בפנינו שני ערעורים מנוגדים – של קטינה באמצעות אמה מזה ושל אביה מזה - על החלטת ביה"ד האזורי בחיפה מיום ז' כסלו תש"ע (24.11.2009), אשר בה חייב ביה"ד את האב לשלם להשלמת מזונות הקטינה שהיא כיום בת למעלה מגיל 17 שנה, סך של 500 ₪ לחודש, החל מיום 1.10.09 ועד הגיע הקטינה לגיל 18 שנה. כן החליט ביה"ד האזורי כי האב זכאי להגיש תביעה לשיפוי נגד האם של הקטינה.

כמו כן בפנינו בקשת רשות ערעור של הקטינה באמצעות אמה על החלטה מאוחרת יותר של בית הדין האזורי מיום ה' טבת תש"ע (22/12/2010), בה החליט ביה"ד כי על האם לשפות את האב על כל סכום שישלם עבור מזונות הבת.

בעלי הדין אינם פנים חדשות בערכאות המשפטיות השונות. ההליכים המשפטיים בענין מזונות הבת החלו לפני כ-16 שנה. הפרק הראשון הסתיים כעבור כשנה בפסק דין למזונות ובהמשך לו בהסכם גירושין כולל. כעבור כתשע שנים של רגיעה החל הפרק השני שטרם הסתיים. פתרונו אינו נראה באופק, וחוששנו – על פי תוצאותיו של פסק דין זה - שפרק שלישי עומד לפתחם של הורי הקטינה. הענין נדון בכל הערכאות האפשריות: בית הדין הרבני האזורי, בית המשפט לעניני משפחה, בית המשפט המחוזי, בית הדין הרבני הגדול, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שוב בית הדין הרבני האזורי ועתה ביה"ד הגדול, ועוד היד נטויה.

מהחומר שבפנינו עולה כי ענין מזונותיה של הבת, ילידת 30.7.93, נדון לגופו בבית הדין הרבני האזורי בחיפה בסוף שנת 1993 ובתחילת שנת 1994. לאחר שבית הדין עמד אז על צרכי הקטינה והכנסות ההורים, ניתן ביום כ"ו שבט תשנ"ד (7.2.94) פסק דין שבו חוייב האב לשלם סך 500 ₪ לחודש לקטינה עבור מזונותיה הקבועים. היה זה בעת שהאם והקטינה התגוררו בדירה שהיתה רשומה על שם האב. ביום ז' ניסן תשנ"ה (7.4.95) חתמו הורי הקטינה על הסכם גירושין ובו הסדירו את כל הענינים התלויים ועומדים ביניהם, ולרבות: החזקת הילדה, מזונות הילדה, ועניני רכוש וממון. במסגרת הסכם הגירושין התחייבה האם לשאת במזונות הילדה, מדורה וכל צרכיה. כמו כן הוסכם כי האב מעביר את חלקו בדירה לבעלות האם כתשלום מראש עבור דמי מזונות הילדה, עד הגיעה לגיל 18 שנה. האם הצהירה והתחייבה כמו כן כי באפשרותה למלא אחר כל צורכי הילדה מכל סוג, והיא התחייבה לשאת גם בצרכי הבת שיידרשו מעבר להיקף התחייבות האב על פי ההסכם.

הסכם הגירושין כלל תניית שיפוי ועל פיו התחייבה האם לשפות את האב אם תוגש נגד האב תביעה למזונות הילדה, הן בשם האם והן בשם הילדה. עוד התחייבה האם לשלם לאב עם הגשת תביעה למזונות הבת כאמור, מחצית של ערך הדירה, אשר על פי ההסכם הועברו כל הזכויות בה אל האם, כפי שהדירה תוערך בשעת הגשת התביעה, זאת ללא קשר לכל הסעדים האחרים שינקוט האב.

במשך מספר לא מבוטל של שנים, כתשע במספר, קיימו הצדדים את הסכם הגירושין כלשונו. לקראת סוף שנת 2003 הגישה האם בשם הקטינה תביעה למזונותיה לבית המשפט לעניני משפחה בקריות (תיק תמ"ש 15890/03). התביעה נמחקה על הסף לאחר שבית המשפט שוכנע על פי בקשת האב (בתיק בש"א 613/04) כי בנסיבות הענין מסורה סמכות השיפוט בתביעה עצמאית של הבת למזונתיה לבית הדין הרבני. בית המשפט הטעים כי "כב' ביה"ד הרבני הכריע בעבר במזונות הקטינה, עפ"י תביעה אשר הוגשה בפניו על ידי אם הקטינה לפסיקת מזונתיה היא ומזונות הקטינה. מששקל בית הדין הנכבד את הסוגיה, הפעיל את שיקול דעתו, ופסק מזונות קטינה, בנפרד ובנבדל ממזונות האם – הרי מכח כלל ההמשכיות, מן הראוי לשוב ולפנות לבית הדין גם בעתיד בסוגיית מזונות הקטינה". ערעור שהוגש על החלטת בית המשפט לעניני משפחה נדחה ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ 545/04). בשלב זה הגישה הבת את תביעתה למזונות לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, אך התביעה נדחתה לאור האמור בהסכם הגירושין. בפסק דין מיום י"ד כסלו תשס"ו (15.12.2005) נאמר בין היתר:

"לאחר שמיעת טו"מ הצדדים ועיון בחומר שבתיק ובסיכומי ב"כ הצדדים נראה לביה"ד כי האב שילם למפרע (צ"ל: מראש; צ' א') לאם עבור מזונות הבת בהעבירו את זכויותיו בדירה ע"ש, וכן האם היתה מודעת למחיבותה לפרנס ולכלכל את הבת.
וע"כ מחליט ביה"ד: שההסכם הנ"ל בתוקפו והתביעה נדחית."

ערעור על פסק דין זה נדחה ברוב דעות ע"י בית הדין הגדול והקטינה עתרה לבג"ץ (בג"ץ 8489/06 פלונית נ. מדינת ישראל ואח'). בפסק דין קצר שניתן בעתירה, ביום י"ב באדר ב' תשס"ח (19.3.08), נקבע:

"בעלי הדין מסכימים כי עומדת לעותרת זכות למזונות מאביה, המשיב 3.

אשר להיקפם של המזונות המגיעים, מוסכם על הצדדים כי הענין ידון בתביעה שתוגש על ידי העותרת לבית הדין האזורי בחיפה.

לבית הדין האזורי נתון שיקול דעת אם למנות לעותרת אפוטרופוס לדין (השוו בג"צ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני), פד"י נח(2) 550, 562-3). לכל צד שמורות מלוא טענותיו."

