א. מ ב ו א
בפנינו תביעת גירושין של הבעל מיום ב' אייר תש"ס 7.5.00. הצדדים נישאו זל"ז בנישואין שניים בתאריך כ"ט ניסן תשמ"ט 3.5.89.
הבעל אזרח בריטי תושב ישראל משנת 1953 יליד 7/1927 התאלמן מאשתו הראשונה ויש לו בת אחת מנישואיו הראשוניים. האשה אזרחית ישראל, ילידת 6/1931 התגרשה מבעלה הקודם ולה 3 ילדים מנישואיה הראשונים.
ביום הנישואין חתמו הצדדים על הסכם ממון בפני עו"ד שאינו נוטריון, ההסכם לא אושר ע"י ערכאה משפטית ו/או רושם הנישואין. הבעל הגיש בעבר תביעת גירושין בתאריך ח' חשון תשנ"ה 13.10.94 והתיק נסגר בתאריך י"ט אלול תשנ"ה ולא התנהלו בו דיונים.
בתיק הנוכחי ניתן פס"ד ביום י"ז שבט תשס"ב 30. 1. 02 ולפיו על הצדדים להתגרש ועליהם להגיע להסכמה ולהבנה הדדית ועל הבעל לבוא לקראת אשתו במתן פצוי הולם. כמו כן ניתנו בעבר פס"ד ולפיהם חויב הבעל במזונות אשתו בסך כ-2,000 ש"ח לחודש {ובתוספת 150 ש"ח לחודש - השתתפות באחזקת הבית}. בהחלטות ביה"ד הגדול מתאריך ט"ו תמוז תשס"ב 25.6.2002 ומתאריך ט' טבת תשס"ה 21.4.04 נקבע כי בנסיבות הנוכחיות ביה"ד האזורי ידון ברכוש ואח"כ הצדדים יתגרשו [ולאחר הפסיקה ברכוש יש מקום לדון בערעורים].
כחודש ויותר לאחר הנישואין בתאריך 14.6.89 רכש הבעל דירה ברמת אביב בה גרים הצדדים. בחוזה המכר צויין שהקונים הם הבעל ואשתו. בשנת 2001 פנה הבעל לגוף המטפל ברישום הזכויות בדירה {"אלרם"} וביקש להקפיא רישום הזכויות ע"ש בני הזוג וכיום הדירה עדיין רשומה על שם המוכרים והיא בתהליך העברת הזכויות ע"ש הקונים וכפי שצויין באישור מיום 30.4.01.
בנוסף לדירה הנ"ל לצדדים רכוש נוסף. לאשה מגרש בנתניה שהעבירה על שם ילדיה ולדבריה רכוש נוסף שהיה לה, חלקו נאכל וחלקו הלך לילדיה. לבעל נכס ברח' ש' ה' בת"א, 2 דירות בחיפה, נדל"ן וזכויות בחברת נכסים באנגליה, כספים בארץ ובחו"ל ומניות בחברה בוואדוז וכו'.
כל צד טוען שלצד השני יש רכוש נוסף מעבר למה שהצהיר עליו בביה"ד.
בנושאי הרכוש בהם דן ביה"ד, ישנן שתי מחלוקות עיקריות בין הצדדים. האחת, בענין הדירה ברמת אביב והשניה בענין זכויות האשה ברכוש הבעל וכפי שיפורט.

ב. הסכם הממון והדירה ברמת אביב
בסמוך לאחר הנישואין בתאריך 14.6.89 רכש הבעל מכספי מכירת דירה שלו בסביון [ומכספים נוספים שקבל מהוריו] דירת 1/2 5 חדרים ברמת-אביב בת"א. מחיר הדירה 295 אלף דולר והדירה נרשמה בחוזה על שם שני בני הזוג. בשנת 2001 פנה הבעל וביקש הקפאת רישום הזכויות בדירה וכמפורט לעיל.
האשה טוענת כי מחצית הדירה שייכת לה וכפי שנקבע בזמן קניית הדירה.
הבעל טוען כי לפי הסכם הממון שבין הצדדים לאשה זכויות במחצית הדירה רק בחייה ואילו לאחר פטירתה יעברו הזכויות לבעל או ליורשיו ולא ליורשי האשה.
יסוד המחלוקת שבין הצדדים נעוץ בהסכם הממון שעשו הצדדים ביום הנישואין בתאריך 3.5.89.
במבוא להסכם צויין בין היתר שרצונם להסדיר יחסי הממון שביניהם באופן שיקבל תוקף הן על פי המשפט העברי והן על פי חוק יחסי ממון.
בסעיף 3 להסכם נכתב:

מוסכם בזה בין הצדדים כי כל רכוש שיש לכל אחד מהם לפני נישואין ישאר בבעלותו המלאה ולא יהיה לצד השני כל זכות בו ו/או תביעה לגביו.
מבלי לגרוע מכלליות האמור בס"ק (א) מוסכם בזה כדלקמן:
א. במידה והאיש והאשה ירכשו דירה לאחר נישואייהם והדירה תרשם על שם האיש במידה והאיש ישלים את ימיו לפני האשה, היא תהיה רשאית להתגורר בדירה כל ימי חייה או להשכירה ולקבל את דמי השכירות אם תרשם הדירה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג, אולם לאחר שתשלים האשה את ימייה תעביר הדירה בשלמות ליורשיו של האיש.
ב. במידה והאשה תשלים את ימיה לפני האיש, יעבור חלקה בדירה על שמו של האיש.
ג. האשה תהנה כל ימי חייה מהקצבה נטו שמקבל האיש כיום.
ד. כל רכושה של האשה יהיה שייך לאשה והיא תהיה רשאית לעשות בו כרצונה.

יצוין כי הקטע: "והדירה תרשם על שם האיש" בתחילת סעיף 3 א' לא נכתב במקור המודפס. לאחר הדפסת ההסכם הוכנס קטע זה בכתב יד [ושני הצדדים חתמו בצידי התוספת].
סעיפים עיקריים נוספים בהסכם הנוגעים למחלוקת זו הם סעיפים 4, 5, 6, 11
נצטט סעיפים אלו:

סעיף 4 :
(א) הצדדים ינהלו מיום נישואיהם קופה משותפת בניהולו ובאחריותם של האיש והאשה ורק הכספים שיתקבלו לקופה המשותפת לאחר הנישואיםב יהיו שייכים לבני הזוג.
(ב) בקופה המשותפת יוכנסו המקורות הבאים:
(1) משכורת האיש והכנסותיו השוטפות.
(2) משכורת האשה והכנסותיה השוטפות.
(3) הקצבה שמקבל האיש מחו"ל.
(ג) מהקופה המשותפת יוצאו ההוצאות הבאות:
(1) הוצאות הבית והמחייה של האיש והאשה.
(2) הוצאות מקובלות הקשורות לבני המשפחה של בני הזוג.
(3) כל רכוש משותף שיחליטו הצדדים לרכוש, בהחלטה משותפת לאחר הנישואין.
סעיף 5:
להסרת ספק מוסכם בה כי כל הנכסים שיקבל כל צד במתנה או בירושה בתקופת הנישואין יהיו רכושו הבלעדי של מקבלם ולצד השני לא תהיה זכות בהם ו/או תביעה לגביהם.
סעיף 6:
בתום הנישואין, יתחלק בחלקים שווים בין הצדדים הרכוש המשותף שנרכש על ידי בני הזוג בתקופת הנישואין כאמור בסעיף 4 (ג) (3)לעיל וכן הקופה המשותפת המוקמת כאמור בסעיף 4 (א) לעיל, והכל ברוח טובה ומכובדת.
סעיף 11:
הרינו מודים בכל שקיבלנו קנין המועיל כדין על כל אחת ואחת מהתחייבויותינו בהסכם זה.
לאחר חתימת הצדדים ישנו אישור של עו"ד שאינו נוטריון שההסכם נחתם בפניו.

ג. טענות הצדדים
הבעל טוען כי אין לאשה זכות בעלות מוחלטת במחצית הדירה. עיקרי טיעוניו הם:
א. האשה עדיין לא קיבלה במתנה מחצית הדירה והמתנה לא הושלמה כי הדירה עדיין רשומה ע"ש המוכרים [והוקפאו הליכי הרישום ע"ש בני הזוג].
הבעל מוסיף כי מוכרי הדירה מכרוה לפי דעת נותן המעות שהוא הבעל.
ב. הסכם הממון שביניהם תקף והם אף פעלו לפיו [מלבד זה שהאשה לא צירפה הכנסותיה לקופה המשותפת]. לפי סעיפים 3 א' ו-3 ב' להסכם אם הם ירכשו לאחר הנישואין דירה שתרשם על שם שניהם, לאחר שתשלים האשה את ימיה יעבור חלקה בדירה לבעל או ליורשיו. לדבריו הוא קנה הדירה ע"פ ההסכם ורשם מחציתה על שם האשה כמתנה מוגבלת לימי חייה ובכפוף לכך שלאחר מותה תחזור הדירה אליו [או ליורשיו].
ג. הבעל מציין גם כי האשה לא ערערה שנים רבות על ההסכם ואין מקום לערער על כך לאחר תקופה כה ארוכה.
כמו כן הבעל טוען כי הוא לא התחייב לקנות לאשה חצי דירה וגם אם היה נותן לה המתנה היה מקום לבטלה הן ע"פ החוק והן לפי דין תורה עקב התנהגותה הרעה של האשה.
ד. לטענת הבעל ההסכם תקף לא רק ע"פ החוק אלא גם לפי דין תורה כי בהסכם צויין [בסעיף 11] שהצדדים מודים שקיבלו קנין המועיל על התחייבותיהם שבהסכם.
ה. הבעל מדגיש שסעיפי ההסכם הנוגעים לתקופה שהם לא ביחד מתייחסים בעיקרם לא למצב של גירושין אלא לזכויות הבעל או האשה לאחר פטירת בן הזוג [כגון: זכות האשה למגורים בדירה (בסעיף 3 א') וזכותה לקבל קצבה (בסעיף 3 ג')].
האשה טוענת כי מחצית הדירה שייכת לה ללא הגבלות (ולאחר פטירתה תעבור הדירה ליורשיה).
עיקרי טיעוניה הם:
א. אומנם מחצית הדירה עדיין לא רשומה ע"ש האשה בטאבו עקב עצירת הליכי הרישום ע"י הבעל בשנת 2001 אך לאשה יש זכויות חוזיות בדירה וזוהי אינה התחייבות של הבעל לתת לה מתנה אלא מתנה שהבעל כבר נתן לה.
ב. הסכם הממון אינו תקף כי הוא לא אושר כדרישות החוק ע"י נוטריון, רושם נישואין או ערכאה משפטית וביה"ד כפוף לחוק יחסי ממון. לפיכך אין בכח ההסכם לבטל זכויותיה במחצית הדירה שנקנתה על שמה. האשה אף מוסיפה שהיא הבינה שההסכם נעשה רק למראית עין כדי לרצות את אבי הבעל.
ג. כל השנים הצדדים לא פעלו לפי ההסכם, הבעל לא נתן לה קצבה ולא היה חשבון בנק משותף וכיוצא בזה ואין פגם בכך שכל השנים לא ערערה האשה על ההסכם.
ד. המתנה אינה על תנאי כי בחוזה קנית הדירה לא היתה הכפפה להסכם ואם לא הותנה על כך מראש זוהי מתנה מוחלטת ולא מתנה על תנאי. כמו כן אי אפשר לבטל מתנה שנתקבלה מצד שלישי (מוכרי הדירה).
ה. מאחר וזו מתנה מוחלטת אין הבעל יכול לבטל המתנה עקב התנהגותה כי האשה לא מרדה והבעל לא הוכיח שהיא מרדה.

ד. זכויות האשה בדירה לפי לשון ההסכם
לפני שנדון בתקפותו של ההסכם ובהשלכות לנידוננו נבדוק מהם זכויות האשה לפי לשון ההסכם.
ראשית יש להעיר כי יש פגמים לשוניים בניסוח ההסכם באופן שיכול ליצור מחלוקות בפרשנותו. כדוגמא נציין שלא תמיד יש הבחנה ברורה בכל המקומות באם מדובר על סיום הנישואין ע"י גירושין או ע"י פטירת אחד מבני הזוג.
הבעל טוען כי ההסכם התיחס בעיקרו למצב של פטירת אחד מבני הזוג ולא למצב של גירושין. אילו הניסוח היה מפורש לא היה מקום להתלבטות בענין זה.

(1) סעיף 6: תום נישואין האם בפטירה ו/או בגירושין?
באם נבחן את סעיף 6 בו מדובר על חלוקת הרכוש בתום הנישואין יש לדון האם הכוונה בזמן גירושין או בזמן פטירה או בשני המקרים.
מבחינה לשונית ההגדרה היא כללית בתום הנישואין. הבעל טוען כי באופן כללי ההסכם לא מדבר במפורש על גירושין. ברם, בסעיף זה קשה לומר שמדובר רק על מצב של פטירה. מדובר על חלוקת הרכוש המשותף בין הצדדים. באם היה מדובר על פטירה בלבד היה צריך להיות מנוסח שתהיה חלוקה שווה בין יורשי בן הזוג שנפטר לבין בן הזוג שנותר בחיים. (ואין לדחות זאת בטענה שהבטוי בין הצדדים כולל גם את היורשים שהרי בסעיפים 3 א' ו-3 ב' ישנה הבחנה ברורה בין מצב בו זכות הבעלות תעבור לאיש לבין מצב בו זכות הבעלות תעבור ליורשיו).
משום כך נראה יותר שכונת סעיף זה על חלוקה שווה של הרכוש המשותף לא רק לאחר פטירה אלא גם לאחר גירושין, (לא מסתבר שההתייחסות בסעיף זה רק למצב של גירושין ואין כלל התייחסות למצב של פטירה).

(2) סעיף 3 א': זכות מגורים
הניסוח הלקוי בולט ביותר בסעיף 3 א'. כאשר קוראים סעיף זה לפני התיקון בכתב יד נוצרות התלבטויות קשות בדבר זכות המגורים של האשה בדירה כאשר הדירה תירשם לא בחלקים שווים ע"ש שניהם. הסיבה היא כי בנוסח המקורי כתוב שבאם ירכשו דירה והבעל ימות לאשה זכות מגורים אם הדירה תרשם ע"ש שניהם בחלקים שווים.
באופן תיאורטי ניתן לטעון שזכות המגורים מותנית ברישומה ע"ש שניהם בחלקים שווים אך אם החלוקה אחרת (כגון %60 לאחד מהם או %100 לאחד מהם) אין לאשה זכות מגורים.
לאחר הדפסת ההסכם נוספו בו לפני החתימות בשורה הראשונה בסעיף 3 א' בכת"י המלים: והדירה תירשם על שם האיש. תוספת זו מהווה "טלאי על גבי טלאי" ויוצרת סתירה נוספת. כאשר קוראים את הסעיף עם התוספת בכתב יד יש קושי נוסף. באם קוראים את הכתוב כפשוטו המשמעות היא: באם יקנו דירה על שם האיש והאיש ימות, לאשה זכות מגורים באם הדירה תרשם על שם שניהם בשוה. משפט שכזה כמובן שיש בו סתירה פנימית. האם זכות המגורים
כאשר רשום ע"ש הבעל? בפועל יוצא שלפי סעיף זה כפשוטו אין מצב שבו לאשה זכות מגורים כי לא יכול להיות מצב שבו הדירה מצד אחד תרשם ע"ש האיש ומצד שני תירשם על שם שניהם בשווה. (באופן תיאורטי ניתן לפלפל ולומר שהכוונה היא כזאת: באם הדירה ע"ש האיש - לאשה זכות מגורים ובאם הדירה ע"ש שניהם לאשה זכות לקבל דמי שכירות. אך כמובן שהדבר אפשרי מבחינה לשונית באם היה הפסק לשוני בין זכות המגורים לזכות ההשכרה אך ודאי שלא לכך היתה הכוונה. פלפול מעין זה ניתן היה גם לומר לגבי הנוסח שלפני התוספת בכתב יד. ואז: זכות המגורים ללא הגבלה ואילו זכות ההשכרה רק באם הבעלות שווה, אך גם בנוסח זה לא מסתבר שכך היתה הכוונה.
בנוסף לכך, לפי ההסכם זכות המגורים לאשה מתייחסת למצב שבו הבעל ימות לפניה. לא ברור מלשון ההסכם האם הכוונה רק למצב שהאשה תתאלמן או שזכות המגורים לאשה קיימת גם לאחר הגירושין (כאשר לאחר מכן ימות האיש). אך קצת יותר מסתבר שזכות המגורים מתייחסת למצב שהאשה תתאלמן ולא למצב שבו האשה תהיה גרושה.

(3) בעלות האשה במחצית הדירה לפי סעיף 3:
האמור לעיל מתייחס לענין זכות המגורים בדירה. יש לבחון את לשון
ההסכם בהתייחס לבעלות האשה על מחצית הדירה. לפי סעיף 3 א' וסעיף 3 ב' בלי התוספת בכתב יד יוצא שאם ירכשו דירה ע"ש שניהם בשוה אזי לאחר פטירת האשה תעבור הבעלות על חלקה בדירה לאיש או ליורשיו.
גם כאן יש לדון האם העברת הבעלות לאיש או ליורשיו מתייחסת לפטירת האשה בזמן היותה נשואה או אלמנה או שהכוונה היא בזמן פטירת האשה כגרושה (או שהכוונה לשני המצבים). אין על כך הבהרה מפורשת בסעיף 3 להסכם.
האפשרות שהכוונה רק למצב של פטירתה כנשואה או אלמנה היא אפשרית מבחינה לשונית אך יש בה מבחינה מסוימת חוסר הגיון. לפי אפשרות זו המשמעות היא שאם היא מתגרשת, בעלותה במחצית הדירה היא מוחלטת ואילו אם היא לא מתגרשת אזי בעלותה תפסק בפטירתה. אפשרות זו יש בה קושי הגיוני כי יוצא שכגרושה היא תקבל במתנה שנתן לה הבעל זכויות רבות יותר מאשר כאלמנה או כנשואה.
האפשרות שהכוונה רק למצב של פטירתה כגרושה היא אפשרית מבחינה הגיונית ומשמעה שכנשואה או אלמנה בעלותה מוחלטת גם לאחר פטירתה ואילו כגרושה בעלותה תהיה מוגבלת. ברם, אפשרות זו אינה מסתברת מבחינה לשונית.
אילו הכוונה היתה רק למצב של גירושין לפני הפטירה היה צורך להדגיש זאת בהסכם.
משום כך, כאשר בוחנים את סעיף 3 לכשעצמו ישנה יותר הסתברות שהכוונה לשני המצבים הן לפטירתה כנשואה או אלמנה והן לפטירתה כגרושה ובשני המצבים בעלותה בדירה מוגבלת עד לפטירתה (אך גם אפשרות זו יש בה קושי, כי לפי אפשרות זו יוצא שלגבי זכות המגורים יתכן וההתייחסות היא רק לגבי מצב של אלמנה ואילו לגבי הבעלות בדירה ההתייחסות היא לשני המצבים).

