לתחילת הפסק



והנה, הבעל התחייב בזמן הנישואין בכתובה על סך 36,000 דולר.

ויש לדון אם יש לחייבו בכך, שהרי הסכום הנ"ל מורכב מעיקר כתובה ו"תוספת כתובה". ולגבי עיקר הכתובה אין ספק כי הינו חייב לשלם שהרי קיי"ל שבכל מקום שמחויב הבעל בגירושין יש לחייבו בתשלום עיקר הכתובה. אולם לגבי "תוספת הכתובה" יש לדון כדלהלן.

דהנה נחלקו הראשונים במקום שהבעל נותן גט שלא מרצונו אלא מחמת שחייבוהו לגרש אם חייב בתוספת כתובה.

לדעת הר"ח פטור, כיון שאדעתא למיפק לא אוסיף לה. ולדעת ריצב"א חייב, יעויין בתוס' יבמות ס"ה ע"ב ד"ה כי שהביא דבריהם.

ובפד"ר א' ע"מ 217 ואילך האריכו בנידון זה, והביאו את דברי האור שמח בפי"ב מאישות הי"א, שכתב, שכאשר הבעל מגרש מחמת עוניו שאינו יכול לזון את אשתו הינו מחויב בתוספת כתובה לפי כו"ע, "ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת ובלא מזונות אי אפשר לה וכו'...".

וע"ז כתבו בפד"ר שם, שבסברא זו נחלקו הריצב"א עם הרא"ש והרשב"א לגבי אשה הטוענת על בעלה כי אין לו גבורת אנשים,הביאם הב"ש בסי' קנ"ד ס"ק י"ט, דלדעת הריצב"א היות ונשאת לו מתחילה על דעת כך לא שייך לומר בזה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, ולדעת הרא"ש והרשב"א גם בזה אמרינן דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

וביאור המחלוקת הוא, האם אשה שדורשת גט בגלל שבעלה מחסיר לה דברים עיקריים ובסיסיים בנישואין ועל דעת כך היא נשאת לו, כמו בעל שאינו מקיים את חובת עונתו בגלל חסרון בכח גברא, או שאינו זן את אשתו. האם נחשב הדבר שהגירושין הן מחמת האשה ואדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. או שהנישואין מתו מחמת הבעל ואין משמעות לדרישתה לגט.

עפי"ז כתבו בפד"ר שם, כי היות ובנידון זה נחלקו הראשונים, אין להוציא את תוספת הכתובה מהבעל המוחזק.

אלא דכתבו שם, דכאשר הבעל יכול לעבוד ולהרויח ממון ואינו עושה כן, נחשב הדבר כאילו הבעל אינו זן ואינו מפרנס מרצונו ושהגירושין מחמתו, שאל"כ יש לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מחיוב של תוספת כתובה. וציינו שם מקור לחילוק זה את תשו' הר"י מיגאש סי' ק"נ ותשו' הגאונים סי' קכ"ב.

ובנידונינו יש להסתפק, אם הבעל נחשב כאינו זן ואינו מפרנס מרצונו ואינו מקיים את חובת עונתו מרצונו, שהרי ברור הדבר שהבעל אינו אדם נורמטיבי בהתנהגותו, ויתכן מאוד כי הוא אינו מסוגל לפרנס את אשתו וילדיו ולקיים את חובת העונה הרגילה, ואנוס הוא בדבר, וכמו שטענו האשה וב"כ במהלך הדיונים. אם כן מספק אין לחייבו בתוספת כתובה, שיכול לומר אדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכדעת הרא"ש והרשב"א הנ"ל.

אמנם, שם בפד"ר הובאה תשו' המהרשד"ם חלק אבהע"ז סי' קצ"ח שכתב, בנידון ראובן שרוצה לקחת אשה על אשתו, ובשטר הכתובה כתב שלא ישא אשה על אשתו, ופסק שם המהרשד"ם שאינו רשאי לעשות כן, ואם עושה כן ותרצה לצאת ממנו חייב להוציאה ולשלם כתובה ותוספת. וכתב בזה"ל: "בנידון דידן כו"ע מודו..... דלא שייך הכא אדעתא למיפק לא אקני, כיון דאתני בהדא הרי שאפילו אדעתא למיפק אתני... אדרבה, אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי הוא שיפרע משלם".

וכן פסק המהר"א ששון בתורת אמת שאלה ס"ד, והמהרח"ש בתורת חיים אהע"ז סי' מ"ו, ועפי"ז כתבו בפד"ר שם בזה"ל: "הרי שאם הגירושין הם בגלל אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אם כי הגירושין הם על פי רצון האשה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת. אלא אדרבה, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה ישלם התוספת.

ולפי זה כמו כן בחיוב המזונות, הרי במפורש התחייב הבעל בשטר הכתובה "אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל" והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת. הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב בתוספת, כלומר: שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום לגירושין ישלם אז את התוספת, ועיין מהרח"ש שם ובסימן מ"ז. ועיין חזו"א כתובות סי' ק"ז ס"ק כ"ב".

לפי טעם זה יוצא, שגם אם הבעל אנוס בקיום חובו לזון את אשתו, מ"מ כיון שהתחייבותו לזון הינה מפורשת בכתובה אזי על דעת התחייבות זו התחייב בתוספת. וצריך עיון, שלפי"ז גם חובו של הבעל לקיים "מצות עונה" זהו חיוב המפורש בכתובה א"כ נאמר גם כן שאף אם הבעל אנוס בדבר כי אין לו כח גברא ואינו יכול לקיים את מחויבותו גם כן יחויב בתשלום תוספת הכתובה כיון דאדעתא דלמשקל ולמיפק לא יהיב לה. והרי הבית שמואל כתב שבנידון זה נחלקו הראשונים כנ"ל.

על כן נראה לי לומר, שאין דברי הפוסקים הנ"ל סתירה לדברי הב"ש, כיון שהם דנים בבעל שנשא אשה אחרת על אשתו ומחמת כן אשתו תובעת גירושין אם אמרינן בזה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. ובזה כתבו דכיון שהתנה עמה וכתב בכתובה שלא ישא אחרת עליה אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי יפרע כל מה שנתחייב בשטר. והיינו, אף אם הגירושין מחמתה, מ"מ הבעל מחויב בתשלום התוספת, כיון שנשא אשה אחרת מרצונו בניגוד לתנאי שהתנה עמה בפירוש בזמן הנישואין. אבל כאשר אינו מקיים את החיובים שהתחייב לאשתו בכתובה בפירוש מחמת אונס לא דיברו הפוסקים. ויש מקום לחלק בכך כפי שחילקו הראשונים בין בעל שאינו זן מרצונו לבין שאינו זן מחמת אונסו כמ"ש הר"י מיגאש שם, ועיין היטיב בתשו' מהרח"ש שם סי' מ"ז.

