א. לאחר שמיעת טענות ומענות של הצדדים ובאי כוחם וכל החומר שבתיק מחליט ביה"ד כי חובת הבעל לגרש את אשתו ויש אף כר נרחב מאוד לכפות אותו וכהגדרת ההלכה "בשוטים".

ב. הבעל חייב לשלם לאשתו את מלא הכתובה עיקר ותוספת בסך 36,000 דולר מלבד המאתיים זוז.

הנימוקים:
1. הבעל [פלוני] אינו עומד בחיוביו כלפי רעייתו וכלפי ילדיו ואינו מתפקד כאב ובעל בכל אושיותיו של הבית היהודי לרבות מאמר הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

2. האשה מואסת בבעלה באמתלה מבוררת.

וידועה מחלוקת הפוסקים, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן כ"א, הביא את כל השיטות, ובחלק ה' סימן כ"ו שוב כתב בנידון מענה על השגותיו של הגאון הרב אלישיב שליט"א, ולאחר מיצוי הדין כתב" "ובסיכומם של דברים אני אומר כי כאמור ידעתי גם ידעתי דברי רבותינו הגדולים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים אשר יצאו בסופה ובסערה נגד כפיה זאת, מי ביותר ומי בפחות... אבל ידעתי גם דברי רבותינו גדולי הפוסקים האחרים ז"ל, וחושבני שבהשיתנו אל לבנו להאזין גם להמולת הפוסקים הגדולה העומדים במערכה לצדה השנית של המטבע, לכוף לגרש לתקנת בנות ישראל, ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי כת האריות השניה הזאת... ואחרי זאת בקחתינו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתינו אשר רבו שוטני התורה וכן בראותינו פירצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשיו, וכמה פעמים הרי אוזנינו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש ואנו עומדים רפה אונים באין בידינו להעמיד הדת על תלה, נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאוס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפיה, ועכ"פ בכפי דרך הברירה שהזכרתי, שאיך שלא יהיה הרי כו"ע יודו שאין דינה ככפיה ממש... ולפי הדור שלפנינו נדמה שהחשש של תרבות רעה הוא יותר גדול ויותר חמור מהחשש שיתנו עיניהן באחר כשלא נדון בה כי אם רק אחרי אמתלא ברורה גלויה ומפורסמת, ולכן לפענ"ד נאמנים המה דבריו של המהר"א טוואה בחוט המשולש שכותב שאפילו לפי דעת הסוברים שלא לכוף, אם יש צורך שעה בכפייה יכופו דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שתהא כוונת הדיין לשם שמים, ויחקור על הדבר כראוי...".

ושם בסוף התשובה הביא הרב ציץ אליעזר את דברי שו"ת מעשה אי"ש חאה"ע סימן י"ב.

ואני אצטט מהספר עצמו, מעשה אי"ש הוא להגאון רבי יעקב שאול אלישר, ושם בסימן י"א תשובות של כמה דיינים וביה"ד של צנעא, ושם בין היתר ביה"ד דשם וחתומים עליו שבעה דיינים שכתבו: "וגדולה מזו העידו על הרה"ג כמו"ה שלמה אלקאדא זלה"ה דבמקום דיש לחוש לעגונה היה עושה מעשה עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל וכמה פעמים השיב לשואלו שאינה כשבויה וכו' ומ"ש מה' יחיא השאש (שם בראש התשובה) משם אביו דלא נהגינן כהרמב"ם בהא, אין דבריו של אחד במקום שנים ועל דברי הבי"ד ראוי לסמוך יותר, משום דאינהו רמו אנפשייהו טפי מיניה ואין להאריך".

ושם כתב בסימן י"ב הרב יעקב שאול אלישר: "...ועוד מצאתי תשובה אחרת להרא"ש ז"ל בכלל ל"ה שנשאל באלמנה בת טובים שפיתה אותה מלמד אחד שהיה דר בביתה וקידש אותה בטבעת שאולה, והיא אומרת שמואסת אותו ורצונה להתגרש ממנו, ואסיק, דבתחלה ירצו אותו ברצי כסף ואם לא יאות לגרשה יש לסמוך על דעת קצת מרבותינו שפסקו דדינא דמורדת שכופין אותו לגרשה, ואני נגרר אחריהם לכופו לגרשה עכ"ל יעוש"ב, והדברים ק"ו אם מפני שהיא בת טובים ואינו ראוי והגון המלמד הנז' לישא אותה שהיא אומרת שמואסת אותו, אסיק להלכה דיכופו אותן לכתחלה לגרשה, כ"ש שבנ"ד מודה הוא שיש לו חולי הטיר דלא בציר דאיכא צד מיאוס ואפשר שידבק דודאי דכופין אותו לגרשה... והנה תשובת הרא"ש ז"ל דכלל ל"ה הביאה מר"ן ז"ל בב"י סימן קנ"ד, וכל רואה יתמה דנראה דסתר דבריו ח"ו, דבכלל מ"ג סימן ו' כתב על טענת מאיס עלי דלדעת הרמב"ם כופין אותו להוציא, ולדעת ר"ת ז"ל וכל רבני האחרונים דכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, וכל זה אני כותב על להבא, אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשה עשוי, משמע מדבריו דעל דורות הראשונים שלא להוציא לעז שסמכו על הרמב"ם ז"ל כתב מה שעשה עשוי, ואיך הוא עצמו כתב דלכתחלה לסמוך על דעת הרמב"ם ז"ל, בעובדא דכלל ל"ה הנז"ל, אלא ודאי דכונתו דדוקא בדליכא שום צד אמתלא לדבריה שאומרת מאיס עלי בלי שום טעם וכופין אותו להוציא מרבה ממזרים בישראל, אבל אי איכא ריח אמתלא לדבריה סומכין לכתחלה כי ההיא דהרא"ש שהיא היתה בת טובים ואינו ראוי שידבק בה כופין...".

וסיכם את דבריו בציץ אליעזר "ויוצא לנו לפ"ז דבאיכא צד או ריח אמתלא לדברי האשה שאומרת מאיס עלי גם הרא"ש מודה דסומכין לכתחלה על דעת הרמב"ם לכוף ורק בליכא ריח או צד אמתלא לדבריה הוא דס"ל להרא"ש דאין לכוף".

ועי"ש בציץ אליעזר מה שישב את סתירת דברי הרא"ש בדרך אחרת.

