ביום 30/05/2010 הגיש מר [פלוני] בקשה למתן הבהרה ו/או החלטה כנגד אשתו, גב' [פלונית].

תוכנה של הבקשה הינה, כי המשיבה הגישה תביעת נזיקין בסך 1,400,000 ש"ח בבית המשפט. המבקש נאלץ להתגונן בפני תביעה זו ועל כן פונה הוא בבקשה כי בית הדין יבהיר האם הוא סרבן גט. המבקש צירף לבקשתו את עותק כתב תביעת הנזיקין.

ביום 17/06/2010 הוגשה לבית הדין תגובת האשה לבקשה הנזכרת, בה כותבת האשה כי בית הדין מתבקש לדחות את בקשת המבקש מכל וכל, בהעדר כל עילה לבקשה שכת"ר "יבהיר האם הוא סרבן גט".

גלגולו של תיק זה החל לפני שנים לא מעטות.

ביום 10/01/77 נישאו הצדדים זל"ז כדמו"י.

בשנת 2001 הגישה האשה תביעת גירושין. מנגד, הגיש הבעל תביעה לשלום בית.

ביום ו' אדר תשס"ב (18/02/02), נפסק על ידי אב בית הדין, בהרכבו הקודם, בהאי לישנא:

"הוגשה לפנינו תביעה לשלום בית ע"י הבעל.
כפי שנתברר בדיון, הרי שלאשה היו טענות קשות נגד הבעל, אף אמנם שנתברר לפחות, שחלק מהטענות של האשה אינן נכונות, מכל מקום מתברר לביה"ד שאין האשה רוצה את בעלה ולא מן השפה ולחוץ. וכיון שכך אין בית הדין יכול לחייב את האשה בשלום בית.
על כן אין בית הדין נענה לתביעת הבעל".

בתיק תביעת הגירושין התנהל דיון ביום י"ט כסלו תשס"ג (24/11/02).
ביום 18/02/03 נקבע דיון המשך, ומשלא הופיעה האשה, נסגר התיק.

ביום 11/05/04 פתחה האשה בתביעת גירושין חדשה.

ביום ב' אב תשס"ד (20/07/04), ניתן פסק דין בזה הלשון:

"הוגשה לפנינו תביעת גירושין ע"י האשה.
בשעתו ביה"ד הוציא פס"ד בתאריך ו' באדר התשס"ב, שאין ביה"ד מקבל את תביעת הבעל לשלו"ב.
בתאריך יט' בכסלו התשס"ג היתה תביעה של האשה לחייב את הבעל בגירושין, והיות והאשה התפרעה והתחצפה באולם ביה"ד, נאלץ ביה"ד לדחות את המשך הדיון.
בתאריך טז' באדר א' התשס"ג, לדיון זה הופיע הבעל, האשה לא הופיעה, על כן נסגר התיק.
כיום פתחה האשה תיק מחדש.
כפי שמתברר, הבעל זוכה מאלימות פיזית בביהמ"ש, כמו"כ פעמיים המשטרה דחתה את תלונת האשה משום שלא נמצאה אשמה פלילית.
האשה לא טענה על שום אלימות פיזית, ועיקר טענתה היתה, על כך שהבעל הורחק ע"י ביהמ"ש, בגלל איומים. כאשר הבעל טוען שכנראה ארעה טעות משפטית, ולא נערך דיון עניני.
טענת האשה על אונס, נראת טענה שאינה אמת, אילו היה אונס אותה, ברור שהיתה מגישה תלונה שהרי על דברים פעוטי ערך הגישה תלונה, ובודאי על דברים גדולים לא היתה שותקת.
לאור החומר שבתיק, ביה"ד פוסק:
דוחים את תביעת האשה מאחר ולא נמצא עילה שיש בה כדי לחייב את הבעל במתן גט, ואין כל אמתלה מבוררת ובודאי לא לעיני ביה"ד.
אמנם אין לחייב את האשה לחזור לבעלה, מה גם שהאשה נמצאת שקרנית בגירסותיה בביה"ד ובביהמ"ש.
(-)חיים שלמה שאנן
אב"ד
לאחר עיון בתיק עולה כי הצדדים גרים בנפרד למעלה משנתיים וחצי - האשה מאשימה את הבעל כי כל בוקר קיימה איתו יחסי אישות וזה היה באונס - דבר זה לא הוכח, גם הועלו טענות של אלימות פיזית ע"י האשה אולם טענות אלו נמצאו שקריות ע"פ פסיקת ביהמ"ש עם זאת גם כעסיו של הבעל לא תורמים בלשון המעטה לשלום בית.
הצדדים הופנו ע"י ביהמ"ש לטיפול משפחתי למר דוד וילר ומסקנתו היא זו "בפנינו זוג שנמצא בשלב הנישואין שניתן לכנותן מבחינת איחוד הקשר כגירושין רגשיים" התרשמותי היא שאין בכוחותנו לשקם את מערכת היחסים ביניהם.
לאור כל זה, נראה לי להמליץ על גירושין.
(-)מיכאל עמוס
דיין
לאחר ששמענו את הצדדים ולאחר העיון בחומר שבתיק, נלע"ד שאף אמנם שאין עילה מוכחת לגירושין, אך עם כל זה נראה שבפנינו נדון של אשה האומרת "מאיס עלי באמתלא מבוררת", וכמ"ש באר היטב (סי' עז ס"ק לב) וז"ל:
"אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ... ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור, אין לך מאיס עלי יותר. רש"ל בתשובה (סי' סט). וע"י שו"ת מהר"ם מלובלין (סי' מח) ובמבי"ט (ח"א סי' רסט)". עכ"ל.

