בפנינו תביעה לחלוקת הדירה.

הצדדים נישאו בתאריך 18/3/04 ולהם שני ילדים.

לצדדים דירה ברחוב [...] אשר נרכשה ע"י הבעל מהקבלן [...] עוד בשלבי בניה ביום 15/3/2003, במחיר של 605,000 ₪.

הן לדברי ב"כ הבעל והן לדברי ב"כ האשה הבעל שילם עוד טרם הנשואין את הסכומים הבאים:
א. 5000 ₪ בתאריך 13.3.03
ב. 55,000 ₪ בתאריך 30.3.03.
ג. 300,000 ₪ ע"י לקיחת משכנתא שהועברה לקבלן בתאריך 30.4.03.
ד. 45,000 ₪ בתאריך 17.2.04.

הבעל החל לשלם את המשכנתא בסך של 2483 ₪ עוד טרם הנשואין החל מיום 15.5.03 ועד לתאריך נשואי הצדדים 18.3.04.

לדברי ב"כ הבעל, שילם הבעל 12 תשלומים סה"כ 29,796 ₪, לדברי ב"כ האשה הבעל שילם 11 תשלומים סה"כ 27,313 ₪.

מעיון בדפי המשכנתא עולה שהבעל שילם כל 15 לחודש את המשכנתא לדירה וסה"כ התשלומים ששילם עוד טרם הנשואים הם 11 ואם כן צדקה ב"כ האשה.

העולה שאין מחלוקת בין ב"כ הצדדים שאכן הבעל שילם סך של 132,313 ₪ עוד טרם הנישואין שהם מהווים 21.705% מערך דירה (ולא כמו שכתבה ב"כ האשה 21.8%).

לאחר הנשואין שולמו הסכומים הבאים עבור הדירה.
א. בתאריך 16.6.04 סך של 60,000 ₪ לדברי ב"כ האשה 58,474 ₪.
ב. בתאריך 25.11.04 סך של 80,000 ₪ לדברי ב"כ האשה 77,965 ₪.
ג. בתאריך 25.12.04 סך של 60,000 ₪ לדברי ב"כ האשה 58,476 ₪.

לדברי ב"כ הבעל, תשלומים אלו שולמו ע"י הבעל מכספו שלו ורואים זאת שהם שולמו תוך כ – 7 חודשים לאחר נישואיהם.

לדברי ב"כ האשה סכומים אלו שולמו כאשר בני הזוג היו נשואים זל"ז וירדו מהקופה המשותפת.

בדיון בתאריך ב' כסלו תש"ע 19.11.2009 טען ב"כ הבעל, שהבעל עשה מיחזור על המשכנתא שלקח קודם הנישואין בכדי לשלם ריבית יותר קטנה ולכן הכניס את האשה כשותפה, לאחר מכן קיבל פיצויים מהתאונה על סך של כ – 50,000 ₪ ובנוסף כספים מההורים שבהם פרע את חוב המשכנתא.

דברים אלה של ב"כ הבעל אין בהם מן האמת שנסתרים מיניה וביה באשר לכספי התאונה שטען שהבעל שילם בהם את המשכנתא. ב"כ הבעל בעצמו בסיכומים שהגיש לבית הדין צירף מסמך מביטוח לאומי על הפיצוי בסך של 45,193 ₪ אשר יופקד לחשבונו של הבעל בתאריך 6.1.2008.

כמו כן צירף תדפיס חשבון עו"ש מהבנק נספח ו' 1 המראה שנכנס לחשבונו כספי הפיצויים, וכספים אלו לא הועברו לתשלום המשכנתא אלא שימשו להוצאות השוטפות של הבית, דבר הנראה ברור ללא כל צל של ספק, ואכן צדקה האשה וב"כ שמכספי הפיצויים לא נפרעה המשכנתא אלא כספים אלו הלכו להוצאות שוטפות של הבית.

ואם לא די בדברים אלו עוד טען ב"כ הבעל בדיון מיום י"ג שבט תש"ע 28.1.2010 (עמוד 2 שורה 14) שהמשכנתא שנלקחה ע"י הצדדים על סך של 80,000 ₪ שולמה ע"י אם הבעל ועוד טען שמשכנתא זו נלקחה לצורך אבזור ושפוץ הבית. ועוד, בסיכומי הבעל וב"כ נכתב בסעיף 5 "במהלך חודש אוקטובר 2004 לקח הבעל משכנתא נוספת על סך 80,000 ₪ לטובת קניית ריהוט מטבח ושיפוץ הבית, משכנתא זו שולמה ע"י הבעל מיום 15.10.2004 עד לסיומה 15.3.2007 בתשלומים חודשיים ששולמו מחשבונו של הבעל".

דברים אלו נכתבו ונאמרו בחוסר כנות ואין בהם מן האמת בלשון המעטה.

ב"כ הבעל הגיש בסיכומיו מסמך מבנק הפועלים נספח ו' האומר "שהלואה מס' 6280186855127 מיום 27.8.04 (ההלוואה ע"ס 80,000 ₪) חוייבה החל מתשלום 9/04 ועד למועד סילוקה 29.12.2006 מחשבון עו"ש מס' [...]". חשבון זה הוא חשבונה של האשה הרשום רק על שמה וממנה סולקה ההלואה ולא כדברי ב"כ הבעל שהלואה זו שולמה ע"י הבעל מחשבונו או ע"י אמו כפי שטען לפרוטוקול.

הלוואה זו נלקחה ביום 27.8.04 ע"י הצדדים, לדברי האשה הלוואה זו הועברה לצורך תשלום הדירה לדברי הבעל וב"כ נלקחה לצורך שפוץ הדירה, המעיין בתדפיס מצב חשבון תשלומי הדירה אשר צורף ע"י הבעל בסעיף 3 פירוט תקבולים, בתאריך 6.9.2004 הועבר תשלום של 80,000 ₪ על חשבון הדירה כשבוע לאחר לקיחת ההלואה ע"י הצדדים, אין לי ספק שתשלום זה הם כספי ההלואה ושלא כדברי הבעל וב"כ, וצדקה האשה שהלוואה זו נלקחה עבור תשלום הדירה.

עוד טען ב"כ הבעל שהאם עזרה לצורך הדירה בסכום של בין 150,000 ₪ ל – 200,000 ₪ (עיין פרוטוקול מיום 28.1.2010 עמוד 2 שורה 24), ב"כ הבעל נדרש ע"י בית הדין להגיש אסמכתאות ודפי בנק בענין זה אך עד היום לא צירף כל מסמך, מלבד דף חשבון המראה הפקדה ע"ס של 35,000 ₪ מיום 11.3.2008 שלדבריו כספים אלו הועברו למשכנתא גם כאן, המעיין בתדפיס החשבון של הבנק יראה שכספים אלו לא הלכו למשכנתא אלא לצורך כיסוי המינוס שהיה בחשבון.

כמו כן טען ב"כ הבעל שכספים אלו ניתנו ע"י ההורים של הבעל לצדדים כהלוואה לתשלום המשכנתא משכך יש להחזיר כספים אלו להורים ב"כ הבעל נדרש ע"י בית הדין להגיש מסמכים או ראיות בנושא זה אך עד היום לא הוגשו כל מסמכים. וגם אם נאמר שאכן כספים אלו הגיעו לצדדים מההורים בית הדין לא רואה בהם כהלוואה אלא כעזרה לקיום יומיומי של המשפחה בכדי שיוכלו לחיות עם ההוצאות הגדולות. מה עוד, אם טוען ב"כ הבעל שכספים אלו כהלוואה המוציא מחבירו עליו הראיה ועליו להוכיח זאת ועדיין בית הדין לא ראה כל מסמך או ראיה שכספים אלו הם כהלוואה אלא בית הדין רואה בזאת כעזרה מההורים.

בענין רישום דירה או נכס אשר נקנה מכספי אחד הצדדים או שאחד הצדדים נתן את רוב הכסף, ונרשם בטאבו על שם שני הצדדים בחלקים שווים האם הופך עצם הרישום לבעלות על הנכס בחלקים שווה בשווה, או שיש להתחשב על פי ההשקעה שהשקיע כל צד בנכס, וכאשר נחלק את הנכס נחלקו לפי גודל ההשקעה של כל צד, ולא בחלקים שווים.

בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תתקנז וכן הובאה בדרכי משה אבהע"ז סימן פו אות ח. כתב:

"שאלה ראובן קנה בתים ועשה שטר בשמו ובשם אשתו ומת ראובן ובאה האלמנה לגבות כתובתה ויורשי ראובן טוענים כי הבתים כולם שלהם, כי אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם, תוספת על מה שכתב לה בכתובתה הודיעני אם טענתה טענה ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה, ואפילו קנאן מנכסיו שתיטול כתובתה ויהיו הבתים שלה.

תשובה, אילו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה כדאיתא בפרק הגוזל קמא... ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב... אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג אם לאו ואם הוחזקה בכך וטוענת כן הדין עימה, אבל אם אינה מוחזקת בכך, אינה נאמנת ואפילו בשבועה...".

משמע מדברי הרשב"א אף שהבית רשום על שם שני הצדדים אם הבית נקנה מכספי הבעל אין אנו אומרים שזו הוכחה שנתן לאשה את הבית במתנה ואין לנו להתחשב בקביעת הבעל על פי הרישום, אלא צריך לברר מי הוא ששילם.

ואם כן, במקרה דידן שוודאי ואין חולק שרוב התשלום עבור הדירה מלבד כ-20% שולמו ביחד ע"י הצדדים מקופה משותפת ומכספים משותפים ומהלוואות משותפות שנילקחו גרידא לצורך קנית הדירה, יש לראות בדירה אף שהיא רשומה על שם הבעל בלבד כרכוש משותף.

ועיין בטור אבהע"ז סוף סימן פו שכתב "אבל שטרי חובות וקניית הקרקעות שעשה הבעל על שמה הם שלה. ואם הם עשויים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות בין שניהם".

המקור לזה הוא בתשובת הרא"ש כלל צו אות ד' וז"ל:

"וששאלת אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצים משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה והשטר כתוב בשם שניהם, יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובין גם בשם האשה שהקרקעות חצים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנאה וזה שכתב שם אשתו, ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה. אם היה שטר הקניה כתוב כולו על שמה הדבר ידוע שהקרקע היה שלה. מה לי כולו מה לי חציו. נדון זה הוי כאלו נכתב השטר לאינש בעלמא מה לי אשתו ומה לי אינש דעלמא".

ובמקרה דידן אמנם הדירה לא נרשמה ע"ש האשה היות והבעל קנאה עוד קודם הנשואין, אך לאחר הנשואין הדירה נרשמה ברשם המשכונות על שם שני הצדדים, אף המשכנתא שלקח הבעל קודם הנשואין שולמה מקופה משותפת, ולאחר זמן מה מוחזרה המשכנתא ע"י הצדדים ונלקחה משכנתא חדשה על שם שניהם אשר שולמה מכספים משותפים, אף נלקחה הלוואה נוספת לצורך המשך תשלום הדירה ושולמה מחשבונה האישי, האשה עצמה הית עובדת ומשתכרת.

וכתב הדרכי משה על הטור אבהע"ז סימן פו אות ד בשם הרשב"א בתשובה סימן תתקנ"ד "דוקא שהיא בחזקת שיש לה נכסי מלוג וטוענת כן אז הדין עמה אבל אם אינה מוחזקת בכך עליה להביא ראיה, ואינה נאמנת אפילו בשבועה, דכל מה שיש לאשה בחזקת בעלה הוא כי סתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית.

ובמקרה דידן ודאי האשה עבדה והרויחה כספים מידי חודש בחודשו.

וכן פסק הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן סב סעיף א' ומשמע מדבריו שיש מחלוקת בין הרא"ש והרשב"א, ועיין בש"ך סימן סב אות ז שדעתו לפסוק כדעת הרשב"א. וגם מדבריו משמע שיש מחלוקת בין הרא"ש לרשב"א וז"ל ומ"מ נראה לי עיקר כהרשב"א דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי וכדאמרינן בפ' ח"ה וכו'". והסמ"ע כתב שם סק"ה "באבהע"ז ס"ס פו כתב דאפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית מ"מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב שטר על שמה הרי הוא שלה ואם כתבו הבעל עם שם שניהם הרי הוא של שניהם ומור"מ איירי כאן בכתבה האשה מעצמה ע"ש עצמה או על שם שניהם דאז צריכים דוקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית וק"ל" ע.כ.

ועיין בנתיבות המשפט שם ביאורים אות ז שהביא את דעת הש"ך שאם כתב הבעל בעצמו השטרות על שמה מחלוקת הרא"ש והרשב"א וכתב "ולפענד"נ דאין כאן מחלוקת" ע"ש. גם התומים סב סק"ה כתב שאם הבעל העלה על שם האשה בקנין לרא"ש הרי הוא של האשה ולרשב"א הרי הוא של הבעל כיון שנושאת ונותנת בבית".

גם בתשובות שארית יוסף סימן עה נשאל בענין זה וז"ל

"שאלה על אשה שיש לה בית דהיינו שנכתב לה בערכאות שפלוני מכר לה בית משלו, והאמת שבעלה נתן המעות בעד הבית לפלוני הנ"ל וצוה לכתוב לאשתו הבית שיהא שלה אבל בערכאות אינו כתוב רק שהיא קנתה הבית... אם הבעל אוכל פירות מהבית, תשובה יש לעיין אם נאמר שנדון בה כפי מה שכתב בערכאות שקנתה מאחר, או.. כפי האמת שהבעל נתן המעות ונתן לה במתנה... מתנת הבעל אז אין אוכל פירות.. זאת ועוד אחרת ואף שהבעל נתן המעות לפי דבריה מ"מ שמא עשה כדי להבריח מבעלי חובו ולא גמר ליתן לה... ולפחות לא יהיה לה בו כח יותר מבשאר נכסי מלוג".

משמע מדבריו שמסתפק אם נתן לה במתנה או שעשה זאת רק בכדי להבריח ולא גמר ליתן לה ושלא כדברי הרשב"א שכתב שאין לראות ברשום משום בעלות.

ובערוך שולחן ח"מ סימן ס אות כא כתב

"ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האשה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה". וכתב עוד בסימן סב אות ו' כבר בארנו בס"ס ס בזמנינו אין שום ראיה ממה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להם".

עיין בפד"ר ח"א פסק דין של הרבנים א. גולדשמידט, ש.ש. קרליץ, י.בבליקי עמוד 117 שכתבו "שלפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום אלא יש לברר מי שילם תמורת הבית.אולם אין הדבר כך, כי פשוט הדבר שבכגון דא בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש ובייחוד בדירת מגורים, על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש, הרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני, לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו מתוך ספיקות אולי לא היתה הכוונה למתנה.

גם בפד"ר ח"ו ערעור בבית הדין הרבני הגדול בראשות של הרב הגאון יוסף שלום אלישיב שליט"א והרבנים סלמאן ח. עבודי וא. גולדשמידט עמודים 262-264 שכתבו בעל שקנה דירה מכספו ורשם אותה ע"ש אשתו, יש מן הפוסקים הראשונים הסוברים שהאשה זכתה בה בתור מתנה ויש אומרים שהבעל נאמן לטעון שהוא רשם הדירה על שמה מסיבה מסויימת ולא כיון לשם מתנה, ובעמוד 264 כתבו בזו הלשון "אכן יש גם לומר דדוקא בדירה קנויה שהבעל שילם מכספו והוא רשם בטאבו ע"ש אשתו, זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות". ע"ש.

מה שאין כן במקרה דידן כאשר הבעל לא שילם את הדירה מכספו, אלא כ-80% מערך הדירה שולמו מקופה משותפת ואף מהלוואות שנלקחו לטובת תשלומי הדירה גרידא, משכך אין לראות ברישום הדירה, שהדירה אכן שייכת לו אלא כדירה משותפת של הצדדים (מלבד הכספים אשר שולמו על הדירה קודם הנישואין). עוד יש לומר שהדירה רשומה על שם שניהם ברשם המשכונות ואף יש ביטוח חיים על המשכנתא לטובת הבנק על שם שניהם. וכל ההלוואות שנלקחו לצורך הדירה גרידא רשומות על שניהם ושולמו מהקופה המשותפת.

ועיין בפד"ר חי"א עמודים 116-130 בפני הרבנים ח.ג. צימבליסט, ע.אזולאי, ש.דיכובסקי, בענין מחצית הדירה הרשומה ע"ש הבעל ורוב מימון הדירה נעשה ע"י הורי האשה וכתב הרב הגאון ש.דיכובסקי שליט"א עמוד 122 "לאחר שהתברר לנו יש לראות את רישום מחצית הדירה בטאבו ע"ש הבעל כמתנה ולא כרישום של כבוד בלבד".

ובעמוד 127 כתב הרב הגאון חיים גדליה צמבליסט זצ"ל "אף שרוב כספי הדירה שולמו ע"י אבי האשה, מכל מקום כיון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו, ואף שיש מחלוקת ראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה, וכפי שנתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ"מ מספק אין להוציא ממנו וכך היא מסקנת התומים בסימן סב סק"ה וכאשר העלו בפס"ד מבית הדין הגדול שבכרך ו' עמוד 264".

ואם כן במקרה דידן כאשר הדירה רשומה רק על שם הבעל אולי יש לומר שהדירה שייכת לו, ויש לדחות ולומר כל זאת היה נכון כאשר הבעל שילם את כל הדירה מכספו שלו, אך כאשר הצדדים שילמו את הדירה מקופה משותפת ולקחו הלוואה של המשכנתא עבור הדירה גרידא, וההלוואה לא נילקחה לצורך קניית רכב או ציוד לבית וכד'. אלא כסף זה נילקח לצורך מטרה אחת ויחידה שהיא תשלום הדירה. ללא כספים אלו מהיכן הבעל יכל להמשיך לשלם את תשלומי הדירה. והיות ותשלומי הדירה שולמו ביחד ע"י הצדדים אז הם שותפים בדירה זו ואין לראות ברישום במקרה זה כבעלות בלעדית אלא יש לחקור ולבדוק כיצד ואיך שולמה הדירה. ואם כן במקרה דידן אין חולק שלאשה יש חלק גדול בתשלומי הדירה, כמו שהעליתי לעיל בפירוט תשלומי הדירה שהאשה עצמה היתה שותפה פעילה בתשלומים.

המורם מכל שכל הכספים אשר שולמו לדירה לאחר יום הנשואין יש לראותם ככספים משותפים ושולמו מהקופה המשותפת, כמו כן הלוואת המשכנתא שלקח הבעל לבדו קודם הנשואין שולמה ע"י הצדדים בחיי הנשואין עד לתאריך 24.1.2007 כאשר ביקשו הזוג למחזר את ההלוואה ואז נלקחה על ידם במשותף הלוואת משכנתא חדשה על סך 206,000 ₪ וזאת במקום הלוואת המשכנתא שנלקחה ע"י הבעל קודם הנשואין, ובתאריך 18.12.2006 שילמו הצדדים סך של 49,100 ₪ (נספח ב' לסכומי האשה) לצורך פרעון המשכנתא המקורית אשר עמדה על סך של 300,000 ₪ ובנוסף את סכום הלוואת המשכנתא החדשה ע"ס 206,000 ₪ ואז בתאריך 24.1.2007 סולקה המשכנתא המקורית שלקח הבעל, ונרשמה המשכנתא החדשה על שם שניהם ואף נעשה ביטוח חיים על המשכנתא הן לאשה והן לבעל כך שאם חלילה אחד מהצדדים היה הולך לעולמו המשכנתא הייתה משולמת מביטוח חיים וכן נרשמה הדירה ברשם המשכונות על שם שני הצדדים כאשר מתחילה היה רשום רק על שם הבעל, ובתאריך 24.8.2004 נרשם המשכון על שם האשה והבעל.

הכספים ששולמו ע"י הבעל קודם הנשואין שייכים לבעל גם האשה וב"כ מודים בזאת ואף כתבו זאת בסיכומים שהגישה האשה וב"כ.

ואף שהיה מקום לומר שגם חלק זה נתן הבעל כמתנה לאשה, כבר הודה הצד השני שכספים אלו שייכים לבעל.