רק כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין הנ"ל, ולטענת האב היה זה בגלל שהבת שהתה עד אז במוסד מחוץ לבית האם, הוגשה תביעת הבת למזונותיה ושוב באמצעות אמה. מעיון בפרוטוקולים של ביה"ד האזורי נראה שלא נשקלה האפשרות למנות לבת אפוטרופוס לדין שייצג אותה בהליך התביעה למזונותיה.

מהחומר שבפנינו עולה עוד, כי במשך השנים היו עליות ומורדות בכל הקשור ליחסים שבין הבת לבין כל אחד מהוריה בנפרד. הדו"חות הסוציאליים שבפנינו מציגים תמונה קשה של ילדה ששהתה לאורך תקופות במוסדות מחוץ לבית האם, שהיתה ונשארה המשמורנית שלה מבחינה משפטית. כמו כן נראה, שהיו תלונות במשטרה הן של האם נגד הילדה והן של הילדה נגד האם על אלימות פיזית ומילולית. הילדה הוגדרה כנערה בסיכון ורשויות הרווחה נדרשו למעורבות בחייה תוך קשר עם כל אחד משני ההורים, אם כי לא באותה דרגה של אינטנסיביות.

בנימוקי דעת הרוב בהחלטה נשוא הערעור נאמר, כי גם אם עומדת לקטינה הזכות לתבוע מזונות מאביה, אין לחייב את האב על מזונות לשעבר אלא רק על העתיד. נימוק זה בוסס על דעת המיעוט של הרה"ג שלמה דיכובסקי בפסק הדין שניתן בגלגול הקודם שבו נידון ענינים של הצדדים שבפנינו בבית הדין הרבני הגדול. הרב דיכובסקי הסביר כי "את מזונות העבר לא ניתן לתבוע משום שהאם התחייבה לפרנס את הבת והבת בפועל התפרנסה ע"י אמה". לענין היקף המזונות, כתב בית הדין האזורי, בנימוקי דעת הרוב, בהחלטה נשוא הערעור:

"מכיון שמדובר כאן במזונות של קטינה מעל גיל שש שהם בבחינת צדקה מדינא דגמרא וגם לפי תקנת הרבנות הראשית יש דעות לכאן ולכאן בפד"ר שונים מה תוקף בתקנה, האם הוא חיוב ממוני גמור או כעין צדקה; עיין בפד"ר ד' עמ' 3, ובחלק י"א עמ' 210-214.

א"כ ברור שיש להפעיל כאן את הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה ביתר שאת, והיות ויש כאן מחלוקת חשבונאית סבוכה כמה שלם האב מראש עבור מזונות הקטינה, והיות והכספים הנ"ל לא נאבדו לגמרי מן העולם והם מגולמים כיום בדירה השניה שרכשה האשה בזכרון יעקב.

והיות ולפי כללי הצדק הטבעי אין לחייב את האב בכפל תשלומים אם אכן תחשיביו נכונים.

אי לכך בתור פשרה מחליט ביה"ד שעל האב לשלם לקטינה סך 500 ₪ לחודש החל מיום 1.10.2009, ועד הגיעה הקטינה לגיל 18."

דעת המיעוט היתה, כי האב פטור מלשלם את מזונות הקטינה כיוון שהוא כבר שילם אותם בפועל והכסף נמצא בידי אם הקטינה. לדעת המיעוט, הוכח כבר לפני ביה"ד האזורי כי האשה קיבלה בשעת הגירושין כתוצאה מהעברת חלקו של הבעל בדירה לבעלות האם סכום של כ-300,000 ₪ אשר שווה לסכום אשר הקטינה היתה זכאית לקבל למזונותיה עד לגיל 18 שנה. דעת המיעוט סברה כמו כן, כי זו היתה כוונת הסכמת הצדדים בבג"צ כי ביה"ד האזורי ידון בענין היקף מזונות הקטינה. כלומר, הכוונה היתה לברר בין היתר כמה האשה קיבלה מסכום המזונות, ולאחר שהתברר כי האם קיבלה את כל סכום המזונות מהאב, "הרי העותרת (הקטינה) זכאית להגיש תביעה נגד האם שהכסף שהיא קיבלה והופקד בידיה הוא עבור תשלום מזונותיה".

על ההחלטה אשר חייבה את האב, ברוב דעות, לשלם סך 500 ₪ לחודש כדמי מזונות, הוגשו שני הערעורים שבפנינו, האחד ע"י האם בשם הבת, והאחר של האב. בקשת רשות הערעור על ההחלטה הנוספת, נוגעת לקביעת בית הדין, הנראית לכאורה כהוראה אופרטיבית, לפיה זכאי האב לקבל מן האם שיפוי על כל סכום שישלם לה עבור מזונות הבת. מעיון בכתבי הטענות של הצדדים בפנינו ומשמיעת טענותיהם בדיון עולה, כי נימוקי הערעור של כל צד הינם למעשה תשובות לערעור של הצד שכנגד. נסקור איפוא בקצרה את עמדת כל צד כשלעצמה.

לטענת הקטינה בכתב הערעור המתוקן, שהוגש ע"י באת-כוחה של אם המערערת עובר לדיון שהתקיים בפנינו, וכנטען על ידה ביתר כתבי בית הדין שהגישה ובדיון בפנינו, אין לבית הדין הרבני סמכות לדון באכיפת סעיף השיפוי בהסכם גירושין לאחר שהצדדים התגרשו זה מזה. המערערת טוענת כי טעה ביה"ד בהעמידו את שיעור מזונות הקטינה על סך 500 ₪ וזאת על דרך הפשרה מבלי להתייחס לכלל צרכיה ויכולתה הכלכלית של הקטינה, והוא אינו משקף כלל צרכי הקטינה ו/או יכולתו הכלכלית של האב. עוד נטען, כי טעה בית הדין עת קבע כי מדובר ב"מחלוקת חשבונאית סבוכה" ולא מינה מומחה לבדיקת הטענות, לרבות הטענות בדבר גילום העברת הזכויות ברכוש הנוכחי של האם. זאת ועוד, טעה ביה"ד בכך שלא שקל את המלצת בג"צ בדבר מינוי אפוטרופוס לדין לקטינה על מנת שעניינה ידון באופן עניני ובלתי תלוי בענין שבין הוריה. עוד טוענת המערערת כי ביה"ד שגה בקובעו את מועד חיוב מזונות הקטינה מיום 1.10.09 ולא ממועד הגשת התובענה בשנת 2004 ולכל הפחות ממועד חידוש ההליכים לאחר פסיקת הבג"צ. לאור אלו, מבקשת המערערת, לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 24.11.2009 תוך החזרת התיק לדיון מחדש בדבר שיעור מזונות הקטינה, תוך בחינת צרכיה ויכולתו הכלכלית של המשיב. כן מבקשת המערערת, לבטל את קביעת בית הדין האזורי בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור כי האב זכאי לשיפוי בגין כל סכום שישלם לאם למזונות הקטינה וזאת בהעדר סמכות לבית הדין לדון בסוגייה זו.