ונציין, כי אף שהתחייבות הבעל בתוספת הכתובה מורכבת גם מתוספת כתובה וגם מנדוניא. ובנדוניא לא שייכת הסברא של "אדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה" שהרי לגבי חוב זה יש הודאה כי ממון זה הכניסה לידי הבעל [ועיין היטב שו"ע חו"מ סי' ר"נ ס"ג, סמ"ע סק"ח, נתיבות סק"ג] ומגיע לה ממון זה בזמן הגירושין, מכל מקום כיון שלא פירט בכתובה את סך הממון של הנדוניא והתחייב סכום כולל עבור התוספת והנדוניא, אין להוציא ממון מידו.

אף שעל פי הדברים הנ"ל אין להוציא מהבעל את חוב תוספת הכתובה, מ"מ יש השלכה בנידון זה לגבי כספי החסכונות שנמצאים בידי האשה, שלטענתה חלק נכבד מהכסף היא הרויחה לפני הנישואין, ובחלק מהכסף היא השתמשה למזונותיה ולמזונות הילדים. ולכאורה כיון שהאשה מוחזקת בממון יש להשאיר הממון בידה גם מה שהרויחה במהלך חיי הנשואין, כיון שהבעל לא זן אותה וגם הרויחה ממון זה ע"י מעשה ידים שע"י הדחק. ועל פי הנ"ל גם מצד חוב הכתובה יש להשאיר בידה את כספי החסכונות כיון שיש דעות שמגיע לה תוספת כתובה גם כשרוצה להתגרש בגלל הטענות הנ"ל.

בנוגע לדירת הצדדים - הדירה בב' נקנתה מכונס נכסים עו"ד ש', ונרשמה על שם אבי הבעל. לטענת האשה ואביה, הדירה נרשמה על שם אבי הבעל כדי לא לפגוע בסיכויי הצדדים לקחת משכנתא בעתיד כשירצו להחליף דירה.

שווי הדירה הוערך ע"י שמאי בסכום של 92000 $, אולם הדירה נמכרה בכינוס, והמחיר שנתקבל בעבורה היה סך של 75000 $.

לטענת האשה באמצעות ב"כ - ביום 27.10.02 הנפיק כונס הנכסים עו"ד ש' קבלה על שם אבי הבעל על סך של 94,820 ₪.

בהערות בקבלה נכתב כי הסכום שולם באמצעות העברה בנקאית לחש' המפרק.

ביום 24.10.02 נעשתה העברה בנקאית מחשבונו הפרטי של אבי האשה בבנק לאומי על סכום של 94,820 ₪.

המסקנה מזה, הקבלה הונפקה ע"ש אבי הבעל, אבל הכסף שולם מכספו וחשבונו של אבי האשה.

ביום 27.10.02 הנפיק כונס הנכסים עוד קבלה המאשרת כי אבי האשה שילם לו סך של 94,900 ₪.

בתאריכים 22.10.02 ו - 23.10.02 נעשו שתי העברות בנקאיות מחשבונו של אבי האשה על שני סכומים בסך של 47,450 ₪ שביחד מצטרפות ל - 94,900 ₪, ולטענת האשה ואביה מקורם מכספי החתונה ומכסף משותף של בני הזוג, כהוכחה לכך הוצג בביה"ד צילום של צ'ק על סך של 95,200 ₪ של בנק פאג"י מחשבונם המשותף של בני הזוג בכתב ידו של הבעל שהועבר לאבי האשה - הסכום שהועבר אח"כ מחשבונו של אבי האשה לחשבונו של המפרק. והקבלה כאמור נרשמה ע"ש אבי הבעל.

על פי הנ"ל סך הכל הועברו 40,000 דולר מחשבונו של אבי האשה לחשבונו של המפרק עבור קניית הדירה לבני הזוג.

לאחר שכספים אלו שולמו למפרק כתב אבי הבעל למפרק עו"ד ש' כי הוא מבקש שיתנו את המפתח של הדירה לאשה, והינו מייפה את כוחה לקבל בעבורו את המפתח.

לטענת האשה ואביה, מהעובדות הנ"ל מוכח כי הדירה נקנתה עבור בני הזוג וכי נרשמה על שם האב אך ורק כדי שבני הזוג לא יפגעו בעתיד בזכותם בנטילת משכנתא.

האשה הגישה את עמדתה באמצעות ב"כ גם בכתב, הבעל והוריו לא הגישו את סיכומיהם בכתב, אלא נחקרו בבית הדין בדיון.

בדיון שהתקיים ביום ו' כסלו תש"ע – 23.11.09 אמר הבעל בתשובה לשאלת ביה"ד, כי אינו יודע כלום בנוגע לקניית הדירה "אני לא הייתי צד בכספים, אין לי גם שום מסמך" כלשונו.

ביה"ד תמה על הבעל איך זוכר את כל פרטי שכירות הדירות ובנוגע לקניית הדירה אינו זוכר כלום וכאילו הופתע מהידיעה המרעישה כי קנו לו דירה.

הבעל כדרכו לא ענה כלום ורק אמר "כל עניין הדירה היה בהפתעה, קנו את זה מכינוס נכסים, אמרו לי בוא תיקח את הדירה במקום פלוני". ובהמשך אמר, "להורים שלי היו חסכונות וקנו לנו דירה, היו להם כספים בבנק שלהם, ואבא שלה כנראה... אני לא יודע כמה נתנו אולי שקל... אני לא יודע" אח"כ אמר "אני לא משקר, אני מודה שגם אבא שלה נתן".

לאחר שביה"ד לחץ עליו, הסכים לומר שגם שולמו כספים ממתנות החתונה, אולם טען כי אינו יודע כלום, אינו יודע כמה כסף היה בחשבון כמה כסף היה מהמתנות, וכו' [הערת ביה"ד – זהו דפוס התנהגות קבוע של הבעל כאשר אינו מעוניין לדבר על נושא מסויים].

האשה טענה באותו דיון כי הבעל היה מעורב בכל נושא קניית הדירה, הורי הבעל והורי האשה ובני הזוג נפגשו בביתו של אבי האשה בענין, הבעל התנהג בפאסיביות מקוממת בנושא הדירה ואביו ראה את זה ולכן הוסיף סך של 15,000 דולר בקניית הדירה כדי שלבני הזוג יהיה קורת גג.
בדיון אמרה האשה כי חוץ מהסכום של 20,000 דולר של אביה, וסכום של 20000 דולר המשותף של בני הזוג היא העבירה עוד כ - 47,000 ₪ [כ - 10,000 דולר] שהיה לה בחשבון הפרטי עבור הדירה.