באשר לתביעת הכתובה לאור החומר שבתיק בית הדין דוחה את תביעת האשה, ואין האשה זכאית לכתובתה, אך יש לדון עקב מעשה הבעל שגרם להרס חיי הנישואין בשל אשה אחרת בחייו, לעניין גובה הפיצוי המגיע לאשה.

מסקנות:
א. הבעל זכאי לקבל סך של 21.705% מערך הדירה עוד קודם סילוק המשכנתא.
ב. שאר הסכום שהינו 78.295% מערך הדירה יחולק בין בני הזוג בחלקים שווים לאחר סילוק המשכנתא שנותרה.
ג. בית הדין דוחה את תביעת האשה לכתובה, אך יש לדון לעניין הפיצוי המגיע לאשה.
( - ) הרב דניאל אדרי - דיין

ראיתי מה שכתב עמיתי הדיין הרב דניאל אדרי שליט"א, אשר האריך בהבאת העובדות לפרטיהן בדקדוק ובסדר נאות, כאשר למסקנת דבריו האשה זוכה בכ-40 אחוז משוויה של הדירה והנתבע זוכה בכ-60 אחוז משוויה של הדירה.

חשבתי ללכת בדרך שונה, וממילא מסקנת דבריי אינה עולה בהכרח עם מה שהסיק בפסק דינו.

קשה עלי לקבל את הקביעה החד משמעית העולה בפסק דינו כי בנסיבות דידן תשלומי המשכנתא שהשתלמו מהקופה המשותפת מקנים לאשה בעלות חלקית, עד כדי מחצית, בדירת המגורים הרשומה על שם הבעל בלבד.

באשר לנסיבות תיק זה, אין חולק כי הבעל רכש את הדירה נשוא פסק הדין עוד טרם הנישואין (שנה לפני הנישואין) ולפי מיטב זכרוני מהעולה בדיונים, אף עוד טרם הכירו הצדדים זה את זה. הצדדים היו נשואים סה"כ כ-6 שנים, משנת 2004.

כמו כן, אין חולק כי הדירה רשומה על שמו של הנתבע בלבד (רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שנטלו משכנתא משותפת, נרשמה הדירה ברשם המשכונות על שם שניהם. רישום זה, לענ"ד, אינו מהווה קנין או בעלות כלשהי, אלא הליך פרוצדוראלי לצורך נטילת משכנתא).

כל פרטי העובדות מובאות בפרוטרוט בפסק דינו של כב' הרב אדרי, ואיני מוצא מקום להאריך שנית בהבאת העובדות שבתיק זה.

כפי העולה מהדיונים והמפורט בפרוטוקולים הנ"ל ובדברי עמיתי הרב אדרי שליט"א, מרבית המשכנתא שולמה במהלך שנות נישואיהן, כאשר בשלב מסויים הצדדים מיחזרו המשכנתא ואף לקחו הלוואה נוספת בסך 80000 ש''ח כדי לסייע בפירעון החובות.

אחל בענין רישום הדירה מול העובדה כי יתכן ואף האשה השתתפה בתשלומי המשכנתא. כמובא בהלכה, ומקורות רבים לכך בפוסקים, דירה הרשומה על שם אחד הצדדים, הרי היא רכושו הבלעדי. ועי' פד"ר א עמוד 116 שם כתבו כך: "אשר לדירה, הרי זו רשומה, כאמור, על שם שניהם, ושניהם גרו בה, אלא שכל אחד מהם טוען, שהוא שילם עבורה כולה. השאלה העומדת לפנינו היא אם הרישום - במקרה שהצדדים הם בעל ואשה - מהוה הוכחה, כלפי הצד השני, הקובעת את בעלות הדירה, או שבעלות הדירה נקבעת רק לפי התשלומים עבורה, היינו שחלקו של כל אחד בה הוא לפי הסכום ששילם לרכישתה, ואז יהיה עלינו לברר את טענותיהם, מי שלם, וכמה".

והוסיפו: "בתשובות הרשב"א ח"א סימן תתקנ"ז כתב: שאלה, ראובן קנה בתים, ועשה השטר בשמו ובשם אשתו, ומת ראובן ובאה האלמנה לגבות כתובתה, ויורשי ראובן טוענים כי הבתים כלם שלהם, כי אף על פי שהבתים הם בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם, תוספת על מה שכתב לה בכתובתה, הודיעני אם טענתה טענה, ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה, ואפילו קנאן מנכסיו שתיטול כתובתה ויהיו הבתים שלה. תשובה, אלו קנה ראובן מנכסיו, אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה וכו', ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב וכו', אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג וכו', וטוענת כן הדין עמה וכו'".

והסיקו: "הרי מדברי הרשב"א, שאם הבית נקנה בכספי הבעל, אין אנו אומרים, שמכיון שכתב את הבית על שמה, כי זוהי הוכחה שנתן לה את הבית במתנה. מכל שכן שאם יהיה להפך, שהבית נקנה מכספי האשה ונרשם על שם הבעל, שאין הרישום הוכחה שהאשה נתנה לו במתנה, כי אין אשה נותנת בכלל תוספת כתובה לבעל, ורגיל הוא הדבר שנכסי האשה נרשמים על שם הבעל".

והוסיפו שם בעמוד 177: "אם כן לכאורה, לפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום, אלא יש לברר מי שלם תמורת הבית. אולם אין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה הכונה למתנה. וכן מוכח מתשובות החתם - סופר חו"מ סימן קמ"ב, בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה, ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחרי מיתתה, ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה. וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח, בענין בית שנכתב על שם הבעל והאשה, ומביא שם את תשו' שארית יוסף הנ"ל, ומכריע המהרש"ם דמכיון דנרשם על שמה הוי שלה".

הרי מה שקובע הוא הרישום, ולא העובדה מי שילם תמורת הדירה.

ועי' עוד פסקי דין רבניים חלק ט פס"ד בעמוד 134, ולהלן המסקנות משם: "א. בני זוג המתדיינים על נכס שנרכש לאחר הנשואין ונרשם על שם האשה בלבד והבעל טוען כי הנכס נרכש מכספו ושלו הוא, יש להחליט שהנכס היינו בחזקתה של האשה, ושני טעמים בדבר: (א) סביר להניח כי הנכס נרכש מכספי האשה; (ב) אף אם נרכש מכספי הבעל, אך עצם ההרשמה על שמה של האשה מהווה הוכחה שהנכס נמסר לאשה כמתנה. ב. הוכחה זו כאמור אין דינה כעדות ברורה, כי לפעמים מעונין הבעל שהנכס יירשם על שם האשה ויש לבחון בעדותו את הנדון ונסיבותיו. מידת ההוכחה אם זאת בגדר עדות ברורה קובעת לגבי חיוב שבועה על צד השני הטוען כולו שלי, אם אין זאת עדות ברורה עליו להישבע על כך".

