בפנינו זוג שהתגרש.

בהסכם הגירושין נתן הבעל לאשה את כל המטלטלין למעט מטלטלין אישיים.

בפועל האשה מחזיקה בכל המטלטלין.

הבעל לשעבר – התובע דורש מהאשה להשיב לו את מטלטליו האישיים דהיינו:

1. ספריו
2. כלי עבודה
3. ציוד מחנאות
האשה מסרבת בטענה כי כל אלו אינם מטלטליו האישיים וגם לה יש שימוש בהם.

לדבריה הספרים נחוצים עבור הבן.

אין ספק כי התובע שגה בכך שלא פרט מהם החפצים האישיים, בכך היה חוסך את העירפול ואי הודאות.

לדבריו היה ביניהם סיכום בעל פה על כך, אך האשה בתצהיר שהגישה לאחר הדיון על פי דרישתנו הכחישה זאת.

בגמרא קיימות סוגיות נרחבות בשאלות מעין אלו, בעיקר בבבא בתרא בפרק המוכר את הבית ושם במשנה בדף סד. חולקים רבי עקיבא וחכמים האם המוכר, מוכר בעין יפה או בעין רעה.

על אף שהפסיקה המקובלת היא שהלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחבריו. כאן הגמרא עצמה פוסקת שהלכה כרבי עקיבא, שהמוכר בעין יפה הוא מוכר (בראש דף סה.), וכן נפסק בשולחן ערוך, חשן משפט סימן ריד סעיף ב.

כמו כן מבואר בגמרא דף סה (לפני המשנה) כי במתנה גם חכמים מודים לרבי עקיבא שהנותן מתנה, נותן בעין יפה.

משכך, אין חילוק בין מכר ומתנה ובשניהם הנתינה היא בעין יפה.

בכך חסכנו לעצמינו את השאלה, האם נתינה כזו בהסכם גירושין דינה כמתנה או כמכר. יש לכך נפקותה בשאלות הלכתיות אחרות. הדעה המקובלת היא לראות כל הסכם גירושין כמכר. מאחר ואין כאן נתינה חד כיוונית.

עיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נג, וכן בפד"ר טז עמוד 276 ואילך. לכך יש להוסיף עוד שני כללים הלכתיים ידועים:

א. המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן בכל שאלה המתעוררת לא מוציאים מיד המוחזק, וכאן האשה היא המוחזקת.
ב. יד בעל השטר על התחתונה בכל שטר שמתעוררת שאלה על כוונתו ומשמעותו. בעל השטר הבא להוציא מחבירו מכח השטר שבידו ידו על התחתונה.
משכך המסקנה ברורה: התובע זכאי רק לדברים שבאופן ברור ניתן לקבוע שהם בכלל ההגדרה "מטלטלין אישיים".

יש מקום לדון מה המשמעות של מטלטלין אישיים.

אין ספק שמטלטלין שכל יעודם לאדם מסויים כלולים בהגדרה זו, כגון בגדים, תיק אישי, מחשב אישי וכדומה.

ועל כן ניתן לקבוע כי הספרים הם בכלל מטלטלין אישיים.

יש לציין כי מדובר באיש חינוך עם רקע ישיבתי, כך שכל הספרים התורנים כגון הש"ס ומפרשיו ספרי הלכה וכדומה, שימשו את התובע בלבד.

אולם ספרים כלליים כגון אנציקלופדיות, ספרי צדיקים ומוסר, חמשה חומשי תורה וכן ספרי הלכה יסודיים כגון שמירת שבת כהלכתה, אם האשה קראה בהם הרי הם אינם בכלל מטלטלין אישיים.

דברים אלו משתנים ממשפחה למשפחה, ולכן נדרש מהאשה לנהוג ביושר באשר לספרים שלדעתה נרכשו עבור שניהם, ושימשו את שניהם, אולם כל שאר הספרים עליה להשיב לתובע.

באשר לציוד מחנאות אין ספק כי ציוד זה נרכש ושימש את כל המשפחה ולכן אינו בכלל מטלטלין אישיים. גם אם התובע הוא זה שהתעסק בכך והרכיב את האוהל וכדומה, אין זה מגדיר את ציוד המחנאות כמטלטלין אישיים.