לטענתה, אמו של הבעל שכנעה אותה בטלפון כחצי שעה כי לא כדאי לרשום את הדירה ע"ש בני הזוג "כדי שנוכל בעתיד לקנות דירה בלי לאבד זכויות".

אבי הבעל אמר בדיון כי "הדירה היא צד שלישי ואין לצדדים כל יד ורגל בדירה".

ביה"ד שאל אותו "האם הוא שילם את כל הכסף?", בתחילה לא רצה להשיב, ולאחר שביה"ד לחץ עליו אמר, כי הצדדים לא רצו את הדירה והוא אמר להם שיקנה את הדירה כיון שחס על ממונם וכשיצטרכו יחזיר להם את הכסף.

בהמשך הדיון המשיך לומר כי הדירה היא שלו וקנה אותה מכספו, וכי אינו זוכר את המפגש אצל אבי האשה.

ביה"ד שאל אותו האם אבי האשה שילם משהו על הדירה, ועל כך ענה "לא שילם שקל, לא נתן לי כסף ביד, לפני החתונה דיברו שכל צד יתן 20000 דולר, אני לא קיבלתי שקל, אני מאמין שהוא כן נתן את זה אבל לזוג, לא לי, אין לו דין ודברים עם אבי האשה".

ביה"ד שאל את אבי הבעל אם הוא הציע 15000 דולר באותו מעמד? וענה "מה פתאום, החליטו 20 20, לא יודע מי נתן את ה - 20, אמרתי שיתנו את הכסף הזה ויקנו במיטב כספם". [ככל הנראה התכוון כי אינו יודע מי נתן את ה - 20,000 דולר הנוספים].

בהמשך אמר, כי אינו זוכר את פרטי תשלום הכספים אולם בכל מקרה הדירה הינה שלו.

אם הבעל אמרה בדיון כי לא הייתה נוכחת בפגישה וכי אינה יודעת כלום בנוגע לעיסקת הדירה.

אבי האשה אמר בדיון, כי היוזמה לרכישת דירה לזוג היתה שלו בלבד, וכי הוא הלך עם אשתו ואבי הבעל ובני הזוג לראות את הדירה ופירט את תשלומי הדירה כפי שפירטה האשה.

ביה"ד שאל את אבי הבעל "אבי האשה אמר שזו יוזמה שלו ואתה אמרת שזה יוזמה שלך - זה שקר".

על כך ענה אבי הבעל כי "זו יוזמה שלו אבל לא יוזמה טובה".

בהמשך אמר "זה יוזמה שלו...אני אמרתי אם לא יקנו את הדירה הזו הם ימשיכו לשכור, הצעתי לאבי האשה תקנה אתה ותוסיף את הכסף – אמר לי יש לי יותר מדי דירות".

ביה"ד שאל את אבי הבעל "אתה מודה שהצעת שאבי האשה הוא שיקנה את הדירה, אם כן מדובר בדירה לצדדים". בתגובה על כך ענה "אמרתי כדי שלא ימשיכו לשכור אני אקנה את הדירה". ביה"ד חקר את אבי הבעל האם מזכירו של אבי האשה היה במפגשים עם כונס הנכסים, והוא אמר [בניגוד למה שאמר בתחילה] כי המזכיר הביא אותו עד למשרדים ובמשרד לא היה בפגישה. ביה"ד שאל את אבי הבעל, אם אמרת שהם [צד האשה] לא התעניינו בכלל בענין הדירה איך אבי האשה שלח איתך את מזכירו האישי? ועל כך לא ענה תשובה ברורה.

אח"כ המשיך אבי האשה לספר כי אבי הבעל הוסיף עוד 15000 דולר וכי הוא הציע לרשום את הדירה על שמו כדי שבעתיד יוכלו לקנות דירה יותר גדולה ויהיה להם זכאות למשכנתא גדולה יותר. וכשהגיע לפגישה עם אבי הבעל בענין הליך הגירושין אמר לו "דע לך שאת ה - 15000 דולר נתתי בהלוואה", וממשיך אבי האשה בעדותו ואומר כי "אמרתי בליבי אם זה רצונו נחזיר לו 15000 דולר שלטענתו החדשה זו הלוואה ולא מתנה, ועכשיו פתאום הוא התהפך וטוען שכל הדירה שלו".

אני הבעל הגיב על כך "לא אמרתי שה - 15 אלף דולר הלוואה אמרתי נעמיד בורר". המשיך אבי האשה לטעון כי "מכל הדין ודברים שבין הצדדים על שם מי ירשמו את הדירה, נראה כי בעצם הדירה הינה של הצדדים וכי הרישום הוא פיקטיווי". ביה"ד מתרשם כי גירסת האשה ואביה נכונה. אבי הבעל הציג גירסה מבולבלת וסתר את דבריו, בתחילה טען כי הוא יזם את קניית הדירה כביכול לעצמו, וכי אינו יודע איך שולמו הכספים רק יודע שכל אחד מהורי הצדדים שילם 200000 דולר, ובהמשך כבר דיבר על כך שהיה דיון עם אבי האשה על שם מי ירשם הדירה, וכי יש מקום לויכוח על הסכום של 15000 ₪ שנתן לבני הזוג עבור הדירה אם זה מתנה או הלוואה ושביקש מאבי האשה כי ילכו בענין זה לבורר.

יתירה מזו, בדיון שהתקיים ביום י"ד חשון תשס"ט – 12.11.08 הציג אבי האשה בפני ביה"ד את גירסתו בנוגע לפרטי עיסקת הדירה כפי שהציג עם בתו - האשה בהמשך כנ"ל לעיני אבי הבעל והוא שתק ולא סתר את דבריו.

ביה"ד גם התרשם, כי הבעל ואמו קיבלו הנחייה ברורה מפרקליטו של הבעל שלא לשתף פעולה עם ביה"ד בכלל בנושא הדירה.

ולפיכך נראה בפשיטות כי הדירה נרכשה עבור בני הזוג וכי נרשמה על שמו של אבי הבעל בגלל סיבות צדדיות תהיינה מה שתהיינה והן לא רלוונטיות לפסק הדין.

אולם יש לדון בזה כדלהלן:
דהנה, מכירת הדירה התבצעה ע"י תשלום הכסף, כתיבת חוזה ורישום בטאבו, ולכאורה אם הקנין נעשה רק ע"י השטר, דהיינו בכתיבת החוזה והרישום בטאבו, אזי השטר נכתב על שם אבי הבעל, ובני הזוג אינו יכולים לקנות את הנכס.

יתירה מכך, בשו"ע חו"מ סי' ק"צ ס"ז נפסק שבמקום שהדרך לכתוב שטר לא קנה הלוקח עד שיכתוב את השטר, א"כ במקומותינו שכותבים שטר ורושמים בטאבו הקנין נעשה רק ע"י שטר וכאן כאמור השטר לא נרשם על שם בני הזוג.