ובביאור הענין, עי' פד"ר יא עמוד 120 (נימוקי הרב דייכובסקי שליט"א): "יש עתה לדון בטענתו השניה של ב"כ הבעל ביחס לרישום הדירה בטאבו ע"ש הצדדים. טענה זו מעוררת שתי שאלות: א. מהו תוקפה של העברה בטאבו, לפי דין תורה? ב. האם יש לראות דירה שנרשמה בטאבו על שם שני הצדדים, ותמורתה שולמה ע"י צד אחד, כשייכת לשניהם? לגבי השאלה הראשונה, כבר פסקו בתי הדין שלהעברה בטאבו יש דין סיטומתא, ועל כן יש לה תוקף מן התורה [עיין פסקי דין רבניים כרך א' עמ' רפ"ג ואילך ובספרו של הרב דב כץ: פסיקת בתי הדין הרבניים והחוקים פרקים א' - ב']".

השאלה העקרונית העולה לדיון בתיק זה היא – מהם מעמדם של הכספים שנפרעו עבור המשכנתא מחשבונם המשותף של שני הצדדים. מחד גיסא, היה מקום לדון את חלקה של האשה בתשלומים עלו כפורע חובו של חברו, כפירעון חובו של הבעל (חוב המשכנתא), וממילא אין תשלומים אלו מקנים לה שום חלק בדירה, שהרי פורע חובו דינו כמבריח ארי, שהמקבל והנהנה פטור מלהשיב הדמים ששולמו.

מאידך גיסא, היה מקום לומר שקיימת אומדנא דמוכח כי האשה לא שילמה את תשלומי המשכנתא על דירתו של הבעל לחינם, וודאי שכוונתה היתה שתשלום זה יקנה לה חלק מסויים בדירה. כן יש לומר שזהו הנוהג המקובל באשר לזוג המשלמים חובות הדירה יחדיו, אך מטעמי נוחות או מטעמים אחרים, הדירה רשומה רק ע"ש אחד מהצדדים. אולם סברא זו אינה כה פשוטה בנסיבות דידן. במידה והיה מדובר בזוג שעכשיו נישאו, והדירה באמצע בנייתה אך נרשמה ע"ש הבעל בלבד, היה קל יותר לומר סברא זו, משא"כ בנידון דידן, שהבעל הגיע לנישואין עם דירה ביד שנרכשה עוד לפני שכלל הכירו זה את זו (למרות חובו למשכנתא), ישנה סברא הפוכה הטוענת כי לאשה היה נוח במצב זה, לשלם משכנתא במקום לשלם לשכירות דירה, ולא חשבה אף לרגע כי תשלום זה, שהינו גם עזרה לבעל, מקנה לה חלק כלשהו בדירה הרשומה על שמו. כן יש לשקול האם ניתן להחיל את הסברא של "מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל", סברא המובאת בגמרא אודות בעל שהוציא הוצאות בנכסי אשתו, גם אודות אשה שהוציאה הוצאות בנכסי בעלה (שהרי זהו בעצם פירושו של הדין "מזונותיה תחת מעשי ידיה"), וממילא נשללת זכותה לקבלת החזרי התשלומים שיצאו מחשבונם המשותף.

בנוסף היה מקום לומר כי הבעל היה יכול לפרוע את המשכנתא ממשכורתו האישית אף בלא להזדקק למשכורתה של האשה, וממילא אף שהמשכנתא היתה רשומה אף על שמה, בפועל הפירעון לא בא ממנה.

עוד יש להסתפק, אף אם נצא מתוך נקודת הנחה כי האשה זכאית לחלק מסויים בדירה תמורת כספי המשכנתא שהשתלמו מהחשבון המשותף, עדיין יש לחקור, האם פירעון זה מקנה לה רק החזרים תמורת מה ששילמה, או שמא פירעון זה מקנה לה חלק יחסי בדירה, ואף אם הדירה התייקרה הדירה מאז ועד היום, חלקה היחסי יישמר.

בנוסף לספקות הנ"ל, קיימים בתיק זה ספקות נוספים והכחשות בין הצדדים, אשר לא כולם התבררו עד כה, ואציין הספקות הנ"ל: ראשית, ענין ההלוואה שנלקחה ע"ש הצדדים בסך 80,000 ש''ח, כאשר חלוקים הצדדים מי פרע הלוואה זו, כאשר לדברי האשה נפרעה מחשבונה הפרטי, ולדברי הנתבע נפרעה מחשבונו או ע"י אמו. כן חלוקים לצורך מה נלקחה הלוואה זו, כאשר לדברי האשה נלקחה לצורך תשלום לדירה ולדברי הנתבע נלקחה לצורך שיפוץ הדירה. כן חלוקים הצדדים באשר לתשלומים ששולמו בסמיכות לחתונה (לאחריה), כאשר לטענת הנתבע שולמו מכספו ואילו לטענת האשה שולמו מהקופה המשותפת. בנוסף הבעל טוען כי קיבל פיצויים מהתאונה וכן כספים מההורים לשם פירעון המשכנתא, האשה מכחישה שבכספים אלו נפרעה המשכנתא. כן קיים ספק בשאלה האם הסך שהתקבל מהורי הנתבע התקבל כהלוואה או כעזרה לצדדים. כמו כן, לא ברורה דיה פשר לקיחת החובות הנ"ל ע"י הצדדים, האם לשם פירעון המשכנתא בלבד, או שמא לשם קיומם היום יומי וסילוק יתרת החובה שנוצרה מהוצאות המחייה השוטפות.

לאור מכלול הספקות שהוצגו לעיל, הן במישור ההלכתי והן במישור העובדתי, ולאור העובדה כי הבעל מוחזק בדירה מחמת הרישום על שמו, נלע"ד להציע כי יש לפשר בין הצדדים, בהתאם לשיטתו הידועה של הרא"ש (המובאת בסמ"ע חו"מ סימן יב ס"ק יב) כי דין שאינו יכול להתברר בראיות, אין הדיין רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו, אלא רשאי לפסוק הדין כעין פשרה ע"פ ראות עיניו אף בעל כרחם של בעלי הדין.

נלע"ד לקבוע כי חלוקת הדירה תהיה ביחס של 70-30, כאשר הנתבע יזכה ב-70 אחוז משוויה של הדירה כיום והאשה תזכה ב-30 אחוז כנ"ל. חוב המשכנתא, שהוא חוב משותף של שניהם, ישולם בשווה ע"י שניהם, ללא קשר לחלקו של כל צד בדירה.

לבעל שמורה זכות ראשונים לפרוע לאשה את חלקה בדירה, ובכך להותיר לעצמו את כל הדירה בבעלותו. זאת ללא קשר לפירעון המשכנתא, אשר תשולם ע"י הצדדים בשווה, ככל חוב חיצוני.

תשלום זה לאשה, של 30 אחוז מערך הדירה כיום, מהווה גם פיצוי עבור האשה עבור חיי הנישואין שלה עם הבעל, שהרי נהוג בבתי הדין לקבוע פיצוי לאשה לאחר שנות נישואין וכ"ש כשהולידו ילדים משותפים.

