|
ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב מיכאל עמוס הרב שניאור פרדס הרב אריאל ינאי |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 269668/5 | |
| תאריך: |
י"ב בטבת התשע"א
19/12/2010 | |||
| צד א |
פלונית
| |||
| צד ב |
פלוני
| |||
| הנדון: | החזקת ילדים/הסדרי ראיה, שונות אישות | |||
| נושא הדיון: | העדר סמכות לאחר אישור הסכם בלבד; מתן סעד זמני למרות העדר סמכות עניינית | |||
החלטה
הזוג שלפנינו נישא בתאריך 18/03/96 ולהם בת ילידת 31/10/97.
ביום כ"ג ניסן תשס"א (14/04/2001), הגישו הצדדים הסכם גירושין ובקשו לאשרו. ההסכם אושר בבית הדין בהרכבו הקודם, והזוג התגרש על פיו.
בפסק הדין לגירושין שניתן בתאריך הנ"ל נכתב כדלהלן:
ביום 15/11/10 נפתח תיק תביעה על ידי הגרושה בנידון שינוי הסדרי ראיה.
ביום 18/11/10 פתח הגרוש תיק ובו כותב כי ביה"ד מנוע מלדון בתביעת האשה מחוסר סמכות ראשונית מקורית משום שהאם פתחה את התיק לאחר הגירושין, ומשכך, אין מדובר בסמכות שיפוט ראשונית מכוח כריכה.
עוד מוסיף האב, כי במהלך אישור ההסכם לא נערך כל דיון בנושא הסדרי הראיה ולא נידון העניין אף לא בדרך אגב. כל שעשה ביה"ד הוא כי נתן תוקף של פס"ד להסכמות הצדדים. האב מביע התנגדות מפורשת לסמכות ביה"ד, ומשכך, לדבריו, ביה"ד לא תפס סמכות זו.
משכך, משאין סמכות לביה"ד, הסמכות לדבריו, נתונה לביהמ"ש, בו הוגשה תביעת הבעל ב-07/11/10 בענין החזקת ילדים והסדרי ראיה, אף קודם לתביעת האשה בביה"ד.
בקשותיו הן שתיים:
(1) לדחות את התביעה.
(2) לבטל את הצו שניתן במסגרת התביעה לתסקיר פק"ס.
הבעל צרף לתביעתו בבית הדין את כתב התביעה בבית המשפט, את הסכם הגירושין העוסק בסעיפים 4-14 בכל הקשור לקטינה, הסדרי הראיה, מזונותיה וכל הנלוה, כולל את פסק הדין לגירושין.
בתאריך 25/11/10 הוגשה לשולחנו של בית הדין תגובת האֵם.
לטענתה (סעיפים ח' ואילך), קיימת בנידון דנן סמכות נלוות הנגזרת מעצם סמכותו המקורית של בית הדין מכח החוק. נושא המשמורת והסדרי ראית הבת הינם חלק בלתי נפרד מההסכם והינו ענין הכרוך בטיבו ובטבעו לגירושין.
הליכי הגירושין, כותבת האם, נפתחו בבית הדין באמצעות בקשה לאישור הסכם הגירושין ולסידור הגט. עם בקשה זו, כמוה ככל תביעה אחרת לגירושין אשר נכרכו בה נושאים שונים.
לחיזוק דבריהם, מצטטים האם וב"כ פסק דין של בית הדין הרבני ברחובות, תיק מספר 2184/ס"ג, ואף מצרפים את פסק הדין במלואו כנספח מס' 2 לתגובה.
הציטוט המובא בפסק דין זה בתגובת האם הוא כדלהלן:
האם מוסיפה וכותבת כי טענת האב כי בית הדין נעדר סמכות הואיל ולדידו "בית הדין רק נתן תוקף להסכמת הצדדים", ראויה להדחות.
לא בכדי, כותבת האם, ציין ביה"ד במעמד אישור ההסכם (וכפי שצוטט לעיל ש.פ.) "לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ואחר העיון אנו פוסקים ...".
ובהמשך מוסיפה לצטט מפס"ד הנזכר של ביה"ד ברחובות כדלהלן:
עוד הוסיפה לצטט מבג"ץ 9539/00:
הוסיף ב"כ של האב ובדק במחשב ביה"ד ומצא כי בתיק הצדדים אף נפתחה על ידי האב ב-14/01/2001 תביעת גירושין ובעקבותיה נפתח לאחר מכן תיק לסג"פ ואישור הסכם. בתביעת הגירושין המצוטרפת להנ"ל, טוען ב"כ האם, הקנה האב סמכות לבית המשפט.
מוסיפה האֵם לצטט מפס"ד של ביה"ד בפתח-תקוה:
ועוד מוסיפה לצטט מפס"ד של בית המשפט:
"בד"מ 1/81 נגר נ' נגר פ"ד לח(1) 365:
ומסיימת:
עוד טוען ב"כ האם כי בית הדין אף נתן החלטות בתיק החדש שנפתח וכדוגמא – צו לתסקיר.