אולם שם בס"ח נפסק, שאם ירצה הלוקח שהקנין יעשה בכסף לחוד קונה. וכאן דעתם של בני הזוג - הקונים היתה לקנות את הדירה לעצמם ולא רצו שיכתב השטר על שמם כי אם על שמו של אבי הבעל,אם כן דעתם היתה לקנות בקנין כסף או במסירת מפתח.

ומ"מ יש לעיין בזה, כיון שמסתבר שכונס הנכסים לא היה מודע לדיני הקנינים ע"פ התורה ודעתו היתה לעשות את המכירה ע"פ החוזה שבין הצדדים, ויתירה מכך, בסעיף 7 לחוק מקרקעין נקבע כי "עיסקה שלא נגמרה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה" ושעדיין לא נגמרה העיסקא. ולפיכך היה נראה, כי אף שיש הרבה פוסקים הסוברים כי ע"פ ד"ת הרישום בטאבו אינו עיקר הקנין ואינו מעכב את הקנין בקרקע כמש"כ החזו"א בחו"מ ליקוטים סי' ט"ז סק"ה. ועיין בספר מעדני ארץ להגרש"ז אויערבאך שביעית סי' י"ח ובשו"ת "הליכות ישראל" חו"מ סי' ה'. מכל מקום כאשר צד א' בעיסקא הינו אדם שאינו אמון על קיום דיני התורה, לכו"ע רק הרישום בטאבו פועל את הקנין. עיין פד"ר כרך כ"א עמ' 130 כרך כ"ב עמ' 121 ועוד הרבה ספרים שדנו בזה. ויש עוד לפלפל בזה.

[גם אם הקנין נעשה דוקא ע"י רישום בטאבו שאז בני הזוג אינם קונים את הדירה, מ"מ לכאורה אבי הבעל לא קנה את הדירה שהרי יש להניח שבזמן הקניה התכוין לקנות את הדירה לבני הזוג ולא לעצמו וממילא לא קנה את הדירה, ועל כן יש לחלק את הדירה לבני הזוג ע"פ השקעתם בדירה.

אולם דין זה אינו ברור, שהרי התוס' בב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו נסתפקו, כאשר שליח קנה עבור המשלח והמשלח לא קנה, אם השליח קנה אם לאו, ועיין מחנה אפרים הל' שלוחין ושותפין סי' ט"ז שכתב שבנידון זה נחלקו הראשונים. וכתב, שבמכר ודאי קנה השליח מפני שדעת המוכר שיקנה או בעל המעות - המשלח או השליח - הקונה, וכשלא נקנה למשלח נקנה לקונה מצד דעת אחרת מקנה אותו, עיי"ש.

ועיין חזו"א חו"מ סי' כ"א סק"א שכתב, שלהצד שהשליח קונה ברור שאין המוכר צריך להחזיר למשלח את מעותיו. ולצד שהשליח אינו קונה צריך המוכר להחזיר למשלח את מעותיו. וכתב, שאם המוכר מתרצה להחזיר המעות למשלח ולתבוע המעות מן השליח ודאי שקונה השליח. עיי"ש. ולפי"ז בנידונינו ודאי שהמעות אינם חוזרות ע"פ חוק וכשבני הזוג – המשלח אינם קונים יקנה השליח - אבי הבעל].

מכל מקום להלכה נראה, כיון שהרבה עיסקאות נעשות כיום כאשר הרישום בטאבו נעשה לאחר מכן, ולפעמים גם לא נרשם בפועל בגלל בעיות משפטיות, אזי מסתבר כי כונת הצדדים היא שהקנין יעשה ע"י מסירת מפתח או בתשלום הכסף. עיין במאמרו של הגרז"נ גולדברג בקובץ הישר והטוב ח"א.

ומסתבר שהמוכר ידע כי הדירה נקנתה לבני הזוג שהרי חלק מהתשלום התבצע על ידם ועל ידי אבי האשה והתכוין שבני הזוג יקנו את הדירה.

ונציין בזאת, כי גם אם כונס הנכסים שהוא שליחו של המוכר לא ידע כי הדירה נקנית עבור בני הזוג, מ"מ הדירה נקנית להם. דהנה באופן ששליח קנה נכס במעותיו עבור המשלח בציוויו ולא סיפר למוכר שהינו קונה בעבורו של המשלח, כתב הטור חו"מ סי' קפ"ג ס"ה בשם הרמ"ה שזכה המשלח, ועיין פרישה שם סק"ז, ש"ך שם סק"ב, קצוה"ח שם סק"ד, נתיבות סק"ב, חזו"א חו"מ סי' כ"א ס"ק י"א. וכ"ש כאשר שילם במעותיו של המשלח, שבזה כתב הטור שם שאם נתכוין השליח לקנות לעצמו אינו קונה בלי ידיעת המוכר.

וכאן בנידונינו, יש להניח כי הקנין נעשה עבור בני הזוג ששילמו חלק מהכסף, ולכן אף אם המוכר לא ידע מכך הם קנו, וכ"ש אם התשלום הראשון היה מכספי בני הזוג.

ואם הקנין היה ע"י מסירת מפתח, בזה י"ל שודאי נקנה לבני הזוג, עיין דברי חיים דיני שלוחין סי' י"ז וחלקת יואב חו"מ סי' ה' שכתבו דכאשר נעשו קניינים אחרים לכו"ע א"צ דעת המוכר. ועיין פתחי חושן פי"ב מהלכות פקדון ושאלה סכ"ו.

לאחר שהסקנו כי צד הבעל השקיע 35000 דולר וצד האשה השקיע 20000 דולר ושהאשה הביאה 10000 דולר מנכסיה ובני הזוג שילמו 20000 דולר מרכוש משותף. יש לדון בנוגע לאופן החלוקה ברווחי ההשקעה.

לכאורה נראה שכל צד מקבל כפי השקעתו וברווחים יחלקו בשווה על פי מה שנפסק בשו"ע חו"מ סי' קע"ו ס"ה בזה"ל : "השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולם בממון סתם ופיחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות וכו'". עיין שם סמ"ע ס"ק ט"ו, ונתיבות המשפט סק"ח.

ויש לדון בזה, עפ"י דברי התוס' בכתובות צ"ג ע"ב ד"ה הותירו, שכתבו בהטעם שבכור ופשוט שירשו שור לא הוי השכר לאמצע בזה"ל "ולא דמי לשור וחרישה ועומד לחרישה וכו' דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו, אבל גבי בכור דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל לפי חלקו". וכ"כ התוס' בב"ב י"ג ע"א ד"ה בכור.

