ועוד, אפי' לפי דמיונו, לא ראה סוף שדברי הגמי"י שם שצריכה התראה תחילה וכו'".

נמצאנו למדים מדבריו שלא כל תלונה והעמדה לדין שווא הם בגדר דין זה, אלא רק כאשר אכן יש חשש שייגזר דינו למיתה ממש, וכן רק כאשר היתה התראה מוקדמת לכך.

בנסיבות תיק דידן נראה ששני גורמים אלו אינם מתקיימים, כך שלא יהיה נכון לטעון שהאשה מפסידה כתובתה מכח דינו זה של הרמ"א. ואמנם, יתכן לומר שאין צריך התראה כאשר העוון ידוע ומפורסם, אך ודאי שנסיבות המקרה אמורות להיות בחשש דין הריגה, כמובא בדברי הרמ"א.

כבר בדברים אלו יש להבדיל בין הנידון שלפנינו לבין דין "מגזמת עליו להרגו", שנחשב דינה לעוברת על דת.

ברם, לא נתעלם מכך כי קשה יהיה לקבל מצב עקרוני שאשה תגרום לבעלה מצב בלתי אפשרי בחיי הנישואין, ע"י ריבוי עלילות כזב, ואף תזכה בכתובתה בגין הגירושין. זאת אף אם לא נוכל להשוות זאת לדין "מגזמת על בעלה להרגו", לאור דברי הנו"ב הנ"ל, אך מכח הסברא לא נוכל לקבל מצב זה, שהרי ודאי שאדעתיה למישקל ולמיפק בצורה כה חמורה, לא כתב לה תוספת כתובתה.

האם דין הרמ"א מוסכם על שאר ראשונים?
לכאורה התשובה היא שדינו אינו מוסכם על כולם.

ועי' רשב"א בשו"ת (ח"א סי' תקעא) שנשאל אודות אשה שהתקוטטה עם בעלה ובתוך כך פרעה ראשה והתגלו זרועותיה, וכן שכרה עליו גוי אחד ללכת לשלטון ולשרוף בעלה בעלילה, ודנו אותה כעוברת על דת מפני שגילתה ראשה וזרועותיה. ושאלו האם כן הדין.

הרי שבשאלה לא שאלו כלל מכח זה שגזמה על בעלה להרגו. ואף הרשב"א בתשובתו שם דן רק על כך שגילתה ראשה וזרועותיה, אך לא דן כלל מעצם הענין שגזמה על בעלה להרגו.

נראה א"כ שהרשב"א אינו מסכים לדינו זה של הרמ"א בשם הגהות מיימוניות.

אולם, ראה בפסק דינו של הגר"י קוליץ (שם) שכתב שיתכן ואין מחלוקת בין הראשונים הנ"ל, אלא שהמקרה עליו דן הרשב"א היה במצב שהאשה נהגה מתוך כעס וקטטה, ולכן לא היה עסקו שם בשאלת גזמה על בעלה להרגו, אך אה"נ גם הרשב"א מודה שבמקרה רגיל, שלא נעשה הדבר מחמת כעס וקטטה, גם בזה נחשבת עוברת על דת (אלא שמה שגילתה ראשה וזרועותיה, זהו מצב של עוברת על דת אף אם נהגה כך מתוך כעס, שהרי זהו מעשה פריצות בעצם, אף שלא כלפי הבעל).

נמצאנו למדים שמעשה של "גזמה להרגו" שנעשה שלא מתוך כעס, כו"ע יודו שהוא בכלל דין עוברת על דת.

ועי"ש שמביא חילוק נוסף מדוע יתכן ולא חלוקים הרשב"א והגהמי"י, משום שגם בדין גזמה על בעלה בעי התראה כדי להפסידה כתובתה, ובדין של הרשב"א לא היתה התראה. אך בגילתה זרועותיה והיתה רגילה לכך, היתה מפסדת כתובתה אף בלא התראה. ואכן אף הרשב"א מודה כי המגזמת על בעלה בהתראה, איבדה כתובתה.

לאור האמור בחילוקו השני, היה מקום לומר שגם בנידון שלפנינו לא איבדה כתובתה, אף אם היה דינה כמגזמת על בעלה, שהרי לא היתה התראה. אולם, עי' כבר במש"כ הגר"ב בארי שליט"א בפס"ד ב"ד הגדול, כי יתכן ותלונות סרק במשטרה הן בכלל הדברים הידועים לאיסור ואין צריך בהם התראה.

מגזמת להרגו מתוך כעס וקטטה
ועתה נמשיך ונחקור, האם בכל מקרה בו האשה גזמה על בעלה להרגו מפסידה כתובתה, אף אם עשתה זאת מחמת כעס וקטטה עם בעלה?

בענין זה, ראה מש"כ בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד 336, בבית הדין ירושלים בפני כב' הדיינים: הרבנים יעקב עדס, יוסף שלום אלישיב, בצלאל זולטי):

"אמנם בדין מקללת את יולדיו, שממנו למד הרמ"א שאשה שגזמה לבעלה להרגו מקרי עוברת על דת, מביא הבאר היטב שם באה"ע סימן קט"ו סקי"ג בשם מהרא"ם ודוקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. ולפי זה יש לומר דגם באשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו לא מקרי עוברת על דת, אלא כשעשתה זאת בלא שום סיבה וקטטה, אבל אם אפשר לתלות שעשתה זאת מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו".

והוסיפו ביחס לנידון שלפניהם:

"ומעתה בנדון דידן הרי גם לפי דברי הבעל לפני המקרה אמרה לו האשה שרוצה בשלום, והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה ועומד על דעתו לגרשה, ואין לך סבה וקטטה יותר גדולה מזו שהאשה עומדת ומתחננת על נפשה בפני בעלה שרוצה בשלום, והוא עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, מפני שנתן עיניו באחרת, ומכיון שיש לתלות שעשתה את המעשה מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו".

בהמשך הדברים ערכו חילוק:

"אולם לכאורה נראה שאין להשוות דבור למעשה, דרק באשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו, יתכן לומר שלא מקרי עוברת על דת אם אמרה זאת מתוך כעס וקטטה, משום דעביד אינש דגזים מתוך כעס וקטטה, אבל אם גם עשתה מעשה ושכרה גוי כדי להרוג את בעלה, בזה יש לומר דאין לחלק בין אם עשתה זאת מתוך כעס וקטטה או לא, דבכל האופנים מקרי עוברת על דת".

והמשיכו לדון בענין זה, ולבסוף הסיקו כך:

"אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא"ם הנ"ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האשה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל".

וביחס לנידון שלפניהם הסיקו:

"מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגירסת הבעל שהאשה שפכה עליו את תמצית החומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, אבל מכיון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה התחננה לפניו האשה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה, שהאשה מתחננת על נפשה ונפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה, והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, א"כ אם האשה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיון שעשתה זאת בעת כעסתה כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב"א הנ"ל ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה".

הרי שכפי מידת הכעס על בעלה, כך ניתן למדוד את חומרת המעשה של "מגזמת עליו להרגו".

וראה גם מש"כ הגר"י קוליץ בפסק דינו שם, שאיום הבא מתוך היותה ממורמרת (בגין עזיבת הבעל את הבית ונשארה לבדה בתקופת הריונה, כפי שהיה במקרה שלפניו), יתכן ואינה בכלל עוברת על דת. זאת כדין מקללת את בעלה (שזהו מקור דין מגזמת על בעלה), שאינה נחשבת עוברת על דת אם קללתו בחינם, שאין אדם נתפס על צערו (וראה באר היטב קטו ס"ק יד וכן מובא גם בתפארת ישראל, כתובות פ"ז משנה ו אות כט). אולם בהמשך דבריו מסיק כי באיום יתכן לומר שהדין שונה, ואף אם איימה מחמת תסכול או צער, יהיה דינה כעוברת על דת, זאת משום הסיבה שכל מאיימת, היודעת שזהו מעשה חמור, עושה זאת מתוך צער גדול שציערה בעלה, ובכל זאת נאמר דין זה כדי להפסידה כתובתה.

ונציין למובא בחו"מ סוף סימן שלג, שם מובא ברמ"א שאין לייחס משמעות למעשה הנעשה מתוך כעס.

נראה כי בנסיבות תיק דנן, אף אם אכן היתה מגמתה להכפישו באישומים של הטרדה מינית (מה שלא נראה כנסיבות תיק זה, כפי שפורטו לעיל בהרחבה), עדיין אין לשלול את האפשרות כי הכעס והתסכול שחוותה האשה (כפי הרגשתה, וכשם שמתארת בתלונותיה השונות וכפי המשתקף מדבריה מול רשויות הרווחה) הם שגרמו לה למעשים אלו.

האם מעשיה הם שגרמו לפירוק המשפחה?
ועוד נדון, והיה אם נניח שאכן יש כאן דין של "מגזמת על בעלה", האם ניתן להסיק מכך שהיא עוברת על דת אף אם מעשיה הנ"ל לא גרמו לפירוק הבית?