האֵם מסיימת כי עיכוב בהכרעה פוגע בקטינה. האב אף אינו נותן הסכמתו למפגש הקטינה עם הפסיכולוג על אף נסיונות העו"ס לשכנעו כי זו טובת הקטינה.
תגובתה של האם עוסקת בשני נושאים, בענין הסמכות וענין ביטול צו לתסקיר והמסתעף ממנו.
ענין הסמכות כמקרה דנן הוא נושא שנידון בפסקי דין רבים. כדוגמא, בבג"ץ 4111/07 מיום כ"ד תמוז תשס"ח (27/07/08), בו נכתב בין הדברים כדלהלן:
במקרה העומד לפנינו לא נתקיים דיון פרונטאלי לענין המשמורת. כל שעשה בית הדין הוא אישור ההסכם כמקבל תוקף של פס"ד על פי הסכמת הצדדים, חתימת ובתוספת מעשה קנין מחייב.
יש לציין כי על אף שביה"ד דאז בפסק דינו לגירושין וקבלת ההסכם, פתח את דבריו בהחלטתו בלשון: "לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ואחר העיון אנו פוסקים", מכל מקום, לשון זו היא נוסח קבוע שנכתב בזמנו בכל פסיקה, וכוונתו העיקרית כי בית הדין עבר על סעיפי ההסכם בעיון, בחן אותם ובדקם אם הם תואמים את ההלכה ובאם יש בהם נקודות שהן לא מתקבלות על הדעת ואינן צודקות. כמו לדוגמא, באם נפסקו מזונות פחותים שאינם מספיקים, אם אז בית הדין מתערב בד"כ ומנסה לשפר את הניתן לתקן. אולם, אין בנוסח זה כדי ללמד על תוכנו של הדיון, ולא ניתן להסיק ממנו שהתקיים דיון פרונטאלי שבו עסק בית הדין בשאלת משמורת הילדים לגופה.
יצוין עוד, כי הגרושה ביססה את טענותיה גם על פסק הדין של בית הדין הרבני ברחובות בו נאמר (כמצוטט בתגובתה):
אולם האשה וב"כ השמיטו ב"משגה" את המשך הציטוט והנהו כדלהלן:
לאמר, כי התקיים דיון פרונטאלי לגופו של הענין, בנושאים הרלוונטיים.
ומכאן, כי הדמיון וההשוואה בין פסה"ד ברחובות "טעות" ביסודו, וכי מקרה דנן בו לא נערך כלל דיון עניני מלבד אישור ההסכם כפי שהוא, אינו מצוי בגדרי הסמכות הנמשכת.
אנו כבולים תחת הפסיקה ומשכך, אין בידנו, ביכולתנו לדון בעניינם של הקטינים.
מכאן נעבור לבקשתו הנוספת של האב, לבטל את הצו שהוציא בית הדין בו נשלחו הצדדים לתסקיר לפק"ס.
אם נבאר את כוונת הבקשה כי מלבד עצם ביטול הדיון בביה"ד בעניינם, יש אף לבטל את הצווים שהם צווי סעד בלבד, כי לטענתו, מכיוון שאין לביה"ד סמכות בגוף העניין המתברר, אין לו גם סמכות להוציא צווים אף שהם צווים לסעד מיידי.
על כך נדון כעת.
בתקנות הדיון – תקנה י"ז נכתב:
בבג"ץ 99/62 יעקב סולטאן נגד ביה"ד הרבני בטבריה בענין מזונות זמניים הנפסקים על ידי ערכאה שאינה בת סמכות מקומית או ענינית, נכתב בין השאר:
בפסיקה אחרת, מאוחרת בבית המשפט (ע"פ 7543/97 דורון רז נ' מירי רז, פורסם בנבו) נכתב בין השאר:
עוד ראה ערעור אזרחי 464/65 קורט ואירנה אונגר, פ"ד כ(3) 006.
במקרה שלפנינו כותבת האשה בתגובתה (סעיף ה):
לאב יש, מן הסתם, מה להשיב על טענות אלו. הענין אפוא דורש בירור מיידי.
ענינם של קטינים במערכת הזוגית הינו מן הבעיות הקשות והמורכבות. פגיעותם הנפשית והמשקעים הרבים לעיתים לא נרפאים ולא מגלידים לעולם.
שומה עלינו, לעשות הכל למענם, על מנת למנוע מצבים של "אדמה חרוכה". יש צורך בנקיטת אמצעים מיידים לייצוב האדמה הרעועה עליה רגליהם הקטנות ניצבות. העברת בדיקת עניינם ע"י צו של ביה"ד הרבני אל רשויות הרווחה, הינה סעד וסיוע חשובים ביותר, וככל שמקומם במערכת הרווחה יוקדם, כך מידת טובתם והצלחת הטיפול יגדל.
יש להניח כי סעד זה, יידרש גם על ידי הערכאה בת הסמכות.
דחיפות הענין מצדיקה בירורו המיידי על ידי רשויות הרווחה.
לפיכך ביה"ד מותיר את הצו לתסקיר על כנו. רשויות הרווחה יעבירו את התסקיר לבית המשפט המוסמך.
(-)שניאור פרדס- דיין
אנו מצטרפים.