(4) פגמים לשוניים נוספים בסעיף 3 א'.
בנוסף לאמור דלעיל יש לציין שיש קשיים לשוניים נוספים בסעיף 3 א'.
משמעות הנוסח בסעיף 3 א' הוא: באם יקנו דירה והבעל ימות, לאשה זכות מגורים או זכות להשכירה אם הדירה ע"ש שניהם בשווה, אולם לאחר פטירת האשה תופסק בעלותה.
באופן תיאורטי ניתן היה אולי לטעון שהפסקת בעלותה בדירה רק באם הדירה ע"ש שניהם בשווה. באם לדוגמא לאשה %25 או %75 בדירה אזי בעלותה לא תפסק בפטירתה שהרי החוזה מתייחס להפסקת הבעלות שלה רק במקרה שהדירה ע"ש שניהם בשווה. ברם, מבחינת המשמעות נראה שהניסוח לקוי והכוונה גם במקרים אלו ובכל מקרה פלפול זה אינו רלוונטי כי במקרה שלפנינו הדירה ע"ש שניהם בחלקים שווים.
ניסוח לקוי זה יכול ליצור גם טיעונים אבסורדיים נוספים, לא כתוב בסעיף זה מי יממן רכישת הדירה. כתוב שבמידה והם ירכשו דירה ע"ש שניהם בעלותה תופסק בפטירתה. באם הכוונה בסעיף זה שהם ירכשו במימון שווה יצא מצב אבסורדי ולפיו באם הבעל מממן - בעלותה מוחלטת ובאם האשה מממנת מחצית - בעלותה תופסק בפטירתה, דבר זה כמובן אינו הגיוני. כמו-כן, בלשון ההסכם אין הגבלה וסתימת הלשון משמעה ששניהם ירכשו דירה ואין זה משנה מי יממן אותה ובכל מקרה בעלות האשה תופסק בפטירתה. אך גם פרשנות זו יכולה ליצור מצב אבסורדי. יכול להיות מצב שהאשה תממן מחצית הדירה ואעפ"כ בפטירתה תופסק בעלותה במחצית הדירה. אפשרות זו אינה כ"כ הגיונית אך באופן תיאורטי יכול להיות מצב אבסורדי אף יותר. האשה תממן כל הדירה ותרשום מחצית ע"ש הבעל ובפטירתה יצאו יורשיה "קרחים" לגמרי וגם המחצית השניה תעבור לבעל או ליורשיו.
מבחינה לשונית הגבלת בעלותה של האשה בפטירתה מתייחסת לכל אפשרויות המימון. מבחינת ההגיון יותר מסתבר שזה מתייחס למצב שבו הבעל מממן הדירה אך הדבר אינו מצויין בהסכם. (כמו"כ יש מקום לדון מה קורה כשהאשה מממנת 1/4 מהדירה ונרשם על שמה מחצית דירה).
ברם, ענין המימון אינו רלוונטי במקרה שלפנינו כי במקרה שלפנינו הבעל מימן קנית הדירה ומימלא פשוט שבמימון הבעל, בעלות האשה נפסקת בפטירתה וכל הספיקות הם האם זה מתייחס גם למצב של פטירתה כגרושה וכדלעיל.
יש להדגיש כי כל האמור לעיל מתייחס לנוסח ללא התוספת בכתב יד. בפועל חתמו הצדדים גם על התוספת בכתב יד ובכך נוצר קושי לשוני נוסף. לפי הנוסח עם התוספת סעיף 3 א' אינו ברור. המשמעות של סעיף 3 א' עם התוספת בכתי" היא: באם יקנו דירה ע"ש האיש והאיש ימות, לאשה זכות מגורים או דמי שכירות אם הדירה ע"ש שניהם, אולם לאחר פטירתה תעבור הדירה ליורשיו. התיקון יוצר משפט שאינו מנוסח כראוי. האם מדובר על דירה שע"ש האיש או על דירה שע"ש שניהם. ואם נאמר שהכוונה שזכות המגורים מדברת כשהדירה ע"ש האיש ואילו הבעלות המוגבלת מדברת במקרה שהדירה ע"ש שניהם היה צורך לנסח זאת בשני משפטים ולא במשפט אחד. קושי לשוני זה נובע מהכנסת תוספת בכתב יד כאשר לא בודקים ההשלכות הלשוניות של התוספת לאורך כל הסעיף. מסתבר, שהכוונה לענין הבעלות כפי שהיה גם לפני התוספת. (נציין כי בסעיף 3 א' יש גם טעויות סופר כגון: בשורה הראשונה: נישואייהם וצ"ל נישואיהם וכן בסוף הסעיף תעביר הדירה וצ"ל תעבור הדירה).
לסיכום, הניסוח הלקוי של סעיף 3 א' יוצר קשיים רבים בהבנתו אך לגבי הנוגע לעניננו מסתבר שלפי סעיף זה גם בגירושין בעלות האשה במחצית הדירה תפסק לאחר מכן בפטירתה (להלן בפרק ט' נצביע על פגם לשוני נוסף בסעיף 6).

(5) בעלות האשה במחצית הדירה - סתירה בין סעיף 3 לסעיף 6
כל האמור לעיל מתייחס להבנת סעיף 3 א' לכשעצמו. בסעיף 6 נאמר שבתום הנישואין יחולק הרכוש המשותף שרכשו בנישואין כאמור בסעיף 4 ג' (3) והקופה בסעיף 4 (א'). כבר צוין לעיל כי מסתבר שסעיף זה מתייחס גם למצב של גירושין (כי אם הוא מתייחס רק למצב של פטירה הביטוי יחולק בין הצדדים היה צריך להיות מנוסח יחולק בין בן הזוג שנותר בחיים ליורשי בן הזוג שנפטר).
לפיכך יוצא שלפי סעיף 6 בזמן הגירושין יחולק רכושם המשותף שנרכש על ידם בתקופת הנישואין כאמור בסעיף 4 (ג') (3). סעיף 4 (ג') (3) מתייחס למעשה לכל הרכוש שיחליטו הצדדים לרכוש בהחלטה משותפת לאחר הנישואין. אין בסעיף זה הדגשה מי מהם יממן את הרכישה ומשמע שכל הרכוש שירכשו בהחלטה משותפת (הן במימון האיש, והן במימון האשה והן במימון משותף) יחולק ביניהם לכשיתגרשו.
לפי הנחה זו הדירה שמימן הבעל ורשם על שם שניהם אף היא נכנסת בקטגוריה של הרכוש המצוין בסעיף 4 ג' (3) שהרי גם הדירה נקנתה לאחר הנישואין בהחלטה משותפת.
ואם נמשיך בדרך זו יצא שלפי סעיף 6, בזמן הגירושין יחולק ביניהם הרכוש המשותף לרבות הדירה. לפי הבנה זו החלוקה היא סופית והאשה תקבל מחצית הדירה ללא הגבלות לאחר פטירתה.
אם זו הכוונה בסעיף 6 אזי ישנה סתירה בין סעיף 6 לבין סעיף 3 א'.
לפי סעיף 3 א', זכות האשה לאחר הגירושין בדירה תופסק בפטירתה ואילו לפי סעיף 6, זכותה לאחר הגירושין בדירה היא מוחלטת.

(6) האפשרויות לישוב הסתירה וההשלכות לנידוננו:
לישוב הסתירה ניתן לומר שתי אפשרויות כאשר בכל אחת מהן יש קושי מסוים. הבעיה היא שיש לכך השלכה רבה במקרה שלפנינו.
אפשרות א': סעיף 6 מתייחס גם לדירה וכדי שלא תהיה סתירה לכך מסעיף 3 א' נצטרך לדחוק ולומר שסעיף 6 מתייחס גם למצב של גירושין ואילו סעיפים 3 א' ו- 3 ב' לא מתייחסים למצב של גירושין אלא רק למצב של פטירה כנשואה או אלמנה. (הדוחק הוא שבלשון ההסכם משמע שסעיף 3 מתייחס אף הוא למצב של גירושין. בנוסף לכך התוצאה תהיה לא הגיונית שכאלמנה היא תקבל פחות מאשר כגרושה וכפי שהזכרנו לעיל).
אפשרות ב': סעיף 3 א' מתייחס גם למצב של פטירת האשה כגרושה, וכדי שלא תהיה לכך סתירה מסעיף 6 נדחוק ונאמר שסעיף 6 מתייחס לכל הרכוש מלבד הדירה שלגביה ישנה התייחסות מפורשת בסעיף 3. (הדוחק הוא שבלשון סעיף 6 אין חילוק בין שאר הרכוש והדירה ויש צורך לקבוע כי מאחר ולגבי הדירה ישנה התייחסות נפרדת, לכן נצטרך לומר שסעיף 6 לא התייחס לדירה).
במקרה שלפנינו ישנו הבדל משמעותי בין שתי האפשרויות. לפי אפשרות א': בגירושין יש לאשה בעלות מוחלטת במחצית הדירה. לפי אפשרות ב': בגירושין בעלות האשה במחצית הדירה מוגבלת עד לפטירתה.
ישנה אף אפשרות לומר שמבחינה לשונית טהורה אפשרות א' היא הפחות דחוקה ומבחינת ההגיון ורוח ההסכם אפשרות ב' היא הפחות דחוקה.
הקשיים בניסוח ההסכם נובעים מפגמים בניסוחו. כדי למנוע הסתירה דלעיל היה מספיק להוסיף מספר מלים קטן למנוע ספיקות. כגון: בסעיף 6 לפני: וכן הקופה המשותפת להוסיף בסוגריים: לרבות הדירה המוזכרת בסעיף 3 א' או להוסיף: למעט הדירה וכו' (לפי מה שסוכם). כמו כן היה רצוי להדגיש מה הכוונה תום הנישואין: בפטירה, גירושין או בשני המקרים. גם בסעיף 3 א' ניתן היה להבהיר במפורש מהם הזכויות לאחר גירושין.
{וכדוגמא נוספת נציין כי סעיף 4 (ג) (3) שממנו נובעת חלק מההתלבטות מנוסח בצורה לשונית לקויה. לפי לשון הסעיף כפשוטו למעשה כתוב: "מהקופה המשותפת יוצאו ההוצאות: כל רכוש שיירכשו". דהיינו, מהקופה המשותפת יוציאו הצדדים את הרכוש שרכשו במשותף. כמובן שאין זו הכוונה. והניסוח הסביר הנכון בסעיף 4 (ג') (3) צ"ל: הוצאות הקשורות לכל רכוש משותף וכו' (והמשמעות שיוציאו מהקופה המשותפת להוצאות הקשורות לרכוש המשותף). להלן בפרק ט' נראה קושי לשוני נוסף בסעיף 6 להסכם.
הפגמים בנוסח של ההסכם נותנים אף מקום לשקול עד כמה ניתן לדקדק בלשונו של הסכם מסוג זה שניסוחו כה לקוי. כמו כן, כאשר ישנם ספיקות בלשונו של שטר קיי"ל דיד בעל השטר על התחתונה. במקרה שלנו ללא ההסכם האשה בעלת הזכויות במחצית הדירה והבעל רוצה בעקבות השטר-ההסכם להוציא ממנה זכויות בדירה וכשיש ספיקות, יד בעל השטר (הבעל) על התחתונה.
לסיכום האמור לעיל: בענין הזכויות בדירה לפי לשון ההסכם, הצדדים חלוקים בדבר זכות האשה במחצית הדירה לאחר פטירתה כגרושה. בנוסח ההסכם ישנם קשיי ניסוח רבים והקושי העיקרי הרלוונטי לענין זה הוא הסתירה שבין סעיף 3 א' לסעיף 6 וישנן שתי אפשרויות דחוקות לישוב הסתירה. לפי אפשרות א' בעלות האשה מוחלטת ולפי אפשרות ב' בעלותה תופסק בפטירתה. ההכרעה בין שתי האפשרויות איננה מי מהן טובה יותר אלא מי מהן פחות גרועה ומשום כך ההכרעה היא קשה. במקרה של ספק יש אף מקום לשקול שיד בעל השטר (הבעל) על התחתונה.
אך כל האמור לעיל הוא לפי האמור בהסכם. הצדדים גם חלוקים לגבי תקפות ההסכם ותקפות המתנה ונתייחס אף לכך.

ה. תקפות המתנה
לצדדים טענות רבות הקשורות לזכויות האשה במחצית הדירה ונתייחס אליהם.
האשה טוענת שהיא הבינה שההסכם נעשה למראית עין כדי לרצות את אבי הבעל ואין בכוחו לבטל המתנה שקיבלה מהבעל (מחצית דירה). טענה זו לכשעצמה אין בה כדי לבטל את ההסכם באם נקבע שהוא תקף. הסכם תקף יבוטל בטענה שנעשה למראית עין רק במקרים חריגים ביותר ולא במקרה שלנו.
האשה אף טוענת כי היא קיבלה הדירה במתנה גמורה ולא במתנה על תנאי כי לא הותנה על כך מראש. גם טענה זו לכשעצמה איננה מספיקה.
באם נקבע שההסכם תקף ובאם נפרש שלשון ההסכם בסעיף-3 מתייחס גם למצב של גירושין אזי יוצא שבהסכם נעשה תנאי מראש שהמתנה מוגבלת וממילא התוצאה היא שנעשתה מתנה עם תנאי מראש.
הבעל טוען שהאשה עדיין לא קיבלה מתנה משום שהדירה עדיין רשומה על שם המוכרים. טענה זו יש לשלול. גם לפני רישום הדירה בטאבו יש לאשה זכויות מכח החוזה בדירה. הבעל אמנם צודק שהוא עדיין לא נתן לה במתנה בעלות על חצי דירה. ברם, הבעל נתן לה מתנה שהגדרתה קצת אחרת.
ניתן להגדיר זאת באופן הבא. הבעל נתן לאשה מתנה שתיאורה הוא: "זכויות חוזיות בדירה שניתן בעתיד להופכן לבעלות בדירה".
הבעל טוען כי הוא לא התחייב לתת לאשה במתנה חצי דירה. לכשעצמה, טענה זו צודקת כי אכן בהסכם אין התחייבות לרשום על שם האשה חצי דירה.
אלא שאין אנו דנים האם הייתה התחייבות לתת מתנה. הבעל נתן לאשה בפועל מתנה (זכויות בדירה) ועלינו להחליט באם המתנה מוחלטת או שיש לבטלה או להגבילה.
אין לקבל את הטענה שהמוכר נתן את הדירה לפי דעת בעל המעות. למוכר אין שיקול דעת להחליט באם לתת מחצית מהדירה לאשה באופן מוחלט או לא.
המוכר התחייב בחוזה לתת לאשה מחצית הדירה באופן מוחלט ולגביו האשה היא הקונה את מחצית הדירה (ובאם יש הסכם תקף בין הבעל לאשה בזכות הבעל לתבוע האשה להעביר לו את חלקה בדירה אך אין זה שייך למוכר).
הבעל טוען כי גם אם יוחלט שהוא נתן לה במתנה חצי דירה עקב התנהגותה יש לבטל את המתנה. ברם, ביה"ד סבור כי הבעל לא הוכיח טענותיו וכמו כן אין עילה הלכתית לקבוע במקרה שלנו שמתנותיו לאשה חוזרות.
הבעל טוען כי אין לאשה זכות כיום לערער על ההסכם ועל אי תקפות המתנה כי שנים רבות היא לא ערערה על כך. טענה זו אין לקבלה וזכותה של האשה גם כיום במהלך הדיונים על הרכוש לטעון טענות מסוג זה (אדרבא, גם אם ניתן היה לטעון טענות של "מעין התיישנות" וכדו' היה ניתן לטעון אותם כלפי הבעל, הבעל נתן לאשה מתנה לפני כ-16 שנה (זכויות מוחלטות בדירה) וכיום לאחר 16 שנה הוא רוצה מכח ההסכם לבטלם ומדוע לא טען זאת קודם.
אך, כמובן, גם הבעל זכאי לטעון זאת ויש לבחון את הטענות לגופן.
לסיכום: הבעל נתן לאשה לאחר הנשואין במתנה זכויות בעלות במחצית הדירה. המתנה היא מוחלטת גם לאחר פטירתה ואין המתנה חוזרת עקב טענות הקשורות להתנהגות האשה. ברם, באם יש הסכם תקף ולפיו המתנה בגירושין מוגבלת עד פטירתה אזי לכשיתגרשו הצדדים, לאחר פטירת האשה תעבור הבעלות במחצית דירה זו לבעל או ליורשיו.

ו. תקפות ההסכם
האשה טוענת כי ההסכם אינו תקף כי הוא נעשה בפני עו"ד שאינו נוטריון בניגוד לדרישות החוק.
הבעל טוען כי ההסכם תקף הן על פי חוק יחסי ממון והן ע"פ ההלכה. כסיוע לטענתו שההסכם תקף ע"פ החוק מביא ב"כ הבעל אסמכתאות ממספר פסקי בג"ץ שעסקו בענין. לדבריו פסקי בג"ץ אלו מוכיחים שההסכם תקף למרות שלא אושר משפטית. ב"כ האשה בתגובתו טוען שפסקי הבג"ץ אינם רלונטיים במקרה שלפנינו וכפי שפירט בתגובתו מיום 4/4/05.
טענתו העיקרית של הבעל מסתמכת על בג"ץ גמליאל שצורף לתיק ולפיו סעיפים בהסכם בכתב על נכסים שלא יאוזנו אינם צריכים אישור משפטי וכפי שעולה מסעיף 5(א)(3)לחוק.
ברם, יש מקום לחלק בין שני סוגי הסכמים. סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון עוסק בהסכם בכתב בין בני זוג שמתייחס לנכסים שאין רוצים לאזנם.
לגבי הסכם ממון כולל שבו ישנם גם סעיפים רכושיים שמתייחסים לנכסים שלא יאוזנו, אין סעיף זה מתייחס וההתייחסות לגביהם היא בסעיפים 1 ו-2 לחוק. דהיינו הסכם בכתב בין בני זוג שתוכנו: מה מרכושם לא יאוזן תקף ללא אישור ערכאה משפטית. הסכם ממון כולל בין בני זוג ובו גם סעיפים שתוכנם: מה מרכושם לא יאוזן, אינו תקף ללא אישור ערכאה משפטית וגם סעיפים אלו אינם תקפים. (אגב, באם לא נאמר כן יווצר מצב ולפיו כל הסכם ממון בין בני זוג שלא יאושר משפטית חלקו יהיה תקף וחלקו אינו תקף).
בנוסף לאמור לעיל ישנו הבדל נוסף בין האמור בסעיף 5(א)(3) לחוק לבין ההסכמה הנדונה בפנינו בסעיף 3א' להסכם. בסעיף 5(א)(3) מדובר על הסכם שתוכנו: מה מרכוש הצדדים לא יאוזן. לא מדובר שם על הסכם בו תעבור הבעלות בנכס מסויים מבן זוג למשנהו. מדובר רק על איזון משאבים שהוא חישוב כספי בלבד. ונבהיר כוונתנו.
כאשר לדוגמא נקנתה דירה על שם הבעל בתקופת הנישואין, חוק יחסי ממון אינו מקנה לאשה בעלות במחצית הדירה. החוק מקנה זכות כספית בשווי מחצית הדירה במסגרת איזון המשאבים. בני הזוג יכולים להסכים ביניהם שהאשה לא תקבל מחצית משווי הדירה. הסכם כזה תוכנו הוא: שהדירה לא תאוזן והסכם זה בכתב אינו צריך אישור משפטי לפי סעיף 5(א)(3). כאשר לדוגמא נקנתה דירה בזמן הנישואין ונרשמה על שם שני בני בזוג בשווה אזי לאשה יש בעלות במחצית הדירה. בני הזוג יכולים להגיע להסכם כי על אף שמחצית הדירה שייכת לאשה, מחצית דירה זו תועבר על שם הבעל בתנאים מסויימים (כגון: אם יגורו תקופה מסויימת בנפרד, בגרושין, בפטירת האשה וכדומה). הסכם כזה הוא לגיטימי אך אין הוא הסכם שהדירה לא תאוזן.
ההסכם הוא על העברת הבעלות במחצית הדירה מהאשה לבעל. הסכם זה אינו בכלל האמור בסעיף 5(א)(3) ולכן יש צורך לאשרו בפני ערכאה משפטית ככל הסכם ממון.
(היה אולי מקום לפלפל שהסכם מסוג זה שלא אושר משפטית אינו תקף לגבי העברת הבעלות במחצית הדירה מהאשה לבעל, אך על כל פנים יהיה לו תוקף לענין איזון המשאבים. לשם כך נצטרך לתת פרשנות להסכם ולפיה הכוונה גם שבעלותם בדירה לא תחושב בחישוב הרגיל במסגרת איזון המשאבים ולגבי האיזון שוויה כולו יחושב לטובת הבעל.
לפי פרשנות זו הבעל לא יקבל מהאשה את הבעלות במחצית הדירה שעל שמה אך הוא יהיה זכאי לקבל ממנה מחצית משווי הדירה ופרשנות זו שייכת לסעיף 5(א)(3) והיא תקפה ללא אישור משפטי. ברם, פרשנות זו להסכם היא מרחיקת לכת וקשה לקבלה. (כמו כן אין זה הכרחי שהסכם על העברת בעלות יהיה תקף ללא אישור משפטי לגבי ההשלכות שלו על האיזון ואולי רק הסכמה על מה לא יאוזן תקפה ללא אישור משפטי).
לגבי עצם החילוק השני שהבאנו שבין העברת בעלות (המקרה שלנו) לבין חישוב כספי באיזון משאבים לפי סעיף 5(א)(3) לחוק יש לבחון באם העדר ההתייחסות לכך בבג"ץ גמליאל משמעה שלילת החילוק הנ"ל (בבג"ץ גמליאל ההסכם היה שלאשה לא יהיה חלק בדירה באריאל שמחציתה נרשמה על שמה). אך בכל מקרה אין בכך לשלול את החילוק הראשון שהבאנו בין הסכם ממון כולל ובו סעיפים מה לא יאוזן (המקרה שלנו) לבין הסכם מה לא יאוזן (הנדון בבג"ץ גמליאל).
לסיכום, הדעת נוטה כי מאחר ומדובר בהסכם ממון כולל, גם הסעיפים שבו שקובעים מה לא יאוזן (וכ"ש הסעיפים על העברת בעלות) צריכים אישור משפטי. העדר האישור המשפטי במקרה שלנו גורם שעל פי החוק ההסכם אינו תקף.
לדברים לעיל ישנה גם השלכה הלכתית. הבעל טוען כי סעיפי ההסכם תקפים לפי דין תורה. בסעיף 11 נעשה להתחיבויות שבהסכם קנין "אודיתא" (ואף במבוא בסופו מצויין שרצון בני הזוג שההסכם יקבל תוקף לפי המשפט העברי).
באם היינו מניחים שההסכם תקף לפי החוק אזי גם ללא קנין האודיתא היה מקום לדון שההסכם תקף מדין סיטומתא וקנין האודיתא נותן חיזוק הלכתי להסכם. ברם, מאחר והדעת נוטה שההסכם אינו תקף חוקית יש לדון האם הסכם הלכתי מסוג זה יועיל כאשר בחוק ישנה התניה נוספת (של אישור משפטי). יש אולי מקום לדון האם לדמות זאת לקנין כסף במקום שנהגו בשטר.
כמו כן לגבי עצם קנין האודיתא יש מקום לדון שהאודיתא נעשתה בכתב יד ולא בפני עדים וידוע שדנו הפוסקים (בחו"מ ס' מ' ועוד) לגבי קנין אודיתא ללא עדים. מאידך, יש גם לדון בתוקף ההלכתי של הסכם זה מדין "הן הן הדברים הנקנים באמירה". מכאן, שיש מקום לדון בתקפות ההסכם לפי דין תורה.

