בפנינו בקשה להורות בצו למשיב 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), לפרוס את חוב המזונות בו מחוייב המבקש כלפי המשיב 2 לתשלומים של 1000 ש"ח לחודש.

המדובר הוא בחוב פיגורים של 124,102 ש"ח שהצטברו אצל המוסד בגין תשלומי מזונות ששולמו למשיבה 1, גרושתו של המבקש, מכוח פסק דין של בית הדין הרבני למזונות הילדים.

על פי הנטען בבקשה, למבקש אין רכוש ו/או כספים ו/או זכויות סוציאליות כלשהן, ומצבו הכלכלי חמור ביותר. הוא הוכרז כחייב מוגבל באמצעים, לאחר שנצברו נגדו תיקי הוצל"פ רבים בגין עסקו אשר קרס כלכלית. בגין תיקי הוצל"פ אלו הוא מחוייב בסך 1000 ש"ח לחודש.

לטענת המבקש ע"פ חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, סעיפים 69(ד) ו-(ה), מוקנית לבית הדין זכות ליתן צו לתשלומים כדי לשלם חוב פיגורים בגין מזונות.

המבקש מוסיף וטוען כי אי-היענות לבקשה זו תגרור את המבקש לפי תהום, ואף ייתכן למעצרו והחרפת מצבו הכלכלי והנפשי.

מהבקשה עולה כי המשיבה 1 הינה בגדר משיב פורמלי בלבד, שהרי היא כבר קיבלה בפועל את המזונות.

לאחר שעיינו בבקשה על מצורפיה החלטנו לדחות את הבקשה על הסף, אף מבלי לבקש את תגובת המוסד. להלן נימוקינו.

השאלה הראשונה הניצבת בפנינו היא, אם המוסד כפוף לסמכותו של בית הדין הרבני, בכל הקשור לפסק דין למזונות שניתן על ידי בית הדין והוגש לביצוע באמצעות המוסד. אם התשובה חיובית, מתעוררת שאלה שניה, מהי הפרוצדורה הנכונה להפעיל את הסמכות האמורה.

חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972, עוסק בהסדרת ביצוע פסק דין למזונות כאשר התשלום השוטף לזוכה נעשה באמצעות המוסד. סעיף 14(ב) בו קובע:

"פסק הדין למזונות יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, כאילו ניתן לזכות המוסד, לרבות האמור בפרק ז' שבו."

מן האמור ניתן להסיק, כי המוסד נכנס בנעלי הזוכה המקורי בפסק הדין, והוא הינו בעל-דין נכון בכל הקשור להליכי הביצוע. אמור מעתה, כל אימת שהזוכה המקורי כפוף לסמכותו של בית הדין הרבני, על אף שהדיון בתביעת המזונות כבר הסתיים עם מתן פסק הדין, הרי שגם המוסד יהיה כפוף לסמכות זו.

סעיף 69 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, קובע:

"...
(ד) נקבעו שיעורים בפסק הדין, יכול ראש ההוצאה לפועל, אם ראה הצדקה לכך, להפנות את בעלי הדין לבית המשפט כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו.
(ה) הוראות סעיף קטן (ד) יחולו, בשינויים המחויבים, על מזונות שנפסקו בשל תקופה שקדמה למתן פסק הדין או על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פרעון במועד, והכל מטעמים מיוחדים שיירשמו."

בענייננו אכן מדובר בתשלומי מזונות שהצטברו בשל אי פרעון במועד. ברם, סמכות ההפניה לבית המשפט (ועל פי סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, אף בית הדין הרבני בכלל, לגבי פסק דין שניתן על ידו), מוקנית לראש ההוצאה לפועל, אם ראה הצדקה לכך מטעמים מיוחדים שיירשמו.

אימתי מתקיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים הפנייה מחדש אל בית המשפט או בית הדין שנתן את פסק הדין המקורי? שאלה זו נידונה ברע"א 4905/98 פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, נה (3) 360, 374:

"...לדעתי, "טעמים מיוחדים" מתקיימים בכל מקרה שבו מוכח להנחת דעתו של יושב-ראש ההוצאה לפועל כי בלא קביעת שיעורים לחוב המזונות לא יוכל החייב לקיים את עצמו. במצב דברים זה יוכל יושב-ראש ההוצאה לפועל להפנות את בעלי-הדין לבית-המשפט כדי לבקש קביעת תשלום חוב המזונות לשיעורים. בצדק ציין המשנה לנשיא אלון כי "...מטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק-דינו של בית המשפט על-ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על-ידי ירידה לחייו של החייב" (פרשת פר"ח [1], בעמ' 720)."

וראה שם בפיסקה 22 לפסק הדין:

"...יש לשמור על צלם האדם של החייב במזונות. יש להבטיח את מינימום הקיום האנושי של החייב במזונות. איזון זה יובטח אם נפרש את הוראת סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל באופן שסמכותו של ראש ההוצאה לפועל להפנות את בעלי הדין לבית המשפט "מטעמים מיוחדים" מתקיימת שעה שראש ההוצאה לפועל השתכנע כי ללא קביעת שיעורים לחוב המזונות, לא יוכל החייב לקיים את עצמו, וזאת בין אם לחייב נשקף סיכון של מאסר בשל החוב בגין המזונות ובין אם לאו".

חזקה על ראש ההוצאה לפועל כי יפעל בהתאם להנחיות אלו, ואם ישתכנע כי קיים צורך בכך, יפנה את בעלי הדין לבית הדין כדי לבקש שינוי של שיעורי תשלום שנקבעו.

באשר לחשש שהועלה על ידי המבקש כי ייתכן והוא ייעצר אם בית הדין לא ייעתר לבקשתו הדחופה, הרי שחשש זה אינו מבוסס כלל ועיקר. כבר נפסק ברע"א 4445/96 שאול בר-נוי נ' המוסד לביטוח לאומי נא (4) 571, 576, כי סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו רשאי ראש ההוצאה לפועל לתת צו-מאסר נגד חייב במזונות אף בלי להיזקק לחקירת יכולת, אינו חל כשהנושה הוא המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות. הטעם לקביעה האמורה הוא שבמקבילית הכוחות בין צורכי הזכאים לחירותו של החייב, הנוטה לטובת הזכאים המבקשים הם עצמם לממש את פסק-הדין שניתן לזכותם, משתנה המאזן כשהמוסד הפך לנושה. זאת, משום שאין כל סיבה להעדיף את צורכי הגבייה של המוסד על פני שיקולים הכרוכים בחירותו של החייב. לפיכך מחייבת פרשנותו הנכונה של סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל לקבוע שעניינו אך בזכות אישית של קרובי החייב הנזכרים בו ושהוא חל רק כשהנושה הוא "בן-זוגו, ילדו הקטין או הנכה או הורו" של החייב ולא כשמדובר במוסד.

לאור שיקולים אלו, החלטנו לדחות את הבקשה על הסף. המבקש יפנה בבקשה מתאימה לראש ההוצל"פ בהתאם לחוק ההוצאה לפועל ותקנותיו.

העתק פסק הדין יועבר גם להנהלת המוסד לביטוח לאומי בירושלים.

ניתן היום, ב' כסלו תשס"ה (15.11.2004).

(-) חיים הרצברג - אב"ד       (-) יצחק שמואל גמזו - דיין       (-) מיכאל בלייכר - דיין

העתק מתאים למקור

הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי