בפנינו תביעת האב להפחתת מזונות. האשה מתנגדת כי יופחתו המזונות מעבר למה שמקבלת כיום מביטוח לאומי (כ-1800 ש''ח לחודש).

הצדדים גרושים מיום 27.3.03.

לצדדים בן משותף בן 12.5.

לטענת האב, הבן שוהה כבר 4 שנים במוסד "א'", והמוסד מממן את כל צרכיו.

לעומתו, האשה טוענת כי פעם בשבועיים הבן מגיע הביתה לביתה, והיא מכלכלת אותו בשבתות אלו. האשה מודה כי כל צרכי הילד הבסיסיים מסופקים ע"י המוסד, כולל ביגוד מינמאלי, אך טוענת כי אף היא קונה ביגוד לבן. טוענת כי גם היא משלמת למוסד, אך לא נוקבת בסכום.

בהסכם הגירושין שנערך בין הצדדים נקבע כי האב ישלם לאם בעבור הבן סך מזונות של 1500 ש''ח, אולם ביום 10.5.04 תוקן גובה סך המזונות ל 2500 ש''ח לחודש, לאור בקשה משותפת של הצדדים, וניתן תוקף של פסק דין לתיקון זה.

האב מצהיר כי הוא מוכן להתאמץ ולשלם לאשה עבור הילד סך של 1000-1200 ש''ח, אך לא יותר. ב"כ האב טוען כי הוא הוכרז כפושט רגל.

ועוד כמה ציטוטים מתוך הדיון שהתקיים ביום 29.3.11:

ביה"ד: למה המזונות הועלו ל-2,500 ₪ בשנת 2004.

האשה: לילד יש צרכים מיוחדים הוא מקבל תרופות וגם הוא עבד בעבדה אחרת והשתכר יותר.

ב"כ הבעל: הוא אבא טוב והסכים לתת לו יותר אבל כרגע הוא פושט רגל והילד נכנס למוסד וממומן ע"י המדינה ולכן אין סיבה שימשיך לשלם סכום כזה גבוה.

בנסיבות תיק זה בית הדין קובע כי סך דמי המזונות יעמוד על 1500 ש''ח לחודש. בית הדין סבור כי בנסיבות המצויינות לעיל, הבן אינו זקוק לסך מזונות כה גבוה, ואף סך נמוך מכך יספק את צרכיו.

בנוסף, פסק הדין מתבסס על הנימוקים שיובאו להלן.

חובת אב לזון ילדיו כשיש להם נכסים נוספים

בנידון דידן לבן ישנם אמצעי מחיה אף ללא האב, ויש לבדוק כיצד משפיע הדבר על חובתו של כל אב לזון ילדיו, אף במקרה שלא התחייב על כך בפירוש בהסכם הגירושין.

ראשית נפתח בשאלה עקרונית. האם חייב אב במזונות ילדיו במקרה שיש להם תכנית חסכון השייכת להם או נכסים שקבלו ממקום אחר ואין לאב חלק בהם?

הרא"ש (כתובות, פרק ד סימן ד) כתב: "אבל זן את הקטני קטנים, ועד כמה, עד בן שש. ותנן נמי אם היתה מינקת, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים. ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, פסק רבינו מאיר דחייב לזונם, דכיון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהן, דומיא דמזונות האשה, מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד". המהר"ם מרוטנבורג סבר כי חובתו של אב בפרנסת בניו הקטנים היא אף אם יש להם רכוש משל עצמם.

ואולם, לכאורה לא כל הראשונים הסכימו לכך. לשאלה זו התייחס גם הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ב סימן שצא), וכך נשאל שם: "עוד אמרתם שאותו בן הקטן, יש לו נכסים ממקום אחר, והאב אינו רוצה לזונו, אע"פ שהוא קטן. ויש אומרים שעל האב לזונו, דתנאי ב"ד הוא, מדדרש רבה אפתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו וכו', אבל זן הוא קטני קטנים. ועד כמה, עד בן שש. וסתמא אמרו, לא שנא יש לבן נכסים שנפלו לו מבית אבי אמו, ולא שנא אין לו נכסים אחרים. וכענין אלמנה הניזונית מנכסי יתומים, אף על פי שיש לה נכסים ממקום אחר. ויש מי שאומר שלא חייבו את האב לזונו, אלא כשאין לו במה שיתפרנס. הודיענו הדין עם מי?".

והשיב הרשב"א: "תשובה, גם בזה הדין עם האב, שלא אמרו אלא מפני שאין לו. ושלשה זמנים יש, כשהבן גדול ויכול להשתדל, אין האב חייב לזונו כלל, ואין כופין אותו, אפילו בכפיית אסיתא. וכל שהוא קטן, כבר שבע כבר תמני ועד שיגדיל, כופין אותו בכפיית אסיתא, ומכריזין עליו עורבא בעי בני, והאי גברא לא בעי בני, לפי שאין הבן עדיין יודע להשתדל. וכשהוא קטן קטנים, כופין אותו בבית דין לפי שאין לו, ואינו יכול להשתדל כלל. אבל כל שיש לו, למה יתחייב האב לזונו. ומה שטען הטוען, שהוא תנאי בית דין, ובא לדמותו למזונות אלמנה, אינו כן, לפי שמזון הבנים אינו מתנאי כתובה וכו'".

על פניו נראה לומר כי הרשב"א חלק על המהר"ם דלעיל (המובא ברא"ש), וסבר הרשב"א שביחס לכל גיל, אם יש לילד מקורות פרנסה או נכסים ממקום אחר, אין האב חייב לפרנסו.

ביאור לסברא זו מצאתי בפסקי דין רבניים (חלק ה עמוד 342), שם כתבו כך: "גדרם של דברים נראה דבעיקר יסוד החיוב דאב חייב לפרנס את בנו הוא מגדר צדקה, אלא דבקטני קטנים אפילו האב לא אמיד תקנו חז"ל דחייב בצדקה זו, מאחר דאינו יכול להשתדל בעצמו, אבל בעיקר יסודו הוא דין צדקה, ולכן היכא דיש נכסים לבן, האב פטור".

ואולם, עי' פד"ר ז (עמוד 150), שם כתבו כי לאחר העיון נראה שאין בזה מחלוקת בין המהר"ם לרשב"א, וכו"ע סברי כשיטת המהר"ם (שחיובו לזון בניו אף ביש להם נכסים), אלא שהרשב"א דיבר במקרה שכל חיובו של אב הוא רק מדין צדקה (במקרה שאין האם קיימת, וע"פ שיטת הר"ן דחיובו לבן נובע מחיובו לאם), ועל זה כתב שכשיש לבן נכסים, נפטר האב מחיובו (ואולם, בהמשך פסק הדין, עמוד 152, מובאת דעת מיעוט של הגרח"ג צימבליסט שליט"א שלא קיבל חילוק זה, וסבר שאף במקרה שאינו חייב במזונות האם, מכל מקום חייב במזונות הבנים עד שש בחיוב גמור מתקנת חכמים, ולא מדין צדקה. וממילא אף אם יש להם ממון שלהם, חייב לזונם).

מהי שיטת הרמב"ם בזה? עי' בב"ח (אבהע"ז, סימן עא) שכתב והוכיח ששיטת הרמב"ם היא כשיטתו של המהר"ם מרוטנבורג, עי"ש.

יש לציין עוד כי יש מי שחילק (ספר דינא דחיי לכנה"ג, חלק הלאוין פ"א, דף עח) וכתב שכל דינו של המהר"ם מרוטנבורג הוא רק אודות קטנים מגיל שש, אולם מגיל שש ומעלה, אם יש להם ממה להתפרנס, אין כופין את האב, אפילו באמיד (ועי' גם בית שמואל, אבהע"ז, סימן עא ס"ק ב).

למעשה נראה כי חיוב האב לזון את בניו קטני קטנים הוא אף אם יש להם נכסים מעצמם (כגון שנפלו להם נכסים בירושה מהסבא, אבי האם), כמובא ברא"ש בשם מהר"ם דלעיל, וכפי שנפסק בשו"ע אבן העזר סימן עא סעיף א (ועי' בזה עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן רצב). אולם אם הגיעו לגיל שש, אינו חייב לפרנסם אם הם בעכלי נכסים, כמובא בב"ש שם ס"ק ב.

ואכן, בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 151) פסקו כך: "מסקנת הדברים כי חובת האב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש אף כשהם בעלי רכוש ויכולים להתפרנס משלהם. אולם אחרי גיל שש, שאז האב חייב לפרנסם מתורת צדקה, החיוב אינו אלא כשאין להם משלהם, אבל כשיש להם רכוש שיכול לפרנסם, אין חובה על האב לפרנסם ולתת צדקה למי שאינו נצרך לכך". וסיימו: "הלכה זו ברורה ואין חולק עליה".

ואולם, אם הילדים מתפרנסים בפועל ממקור אחר הדין שונה. כן מובא בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 156, דברי הרה"ג ח"ג צימבליסט שליט"א), וכך חידש: "ויש ללמוד מזה למעשה, דאם האשה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חדשית עבור מזונות, אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם, דההקצבה החדשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל האשה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש, אין לחייב את הבעל או את האב במזונותיהם, דהא סוף סוף יש להם".

עולה מהדברים הנ"ל כי ביחס לבן שאינו קטני קטנים, והוא מעל גיל שש, יהיה האב פטור מלזונו, אם הבן מתפרנס במוסד בו הוא גדל.

ברם, בנידון דידן קיימת נקודה נוספת מעבר לכך שלבן ישנה פרנסה ממקור אחר, והיא, שהאב התחייב בפירוש בסך מסויים למזונות הבן, והשאלה העולה לדיון – האם יש להפחית את התחייבותו העצמית של האב כאשר הבן כבר לא זקוק לאותו ממון, או שמא התחייבות זאת הינה בכל מקרה, ואיננה תלויה בצרכיו של הבן בכל רגע נתון.

האב התחייב לגובה מזונות, אך כעת הבן אינו זקוק לכך

בשאלה זו עסקו בפסקי דין רבניים כרך ט (עמוד 299, שם דנו אודות אב שהתחייב בהסכם הגירושין לזון את הבת עד גיל שמונה עשרה, אך קודם לכן היא החלה לעבוד ולפרנס את עצמה), וכך כתבו:

"בשאלה אם האב הנתבע עומד בהתחייבותו לזון את בתו כאשר היא עובדת ומרויחה לפרנסתה ולצרכיה. ראה פסק הרמ"א בחו"מ סימן ס' סעיף ג: "וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע". ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט"ו שכתב דדוחק לפרש דדברי הרמ"א שמסתפק אם משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שצריך, ואפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך, אז דעתו היה כל ימי חייו, וצ"ע. והש"ך בס"ק ט"ו העתיק לשון הסמ"ע".

"לדברי הסמ"ע כשאנו מסופקים בהתחייבותו של המתחייב אם כוונתו היתה לזון אף כשאינו צריך למתחייב, עלינו לבדוק את מצבו של המקבל בשעת ההתחייבות. אם אז היה זקוק להתחייבותו של הנותן, אנו אומרים שכאשר המקבל אינו זקוק כבר לעזרתו של הנותן שוב אין עליו התחייבות, כי אנו אומדים דעת המתחייב שרוצה לתת למקבל עזרה כשיהיה זקוק לאותה עזרה כמו בעת ההתחייבות. אבל אם בעת שקבל עליו הנותן לזון את המקבל, לא היה המקבל זקוק לעזרתו, ובכל זאת התחייב הנותן לזונו, אנו יכולים להסיק כי דעתו של הנותן היה לזונו גם כאשר לא יהיה זקוק לעזרתו, ומפרשים אנו את ההתחייבות, שלכל ימי חייו יזונו".

והוסיפו ביחס לנידון שלפניהם: "ומכאן לנידוננו, שהאב (הנתבע) התחייב לשלם לתובעת עבור מזונות הילדים סך שלש מאות ל"י (מתוך הסך שש מאות ל"י) עד שיגיעו לגיל שמונה עשרה שנה, יש מקום לדון, דיתכן שחשבו אז שעד גיל שמונה עשרה שנה יהיו זקוקים למזונות האב, כי כן הוא הנוהג המקובל שעד אותה תקופה הילדים זקוקים לעזרת האב, ולכן התחייבותו של האב היתה כל זמן שיצטרכו לעזרתו, וכאשר הבת אינה זקוקה לעזרתו, אין לחייבו להמשיך לשלם הסכום שלש מאות ל"י חודשית".

"אבל ראה טורי זהב שם שכתב על דברי הרמ"א או כל זמן שצריך משמע: צ"ע מ"ש ממי שקבל עליו לזון את בת אשתו, דאמרינן בפרק הנושא דאע"פ שיש לה מזונות, אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות. וכתב ע"ז בהגה שם (מבעל חכם צבי) וז"ל: ולע"ד אין כאן קושיא, דשאני התם שקצב חמש שנים, לאפוקי הכא דמיירי במחייב עצמו סתם כמבואר. וכבר אפשר לחלק בענין אחר, דשאני הנושא את אשה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא, אלא גם בדעת האשה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות, משא"כ הכא דהכל תלוי בדעת הנותן, אבל אין צריך לזה כי העיקר כמש"כ לחלק בין קוצב למתחייב סתם וכו'. לדברי חכם צבי בנידוננו שהנתבע התחייב לזון זמן קצוב עד הגיעם לגיל שמונה עשרה שנה, הרי יש במשמעות ההתחייבות שכל אותם השנים ישלם לפרנסתם, אף אם לא יהיו זקוקים לעזרתו כמו במתחייב לזון בת אשתו. וחילוק זה הלא קובע חכם צבי כעיקר להלכה".

"ואף גם לחילוק השני של חכם צבי שתלוי אם ההתחייבות היתה תמורת משהו מהמקבל שאז אין אנו מפרשים את ההתחייבות כמוגבלת בתנאי שיהיה המקבל זקוק לעזרת הנותן, כי לא מפיו של המתחייב לבד אנו חיים. ויתכן שהמקבל לא היה מסכים לתת הסכמתו לתוכן ההתחייבות והגבלתו, והיה דורש שההתחייבות תעמוד בתוקפה בכל אופן גם כשלא יהיה זקוק לעזרת הנותן, אחרת לא היה מסכים לחוזה שביניהם. ולכן בנידוננו הרי כאמור היתה התחייבות האב תמורת הסכמת האשה לקבל גט, ויתכן שהאשה לא היתה מסכימה לקבל גט אלא א"כ יתחייב האב לזון את בתו עד גיל שמונה עשרה בכל המצבים, גם כאשר תעבוד הבת ותרויח כדי צרכיה".

וסיכמו:

"בסיכום, הוברר שלדעת גדולי הפוסקים האב שמתחייב במזונות בתו עד גיל מסויים, עומד בחיובו גם כאשר הבת מרויחה לצרכיה".

ועי' עוד בפד"ר ג עמוד 338 שהביא מסקנה דומה.

ביחס לנידון דידן נראה לומר כי יהיה האב פטור מלשלם כפי התחייבותו השניה, דהיינו 2500 ש''ח לחודש. אמנם, באשר לתירוץ הראשון, המחלק בין קצב המתחייב או לא, הרי המעיין בהסכם הגירושין יראה כי אף בהסכם המקורי נקצבו המזונות עד גיל 18 שנה.

ברם, באשר לתירוצו השני, האם החיוב תלוי בדעת אחר, נראה לומר כי נידון דידן שונה מהאמור בפד"ר שם. שהרי טעמם היה: " ולכן בנידוננו הרי כאמור היתה התחייבות האב תמורת הסכמת האשה לקבל גט, ויתכן שהאשה לא היתה מסכימה לקבל גט אלא א"כ יתחייב האב לזון את בתו עד גיל שמונה עשרה בכל המצבים, גם כאשר תעבוד הבת ותרויח כדי צרכיה". טעם זה אינו שייך בנסיבות מקרה דידן, שההסכם על 2500 ש''ח לחודש לא היה בהסכם הגירושין ותמורת הגירושין, אלא היה הסכם מאוחר יותר (הסכמה) בגין שינוי בצרכיו של הילד (החל לצרוך תרופות, משום צרכיו המיוחדים של הילד וכן משום שהאב החל להרוויח יותר, כאמור בפרוטוקול (ומצוטט לעיל), ההסכם השני נעשה זמן רב לאחר הגירושין, וממילא יש לומר שלא היה תלוי בהסכמת האם ובויתורים שלה בתמורה, אלא רק משום הגידול בצרכיו של הבן וביכולות האב, וממילא, עתה, כשצרכיו החיצוניים פחתו (מקבל צרכיו מהמוסד) וכן שיכולתו של אב פחתה, קל להבין כי האב לא יתחייב לשלם כפי המוסכם ביניהם בהסכם השני, קרי – 2500 ש''ח לחודש.

אולם, גם לסברא זו, את סך החיוב שנקבע בהסכם הגירושין, קרי – 1500 ש''ח לחודש, יהיה עליו לשלם, שהרי עדיין קיימת הסברא המובאת בפד"ר שם, שהתחייבות זו היתה כהתחייבות הדדית, בתמורה לעצם הגירושין (אף שיהיה ניתן לומר כי האשה הסכימה להתגרש ולא התנתה את הסכמתה לכך בגובה המזונות הנ"ל, אולם כאשר ההסכם נערך על בסיס גירושין, יהיה נכון לומר כי גובה מזונות נמוך, עשוי שיהיה אבן נגף בעצם הגירושין, ממילא קל להבין שהוא תלוי ושלוב בעצם ההסכמה להתגרש).

גם לביאורו של הסמ"ע (המוזכר בפד"ר שם) קל להבין כי האב לא יהיה חייב בתשלום המזונות הגבוה שקבל על עצמו בהסכם השני, שהרי סך זה נקבע כאשר המקבל, הבן, היה זקוק לסך זה, אולם, כיום, שאינן נזקק לסך זה, אומדן דעת הנותן היא שבכגון זה לא התחייב לזון את בנו בסך כה גבוה.

מסקנה:
בית הדין מחליט על הפחתת מזונות האב מ-2500 ש''ח לחודש, ל-1500 ש''ח לחודש.

הפחתה זו הינה החל מיום 1.4.11, זאת כפשר בין הסברות השונות שהוצגו לעיל בשאלת פסיקת הפחתת המזונות.



ניתן ביום כ"ג באדר ב התשע"א
(29/03/2011)

הרב מיכאל בלייכר - יו"ר
הרב יצחק אושינסקי - דיין
הרב ישראל דב רוזנטל - דיין