(-) מיכאל עמוס –אב"ד (-) אריאל ינאי- דיין
ניתן ביום י"ב בטבת התשע"א
(19/12/2010)
הרב מיכאל עמוס - אב"ד
הרב שניאור פרדס - דיין
הרב אריאל ינאי - דיין
ביום כ"ג ניסן תשס"א (14/04/2001), הגישו הצדדים הסכם גירושין ובקשו לאשרו. ההסכם אושר בבית הדין בהרכבו הקודם, והזוג התגרש על פיו.
בפסק הדין לגירושין שניתן בתאריך הנ"ל נכתב כדלהלן:
"לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ואחר העיון אנו פוסקים:
א ) לסדר גט פיטורין בין הצדדים כדמו"י.
ב ) בית הדין מאשר את ההסכם בין הצדדים מיום 09/04/2001 הכולל 27 סעיפים והמצורף לתיק ונותנים להסכם תוקף של פסק דין".
ביום 15/11/10 נפתח תיק תביעה על ידי הגרושה בנידון שינוי הסדרי ראיה.
ביום 18/11/10 פתח הגרוש תיק ובו כותב כי ביה"ד מנוע מלדון בתביעת האשה מחוסר סמכות ראשונית מקורית משום שהאם פתחה את התיק לאחר הגירושין, ומשכך, אין מדובר בסמכות שיפוט ראשונית מכוח כריכה.
עוד מוסיף האב, כי במהלך אישור ההסכם לא נערך כל דיון בנושא הסדרי הראיה ולא נידון העניין אף לא בדרך אגב. כל שעשה ביה"ד הוא כי נתן תוקף של פס"ד להסכמות הצדדים. האב מביע התנגדות מפורשת לסמכות ביה"ד, ומשכך, לדבריו, ביה"ד לא תפס סמכות זו.
משכך, משאין סמכות לביה"ד, הסמכות לדבריו, נתונה לביהמ"ש, בו הוגשה תביעת הבעל ב-07/11/10 בענין החזקת ילדים והסדרי ראיה, אף קודם לתביעת האשה בביה"ד.
בקשותיו הן שתיים:
(1) לדחות את התביעה.
(2) לבטל את הצו שניתן במסגרת התביעה לתסקיר פק"ס.
הבעל צרף לתביעתו בבית הדין את כתב התביעה בבית המשפט, את הסכם הגירושין העוסק בסעיפים 4-14 בכל הקשור לקטינה, הסדרי הראיה, מזונותיה וכל הנלוה, כולל את פסק הדין לגירושין.
בתאריך 25/11/10 הוגשה לשולחנו של בית הדין תגובת האֵם.
לטענתה (סעיפים ח' ואילך), קיימת בנידון דנן סמכות נלוות הנגזרת מעצם סמכותו המקורית של בית הדין מכח החוק. נושא המשמורת והסדרי ראית הבת הינם חלק בלתי נפרד מההסכם והינו ענין הכרוך בטיבו ובטבעו לגירושין.
הליכי הגירושין, כותבת האם, נפתחו בבית הדין באמצעות בקשה לאישור הסכם הגירושין ולסידור הגט. עם בקשה זו, כמוה ככל תביעה אחרת לגירושין אשר נכרכו בה נושאים שונים.
לחיזוק דבריהם, מצטטים האם וב"כ פסק דין של בית הדין הרבני ברחובות, תיק מספר 2184/ס"ג, ואף מצרפים את פסק הדין במלואו כנספח מס' 2 לתגובה.
הציטוט המובא בפסק דין זה בתגובת האם הוא כדלהלן:
"כידוע, גם כאשר מוגשת בקשה משותפת לגירושין, אין ביה"ד עורך את הגט, ובודאי אין הוא מאשר הסכם גירושין, מבלי לקיים דיון אשר במסגרתו דן בית הדין בכל העניינים הכרוכים בגירושין. כך נקבע בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, כי בבקשה לגירושין, אף בהסכמת בני הזוג, יתקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין (תקנה קנ"ג). בדיון, כאמור, יברר בית הדין את נסיבות המקרה ... לא יסודר גט לפני מתן פסק הדין לגירושין, גם בהסכמת בני הזוג (תקנה קנ"ח). במילים אחרות: הגשת בקשה לאישור הסכם גירושין, כמוה כהגשת כל תביעה אחרת לגירושין, אשר בה נכרכים ענינים שונים ומתבקשת לגביהם הכרעה שיפוטית". (הדגש הח"מ מ.ר.א).
האם מוסיפה וכותבת כי טענת האב כי בית הדין נעדר סמכות הואיל ולדידו "בית הדין רק נתן תוקף להסכמת הצדדים", ראויה להדחות.
לא בכדי, כותבת האם, ציין ביה"ד במעמד אישור ההסכם (וכפי שצוטט לעיל ש.פ.) "לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ואחר העיון אנו פוסקים ...".