והנה ברוח זאת כתב גם בשו"ת תבואות שמ"ש (להגאון הרב שלום משאש) אהע"ז סימן ל"ט: "אומנם ראינו להרה"ג המרפא ז"ל בתוע"ר סימן קכ"ב סי"ב שאחר שהאריך והעלה ג"כ דאין תיקון לכופו כמ"ש, שוב הביא דברי הרב ברית אבות סימן ע"ז שכתב דהאמת יורה דרכו דכל כפיה המוזכרת ברז"ל הוא שכופין בשוטין ובעקרבים זהו הנקרא גט מעושה, אבל לכופו בדברים כו"ע יודו דאחר י"ב חודש כפינן ליה ואומרים לו כי דין תורה הוא לגרשה ולא להניחה אלמנות חיות, ואם הניחה ויצאה תקלה הקולר תלוי בצוארו, ואם עד אלה לא רצה לשמוע מוטל עלינו לעשות לו כל מיני הרחקות וכו', והביא ראיה לדבריו מדברי מוהריק"ו שורש ק"כ הביאם הב"י סימן קל"ד ע"ש והסכים הרה"ג לדבריו עש"ב גם מוהריב"ו ז"ל סימן קכ"ו אחר שהאריך הרחיב בזה הביא דברי מוהריק"ו שורש ס"ג וסיים וז"ל, המובן מדבריו שאפילו במורדת דבעינא ליה שנראה מדברי ראב"ן דמתירין לו לישא אשה אחרת אפילו הכי כתב הרב דעכשו שהדור פרוץ אין מתירין לו לישא אשה אחרת עד שיגרש את זו... הן אמת שראיתי להרמ"ז זצ"ל (א,ה, והוא בספר דברי שלום) סימן י"ח וז"ל גם מדבריהם (של הפוסקים א' ואחרונים) מוכח להדיא דמלבד שאין לבעל וכו' עוד זאת אין עושין לו שום הרחקות כלל ודלא כמ"ש הרב ברית אבות ז"ל, וה"נ דייקי דברי מרן ז"ל בשו"ע סימן ע"ז סעיף ב', אם רצה הבעל לגרשה, משמע שהכל תלוי ברצון הבעל וכן המנהג פשוט, ומעולם לא עלה על דעת בשום מורדת לעשות לבעל שום הרחקות...נראה ברור לקוצ"ד דהרמ"ז זצ"ל דבר בזמנו שהיתה רוח הדת מרחפת על פני העם ואין לך איש או אשה שיזיד לעשות שום דבר מכוער קטן או גדול אם לא בסתר גדול כגנב ממש, ואם נתפס על זה פניו נופלים כגנב הנמצא במחתרת, לא כן בזמננו שרוח החופשיות גברה והאמונה נחלשה ובנות ישראל יוצאות וחולות לה כחל ולה פירכוס כנשים כבתולות, כבחור כנשוי ועושין זה בפרסום גדול בפני כל העם ואין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם בודאי שגם הוא יודה דעבדינן כל טצדיקי להפריד עדובתם (א,ה, ט"ס וצ"ל ערבותם, וכ"ה גם בשו"ת הנז' סימן ל ) בפרט כשיתברר לבי"ד בירור גמור שלא נתנה עיניה באחר רק מרדה בו מחמת טענתה... ולא חלק הרמ"ז רק על הרב ברית אבות שרצה לפסוק זה גם בדור חרד מטעם דגט מעושה היינו בשוטין וכו' וכמש"ל, בזה חלק עליו אבל בדור פרוץ יודה וכמ"ש...".

בסדר אליהו רבא וזוטא להגאון רבי אליהו אלפאנדארי (פירושו בערבית, בית החכמה, וכתב בשם הגדולים להחיד"א מערכת גדולים, א, אות קנ"א: "אחד המיוחד מרבני קושטנדינא...". וישב בבית דינו של המשנה למלך כמבואר שם בספרו סימנים י"א י"ב) כתב בסימן י"ג: "...ועם אמת שאין בידינו להקל משום עיגונא אלא במה שהקילו חכמים דוקא כגון בעדות אשה והיכא דאיתמר איתמר... מ"מ אנן נמי בדידן כיון דאשכחן להרמב"ם... הרי"ף... שתפסו שכל כה"ג כופין אליבא דכו"ע כי אתינן למסמך עלה משום עיגון דבר הגון וראוי הוא ויש לנו על מה שנסמוך, אומנם על כל אלה אין רצוני לעשות מעשה לכוף לבעל לגרש חלילה חלילה כי מי הוא זה אשר ערב אל לבו לעשות מעשה בענין איסור אשת איש אם לא ימצא הדבר מפורש בדברי הקדמונים בלתי שום חולק, אומנם כל ישעי וכל חפצי להראות לפני חכמי לב איך שורת הדין מחייבת לכוף זה האיש שיגרש...".

ושם הביא את דברי הרשב"ש, ואעתיק את תשובת הרשב"ש תשובה צ"ג מובא בב"י אהע"ז סימן ע"ז: "על אשה שטענה מאיס עלי שקודם נישואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בעל כרחה, נראה דאפילו לאומרים שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה, שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נשאת לו נסתלקה חששה זו דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה אמתלא וטענה לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרשה, ואח"כ כתב שלמעשה לא היה מקיל בכך" עכ"ל.

ודעת החכם השלם כמהר"א מונסון מובא בשו"ת מהרי"ט אהע"ז סימן מ' השורש הרביעי הביא את הרשב"ש הלכה למעשה, וכתב" "...והכא נהי דקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין... אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה על כורחו..." ואף המהרי"ט שחלק שם בנידון מ"מ כתב: "ואם היינו באים לדון דינא דמאיס עלי כדברי הרמב"ם היה צריך לחקור הדבר היטב שיהא ברור וניכר לנו שאי אפשר להבעל ברצונה לו שהוא מאוס בעיניה... דאנן סהדי שלא תבעל לבזוי הזה כלל מרצונה כגון זו אין חוסמין אותה שאינה כשבוית חרב... ".

ושם בסדר אליהו רבא וזוטא כתב... אלא שעל כל אלה לא רצו לעשות מעשה מאחר שהר"ש גופיה כתב שלענין מעשה לא היה מיקל בכך, ואני אומר כי אין ספק דלפי דברי הר"ש הדין נותן לכוף לגרש בנ"ד,והדברים ק"ו דאם במקום שנותנת אמתלא וטעם לדבריה למה הוא מאוס עליה דסוף סוף מפיה אנו חיין דמי יודע עשתונותיה ומי יתיב בתוונא דלבה ואפילו הכי כופין להוציא כ"ש כשידוע לנו באמת ממעשיה ומהנהגתה ברוב הימים שהיא אנוסה ושכן הוא באמת דנפשה בחלה בו כאשר הוא בנ"ד... דודאי כופין..." ועוד כתב "... אני רואה בודאי שזאת העניה אנוסה גמורה היא ואין תקוה ממנה שתשוב לבעלה עוד וכל מגמתו של בעל אינו אלא לעגנה בלבד לקחת נקמתו ממנה...".

ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א ס' ש"נ וסיים בסוף דבריו: "ותהלות לאל זכיתי לסברת התשב"ץ הנ"ל בראשית השקפה".

ובשו"ת יכין ובועז ח"ב ס' מד כתב: "....יש לומר מאחר שהאיש ההוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים נתנה ולא לצער.... ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה.

...כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת....ואפילו לכוף אותו היינו למדין זה מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר מהמוות לא כ"ש,....ואעפ"י שיש בתשובות אחרונים שאין כופין בזה, אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות... וראוי היה לבי"ד לגעור בו... וזה האיש ראוי לקרוא עליו הרצחת גם ירשת שזה הוא קשה יותר מהמיתה הוא דומה לארי שדורס ואוכל...." עכ"ל יכין ובועז, ובשו"ת תשב"ץ ח"ב שאלה ח כתב: "עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו... עד שהיא שונאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לבי"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד כתובתה.... תשובה קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה... ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרונים שאין כופין בזה כלל,אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות...והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו..." הרי שאם נראה לעיני הדיין שהצדק אתה במרדה, אם יכפה את האשה לחזור לביתה חורץ התשב"ץ את דינו "נידוי".