באשר לכלי העבודה לכאורה דינם כציוד המחנאות, על אף שיש להניח שהגבר בבית משתמש במקדחה חשמלית וכדומה. אך השימוש לא נעשה עבורו, אלא לצורך הבית דהיינו עבור כל המשפחה.

יחד עם זאת קבע הרמב"ם בהלכות מכירה כי הכל תלוי בלשון בני אדם וכוונתם. וכן לשונו בהלכות מכירה (פרק כו, הלכה ח): "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן, הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג".

וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רט"ו סעיף ח.

לפי זה יש צד לומר שכלי עבודה שאין דרכם של נשים להשתמש כגון מקדחה חשמלית ומשור הם בכלל מטלטלין אישיים של בעל הבית ולא של בעלת הבית.

ומאחר והרמב"ם הוסיף ואמר שהולכים אחר המנהג הרי שהנוהג בעולם שהאיש לוקח עמו את כלי העובדה, ואין סברא שישאיר אותו לאשה שאין דרכה להשתמש בהם.

ולפי זה ניתן לומר שכלי עבודה "קלים" ונחוצים, שאף אשה זקוקה להם כגון פטיש מברג וצבת, זכותה של האשה להחזיק בהם, לכל הפחות מחמת הספק.

ואפשר שבני אדם קוראים לכלי עבודה – כלים אישיים. כי הם המשתמשים הבלעדיים. ובניגוד לציוד מחנאות שיש השתמשות של ממש והנאה לאחר ההרכבה (כגון אוהל) כאן אין השתמשות לאחר המעשה, על אף שברור כי ההשתמשות לא היתה לתועלתו האישית של התובע אלא לתועלת הבית. להוציא מקרים בהם אדם משתמש בכלי עבודה לצורך עיסוק אישי כגון תחביבים.

מסקנה:

1. באשר לספרים: על האשה להחזיר לתובע את רוב ספריו למעט אותם ספרים שנרכשו אחר הנישואים ויש בהם שימוש אף עבורה כמפורט למעלה.
2. באשר לציוד המחנאות: האשה רשאית להחזיק בציוד זה.
3. באשר לכלי העבודה: כלי עבודה "כבדים": כגון מקדחה חשמלית ומשור שאין דרכה של האשה להשתמש בהם עליה להחזיר לתובע.
כלי עבודה "קלים" – כגון פטיש מברג וצבת, רשאית האשה להחזיק לטיפול שוטף בבית.

(-) הרב ישראל שחור, אב"ד




בפנינו תביעה לחלוקת רכוש לאחר הגירושין, באשר הבעל לשעבר (התובע) דורש לקבל לידיו שלושה פריטים המצויים בדירתה של האשה:

1. ספריו, המצויים כיום בארגזים בדירתה של האשה.
2. ארגז כלי עבודה.
3. ציוד מחנאות, הכולל אוהל ושאר אביזרים.

התובע טוען כי היה סיכום בעל פה בין הצדדים כי החפצים הנ"ל יועברו לרשותו.

האשה-הנתבעת לא הגיבה בדיון לטענה זו, אך טוענת כי בהסכם הגירושין שנערך ביניהם טרם הגירושין נאמר כי "הבעל יטול את מטלטליו האישיים", ולטענתה החפצים הנ"ל אינם בכלל מטלטליו האישיים של התובע.

לשאלת בית הדין, מה יש לה לעשות עם ספריו של התובע או כלי עבודתו, השיבה הנתבעת כי היא רוצה לשמור זאת לילדים שלהם הגרים עמה. לדבריה, אחד הילדים כבר לומד בישיבה.

האשה מודה כי מדובר בספרי קודש. בית הדין העיר לאשה כי הספרים לא היו מעולם בשימושה, והאשה לא הכחישה עובדה זו, אך שבה וטענה כי היא חפצה שהפריטים הנ"ל יישארו לשימוש ילדיה.

לאחר הדיון, בתאריך כ' טבת תשע"א 27.12.10, בית הדין הוציא החלטתו כי "על הנתבעת להגיש תצהיר החתום בפני עו"ד, האם היה סיכום ביניהם בעל פה באשר למטלטלין הנ"ל, כפי שטוען התובע וכמצויין לעיל. על הנתבעת להגיש התצהיר בתוך 10 ימים".