ביחס לכך, ראה מש"כ בפד"ר שם במשך הדברים:

"ועוד דכל עיקר הטעם שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה, זה אינו משום מעשה עבירה שעשתה האשה, כמש"כ הרא"ש בפרק המדיר בכתובות דעוברת הדת לא מקרי אלא במכשלת את בעלה, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ועיי' במל"מ בפ"ב מהלכות סוטה ה"א, והיינו דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה. ולפי זה במקרה אשר לפנינו שהדבר ברור שלולא התנהגותו של הבעל כלפי האשה לא היו מגיעים לדבר כזה שקרה ביניהם, וא"כ אף שעצם המעשה הוא עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל מצדה אין זה גורם להפרעה בחיי המשפחה שלהם בעתיד, כיון שהאשה טוענת שהיא בכל לבה רוצה בשלום, ואנו משוכנעים שבכנות היא אומרת שהיא רוצה בשלום, והדבר תלוי רק בבעל להשלים אתה ואז מובטחים לו חיי שלום בלי שום פגיעה והפרעה מצד האשה, לכן אין דינה כעוברת על דת".

ונראה שגם בנסיבות התיק שלפנינו, שהתלונה היחידה שהשתמעה כפגיעה מינית היתה לאחר פרוץ הסכסוך הרשמי, דהיינו לאחר פתיחת תיק הגירושין שפתח הבעל, לא נוכל לטעון כי תלונה זו היא שגרמה לפירוק המשפחה.

מענין לענין באותו ענין, נזכיר את הערותיו של כב' הגר"ח איזירר שליט"א בפסק דינו בערעור הנ"ל, שכתב כך:

"בית הדין האזורי דן בענין הפסד הכתובה רק מהנימוק של עוברת על דת, אולם לא דן מכח הטענה שהאשה אינה רוצה שלו"ב המוכחת מצווי ההגנה על מעשים מגונים שלא הוכחו וכן מהצהרותיה שאינה רוצה בקשר עם הבעל ורוצה בגירושין. נראה שהנושא לא נבחן דיו ע"י בית הדין האזורי ולכן מוחזרים התיקים לביה"ד האזורי לבדיקת הטענות של הבעל שהאשה אינה רוצה בו וכפי הנכתב לעיל. א"כ מה שנכתב לעיל וטענות נוספות שיעלו בפני ביה"ד האזורי יקבע שהאשה אינה רוצה שלו"ב, כי אז חל דינו של רבנו ירוחם שהאשה הפסידה תוספת כתובה".

לאור הדברים שהובאו לעיל יש להשיב כך:
א. בית הדין לא התרשם כי האשה עשתה צרות לבעל בהתנהגותה עד כדי שהיה מוכרח לפתוח את תביעת הגירושין.
ב. כאמור לעיל, הגשת התלונות אין הם כדי להוכיח שהאשה לא רצתה בבעלה, שהרי התלונה שהיתה בעל אופי תקיפה מינית כביכול, התרחשה רק לאחר פרוץ הסכסוך ופתיחת תיק הגירושין ע"י הבעל.
ג. באשר לטענתה בדבר הצהרותיה של האשה שגם היא רוצה בגירושין, בית הדין לא התרשם כי האשה היא זו שגרמה לבעל להגיש את תביעת הגירושין למרות שהיא בעצמה גם רצתה גירושין, ובכך להחיל עליהם את דינו של רבנו ירוחם בדבר מורדים זה בזה, דבר הגורם להפסד כתובת האשה. בית הדין התרשם כי במידה והיחסים היו עולים יפה ביניהם, האשה לא היתה הולכת למהלך זה של אי רצון לשלו"ב. אין בדבריה על כך שהיא גם רוצה את הגירושין כדי לקבוע כי האשה מרדה גם היא בבעל, אלא תוצאה של השלמה עם מצב נתון שהיא אינה יכולה להשלים עמו.
ד. הרי ידוע המובא ברוב הפוסקים כי אף אשה הפותחת תביעת גירושין, אין בכך כדי להפסידה כתובתה, וכ"ש כאשר לא היא יזמה את המהלך אלא שמחמת הנסיבות לא סברה שיש מקום להחזיר את הגלגל לאחור.