ובהמשך מוסיפה לצטט מפס"ד הנזכר של ביה"ד ברחובות כדלהלן:
" ... הן בעת פתיחת הליכי הגירושין והן באותו שלב של הדיון, תביעת הגירושין – ולענייננו הננו רואים הגשת בקשה לאישור הסכם גירושין כתביעה לגירושין – היתה כנה, שהרי שני הצדדים באו בעצה אחת על מנת להתגרש, והעניינים שנכרכו בגירושין, נכרכו כדין ובכנות" וכי:
"העובדה ש... התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, ומי מהם חזר בו מהסכמות הקודמות, אין בה כדי לפגום בתוקף סמכותו של בית הדין לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין. סמכות זו הוקנתה בהסכמה עם הבקשה המשותפת ... עצם הקניית הסמכות אינה ניתנת לחזרה, אלא בהסכמת הצדדים...
... סמכותו של בית הדין לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין קיימת כבר מעת הגשת הבקשה לאישור הסכם הגירושין. אין באירועים שקרו לאחר הגשת הבקשה, כדי לפגום בתוקף הסמכות שכבר הוקנתה לבית הדין הרבני". (הדגש הח"מ מ.ר.א).
עוד הוסיפה לצטט מבג"ץ 9539/00:
"עקרון הסמכות הנמשכת חל במצבים בהם בית הדין דן ופסק בענין שלפניו, ועל כן מן הראוי שימשיך ויפסוק בהתדיינות הנוספת שהתעוררה בין בני הזוג".
הוסיף ב"כ של האב ובדק במחשב ביה"ד ומצא כי בתיק הצדדים אף נפתחה על ידי האב ב-14/01/2001 תביעת גירושין ובעקבותיה נפתח לאחר מכן תיק לסג"פ ואישור הסכם. בתביעת הגירושין המצוטרפת להנ"ל, טוען ב"כ האם, הקנה האב סמכות לבית המשפט.
מוסיפה האֵם לצטט מפס"ד של ביה"ד בפתח-תקוה:
" ... אך גם לו יהי שמהלך אישור ההסכם בפני בית הדין לא היה בגדר "דן ופסק" לצורך קביעת סמכות נמשכת, יש לבית הדין סמכות ראשונית לדון בתביעה לשינוי המשמורת, מכוח הסכמת הצדדים על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג -1953".
ועוד מוסיפה לצטט מפס"ד של בית המשפט:
"בד"מ 1/81 נגר נ' נגר פ"ד לח(1) 365:
"... מבחינת עצם מהותם של דיון שיפוטי ושל ערכאה שיפוטית אין ההסכמה לשיפוטה של זו יכולה להיות על תנאי, לפי רצונו, נוחות ושרירותו האישיים של בעל הדין". (בעמ' 386-387)".
ומסיימת:
"האב והאם בחרו יחדיו לאשר ההסכם בפני כת"ר מרצונם והאב מנוע אפוא עתה מלשנות גרסתו ורצונו על פי נוחיותו ולטעון להעדר סמכות".
עוד טוען ב"כ האם כי בית הדין אף נתן החלטות בתיק החדש שנפתח וכדוגמא – צו לתסקיר.
האֵם מסיימת כי עיכוב בהכרעה פוגע בקטינה. האב אף אינו נותן הסכמתו למפגש הקטינה עם הפסיכולוג על אף נסיונות העו"ס לשכנעו כי זו טובת הקטינה.
תגובתה של האם עוסקת בשני נושאים, בענין הסמכות וענין ביטול צו לתסקיר והמסתעף ממנו.
ענין הסמכות כמקרה דנן הוא נושא שנידון בפסקי דין רבים. כדוגמא, בבג"ץ 4111/07 מיום כ"ד תמוז תשס"ח (27/07/08), בו נכתב בין הדברים כדלהלן:
"על-פי חוק, מוסמך בית-הדין הרבני לדון "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין" (סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953). הוגשה תביעת גירושים לבית-הדין, ומי מבין הצדדים ביקש לכרוך בה ענינים נוספים דוגמת המשמורת על ילדיהם המשותפים, קנה לעצמו בית-הדין סמכות, ולא סתם סמכות כי אם סמכות ייחודית לדון בנושאים שנכרכו, ובלבד שהכריכה נעשתה כדין.
. . . . . . . . . . .
מקל וחומר הוא הדבר, שעה שבני-הזוג כורכים יחדיו את הסוגיות הנלוות לגירושים, בהסדר שהם מניחים לפתחו של בית-הדין הרבני למען יעוגן כפסק-דין.
. . . . . . . . . . .
ברם, כל אשר נאמר – ביחס לסמכותו המקורית של בית-הדין נאמר. ככלל, משהגיע ההליך לסיומו, מוצתה סמכות זו ועברה מן העולם.
. . . . . . . . . . .
על מנת שיוכל לשוב ולהידרש לסוגיות שנדונו בפניו, על בית-הדין לקנות סמכותו ממקור אחר, וכזה עשוי להימצא לו ברעיון של סמכות נמשכת (ובשמו האחר, כלל ההמשכיות). על-פיו, תהא הערכאה המקורית – והיא בלבד – מוסמכת לעסוק בגלגולו המאוחר של ענין שנדון בפניה בעבר. אולם, בהיותה של הסמכות הנמשכת – חריג, ושל עקרון הברירה החופשית בין ערכאות – הכלל (בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 608 (1994)), טיב הענינים בהם נקנית אותה סמכות הוא מוגבל.
. . . . . . . . . . .
מן המבחן העקרוני נגזרים שני יסודות מעשיים, שהצטברותם יחד משיתה את הבסיס להכרה בקיומה של סמכות נמשכת. לאלה ניתן ביטוי במרביתם של פסקי-הדין שעסקו בסוגיית הסמכות, ובאמצעותם ניתן להתוות קווים ברורים לדמותה של ההלכה המחייבת. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו.
. . . . . . . . . . .
מסקנה שנייה היא, כי אישור פורמאלי של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל – ככלל – לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת.
. . . . . . . . . . .
עמדה על כך הנשיאה ד' ביניש:
"אף אם מלכתחילה עשוי היה בית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בסוגיית המשמורת כעניין הכרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, הרי בפועל באו הצדדים לידי הסכמה בנוגע להחזקת הילדה ולפיכך לא התקיים בפני בית-הדין הרבני דיון מהותי לגופה של הסוגיה האמורה. בנסיבות אלה, אין באישור הסכם הגירושין, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בסוגיית המשמורת". [בג"ץ 8543/03 פלוני נ' פלונית, בפסקה השביעית לפסק-דינה ([פורסם בנבו], 28.1.07)]
וכבר הוטעם, כי בחינתו של הסכם משמורת קודם אישורו כפסק-דין, שמא אינו עולה בקנה אחד עם טובת הילד, אינה שקולה לדיון ולבירור משפטי מן הסוג האמור. גם בכך עסקה השופטת ביניש, בפרשה בה תלה בית-הדין האזורי במקרה שבפנינו את קביעתו, כי נתונה לו סמכות נמשכת לדון בהסדרי המשמורת:
"ודוק, בניגוד להסכם ממון בין בני-זוג שאישורו נושא אופי פורמאלי, הרי הסכם משמורת בין הורים מחייב את הערכאה המוסמכת בדבר לבחון את תוכן ההסכם ולשקול אם הוא משרת את טובת הילד טרם אישורו... יש להניח כי בטרם אישר בית-הדין את ההסכם הוא אמנם שקל בינו לבינו את טובת הבנות על סמך עיון בהסכם שערכו הצדדים. עם זאת נוכח היעדרו של דיון פרונטלי מהותי לגופה של סוגיית המשמורת אין די בשקילה כאמור כדי להוביל למסקנה כי בית-הדין 'דן ופסק' בסוגיה האמורה לצורך רכישת סמכות נמשכת". [בג"ץ 2898/03 פלונית הנ"ל, בעמ' 561]
ומנגד, מקום בו התקיים דיון ובירור כאמור, הרי בכל עתירה לשינוי ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה, נתונה סמכות נמשכת לערכאה שתחת ידה יצאה הכרעה זו".
במקרה העומד לפנינו לא נתקיים דיון פרונטאלי לענין המשמורת. כל שעשה בית הדין הוא אישור ההסכם כמקבל תוקף של פס"ד על פי הסכמת הצדדים, חתימת ובתוספת מעשה קנין מחייב.
יש לציין כי על אף שביה"ד דאז בפסק דינו לגירושין וקבלת ההסכם, פתח את דבריו בהחלטתו בלשון: "לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ואחר העיון אנו פוסקים", מכל מקום, לשון זו היא נוסח קבוע שנכתב בזמנו בכל פסיקה, וכוונתו העיקרית כי בית הדין עבר על סעיפי ההסכם בעיון, בחן אותם ובדקם אם הם תואמים את ההלכה ובאם יש בהם נקודות שהן לא מתקבלות על הדעת ואינן צודקות. כמו לדוגמא, באם נפסקו מזונות פחותים שאינם מספיקים, אם אז בית הדין מתערב בד"כ ומנסה לשפר את הניתן לתקן. אולם, אין בנוסח זה כדי ללמד על תוכנו של הדיון, ולא ניתן להסיק ממנו שהתקיים דיון פרונטאלי שבו עסק בית הדין בשאלת משמורת הילדים לגופה.
יצוין עוד, כי הגרושה ביססה את טענותיה גם על פסק הדין של בית הדין הרבני ברחובות בו נאמר (כמצוטט בתגובתה):
"כידוע, גם כאשר מוגשת בקשה משותפת לגירושין, אין ביה"ד עורך את הגט, ובודאי אין הוא מאשר הסכם גירושין, מבלי לקיים דיון אשר במסגרתו דן בית הדין בכל העניינים הכרוכים בגירושין. כך נקבע בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, כי בבקשה לגירושין, אף בהסכמת בני הזוג, יתקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין (תקנה קנ"ג). בדיון, כאמור, יברר בית הדין את נסיבות המקרה ... לא יסודר גט לפני מתן פסק הדין לגירושין, גם בהסכמת בני הזוג (תקנה קנ"ח). במילים אחרות: הגשת בקשה לאישור הסכם גירושין, כמוה כהגשת כל תביעה אחרת לגירושין, אשר בה נכרכים ענינים שונים ומתבקשת לגביהם הכרעה שיפוטית". (הדגש הח"מ מ.ר.א).