ואכן, בתאריך 13.1.11 התקבל תצהיר מטעם האשה, חתום בפני עו"ד, בו היא מצהירה (סעיף 4) כי לא היה סיכום בעל פה בינה לבין התובע, לא ביום חתימת ההסכם ולא לאחר מכן כי המטלטלין שהוא דורש בכתב התביעה יועברו לרשותו.

עוד מוסיפה בתצהיר (סעיף 3) כי התובע לקח את מטלטליו האישיים ע"פ הסכם הגירושין, לפני שנה, כשעזב את הבית, ובמשך שנה שלמה לא בקש ממנה את המטלטלין שהוא דורש כיום. והוסיפה (סעיף 6): "אם התובע היה חושב שהמטלטלין אותם הוא דורש הם חפצים אישיים שלו, הוא היה דורש אותם לפני שנה כשעזב את הבית, ומשלא עשה כן, הדבר מעיד שהוא לא חשב אז והוא לא חושב גם כיום שהמטלטלין הם חפציו האישיים שלו ושתביעתו זו היא קנטרנית".

עד כאן השתלשלות הענינים בתיק.

טרם הכרעת הדין נעבור להגדיר חלק מהמושגים העולים לפנינו.

הגדרת "מטלטלין אישיים"
טרם הכרעת הדין יש להגדיר מה בכלל "חפציו האישיים" או "מטלטליו האישיים" של אדם, נוסח המובא ביחס לחלוקת מטלטלין בדירה, במרבית הסכמי הגירושין הנערכים בין שני צדדים טרם הגירושין.

המושכל הראשון הוא כי הגדרה זו כוללת בעיקר פרטי לבוש, אולם ודאי שאין הדבר כך.

נמחיש את הדבר בדוגמאות מצויות. נראה כי אין חולק כי שקית תפילין של אדם הינה בכלל "חפציו האישיים". כנ"ל נראה כי אין חולק כי מכונת הגילוח של אדם הינה בכלל "חפציו האישיים". ומדוע? במה זה שונה משולחן, ארון, מיטה וכד', שודאי שאינם מוגדרים כחפצים אישיים? אלא שהגדרת הדבר הינה – פריט שהיה עד היום בשימושו הבלעדי של האדם, להבדיל מפריט שהיה בשימוש משותף של בני הזוג או שאר בני המשפחה.

אולם לא די בהגדרה זו, ויש לחדדה ולקבוע כי נזקקים אנו לתנאי נוסף, והוא שמלבד העובדה שהחפץ היה בשימושו הבלעדי בלבד – החפץ היה לטובת שימושו האישי בלבד ולא לטובת שאר בני הבית. לדוגמה, מקובל כי האשה במשפחה היא זו העוסקת בפעולות ניקיון הבית. וכי פעולה זו הופכת את כלי הניקיון כגון מטאטא, מגב וכד' ל"חפציה האישיים" של האשה, רק בשל העובדה כי היא משתמשת בהם בלעדית? ודאי שלא. זאת משום שאמנם רק האשה משתמשת בהם, אך השימוש נעשה בעבור כל בני הבית, ממילא לא נוכל להגדירם כחפציה האישיים. רק פריט שמצוי בשימושה הבלעדי של האשה וכן משמש רק אותה בלבד, הוא זה שייחשב כחפציה האישיים של אשה, וכנ"ל אודות חפציו של הגבר, כגון הדוגמאות שהובאו לעיל, שהינם בשימושו הבלעדי של הגבר, ואינם משמשים את שאר בני הבית.

הכרעת הדין
בהתאם לאמור, ניגש להכרעת הדין. ונראה לחלק כך:

1. באשר לספרי הקודש של התובע, אין חולק כאמור כי הם היו בשימושו הבלעדי של התובע, ולא היו לשימושם של שאר בני הבית, כך שיש להגדירם בשופי כ"מטלטליו האישיים", ועל הנתבעת לאפשר לתובע להוציאם מדירתה לאלתר. אני מסכים לקביעת כב' אב"ד כי ספרי קודש בסיסים המשמשים בד"כ את כל בני המשפחה, כגון חומשים וכד', אינם בכלל מטלטליו האישיים של התובע, והם ישארו לשימושם של האשה והילדים, אך בזה מדובר על מעט ספרים, וברור כי רובם המכריע של ספרי הקודש אינם בכלל זה.