בענין זה, אצטט מפסק דינו של עמיתנו, דיין חיפה, הרב אברהם מייזלס שליט"א, שכתב בפסק דינו מיום כ' טבת תש"ע:

"רצונה של האשה להתגרש במקרה דנן פירושו הסכמתה לגירושין, שהרי האשה לא פתחה תיק תביעה לגירושין. יש להבחין בין רצונה של האשה בגירושין שפירושו שהיא היוזמת את הגירושין, לבין הסכמתה לתביעתו של הבעל להתגרש. הסכמת האשה לתביעת הבעל אין בה סרך עילה להפסידה כתובתה. יתירה מזו, אפילו אשה שתובעת גירושין, אין זו סיבה להפסידה כתובתה ותוספת, ודי אם נצטט את דברי הב"ש בשו"ע אבהע"ז סימן קנד ס"ק כ שכתב דברים מאוד ברורים בנושא, וכך לשונו: 'ואם מגרשה מעצמו וכו' יתן לה כתובה, ולענין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה, כיון דמגרשה מעצמו. כי דווקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן לה תוספת כתובה דאדעתיה למישקל ולמיפק לא אוסיף לה'. כלומר, הב"ש קבע לנו כלל יסודי שכל עוד הבעל מגרש את האשה מרצונו החופשי ולא מתוך כפיה ע"י ביה"ד, חייב הוא בתשלום כתובה ותוספת. וכבר האריכו מאוד בנושא זה בספרי שורת הדין וכו'".

ובכן, גם בנסיבות תיק דנן נראה שכך יש לומר, דאף אם גם האשה היתה מעוניינת בגירושין, לא היה זה כמהלך להרס חיי הנישואין מבחינתה, ואין להפסידה כתובתה בגין כך.

מסקנה:
לאור האמור, בית הדין קובע כי אין עילה בטענות שהוצגו כדי לשלול מאשה את זכאותה לכתובתה.
בכך בית הדין קיים את בקשתו של בית הדין הגדול לעיון חוזר, כפי שהוצגה לעיל.
לאור האמור יש לקבוע כי פסק הדין נשוא הערעור בענין חלוקת הרכוש בעינו עומד, ועל הצדדים לבצעו לאלתר.
(-) הרב יצחק אושינסקי, דיין

עברתי על דברי חבר בית הדין הרב יצחק אושינסקי שנערכו בטוב טעם ודעת ואני מצטרף למסקנתו כי האשה זכאית לכתובה כפי שפסקנו בפסק הדין הקודם.

אולם אני מוצא לנכון להוסיף ולומר כי בית דין זה ישב עם הצדדים פעמים אין ספור ועמד על הפער העצום בין הצדדים, כאשר הבעל לשעבר מגלה נוקשות, אגרסיביות ותגובות חריפות מעבר למקובל ובמישורים רבים, בעוד האשה בהליכותיה לא מגלה תוקפנות לא במעשים ולא בדיבורים.

אין לי ספק כי פנייתה לקבלת עזרה וסיוע מאלמגור, אגודה לאלימות במשפחה, ובהשתתפות בסדנאות באופן רציף פעם בשבוע במשך תשעה חודשים, עוד טרם הויכוח הגדול שבעקבותיו הצדדים פנו בתלונות הדדיות למשטרה והבעל פתח את תביעת הגירושין, מעידה כי אכן האשה היתה במצוקה אמיתית עקב ההתנהגות האגרסיבית של הבעל והיא הבינה שעליה לצבור כוחות ולהסתייע בגורמים מטפלים כדי לחזק את עצמה.

תיק זה הוא ההיפך הגמור מתיקים בהם שני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, שעליהם חלה ההלכה הידועה של רבינו ירוחם שהצדדים מורדים זה בזה והאשה מפסידה את כתובתה.

ההתבטאויות של האשה בשלבים מאוחרים יותר שהיא מסכימה להתגרש, הם תוצאה מהתנהגותו של הבעל, כאשר בלית ברירה היא לא רואה מוצא אחר, ובודאי בכהאי גוונא רבינו ירוחם לא אמר את דבריו שהאשה מפסידה כתובתה.

באשר לתלונות שהאשה הגישה למשטרה, יפה העלה חבר בית הדין את העובדות כהוייתן, שהרי ברוב העובדות הבעל לשעבר הודה, אלא שלדבריו התנהגותו היתה במקום והוא אף סבור שמגיע לו ציון לשבח שהוא נקט בצעדים לתיקון הבית בעצמו וטיפל בבת כדי לעזור לה בבעיה הרפואית, על אף שטיפול זה אינו שגרתי, ואין בכוונתנו לנקוט עמדה על כך.