בשו"ת מהרי"ק שורש ק"ב מובא בב"י אהע"ז סימן קל"ד: "... וראיה לדבר שהרי ידוע הוא שר"ת הפליג לדבר ולאסור לכוף לבעל לגרש בטענת דמאיס עלי, וכתב שכל המעשה בטענה זו טועה גמור ומרבה ממזרים בישראל, אפ"ה בתשובה המתחלת מקול מחצצים וכו' אשר שם האריך לאסור הכפיה בטענה זו, כתב וז"ל: אך כל רבותינו שוו בדבר שתגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל והנלוים עליהם שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללותו ולבקרו בחלותו, ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא גרש אותו האיש ויתיר את הילדה הזאת, שבזה אין כפיה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי אך אנו נתפרד מעליו, עכ"ל הגאון רבינו יעקב שהשיב על הטוענת מאיס עלי, הרי לך בהדיא דאפילו טוענת מאיס עלי דס"ל דאין כופין וחשוב גט המעושה שלא כדין לפי דבריו, אפ"ה כתב שיכולים לגזור להבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני ריחוק שאין זה קרוי כפיה עכ"ל המהרי"ק.

וכן פסק הרמ"א אהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א. וכן כתב בסדר אליהו רבה וזוטא הנ"ז בס'יג, ושם הביא את דברי המהריב"ל שחלק על דברי המהרי"ק מהנימוק "ויותר קשה להם ההרחקה מנידוי ואם הנידוי הוי כפיה כ"ש ההרחקה"....ולפי מה שאמרנו דלא אמרה ר"ת בכל מקום כי אם במקום שרואין בי"ד שאין לאשה אשם בדבר ההוא כי היא אנוסה גמורה ואין תוחלת שתשוב לבעלה והבעל אין מגמתו בסירוב הגט כי אם לעגנה בלבד הנה בהא הוא שכתב ר"ת ז"ל לעשות הרחקה א"כ מעתה מה שטען הרב שלא ראה בדורותהללו שנהגו בכך אחרי המחילה לא ראינו אינה ראיה דאפשר דלא איתרמי מילתא כהאי גוונא שנראה לבי"ד שראוי לעשות כך.... וסוף דבר אני גומר אומר דמאחר דאשכחן לרבינו תם שהוא ראש המחמירין בענין הכפיה בטוענת מאיס עלי שהורה לעשות הרחקה וחזינן למהרי"ק שהוא גאון באחרונים, ובכל הוראותיו הולך להחמיר ובפרט בענין איסור אשת איש, וכאן תפס הרחקה זו בלי שום פקפוק, ועוד חזינן לשלשה גדולי ישראל והמה מגדולי אחרוני אחרונים הלא המה מהר"ר דון תם ומהר"י אבאיוב והרב בעל הלבושים שהחזיקו בדברי ר"ת ומהרי"ק במעוז בלי שום פקפוק כלל מי הוא האיש הירא ורך הלבב שיהא רואה כל אלין רבוותא מסכימין בהיתר ויהא לבו נוקפו ועם אמת שמהריב"ל ז"ל רצה לשדות נרגא בהא דר"ת.... (ומנה שם עוד רשימה ארוכה של) "גברי רברבי דור אחר דור שהיו אחרי מהריב"ל וראו את דבריו שהסכימו לעשות הרחקה זו... סוף דבר אם יראה בעיני חכמתכם לעשות הרחקה דר"ת בנדון זה גם אני מסכים עמכם ושלום על דייני ישראל...".

המורם מכל האמור שמשורת הדין יותר מדויק שמשורת הדינים צריך לכוף את הבעל, אלא כפי שכתב בסדר אליה רבה וזוטא שקשה הדבר בפסיקת כפיה, הרי שמ"מ ביה"ד מחייב את הבעל לגרש את אשתו מיידית.

בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע מסימנים י"ח - עד כ', כתב בסימן י"ח ס"ק ד': "....ומכ"ש שיש כאן ספק ספיקא שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי מעיקר הדין ואפילו בלא אמתלא ברורה, ואת"ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו שפיר כופין להוציא, ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק כמ"ש הרי"ף (פרק אע"פ) בשם בי דינא דמתיבתא דתקינו דיהיב לה גיטא לאלתר ור"ל ע"י כפיה... ".

ושם בס"ק י"ג כתב: "ובאמת שאפילו לדעת הפוסקים, דס"ל שאין כופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי, יש אומרים שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה... וכדאשכחן בשיטה מקובצת (כתובות ס"ד.א.) שכתב וז"ל: כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפיה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ. א.) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא... והרמ"א, בהגה ביור"ד סימן רכ"ח סוף סעיף כ' כתב שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא, והעיר הט"ז שם דהינו לדעת הרמב"ם, אבל לא קי"ל הכי באהע"ז סימן ע"ז, ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם על מה שיסמוכו, הוא רבינו יונה הנ"ל, וכן העיר ידידי הגרא"י. וולדינברג... בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן כ"ו אות ד' מדברי הנוב"י קמא חיו"ד סימן ס"ח שמביא דברי הרמ"א הנ"ל לפסק הלכה ותומך בה יסודותיו, אלמא שיש לשיטה זו להשתמש בה בכל עת מצוא לפי הענין ולפי צורך הזמן והשעה בהתאם למסיבות, והכל לפי ראות עיני הדיין עכת"ד, וגם אני בעוניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש כל הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים וגם בוש לא יבושו, גם הכלם לא יכלמו ומרבין ממזרים בעולם...".

מצינו ראינו שחבל פוסקים שבדורנו שרבתה החוצפה יש מקום לכפות.

ולפ"ז אני מוסיף כי ממה נפשך, בדורנו, אם האשה אין לה מצח נחושה ושומרת על עצמה, הרי שאין חשש של עיניה נתנה באחר, ואם האשה יש לה מצח נחושה הרי שכאמור יש לחשוש לריבוי ממזרים בישראל.

וכאן כאמור נראה לביה"ד שדברי האשה כנים שמואסת בו.

ושם הוסיף עוד "וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב סימן ל"ה בנדון בעל נכפה שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו, ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זה מזו, נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי לאיש אשר לא יוכל לעמוד בלא אשה, וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי... וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה עכת"ד, והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו, כ"ש בזמנינו זה, וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל, וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני, כל זה כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו עכת"ד ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה, וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל". עכ"ל היביע אומר.

ולי נראה שמ"ש ביביע אומר, "ואפשר דלאו כפיה" הרי שהוא מסתפק בזה, ונראה שהאמת שדעת רח"פ שזה כפיה ממש, שהרי כתב לשון שלא משתמעת לשתי פנים, שכתב "ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני" וכפי שכתבו התוספות בכתובות ע,א, ד"ה יוציא:"וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד" ובפרט תוספת לשונו" עד שיאמר רוצה אני" הרי שאני צריך להגיע לתכלית זאת "שיאמר רוצה אני" ולא תמיד ניתן לבצע בדיבורים שיאמר רוצה אני.