2. באשר לכלי העבודה, נראה כי אין להכלילם בהגדרה הנ"ל, זאת מהסיבה הפשוטה, שהרי אמנם מסתבר שהתובע הוא זה שהשתמש בהם בלעדית, אך השימוש נעשה בעבור כל בני הבית, ולא רק בעבור צרכיו האישיים, ממילא יש להגדירם כחפצי המשפחה (בהתאם להגדרה שהובאה לעיל), אשר לפי העולה מהאמור בהסכם הגירושין, יש להותירם בידי הנתבעת. ועוד נציין, אף אם היה עולה ספק בדבר שמא זה בכלל חפציו האישיים, הרי ידועה ההלכה ש"יד בעל השטר על התחתונה" מכח דין "המוציא מחברו עליו הראיה", ולא יוכל התובע להוציא מידי האשה את הכלים הללו.

3. באשר לציוד המחנאות, פה הפתרון פשוט יותר, שהרי גם השימוש בהם לא היה בלעדי של התובע (בפועל כל בני הבית השתמשו בזה וישבו בתוך האוהל), וגם מי שנהנה מהציוד לא היה התובע לבדו, אלא היה שימושו לטובת כל בני המשפחה. זאת אף אם הטיפול הפיזי בציוד זה היה ע"י התובע בלבד. למה הדבר דומה? לקרשי סוכה ודפנותיה, כאשר אמנם בדרך כלל הגבר הוא זה שבונה את הסוכה בפועל, אך האם נוכל להגדיר את צרכי הסוכה כחפציו האישיים, ודאי שלא! שהרי בניית הסוכה נעשית בעבור כל בני המשפחה ואף בפועל כולם נהנים מהסוכה ויושבים בצילה. ממילא פשוט שציוד המחנאות המצוי בדירתה של האשה אינו בכלל חפציו האישיים של התובע, ויש להשאירו בידי הנתבעת.

שתיקת האשה - כהודאה?
באשר לעובדה כי התובע טוען כי היה סיכום בעל פה בין הצדדים כי החפצים הנ"ל יועברו לרשותו והנתבעת לא הגיבה, נלע"ד כי אין לראות בכך הודאה של האשה, הודאה הגורמת להפסד המטלטלין נשוא התביעה, זאת מחמת שלוש סיבות:

א. האם יש להגדיר את שתיקתה כהודאה? אין לי ביטחון בכך. התובע טען כך בפתח הדיון בתוך כדי דבריו, הנתבעת אמנם לא הגיבה אך יתכן והיה זה משום שלא הבחינה בדבריו אלו (שאף לא כתובים בפרוטוקול הדיון, יתכן משום שנאמרו בחטף), או שחשבה בעת ההיא על טענותיה, או שמא חיכתה לדבר בתור שלה (שהרי הכלל הנהוג בבית הדין שאין אחד מתפרץ לדברי חברו, וכל אחד מדבר בתורו) ולאחר מכן נשמט מזיכרונה וכד'. איני משוכנע שיש לפרש את שתיקתה זו כהודאה בעובדה הנטענת. דין זה מיוחס בעיקרו לטוען טענות מול חברו והנטען שותק מולו (כמובא בכמה מקורות, וראה אבהע"ז סימן ב, חו"מ סימן פא ועוד). בנוסף, גם הצהרתה ששלחה לבית הדין כי לא היה כל סיכום ביניהם באשר למטלטלין נשוא התביעה, כאמור לעיל, מחזקת את ההשערה כי הנתבעת לא שמה לב לדבריו הנ"ל של התובע.

ב. בנוסף, האם אכן דין שתיקה הוא כהודאה? ובכן, ראה דברי משפט ח"ג פס"ד של הרב שאנן, שם בדין "שתיקה כהודאה" והביא בתוך דבריו את שיטת הט"ז (חו"מ, פא, ב) שאין להוציא ממון מאדם על סמך דין "שתיקה כהודאה", זאת משום שמהשו"ע (חו"מ סימן פא סעיף ז) נראה שאין דין שתיקה כהודאה, שכתב שם שאדם ששתק מתחילה ועד סוף, אין שתיקתו כהודאה, משום שיכול לומר "לא חששתי להשיבך", ורק כשהודה מתחילה ואח"כ שתק, קיים דין זה. וכתב הט"ז שמכיון שהלכה רווחת היא כסעיף זה בשו"ע, לכן אין להוציא ממון ע"פ דין זה. וכן מובא בש"ך (חו"מ, פא, ט) כי שתיקה הבאה להפסיד ממון, אינה מחייבת (לאפוקי שתיקה הבאה לאשר נאמנות על דברי ספק). וראה עוד מה שהביא שם בשם האחרונים.