ז. הזכויות בדירה מכח הדין
העולה מהאמור לעיל: לאחר שנישאו, הבעל (שמימן קניית הדירה) נתן לאשה מתנה מוחלטת של זכויות בעלות במחצית דירה. ברם, יש הסכם שלשונו ופרשנותו איננה ברורה (סתירה בין סעיף 3 לסעיף 6 וכו'). לפי אפשרות א', גם לפי ההסכם, זכויות האשה בדירה לא יופסקו בפטירתה באם היא תהיה גרושה (והזכויות יופסקו רק באם היא תהיה נשואה בפטירתה).
לפי אפשרות ב', לפי ההסכם זכויותיה בדירה לכשתתגרש, יופסקו בפטירתה (ויועברו לבעל או ליורשיו). אלא שישנם בעיות קשות לגבי תקפות ההסכם לפי החוק (והבאנו גם את הצדדים לגבי התוקף ההלכתי).
באם ההסכם אינו תקף אזי המתנה לאשה מוחלטת.
יש כאן כביכול מעין "ספק ספיקא". ניתנה מתנה, יש הסכם שספק רב אם הוא תקף וגם אם נאמר שהוא תקף יתכן ואין הוא מגביל את המתנה.
כדי להגביל את המתנה יש לקבוע שני דברים: א. שההסכם תקף. ב. שפרשנות ההסכם כפי אפשרות א'.
יש להדגיש שכל הויכוח הוא על זכויות הבעלות של האשה במחצית הדירה לכשתתגרש האם ימשיכו לאחר פטירתה (ליורשיה) או שהם יופסקו(ויועברו לבעל או ליורשיו). אין ספק ואין מחלוקת שלאחר גירושי האשה ועד פטירתה יש לה זכויות בעלות במחצית הדירה.
כמו כן דברינו לעיל עוסקים בזכויות הבעלות של האשה במחצית הדירה.
ישנו דבר נוסף והוא זכות המגורים של האשה בכל הדירה (ולא במחציתה) לאחר הגירושין לכל ימי חייה. העובדה שהיא קיבלה במתנה מחצית דירה ודאי שלא נותנת לה זכות מגורים במחצית השניה לאחר הגירושין. זכות המגורים נזכרת בסעיף 3 א' להסכם וכבר הבאנו לעיל (בפרק ד'(2))שמלשון ההסכם יותר מסתבר שזכות המגורים ניתנת לה כאלמנה ולא כגרושה. בנוסף, באם ההסכם אינו תקף ודאי שאין לה זכות מגורים. יתכן אמנם שבזמן חתימת ההסכם חשבה האשה שההסכם תקף ושהיא גם חשבה שסעיף 3 א' מקנה לה זכות מגורים גם לאחר גירושין, אך גם אם האשה חשבה כך בטעות עדיין אין בכך כדי לתת לה זכות מגורים. באם משמעות ההסכם אחרת או באם ההסכם לא תקף (יצוין, כי בזמן ההסכם האשה היתה מודעת לכך שיתכן והיא לא תקבל במתנה בעלות על חצי דירה כי בהסכם הוכנסה תוספת בכתב יד המצביעה על אפשרות כי הדירה תרשם על שם האיש בלבד).
יש להוסיף שהאשה כיום אף טוענת שההסכם נעשה לדעתה כמראית עין בלבד (להפיס דעת אבי האשה) לכן לטענת האשה אין היא יכולה כיום לומר שהיא חשבה שמגיע לה זכות מגורים. כמו כן, לטענת האשה ההסכם תקף ואם ההסכם אינו תקף ודאי שלא מגיע לה זכות מגורים. (להלן בפרק הבא נביא נימוק נוסף מדוע לא תנתן לאשה זכות מגורים, אך גם ללא הנימוק דלהלן, לאור האמור לעיל אין לתת לאשה זכות מגורים בכל הדירה ויש רק לדון בבעלותה במחצית הדירה לאחר פטירתה).
כפי שהבאנו בתחילת פרק זה, הבעל נתן לאשה במתנה זכות בעלות במחצית הדירה באופן מוחלט. כדי להגביל המתנה יש צורך גם לקבוע שההסכם תקף וגם להכריע שהפרשנות הנכונה בהסכם מגבילה המתנה. משום כך קשה לקבוע שיש בכח ההסכם להגביל את המתנה.
אך נראה שיש סברא חזקה להגביל את המתנה מטעם אחר. גם אם נאמר שאין בכח ההסכם להגביל המתנה, הבעל לא היה סבור כן. הבעל בזמנו חשב שההסכם תקף חוקית, אילו היה יודע שאישור העו"ד אינו מספיק ודאי שהיה דואג לאשר ההסכם חוקית לפני שיקנה דירה שירשום מחציתה ע"ש האשה.
כמו כן, גם אם אנו היינו מכריעים בפרשנות ההסכם כאפשרות א', סביר להניח שהבעל הבין בפרשנות ההסכם כאפשרות ב'(שההסכם מגביל את המתנה).
(נציין שב"כ האשה שטוען שאין הגבלות במתנה מנמק הוא זאת בטיעונים אחרים ואין הוא טוען כטענה חלופית נוספת שהפרשנות בהסכם כאפשרות א').
משום כך נראה שמצד הדין יש מקום להגביל בעלות האשה במחצית הדירה לאחר פטירתה. הבעל אמנם נתן לה זאת במתנה מוחלטת, יש קושי להגביל המתנה מכח ההסכם אך מסתבר שחלק מהמתנה ניתנה בטעות. כאשר אדם נותן במתנה מאתיים והוא סבור שיש שם רק מנה אזי לגבי המנה האחד הוי מתנה אך המנה השני אינו נחשב כמתנה והוי כמתנה בטעות או אף פחות מכך כי הוא לא התכוון לתת חלק זה במתנה.
מכאן שהזכויות בדירה עד לפטירת האשה ניתנו שלא מתוך טעות אך הזכויות בדירה לאחר פטירתה אינם מתנה (ונחשבים כמתנה בטעות או כמתנה שלא התכוון לתת).
{הגבלה זו קיימת גם אילו הצדדים לא היו מתגרשים. לפי ההסכם ודאי שזכויות האשה יופסקו לאחר פטירתה כאלמנה. גם באם ההסכם אינו תקף יש לומר שלגבי התקופה שלאחר פטירתה נחשב הדבר כמתנה בטעות}.
לסיכום : הבאנו אמנם הרבה ספיקות ביכולת ההסכם להגביל המתנה הן ספק בפרשות ההסכם והן ספיקות לגבי תוקפו, אך מאחר וישנה סברא חזקה שהבעל לא התכוון לתת לאשה זכויות בדירה לאחר פטירתה יש קושי לקבוע שיש לאשה זכויות בדירה מכח הדין לאחר פטירתה (והקושי אינו רק בפטירתה כנשואה אלא גם בפטירתה כגרושה).

ח. זכות האשה לפצוי בגירושין
האמור לעיל מתייחס לזכויות האשה בדירה מכח הדין. בפסק הדין מיום י"ז שבט תשס"ב 30/1/02 נאמר כי על הבעל לבוא לקראת אשתו במתן פצוי הולם, ביה"ד סבור כי האשה לא הפסידה כתובתה, (ערכה הנומינאלי ב: 5/89 תשעים אלף ש"ח שהיו בזמנו בסביבות 50 אלף דולר) ובנסיבות מסויימות היא אף זכאית לפצוי "שלא תצא ריקם" מבחינה רכושית לאחר שנות הנישואין.
ביה"ד מודע לנתונים של בני הזוג שנישאו זה לזה בגיל מבוגר בזיווג שני ולהתנהלות החיים המשותפים במהלך שנות הנישואין לרבות הקשיים שהתעוררו וכפי שהשתקף במהלך הדיונים ולפי החומר שבתיקי הצדדים. לפי החומר שבתיק עולה שיש לבעל רכוש הן בישראל והן בחו"ל בנדל"ן, חברות, כספים ומניות, וגם בנכוי חובות המשכנתאות שלו עדיין הרכוש שלו רב.
בנסיבות אלו סבור ביה"ד שאין זה מן הצדק שהיקף רכושה של האשה לאחר הגירושין יהיה כפי שווי רכושה בזמן נישואיה. באם היה מתברר כי האשה זכתה מכח הדין לרכוש משמעותי נוסף מהבעל בגין חיי הנישואין, אין מקום למתן פצוי נוסף מעבר לכך. זכות האשה מכח הדין לרכוש נוסף מהבעל בגין חיי הנשואין יכול להווצר הן מכח מתנה שהבעל נתן לה בחיי הנשואין והן מכח הזכות שלה לאיזון משאבים וכפי שנפרט. ברם, באם היה מתברר כי בפועל האשה לא זכתה מהבעל לרכוש משמעותי בגין חיי הנישואין, סבור ביה"ד כי היא זכאית לפצוי כספי בגין שנות הנישואין.
האשה ודאי קיבלה מהבעל במתנה זכויות בעלות במחצית הדירה עד לפטירתה, באם היה מתברר כי האשה קיבלה זכויות אלו גם לתקופה שלאחר פטירתה סבור ביה"ד כי מתנה זו היא פצוי הולם בגירושין לשנות הנישואין ואין הצדקה למתן פצוי נוסף. ברם, באם נקבע שהמתנה שקיבלה האשה מוגבלת ומסתיימת בפטירתה, סבור ביה"ד כי באם היא לא זכתה מהבעל ברכוש משמעותי נוסף בגין חיי הנישואין היא זכאית בגירושין לפצוי נוסף של בעלות בחצי הדירה גם לאחר פטירתה (שחלקה יעבור ליורשיה).

ט. האם לאשה זכויות גם לאחר פטירה גם בדירה המשותפת וגם ברכוש נוסף של הבעל?
לגבי זכאות האשה בפועל לרכוש נוסף מהבעל בגין איזון המשאבים, הדבר שנוי במחלוקת בין הצדדים. שני הצדדים מסכימים כי באופן עקרוני זכאית האשה לאיזון משאבים. האשה טוענת שהיא זכאית לכך מכח חוק יחסי ממון, הבעל סבור שהיא זכאית לכך מכח סעיף 6 להסכם שהוא תקף לדבריו הן לפי החוק והן לפי ההלכה. (יתכן אמנם הבדל בין הזכאות לפי ההסכם לבין הזכאות לפי חוק יחסי ממון, לפי חוק יחסי ממון זכאית האשה לאיזון משאבים דהיינו לשווי מחצית הרכוש ואילו לפי סעיף 6 להסכם יתכן והיא זכאית לחלוקת הרכוש דהיינו, חלוקה בפועל ולא רק זכאות למחצית השווי.
אלא שלגבי הזכות לפצוי אין לכך נפקות משמעותית אם היא תקבל רכוש או שהיא תקבל שווי כספי של הרכוש).
ברם, הצדדים חלוקים האם בפועל צבר הבעל רכוש נוסף בחיי הנישואין.
האשה טוענת כי היקף רכושו של הבעל גדל בתקופת הנישואין והיא תובעת מחצית משווי התוספת של הרכוש שצבר הבעל בנישואין. הבעל טוען כי רכושו כיום נשאר כפי שהיה בתחילת הנישואין, לדבריו הוא אמנם עשה פעולות של קניה ומכירה בחו"ל הן בנדל"ן והן בכספים, חברות ומניות אך אלו פעולות של החלפת רכוש ונכסים והוא לא צבר רכוש נוסף. מחלוקת זו נמצאת עדיין בהליכי בירור בפני ביה"ד.
לפיכך באם יתברר בעתיד כי הבעל צבר בחיי הנשואין רכוש, האשה זכאית מכח הדין למחציתו (או למחצית שוויו). באם היא תקבל מכח הדין שווי כספי משמעותי סבור ביה"ד שאין מקום לחייב את הבעל לתת לה פיצוי בגירושין מעבר למה שזכתה בו מכח הדין, סוף סוף היא זכתה לקבל מהבעל רכוש משמעותי.
אך אם יתברר בעתיד כי הבעל לא צבר בחיי הנישואין רכוש ששווי מחציתו שינתן לאשה משמעותי, אזי סבור ביה"ד שהאשה זכאית לכשתתגרש לבעלות מוחלטת במחצית הדירה. הזכות לבעלות עד לפטירתה מגיעה לה בכל מקרה מכח הדין, הזכות לבעלות לאחר פטירתה מגיעה לה או מכח הדין או מכח פיצוי שהיא זכאית לקבל מהבעל. בכל מקרה אין היא זכאית לקבל בדירה יותר ממחצית הבעלות ואם היא זכאית לכך מכח הדין, לא מגיע לה פיצוי נוסף (משום כך ישנה סיבה נוספת לאי זכאותה בנוסף לכך למגורים בכל הדירה לאחר הגירושין. באם היינו קובעים שמגיע לאשה מכח ההסכם זכות מגורים בכל הדירה לאחר הגירושין היה מקום לומר שלא מגיע לה פיצוי של בעלות במחצית הדירה לאחר פטירתה, ומכח הדין הבאנו סברא חזקה שאין היא זכאית לכך כי זה נחשב כמתנה בטעות.
אך אין אנו צריכים לכך כי הבאנו לעיל בפרק ד'(3) נימוקים נוספים לאי זכאותה בזכות מגורים בכל הדירה).
מסקנת האמור לעיל: האשה זכאית לכשתתגרש לבעלות מוחלטת במחצית הדירה גם לאחר פטירתה (וחלקה בדירה יעבור ליורשיה). זכאות זו מותנית בכך שיתברר שהבעל לא צבר בחיי הנישואין רכוש שמחצית שוויו משמעותי.
אם יתברר שהאשה זכאית לשווי משמעותי בגין רכוש שצבר הבעל בחיי הנשואין, עשוי בה"ד לקבוע שהאשה לא זכאית בזכויות בדירה לאחר פטירתה מכח פיצוי ויהיה צורך להכריע באם זכאית לכך האשה מכח הדין.
לפיכך, ניתן לקבוע כיום כי באם האשה תתגרש היא זכאית לכל הפחות לשווי מחצית הדירה (ללא ההגבלות שלאחר פטירתה) אך אין אפשרות לקבוע בשלב זה שיש לאשה זכויות נוספות ברכוש הבעל. לפי האמור לעיל, כדי שהאשה תקבל לכשתתגרש גם את הזכויות בדירה לאחר פטירתה וגם מחצית מרכוש משמעותי שצבר הבעל בחיי הנישואין צריך שני דברים. א. שיתברר שאכן הבעל צבר רכוש נוסף בחיי הנישואין. ב. הכרעה שזכאות האשה לזכויות בדירה לאחר הפטירה הן מכח הדין ולא מכח פיצוי.
ברם, אם נבחן את הדברים יתכן ויש קושי נוסף לקבוע כי יש לאשה גם זכויות בדירה לאחר הפטירה וגם זכויות ברכוש שנצבר בחיי הנישואין.
עד עתה יצאנו מתוך נקודת הנחה שודאי הוא שרכוש שצבר הבעל בחיי הנישואין מחציתו שייך לאשה וכפי שעולה מסעיף 6 להסכם. אך דקדוק בלשון ההסכם מעורר תהיות. סעיף 6 מעניק לאשה מחצית מהרכוש המשותף שנרכש ע"י בני הזוג בתקופת הנישואין. מהו רכוש משותף זה, לא מפורט בסעיף 6. נאמר רק: "יתחלק בחלקים שווים הרכוש המשותף שנרכש ע"י בני הזוג בתקופת הנישואין כאמור בסעיף 4 (ג)(3) לעיל... ". בסעיף 4 (ג)(3) הגדרת הרכוש היא: "כל רכוש משותף שיחליטו הצדדים לרכוש בהחלטה משותפת לאחר הנישואין".
עלינו לקבוע מהו רכוש משותף שיחליטו הצדדים לרכוש. כאשר מדובר על רכוש שאין לגביו רישום כגון מטלטלין ניתן לומר שהכוונה לכל רכוש שנרכש בהחלטה משותפת. אך יש רכוש שלגביו יש רישום כגון: נדל"ן, רכב, כספים בבנק וכד' ברכוש שכזה אפשר לומר שההגדרה של רכוש משותף הכוונה לרכוש שרשום ע"ש שניהם. לפי פרשנות זו (שתצויין כפרשנות ג') רכוש שנרשם ע"ש אחד מהם, אמנם הוא יכול להכנס להגדרה של רכוש שהחליטו הצדדים לרכוש אך אין הוא נחשב רכוש משותף. התוצאה של פרשנות זו, רכוש שצבר הבעל על שמו בחיי הנישואין אינו נחשב בהגדרתו כרכוש משותף ולא יחולו עליו הוראות סעיף 6 שבהסכם.
כמובן ישנה גם אפשרות פרשנות נוספת שתצויין כפרשנות ד' לפיה רכוש משותף בחוזה הכוונה גם לרכוש שרשום על שם אחד מבני הזוג. אפשרות זו יותר דחוקה בלשון ההסכם והיה עדיף לנסח זאת בצורה מפורשת אך כבר הבאנו לעיל מספר דוגמאות שבהם ראינו פגמים ניסוחיים בהסכם ויתכן שגם כאן הניסוח לקוי.
מבחינת רוח ההסכם וההגיון יותר נראית פרשנות ד' על אף שמבחינה לשונית נראית יותר פרשנות ג'.
אם ננתח הדברים נראה תוצאה של דבר והיפוכו. כאשר בדקנו לפי ההסכם את זכות האשה בדירה לאחר פטירתה יצא שהדבר תלוי בישוב הסתירה שבין סעיף 3 א' לסעיף 6. לפי אפשרות א' שהבאנו לעיל יש לה זכויות ולפי אפשרות ב' אין לה זכויות לאחר פטירתה, הדברים פורטו לעיל בפרק ד'(6).
ואילו לגבי זכויותיה ברכוש שעל שם הבעל יצא לנו בפרק זה שלפי פרשנות ג' לאשה אין זכויות ברכוש שע"ש הבעל ולפי פרשנות ד' יש לה זכויות.
כדי שנקבע שיש לאשה זכויות מכח ההסכם גם בדירה לאחר פטירתה וגם ברכוש שע"ש הבעל עלינו לקבוע כי אנו מעדיפים את אפשרות א' ופרשנות ד' ודוחים את אפשרות ב' ופרשנות ג'.
אך יש קושי לבחור באופציה זו. בפרק זה הצבענו על כך שפרשנות ג' היא היותר נכונה לשונית ופרשנות ד' היא היותר הגיונית, ובפרק ד(6) צויין שאפשרות א' היא הפחות דחוקה מבחינה לשונית ואפשרות ב' היא הפחות דחוקה מבחינה הגיונית.
לפי ניתוח זה יוצא שהאופציה להעדיף את אפשרות א' ופרשנות ד' יש בה סתירה פנימית. באם מעדיפים את ההצמדות ללשון ההסכם יש לבחור באפשרויות א' ו-ג'. באם מעדיפים להצמד להגיון ורוח ההסכם יש להעדיף אפשרויות ב' ו-ד'. לא נראה שניתן "לרקוד על שתי החתונות". מצד אחד להעדיף את אפשרות א' (הלשונית). ולדחות את אפשרות ב' (ההגיונית), ומצב שני להעדיף את פרשנות ד'(ההגיונית) ולדחות את פרשנות ג'(הלשונית). התוצאה היא שאם נקבע שיש לאשה הזכויות ברכוש שע"ש בעלה מכח סעיף 6 להסכם לא נוכל לקבוע שיש לאשה זכויות בדירה לאחר הפטירה מכח ההסכם.
אמנם עדיין לא נשללה זכות האשה לחלוטין כי אולי יש לה זכויות גם בדירה וגם ברכוש מסיבה אחרת. יתכן אולי שהאשה תטען שהיא הייתה מעדיפה לבחור באופציה הלשונית דהיינו באפשרויות א' ו-ג'. לפי אפשרות א' יש לה זכויות בדירה מכח ההסכם, ולגבי הרכוש היא תוסיף ותטען שלפי אפשרות ג' אין התייחסות בסעיף 6 לרכוש שע"ש הבעל אך למעשה אין בהסכם סעיף אחר המתייחס לכך במפורש (תאורטית לפי אפשרות זו ישנה סתירה בין סעיף 5 לסעיף 6. בסעיף 5 זוכה כל צד ברכוש שקיבל במתנה או בירושה וניתן לדייק שרכוש שהרויח ורשום על שמו יחולק ואילו לפי סעיף 6 רק רכוש שרשום במשותף יחולק וניתן לדייק שרכוש שהרויח ורשום על שמו לא יחולק).
במצב זה של סתירה בין סעיף 5 וסעיף 6 יכולה אולי האשה לומר שבמצב זה של סתירה פנימית והעדר התייחסות מפורשת יחול איזון המשאבים של חוק יחסי ממון. כמו כן, יכולה האשה לטעון שההסכם אינו תקף כלל ואז זכותה הן בדירה והן ברכוש שע"ש הבעל יקבעו לפי חוק יחסי ממון. ברם, גם אם נכריע שההסכם אינו תקף, עדיין יש לבעל זכות לטעון שמתנתו בדירה היתה מתוך טעות וכפי שראינו לעיל בפרק ז'.
מכאן שגם אם נחליט שיש לאשה זכויות בדירה לאחר הפטירה מכח הדין (ונקבע שהיתה מתנה מוחלטת ושהיא לא ניתנה בטעות) יש בכך כדי להחליש את זכותה של האשה לזכויות ברכוש שע"ש הבעל, אך אין בכך כדי להכריע באופן מוחלט. ואם נקבע שיש לאשה הזכויות בדירה מכח פיצוי, הדבר מותנה בכך שאין היא זכאית להטבה משמעותית בגין רכושו הנוסף של הבעל.
סיכום הדברים הוא שודאי שמגיע לאשה לכל הפחות בעלות מוחלטת במחצית הדירה לכשתתגרש לאחר פטירתה. יש קושי לקבוע שיש לה גם זכויות כנ"ל בדירה וגם זכויות משמעותיות ברכוש שע"ש הבעל שנצבר בנישואין, אך הדבר עדיין לא נשלל באופן מוחלט.
בכל אופן אין בכך כדי לשלול את זכותה של האשה להוכיח שהבעל צבר בתקופת הנישואין רכוש משמעותי. באם שווי מחצית רכוש זה גבוה משווי בעלותה במחצית הדירה לאחר פטירתה, יכולה האשה לומר: מחצית הרכוש שנצבר ודאי מגיעה לי ואם יוחלט שאין לי זכות גם בדירה לאחר הפטירה וגם ברכוש שנצבר, אני מעדיפה לקבל הזכויות ברכוש שנצבר.