באשר לכתובתה של האשה. הכתובה עומדת על סך מליון ושמונה מאות אלף ש''ח. סך זה הינו בגדר אסמכתא בעלמא לפי כל השיטות, וכך מקובל בבתי הדין. הסך הנ"ל שתזכה בו האשה, קרי – 30 אחוז מתמורתה של הדירה, המוגדר גם כפיצוי עבור חיי הנישואין, כפי שהובהר, הינו גם הפיצוי לאשה בגין כתובתה.

באשר לקביעת גובה הפיצוי ברצוני להוסיף ולציין כי אמנם בית הדין השתכנע כי האשה התרועעה עם גבר זר לאחר הפירוד, אולם אין חולק על כך כי אף הבעל חי בפרהסיה עם חברתו לחיים, וכן מצויין אף בפרוטוקול בית המשפט, ויתכן ואף זו הסיבה שהולידה לפירוק חייהם המשותפים. עובדות אלו הם שמולידות לחלוקת הדירה ביחס הנ"ל, אשר מותירות גם לאשה פיצוי מסויים בגין האמור לעיל.

(-) הרב יצחק אושינסקי - דיין


בפנינו תביעת האשה לחלוקת הדירה וכן תביעה לכתובה ו/או פיצוי.

אנו נדון בכל שאלה בנפרד.

באשר לדירה:

מדובר בדירה שנרכשה ע"י הבעל לשעבר – הנתבע בשנת 2003, שנה לפני הנישואים.

הדירה היתה בשלבי בניה, והחוזה היה על שמו בלבד. סכום הרכישה: 605,000 ₪.

טרם הנישואין שילם הנתבע 105,000 ₪ וכן לקח משכנתא בסך 300,000 ₪ והוא שילם עד החתונה אחד עשר תשלומים. בסך הכל 27,313 ₪.

נותרה יתרה לתשלום בסך 200,000 ₪ ששולמה בשלושה תשלומים לאחר החתונה.

ראיתי את דברי חבירי לדין הרב דניאל אדרי שהוכיח שצדקה האשה שהיא לקחה הלוואה בסך 80,000 ₪ עבור אחד התשלומים.

לגבי שני התשלומים האחרים אין ראיה חותכת, ויעויין במובא בדברי חבירי.

עיקר טענתה של האשה שהיא היתה שותפה מלאה בתשלומי המשכנתא.

בנידון שלפנינו הנתבע "מיחזר" את המשכנתא בשנת 2009 והאשה חתמה אף היא על המשכנתא החדשה והיא נרשמה על שם שני בני הזוג ברישום המשכנתאות.

מסכים אני עם דברי חבירי לדין הרב יצחק אושינסקי שרישום המשכנתא איננה פעולה קניינית כפי שיש להתייחס לרישום בטאבו. כך שברור הדבר כי הדירה רשומה על שם הנתבע בלבד.

טענתה של התובעת היא שהצדדים ניהלו משק בית משותף, וכשם שהוא עבד היא עבדה. ושניהם במאמץ משותף שילמו את המשכנתא ואת הוצאות הבית.

השאלה שבפנינו כיצד יש לראות את תשלומי המשכנתא, האם מדובר בפירעון חוב או בכספי רכישה. פורמלית מי שלוקח משכנתא הוא לוקח הלוואה מהבנק והכסף עובר ישירות למוכר, כך שהמוכר קיבל את התמורה עבור הרכישה, והלווה חייב בפרעון ההלוואה לבנק. חבירי הרב יצחק אושינסקי עורר את השאלה האם אין כאן דין פורע חובו של חבירו שכידוע הניח מעותיו על קרן הצבי ואינו יכול לדרוש החזר. ואכן אם הפורע הוא צד ג', כגון במקרים שבני זוג מתקשים בתשלומי המשכנתא ונעזרים על ידי אחד ההורים יש לראות בכך דין פורע חובו של חבירו.

אולם כאשר שני בני הזוג רוכשים יחד דירה ולוקחים משכנתא, אזי מעבר לצד הפורמלי, ברור לכל שהתכלית היא רכישת הדירה, ואין לנתק בין ההלוואה לבין המכלול השלם של הרכישה.

הציבור בארץ נחלק לשלושה, המעמד העליון והמבוסס שיש לו רכוש ונכסים. ומאידך המעמד התחתון שאין לו נכסים כלל, ונאלצים לגור בשכירות ומכלים חלק ניכר ממשכורתם על שכירות שהיא כולה הוצאה ולבסוף לאחר שנים נשארים ללא נכסים כלעומת שבאו.

באמצע קיים המעמד הבינוני שבמקום להוציא הוצאה נכבדה למדור בשכירות, רוכשים דירה במשכנתא ובמקום לשלם שכירות, משקיעים אלפי שקלים בחודש, לפרעון המשכנתא וכך מממנים את הדירה. ישנם ארצות בהם מאפשרים לאנשים מגורים קבועים בשכירות אך בארץ זאת המדיניות, וכך הדברים פועלים אצל חלק ניכר מהציבור.

כיום ניתן להשיג משכנתא סך של שני שליש מערך הדירה, לא מזמן המשכנתא הגיעה ל 90% מהדירה, כך שהצורך לגיוס הון עצמי הוא קטן יחסית, ובהישג יד אצל רוב אנשי המעמד הבינוני.

משכך ההלוואה הגדולה מבנק המשכנתאות איננה לצורך הוצאות אלא לצורך רכישה ככל שבני הזוג מתמידים בתשלומים במשך השנים הם זוכים לרכוש דירה. ולרובם זה הנכס היחיד והמשמעותי שרכשו במשך עשרות שנות נישואיהם.

כאשר הדירה רשומה על שם שני בני הזוג ושניהם לקחו משכנתא יחד, הדבר ברור מאליו שיש כאן רכישה משותפת ושווה.

אולם יש מקרים אחרים. חבירי הרחיבו את הדברים בשקלא וטריא הלכתית בשאלה שאנו נתקלים בה מעשית בכל יום. כאשר צד אחד משקיע יותר מהשני ואף על פי כן הדירה נרשמת על שם שני בני הזוג בחלקים שווים בטאבו. אולם לא זה המקרה שלפנינו.

כאן מדובר במקרה לא כל כך שכיח, כאשר צד אחד רכש את הדירה טרם החתונה וכולה רשומה על שמו, אך שילם עבורה חלק מזערי, כעשרים אחוז בלבד. ובמשך שנות הנישואים שילמו השניים את מרבית התשלום. כאן גם הבעל ידע מראש בעת הנישואין שרוב התשלומים לפניו. ומאחר והם ניהלו משק בית משותף ושניהם עבדו הרי שעל דעת זו נישאו שהתשלומים יבואו משניהם, ואין צורך לדקדק מי שילם את המשכנתא ומי את הוצאות הבית, ומי את כלכלת הבית, מאחר שניהלו את הכל יחד.

ידוע שגם כאשר דירה רשומה על שם שני בני הזוג שווה בשווה, לא מוסכם על הכל שהבעלות היא שווה בשווה. ישנם בתי דין ידועים שאינם מכריעים על פי הרישום אלא על פי ההשקעה של כל צד. אמנם בתי הדין הרבניים לא נהגו כך, וגם אם צד אחד השקיע יותר, רואים בעצם הרישום המשותף מתנה לצד השני אפילו במקרים שרק צד אחד שילם הכל.

אולם דבר זה נכון כאשר שני בני הזוג רוכשים יחד דירה ורושמים אותה בטאבו בחלקים שווים ומתעלמים מסכומי ההשקעות של כל צד. אולם בנידון שלפנינו מראש בא הנתבע עם דירה על שמו. ואין לצפות מהתובעת שבנסיבות אלו תעמוד על דרישה שהדירה תירשם על שמה בטאבו עם הנישואים. מאידך אין לראות בכך ויתור מראש על השקעתה בתשלומים מיום הנישואין ואילך. יש לבחון האם האשה זכאית לחלקה בהשקעה.

פעמים רבות זוגות הבאים לפנינו מחלקים את כלל הרכוש על פי חוק יחסי ממון, וחלק ניכר מהציבור רואה זאת כדבר מובן מאליו.

עברו 37 שנה מאז שנכנס החוק ורוב רובם של המתדיינים בפנינו נישאו לאחר שהחוק נכנס לתוקפו בשנת תשלד-1974. רבים נולדו לאחר שנה זו ומעולם לא הכירו מציאות אחרת.

הדעה הרווחת בבתי הדין שמן הראוי לעשות קנין עם הצדדים ולא להסתפק בהסכמות. .

אין בדעתי להכנס לשאלה המורכבת, האם יש לראות בכך מנהג שהתפשט והתקבל וכידוע יש לפסוק על פי מנהג המדינה.

הרבה נכתב בנידון, ואין בדעתי כאן להכריע בשאלה זו. ולא אכחד לומר שאינני מן השוללים זאת. וככל שעוברות השנים והמנהג מתקבל על רובא דרובא, יותר ויותר יש לראות בו מנהג המחייב על פי דין ולא מתוקף דינא דמלכותא.

אמנם יש הטוענים כנגד שאין ללכת על מנהג שיסודו בחוק הנוגד את ההלכה וכן עולה הטענה שרוב האנשים יודעים שלא המנהג הוא הקובע אלא החוק. ועל כן אין לדון בו כמו בכל מנהג אחר.

אולם נראה לי שיש להשתית פסק דין זה על פי ההלכה המסורה לנו מדור דור.

הגישה בהלכה, לכאורה, לא נותנת קנין לאשה, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה.

גם אם היא מרויחה הרי שמעשה ידיה לבעלה תחת מזונותיה אלא אם כן אמרה איני ניזונת ואיני עושה כך שבמחשבה ראשונה נראה שהכל שייך לבעל.

אולם כמדומני שהגישה הרווחת כיום בקרב דייני ישראל היא שכאשר זוג בא להתגרש, לא קובעים כי כל התכולה שייכת לבעל אלא מחלקים שווה בשווה, וכך ראיתי מאז שנכנסתי לכהן כדיין, שאף אלו שלא פוסקים בנושא רכוש בהתאם לחוק יחסי ממון מחלקים את המטלטלין שווה בשווה.

מהו היסוד ההלכתי לכך?

נראה לי שכאשר האשה עובדת (וזאת המציאות בחלק גדול מהמשפחות) הרי שמעשה ידיה של האשה מוגדרים כמעשה ידים על ידי הדחק.

בשולחן ערוך אבן העזר סימן פ סעיף א' מבואר שאף מה שדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי, המותר לבעלה.

אולם עיין בנושאי כלים, בחלקת מחוקק סעיף קטן ב. שהטור הביא בכך מחלוקת רבנו תם ורב האי והראש לא הכריע. ועל כן יכולה האשה לומר קים לי כמאן דאמר לעצמה. והוסיף מדברי הב"ח שכן נוהגין במדינות אלו שלא להוציא מהאשה שום העדפה על ידי הדחק.

ועיין בבית שמואל ס"ק ב. שאף הוא הביא שיטות הראשונים וכן את דברי הב"ח [ועיין בפד"ר א, 91, ב, 220, ג, 210, ח, 283 ו, 28, 32, ח – 276, 278, 289].

ונראה שעל כך סומכין בתי הדין שלא רק כסף הנמצא תחת ידה מעבודתה הוא שלה, אלא אף מטלטלין שרכשה בכסף זה אף הוא שלה.

וכל זה במטלטלין שאינם רשומים על שם הבעלים אולם רכב שרושמים אותו על של הבעלים נהגו בתי הדין שרכב הרשום על שם האשה הוא נשאר שלה. ורכב הרשום על שם הבעל נשאר שלו.

ואם הרכב רשום על שם האשה, והבעל טוען שהיא לא רכשה אותו מכספה, אלא הוא שילם הכל אעפ"כ נראה ברור שהוא ישאר שלה כיון שבכך שרשם את הרכב על שמה נראה להדיא שכוונתו היתה לשם מתנה. אלא אם כן יוכיח כי הרישום על שם האשה נעשה מסיבות אחרות כגון שהוא מסובך בחובות, ואינו יכול לרשום דבר על שמו.

ובפרט אם גם היא נוהגת, והם מחלקים ביניהם את השימוש השוטף ברכב.

לכן לדעתי גם בנידון שלפנינו, אין לראות ברישום הדירה על שם הבעל שנה לפני החתונה שהיא כולה שלו. ולומר שכל מה שהשקיעה האשה הוא שלו אם מדין מעשה ידיה לבעלה, או מתוך כוונה לתת לו מתנה.

ונראה לעניות דעתי שיש לכך יסוד חשוב בהלכה במושג "משתרשי ליה" שמקורו במסכת חולין דף קלא. הסוגיא דנה בדברי רב חסדא (קל: ) האומר שמי שהזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, או בגלל שכתוב "זה" שמכאן נלמד, שרק פירות קיימין חייב לתת לכהן. או בגלל הסברא שזה ממון שאין לו תובעים וכפי שמסביר רש"י: אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין, שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותן ולא לך.

הגמרא שואלת על כך מברייתא: "תא שמע, הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר, אם באנפרות (=באונס ושלא כדין) פטור מלעשר.

מדובר בפירות טבל, שהיה מחוייב לעשר, אולם נלקחו ממנו ולגביו אינם קיימים עוד, ואעפ"כ אם נלקחו ממנו בחובו הוא חייב לעשר ולתת לכהן וללוי, לכל אחד את מה שהיה מגיע לו ממעות או מפירות אחרים שבידו.