האב בכתב הערעור וביתר כתבי בית הדין שהגיש טוען, כי הוא שילם מזונות מראש לגבי כל תקופת הזכאות של הבת למזונות עד גיל 18. הוא מבסס את טענתו על נוסחו של הסכם הגירושין והרקע לכריתת הסכם הגירושין וראיות שהוגשו לענין זה בבית הדין האזורי. האב טוען, תוך שהוא מפרט, כי קיימות תשע גרסאות של האשה באשר לסכומי המזונות שהיא קיבלה עבור הבת. עוד טוען האב, כי אם הקטינה נטלה חלק פעיל ביותר בהכנת הסכם הגירושין. היא זו שהכינה טיוטת הסכם כרצונה וערכה שינויים בנוסח הסופי של ההסכם במעמד חתימתו. במסגרת ההסכם הועברו לאשה מלוא זכויותיו של האיש בדירת מגורי הצדדים בגין מזונות הקטינה. לטענת האב, האשה קיבלה לידה, על פי בחירתה סך של כ- 304,239 ₪ בגין מכירת הדירה כאמור. בהסכם הגירושין צויין מפורשות כי האשה לא תתבע את האיש בעתיד בגין מזונות הקטינה וכי אם תעשה כן או אם הקטינה תעשה כן, יהיה על האשה לשפות את האיש. האישה בחרה להתעלם מהוראות אלו, תוך הפרת ההסכם ותבעה את האיש, בערכאות שונות, בגין מזונות הקטינה, והכל במטרה לעשוק את האיש ולגזול כפל דמי מזונות. האשה מבקשת להתעשר, ולא במשפט, על גבו של האיש שהרי קיבלה מראש את דמי מזונות הקטינה, בדמות מלוא הזכויות בדירה (אשר הייתה רשומה ע"ש הבעל בלבד), ומאוחר יותר ביקשה להיפרע בנוסף, שלא כדין, את מלוא תמורת המזונות, מיום הגט. האב מבקש כי ייקבע שהוא אינו חייב כלל במזונות הקטינה מאחר והוכח כי שילם את מזונות הקטינה מראש וזאת נוכח ריבוי גרסאות האשה בקשר לסכומים שקיבלה עבור המזונות. לחילופין, במידה והחלטת בית הדין האזורי תישאר בעינה, להורות כי אין לחייב את הבעל במזונות הקטינה לאור השיפוי לו זכאי האיש, או לחייב את האשה לשלם ולהשיב לאיש את מלוא ערך הדירה, קרי סך של 87,000 דולר ולמצער מחציתה.


על הסכמי גירושין, מזונות קטינים ותניות שיפוי
קיימים בני זוג - גברים ונשים - התולים את הסכמתם למתן הגט או לקבלתו בהסכמת הצד שכנגד לתמורה כזו או אחרת, אשר בנסיבות שאינן קשורות לגירושין, לא ניתן היה לצפות להסכמה למתן אותה תמורה. לעתים ברור מראש כי בלעדי ההסכמה האמורה, הצד שדרש את התמורה לא יכול היה לקבלה באמצעות הליך משפטי בבית הדין או בבית המשפט. אולם במגבלות הקיימות בדין התורה לגבי האפשרות לאכוף מתן גט או קבלתו בלא הסכם אליו יגיעו הצדדים בדרך של פשרה, מדובר לעתים בהכרח בל יגונה. הקושי הגדול המתעורר הוא, שלעתים נעשית הפשרה "על חשבון" ילדיהם הקטינים של בני הזוג, המוחזקים מעת הגירושין בידיו של רק אחד מבני הזוג, ולרוב בידי האם.

בדרך כלל, הסכמת אפוטרופוס לוותר על זכויותיו של חסוי אינה מחייבת מבחינה הלכתית את החסוי, מאחר והוא עצמו נעדר כשירות הלכתית לוותר על זכויותיו. לפיכך, הסכמת האם של הילד לוותר על מזונותיו, אינה מחייבת את הילד. אבל - וזהו "אבל" גדול מאד - הסכמת האפוטרופוס מחייבת אותו עצמו ובפרט כאשר ישנה כוונה מפורשת של האפוטרופוס או של אדם אחר ליטול על עצמו התחייבות אישית לספק את מזונות הילד, אם מרכושו של האפוטרופוס ואם באמצעות התחייבות של בני משפחתו או אחרים לשאת במזונות אלו. אכן, התחייבות האם, קרוביה או מקורביה של האם לשאת במזונות ילד שהאם לא היתה חייבת בהם ללא התחייבותה, אינה פוטרת את האב לחלוטין מחובת המזונות. זוהי דרך ביניים לספק את מזונותיו של הילד כל עוד יש - לאלו שהתחייבו - אמצעים רכושיים זמינים לסיפוק המזונות. היה ויווצר מצב שהמתחייבים אינם מסוגלים לעמוד בהתחייבותם עקב קשיים כלכליים, יחזור ויצוף חיובו של האב מכוח דין תורה לשאת בעצמו באופן ישיר במזונות ילדו.

ברוב המקרים - גם בהעדר עילת גירושין - מצליחים דייני ישראל לפתור בהסכמה סכסוכי גירושין, תוך שמירה מלאה על זכות הילד למזונות. בתי הדין הרבניים אינם רואים באופן חיובי נסיון של אב לפטור עצמו מעול חיובו למזונות ילדיו. הגמרא אומרת כי אב שאינו רוצה לזון את ילדיו גרוע מעוף טמא. אבל לעתים עצם הגינוי אינו גורם המסייע מספיק לשכנוע האב לעמוד בחיוביו, ובהעדר עילה הלכתית לחיוב הבעל בגט עלול הבעל "לסחור" במזונות הילד. במקרים מסויימים, הגם שמדובר בחזון בלתי נפרץ, אף לאחר פסק דין המחייב בגט או הכופה זאת עליו, ואף לאחר נקיטת אמצעי כפיה, ישנם בעלים המקשים עורפם, נותנים כתף סוררת ודורשים תנאים מתנאים שונים חלף הסכמתם למתן הגט, אשר האשה זכאית לו בדין.

בית הדין הינו אבי יתומים ודיין אלמנות - גם יתומים חיים וגם אלמנות חיות. מצוקותיהם של כל בני המשפחה גלויות וידועות לבית הדין. כאשר מתקיימים בין הצדדים פערים שאינם ניתנים לגישור, מצוי בית הדין בסבך מורכב של דילמות - מוסריות, הלכתיות ומשפטיות. אין בידי בית הדין כלים הלכתיים ומעשיים לתת פתרון שיאפשר לעשות כרצון כל איש ואשה. משל למה הדבר דומה, לשמיכה דלה אחת שמנסים להתכסות בה שלושה בני אדם. בית הדין אינו יכול להתעלם ממכלול המצוקות שבפניו - של הילד, של האשה-האם ושל הבעל-האב - אך בית הדין לא יפסוק בניגוד לדין לגבי איש מבין אלו. כל איש ואישה רשאים לעמוד על דרישותיהם ההלכתיות והחוקיות, ובית הדין לא יכוף אותם - ואין הוא רשאי לכוף אותם - לוותר על זכות מזכויותיהם. במקרים שכאלו, כל שיוכל בית הדין לעשות הוא לפסוק את הדין בהתאם לנסיבות הספציפיות ובמגבלות ההלכה. למרבה הצער, במקרים רבים התוצאה של פסק דין שהכריע בסכסוך ב"משקפיים" משפטיות-הלכתיות בלבד, אינה מייצרת פתרון המביא לרגיעה אמיתית ומשמעותית ביחסי המשפחה המסוכסכת.

לעומת פסק דין המבוסס על הכרעה של גוף חיצוני למשפחה, הסכם הגירושין משקף בדרך כלל פשרה ברמה כזו או אחרת בין הצדדים, הן כבני זוג והן כהורים לילדים. מכלול הרצונות והמאוויים של בן-זוג או בת-זוג כאדם אוטונומי אמורים להשתקף בעת כריתת הסכם הגירושין. האוטונומיה של האדם מורכבת מפסיפס שלם של זכויות וחובות, ובכללם זכויות וחובות כלפי בני המשפחה - בן הזוג או בת הזוג, ילדי בני הזוג וההורים של בני הזוג. היחסים שבין הגורמים השונים שבמשפחה הינם מורכבים. יחסי הכוחות במשפחה אינם נובעים תמיד מעמדה של שוויון, ודומה שכך הוא מכל נקודת מבט שבה ייבחן הדבר. אבל חשיבותו של הסכם גירושין נעוצה בעובדה שהוא מעוצב על ידי הצדדים עצמם - כבני זוג והורים - וככל שנדרש ורק במידה מוגבלת, גם בעזרת מקורביהם ובעזרת בית הדין. בסיכומו של דבר, הסכם גירושין הוא הסכם המגלם הסדר כולל של נקודות רבות שהיו במחלוקת בין בני זוג:

"הסכם גירושין הוא בדרך כלל בגדר הסדר כולל של נקודות רבות שבמחלוקת ויש לבחון אותו כשלמות אחת; יש לנסות ולהקנות לו יציבות ואמינות כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני זוג שנפלה ביניהם מחלוקת שאינה ניתנת ליישוב, אחרת לא יהיה ערך להסכם גירושין וכל הסכם יהיה רק בגדר שלב ביניים עד לפניה חוזרת לבית המשפט."

(ע"א 4515/92 סילביה מרתה שטיין קומרוב נ' לדיסלאו שטיין, 13/06/1994; פורסם באתרים משפטיים)

אדם המוותר על זכות במסגרת הסכם פשרה, עושה זאת עקב יתרון שהוא מקבל כלפי רכיב אחר בסכסוך. ויתור נעשה לאחר משא-ומתן ושקילת המשמעויות של אי-ויתור. מול האילוץ של האם "לוותר" על הזכות לקבל דמי מזונות מלאים עבור הילד, ניצבת "התמורה" בדמות קבלת הגט תוך ייתור הצורך בקיומה של עילת גירושין כדי לחייב את הבעל בגט, או תוך ייתור הצורך בהליכים משפטיים להוכחת העילה או לאכיפת החיוב. בה במידה, מול האילוץ של אב "להסכים" לדמי מזונות גבוהים לילד מעבר ליכולתו הכלכלית וכן מול האילוץ של בעל "לוותר" על זכויות רכושיות שאינו חייב לחלוק עם אשתו, ניצבת "התמורה" שהיא קבלת הגט בקלות יחסית. אלו הן רק דוגמאות לא ממצות למורכבות הדילמות בעת נסיון לפתור סכסוך בין בני זוג.

העמדת דרישה לתמורה עבור ויתור על סרבנות גט שלא כדין, ראויה לגינוי. סחטנות גט ראויה לבוז. אבל לא תמיד מדובר במצבים של "שחור ולבן". לא תמיד ניתן לקבוע בצורה החלטית מי צודק, ורבים הם המקרים שכולם צודקים. מכל מקום, דרישת ההלכה להסכמה מרצון של כל אחד מבני הזוג למתן הגט או לקבלתו, גוררת אחריה את הצורך של בן הזוג המעוניין בגט לשקול סדרי עדיפויות. לאחר שניתן הגט, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, ולהתנער מחיוב שקיבל על עצמו ביודעין בן זוג שהיה צד להסכם גירושין. פגמים שנטענים כלפי חופש הרצון וגמירות הדעת להתחייב בחיובים שלא היו מוטלים על בן זוג לולא רצונו לקבל או לתת את הגט, הינם דו-סיטריים. גם הסכמתו של בעל לתת את הגט מרצון כנגד חיובים נגדיים של האשה, עלולה להיראות פגומה ומוטעית, כאשר מתברר כי האשה מתנערת מחיוביה במסגרת הסכם הגירושין.