י. המחלוקת באם הבעל צבר רכוש בנישואין
לצדדים רכוש נוסף בנוסף לדירה ברמת אביב בה עסקנו לעיל. בהסכם הממון שנעשה בזמן נשואיהם נאמר בסעיף 3 כי הרכוש שהיה לכל אחד מבני הזוג לפני הנישואין ישאר בבעלותו המלאה. בסעיף 5 להסכם הוסבר שנכסים שכל צד קיבל במתנה או בירושה בתקופת הנישואין אף הוא יהיה רכושו הבלעדי.
במבוא להסכם לא פורט רכושה של האשה מלפני הנשואין ואילו לגבי רכוש הבעל יש פירוט כללי, צויין בהסכם כי לבעל יש מלפני הנישואין וילה בסביון (שנמכרה אח"כ ובכספיה נקנתה הדירה ברמת אביב), מרתף בת"א, 2 חנויות באנגליה, חלקים בחברת נכסים באנגליה, כספים ומניות בישראל ובחו"ל, מניות בחברה בוואדוז, זכויות ירושה מצוואות והכנסה מהנכסים שבאנגליה.
האשה טוענת כי אין לה כיום רכוש. הרכוש שהיא קיבלה בגירושיה מבעלה הקודם חלקו "נאכל" לצרכי מחייתה וחלקו הועבר לילדיה, היה לה מגרש בנתניה שהיא העבירה לילדיה, וכן קצבתה החודשית בסך כ: 1, 150 ש"ח מועברת לילדיה. לדבריה לא היה לה כסף לשלם מיסים על המגרש בנתניה, ובנוסף היא פורעת בהעברות אלו חוב כספי לילדים בגין כספים שנתנו לה בעבר. הבעל טוען כי לאשה רכוש רב מלפני הנישואין חלקו הועבר לילדיה וחלקו אף לא דווח לביה"ד.
לגבי רכוש הבעל, הנתונים יותר מורכבים. הבעל טוען כי יש לו אמנם נכסים רבים אך שווים הריאלי קטן כי רוב רכושו באנגליה נקנה ע"י חובות משכנתאות אותם עליו לשלם ואף ההכנסות מנכסיו בקושי מכסות את המשכנתאות שלו. האשה טוענת כי רכושו של הבעל גדול מאד ושוויו מליוני דולרים.
נציין מספר דוגמאות. השטח בצפון ת"א מכונה ע"י הבעל מרתף ולטענתו זה שטח של 400-מ"ר שאין בו זכויות בניה, האשה טוענת ששטח זה מתאים ל-10מגרשים. הבעל קיבל מהוריו במתנה ובירושה כספים, דירה בירושלים וכן 2 דירות בחיפה שלדברי הבעל הם נמצאים במקום נידח. האשה מציינת כי מדובר בשתי דירות בבנין בו יש 3 דירות בלבד, האשה מוסיפה כי יש לבעל באנגליה מינימרקט 2 קומות, 2 חנויות, וכן בנין בן 3 קומות שכולל 6 חנויות.
לפי ההסכם (שלגביו יש ויכוח בין הצדדים על תוקפו החוקי וההלכתי) זכויות האשה ברכוש הבעל (מלבד הדירה ברמת אביב) הן די תואמות את הזכויות לפי חוק יחסי ממון דהיינו, ברכוש שקיבל הבעל במתנה או בירושה ורכוש מלפני הנישואין אין לה זכויות. זכויותיה הן ברכוש הנצבר במהלך חיי הנישואין (לא נעסוק כרגע בשאלה האם יש לה זכויות בעלות במחצית כפי שיתכן ועולה מההסכם או שזכותה רק לשווי כספי של המחצית כפי שקיים באיזון משאבים) כמו כן לפי ההסכם (בעיקר אם נעדיף את פרשנות ד' להסכם כמפורט לעיל בפרק ט') כפי הנראה זכויותיה הם גם ברכוש שנצבר בחיי הנישואין ונרשם ע"ש הבעל.
לפיכך, לגבי הרכוש שצבר הבעל מלפני הנישואין או שקיבל במתנה או בירושה אין לאשה טענות ממוניות, היא יכולה רק לדרוש להתחשב בכך כאשר בוחנים זכויותיה לפצוי כספי מהבעל. כדי לקבל זכויות בדין על האשה להוכיח שיש רכוש שנצבר על שם הבעל בחיי הנישואין ושמקורו אינו רכוש שהיה לו מלפני הנישואין או שניתן לו במתנה או בירושה.
ואכן חלוקים הצדדים. הבעל טוען כי כל רכושו כיום הוא אותו רכוש שהיה לו בתקופת הנשואין, לטענתו חלו בו רק שנויים בגין ירושה שחולקה בשנת 1990 והחלפת נכסים וכדומה וכפי שפירט בתצהירו מיום י"ט טבת תשס"ד 13/1/04. לדבריו הוא החליף נכסים בשנת 1995 ופעם נוספת בשנים 1999-2000. הבעל מוסיף כי הוא קנה נדל"ן נוסף באנגליה אך הוא מומן באמצעות משכנתא נוספת שהוא חייב. לדבריו יש לו רישומים מדוייקים והנהלת חשבונות מסודרת לגבי רכושו והכנסותיו. לטענתו רכושו כיום הוא למעשה אותו רכוש כפי שהיה בעבר ורק בוצעו בו החלפות ולא היו לו כספים חדשים אותם צבר בשנות הנישואין. הבעל מדגיש כי הוא לא עבד בשנים אלו (הבעל יליד 1927).
האשה טוענת כי בנוסף להחלפות רכושיות הבעל גם צבר כספים בשנות הנישואין ורצונה להוכיח זאת כדי לקבל מחציתם. הבעל סירב להמציא לאשה את המסמכים המדוייקים כדי שלא יגרמו לו נזקים כלכליים בחו"ל.
ביה"ד החליט כי בדיקת הדברים תעשה בשלב ראשון ע"י מומחה שיש לו כישורים לבדיקת שווי הרכוש בחו"ל. מדובר בנדל"ן בלונדון, חברות, מניות - ני"ע וכו' בלונדון, בוואדוז, בציריך ובטוקיו. בדיקה זו כרוכה בהוצאות כספיות מרובות והיא עשויה לקחת זמן רב.
בנוסף לקושי האוביקטיבי של בדיקת טענות האשה שהבעל צבר רכוש בתקופת הנישואין, ישנו ויכוח נוסף בין הצדדים מהו מועד הפירוד שבין הצדדים, הבעל טוען שמועד הפירוד הוא בשנת 1994 בה הוגשה תביעתו הראשונה לגירושין, האשה טוענת שמועד הפירוד הוא בשנת 2000 שבה הוגשה תביעת הגירושין הנוכחית ולדבריה לאחר 1994 הם חזרו לשלום בית.
העולה מהאמור לעיל: האשה ודאי זכאית לשווי של בעלות מוחלטת במחצית הדירה ברמת אביב באם היא תתגרש. האשה זכאית באופן עקרוני לברר באם הבעל צבר רכוש נוסף במהלך הנישואין. באם יתברר שהבעל צבר רכוש שמחציתו משמעותית זכאית האשה לתבוע מחצית זאת, אך במקרה זה יתכן והאשה תפסיד הזכויות בדירה לאחר פטירתה.
הבירור לגבי רכושו של הבעל מורכב מאוד ויקח זמן רב. מינוי מומחה לצורך הבדיקה יעלה כסף רב. ביה"ד מחליט כי בשלב הראשון המימון ישולם מחציתו ע"י הבעל ומחציתו ע"י האשה, לאחר קבלת תוצאות הבדיקה והסקת המסקנות ע"י ביה"ד ישקול ביה"ד באם הוצאות מימון הבדיקה ישארו כפי שנקבע (מחצית לכל צד) או שיוחלט לחייב בסכום גבוה יותר את אחד הצדדים.
במהלך בדיקת הרכוש של הבעל בחו"ל ישקול ביה"ד במידת הצורך בדיקת רכושם של הבעל והאשה בישראל.
יש כאן כביכול "ספק ספיקא". ספק אם האשה תצליח להוכיח שהבעל צבר רכוש נוסף בחיי הנישואין וגם אם היא תוכיח זאת יתכן והיא לא זכאית גם למחצית הרכוש שנצבר וגם למחצית הדירה לאחר פטירתה. לאור האמור לעיל תצטרך האשה לשקול באם אכן היא דורשת בדיקת רכוש הבעל בחו"ל.