והיינו, דהטעם ששותפין חולקין לאמצע הוא משום שהשתתפו על דעת חלוקה שוה ברווחים. ועפ"י זה י"ל שכאשר השותפים נשתתפו לשם נישואין ולא על דעת להרויח בנכס לא יחלקו ברווחים בשוה כי אם לפי מעות. והנה הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק ט"ו כתב בדעת השו"ע, שהשותפין חולקין ברווחים בשוה מפני שהחלקים מצורפים יחד וא"א זה בלא זה, ודלא כעיר שושן שכתב, שהטעם הוא משום דהו"ל לאתנויי שיחלקו לפי מעות ומדלא אתנו נראה כי נתכוונו לחלוק לחצאין עיי"ש. והנתיבות בסק"ח הוכיח באריכות כי שני הטעמים נכונים לדינא. א' כאשר החלקים מצורפים ואי אפשר להרויח המרובה בלתי אם יהיה החלק המועט עמו השותפין חולקין ברווחים בשוה. ב' גם כאשר החלקים אינם מצורפים והשותפים יכולים להרויח זה בלא זה, כשנשתעבדו לעסוק בשוה להרויח בשותפות ולא התנו שהשכר יחולק על פי דמי ההשקעה, ודאי נתכוונו לחלוק ברווחים בשוה. עיי"ש באריכות ובמחנ"א הל' שותפין סי' א' כתב כעין דברי הנתיבות.

ובתשובת "ושב הכהן" סי' ס"ה (הובא בפתחי תשובה סי' קע"ו סק"ה) לא סבירא ליה לדינא את הטעם דהחלקים מצורפים, עיי"ש שהאריך בדעת הרי"ף והביא את מה שכתב הרי"ף בספר "תמים דעים" להוכיח את דעתו. וכתב בזה"ל:

"ולפענ"ד כל מעיין ישפוט בצדק, דלהרי"ף אין חילוק כלל בין אם הסחורות ראוי לחלוק או לא, והחילוק שבין שור לחרישה או לטביחה הוא באופן זה בין היכי שקנו לטביחה לחלוק באברים וכמ"ש גם כן בהלכות ומשום דהוי כנתבטל השותפות, אבל היכי שלא רצו לחלק הבשר אין חילוק בין שור לחרישה או לטביחה כשאר סחורות, שאין חילוק בין אם ראוים לחלוק או לא, וה"ה בשור לטביחה כיון שדעתם לישאר בשותפות ולמכור הבשר הוי השכר לאמצע וכו' גם מ"ש לעיל אם כן ראוי שתהיה דין חלוקתם בו שיקח כל אחד מהם בגופו כפי מה שפרע בדמים כאילו קנו אותה מתחילה על דעת לחלקו, פירושו גם כן דאם קנו אותו מתחילה אעפ"י שאירע אח"כ שמכרוהו חי אפ"ה כל אחד נוטל לפי מעותיו משום דהוי כאילו קנו מתחילה שלא על דעת שותפות וכמבואר בדבריו כנ"ל".

ועיי"ש בסוף דבריו שכתב בזה"ל:

"וכן יש לפסוק לפענ"ד, דגם בפירות וסחורות שראויות לחלוק כיון שקנו למכור בשותפות שהשכר לאמצע, והוא הדין בשור לטביחה אפילו טבחוהו אם טבחוהו למכור הבשר בשותפות הוא לאמצע. אבל אם קנו סחורות לחלוק וה"ה שור לטביחה לחלוק בבשר או אם טבחוהו לחלוק בבשר אפילו אם מכרוהו אח"כ, לפי מ"ש לדעת הרי"ף לפי מה שפירשו הרא"ש והר"ן דבריו כל אחד נוטל לפי מעותיו, אבל דעת הרמב"ם עדיין צ"ע בזה היכי שקנו שור לטביחה לחלוק הבשר וכנ"ל. כן נראה לפענ"ד".

מכאן נראה שלא ס"ל לבעל "ושב הכהן" הטעם דחלקים מצורפים, דלדבריו דווקא כשנשתתפו על דעת להרויח אמרינן דנתכוונו לחלוק לאמצע, ועיי"ש מש"כ על דברי הסמ"ע הנ"ל. ועיין בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' כ"ט שכתב כעין מש"כ ה"ושב הכהן". אולם לדינא נראה לנהוג כהמחנ"א והנתיבות דכן כתב הסמ"ע.

והנתיבות שם בסק"י מקשה [לשיטתו בסק"ח] על דברי התוס' בכתובות ובב"ב שם, דאף שלא נשתתפו מדעת כיון שהחלקים מצורפים וא"א זה בלא זה יחלקו לאמצע. ולכן ביאר את הסוגיא בב"ב באופן אחר, ומ"מ כתב בסוף דבריו בזה"ל "אמנם מדברי הפוסקים משמע כהתוס' דכל זמן שלא נשתתפו מדעת דהוי כלקח זה בשלו וזה בשלו כמ"ש המרדכי [כתובות סי' רל"ו]". וכ"כ בחידושים ס"ק י"ד.

והיינו, דהנתיבות ס"ל בקושיתו על דברי התוס', דמצד שהחלקים מצורפים וא"א הזה בלא זה יש לחלק את רווחי ההשקעה בשוה אף כאשר לא נשתתפו מדעת. ומסיק, דכשלא נשתתפו מדעת אין לחלוק את הרווחים בשוה מצד דהחלקים מצורפים, מפני שגם כשהחלקים מצורפים וא"א זה בלא זה אין הדבר מחייב מצד עצמו שיחלקו בשוה, אלא שאומדין את דעת השותפים שכאשר החלקים מצורפים וא"א להרויח זה בלא זה נשתתפו על דעת חלוקת הרווחים בשוה גם כשלא קיימת הסיבה שנשתעבדו לעסוק ביחד ומדלא התנו מסתמא כוונתם לחלוק ברווחים בשוה.

על פי זה היה נראה, שכאשר בני זוג נשתתפו ולא חשבו על רווחים שיפיקו מהנכס כי אם לדור ביחד, כיון שלא נשתתפו לשם הרווחים, מה שהחלקים מצורפים אינו מהוה סיבה שיחלקו ברווחים בשוה. שדוקא כאשר עשו פעולות משותפות בשביל הרווחים שייך לומר שבגלל שהחלקים המצורפים וא"א זה בלא זה נתכוונו לחלוק לאמצע.