הסכם בכתב מול סיכום קודם בעל פה
ג. אף אם נגדיר את שתיקתה כהודאה המחייבת, עדיין יש לומר כי הסכם בכתב הנעשה לאחר סיכום בעל פה הוא הקובע, והוא גובר על כל סיכום זה או אחר שנעשה טרם כתיבת ההסכם, ועצם העובדה כי התובע לא מצא לנכון להעלות את הסיכום הנ"ל כסעיף בהסכם הגירושין, ולא עוד אלא שכתב דברים שונים בהסכם, מעידה כי אף לשיטתו לא היתה משמעות לסיכום שלשיטתו נערך בעוד מועד בין הצדדים.

ברם, ראה מש"כ הרמ"א חו"מ סימן רז, שם כתב (בשם טור, רא"ש ועוד ראשונים): "וכן אם התנו תנאי ואחר כך כתבו השטר סתם, ודאי על תנאי הראשון כתבוהו". דין זה כמובן שונה מדין הגמרא בקידושין כי המקדש על תנאי ובעל סתם, בטל התנאי. ועי"ש בביאור הגר"א שכבר מעיר זאת.

האם דין הרמ"א שם דומה לנידון דידן? לכאורה לא. שם מדובר שעשו שטר ללא הזכרת התנאי, ולכן התנאי הראשון שנעשה בע"פ הוא המחייב, אך בנידון דידן הרי עשו שטר והזכירו את הענין הנדון, קרי – חלוקת המטלטלין, אך עם תנאי שונה, שהרי אין הפריטים הללו בכלל חפציו האישיים של אדם, כפי שהובהר לעיל, ובכגון זה נראה ברור כי לכו"ע השטר שנעשה אח"כ הוא הקובע.

בנוסף, בנידון הסכם גירושין, הרי גם התנאי שנעשה בעל פה, נעשה בעת סכסוך ומשבר אמון בין הצדדים, ויתכן להעלות סברא כי האשה הסכימה לתנאי בעל פה (בהנחה שהיה תנאי כזה ואכן הסכימה לו בשעתו) ביודעה כי בהסכם הגירושין לא תעלה זאת על הכתב, והדבר לא יחייב אותה כלל ועיקר.

מסקנה
על הנתבעת להשיב לתובע את ספרי הקודש שלו לאלתר (למעט ספרי קודש בסיסיים ששמשו את שאר בני הבית, כגון חומשים וכד', וראה האמור בזה בגוף פסק הדין). אי קיום פסק הדין ייחשב כביזיון בית הדין, על כל המשתמע מכך כהגדרתו בחוק.

באשר לכלי העבודה וציוד המחנאות, הנתבעת פטורה מלהשיב לתובע חפצים אלו, והם יישארו ברשותה.
(-) הרב יצחק אושינסקי, דיין


ראיתי מה שכתבו חברי בטוב טעם ודעת ואין מה להוסיף על דבריהם.

א. באשר לתביעת הספרים וציוד המחנאות מסכים אני עם מה שכתבו חברי.
ב. באשר לתביעת כלי העבודה מסכים אני עם דברי חברי הרב יצחק אושינסקי שליט"א.
(- ) הרב דניאל אדרי - דיין

מסקנה:
א. באשר לתביעה להשבת ציוד המחנאות; התביעה נדחית, והציוד ישאר ברשות האשה.
ב. באשר לתביעה להשבת ספרים; על האשה להחזיר לתובע את הספרים, למעט מספר ספרים, כפי המפורט בנימוקי חברי בית הדין.
ג. באשר לתביעה להשבת כלי העבודה; התביעה נדחית, והם ישארו ברשותה של האשה.
סעיף זה ניתן ברוב דעות. לדעת המיעוט, כלים כבדים כגון מקדחה חשמלית, יש לראות בהם מטלטלין אישיים של התובע, ועל האשה להחזירם לתובע.

ניתן ביום כ"ב בשבט התשע"א
(27/01/2011)

הרב ישראל שחור - אב"ד
הרב דניאל אדרי - דיין
הרב יצחק אושינסקי - דיין