אולם האשה וב"כ השמיטו ב"משגה" את המשך הציטוט והנהו כדלהלן:
"ואמנם ביום ג' אייר תשס"ג (05/05/03), התקיים בבית הדין דיון בבקשה המשותפת, בנוכחות הצדדים ובא-כוחם המשותף. במהלך הדיון, העיר בית הדין לצדדים כי הסכמותיהם ביחס לאופן החזרת הילדים אינן מקובלות, וכי בדעת בית הדין לפנות ללשכת הרווחה על מנת שתבדוק אם אכן ההסכמה בדבר החזקת הילדים בידי האב מקובלת עליה. כאמור בפרוטוקול הדיו מאותו יום, בדק ביה"ד את ההסכם ביחס לכל העניינים הכלולים בו, העיר הערותיו והצדדים השיבו בהתאם. בעשותו כן, דן בית הדין בעניינם של הילדים כענין נפרד מעניינם של הוריהם, תוך שבית הדין, כאביהם של קטינים, משווה לנגד עיניו אך ורק את טובתם. למרות בקשה משותפת ו"לחוצה", של הבעל והאשה, במהלך הדיון, לאשר את ההסכם באופן מיידי, ולפנות רק לאחר מכן לרשויות הרווחה לקבלת תסקיר, החליט בית הדין כי ההחלטה בבקשת הצדדים לאישור הסכם הגירושין ומתן פס"ד לגירושין, תינתן רק לאחר קבלת תסקיר משירותי הרווחה.
הנה כי כן בית הדין החל לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין, והדיון בהם טרם הסתיים".
לאמר, כי התקיים דיון פרונטאלי לגופו של הענין, בנושאים הרלוונטיים.
ומכאן, כי הדמיון וההשוואה בין פסה"ד ברחובות "טעות" ביסודו, וכי מקרה דנן בו לא נערך כלל דיון עניני מלבד אישור ההסכם כפי שהוא, אינו מצוי בגדרי הסמכות הנמשכת.
אנו כבולים תחת הפסיקה ומשכך, אין בידנו, ביכולתנו לדון בעניינם של הקטינים.
מכאן נעבור לבקשתו הנוספת של האב, לבטל את הצו שהוציא בית הדין בו נשלחו הצדדים לתסקיר לפק"ס.
אם נבאר את כוונת הבקשה כי מלבד עצם ביטול הדיון בביה"ד בעניינם, יש אף לבטל את הצווים שהם צווי סעד בלבד, כי לטענתו, מכיוון שאין לביה"ד סמכות בגוף העניין המתברר, אין לו גם סמכות להוציא צווים אף שהם צווים לסעד מיידי.
על כך נדון כעת.
בתקנות הדיון – תקנה י"ז נכתב:
"הוגשה לבית-דין בקשה (במהדורה הנוכחית כתוב:) לשמירת זכויות המבקש מפני חשש של עיגון או של הברחת נכסים (בטיוטת התקנות התש"ע נכתב: "לסעד זמני דחוף") רשאי בית הדין, אם ראה נימוק לכך, להזדקק לבקשה ולהוציא צווים זמניים בהתאם לבקשה, אף אם לא נתקיימו כללי הסמכות דלעיל. ביקש הנתבע שהמשיך הדיון בצו הזמני יתנהל בבית הדין שהוא בעל סמכות לפי הסעיפים הקודמים, רשאי בית הדין שהתחיל לדון בבקשה להחליט, לפי נסיבות העניין, אם להמשיך בדיון או להעבירו לבי דין בעל סמכות כאמור".
בבג"ץ 99/62 יעקב סולטאן נגד ביה"ד הרבני בטבריה בענין מזונות זמניים הנפסקים על ידי ערכאה שאינה בת סמכות מקומית או ענינית, נכתב בין השאר:
"ואף על פי כן סבורים אנו, כי לגבי המזונות הזמניים, הארעיים, היתה להם סמכות לתת את הצו הנדון, כי לא הרי זה כהרי זה! הכלל הולכים אחרי הנתבע, המוכר גם בדיני ישראל (מהרי"ק, שורש כ"א, רמ"א ש"ע, חו"מ, סי' י"ד סע' א', תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים תש"ך, תקנה ז'). מקורו נעוץ בשיקול הגיוני מעשי והוא : אין להטריח את הנתבע, שעדיין לא הוכח חיובו, לכתת את רגליו ולהיגרר אחרי התובע לכל מקום שיתבענו שם. אדרבה: "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (ב"ק, מ"ר, ע"ב) מי שכואב לו הכאב, הוא ההולך אצל הרופא, ולנתבע, למעשה לא "כואב" עדיין כלום. שיקול זה, מן הדין שיחולו בו חריגים מסוימים, והיינו כאשר האינטרס המוצדק שישנו לתובע הוא כל כך חשוב עד שמכריע את הכף לטובתו ומבטל את ההתחשבות עם טרחת הנתבע. ואמנם מצאנו בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים גופן שתי תקנות המצביעות על שיקול אחרון זה, והן תקנות ט"ז ו-י"ז, נאמר שם:
הגיש אדם תביעה שלא במקומו של הנתבע, אלא בבית דין אחר הקרוב ביותר למקומו של הנתבע, בטענה שבנסיבות הענין אינו יכול להתדיין במקומו של הנתבע, רשאי בית הדין אשר אליו הוגשה התביעה לדון בדבר ולהחליט אם להיזקק לתביעה.