אולם לאחר העיון נראה בזה, דהנה כשלקח זה בשלו וזה בשלו, לכו"ע לא אמרינן שיחלקו בשוה מפני שהחלקים מצורפים, וגם הנתיבות בקושיתו על התוס' לא עלה על דעתו לומר כך, ומכאן מוכח, שכשהחלקים מצורפים החלוקה לחצאין יסודה מדין שותפין, וכשנתערבו מעותיהן ונשתתפו בעל כרחם לא שייך לומר דיחלקו בזה מצד דהחלקים מצורפים. אולם הנידון היה לגבי אחים שירשו שיתכן בזה שאף שמן השמים הקנו להם מ"מ קנו כשותפין, ועל זה כתב המרדכי דאחים שירשו הוו שותפין בעל כרחם והוו כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו כיון שלא נשתתפו מרצונם. אולם כשנשתתפו מרצונם אף שלא נתכוונו לשם רווחים מ"מ כשהחלקים מצורפים יחלקו ברווחים לאמצע כיון שיודעים שיתכן שבעתיד יחלקו [הרי בבני זוג בסוף הולכים לבי"ע ואם הבעל ימות ראשון יש נפ"מ כמה מגיע לאשה] ונשתתפו על דעת כך.

וכן מוכח מדברי הנתיבות המשפט סק"י שכתב, ש"כשקנו קרקע בסתם ואין בו דין חלוקה ואחד נתן יותר, נראה דאם קנו לדור בעצמם ואח"כ מכרוהו והרויחו, הריוח לפי מעות, דהטעם דהחלקים מצורפים לא שייך בקרקע כמו שכתב בתשו' מיימוני לספר קנין סי' מ' עיי"ש. וגם הטעם שכתב הרא"ש כתובות פ"י סי' י' דידע בחבירו שהוא חריף ובקי ועי"ז ירויח יותר, לא שייך ג"כ דהא לא קנאוהו אדעתא דלהרויח". מוכח מדבריו, כי הטעם דהחלקים מצורפים שייך גם כשלא נשתתפו על דעת להרויח. וכן נראה מדברי המחנ"א שם. והנה הנתיבות כתב ע"פ דברי התשו' מימוני, שאם קנו קרקע בשותפות לדור בעצמם ואח"כ מכרוהו והרויחו, הריוח לפי מעות. דהטעם שהחלקים מצורפים לא שייך בקרקע כמו שכתב בתשובת מיימוני לספר קנין סי' מ'. כנ"ל. ולפי"ז בנידונינו שבני הזוג קנו את הדירה [קרקע] כדי לדור ביחד ולא לצורך מסחר הריוח יתחלק לפי מעות.

ונראה, דבתשו' מיימוני שם כתב ששני שותפין בדירה יכולים לחלוק את השימוש בדירה וכל אחד מהשותפים יקבל בשימוש על פי השקעתו במעות, כיון שגם כאשר יקבל כל אחד חלק מהדירה ראוי הוא לשימושו [ורצה לומר שם שגם בדירה שאיןבה כדי חלוקה מ"מ ראויה היא לשימוש ע"ש]. ועפי"ז צ"ל דמש"כ בנתיבות שם ואח"כ מכרוהו והרויחו דג"כ אין בזה הטעם דהחלקים מצורפים, היינו מפני שאפשר למכור את הדירה לאחר חלוקתה לשני חלקים.

ובזמנינו כאשר בני זוג קנו דירה ממוצעת שאם יחלקוה לשניים הדירה תוזל מאד, בפרט כשאי אפשר לקבל ע"ז רשיון מהרשויות, ודאי שהריוח מהמכירה נחשב כחלקים מצורפים דא"א זה בלא זה, ועל כן הדין בזה דהחלוקה ברווחים תהיה לחצאין.

לאור האמור, הצדדים יחלקו בנכס על פי השקעתם וברווחים יחלקו בשוה.

והנה, עפ"י הנ"ל יש לפרק את השיתוף ולחלק את הכסף כפי שנפסק. אולם בנידונינו הבעל חייב במזונות ומדור עבור ילדיו, ועד היום אינו משלם את מזונותיהם ויש להניח כי כל עוד לא הוכח אחרת גם בעתיד ימשיך בהתנהגות חמורה זו, ועל כן לכאורה יש מקום לעקל את חלקו בדירה זו להבטחת מזונותיהם ומדורם של הילדים עפ"י הנפסק בשו"ע חו"מ סי' ע"ג ס"י. והאשה והילדים ישתמשו בדירה גם בחלקו של הבעל ובאופן זה ישולם מדור ילדיו. בענין זה ביה"ד יתן את החלטתו בהמשך לאור ההתפתחויות שבתיק.
לאור האמור יש להחליט כדלהלן:
א. הבעל חייב לגרש את אשתו.
ב. הבעל פטור מדמי תשלום תוספת הכתובה ויש להשאיר בידי האשה את כספי החסכונות שהוציאה בעבר.
ג. הדירה שגרו הצדדים בבני עייש תימכר וכל צד יקבל את דמי השקעתו, וברווחים יחלקו בשוה.
ד.יש לגבות מחלקו של הבעל בדירה את חובותיו מעבר עבור מזונות הילדים, וביה"ד יתן את החלטתו בהמשך אם לעקל את חלקו של הבעל בדירה עבור חוב מזונות הילדים בעתיד בהתאם להתפתחויות בהמשך.
הרב יצחק רבינוביץ - דיין

קראתי בכל לב דברי עמיתי הגאונים שליט"א, והנני מצטרף בזאת להכרעתם וכדלהלן:
בפתח דברי אציין כי ביה"ד דנן כואב את גלגוליו של תיק זה מיום פתיחתו ועד הלום.

שעות רבות של דיונים השקיע ביה"ד החל ממועד פתיחת התיק ומאמצים כבירים הושקעו ע"י ביה"ד להביא את הצדדים לשלום בית.

קריאות ביה"ד לבעל, למשפחתו ולבאי כוחו לעשות מאמץ ראוי להשבת שלום הבית ולטפל בבעיות אשר אובחנו אצל הבעל וביחסי בני הזוג נפלו על אוזניים ערלות.

הסכמת האשה בתחילת ההליכים לפעול לישור ההדורים עם בעלה וקריאתה לשלום לא נענתה "צעקה הנערה ואין מושיע לה".

גם נסיונותיו של ביה"ד לזרז את הבעל ואת בני משפחתו להליך יסודי להשבת האמון ההדדי לא נענו.

החלטות ביה"ד בענין תוכנית משמעותית להשבת שלום ביתם של הצדדים וטיפול מקצועי בליווי ביה"ד לא יושמו.

גם כאשר הצטרפו הורי הבעל לדיוני ביה"ד לא באה עדנה וביה"ד לא קיבל את שיתוף הפעולה המתבקש לשיפור מצבו של הבעל, ומצבה של המשפחה כולה.

הצטרפותו של טו"ר [אלמוני] כמייצגו של הבעל התקבלה בברכה רבה ע"י ביה"ד מתוך תקוה שגורם מקצועי יסייע לקידומו הראוי של התיק לטובת הצדדים וילדיהם הרכים.אולם – בדיעבד התברר כי טו"ר [אלמוני] נקט בדרך של סחבת כדי להתיש את האישה ולנשלה כלכלית בניגוד גמור להלכה ולמוסר הבסיסי.