ושם בבה"ט (לעיל ס"ק כט):
"אבל אם נותנת אמתלא מבוררת וניכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו, אז ע"ז תיקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס וכו'".
ובנד"ד, האשה טענה טענות כאלו, שהאיש בשעת רוגזו מאיים לשרוף הבית ולהתאבד, ומשליט אוירה של פחד בבית, וגם הילדים מרגישים וחווים זאת.
ואף שעל יתר טענותיה (כגון יחסו אליה בבקרים מוקדם וכו') לא נתנה הוכחה, מכל מקום נראה כי דברים בגו, ובפרט לאחר שקראנו את החומר מביהמש"פ, שכללה את עדות הבן ירון וכו', נראה שיש אמתלא למאיסות.
ואמנם בסי' קנד ס"ה נפסק שגם במשתטה יום יום וכו' אין כופין להוציא, מ"מ בפת"ש (שם סק"ח) הביא דברי הפוס' שכופין בדרך ברירה וכו'.
ונדוננו, אף שאינו דומה בקיצוניותו לנדון דסימן קנד וכו', מ"מ שפיר נכלל בגדר מאיס באמתלא מבוררת.
ועל כיו"ב כ' הרמ"א (סי' עז סג) דאין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו.
ל פ י כ ך, לפי החומר שבפנינו, וכל עוד לא הוכחו עילות המצדיקות כפיה בגט, המסקנא היא כאמור שאין כופין לא לשלום ולא לגט, אולם על הבעל לגרש אשתו.
(-) דוד בירדוגו
דיין
לסיכום, לפנינו שלשה פסקי דין, דעה אחת דוחה את תביעת האשה מכל וכל, דעה שניה להמליץ לגירושין, דעה שלישית לחייב בגט אבל לא לכוף.
אם כן דעת הרוב ממליצים להתגרש".

נקבע באותו פסק דין תאריך לחקירת שמות וסידור גט פיטורין ליום כ"ז תשרי תשס"ה (12/10/04), אולם הבעל לא הופיע.

נערכו כמה דיונים בעניני הרכוש, וביום כ"ז חשון תשס"ו (29/11/05), טען הבעל כי האשה מסרבת להגיע עמו להסכם, אינה רוצה פירוק שיתוף ולא כונס נכסים.

בהחלטתו של ביה"ד נכתב:

"לאחר שהצדדים יגיעו להסכמה בעניני הרכוש או ינתן פסיקה, יקבע מועד לסידור גט".

בדיון מיום י' שבט תשס"ז (29/01/07), הופיעו הצדדים כשבידם הסכם גירושין שאושר מחוץ לכותלי בית הדין.

בדיון זה, אמר הבעל:

"אין לי ברירה להתגרש.
ביה"ד: האם יש כנגדך כפיה.
הבעל: בימ"ש כפה עלי להתגרש, אותה הגב' הגישה נגדי תביעה על תביעת נזיקין בגלל סירוב לתת גט.
ביה"ד: אם יש תביעה נגד הבעל על מליון וחצי על סירוב בגט, גם אם הניסוח על הנזיקין בגלל סירוב גט, אפילו אם הבעל יתחנן לפנינו לעשות את הגט, לא נבצע את הגט, וגם אם אנו נעשה את הגט, הגט יהיה פסול לכל דעות, ואם האשה תתחתן הוולד ממזר.
על כן, רק לאחר שהתביעה תדחה ולא רק תמחק יגישו הצדדים בקשה לסידור גט".

בהחלטתו של ביה"ד באותו מועד נכתב:

"רק לאחר שיוכיח לביה"ד שהתביעה של הנזיקין נגד הבעל בגלל סירוב בגט תידחה, יוכלו הצדדים להגיש בקשה לסידור גט".

ביום כ"ד סיון תשס"ז (10/06/07) הופיעו הצדדים ובית הדין התכונן לערוך את הגט.

בדיון באותו מועד הוכח לביה"ד על פניו כי נראה כי ניסו לרמות את בית הדין כאשר נערך הסכם דחית התביעה כבקשת וכדרישת ביה"ד, ובו זמנית הסכם נוסף בו נכתב שהסכם דחיית התביעה יתבטל במידה ולא יהיה גט. הסכם זה נושא תאריך 17/05/07.

ביה"ד הוסיף ואמר:

"יש כאן הסכם נגד ההסכם שאושר . . .חבל, כי ללא כל ה"קומבינה" הגט יכל להסתיים מזמן".

בסיום הדיון נכתב:

"ביה"ד: תביעת הנזיקין נמחקה או לא?
הבעל : לא. זה עומד עלי כמו חרב, השופטת כפתה עלי.
ביה"ד: למה חתמת?
הבעל : אם לא היו מכניסים אותי לבית סוהר על בזיון בימ"ש".

ביום י' כסלו תשע"א (17/11/2010), הופיעו הצדדים לפני בית הדין וב"כ האשה, עו"ד פזית שני.

דיון זה הוא פרי הבקשה הנזכרת בראשית הדברים, בה מבקש הבעל מביה"ד לקבוע כי אינו סרבן גט.

לטענתו, המונע מסידור הגט היא האשה אשר אינה מקיימת את החלטת ביה"ד ואינה מוחקת את תביעת הנזיקין. האשה אינה מפנה את הבית, ומאחר שהיא מעכבת את סיום ענין הרכוש, לא ניתן להתגרש.

האשה בדיון זה אמרה כי אינה מוכנה לסגור את תיק תביעת הנזיקין.

בדיון נכתב בין השאר:

"ביה"ד: את מודעת לכך שביה"ד לא חייב את הבעל לגט, וביהמ"ש לא יכול לכוף אותנו לסדר גט.
. . . . . . . .
את רוצה להשאיר אותה עגונה, עוד כמה שנים.
. . . . . . . .
האם את יודעת שבשביל לחייב בגט צריך ראיות.
. . . . . . . .
ב"כ א: מכח מה הגיש הבעל תביעה לקבוע שהוא לא סרבן.
ביה"ד: אין חיוב בגט.
. . . . . . . .
ביה"ד: אז תסיימי זאת היום אם תסגרי את התביעה לנזיקין".

לפנינו מקרה עגום בו אשה מעכבת את עצמה שנים רבות כאשר היתה בידה זה מכבר האפשרות לחלק את הרכוש שוה בשוה, לבטל את תביעת הנזיקין אשר אין בה ממש אל מול פסק הדין של בית הדין בו לא חויב הבעל להתגרש. האשה לפי פסק הדין שִיקרה לא פעם בתלונותיה כנגד הבעל. הבעל זוכה מאלימות פיזית והמשטרה אף דחתה את תלונותיה פעמיים.

פסק דינו של ביה"ד מדבר בעד עצמו ואין מה להוסיף עליו.

אין צורך בהכרזה כי הבעל אינו סרבן גט ביחס להליכים משפטיים הנערכים בערכאה שונה, כאשר אין זה מן הנמנע, לצערנו, כי אותה ערכאה לא תקבל את קביעתנו. אולם פסק הדין של בית הדין וכל המתלווה אליו, מדברים בעד עצמם. ואולי תתעורר האשה מתרדמתה ועקשנותה ותבין ותשכיל אולי, שהיא זו סרבנית הגט במקרה דנן, והיא זו שמעגנת את עצמה!

כאן המקום להביע מורת רוח מהליכים משפטיים בדמות "תביעת נזיקין" שמטרתם לכוף בעל לגירושין כנגד דין תורה בדרך עוקפת ו"בדלת האחורית", ענינים שגורמים לגט מעושה שלא כדין ולהרבות ממזרים בישראל. הליכים משפטיים אלו גורמים באופן ישיר עגמת נפש ועגינות לאשה עצמה. ההפך הגמור ממטרתם ומגמתם של הליכים אלו.

נציין שבמקרה דנן הבעל לא חויב כלל בגט. וזאת לדעת, כי גם במקרים אחרים בהם בעל חויב גט, מכל מקום תביעת הנזיקין גורמת לגט להתבטל, ק"ו כ"ש שבמקרה שלא חויב הבעל בגט, אין ספק שהגט מעושה שלא כדין ובטל על פי כל דין.

נציין כאן את מאמרו של הגר"א לביא שליט"א, אב"ד טבריה מספרו "עטרת דבורה", ונצטט קטעים אחדים ממאמרו וכדלהלן:

"הקושי של בתי הדין בעיסוק בנושא זה נובע מכך שאותו בעל (שנידון בביהמ"ש) חוייב בגט על ידי בית הדין, ויחד עם חשיבות הבהרת הפן ההלכתי של פסלות הגט שינתן לאחר מתן פסיקה כזו, עלינו להמנע ממתן גיבוי לבעל המתעלם מפסק דין של בית הדין, אפילו גיבוי בעקיפין או במשמע. מעיון בפסק הדין עולה שבאותו מקרה קשה, קיים עיגון הנמשך 12 שנה מצד בעל הפכפך שחוייב בגט ואינו מציית להוראת בית הדין. אין להסיק מדברינו דלהלן אפילו שמץ של לגיטימציה למעשיו, אך כשננקטים צעדים שאינם מתאימים, המטרה מתרחקת, והמבקש לסייע נמצא מכביד על השגת הגט.
אותו בעל נמנה על הציבור החרדי. יתכן שנקיטת אמצעי של הרחקות דר"ת כפשוטו, כפי המפורט בתשובת ר"ת בספר הישר סימן כ"ד, ולא רק במתכונת הקבועה בחוק (שלילת רישיון נהיגה וכיוצ"ב), תוכל לסייע. עיין בפסק דין מבית הדין הגודל שהובא בספר "יביע אומר" (חלק ח' אה"ע סי' כ"ה), שפסקו כן הלכה למעשה, ועיי"ש בפרטי ההרחקות הקשות שהוטלו באותו מקרה.
על פי ההלכה ניתן לנקוט באמצעים אלו שאין בהם כפיה ישירה אלא הרחקה, במקרה שהבעל חויב בגט (רמ"א בשו"ע אה"ע סי' קנ"ד סכ"א) ואף בהעדר חיוב גט אלא לאחר טענת "מאיס עלי" כשהאשה מעוגנת (ספר ישר לר"ת סי' כ"ד ב"י סי' קל"ד ולבוש סי' קל"ד ס"י), והדברים התבארו אצלינו להלן סי' פ'- פג.
במסגרת הנוכחית התייחסנו לשני נושאים. ראשית, בירור הלכה בשאלת מעמדו של חיוב הממון (שנפסק בביהמ"ש) כעישוי שלא כדין על הגט. שנית, כיצד ינהג בית הדין, אם לאחר הפסיקה הנ"ל של ביהמ"ש, בני הזוג יופיעו לסידור הגט "בהסכמה".
כידוע גט הניתן בעקבות כפיה שהופעלה על הבעל שלא כדין, נחשב כגט המעושה שלא כדין ואינו גט- שו"ע אה"ע סי' קל"ד סעיף ה' וסעיף ו'. ועיי"ש בב"ש סק"י שהלכה כדעת רוב הראשונים שהגט בטל מהתורה.
בין שאנסוהו באונס הגוף ובין שכפוהו באמצעות הפסד ממון, נחשב כאונס כמ"ש בתשובת הרשב"א ח"ד סי' מ' בשם הראב"ד ור"ח ובחי' הריטב"א במסכת קידושין דף נ'. ובמאירי במסכת גיטין דף פ"ח. ומהרי"ק שורש סג. וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' רה סעיף ז' ברמ"א. וכן פסקו האחרונים – "מכתב מאליהו" שער ז' סימן י"ט ובשו"ת רבי בצלאל אשכנזי סי' ט"ו ופת"ש סימן קל"ד סק"י.
בספר "בית אפרים" (אה"ע תניינא סימן עג) כתב:
"לדעת רוב הפוסקים, אונס ממון הוי אונס, והגט בטל אף בלא מודעא".
ובספר "שבט הלוי" (חלק ה' סימן ר"י) כתב:
"כבר יצאה הלכה לכלל ישראל, שאונס ממון נקרא גם כן אונס, כמבואר שם באה"ע וחו"מ, ובתשובת מהר"ב אשכנזי סימן טז ומהרי"ק סימן סג ומ"מכתב מאליהו" סוף פרק יט ובשאר הרבה פוסקים".
. . . . . . . . . . . . . . . .
אילו בית הדין היה פוסק לכפות את הבעל לתת גט, היה נחתן לכופו בכל אמצעי כפיה, בין בגופו ובין בממונו, ובלבד שהכפייה היתה נעשית על ידי בית דין של ישראל או על ידי ערכאות המחייבים את הבעל לעשות מה שבית דין פסקו. אך בהעדר פסק דין לכפיה, אלא פסק דין לחיוב הגט בלבד, הרי שבפנינו הוראה של בית הדין שהבעל חייב לתת גט, "יוציא ויתן כתובה", ובנסיבות אלו ניתן לנקוט באמצעים שהם במסגרת "הרחקות דרבינו תם", וכפסק הרמ"א בשו"ע סימן קנ"ד סכ"א, אך לא ניתן לנקוט באמצעים שיש בהם כפייה על הגט.
עיין בשו"ת מהרלב"ח (סי' ל"ג) שכתב אודות מקרה שנפסק חיוב גט בלבד בלא כפיה –
"מבקשים ממנו שיגרשה ושהוא עובר על דברי חכמים אם לא יגרשה, אבל אין כופין בשום דבר אחר כלל על הגט".
וכן בשו"ת "משכנות יעקב" (חלק אה"ע סימן מ"א סק"ד) כתב- שאומרים לבעל המחוייב גט שהוא עבריים וכיוצ"ב כפיה הדברים, אך כל עוד לא ניתן פסק דין לכפית הבעל בגירושין, לא ניתן להפעיל כנגדו אמצעים להפעלת כפיה בגופו או בממונו, למרות שהוא עבריין.
. . . . . . . . . . . . . . . .
במקרה שניתן פסק דין שהבעל חייב בגירושין אך שלא לכפותו על הגט, ובניגוד לפסק הדין ננקטו אמצעי כפיה בגופו או בממונו, הגט בטל. כן כתב הגרי"א מקאוונא ז"ל בספרו "באר יצחק" (חלק אה"ע סי' י' ענף ז')-
"כתבו התוספות (ר"פ המדיר) והרא"ש (ס"פ המדיר) וביבמות (דף ס"ד) ובאה"ע (סי' קנ"ד) בגט מעושה דהיכא דאין לכפותו בשוטי רק במילי, ועברו וכפו בשוטי דהוי גט מעושה שלא כדין ובטל מהתורה".
וכן מבואר בחזו"א (אה"ע סי' צ"ט סק"א) שכתב בלשון זו –
"גט המעושה שלא כדין בישראל וכדין בכותים פסול מהתורה. ואע"ג דמצוה לגרשה, מ"מ כיוון דגרש על ידי כפיה, והכפיה היתה שלא כדין, לא מקרי רצון. דכפיה בדין נמי אינה עושה רצון עצמו, אלא דסגי ברצון הבא בכפיה בדין. דעצם טובתו הוא להתרצות, וכשמתרצה על ידי כפיה חשיב רצון. ואין זה אלא במקום דמעשה הכפיה נמי הוי כדין. אבל כשהכפיה שנעשתה היתה שלא כדין, אע"ג דחייב לגרשה, הרצון הבא על ידי כפיה זו לא חשיב רצון לדיני התורה. ונראה דה"ה בכפוהו בי"ד של ישראל בשוטי, במקום שאין כופין אלא במילי, הגט בטל מהתורה, וכ"כ תוס' כתובות ע' א' ד"ה יוציא, וכ"מ ברא"ש פרק הבע"י סי' י"א.
. . . . . . . . . . . . . . . .
במקרה שבפנינו, הבעל חוייב בתשלום גבוה, עקב ההשלכות הנובעות מסירובו להתגרש והפוגעות באשה.
גם אם על פי החוק, השופט מוסמך להשית תשלום כזה, ואין בפסק דינו חריגה מסמכות, הדבר ברור שבנסיבות אלו, על פי ההלכה, חיוב הממון מוגדר כחיוב "שאינו כדין", מאחר שאין לחיוב כזה בסיס בהלכה, ועל פי ההלכה גביית ממון זה כרוכה באיסור גזל. ובנידון הנזכר, התשלום בסך 425,000 ש"ח אינו מוטל על הבעל על פי הדין. אמנם יש מקום להתרחק ממנו כאמור לעיל, לרבות הרחקות מרחיקות לכת כמפורט בתשובת ר"ת בספר הישר (סי' כ"ד), וזו הדרך הלגיטימית על פי ההלכה להביע שאט נפש ממעשיו, אך נטילת הממון אינה כדין, ועל פי ההלכה נטילת ממונו אינה הדרך הלגיטימית להביע את היחס השלילי למעשיו.
יובהר, מאחר שכשרות הגט נבחנת בהתאם לכללי ההלכה בלבד, אין להכשיר את הגט כשחיוב הממון, שהוטל עליו על מנת להביאו למתן הגט, קבע עפ"י עקרונות משפטיים הסותרים את ההלכה, ועל פי ההלכה מעמדו כממון שהבעל חוייב "שלא כדין".
. . . . . . . . . . . . . . . .
אבל במקרה שעומד להתבצע מעשה בקום עשה, כגון גביית סכום כסף גבוה מהבעל, אם סכום זה אינו "כדין", והוטל עליו כדי להביאו להסכמה לתת גט, הגט יחשב כגט מעושה שלא כדין. וטעם הלכה זו התבאר בספר "בגדי ישע" ובספר "בית אפרים" שהבאנו, וכן בחזו"א.
כל האמור ביחס לחיוב ממון שאינו כדין, שריר וקיים גם אם בעת הטלת חיוב זה לא נאמר לו שהחיוב הוטל עליו כדי שיתן גט, וכמ"ש בשו"ת בצלאל אשכנזי (סי' טו ד"ה ולאו דוקא) –
"גם מהכא משמע דאם אנסו אותו בממון שלא כדין, אע"ג שלא הזכירו לו גירושין כלל, ומתוך אותו האונס נתרצה לגרש דהויא ליה גט מעושה, וכדכתיבנא לעיל".
. . . . . . . . . . . . . . . .
המקרה שבפנינו אינו נכנס לדיון זה, מאחר שהדברים נאמרו בפירוש שקיימת זיקה בין הסירוב לתת גט לתשלום שהושת על הבעל.
. . . . . . . . . . . . . . . .
מסקנת הדברים- כל עוד כל פי ההלכה, הבעל אינו מחוייב בתשלום הממן שהושת עליו בבית המשפט, וכגון בנידון דנן, אם הבעל יתן גט כדי להפטר מתשלום זה, דינו כגט מעושה שלא כדין.
כל זה גם אם היה מקום לטעון ביחס לפסק הדין שניתן בבית המשפט, שכל מגמתו לפצות את האשה על נזק שהבעל גרם לה עקב סירובו לציית לבית הדין. כל עוד על פי ההלכה הבעל אינו מחויב בתשלום זה, דינו כממון המוטל עליו שלא כדין, על פי דיני התורה, ואם הבעל יבקש להסיר את החיוב באמצעות מתן הגט, יחשב כאנוס על הגט.
. . . . . . . . . . . . . . . .
אך אין צורך להאריך בנקודה זו, מאחר שלפי המבואר גם אילו כוונת השופט היתה באמת ובתמים לפסוק פיצוי נזק לאשה, עכ"פ הגט יחשב כמעושה שלא כדין, כשהבעל יתן את הגט כדי להיפטר מתשלום כזה "שאינו כדין", וכמבואר לעיל.
. . . . . . . . . . . . . . . .
הבעל חוייב רק עקב "נזק" המתייחס לתקופה קצובה שכבר עברה, אך כעת לאחר מתן פסק הדין, הבעל מאוים בהגדלת חיובו, בהתאם לפרקי הזמן שיחלפו ממועד פסק הדין ועד ליום מתן הגט. ויש באיום זה כפייה גמורה לתת גט.
. . . . . . . . . . . . . . . .
בנסיבות בהם הופעלו כנגד הבעל אמצעי כפיה לתת גט, גם אם בני הזוג יופיעו בבית הדין ויבקשו לסדר גט "בהסכמה", אין לסדר את הגט אלא לאחר שיבוטלו אמצעי הכפיה.
גם אם האשה לא נקטה פעולות מעשיות לגבות את הסכום שנקבע בפסק הדין, עכ"פ כל עוד פסק הדין שריר וקיים וניתן להוציאו לפועל, הרי הבעל נידון כאנוס.
ויש להורות כפי מסקנת תשובת "שבט הלוי" הנזכרת, שיש להביא לביטול פסק הדין המחייב את הבעל בתשלום.
. . . . . . . . . . . . . . . .
בנסיבות המקרה הנזכר, הדרך להביא לסידור הגט תהיה להורות לאשה להביא לביטול פסק הדין ולמחיקת התביעה בבית המשפט.
. . . . . . . . . . . . . . . .
נראה שבנסיבות אלו ניתן לקבוע שלאחר שתמחק התביעה בבית המשפט ויבוטל חיוב הממון, בכך תשש כוחו של האנס והוסר האונס, וניתן לסדר גט פיטורין כדמו"י.
. . . . . . . . . . . . . . . .
כאמור במקרה הנידון, נראה שאם לאחר שיבוטל חיוב הממון שנקבע בבית המשפט הבעל ימשיך בסירובו לתת גט, ראוי לשקול להפעיל הרחקות דר"ת במתכונת מלאה וכפי שנקבע בפס"ד מבית הדין הגדול שהובא בספר "יביע אומר" (חלק אה"ע סי' כ"ה).
במקרה שבפנינו נעשה ניסיון להביא לפתרון סרבנות הבעל באמצעות הליכים משפטיים מחוץ לכותלי בית הדין, וללא הדרכה הלכתית מתאימה. צעד כזה, מלכתחילה נועד לכישלון, אינו יכול להביא לפתרון הבעיה, ולמעשה מביא להשקעת מאמץ רב לריק, במקום שהמאמץ יושקע באפיקים היעילים. בסופו של דבר נגרמת עוגמת נפש נוספת לאותה אשה שבעלה כבר חוייב בגט ואינו ממלא חובתו.
קיים מסלול חילופי שהניב פירות, והוא נקיטת צעדים שעפ"י ההלכה אינן נחשבים כפיה, אף שהם לוחצים את הבעל לתת גט. והם כל אותן פועלות שאין בהם כפיה ישירה בגופו או בממונו, אלא ננקטות כתוצאה מהחלטה של הציבור שלא להטיב עם אותו בעל, שבית הדין פסק שהוא נוהג שלא כשורה ומעגן את אשתו, ולמעשה הציבור מתרחק מהבעל, ונוהג עמו ב"הרחקות רבינו תם".
"הרחקות" אלו קיבלו ביטוי מעשי ויעיל בצווי ההגבלה הקבועים כיום בחוק (חוק בתי דין רבניים – קיום פסקי דין של גירושין, התשנ"ה-1995) בהם קיימת אפשרות חוקית למניעת שירותי בנק, ומניעת מתן רישוי ממשלתי לאותן פעולות הטעונות רישוי. ולאחרונה הורחב החוק וניתן למנוע מהבעל לקבל חלק מקצבאות ביטוח לאומי, וזאת על פי שיטת ר"ת בספר הישר (סי' כ"ד) שפסק שאמצעים לו אינן נחשבים כפיה על הגט, דבריו הובאו במהרי"ק שורש כ"ב ובב"י אה"ע סימן קל"ד וכן פסקו הרמ"א אה"ע סי' קנ"ד סעיף כא והלבוש אה"ע סי' קל"ד ס"י".

יצוין שוב, שהמקרה שבפסק דינו של הגר"א לביא עוסק בבעל מחויב בגט. כ"ש וק"ו בנד"ד שלא חויב הבעל בגט.

והנה, במקרה והבעל חויב בגט ובית המשפט חייבו בתשלום נזיקין, ובין אם יתן את הגט ובין אם לא יתנו, מחויב בתשלום זה, וטוען שאינו מוכן לגרש את האשה אלא אם תוותר האשה על תביעת הנזיקין.

ענין זה מתבאר בפסק דין אחר בבית הדין הגדול תיק מספר 7041-21-1 מיום ד' אדר ב' תשס"ח (11/03/08), לפני כבוד הדיינים הגר"ח איזירר שליט"א, הגר"מ חשאי זצ"ל והגר"צ אלגרבלי שליט"א בו נכתב בין השאר:

"עלינו לברר מה הדין במי שחייבו אותו בית הדין לגרש ואמר אני מוכן לגרש אבל בתנאי שהאשה תוותר על מה שפסקו לה בבית המשפט.

בשו"ת מהרי"ק שורש ק"ב בענין כפיית יבם לחלוץ ליבמה. כתב שם:

"...כל שכן וכ"ש הכא דכולהו איתנהי בה, שאין יכולה להבעל לו כלל.
ואין לך עיגון גדול מזה, דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה, היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון, אבל היכא שהיא עשירה, והיבם טוען שהנכסים בחזקתו, מכח ירושת אחיו, אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה קמיה ... מכל מקום, אין כח בידינו להפקיע מירושתו, ולכן נהגו לעשות פשרה.

ומאחר שמן הדין כופין לחלוץ, דאין לו לעגנה ... אלא שהוא בא מחמת טענת ממון... אם כן כי נסתלקה טענת הממון, תבנא לדינא וכופין אותו לחלוץ".

וכן כתב בשו"ת "שיבת ציון" שאלה צ"ו לענין כפיית חליצה וזה לשונו:

"... מכל מקום כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית לדין תורה ולקבל על עצמו כל מה שיושת עליו על פי פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית לדין תורה איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כל זמן שהיבמה מסרבת לציית לדין תורה עמו... בזה לכו"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני בית דין לציית עמו וכן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה...".

ובשו"ת "אגרות משה" (אה"ע סימן קי"א) כתב:

"כאשר מסרבת לדון בתביעת הממון של היבם כדין תורה, הוי העיכוב מצידה".

וכתב בשו"ת מהרשד"ם (חאה"ע סימן מ"א):

"... ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו אותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו כופין מוכה שחין ... דלא אמרו שכופין אותו לגרש, אלא אם אינו רוצה לגרש כלל. אבל אם ירצה לגרש, אלא שרוצה להטיל איזה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי.
ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין תנאי מצאתי בב"י אה"ע סימן קמ"ג בסוף ספר חזה התנופה אע"פ שנותן גט לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שנתן בתנאי שכזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע, אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש, ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי עכ"ד.
ראיתי ושמח לבי שהרי כל המעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כוונתו שהנה כתב שני פעמים מילת "זה" והיה ראוי שיאמר רק תנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים, הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, אבל תנאי שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלי תנאי מרבה ממזרים, ואם כן הנראה לענ"ד שאין ראוי לכופו, אפילו להתרחק ממנו אם ירצה לחלוץ על דרך הנזכר. בוחן כליות ולב יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש"...

והנה לפי דברי המהרי"ק ושאר הפוסקים הנ"ל, כאשר תביעתו צודקת כלפי האשה כאשר היא מסרבת לקיים את תביעתו, היא מעגנת את עצמה, ואין להחשיבה כעגונה לכפות על הבעל ליתן לה גט.
ולדעת המהרשד"ם אם בנקל יכולה לקיים את תביעתו של הבעל, גם בזה לא נחשבת כמעוגנת אלא כמעגנת עצמה, שבנקל יכולה לקיים את התנאי ולפתור את בעיית עגינותה. ולכן סובר המהרשד"ם שבדיעבד אם כפו ללא קיום התנאי ע"י האשה, הגט לא גט והבנים ממזרים, ולדברי המהרשד"ם שאין לעשות אף הרחקות דרבנו תם, היות וכל סיבת חיוב הגט נובעת מחמת עגינות שאינה קיימת.
ובשו"ת התשב"ץ ח"ד "בחוט המשולש" שאלה צ"ו חלק על המהרשד"ם וכתב:

"ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה ולאשה הזאת מצד הדין. מכל הטעמים הנזכרים, אינו יכול להתנות עליה בגירושיה בשום תנאי, אלא ברצונה כיון שהדין נותן לגרש, למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין".

וכן הביא הב"י בבדק הבית באה"ע בשם הרשב"א שכתב בתשובה וזה לשונו:

"כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין, אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני".

דברי הרשב"א חולקים על דברי המהרשד"ם.
. . . . . . . . . . . . . .
מכל האמור עולה בנידון דידן שחייבו אותו בי"ד תחילה לגרש, ולאחר שהאשה הגישה לבית המשפט תביעת נזיקין בגין סירוב הבעל לתת גט, ובית המשפט חייב את הבעל לשלם סך 400,000 ₪ ועוד סך חודשי 4,000 ₪, הרי שהבעל יכול לטעון אני מוכן לתת גט אם האשה תוותר על מה שנפסק לה בבית המשפט. ואכן ביה"ד האזורי חזר ופסק שאין מקום לחייב את הבעל לתת גט כל עוד שהאשה לא תוותר על הכסף שקבלה עפ"י פסק של ביהמ"ש ויש בזה גט מעושה כי הבעל מוכן לתת גט לאלתר בתנאי שלא ישלם מה שפסק ביהמ"ש".