יז. על אף כל האמור לעיל, הוגשה לבית-דין בקשה לשמירת זכויות המבקש מפני חשש של עיגון או של הברחת נכסים, רשאי בית הדין, אם ראה נימוק לכך, להזדקק לבקשה ולהוציא צווים זמניים בהתאם לבקשה, אף אם לא נתקיימו כללי הסמכות דלעיל. ביקש הנתבע שהמשיך הדיון בצו הזמני יתנהל בבית הדין שהוא בעל סמכות לפי הסעיפים הקודמים, רשאי בית הדין שהתחיל לדון בבקשה להחליט, לפי נסיבות העניין, אם להמשיך בדיון או להעבירו לבי דין בעל סמכות כאמור".
היסוד להוראת תקנה י"ז הנ"ל הוא – כפי שנאמר ברשימת המקורות הנספחים לתקנות הרבנות, עמ' 32 – ברמ"א, שו"ע, חו"מ, סי' ע"ד סע' י', בו נאמר:
"ואם הנתבע מעיר אחרת, ונראה לבית דין שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע אם הם בעיר התובע, צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו.
אסמכתא נוספת לכך ב"תרומת הדשן" (פסקים) סימן ס"ד, הוצאת פיורדא, תקל"ח (1778), פסקים וכתבים חלק ב', דף ט', ע"ב.
בעניינו בכל המקורות הדנים בעניני "הסמכות המקומית" לפי דיני ישראל ניווכח לדעת כי אין כללים נוקשים בנדון זה, אלא הכל תלוי בנסיבות הענין ובדחיפות הענין, והכל נעשה לפי ראות עיני הדיין. כך ועלה, לכשנדייק היטב, מדברי "תרומת הדשן" סימן ז,ה (שם חלק א', דף צ"א, ע"א), וכן מדברי הסמ"ע על שו"ע, חו"ה, סימן י"ד, סוף ס"ק י"א, עיין שם. ראה גם שו"ת מבי"ט, סימן שמ"ג, הדורש כמין חומד את המלים "כיוצא בזה" שמשתמש בהם התשב"ץ בתשובה אחת (התשובה מובאת בכל מקרה הדומה למקרה של התשב"ץ. גם זו ראיה מוכרחת לגמישותו של הדין הנ"ל.
ואם כך הדבר, הרי האבחנה שעשו רבני טבריה בין המזונות הזמניים לבין המזונות התמידיים, נראית לנו הגיונית ומוצדקת. בתביעת המזונות התמידיים יהיה צורך בהבאת ראיות והוכחות במספר רב של ישיבות בית הדין, וכלן מן הראוי כי התובעת תלך אחר הנתבע ותידון אותו בירושלים. תביעת המזונות הזמניים היא – לעומת זה – קצרה ופשוטה מאד, קיימת אשה, מטופלת בארבעה ילדים, הן עולים חדשים אשר עדיין לא הספיקו להסתדר בארץ, ואביהם-מולידם – לעומת התובעת – נושא לו נשים על אשתו ואינו דואג לילדיו כלום, ומן הצורך להחיות את נפשם עד שתתברר התביעה שהוגשה. במקרה מעין זה אין למצות עד עומק עומקו את הדין הפורסלי של הסמכות המקומית, וטוב עשו רבני טבריה בהחילם כאילו – בדיעבד ולמפרע – את הדיבור "השיאוהו ויראה פנינו בטבריא (ראה פירוש ביטוי זה בסנהדרין, ל"א, ע"ב) לפחות על תביעת המזונות הזמניים".
בפסיקה אחרת, מאוחרת בבית המשפט (ע"פ 7543/97 דורון רז נ' מירי רז, פורסם בנבו) נכתב בין השאר:
"סבורני שדין טענה זו של המערער להדחות. בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, שההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית מחייבת דיון עובדתי ומשפטי בשאלת כנות הכריכה. ואולם, עד להחלטה בשאלה זו בית המשפט מוסמך להוציא מלפניו צווים זמניים על מנת לשמור על הסטטוס קוו ו/או על האינטרסים של הצדדים בטרם יסתיים המשפט.
מסקנה זו סומכת את יתדותיה בתורת הסעדים הזמניים; שכן רבים הם המקרים בהם ההכרעה בשאלת הסמכות, דורשת זמן ודיון ממושך בבירור שאלות עובדתיות שלעתים הן פשוטות, ולעתים הן מסובכות. האם יעלה על הדעת שבית המשפט יהיה מנוע מלהוציא צווים זמניים בטרם יכריע בסוגיית הסמכות; אם תאמר כן כי אז תתיתר כל התועלת שבסעד הזמני; צד למשפט, בטרם הוכרעה שאלת הסמכות, יוכל להעלים ראיות, יעביר נכסים וכיו"ב ובכך יחרוץ את גורל המשפט.