טו"ר [אלמוני] גרר עיכובים חמורים בהתנהלות הצדדים ובתיק כולו.

הבעל וב"כ נעדרו מדיונים רבים. החלטות ביה"ד לא בוצעו בזו אחר זו עד אחרון הגדיל – כאשר ביה"ד המתין חודשים רבים לסיכומיו של ב"כ הבעל אשר התעלם בעזות מצח מהפצרות ביה"ד ומהחלטותיו אודות הגשת הסיכומים, וזאת בניגוד גמור לתקנות ולדין.

תחת שיתוף פעולה נורמטיבי המתבקש בין ב"כ לביה"ד בהיותו כלי עזר להוצאת דין אמת לאמיתו נתקל ביה"ד ביעוץ רבני הנוגד את כללי ההלכה הצדק והמשפט כאשר כיום שם המשחק נהיר לכל "והכסף יענה את הכל".

לשם מטרה זו (כסף!!!)החליטו הבעל וב"כ טו"ר [אלמוני] להשחיר את פניהם של האישה ושל בני משפחתה בדברי בלע ועלילות דברים שקריים.

ביה"ד כולו התרשם פה אחד וללא צל של ספק ממעלותיה היחודיות של האשה, אם הילדים, כאשת חיל בעלת מידות תרומיות אשר במסירות רבה החזיקה ומחזיקה את ביתה בעבודת פנים וחוץ כדי לכלכל את משפחתה ללא כל סיוע וללא אוזן קשבת מצד הבעל ובני משפחתו, על אף הקשיים העצומים שחוותה במהלך שנות נישואיה.

מעבר לכך, נקט טו"ר [אלמוני] בקו תוקפני, אגרסיבי וחסר דרך ארץ כנגד הדיינים כאילו היו צד לסיכסוך.

גם נסיונותיו כביכול להלך אימים על הדיינים באמצעות זכותו המוקנית לערער לכבוד ביה"ד הגדול לא צלחו.

עיון מדוקדק ויסודי בנבכי התיק מפתיחתו ועד הלום לרבות פרוטוקולי הדיונים,בקשות באי כוח הצדדים,חוו"ד של גורמי המקצוע,החלטות ביה"ד דנן,כתבי הערעורים והחלטות ביה"ד הגדול ישפוך אור על כל האמור בפס"ד זה ואף הרבה יותר מכך.

סגנונו של ב"כ הבעל טו"ר [אלמוני] הן בפניותיו לביה"ד דנן והן בפניותיו לביה"ד הגדול אומר דרשני והדברים נכתבים בלשון המעטה.

דוגמא קטנה אציין מתגובת ב"כ הבעל מיום 6.1.10 ביחס לתביעת הכתובה בה כתב טו"ר [אלמוני] לאחר השמצות חסרות רסן נגד האשה כי -

" על אשה זו וכיוצא בה נאמר בתורה – כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו.
זה הדין וזו ההלכה היחידה החלה על אשה זו והדברים ק"ו אם באיש שמוציא לרצונו נאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו אשה זו ק"ו שיחול עליה דין זה שלא תצא מתחתיו לעולם".

אם זוהי תפיסתו של טו"ר בישראל מה נעני אנן אבתריה?

מאידך, סבר ביה"ד כי בעצות נכונות ובטיפול מקצועי ראוי היה מקום להטיב את מצבו של הבעל אשר במשך דיונים רבים לא השיב לענין ולא ענה כהלכה ואף התנהג באולם ביה"ד באופן מוזר ביותר כמובא באורך וברוחב בפרוטוקולי הדיון של ביה"ד.

לענ"ד התנהלותו של טו"ר [אלמוני] ובני משפחתו של הבעל פגעה קשות הן בבעל עצמו והן באשה ובילדיה ועל כך אנו מצטערים מאוד.

לגופו של ענין, ביחס לתביעת הגירושין הנני מצטרף בזאת לדעת עמיתי כי הבעל [פלוני] מחוייב לגרש את אשתו לאלתר בגט פיטורין וכמובא בהחלטת ביה"ד מיום 28.6.10 בהתאם לעילות המפורטות שם, והנהירות לכל בר בי רב המצוי בנבכי התיק ובגלגוליו. (יעויין פד"ר א' עמוד 18, שורת הדין - כרך י"א עמוד רי"ד. יצויין עוד כי הצדדים הם יוצאי תימן הסמוכים על שולחנו של הרמב"ם ואכמ"ל).

ביחס לתביעת הכתובה –
הנני מצטרף בזאת לדעת כבוד הרב עטיא שליט"א לפיה הבעל מחוייב בתשלום הכתובה וזאת לאור העובדה כי הגירושין הינם מחמתו של הבעל.

יעויין בזאת במ"ש בשו"ת עטרת דבורה ח"א סי' ל"ה ובתשובת רע"א ח"ג סי' נ"א הובא בפד"ר א' עמ' 218.

במאמר מוסגר אציין כי נוראות נפלאתי אודות מה שכתב עמיתי הרב רבינוביץ שליט"א כי יש מקום לומר שהבעל אינו מקיים את חיוביו בכתובה כלפי אשתו מחמת אונס.

לעניות דעתי חוסר שיתוף הפעולה של הבעל ובאי כוחו עם החלטות ביה"ד להשבת שלום ביתו אינו יכול בשום פנים להחשב כאונס אלא הרי זה חוסר רצון גרידא ובפרט שעילות הגירושין לחיוב ואף לכפיה הינן מחמתו של הבעל כמפורט בפסה"ד לעיל ולהלן.

קריאתו של הבעל לשלו"ב הסתכמה בבקשתו לשלו"ב ובגילויי אלימות שונים כלפי האשה ואולם בפועל – למצער – לא נעשה דבר אלא ההיפך, המשך הניכור וההתעללות הרגשית והמעשית של הבעל כלפי האשה, ילדיהם ובני משפחתה של האשה.

טענות הבעל וב"כ בדיונים ובכתבי ביה"ד הופרכו וגירסתם נמצאה מבולבלת ולא אמינה בלשון המעטה.

כיצד טוען ב"כ הבעל לשלום בית כשהוא כותב בסעיף 20 לכתב תגובתו בענין הכתובה כי "האשה הפילה אותו בפח והכניסה אותו ביודעין למערכת נישואין עגומה כושלת ועלובה, שנאה אותו מתחילת הנישואין, דחתה אותו, התעמרה בו באלימות פיזית ומילולית בכל הזדמנות ותמיד הייתה מבזה ולועגת לו" ?!.

ביחס לתביעת המזונות, המשמורת והסדרי הראיה הנני מצטרף בזאת לדעת עמיתי כמובא להלן.