על הציבור לדאוג כי לילד יסופקו מזונותיו. אך לא ניתן לראות בהתחייבות האם או מקורביה למזונות הילד כפגיעה בתקנת הציבור. הציבור אינו רשאי להתערב בחופש הרצון של אדם מסויים אף כאשר הוא נבע מן הכורח לבחור בין סדרי עדיפויות. זאת ועוד: תביעה למזונות בשם הילד לאחר הגט, בטענה מלאכותית המפצלת בין הסכמת האשה להתחייב במזונות הילד לבין הסכמתה כאפוטרופוס של הילד לוותר על גביית חלק מדמי המזונות מן האב, עלולה להעלות טענה נגדית של "גט מוטעה". אמנם במסגרת "סדר הגט" נוקטים הדיינים את כל האמצעים ההלכתיים האפשריים על מנת לוודא כי לא ניתן יהיה להעלות טענות בדבר פגמים בתוקף הגט. אבל יתכנו מצבים אשר יביאו בדיעבד לשאלות הלכתיות קשות בדבר כשרות הגט. גם אם לאחר הבירור יגיע בית הדין למסקנה כי בדיעבד ניתן להכשיר את הגט, עצם הדיון בשאלת כשרות הגט, עלול ליצור לעז על הגט וממילא על כשרות היוחסין של ילדים שיוולדו לאשה מגבר אחר. תקנת הציבור מחייבת להישמר מן האפשרות שמא גט בין בני זוג לא כרת באופן סופי את היחסים ההדדיים ביניהם, על המשמעות החמורה שעלולה להיגזר מכך. אין צריך לומר, כי ככל שלא תישמר הוודאות לגבי תוכנו של הסכם הגירושין ויציבותו, עלול הדבר לגרור אחריו סרבנות גט עיקשת יותר ובצידה דרישה למנגנוני בטחון דרקוניים יותר שיגבירו את הביטחון בסופיות הסדר הגירושין שגובש.

החובה לשמור מכל משמר שלא לפגוע בהסכמות שבין הצדדים ערב הגט, אינה מונעת - מבחינה הלכתית - בדיקת תביעה חדשה להגדלת מזונות הילד, כאשר הטענה היא שהאם אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבותה:

"ניתן לומר כי כאשר נערך הסכם בין הורים לפיו מקבלת האם על עצמה לזון את הילד לגמרי או במידה יותר גדולה מאשר היא חייבת לפי הדין, ובית-הדין מוצא שההסכם הוא תקף, הרי כאשר הילד נמצא אצל אמו, אומרים שלילד ישנו מקום לפרנסה, והאב פטור; אבל במה דברים אמורים, כשלאם האפשרות לעמוד בהתחייבותה. ברם כאשר אין בידה לסל התחייבותה חוזר הדין, ולא פקע חיובו של האב כי הילד לא צריך לסבול מהסכמים בין ההורים (ראה פסק-דין של בית-הדין הרבני הגדול, פורסם בפד"ר, כרך ד, ע' 7-8, [4]; באותו פסק-דין נדונה גם אפשרות של שינוי גובה המזונות כפי שנקבעו לפי ההסכם בשל התייקרות בלתי-שכיחה בזמן שהסכום שבהסכם לא צמוד ליוקר המחיה).

שאלת חיוב ישיר של האם כלפי הילד על-פי הסכם תקף עם בעלה, ומגבלותיו של חיוב כזה, נדונו גם בפסק-דין של בית-הדין הרבני הגדול לערעורים ב-פד"ר, כרך ח, ע' 166,[5], בו נאמרו דברים כדלקמן (בע' 170):

"אכן במקרה ולא היתה יד האשה משגת לפרנס את הילדה, והילדה היתה סובלת ממחסור, פשוט שאין בידי ההורים להתנות תנאים ולערוך הסכמים על חשבונה של הילדה, ואין חבין לאדם שלא בפניו וחיובו של האב כלפי הילדה היה חוזר וניעור, אך מתוך החומר שבפנינו לא הוכח שאין לה די מחסורה אשר יחסר לה, וממילא אין מקום - לפי המצב העובדתי - לחייב את האב יותר על מה שהתחייב בהסכם."

כאן מתעוררת השאלה: אם אין ידה של האם משגת לשאת בכלכלת הילדה במידה וקיבלה על עצמה, והאב נדרש לשלם, מה תועיל התביעה נגד האם להחזרת הכסף, אם יחוייב לשלם למזונות הילדה. על כך מוצאים בירור בבית-הדין הרבני בפתח-תקוה, ב-פד"ר, כרך ו, בע' 228, [6], ושם נאמר:

"ואף במקום שהאם פטרה את האב מלשלם מזונות הילדים שברשותה, והצהירה שאף פעם לא תדרוש ממנו כסף עבורם והיא אף התחייבה לפרנס ובכל זאת כשאין באפשרותה לתת לילדים מזונותיהם - היא בעצמה יכולה לתבוע מזונות מאביהם כי על-ידי התחייבות האם במזונות הילדים, לא פקע חיובו של האב כלפיהם, אלא שהאם משלמת את חיובו של האב, וכשאין לאם כסף - חוזר החיוב לאב, אם כי ייתכן שהאב יכול לתבוע מהאם לאחר שתעשיר, שתחזיר לו את כל הכספים שהוציא עבור הילדים מאחר שהיא מחוייבת לפרנסם."

ערעור אזרחי מס' 508/70 ורד נתוביץ, קטינה, על-ידי אמה אפוטרופסיתה חנה נתיב (נתוביץ) נ' יעקב נתוביץ, 04/05/1971; כה(1) 603, 610. ראו גם: ע"א 4262/96 וואיה נ' וואיה פד"י נא(5) 231 (פסקה 5); ע"א 5464/93 פלוני נ' אלמוני, פד"י מח(3) 857, 862; ע"א 17/81 סער נ' סער, פד"י לו(3) 207; ד"נ 4/82 קוט נ' קוט, פד"י לח(3) 197; ע"א 5464/93 פייר נ' פייר, פד"י מח(3) 857).

כך הוא הדין והיא המידה, כאשר אב התחייב למזונות בשיעור מסויים אך מתברר כי אין הוא מסוגל מבחינה אובייקטיבית לעמוד בגובה התחייבותו. על פי ההלכה קיים מנגנון המכונה "מסדרין לבעל חוב" (שו"ע חושן משפט סימן צז), אשר מטרתו להבטיח את קיומו בכבוד של חייב שאינו מסוגל באמת ובתמים לעמוד בפרעון התחייבויותיו.