בית הדין פונה במסגרת זו בבקשה מעומק לב לגורמי המשפט בישראל, להמנע מטיפול בתביעות הנזיקין. מטרתם הרי להטיב עם מגישי התביעה, אולם בפועל נגרם להם נזק ישיר ועגמת נפש. הליכים אלו מביאים את התיקים למבוי סתום, והם הם הגורמים לעגינות של שנים.
אביע תקוה כי הדברים יופנמו, מתוך ראיית טובת הענין.

( - ) שניאור פרדס
דיין

ראיתי דברי חברי ועמיתי כבוד הדיין הגרש"ז פרדס ואני מסכים ומצטרף אליהם. תביעת הגירושין של האישה נדחתה לפי כל הדעות של חברי בית הדין. גם הדעה המצדדת כי "על הצדדים להתגרש" בטענת מאיס באמתלא מבוררת (כבוד הדיין הגר"ד בירדוגו) לא קיבלה את תביעת התובעת לחייב את הנתבע בגט, אלא קבעה כי זהו מקרה קלאסי של "לא לרחק ולא לקרב" המבואר ברמ"א (אבהע"ז ע"ז, ג'). כלומר, הבעל אינו מחויב בגט אך מאידך גם האישה איננה מחויבת לחזור לשלום בית והיא לא תידון כאישה מורדת.

עלי להבהיר כי ההלכה הזו של "לא לרחק ולא לקרב" איננה הלכה שעניינה הסתלקות מהכרעה ברורה - אלא זוהי ההכרעה בעצמה. לא אאריך בפרטי ההלכה הזו ובשני הסוגים הקיימים בה, אך נאמר כי כאשר ניתנת הכרעה שכזו, ולייתר דיוק כאשר בתום דיוני ההוכחות בית הדין מתרשם כי זוהי ההכרעה המסתמנת, אזי הוא נוהג להטיל את כל כובד משקלו כדי לסיים את התיק בדרך של פשרה מוסכמת.

יובהר, כי גם כאשר ניתן פסק דין שכזה - "לא לרחק ולא לקרב" - באם לאחר זמן המצב הסטאטי הזה נמשך והופך למצב של עיגון הדדי - בית הדין שוקל במקרים מסוימים הטלת סנקציות כפי שקבוע בחוק. אך יוער כי הסנקציות שיישקלו אינן בגדרי חיוב או כפייה לגט. מדובר בגרסה מודרנית של "הרחקות דרבינו תם" שנקבעו בהלכה, שעניינן שלילת זכויות באופן פאסיבי, כמו זכות להחזיק דרכון, רישיון נהיגה וכיו"ב. לא מדובר בסנקציה אקטיבית כמו הטלת קנסות או מאסר; כפיה שכזו תיתכן אך ורק במקרה בו נפסק חיוב או כפיה בגט.

הנפקות המעשית בין שתי הפסיקות הללו נוגעת לנידון שלפנינו - האם יש לראות בבעל כמי שמעגן את אשתו או לא. התשובה החד משמעית לשאלה זו היא שלילית - כפי שכתב חברי כבוד הדיין הרב פרדס: הבעל איננו מעגן את האישה. ההיפך הוא הנכון, האישה היא זו שמעגנת בשנים האחרונות את עצמה, תוך העדר גמישות ודחיית הצעות שונות לפתרון המחלוקת הרכושית ביניהם.

צודק חברי, כי מבחינה הלכתית התופעה החדשה יחסית של הגשת "תביעות נזיקין" בין בני זוג המצויים בהליכי גירושין טומנת בחובה בעיות הלכתיות חמורות של "גט המעושה שלא כדין" - דבר שגורר את בטלותו של הגט ולאחר מכן לממזרות.

לצערי, בשנים האחרונות המגמה הזו של הגשת תביעות שכאלה בערכאה האזרחית תפסה תאוצה. בית הדין הגדול התייחס לכך בשני פסקי דין שנתן בנושא (מספר 7041-21-1, ומספר 8455-64-1) ועורר בו את כל אותן בעיות הלכתיות העלולות להיגרם בעטיין של הגשת תביעות נזיקיות מצד האישה בעילה של סירוב לתת גט. ההנחיה הברורה והחד משמעית שניתנה על ידי כבוד בית הדין הגדול לבתי הדין האזוריים הייתה - לא לסדר גט במצב שכזה עד אשר תביעת הנזיקין תימחק. וראה עוד שו"ת "שבט הלוי" חלק ה' ר"י, ושו"ת "מנחת יצחק" חלק ח' קל"ו.

יש לציין כי פתרון בדרך של מחיקת התביעה עדיין איננו פותר לחלוטין את הבעיה. מה יקרה אם האישה תמחק את תביעתה בבית המשפט, תוך שהיא מצהירה בבית הדין הרבני כי אין לה כל תביעות כלשהן כנגד הבעל - אך לאחר מתן הגט היא תגיש שוב תביעה נזיקית לפיצוי על שנות עיגון? - כאן תתעורר מחדש שאלה אחרת: והפעם שאלה הלכתית של "גט מוטעה"!

קביעתו של שופט בית במשפט לענייני משפחה בירושלים, כבוד השופט מנחם הכהן (אשר לו "זכות הראשונים" בנושא הזה - ראה תמ"ש 12130/03, ותמ"ש 3950/00) שכתב שלדעתו אין כל חשש הלכתי של "גט מעושה", עם כל הכבוד, איננה נכונה. את פסיקתו והבהרתו של כבוד בית הדין הגדול כבר הזכרנו לעיל.

וראה עוד מאמרם של י' קפלן וי' פרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט", עיוני משפט כ"ח, תשס"ה, 2005.

ונקודה נוספת לסיום. נדמה היה כי לאחר פסיקת בג"ץ בעניין פלמן (מפי נשיאת בית המשפט העליון כתוארה היום), שקטה מלחמת הסמכויות בין הערכאה הרבנית לרעותה האזרחית. כללי כיבוד ההדדי בסוגיות הסמכויות הוגדרו ותוחמו באופן ברור וקבוע, ומאז הוסדרו ויושבו, בדרך כלל, כל אותם הדורים וקלקולים שהיו מנת חלקה של המערכת השיפוטית הדנה בדיני משפחה בכללותה.