ברור שלא מדובר במקרים המוכרים לנו, שהאם מעלילה על בעלה עלילות שוא וזדון על פגיעה מינית בילדים.

במקרים בהם אין שום בסיס לתלונות,הרי זו פגיעה חמורה ביותר באב על כל המשתמע מכך. אולם כאן כפי שציינו האב מודה בעובדות ואין בכך תלונה על פגיעה מינית, העובדת הסוציאלית היא זו שיזמה ודחפה את האם להתלונן על כך, כדי שהנושא ייבדק על ידי הגורמים המוסמכים".

אין לנו דבר נגד שיקול הדעת של העובדת הסוציאלית, שקרוב לודאי עשתה את הדרוש לאור האינפורמציה שהגיעה לידה, ועל כן אין להטיל דופי בהתנהגות האם בנושא זה.

נותרה אפוא רק התלונה הבודדת על כך שהאב רחץ את בתו כשהוא לא לבוש. האב הכחיש את הדבר, זאת אומרת שהוא הודה שהוא רחץ את הילדה וקרוב לודאי שבגיל שלה אין בכך כל פסול, אולם הוא טען בתוקף שהוא עצמו היה לבוש.

אמנם המשטרה סגרה את התיק, אולם צדק ב"כ האשה שאין זאת אומרת כי המשטרה קיבלה את גירסתו של האב. בתלונות מסוג זה כאשר יש מילה כנגד מילה ואין שום דרך להוכיח מי דובר אמת, המשטרה סוגרת את התיק מחוסר ראיות. כך שאין לקבל את טענת האב כי סגירת התיק מוכיחה כי האשה העלילה עליו תלונה שיש בה אלמנט מיני.

יפה כתב חבר בית הדין, הרב יצחק אושינסקי, כי תלונה זו הוגשה לאחר שהבעל פתח את תביעת הגירושין ולאחר שהיה ברור לכל שבני הזוג במשבר נישואין חריף ללא תקנה, כך שאין לתת משקל יתר לתלונה זו כטיעון שהאשה בכך שהתלוננה גרמה להרס המשפחה.

ומכאן, אם האשה צודקת בתלונה זו אין להאשימה בהגשת התלונה, ואם היא לא צודקת והצדק בגירסתו של הבעל, עדיין בנסיבות של תיק זה אין בכך כדי להפסיד לאשה את כתובתה וכפי שפירט הרב יצחק אושינסקי.

טיעוניו של הבעל לשעבר באים אך ורק מתוך נגיעה גדולה להפסיד לאשה את כתובתה ואת הדירה, אין ספק שמדובר בסכום כסף נכבד, אולם לבעל נגיעה גדולה עד מאוד המונעת ממנו במקרה הטוב לראות את האמת, ובמקרה הגרוע להכפיש את האשה ולהציגה באור שלילי כדי לגזול ממנה את כתובתה המגיעה לה כדין.
(-) הרב ישראל שחור - אב"ד

עברתי על דברי חברי אב בית הדין הרב ישראל שחור והדיין הרב יצחק אושינסקי שנערכו בטוב טעם ודעת.

כל מה שהיה לי לומר בעניין זה כתבתי כבר בפסק דין הקודם. גם לאחר הדיון שהתקיים בהתאם להחלטת בית הדין הגדול אשר החזיר את התיק לבית הדין האזורי לקיים דיון חוזר בנושא הטענות אשר העלה הבעל אודות הגשת תלונות סרק ע"י האשה בדבר פגיעה מינית בילדים וכו', ושיש בכך טענה אולי כדי לשלול מהאשה את כתובתה. כמו כן התבקש בית הדין האזורי לבדוק את הטענה שמא האשה לא רצתה כלל את הבעל, ובכך מפסידה כתובתה מכח דינו של רבנו ירוחם. בית הדין קיים דיון ושמע באריכות את כל הטענות ומענות, ולא מצאתי לשנות את דעתי בפסק הדין שכתבתי.

משכך אני מצטרף לדבריהם ומסקנתם כי האשה זכאית לכתובה כפי שפסקנו בפסק הדין הקודם.
(-) הרב דניאל אדרי – דיין

לאור האמור, קובע בית הדין כי פסק הדין נשוא הערעור בענין חלוקת הרכוש בעינו עומד, ועל הצדדים לבצעו לאלתר.

ניתן ביום ט"ו בטבת התשע"א
(22/12/2010)

הרב ישראל שחור - אב"ד
הרב דניאל אדרי – דיין
הרב יצחק אושינסקי – דיין

---

---