בפנינו ערעור על החלטת ביה"ד הרבני האזורי בחיפה מיום י"ז טבת תש"ע (3.1.2010), בה הוחלט כי לבית הדין נתונה הסמכות לדון בבקשת המשיב לאכיפת הסכם גירושין בעניני רכוש.

הצדדים נישאו זה לזה בשנת 1980 והתגרשו בשנת 1991. על פי תוספת להסכם גירושין שבין הצדדים מיום 25.11.91, התחייבה המערערת להעביר את הזכויות בדירה הרשומה על שמה אל שתי בנות הצדדים, ילידות 81 ו-82. התחייבות זו קיבלה תוקף של פסק דין אך היא לא בוצעה עד כה. במסגרת הליך שעניינו דמי השימוש בדירה, שהתנהל בבית המשפט לעניני משפחה בחיפה לאחר הגירושין, הוסכם בין הצדדים כי הדירה תושכר לצד ג' ודמי השכירות ישמשו תחילה לתשלום החזרי משכנתא והיתרה שתיוותר תועבר לידי בנות הצדדים. בתביעה לאכיפת הסכם שהגיש המשיב בבית הדין האזורי נטען, שהמערערת לא פעלה בהתאם למוסכם ועל כן התבקש בית הדין להורות למערערת להעביר למשיב יפוי כוח לשם ביצוע הליך רישום הזכויות בדירה על שם הבנות, וכן להורות לה להמציא דין וחשבון ומסמכים שונים בכל הקשור לפרעון המשכנתא ודמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה.

המשיבה התנגדה בבית הדין האזורי לקיום הדיון, וטענה כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, אין לביה"ד סמכות נמשכת או סמכות נלווית לדון בעניני רכוש. עוד נטען באופן חלופי, כי המשיב הפר את התחייבותו לפרוע את כל יתרת המשכנתא ולנוכח זאת הענקת הזכויות בדירה לבנות הצדדים הינה בטלה ומבוטלת.

בתגובה לכך נטען מטעם המשיב בבית הדין האזורי כי לבית הדין הרבני מסורות סמכויות אכיפה בין היתר בעניני רכוש על פי סעיף 7א ו-7ב לחוק בתי דין דתיים (כפית ציות ודרכי דיון) התשט"ז – 1956, והפנה לפסקי דין רבנים אשר עסקו בענינים אלו.

בכתב הערעור ובדיון שהתקיים בפנינו טען ב"כ המערערת כי על פי הלכת סימה אמיר, הסמכות לדון בענינים רכושיים בין הצדדים לאחר חתימת הסכם הגירושין וגירושי הצדדים הינה בידי בית המשפט לעניני משפחה ובית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בענינים אלה. עוד נטען כי על פי סעיף 7 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, נתונה הסמכות לדון בתביעות העוסקות בביצוע תניות הסכם גירושין, העוסקות בעניני רכוש ואכיפתו לבית המשפט לעניני משפחה. זאת ועוד: המשיב - שהגיש את תביעתו 11 שנים לאחר השגת הסכמה בבית המשפט לעניני משפחה ו-18 שנים לאחר גירושי הצדדים - מבקש לתבוע בבית הדין הרבני סעדים כספיים בהתאם להסכמה בין הצדדים שהושגה במסגרת תובענה בבית המשפט לעניני משפחה.

במענה לטענות המערערת טען המשיב, כי מכוח הפסיקה שהפנה אליה, יש לביה"ד הרבני סמכות לדון בענין. לדבריו, המשיבה הגישה בעצמה לאחר הגט בקשה לביטול ההסכם והוא הסכים שהמערערת תמשיך להתגורר בדירה עד שהבת תגיע לגיל 18 שנה, למרות שעל פי ההסכם המקורי יכולה היתה המערערת להתגורר בדירה רק במשך שנה אחת.

דין הערעור להידחות.

אומנם, מעיון בכתב הבקשה שהגיש המשיב לבית הדין האזורי נראה, על פני הדברים, כי חלק מן הסעדים שביקש המשיב חורג מסמכות בית הדין הרבני, בכל הקשור לאכיפת הסכם גירושין בפן הרכושי שבו לאחר שהצדדים התגרשו. אולם מתגובת המשיב שהוגשה לבית הדין האזורי ביום 16.12.2009 נראה, כי הוא צמצם את בקשתו, והלכה למעשה הוא מבקש מבית הדין להפעיל אך ורק את הסמכויות הקיימות לבית הדין מכוח סעיפים 7א ו-7ד לחוק בתי דין דתיים (כפית ציות ודרכי דיון) הנ"ל. על פי הוראות חוק אלו מוסמך בית הדין לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לפסק דין של בית הדין. כן מוסמך בית הדין בנסיבות מיוחדות למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין.

באשר לטענת המערערת, כי המשיב הפר את התחייבותו בהסכם הגירושין לשאת בתשלומי המשכנתא, נציין כפי שנאמר בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין הרבנים בהזדמנויות שונות, כי הטוען כי אין מקום להורות על ביצוע פסק דין המאשר הסכם גירושין בעניני ממון, חייב לבקש את ביטול ההסכם או את תיקונו במסגרת של תקיפה ישירה. לא ניתן להתחשב בטענות מסוג זה כשהן מועלות כטענות הגנה בלבד.

עוד נעיר כי לא מן הנמנע שכונס נכסים שימונה לצורך ביצוע פסק דין, יוסמך על פי בקשה למתן הוראות לאסוף מסמכים שונים ולקבל ידיעות, מעין אלה אשר המשיב ביקש מבית הדין האזורי בבקשתו המקורית, לצד הסעד העיקרי שהוא אכיפת ההתחייבות להעברת הדירה על שם הבנות.

יחד עם זאת, ולאור העמדה המאוחרת יותר של המשיב, מן הראוי כי המשיב יגיש לבית הדין האזורי בקשה מתוקנת והסעדים שיתבקשו בה יהיו מוגבלים לאלו שניתן לקבל על פי הוראות החוק שצויינו לעיל.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.
ניתן ביום י"ד בכסלו התשע"א
(21/11/2010)

הרב ציון בוארון - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב בנימין בארי - דיין