מתרצת הגמרא: "שאני התם דקא משתרשי ליה", מבאר רש"י שאמנם לא מדובר כאן בהוצאה בדיינים. [שהרי זה ממון שאין לו תובעים] אולם החיוב לעשר קיים לגביו שהרי בפירות אלו הוא השתכר בכך שפרע בהם את חובו.

יסוד הלכתי זה – מבואר בקצות החשן בסימן רמו בסופו. על הפסק הידוע של הרמ"א בהגה לסעיף יז: האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה, (=לא אומרים מתנה נתן לו).

עיין בקצות החשן ס"ק ב, שהביא את שאלת המהרי"ט (אבן העזר סימן כא) שהקשה מסוגיא הנ"ל של חולין ודברי התוספות שם (ואין כאן המקום להאריך).

ומבאר קצות החשן: שבמקום דמשתרשי ליה עכשו כמו בלוקח המלך את גורנו דמשתרשי ליה עכשו, דאם לא כן היו לוקחים פירות אחרים, ומשום הכי חייב לשלם עבור הריוח שהרויח הפירות שבבית וברשותו.

ועל כך כתב בעל נתיבות המשפט: ודבריו נכונים מאוד.

יסוד זה מבואר היטב על ידי אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור הקודם הרב שמעון שקופ בספרו "שערי יושר" בשער ג' פרק כ"ה.

ונביא כאן רק את תמצית ביאורו:

"ונראה דהענין הוא, דכמו שולד פרה הוא קנוי לבעל הפרה מפני שפרתו הולידה את הולד, ובסיבתה יצא לאויר העולם וכן כל כהאי גוונא, כמו כן אם נשאר ממון שלו תחת רשותו בסיבת מתנות הכהונה, יש חלק לבעלי מתנות הכהונה בהאי ממון שנשאר תחת ידו, וכל מי שהיה בעלים על מתנות הכהונה כשהיה בעין, הם בעלים עכשו על ממונו לפי ערך מתנות הכהונה...

וברש"י שם כתב: וזה לשונו אם בחובו שהיה חייב לו דבר קצוב ממון חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר, עד כאן לשונו.

ממשיך הרב שמעון שקופ לבאר:

נראה לי בכוונתו דכמו במוכר ודאי הטעם בזה, דחשבינן את הממון שנטל בעד מתנות הכהונה כאילו הם מתנות כהונה דמה לי הם מה לי דמיהם, מחמת שהרי מתנות הכהונה הביאו לרשתו הממון הזה, כמו כן אם נשאר הממון שלו שהיה ראוי לצאת מרשותו, חשבינן לממון שנשאר תחת ידו כאילו הוא דמי מתנות הכהונה.

ולכן נראה שמי שמסייע ביד חבירו לשלם חוב פיגורים למשכנתא כדי שהדירה לא תלקח ממנו אין זה בכלל פורע חובו של חבירו שמניח מעותיו על קרן הצבי, שאז יכול הלוה יכול לטעון שלולי שפרעת, אפשר שהייתי מפייס את המלוה, אולם במשכנתא אינו כן שברור שאם לא משלמים הדירה עוברת למכירה. יוצא שהפורע את המשכנתא משתרשיה ליה להחזיק בנכס.

ולכן גם אשה שעובדת ובהכנסתה מסייעת לבעל לעמוד בתשלומי המשכנתא אף אם התשלומים לא יורדים ישירות מחשבונה יש כאן את היסוד של משתרשי ליה שהרי הבעל עצמו לא יכול לעמוד לבדו גם בהוצאות הבית, גם בכלכלת אנשי הבית, וגם בתשלומי המשכנתא (ברוב המשפחות) ולכן העובדה שהדירה ממשיכה להיות שלו היא תוצאה ישירה מהתשלומים שהשקיעה האשה, ולכן יש לה חלק בדירה זו.

לאור האמור אני מצטרף למסקנתו של הרב דניאל אדרי כי החלק היחסי ששולם על ידי הבעל טרם הנישואין שלו ואף ב"כ האשה אמרה שהדבר מקובל עליה ובאשר ליתרה כשמונים אחוז מהדירה יחולק שווה בשווה בין הצדדים.

באשר לתביעה לכתובה ו/או פיצוי.

הכתובה היא בסך 1,800,000 ₪.

לכל הדעות סכום זה הוא בגדר אסמכתא, דהיינו התחייבות שהמתחייב לא העלה על דעתו לעמוד בה. ולכן על פי גדרי ההלכה היא אינה מחייבת כלל, ולכן אני מצטרף לדעתו של הרב אדרי שאין לחייב כתובה.

אולם באשר לפיצוי נהוג בבתי הדין לפצות את האשה, ובפרט במקרים בהם הבעל נתן עיניו באחרת.

אמנם היו טענות שאף האשה פיתחה מערכת קשרים עם גבר אחר. הדבר נבדק בבית הדין, וקשה לומר שהאשה שיכנעה אותנו בהסברים שנתנה. ואם היינו צריכים לדון בתשלום הכתובה יתכן מאוד שיש "רגלים לדבר" שהיא הפסידה את כתובתה. שהרי אשה שהיא עדיין אשת איש, ובחרה בבן זוג אחר גם אם היא פרודה מבעלה שלא באשמתה מפסידה את כתובתה.

אולם כל זאת לגבי זכאות לכתובה. אך כאשר אנו דנים בפיצוי הרי עילת החיוב היא בגין כל השנים שחיה עם בעלה והשקיעה בו ובבית.

ועל כן אם הבעל הוא זה שבמעשיו הביא לשבר. הרי הוא חייב לפצות, ולמרות שאין שום הצדקה הלכתית שבעקבות כך שהבעל הלך עם אשה אחרת, תלך האשה עם אחר כל עוד שלא קיבלה את גיטה, אך אין בהתנהגות זו כדי לשלול מהאשה את הפיצוי.

לאור כל הנסיבות נראה שיש לחייב את הבעל לתת לאשתו פיצוי בסך 36,000 ₪.

(-) הרב ישראל שחור - אב"ד

ראיתי מה שכתב אב בית הדין הרב ישראל שחור בעניין הכתובה והפיצוי, אני מסכים עם דברי האב"ד לעניין גובה הפיצוי שיש לחייב את הבעל לשלם לאשה.

(-) הרב דניאל אדרי – דיין



מסקנות

א. הבעל זכאי לקבל סך של 21.705% מערך הדירה עוד קודם סילוק המשכנתא.
ב. שאר הסכום שהינו 78.295% מערך הדירה יחולק בין בני הזוג בחלקים שווים לאחר סילוק המשכנתא שנותרה.
ג. בנוסף, לאור כל הנסיבות יש לחייב את הבעל לתת לאשתו פיצוי בסך 36,000 ₪.
ד. החלטה זו היא לפי דעת הרוב. עמדת המיעוט מוצגת לעיל.


ניתן ביום י"א באדר ב התשע"א
(17/03/2011)

הרב ישראל שחור - אב"ד
הרב דניאל אדרי - דיין
הרב יצחק אושינסקי - דיין