ועוד אני מוסיף שם מלשונו של רח"פ "וגם האשה עצמה מדינא אינה יכולה לעמוד בלא איש... וכ"ש כשהיא ילדה דחיישינן דלמא נפק חורבה בהיותה אסורה בכבלי העיגון ופוק חזי בפוסקים כמה הקילו בעיגונת דאיתתא שנעלם בעלה דאיכא משום ספיקא שמא יהיה חי ואסורה משום אשת איש עם כל זה כמה הקילו קולות רבות כדי שלא תהיה עגונה ובפרט כשהיא בחורה עד שהפריזו על המדה ולומר דסמכינן על סברה יחידאה".

ובסוף סימן כ' כתב ביביע אומר: "... ובהסתמך גם על הפוסקים שכתבו שאפילו להחולקים על הרמב"ם וסבירא להו שאין כופין במאיס עלי מ"מ חייב לגרשה... ובצירוף כל סברות הנ"ל פסקנו בכח בי"ד יפה להלכה ולמעשה לכוף את הבעל לגרש עד שיאמר רוצה אני...ובהיות שהבעל הקשה את עורפו ואמץ את לבבו ולא אבה לגרש גם לאחר פסק הדין דקמן, נלקח אל בית הסוהר ע"י השלטונות בכדי להכריחו לציית לביה"ד...".

מ"מ נמצינו למדים מה תוקפו וגבורתו של טענת מאיס עלי.

וביביע אומר חלק ח' אהע"ז סימן כ"ה באות ג כתב: "וכן מצאתי בשו"ת אהלי תם סימן נ"ב בתשובת מהר"י אבאיוב, ובתשובת הגאון מהר"ר תם, שעלו בהסכמה שהתיקון של הרחקה דר"ת חובה לעשותו כשטוענת מאיס עלי, ואפילו באשת איש גמורה, ולכן אין בזה שום פקפוק כלל, הואיל וראינו לשלשת גדולי ישראל שני הגאונים הנ"ל, והגאון הלבוש שהחזיקו בהוראת ר"ת כפי שהחזיק במעוז מהר"י קולון, והטעם שכתב מהריב"ל להחמיר לא נהיר ולא בהיר, וכל הרבנים אחריו החזיקו בהרחקה דר"ת ולא חששו לדבריו... וא"כ מי הוא הירא ורך הלבב שיהיה רואה דברי כל רבוותא הללו המקילים ויהיה לבו נוקפו, ובפרט שגם מרן בב"י סימן קל"ד הביא דברי מהר"י קולון להלכה, וכן פסק הרמ"א בסימן קנ"ד, וא"כ בודאי דסמכינן על כל הרבנים הנ"ל ולעשות הרחקה דר"ת וכו' עכת"ד,(דברים אלו הם דברי שו"ת אהלי תם).

3. לאור חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר איבגי לפיה קיימת אצל הבעל הפרעת אישיות סכיזואידית ולאור העובדה שביה"ד רואה כי לא ניתן לקיים חיי משפחה תקינים לאור מצבו של הבעל ולאור העובדה כי הצדדים חיים בפירוד קרוב ל - 3 שנים ולאור האלימות הנפשית אותה חוותה האשה. במהלך שנות נישואיה – כמובא באורך וברוחב בחקירות ובפרוטוקולי הדיונים בביה"ד - הרי שעל מוטל החיוב לגרש את אשתו.

4. בנידון דידן המצב בין הצדדים הוא רק "שני כתובים המכחישים זה את זה" "שני הכתובים" הם האיש והאשה שהם "כתובים" על הנייר שהם נשואים... "והם מכחישים זה את זה" הן בהכחשות שכל אחד מכחיש את השני, הכחשות מן הקצה אל הקצה, והן שהם מכחישים את עצמם את אונם ואת הונם לנהל את המאבק, ולא נותר אלא "עד שיבא הכתוב השלישי" והוא הגט וכפי שכתוב בדברים כ"ג. א' "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" והוא "יכריע ביניהם". בשו"ת ישכיל עבדי להגאון רבי עובדיה הדאיה בחלק ה' אהע"ז סימן פ"א, ובחלק ו' אהע"ז סימנים ס"א, ס"ב, פ"ג, קט"ז, ואצטט את אשר כתב בחלק ו' סימן ס"א אות ה: "אשר לבחינת ההלכה כבר אמרו חז"ל במקומות מספר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואם הדברים מתוחים עד כדי כך ודאי גם מבחינת ההלכה עליהם להפרד זה מזה, שהרי זו בבחינת לא זכה כנגדו...שאין עיצה רק הפירוד בגט כריתות,...כי מה בצע שנכוף עליהם ההר כגיגית לשוב ולחיות בשלום קטיעא וסוף דבר מוכרחים לבא לידי פירוד". וניתן להלביש את דברי הישכיל עבדי בדברי הגמרא פסחים קי"א. א. "...אין ממצעין ולא מתמצעין ואלו הן...אף הנחש, ואי ממצעין מאי תקנתיה...נפתח בלא ונפסיק בלא" כשמדובר בנחש שם לא מנסים למצע אלא כאמור פותחים ומסיימים "בלא" כי רק זאת היא התקנה. והטעם הוא כי תכונת הנחש הוא כמבואר במסכת שבת ע"ז. ב.: "שלשה כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה ואלו הן...ונחש..." כי כך טיבו וטבעו של הריב ככל אשר הוא מזקין הוא מוסיף גבורה כמבואר בסנהדרין ז. א.: "האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא כיון דרווח רווח, אביי קשישא אמר דמי לגודא דגמלא כיון דקם קם" ועי"ש ברש"י ובמפרשים. וגם הדירה עם נחש בכפיפה אחת, אחריתה מי ישורנה וכפי שכתוב במדרש תנחומא מובא ברש"י (שמות כ"ב, כ"ד) "...שהיא כנשיכת נחש שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קודקודו". וכדברי הנביא ישעיה (י"ד כ"ט) "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" ופירש שם המלבי"ם "כי משורש נחש... יצא צפע נחש מזיק יותר, ופרי הצפע הזה יהיה שרף וארס מעופף המזיק למרחוק". וכאמור על ההיזק לרחוק כפי שכתב הישכיל עבדי" וסוף דבר מוכרחים לבא לידי פירוד" ובודאי ככל שהפירוד יהיה יותר מהר יקטן ניפוח הקודקוד. ומבואר במדרש תנחומא פרשת ויחי אות י"ב: "כל החיות מהלכות זוגות ונחש יחידי, כנחש נקמן..." נחש לא מהלך זוגות אלא יחידי וכן כי תכונת הנחש "נקמן" וכן בנ"ד צד הבעל מבקש "לעשות נקמה". בישכיל עבדי חלק ו' סימן קט"ז:

"... אך כבר נאמר טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, אין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה אחת...". וניתן להלביש את דברי הישכיל עבדי עפ"י המבואר ביומא ע"ה. א.: "ונחש עפר לחמו... אפילו אוכל כל מעדני עולם, טועם בהם טעם עפר..." ולכן עדיף פת שסוף סוף הוא פת מכיון שיש בו שלוה, מאשר בית מלא זבחי ריב כי שם תכונתו נחש שטועם טעם עפר, עדיף לקבל את קללת אדם (בראשית ג, י"ט), בזיעת אפך תאכל לחם" לחם שהוא פת, מקללת נחש (שם בפסוק י"ד) "ועפר תאכל כל ימי חייך" ומבואר בברכות י"ב.ב.: "ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות... כל ימי חייך להביא לימות המשיח" שכל הימים והלילות עד ביאת המשיח יהיו עפר.

בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו אהע"ז סימן ע"ה, בביה"ד האזורי נמקו את פסק דינם שפסקו "הזוג צריך להתגרש בג"פ כדמו"י במשך שלשים יום מיום מתן פסה"ד,האשה מתנגדת באומרה שביה"ד לא היה רשאי לפסוק אף אחד מההחלטות כל עוד לא נתלבנו הטו"מ של כל אחד, ונימוק ביה"ד האזורי "נוכחנו כי אין סיכויים לשלום אחרי שנתנו להם כמה פעמים זמן להשלים ולא עלה הדבר בידם, ואחרי שעברנו על כל החומר ראינו בבירור, כי יש כאן חוסר התאמה מוחלט... ושם כתב הישכיל עבדי על ערעור האשה: "אחרי העיון בכל החומר, יש לראות כי נימוקי ביה"ד הם מבוססים על בסיס נכון ואיתן, כי אין סיכויים לשלום,אחרי כל הנסיונות שעשו ביניהם ביה"ד, והכל ללא הועיל, ובזה אין מקום כמובן למה שטענה האשה כי עוד לא נתלבנו הדרישות של כל אחד מהנ"ל, כי כל רואה בחומר שבתיק יראה כי ביה"ד בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בביה"ד, ועשה כמה נסיונות להביאן לידי עמק השוה, ולא הלך, ובא לידי מסקנא שאין שום עיצה רק ההפרדה בג"פ".

בנידון דידן כל הרואה את החומר שבתיק יראה כי ביה"ד בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בביה"ד, ועשה מעל ומעבר נסיונות להביאן לידי ויתור ולנסות שוב שלו"ב, ולא הלך.

בפד"ר כרך י"א מעמוד 362 עד 366 בהרכב של בי"ד הרבני הגדול, הרבנים הגאונים, הרב עובדיה יוסף שליט"א יבדל לחיים טובים והרב מרדכי אליהו זצ"ל, והרב קאפח זצ"ל, ושם בעמוד 366:

"האשה קבלה (התלוננה) על חיובה בג"פ,כי לא יתכן שאשה אשר נאלצה לחיות בנפרד עקב אלימותו, וכפי שגם כבוד ביה"ד האזורי הכיר בכך... ועכשיו ביה"ד מזכה את הבעל להנות מפרי מעלליו ולחייב אותה בג"פ...אחרי העיון...נראה אומנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך "הלעולם תאכל חרב?" ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה,וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג, לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ..." הרי שגם רק מנקודה ומראית זוית שאם ברור לביה"ד שלא יכון השלום לעולם הרי שפסקו חיוב גט.

באוסף פד"ר של בי"ד הגדול לערעורין ח"א מעמוד נ"א הרבנים הראשיים לישראל הרב הרצוג והרשל"צ הרב עוזיאל, הרב יעקב קלמס ושם בעמוד נ"ד "יש יסוד מספיק להחליט שהאשה גרמה להפרעת החיים המשותפים בינה ובין הבעל ואם כי לא נוציא אותה בלא כתובה ופיצויים אבל די בזה לבסס את הנימוק של הפס"ד הראשון שהיות ואין שום סיכויים לחיי המשפחה תקינים ביניהם יש להפרידם בגט פיטורין.

אמת הוא שהנימוק הסתמי של "אין סיכויים לשלום" דורשת זהירות מרובה מצד ביה"ד, ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק, לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. שכל בעל שנותן עיניו לאחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שביה"ד אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום וכו', וכן (נראה יותר לגרוס "לכן") הדבר תלוי בשיקול דעת ביה"ד אם באמת אין סיבה מצדה להפרעת השלום אין לקבל טענת הבעל שמאוסה היא עליו, אבל כשיש יסוד להחליט שהאשמה היא מצדה. או שעכ"פ במדה מרובה היא גורמת לכך, מתיישבים בדבר ואם אחרי עבור זמן מרובה וניסיונות של שלום המצב לא הוטב אפשר להוציא פס"ד "להפריד הזוג בגט ולתת לה כתובה ופיצוים לפי הענין".

ושם במסקנות עמוד נ"ה: "יש הרשות ביד בי"ד במקרים מיוחדים לחייב את האשה לקבל ג"פ עם מתן כתובה והבטחת פיצויים מתאימים".

ושם באותו הרכב בעמוד קכ"ח: "אומנם יש מקום לדון על הגירושין מבחינת ש"אין סיכויים לשלום" ואין להטיל על הבעל להמשיך בחיי משפחה ללא שום תקווה לחיים סדירים ביחוד כשהוא משוכנע שהתנהגותה היתה בלתי מוסרית ובלתי צנעותית אומנם אין דעת ביה"ד נוחה מהשתמשות בנימוק זה, אבל פעמים כשצד אחד אשם יותר אפשר לצרף נימוק זה כנימוק נוסף ליתר הנימוקים ולחייב גירושין אחרי מתן פיצויים מתאימים שלא תצא האשה בלי משען ומשענה".

נמצינו למדים שעשו הלכה למעשה "לחיוב גט" כאשר "אין סיכויים לשלום" בהגבלות ובהגדרות מתי כן,ובנידונינו לא רק שהאשה משוכנעת שהתנהגותו של הבעל היא בלתי מוסרית ובלתי אנושית, אלא גם ביה"ד סבור שהבעל ורק הבעל הוא הגרמא בנזיקין להפרעת החיים המשותפים.

ועוד למדנו מדבריהם אף כשהאשה אשמה לחלוטין צריך לתת לה כתובה ומלבד הכתובה פיצויים, ק"ו בנידונינו שהאשה היא לא אשמה והבעל הוא שאשם שיצטרך לתת לה את הכתובה ותוספת כתובתה.

ומילתא דפשיטא שחייב גם בתוספת כתובתה אם ביה"ד רואה שהאשה צודקת בתביעתה לגירושין שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שתטול תוספת שהרי כאשר הבעל ירצה שיהיה לו קל לגרשה ימרר את חייה מבלי להשאיר צלקות ובסתר עד שתאמר האשה קצתי בחיי. והרי ראינו שחכמים חששו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם הבי"ד הגיע למסקנא שהבעל הוא שנתן את האצבע, הרי שהוא נתן אצבע בין שיניו.

ובאוסף האמור ח"ב מהרבנים הראשיים והרב חזקיה שבתי בעמוד 10 אות ד' פסקו: "שמבלי להכנס בעצם הטענות שביניהם ברור כשמש בצהרים שהיא לא תשוב לחיות אתו חיי אישות, וכמה קשה הדבר להשאיר מצב כזה של בעל ואשה יושבים בבית אחד זה בחדרו וזו בחדרה ושניהם מתעגנים, לא תהא כזאת בישראל. !"

ולפי הנימוקים המבוארים גם לדעת ר"ח המובא בתוספות יבמות ס"ה. ב. הסובר: "דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה..." וכאן לא נקרא "דאדעתא למיפק לא אוסיף לה" כי לא היא הביאה את המצב של "למיפק".