יישום בנסיבות הפרשה שבפנינו
במקרה דנן, טענה אם הקטינה בשלב הקודם של ההתדיינות בבית הדין האזורי כי ההסכם נחתם "תחת אילוץ" וכי היא נאלצה להסכים לויתור על מזונות הקטינה ולשאת בהם בעצמה, מאחר והיא חששה מאיומי הבעל – כך לטענתה – כי לא יתן לה גט. טענה זו לא נראתה לבית הדין האזורי, והערעור שהוגש בזמנו נדחה. טענה זו נטענה גם בעתירה לבג"ץ ולא התקבלה. אין הצדקה לדון מחדש בסוגיה זו. נעיר עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, כי מעיון בחומר שבפנינו נראה שהאם לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענתה. גם העובדה כי הטענה הועלתה רק כתשע שנים לאחר מתן הגט, משמיטה את טענת האילוץ. כידוע, טענת אילוץ יש להעלות מיד לאחר שהוא נפסק, וברי כי לאחר קבלת הגט, פסק האילוץ בדבר הצורך בגט. זאת ועוד: טענת אילוץ יכולה להישמע רק בתקיפה ישירה, כאשר צד להסכם מגיש תביעה לביטול ההסכם, ולא בדרך עקיפה בתביעה אחרת, ובמיוחד לא בתביעת קטין למזונותיו, כאשר הקטין עצמו אינו יכול להעיד על נסיבות חתימת ההסכם, ואילו אם הקטין, אפוטרופסיתו, נגועה בניגוד עניינים בהקשר זה.

חיובה של אם הקטינה לשאת במזונות הקטינה במקרה דנן, נשען על שני אדנים נפרדים, וכל אחד בפני עצמו כוחו עמו לשאת חיוב זה. האחד, על הצהרתה בהסכם הגירושין כי קיבלה מראש את דמי המזונות בדמות חלקו של הבעל בדירת מגורי הצדדים. השני, מכוח התחייבותה העצמאית לשאת במזונות הקטינה ובכל צרכיה, במקום החיוב מן הדין הקיים כלפי האב לשאת במזונות אלו.

שאלה לא פשוטה היא, מה הדין כאשר אב שילם מראש לאם דמי מזונות לתקופה כזו או אחרת, ומסיבה כלשהי לא ניתן לעשות שימוש בדמי המזונות, כגון אם הכסף נגנב או בוזבז ע"י אם הילד – האם החיוב המקורי מתעורר מחדש תוך זכות האב להיפרע מן האם, או שמא יצא האב ידי חובתו בתשלום שנעשה מראש. שאלה זו לא נדונה לעומקה ע"י בית הדין האזורי.

גם באשר לאדן השני, התחייבותה העצמאית של האם לשאת במזונות הקטינה ובכל צרכיה, לא מצאנו כי בית הדין האזורי קבע ממצאים עובדתיים בשאלת יכולתה של אם הקטינה לעמוד הלכה למעשה בהתחייבותה.

נראה לכאורה כי בית הדין האזורי בדעת הרוב סבר, כי שני הצדדים לא הוכיחו כדבעי את טענותיהם. לפיכך, מכוח שיקולים שנראו רלבנטיים לחובת מזונות לילד בגילה של הקטינה ותוך התחשבות בדין "המוציא מחבירו עליו הראיה" נקטה דעת הרוב את דרך הפשרה.

אך דומה כי שיטת דעת הרוב מעוררת קושי. ראשית, יש טעם בדברי המערערת כי ככל שמדובר בשאלה חשבונאית סבוכה, ניתן היה למנות מומחה חשבונאי שיחווה דעתו במחלוקת. אלא שקשה לקבל את הערעור מטעם זה, כי לא מצאנו שהמערערת ביקשה מבית הדין למנות מומחה כאמור. שנית, התובעת שבפני בית הדין היא הקטינה ולא אמה. הקטינה זכאית למזונות, ועצם הזכות אינה שנויה במחלוקת בין ההורים. המחלוקת היא בדבר היקף חיוב המזונות של כל אחד מן ההורים בנפרד. חוששנו, כי העובדה שהבת יוצגה בבית הדין באמצעות אמה, הביאה לטשטוש האישיות הנפרדת של הקטינה. לא מצאנו כי בית הדין האזורי שקל למנות אפוטרופוס לדין כפי שצויין במפורש על ידי בג"ץ בפרשה זו, וחבל. אפוטרופוס שכזה, שלא היה מצוי בניגוד עניינים עם האם של הקטינה, יכול היה לבקש מבית הדין לצרף את האם כנתבעת בתביעת הבת למזונותיה. כאשר שני ההורים היו נתבעים, וכל אחד מהם היה נדרש להוכיח את הכנסותיו ויכולתו הכלכלית, היתה נפרשת בפני בית הדין תמונה רחבה של מכלול הנתונים הדרושים להכרעה. כך גם, אפוטרופוס לדין שאינו מצוי בניגוד עניינים עם אם הקטינה, יכול היה לשקול בצורה אובייקטיבית את צרכיה האמיתיים של הקטינה, ללא הטיה טבועה של אם הקטינה, המעוניינת בעריכת "מקצה שיפורים" בהסכם הגירושין אשר בדיעבד אינו לרוחה.

נראה איפוא כי סדר הדיון בפרשה זו היה צריך להתנהל כך: ראשית, היה על בית הדין האזורי למנות אפוטרופוס לדין לקטינה, ולהורות על צרופה של האם כנתבעת שניה לצד האב. שנית, מן הראוי היה לבדוק את יכולתה של אם הקטינה כנתבעת לשאת במלוא צרכי המזונות של הקטינה. שלישית, ואם היה מתברר כי אין ביכולת האם לספק את מלוא צרכי הקטינה, היה מתעורר צורך בקביעת ממצאים במחלוקת אם האב שילם מראש את מלוא הנדרש למזונות הקטינה. ככל שהיה מתעורר קושי חשבונאי, מן הדין היה לשקול מינוי מומחה מתאים. רביעית, אם היה מתברר כי האב שילם מראש את מלוא צרכי הקטינה עד הגיעה לגיל 18 שנה, היה מתעורר צורך להכריע בשאלה המשפטית שהוזכרה לעיל, מה הדין באב ששילם מזונות מראש לאחראי על הקטין והכסף איננו, בעוד שהקטין זקוק למזונות. כמובן, אם היה מתברר שהאב לא שילם את מלוא מזונות הקטינה, ואין בידי אם הקטינה לשאת בהתחייבותה העצמאית, היה חוזר ונעור חיובו של האב במזונות הקטינה.

באשר לסוגיית סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעה לשיפוי, למרות נוסחם של דברי בית הדין האזורי בהקשר זה, נראה שהכוונה היא למישור העקרוני. כלומר, בית הדין קובע, מעין פסק דין הצהרתי, כי זכות האב לשיפוי היא בת תוקף ובמקומה עומדת. אך אין מדובר בהוראה אופרטיבית הניתנת להוצאה לפועל באופן מיידי מכוח החלטה זו של בית הדין. בהחלטה זו של בית הדין אין כל חידוש, שהרי כבר בפסק הדין מיום י"ד כסלו תשס"ו (15.12.2005) קבע בית הדין האזורי כי הסכם הגירושין הינו בתוקפו, וכזכור – תניית השיפוי כלולה בהסכם הגירושין. ככל שהאב יסבור כי הגיעה העת לדרוש את הפעלת השיפוי יהיה עליו לנקוט את ההליך המתאים בבית המשפט המוסמך. בכפוף להבהרתנו זו, מתייתרת בקשת רשות הערעור בענין השיפוי, והיא נמחקת.