לבית המשפט יש סמכות להחליט בעניין סמכותו לגבי עניין מסוים ועד שעניין זה יוכרע, מוסמך הוא להוציא מלפניו צווים וסעדים זמניים. כך למשל נפסק שבית המשפט מוסמך להורות על תשלום מזונות זמניים לאישה עד שתתברר סמכותו לדון בתביעה, כאשר הבעל הנתבע כופר בסמכות זו. (ראה ע"א 291/59, בקר נ` בקר ואח`, פ"ד יד 57), ראה גם: (ע"א 221/63, פ"ד יז(3) עמ` 1851) (ע"א 637/68, והב נ` והב, פ"ד כג(1) עמ` 182) (ע"א 542/68, בן סירה נ` בן סירה, פ"ד כג(1) עמ` 169).
ברוח זו נפסק שבית המשפט מוסמך לתת לתובע סעד זמני עוד בטרם ידון בבקשת רשות להמצאת הזמנה אל מחוץ תחום השיפוט. (ראה ע"א 464/65, אונגר נ` פריס ישראל סרטים בע"מ, פ"ד כ(3) עמ` 6), שם נקבע בעמ` 24:
"מקום שחוסר הסמכות לדון לגוף העניו אינו מתגלה מניה וביה, אלא קיים רק ספק לגבי הסמכות, מוסמך בית המשפט לתת סעד זמני, שאם לא כן, יהא נושא המחלוקת הפקר עד שלא יותר הספק".
חיזוק למסקנה זו אפשר למצוא גם בפסיקה שאפשרה, במקרים חריגים, קבלת סעד זמני עוד בטרם הוגשה התביעה העיקרית, ללמדך שבית המשפט מוסמך לתת סעד זמני עוד בטרם התאפשר לנתבע להעלות טענה של חוסר סמכות. (ראה בענין זה, ע"א 49/51, קופת חולים נ` פישר, פ"ד ה עמ` 1406)".
עוד ראה ערעור אזרחי 464/65 קורט ואירנה אונגר, פ"ד כ(3) 006.
במקרה שלפנינו כותבת האשה בתגובתה (סעיף ה):
"ביום ח' בכסלו תשע"א (15/11/2010), עתרה האם לכבוד בית הדין בתביעה לשינוי הסדרי הראיה ומינוי פקידת סעד וזאת נוכח התנהגותו החמורה של האב.
לאחר שנים בהם מיעט האב קיום הסדרי הראיה עם הקטינה, החליט האב לעשות דין לעצמו ונמנע מלהשיבה לבית אמה בתום הסדרי הראיה.
יובהר – האב עברו לדור מרחק של כשעה וחצי נסיעה כל כיוון מבית מגורי הקטינה.
האב, שנקט באלימות מילולית ופיזית כנגד הבת, כפי שתואר בהרחבה בתביעת האם, נמנע אף מלהביא את הקטינה לבית הספר ומותירה ללא מסגרת לימודית.
עם קבלת הצו מכת"ר למינוי פקידת סעד, נמסר לאם על ידי פקידת הסעד כי הופעל קב"ס – קצין ביקור סדיר כדי להבטיח את הגעת הקטינה לבית הספר בתם הסדרי הראיה נוכח התנהגות האב האמורה לעיל".
לאב יש, מן הסתם, מה להשיב על טענות אלו. הענין אפוא דורש בירור מיידי.
ענינם של קטינים במערכת הזוגית הינו מן הבעיות הקשות והמורכבות. פגיעותם הנפשית והמשקעים הרבים לעיתים לא נרפאים ולא מגלידים לעולם.
שומה עלינו, לעשות הכל למענם, על מנת למנוע מצבים של "אדמה חרוכה". יש צורך בנקיטת אמצעים מיידים לייצוב האדמה הרעועה עליה רגליהם הקטנות ניצבות. העברת בדיקת עניינם ע"י צו של ביה"ד הרבני אל רשויות הרווחה, הינה סעד וסיוע חשובים ביותר, וככל שמקומם במערכת הרווחה יוקדם, כך מידת טובתם והצלחת הטיפול יגדל.
יש להניח כי סעד זה, יידרש גם על ידי הערכאה בת הסמכות.
דחיפות הענין מצדיקה בירורו המיידי על ידי רשויות הרווחה.
לפיכך ביה"ד מותיר את הצו לתסקיר על כנו. רשויות הרווחה יעבירו את התסקיר לבית המשפט המוסמך.
(-)שניאור פרדס- דיין
אנו מצטרפים.
(-) מיכאל עמוס –אב"ד (-) אריאל ינאי- דיין
ניתן ביום י"ב בטבת התשע"א
(19/12/2010)
הרב מיכאל עמוס - אב"ד
הרב שניאור פרדס - דיין
הרב אריאל ינאי - דיין