לאור האמור ביה"ד פוסק כדלהלן:

א. חובת הבעל לגרש את אשתו ויש אף כר נרחב מאוד לכפות אותו וכהגדרת ההלכה ב"שוטים". הנימוקים הם באורך וברוחב ויסודם הוא - הבעל לא חי כבעל, ושום חיוב מחיוביו הוא לא מקיים ועובר על "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", לא זן ומפרנס את ילדיו, מאיס עלי באמתלא מבוררת. הנתק של כשלש שנים, הבעל חי בהרהורי עבירה, הבעל מעגן את אשתו עיגון אכזרי ושפל. וישנם עוד נקודות המבוארות והמנומקות לחיוב ולכפיה.
ב. הבעל נקרא עבריין ומבואר בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א - " חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין".
ג. מכיון שהבעל נקרא עבריין, מבואר בע"ז נ"ה. ב.: "שאסור לסייע ידי עוברי עבירה" ובגיטין ס"א. א. : "לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה" ומכאן קריאה יוצאת להורי הבעל ולטו"ר [אלמוני] שיפסיקו לסייע שלא כדין לבעל הנקרא עבריין.
ד. הבעל הכריז לפרוטוקול בתאריך 29.7.09 (לפני למעלה משנה) משורה 106 : "שאלה: אשתך לא רוצה אותך בשום אופן עברו שנתיים מאז פתיחת התיק האם יכול להיות שלו"ב. תשובה: לא" וכן, הבעל הכריז לפרוטוקול בתאריך 23.11.09 (לפני כשמונה חדשים) לשאלת ביה"ד: "אתה מצפה לשלו"ב". השיב: "אני מתחיל לישוג מהרעיון זה נמשך יותר מדי". ומבואר בכמה מקומות בש"ס ומהם במו"ק כ"ז. ב.: "בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו (ירמיה כ"ב. י.) רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה... כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא נעשית לו כהיתר" וברש"י: "ולא ישוב עוד גו', משמע מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה". וכאן הבעל גם פעמיים לאחר הצהרותיו במעמד ביה"ד ובמעמד כל הנוכחים שכבר תם עידן שלום הבית, ובכל זאת עומד במרדו, ויותר נכון מעמידים אותו במרדו.
ה. ביה"ד קורא כקריאת הבעל: "זה יותר מדי" וכפי האמור בשמואל ב' פרק ב', כ"ו: "הלנצח תאכל חרב". ובפרט חרב כאמור בבראשית ג. כ"ד: "להט החרב המתהפכת" ועפ"י התרגום יונתן בן עוזיאל "חרב שנון אוכלת משני צדדיה" וכפי שכתוב בתהלים קמ"ט. ו.: "רוממות אל בגרונם" תיבת "גרונם" המסמל את הדיבור וכפי שכתוב שם בתהלים קט"ו. ז.: "לא יהגו בגרונם". וכפי שממשיך הפסוק "וחרב פיפיות בידם" כאמור שתי פיות שאוכלת משני צדדיה, וכל זה כהמשך הפסוק "לעשות נקמה, וביה"ד קורא כקריאת הפסוק בדברי הימים א. פרק כ"א, כ"ז: "וישב חרבו אל נדנה" ובמצודות "הוא נרתק החרב".
ו. במדבר י"ד פסוקים מ"א - מ"ב: "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם" כי ה' נמצא בקרב הדיינים "אלוקים נצב בעדת אל".
ז. הפסוק בחבקוק ב. ו. – "הוי המרבה לא לו" וממשיך הפסוק "עד מתי" ובירמיה י"ז. י"א: "עושה עושר ולא במשפט". כפי המבואר בארוכה בפרוטוקולי הדיונים בחקירות ובשיבושי החקירות רואים כי הורי הבעל והטו"ר [אלמוני] שפעלו בריצת אמוק עם שקריהם ללא בושת פנים ובעזות ויצרו קואליציה מקיר אל קיר להלחם על נזיד עדשים, וכתוב בבראשית כ"ה. ל"ב "לחם ונזיד עדשים...ויבז את הבכורה" תיבת "לחם" "מלחמה" על "נזיד עדשים" ובזה "ויבז את הבכורה" שבזים למה שהקב"ה קרא אותנו בשמות ד. כ"ד "בני בכורי ישראל" וכמבואר בנימוקים לשון הכתובה "ואנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס וכו'" כהלכת גוברין יהודאין..." ונלמד מזה שהאדם שלא עומד בחיוביו כלפי אשתו הרי שהוא לא עושה כהלכות היהודים.
ח. במסכת ב"ק ז. א.: "ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין" תיבת "ישיב" התשובות של הבעל בחקירות, ביה"ד ראה ברור כי מטרת הבעל "לרבות שוה כסף" שרוצה להרבות את כספו וכאמור "הוי המרבה לא לו" עושה עושר ולא במשפט" ולכן התשובות שלו היו גם "סובין" ולא סתם סובין אלא שקרים ע"ג שקרים. ומבואר בב"ב צ"ח. ב.: "הכל שקלתי בכף מאזניים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו" שמנסה החתן דנן לעשוק את חמיו, בכפיות טובה שאין כדוגמתה וכל הכופר בטובתו של חבירו וכ"ש חמיו ככופר בטובתו של מקום. ומבואר בפסיקתא רבתי פסיקתא י"ב "הקב"ה אומר לישראל, ישראל יש בכם בינה, אל תהיו כסוס שאין בו בינה, מה עסקו של סוס, אדם הולך ליתן עליו תכשיטין או ליתן לו מאכל והוא עוקם צוארו ומבעטו וכן אף הפרד, ואתם אל תהיו כן, אלא יהי בכם בינה, כשתכנסו לארץ היו זכורים לפרוע לטוב את טובתו ולרע את רעתו, כיצד כתב לא תתעב אדומי (דברים כ"ג. ח) למה, כי אחיך הוא (שם), בן טוב ובין רע אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גרים הייתם בארצו (שם) בין טובים ובין רעים עשיתם אצלם כמה שנים אבל עמלק זכור את אשר עשה לך עמלק" ועי"ש בפירוש מגן דוד (שנת תר"מ) וכאן "גם אחיך הוא" קרובי משפחה, וגם "עשית אצלו כמה שנים". אזי גם אם רע הוא בעיניך, תפרע את הטוב וכקריאה!!! אל תהיו כסוס כפרד.! ומבואר בב"ק ט"ז, א "שדרו של אדם... נעשה נחש. והני מילי דלא כרע במודים" אם אדם לא יודע להודות הרי שהוא נעשה נחש. ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.
ט. בתרגום יונתן בן עוזיאל בבראשית ד.ח. מחלוקת קין והבל (בלשון שלנו) קין אמר להבל אין דין ואין דיין ואין עוה"ב ואין שכר טוב לצדיקים ואין להפרע מהרשעים, והבל אמר יש דין ויש דיין ויש עוה"ב ויש שכר טוב לצדיקים ויש להפרע מהרשעים" וברעיון המחלוקת בין "קין" שמי שאוהב את קנייני העוה"ז מגיע כאמור לכפירה אבל מי שהוא "הבל" שמהבל את ענייני העוה"ז הרי שיש לו אמונה, ומי שרודף אחר הקין הפסוק ממשיך - "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" מסוגלים גם להרוג, ומי שמשאיר אשה עגונה הרי זה יותר גרוע מרוצח, וכפי שכתוב בירמיה ד. ל"א: "כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה קול "בת ציון" [...] תתיפח, תפרש כפיה, אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים" וברד"ק "כי בת ציון תרים קול כמו האשה היושבת על משבר תחיל תזעק בחבלים" וכמובאר בגוף הפס"ד, שגם כאשר האשה בת ציון ישבה על משבר וזעקת בחבלי לידתה, האוזניים אטומות וערלות, ולשון הרד"ק" תרים קול" כמבואר בגיטין פ"ט. א.: "הרי זו מגורשת מאי טעמא "קול ושוברו עמו", הדין הוא שהאשה צריכה להיות מגורשת, ואחד הנימוקים הוא נושא "שוברו" "יושבת על המשבר". ומעניינא דיומא איכה ב. ד.: "בת ציון שפך כאש חמתו" ובפסוק י"ח "בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה, אל תתני פוגת לך" ומבואר בב"מ דף ט"ן. א. "טב לימתב טן דו מלמיתב ארמלו" ק"ו היתה כ"אלמנה" ושם מבואר שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה מרובה" וברש"י: "לבא פורענות אונאתה ממהר לבא". והפסוק אמר שגם הורגים אח, וגם כאן הורג את בת משפחתו.
י. ביה"ד פונה להורי הבעל ולדוד הבעל טו"ר [אלמוני], אנא חדלו לכם מלהרע, מה אתם מנהלים מלחמה על גבו החלש של הבעל, מול עיניכם הכסף המדומה כאמור שהוא עושק, וכן הכבוד המדומה, והרי [הבעל]זעק מלפני 8 חודשים "זה יותר מדי" האם עדיין לא נגמר המאבק, עדיין תמשיכו למלחמות בבי"ד הרבני הגדול ועוד ערכאות משפטיות אשר יקח פרק זמן ארוך ולא ישוער. וכאמור בשיטת "ירעו עד שיסתאבו". הרי אתם חוטאים וכפי שכתוב בבראשית מ"ב. פסוקים כ"א - כ"ב: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" וכאן לא רק דמו אלא "קול דמי אחיך זועקים" שנאמר לקין, ושם ברש"י: "דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו...". שהרי מוטל על הבעל להביא עוד ילדים לעולם כדברי הגמרא ביבמות ס"ב. ב.: "נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו...". ונפסק באהע"ז סימן א' סעיף ח': "אעפ"י שקיים פו"ר אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים..." ושם בב"ש ס"ק י"ג שהרמב"ן מסתפק שיתכן שזה איסור דאורייתא.
י"א. ביה"ד פנה ופונה ל[הבעל]החוגג ולהמון החוגג (תהלים מ"ב. ה.) אל תחגגו על דמה של עגונה זאת וכאמור "אונאתה מרובה", וכפי שכתב שם הרש"י המובא לעיל.
י"ב. במדה והבעל יתן את הגט, הרי שביה"ד יתן החלטה האומרת לגנוז את התיק ויאסור על הצדדים בקנין ובקנסות לא לדבר האחד על משנהו, ובמדה ולא ינתן הגט ביום שביה"ד קבע, הרי שהאשה חופשיה לעשות בפס"ד הטוב בעיניה ואם עד היום זה היה רק בגדר טענות ומענות הרי שכיום זה הנצחה, זה פסק דין, ועם פס"ד שכזה הרי שהבעל לא ימצא את ידיו ורגליו ויהיה כאבן שאין לה הופכים. וביה"ד פונה כלשון הפסוק בשמות כ"ג. י"ח : "ולא ילין חלב [הבעל]עד בוקר" שאפילו עוד בוקר אחד [פלוני], [פלוני],לא תלין את הגט. י"ג. במדה ולא ינתן גט ביום שנקבע הרי שביה"ד יקבע תאריך לדיון בנושא צווי הגבלה שכוללים גם מאסר.
י"ד. הבעל חייב לשלם את מלא הכתובה עיקר ותוספת בסך של 36000 דולר מלבד המאתיים זוז.