תוצאת הדברים היא, שהן ערעור הקטינה והן ערעור האב מתקבלים באופן חלקי.

ענין מזונות הקטינה מוחזר לבית הדין האזורי לדיון על פי ההנחיות דלעיל.

בשלב זה ועד למתן החלטה אחרת ע"י בית האזורי ימשיך האב לשלם למזונות הקטינה סך של 500 ₪ לחודש, עד הגיעה לגיל 18 שנה. אם ניתן צו לעיכוב ביצוע תשלום המזונות עקב הליכי הערעור שבפנינו, הוא מתבטל החל מיום ה-1 לדצמבר 2010. דמי מזונות מכוח החלטת בית הדין האזורי שטרם נגבו עד למועד האמור, לא ייגבו, אלא אם תינתן החלטה אחרת ע"י בית הדין האזורי.

אין צו להוצאות.
(-) ציון אלגרבלי

אני מסכים לכל הנאמר לעיל, אבל מצאתי לנכון להרחיב בכמה נקודות בגלל המשמעות העקרונית שיש בהם.

בהסכם הגירושין נאמר שהבעל נותן לאשה את הדירה ללא תמורה, וזה יחשב כמתן דמי מזונות לילדים. בסופו של דבר, לפי טענת הבעל השתמשה האשה בכסף לצורך קניית דירה לעצמה, ובניגוד להסכם תבעה את הבעל למזונות.

ביה"ד פסק (וזאת לאחר שהענין גם הובא בפני בג"צ) כפשרה לחייב את הבעל לשלם למזונות הקטינה סך של 500 ₪ וכן קבע שהבעל רשאי לתבוע את האשה על שהפרה את ההסכם.

האשה, בשם הקטינה, מערערת על פסק הדין הזה, ויש לה שתי טענות מרכזיות. הטענה הראשונה שסכום המזונות של 500 ₪ הוא בלתי סביר, וטענה השניה שאל לו לביה"ד להתערב בנושאי הרכוש ובנושא השיפוי כי לאחר הגירושין אין נושא זה מצוי בסמכותו של ביה"ד.

ראשית, נתייחס לטענה על חוסר סמכותו של ביה"ד להזדקק לנושא השיפוי. טענה זו אין לה מקום. ביה"ד לא מטפל בהליכים הננקטים בעקבות ההפרה, אולם הוא רשאי להביע את דעתו על משמעותו העקרונית של ההסכם. להבהרה זו יש השלכה מהותית על נושא המזונות הנידון בפני ביה"ד והנתון לסמכותו. בנידון דידן עומדת שאלה יסודית בהבנתו של ההסכם, האם הנושא של העברת הדירה ללא תמורה לאשה הוא דבר בפני עצמו, והסעיף על המזונות הוא ענין בפני עצמו, או שיש כאן שני צדדים של אותה מטבע. לאמור: אין כאן התנערות של האב מחובתו למזונות אלא יש כאן הסכמה עם האמא שהאב נותן את סכום המזונות המגיע לקטינה למשך השנים הבאות לידיה, שהיא אפוטרופסית עליה, והיא מתחייבת לשאת בעצמה במזונות הילדה במקומו.

בנושא עקרוני, שיש לו השלכה לפסיקת בית הדין בעניין המצוי בסמכותו, זכאי היה בי"ד ואף חייב לחוות את דעתו והוא חיוה את דעתו החד-משמעית שיש כאן שני צדדים של אותו מטבע והאמא קבלה את הכסף כתשלום עבור מזונות הילדים. על כן, אין לראות בפסיקת ביה"ד שהאב רשאי לדרוש שיפוי פס"ד אופרטיבי, אלא פס"ד עקרוני המבהיר שבדרישת האשה להתעלם מהכסף שקיבלה ולדרוש שוב מזונות מהאב יש כאן בעצם דרישה לכפל מזונות תוך הפרה של ההסכם ביניהם, והתוצאה עלולה להביא לידי עושק ולפחות להתעשרות שלא כדין.

עתה נדון בטענה השניה שהסכום של 500 ₪ שנפסק הוא סכום בלתי סביר לחלוטין.

נראה שאין הדברים כך.

אין חולק על כך שכל קטין זכאי לקבל את המזונות המגיעים לו, ומבחינתו אין שום הבדל אם הוא זקוק לכסף הזה בגלל שהאבא התעלם ממנו, או שהוא זקוק לכסף הזה כי הכסף שנמסר ע"י אביו לכיסוי מזונותיו נגנב או נאבד. אולם המקרה שלנו שונה לחלוטין. האב לא הפקיר את הקטינה, אלא שהגיע להסכם עם האם שהיא תשלם את המזונות עבורה.

ההתחייבות הזאת של האם נובעת משני דברים. היסוד הראשון הוא, התחייבות מפורשת בהסכם הגירושין לדאוג לצרכי הילדה וכאמור לעיל.

היסוד השני הוא, כי גם אם לא הייתה התחייבות מפורשת כזאת הרי בעצם הסכמתה של האם לקבל את הדירה מהאב ללא תמורה יש התחייבות לפרנס בעצמה במקומו וכפי שיבואר להלן ויש השלכה בקביעה זו לגבי הסכמי גירושין במתכונת דומה שאין בהם התחייבות מפורשת לפרנס.

כשהסכימה לקבל את הדירה ללא תמורה שתשולם לידי האב, היא לא חשבה שהערך הכספי של זכויות האב בדירה יופקד בבנק והקטינה תאכל אותו במשך השנים. היא ידעה שהכסף נמסר לה, והיא תעשה בו מה שהיא רוצה, והיא אכן קנתה דירה אחרת בעזרתו, וההבנה היתה שהיא מתחייבת לזון את הילדים במקום האב תמורת זכויותיו בדירה.