לצערי, עם התפשטות תופעת תביעות הנזיקין בנושא המעמד האישי - אנו נסוגים לאותם "ימי הביניים החשוכים" של מאבקי ומלחמות הסמכויות - אך הפעם - המלחמה הזו לובשת לה צורה קשה יותר. לא במאבק טרומי על סמכות השיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין עסקינן כאן, אלא בדבר גרוע בהרבה. מדובר כאן במאבק על סמכות הפסיקה ועל עצם קיומו ותוקפו של פסק הדין שניתן או שיינתן על ידי בית הדין בנושא הגירושין.

לצערנו הרב, לא מדובר כאן במאבק גרידא אלא ב"מלחמת עולם" של ממש. מבחינה הלכתית טהורה, מדובר כאן בנושאים החמורים והמהותיים ביותר בדין אישי - כשרותו של הגט והחשש מפני ממזרות. באם התופעה הקשה הזו של הגשת תביעות נזיקין תתפשט ותתרחב ללא הצבת מחסומים ברורים - סופה מי יישורנו?

הפולמוס המשפטי הישן בנושא מאבק הסמכויות נגע אך ורק לעניינו של הכיבוד ההדדי שבין ערכאות השיפוט בנושאים הכרוכים, ותו לא. הפולמוס העכשווי בנושא תביעות הנזיקין הללו יגרום בראש ובראשונה נזק בלתי הפיך דווקא לאישה. האישה הזו שחושבת כי הישועה תבוא לה באמצעות צעד שיסייע בידה להשתחרר מבעלה, מביאה על עצמה במו ידיה את ההיפך הגמור. כמו "בומרנג" שחוזר אליה וחוסם לחלוטין אפשרות של פתרון בדרך של גירושין.

כמו אותו משל בשניים האוחזים בטלית: זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה מושך מכאן וזה מושך מכאן עד שאותה טלית נקרעת... כך גם הנמשל: ערכאה שיפוטית זו אוחזת בגט ורעותה אוחזת בפיצוי ובממון והאישה קרועה ביניהם, היא אולי תזכה בממון אך לא בגט. כסף במקום חירות.

מן הראוי כי כבוד בית המשפט העליון ייתן את דעתו לסוגיה זו, כפי שעשה בעבר בסוגיית הסמכויות. נראה כי מן הראוי, שהדבר ייעשה בעצה אחת עם כבוד בית הדין הגדול, מאחר ומדובר בסוגיה שביסודה היא סוגיה הלכתית טהורה.
(-) אריאל ינאי
דיין

הוגשה בפנינו בקשה על ידי הבעל, מר [פלוני], למתן הבהרה או החלטה בעניין ההליך שמתנהל בינו לבין אשתו.

תוכנה של בקשה זו, כי המשיבה הגישה תביעת נזיקין נגדו בסך 1,400,000 ש"ח בבית המשפט בטענה כי מאחר והבעל מעכב מתן הגט, נגרם לה נזק ובשל כך הוגשה תביעה זו נגדו.

על כן פונה המבקש ליתן החלטה או הבהרה האם הוא (הבעל) חויב בגט ודינו כדין סרבן גט.

יש לציין כי תיק זה עתה מופיע בפנינו בגלגולו השני.

בית הדין הוציא את פסק הדין ביום ב' באב תשס"ד (20/07/04), שבו דחה את תביעת האשה לחייב את הבעל במתן גט.

וז"ל פסק הדין:

"דוחים את תביעת האשה מאחר ולא נמצאה כל עילה שיש בה כדי לחייב את הבעל במתן גט ואין כל אמתלא מבוררת ובודאי לא לעיני ביה"ד".

משכך, בית הדין דחה את תביעת האשה לחייב את הבעל בגט.

היוצא הוא שהבעל מעולם לא חויב בגט, וממילא ודאי שאין דינו כדין סרבן גט.

בעניין תביעות הנזיקין המוגשות מחוץ לכותלי ביה"ד, ביה"ד כבר אמר את דעתו בזה וכן בשני פסקי דין של בית הדין הגדול. פס"ד מספר 7041-21-1, ומספר 8455-64-1. שבהם נכתבו הבעיות ההלכתיות והתקלות העלולות להיגרם בגלל תביעות כאלו.

ההנחיה הברורה וזו היא ההלכה הברורה ואין אחרת בלעדה כי לא יסודר גט במצב שכזה עד אשר תביעת הנזיקין תימחק.

מתן גט הינו בסמכותו הבלעדית של בית הדין. כל מי שנותן ידו למהלך שכזה הרי במעשיו הוא מעגן אשה זו.

בית הדין יעשה כל אשר בידו שלא לפגוע ב"כרם ישראל" על ידי מתן גט מעושה שהוא בטל, שתוצאותיו יגרמו לממזרות והרס התא המשפחתי וממילא פגיעה ב"כרם ישראל".

זו דעתו של בית הדין וזו דעתה של תורתנו הקדושה. בית הדין לא פונה לשום גורם בענין זה, חזקה שכל מי שמתעסק בזה מודע לתוצאותיו. ו-ה' יגדור פרצות ישראל.

הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן.
( - ) מיכאל עמוס
אב"ד

בסיכומו של דבר הבעל איננו מעגן את אשתו. תביעת הגירושין של האישה לחייב את בעלה בגט נדחתה ובית הדין בפסק דינו המליץ לצדדים להתגרש בהסכמה.

לצערנו, הנתבעת לא מראה גמישות להגיע להסדר רכושי סופי, ומעדיפה להמשיך במאבק המשפטי, ואף להגיש תביעה חדשה בדמות תביעת נזיקין כנגד בעלה.

ניתן ביום י"ח בשבט התשע"א
(23/01/2011)

הרב מיכאל עמוס - אב"ד
הרב שניאור פרדס - דיין
הרב אריאל ינאי - דיין