הרב אברהם עטיא - יו"ר
הוגשה לפנינו תביעת גירושין של האשה הגב' [פלונית] כנגד בעלה [פלוני].

הצדדים נישאו כדמו"י לפני למעלה מ - 10 שנים. ונולדו להם 3 ילדים קטינים – [...].

ביום י"ז כסלו תשס"ח – 27.11.07 החלו הדיונים בין בני הזוג. האשה תבעה גירושין, הבעל רצה שלום בית, ובסופו של דבר גם הוא שוכנע כי אין מנוס מגירושין אולם יועציו יעצו לו להמתין כדי להרויח ממון ובכך מעגן הבעל את עצמו ואת אשתו. וחבל שכך.

בדיון שהתקיים ביום י"ז כסלו תשס"ח – 27.11.07 אמרה האשה כי "הבעל סגור וביישן, ישן על הרצפה, חי לעצמו - בודד, אוסף בקבוקים ועושה דברים מוזרים, ישן ביום וער קצת בלילה, בקושי עובד, לא מביא פרנסה".

הבעל הודה על הטענות שהעלתה האשה בחצי פה ואמר "אולי אני צריך טיפול ואני מסכים", האשה הגיבה על כך כי היא אינה מאמינה לו.

ביה"ד נתן החלטה בתאריך הנ"ל כי על הבעל להעביר לאשה סך של 2000 ₪ עבור מזונותיה ומזונות הילדים. סכום מינימאלי ביותר בהתחשבות במצבו הנפשי והכלכלי הקשה.

בדיון שהתקיים ביום כ' אדר א' תשס"ח [לאחר שהבעל לא הופיע לדיון קודם] התברר כי הבעל לא קיים את החלטת ביה"ד במלואה והעביר לאשה רק סכום כסף קטן.

בדיון ביום ד' אד"ב תשס"ח – 11.03.08 אמר הבעל כי אין לו מזונות כעת להעביר לאשתו.

בדיון שהתקיים ביום ו' אדר תשס"ח – 13.3.08 סיפרה האשה כי "חודשיים אחר הנישואין נכנסתי להריון והוא לא קיים איתי יחסי אישות, הוא לא היה מתקלח שבוע, אמרתי לו שאני נגעלת מפה מסריח וגוף מלוכלך".

על כך ענה הבעל: "אני עסוק אין לי זמן, היא אשה חרוצה הילדים נקיים".

האשה גם טענה כי בלידות הבעל לא היה ולא תמך כמו בעל נורמלי. בהמשך הדיונים האשה תיארה את הדברים באריכות,יעויין בעמ' 7 של פרוטוקול הדיון מיום ח' חשון תש"ע 26.10.09, ובדיון שהתקיים ביום ט"ז סיון תשס"ח אמר הבעל על כך "זה שקר ויש קצת אמת".

ביה"ד הפנה את הצדדים לפסיכיאטר ד"ר איבגי שבדק את הבעל לאור טענות האשה, ובהמשך נביא את ממצאיו. נציין בזאת, כי ד"ר איבגי המליץ לבעל שילך לטיפול וביה"ד אימץ את המלצתו, אולם הבעל לא ביצע את המלצתו של ד"ר איבגי ואת החלטת ביה"ד. ובדיון ביום ח' אב תשס"ט אמר כי לא ראה את חוו"ד של ד"ר איבגי וכי הוא אמר לו שהכל בסדר איתו.

בדיון שהתקיים ביום י"ד סיון תשס"ח – 17.6.08 אמר הבעל בנוגע לחוב המזונות "לא יתכן על 2 ילדים 900 ₪, צריך סכום סביר".

בדיון שהתקיים ביום ט"ז סיון תשס"ח אמרה האשה כי "הבעל אדם סגור ומנותק, אינו אחראי כבעל כלפי אשתו ואב כלפי ילדיו".

וסיפרה כי "לא היה מתקלח, הוא רצה אותי ולא היה מתחשב בזמן, לא תמיד ביום הטבילה הוא היה איתי, הוא היה עייף וישן בסלון וכו'...", "היום אני לא מסוגלת לחיות אתו חיי אישות יותר...", "אמרתי לו כשאתה צריך אותי ואת צרכיך אתה בא וכו'...", "היינו בליל טבילה ועוד פעם או פעמיים בלבד, הייתי זקוקה ליותר אך תמיד היה עייף".

כמו כן התלוננה כי לא אכל עמה, ולא נתן לה מחמאות על האוכל שהכינה וטרחה.

בתגובה אמר הבעל "את משקרת", סתם ולא פירש.

בהמשך גם תיארה התנהגות מוזרה ותמוהה בליל הסדר האחרון שהיו ביחד.

בהחלטה שניתנה ע"י ביה"ד ביום ז' כסלו תשס"ט – 4.12.08 החליט ביה"ד לתת שוב הזדמנות לבעל להגיש תכנית יישומית לשיפור התנהלותו בענייני הזוגיות ופרנסת הבית, אולם הבעל לא פעל כלום.

בדיון שהתקיים ביום ז' אב תשס"ט אמרה האשה כי הרגש שלה כלפי בעלה כבה, וכי הינה אינה אוהבת אותו ורק מכבדת אותו בתור אב לילדיה.

למחרת התקיים שוב דיון, ב"כ האשה שאלה את הבעל "כמה כסף אתה חושב שהבעל צריך לפרנס את האשה והילדים", על כך ענה הבעל "לא יודע, אני לא כלכלן", ובנוגע לשאלה "אם זה לא מעסיק אותך", ענה הבעל "לא".

בדיון שהתקיים ביום כ' אלול תשס"ט אמר הבעל כי אין עדיין צורך במתן גט וכי אינו מבין מה הלחץ, עוד לא עברו 20 שנה.

גם הודה כי תקופה קצרה ישן על הרצפה, על מזרון. וכשהבן הגדול היה מגיע למיטתו בלילה הוא היה הולך לישון במיטה של בנו.

כמו כן הודה כי בזמן ההריון לא קיים עם אשתו יחסי אישות באופן סדיר ותקין. ואף טען כי אין זה חוב גמור, ובפרט כאשר הינו עייף וזרוק. יעויין בעמ' 5 – 3 בפרוטוקול.

בדיון ביום ח' חשון תש"ע הודה הבעל כי באופן חד פעמי לא קיים יחסי אישות בליל טבילה, אולם האשה טענה בתוקף כי זה היה כמה וכמה פעמים.

האשה גם סיפרה באותו דיון, שמדריך החתנים שנתן הדרכה לבעל לפני הנשואין אמר לה, כי היה לו קשה לשוחח עם [הבעל]בנושאי אישות וכי הוא אדם סגור "ואמרו לו לדבר אתו בצורה אחרת".

האשה סיפרה בכמה דיונים כי הבעל לא ישב איתה בשולחן שבת ולפעמים היה עולה לחדרו באמצע הסעודה לומר תהילים. [יעויין בפרוטוקול מיום ט"ז חשון תש"ע – 3.11.09, עמ' 2 שורות 37 – 33).

ביום כ"ב כסליו תש"ע - 9.12.09 התקיים דיון בנושא הכתובה, שם סיפרה האשה כי הבעל היה נוהג לעזוב את הבית בליל שבת בניגוד מוחלט לדעתה במשך תקופה של כמה חדשים, והיה חוזר למחרת בצהרים מבלי ליידע אותה להיכן הלך.

יצויין, כי האשה סיפרה זאת כתגובה על הטענות שהואשמה כי פעם אחת הבעל הגיע הביתה בשבת והיא לא פתחה לו את הדלת.

הבעל הודה על כך ואמר כי "לא הרבה שנים, כמה חודשים בודדים".

בחוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר דוד איבגי כותב הנ"ל בסיכום כך:

"מדובר בבן ... ללא פסיכופתלוגיה מז'ורית, קרי ללא מחלת נפש. יחד עם זה קיימת הפרעה ברמת אישיות סכיזואידית [האפיונים הם כדלהלן: אישיות המאופיינת בנסיגה ממגעים רגשיים וחברתיים עם הזולת, חשים אי נוחות בחברת אנשים בחברת אנשים, מעדיפים לסגת לתוך עצמם, התנהגותם נראית מוזרה, מתאפיינת בהימנעות ממצבים תחרותיים, כלפי חוץ מתקבל רושם של קרירות אדישות ניתוק. למעשה יש כאן בעיקר קושי גדול בביטוי רגשות.
קיימת קושי רב לבטא רגשות של כעס, תסכול, התגובה לרגשות אלה היא בדרך כלל התרחקות והתכנסות, ניכרת ביישנות והבודדות בגיל הילדות. הקשרים עם בני המין השני שטחיים בגלל הקושי בקירבה. יש התקשרות מועטה גם בחיי הנישואין והרגשתו של השותף לנישואין היא שהאדם מסתגר וחסר מעורבות והתעניינות].
מלבד המרכיב האישיותי ישנה נטייה למצבים של תגובות דיכאוניות.
בפגישותי עם בני הזוג יש פער בהצגת המצב. לדבריו, תפקודו סביר רוצה להמשיך את חיי הנישואין ואינו רואה בעצם היכן ישנה בעיה גדולה, מאידך, אשתו מציגה אותו כאדם בעל תפקוד מאוד לקוי. התנהגותו ביזארית לחלוטין וחוסר תקשורת איתה ועם ילדיו.

ממשיך ד"ר איבגי וכותב, התרשמותי:

קיים קושי של האשה להסתדר עם בעלה בשל התנהגות האופיינית לאישיותו וישנה הגזמה מצידה בהצגת מצבו.
לגבי מר [פלוני], עקב אישיותיו ישנו בו קושי מסויים כלפי הסביבה, אבל הוא עצמו פחות ער לבעייתיות הקיימת.
יחד עם זאת יש לציין שזו אישיותו ותמיד היה כך. בכל אופן משתדל לתפקד לפי יכולתו, לפרנס את משפחתו ומעוניין להמשיך בחיי הנישואין.
בסוף דבריו כותב ד"ר איבגי, עם הדרכה ניתן לשפר דברים מסויימים אצל מר [פלוני], על מנת להגיע לחיי משפחה טובים יותר.

ב

ג

ד