יא. ס י כ ו ם
סיכום הדברים הוא:
1) מחצית הדירה ברמת אביב רשומה ע"ש האשה ודאי הוא שיש לאשה בעלות במחצית הדירה עד לפטירתה הן כנשואה והן כגרושה.
2) אין לאשה זכות מגורים בכל הדירה לאחר הגירושין כפי שפורט בפרק ד'(2) ובפרק ז'.
3) באם האשה היתה נשארת נשואה, זכויותיה במחצית הדירה שעל שמה כפי הנראה היו מתבטלים לאחר פטירתה (כך מפורש לפי ההסכם וגם אם נקבע שההסכם אינו תקף זה נחשב כמתנה בטעות וכדלעיל פרק ז').
4) לגבי זכויות האשה לאחר הגירושין במחצית הדירה: יש קושי לקבוע שיש לאשה זכויות מכח הדין גם לתקופה שאחר פטירתה (כדלעיל פרק ז') אך אם היא אינה זכאית לכך מכח הדין היא זכאית לכך כפצוי בזמן הגירושין (כדלעיל פרק ח).
5) האשה זכאית עקרונית לברר באם הבעל צבר רכוש בחיי הנישואין. הבירור מורכב מאוד, זמן הבדיקה ממושך מאוד ועלות הבדיקה גבוהה. בשלב הראשון המימון יהיה ע"י שני הצדדים בשווה. יבחר המומחה, שכרו יופקד ע"י הצדדים והמומחה יתחיל בבירור. החלטה אם לחייב באופן אחר במימון הבדיקה תשקל לאחר שביה"ד יסיק מסקנות על פי תוצאות הבדיקה (וכדלעיל פרק י').
6) באם האשה תהיה זכאית לסכום משמעותי בגין מחצית שווי הרכוש שצבר הבעל בחיי הנישואין יהיה קושי לקבוע שיש לה גם את הזכויות במחצית הדירה לאחר הפטירה משום שהיא לא תהיה זכאית לכך מכח פצוי, אך הדבר עדיין לא נשלל באופן סופי וכדלעיל פרק ט'.
7) לאור האמור בסעיפים 3 ו-4 לעיל, באם הדירה תמכר באופן שכספי תמורתה ינתנו לפני הגירושין ישקול ביה"ד עיקול מלא או חלקי של הכספים המגיעים לאשה מתמורת הבדיקה עד לגירושין משום שאם האשה תסרב להתגרש אזי לפי האמור בסעיף 3 לעיל יש שינוי לגבי זכויותיה בגין הדירה.
גם אם יחליט ביה"ד על עיקול יאפשר ביה"ד לאשה להשתמש בחלק בכספים אלו לצורך שכירת דירה וכן להשתמש בכל הכספים לצורך קניית דירה חילופית, ויוטל עיקול זמני על הדירה שהאשה תקנה עד לגירושין.

יב. עיכוב הגט לאחר סיום הבירור הרכושי
בנסיבות רגילות של בני זוג שנישאו בגיל מבוגר בנישואין שניים כאשר האשה נישאת גם לצורך בטחון כלכלי ישנה פעמים רבות עדיפות לסיים את כל ההליכים הרכושיים לפני סידור הגט. כך גם העדיף ביה"ד הרבני הגדול שייעשה במקרה דנן וכפי שצויין במבוא.
ברם, לאחר מתן פסה"ד ביום י"ז שבט תשס"ב 30/1/02 חלה החרפה רצינית במערכת היחסים שבין הצדדים והיא נהיתה קשה מנשוא. ישנן מריבות, קטטות, והאשמות על אלימות פיסית שבין הצדדים (אף הוצגו בפני ביה"ד תמונות להמחשת טענות האלימות). המשטרה, בית הדין ובתי המשפט, טיפלו במהלך השנים האחרונות הן בבקשות למניעת הטרדה ולצווי הרחקה והן במריבות שנראות לאדם מבחוץ כ: "זוטות" כגון: ויכוחים על פתיחת וסגירת חלונות ועוד, במרבית המקרים כל צד הכחיש את האשמותיו של הצד השני וטען שמדובר בתלונות שוא.
אין כאן המקום להכריע כיום בכל תלונה ותלונה באם היא מוצדקת או לא אך ברור לביה"ד כי אכן ישנן קטטות ומריבות קשות וכפי שנוכח ביה"ד במהלך הדיונים ולפי החומר שבתיק. חיי הנישואין של הצדדים הגיעו לקיצם. קיימת איבה ומשטמה קשה בין הצדדים. אף אחד מהם אינו חפץ כיום בשלום בית ואין אף סבירות שיחול בעתיד שיפור במצב שיתן סיכוי סביר לשלום בית. המצב הוא בלתי נסבל והטיפול בו אינו סובל דחוי. יש להפריד את הצדדים מהר ככל האפשר ולדאוג שלא ידורו בכפיפה אחת וכן לזרז את הליך הגירושין.
באם הליך הבירור הרכושי מלבד ענין הדירה היה הליך רגיל ניתן היה לשקול זירוזו לפני מתן הגט. ברם, כפי שצויין לעיל בפרק י' הליך זה מורכב ביותר והוא יקח זמן רב גם אם ביה"ד יעשה מאמצים לזירוז ההליכים.
אלמלא הכרעתנו בענין הדירה היה עלינו לשקול באם בנסיבות אלו עדיף להפריד בין הצדדים ולגרשם לפני הבירור הרכושי שיקח זמן רב, אע"פ שהאשה תתגרש במצב שזכויותיה הרכושיות לוטות בערפל, או אולי עדיף לתת לאשה בטחון בדבר זכויותיה הרכושיות לפני הגט על אף שבירור הזכויות הרכושיות לאור מורכבותם יאריך בהרבה את סבלם הקשה של הצדדים.
אך ביה"ד כבר הגיעה להכרעה בענין הדירה. ביה"ד קבע כי ודאי הוא שמגיע לאשה לכשתתגרש מחצית מזכויות הבעלות בדירה ללא הגבלות. ביה"ד רק הבהיר כי בנסיבות מסויימות יתכן אולי והאשה תוכל לקבל זכויות נוספות בגין רכוש שצבר הבעל בנישואין. במצב זה יש לאשה כיום כבר ביטחון כלכלי מסוים. הדירה ברמת אביב בת 1/2 5 חדרים ונקנתה בשנת 1989 ב-295 אלף דולר, כיום האשה מקבלת כתוצאה מחיי הנישואין לפחות את מחצית הדירה. רכוש זה הוא בנוסף לרכוש שהיה לה מלפני הנישואין. שווי מחצית דירה זו כיום אינו מבוטל. ניתן אף בנקל לקנות בכסף זה דירה קטנה יותר באזור סביר. בנסיבות אלו סבור ביה"ד כי יש להעדיף את החשת קץ סבלם של הצדדים ולהפרידם ולגרשם בהקדם ולא להאריך את סבלם בגין "ספק ספיקא" שמא האשה זכאית לרכוש נוסף. הבירור הממושך בדבר זכאותה לרכוש נוסף יוכל להעשות לאחר הגירושין.

יג. פסק הדין
לאור כל האמור לעיל פוסק ביה"ד :
1. הצדדים חייבים להתגרש בהקדם.
2. האשה זכאית לכשתתגרש לשווי מחצית הדירה המשותפת ברמת אביב ג' בת"א.
3. דירת הצדדים המשותפת ברמת אביב ג' ת"א תמכר בהקדם, הצדדים יפנו בחלקים ששוים את הדירה ויסודר גט בין הצדדים בהקדם. תמורת הדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. אם כספי תמורת הדירה יועברו לצדדים לפני מועד סידור הגט ישקול ביה"ד עיקול כספי האשה כמפורט בפרק י"א סעיף 7.
4. לצורך מכירת הדירה בהקדם, ביה"ד מאפשר לצדדים למוכרה בעצמם תוך 60 יום מיום משלוח פס"ד זה. באם הדירה לא תמכר תוך פרק זמן זה, ימנה ביה"ד כונסי נכסים למכירת הדירה.
5. בזכות האשה באופן עקרוני לתבוע בירור זכאותה לרכוש נוסף בגין רכוש שלטענתה צבר הבעל בחיי הנישואין. לאור האמור בפרק ט' ופרק י', בזכות האשה לשקול באם היא אכן דורשת לברר זאת. בכל מקרה הבירור ייעשה לאחר הגירושין ועל האשה להודיע לביה"ד (עם העתק לצד שני) תוך 60 יום לאחר הגירושין באם היא תובעת המשך בירור ההליך הרכושי הנ"ל. ביה"ד יסתייע במומחה לצורך הבירור.
6. ב"כ הצדדים יעדכנו את ביה"ד בדבר מועד מכירת הדירה ומועד פינויה ע"י הצדדים.

ניתן ביום ט"ו אייר תשס"ה (24/05/2005)

(-) הרב משה קולר - אב"ד         (-) הרב יצחק אלמליח - דיין        (-)     הרב יהודה שחור - דיין