ביחס לשאלת הדירה –
ע"פ העולה מכל החקירות והחומר המצוי בתיק ומהחלטות ביה"ד הגדול בענין נהיר לביה"ד דנן כי הדירה הינה רכושם של הצדדים גם יחד.

ביה"ד רואה בחומרה רבה את הניסיון לעשוק את האשה בטענות סרק שקריות.

עמדות הבעל, אביו ובאי כוחו נמצאו שקריות ולא אמינות.

בפני ביה"ד הודאת בע"ד ברורה של אבות הבעל והאשה אודות הליך אופן רכישת הדירה עבור בני הזוג ואשר על כן – כל הניסיונות לטעון אודות סמכות ביה"ד והמסתעף הינן תרמית וניצול לרעה של הליכי משפט הנגועות בחוסר תום לב מופגן ומוכח.

לאור האמור, הנני מצטרף בזאת לעמדת עמיתי הרב רבינוביץ שליט"א ולנימוקיו ובהתאם למבואר בשו"ע חו"מ סי' קע"ו הרי שדירת הצדדים תימכר לכל המרבה במחיר ולאחר קיזוז ההוצאות הקשורות במכירת הדירה ובחבויות המוטלות עליה - יחלקו הצדדים באופן שכל צד יקבל את השקעתו בדירה וברווחים יחלקו הצדדים בחלקים שווים וכדלהלן. (יעויין בזאת במ"ש בעל הפתחי חושן סי' קע"ו).

גם ביחס לחסכונות המצויים בחשבונה של האשה הנני מצטרף לפסק הנ"ל בהתאם לאמור אודות חסכונות שקדמו לתקופת הנישואין, החזקת הבית וגידול הילדים ומימון ההוצאות השוטפות ע"י האשה ומוחזקותה במעשי ידיה שע"י הדחק.

בשולי פסה"ד, אציין כי על אף כל האמור בפסה"ד דלעיל ביה"ד קורא לצדדים ולבאי כוחם להתעלות על משקעי העבר ולסיים פרשה זו בדרכי נועם מתוך אחריות הורית ראויה ומתוך ראיית בריאותם הפיזית והנפשית וראיית טובתם, שלוותם ורווחתם של הצדדים ושל ילדיהם.
הרב משה אמסלם - דיין

לאחר העיון בכל החומר שבתיק ובהתאם לכל האמור לעיל קובע ביה"ד בזאת כי –

א. פסק הדין לחיובו של הבעל בגט מיום ט"ז תמוז תש"ע בעינו עומד כמובא בנימוקים בקצרה בפס"ד הנ"ל ובנימוקים באורך בפס"ד זה.
ב. לאחר שקלול סך ההוצאות וההכנסות של הצדדים ולאור כלל החומר שבתיק ביה"ד קובע כי הבעל [פלוני] ישלם סך של 3000 ₪ עבור מזונות ומדור שלושת ילדיו. סכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה של השכירים במשק. והוא ישולם מידי 10 לחודש הלועזי בהוראת קבע לחשבונה של האשה. תוקף פס"ד זה הינו ממועד החלטה זו. עד להחלטה זו - תעמוד בתוקפה החלטת ביה"ד הקודמת.
ג. הצדדים יחלקו בשוויה של הדירה כדלהלן: עד לשווי 75,000 דולר – יחלקו הצדדים בהתאם להשקעתם (40,000 דולר – לזכות הבעל. 35,000 דולר – לזכות האשה). מעל השווי הנ"ל – יחלקו הצדדים את הרווחים ביניהם בחלקים שווים, וזאת רק לאחר קיזוז חוב מזונות העבר בהתאם להחלטות ביה"ד.
ד. הילדים יהיו במשמורת האם ובאחזקתה. האב יהיה זכאי להסדרי ראיה ע"פ המלצת שרותי הרווחה. על מזכירות ביה"ד להעביר את עדכון אגף הרווחה מיום 12.7.10 לידיעת הצדדים. יוער בזאת כי ביה"ד רואה בחומרא את חוסר שיתוף הפעולה של האב עם גורמי הרווחה וכי התנהלות זו פוגעת קשות בהתפתחותם התקינה של ילדי הצדדים ובטובתם. עם קבלת התסקיר הסופי בעניינה של המשפחה יתן ביה"ד את החלטתו הסופית בענין. על עו"ס ביה"ד לפנות לפקי"ס כדי שיזרז את הגשת התסקיר. על הצדדים לשתף פעולה עם פקי"ס ככל שידרשו מתוך ראיית טובתם,רווחתם ושלוותם של הילדים.
ה. לדעת הרוב – הבעל [פלוני] חייב בתשלום כתובה בסך 36,000 דולר היות והגירושין הינם מחמתו. לדעת המיעוט – מספק אין להוציא מהבעל את חוב תוספת הכתובה אלא רק את עיקר הכתובה ועכ"פ כספי החסכונות שביד האשה (אשר לטענתה חלקם הנכבד הוא מהתקופה שלפני הנישואין וחלקם שימש אותה למזונותיה ולמזונות ילדיה במהלך חיי הנישואין והפירוד) ישארו בידה.
ו. לאור התנהלותו של טו"ר [אלמוני] במהלך ניהול התיק ולאור כל המפורט בפרוטוקולי הדיונים, בהחלטות ביה"ד ובפס"ד – מורה ביה"ד בזאת על הפסקת יצוגו של הבעל ע"י טו"ר [אלמוני]. מעבר לאמור, ביה"ד מעביר את המלצתו למנהל בתי הדין הגר"ש דיכובסקי שליט"א לשקול בכובד ראש את אפשרות שלילת רשיונו של טו"ר [אלמוני] מלשמש כטוען רבני. ביה"ד קובע פה אחד כי התנהגותו, התבטאויותיו בכתב ובעל-פה והתנהלותו של טו"ר [אלמוני] אינם תואמים את אמות המידה הבסיסיות הנדרשות ממי שמכהן כטו"ר בישראל. במידת הצורך יעביר ביה"ד פירוט נוסף בעניין. כמו כן, ביה"ד מבקש שהיועץ המשפטי יעביר בדחיפות את ממצאי בדיקתו לביה"ד ולמנהל בתי הדין בהתאם להחלטת ביה"ד בעניין.
ז. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים בשנית לסידור גט בהקדם. במידה ולא יסודר הגט במועד הנ"ל – ידון ביה"ד במתן צווי הגבלה בהתאם לנהלים ובכפוף לפתיחת תיק כמקובל.
ח. ביה"ד שב וממליץ לצדדים להגיע להסכמות ראויות לסיומו הראוי של תיק זה מתוך ראיית טובתם וטובת ילדיהם ובני משפחתם.

ניתן ביום י"א בתשרי התש"ע
(19/09/2010)

הרב אברהם עטיא - יו"ר הרב משה אמסלם - דיין הרב יצחק רבינוביץ - דיין