זוהי המשמעות של ההסכם, ואם כי הדברים לא כתובים במפורש, אולם כלל גדול בידינו שבמקום שיש אומדנא דמוכח שזוהי הכוונה הרי השטר מחייב מבחינה הלכתית ומשפטית אפי' לא נכתב הדבר במפורש. כאן יש אומדנא דמוכח שמשמעות הסעיף הפוטר את האב ממזונות הילדה אין פרושו שהילדה תחיה מקבוץ נדבות, אלא משמעותו שבמקום שהאב ישלם את מזונותיה – הוא מעמיד מישהו אחר במקומו (וכלשון הגמ' במקום אחר "אוקי גברא בחריקאי") והיא האמא שהיא אחראית לפרנסת הקטינה, והיא בודאי תעשה זאת על הצד הטוב יותר עבורה.

פירושו של דבר שאע"פ שבדרך כלל חיוב המזונות שתקנו חז"ל מוטל על האב, כאן הוא מוטל גם על האם בתוקף ההסכם, שדינו כקנין גמור.

ומשמעות הדברים במקרים מעין אלו, היא שהילדים הקטינים לא הופקרו. הם מטופלים היטב וחזקה על האמא שלהם שהיא נותנת להם את כל צרכיהם. ועולה מזה שמבחינת סדר ההוצאה לפועל של חיוב המזונות, יש קודם כל לפנות אל האם ולגבות ממנה את ההתחייבות שהתחייבה לפרנסת ילדיה.

מובן מאליו שההתחייבות של האם לא ביטלה את מחוייבותו העקרונית של האבא, ואם יתברר שלא ניתן לגבות מהאמא את המזונות שהתחייבה עליהם, יש לפנות בחזרה אל האבא והוא יחוייב בכל מה שחסר. דהיינו אם נעריך את הסכום הנדרש למזונות ילד אחד ב-1,200 ₪, ויתברר שהאם אינה מסוגלת לתת אלא 600 ₪ נחזר לאבא ונגבה ממנו את ה-600 ₪ הנותרים. אם לא יהיה ניתן להוציא מהאמא אפי' שקל אחד או בגלל שאין לה או בגלל שהיא מצליחה להתחמק מהוצאה לפועל, ג"כ נחזור אל האבא ונגבה ממנו אז 1,200 ₪, אבל סדר הגביה צריך להיות קודם כל ע"י פניה לאמא. האמא דומה במקרה הזה לערב קבלן שהתחייב לשלם חוב במקום פלוני והתחייב שהמלוה יפנה ראשונה אליו, ומצד ההלכה רשאים וחייבים לפנות אליו ישירות עוד לפני שפונים ללוה עצמו.

נראה לי, שאם נעלים את עינינו ממחוייבותה של האם, כי יותר קל לנו מסיבה זו או אחרת לפנות לאבא ונטיל עליו את "כאב הראש" לגבות מהאמא את המגיע לו, אנחנו משתפים פעולה עם התנהלות לא ישרה וגורמת עוול, וזו לא הדרך הנכונה ללכת בה, כי כאמור על האמא רובץ חיוב משפטי מוחלט לזון את הילדים.

מסקנת הדברים היא, כי ביה"ד זכאי וגם חייב היה להבהיר את משמעותו העקרונית של ההסכם. בפסק הדין שהאב רשאי לדרוש שיפוי יש קביעה עקרונית שהדירה שניתנה ללא תמורה היא תשלום מרוכז של המזונות עבור השנים הבאות והעברת האחריות לנושא המזונות לידי האם.

הסכם הגירושין מטיל חיוב משפטי על האם לשלם את מזונות הילדים במקום האב והיא נעשתה בכך לסוג של ערב קבלן, ואע"פ שאין זה כתוב במפורש, אבל יש כאן אומדנא דמוכח שזהו משמעות הסעיף הפוטר את האב ממזונות.

על כן סדר הפעולות בענין מזונות הילדים הוא כדלהלן: קודם יש לפנות אל האם שהיא כ"ערב קבלן" על חיוב המזונות של האב ולהוציא לפועל את התחייבותה.

אין לראות בהסכם הפקרת הילדים אלא העברת האחריות הכספית לידי האם. התחייבותה של האם בהקשר זה יוצרת ומטילה על האם חיוב על פי הדין האישי לתשלום מזונות הקטינה. אולם העברה זו אינה משחררת את האב ממחויבותו העקרונית למזונות, ולכן אם לא ניתן להוציא את הכספים מהאם או בגלל שאין לה או בגלל שהיא מצליחה להתחמק מתשלום חוזר החיוב אל האב ובמקרה כזה הוא חייב להשלים את כל צרכיהם.

במקרה כזה הוא רשאי כמובן לתבוע מהאם בבית המשפט המוסמך את סעיף השיפוי, אבל שיפוי זה דינו כהסכם דו צדדי בינו ובין אשתו ואינו קשור לחיוב של מזונות הילדים המוטל עליו.

(-) בנימין בארי

הוחלט כאמור לעיל:
ענין מזונות הקטינה מוחזר לבית הדין האזורי לדיון על פי ההנחיות דלעיל.

בשלב זה ועד למתן החלטה אחרת ע"י בית האזורי ימשיך האב לשלם למזונות הקטינה סך של 500 ₪ לחודש, עד הגיעה לגיל 18 שנה. אם ניתן צו לעיכוב ביצוע תשלום המזונות עקב הליכי הערעור שבפנינו, הוא מתבטל החל מיום ה-1 לדצמבר 2010. דמי מזונות מכוח החלטת בית הדין האזורי שטרם נגבו עד למועד האמור, לא ייגבו, אלא אם תינתן החלטה אחרת ע"י בית הדין האזורי.
אין צו להוצאות.
(-) ציון אלגרבלי (-) בנימין בארי

דעת המיעוט:
אני מסכים לביטול צו עיכוב תשלום המזונות, אך אני מתנגד לאפשרות השיפוי מן הטעם דלהלן: על אף שלמעשה האב פטור ממזונות בהתאם לסעיף המזונות המפורט שבהסכם, מ"מ הואיל וביה"ד ראה לנכון לחייב סכום מסויים (שאינו גדול) יש להשאיר את החיוב על כנו.

לדעתי, כל פסק דין של "אפוכי מטרתא" כלשון חז"ל דהיינו: חיוב ומנגד שוט של שיפוי לא יעמוד במבחן המציאות ורק יגרור את הצדדים לעימותים חריפים והוצאות גדולות הרבה מאד מעבר לסכום נשוא המריבה. אי לכך, דעתי היא כנ"ל: שהחיוב ישאר על כנו מבלי אפשרות שיפוי.

(-)ציון בוארון
פסק הדין ניתן עפ"י דעת הרוב.

ניתן ביום י"ד בטבת התשע"א
(21/12/2010)

הרב ציון אלגרבלי - אב"ד
הרב בנימין בארי - דיין
הרב ציון בוארון - דיין