בפנינו תיק שפתח הבעל בז' ניסן תש"ע (22/03/2010) ובו בקשתו שבית הדין יקבע את הסכום אשר הוא מחויב לגרושתו בגין התחייבותו בכתובתה.

הצדדים נישאו בי"ד טבת תשנ"ח (11/01/1998).

הכתובה שהוצגה בפני בית הדין (נמצאת בתיק לסידור גט) היא שטר כתובה דאירכסא שנערכה בי"ז אלול תשס"א בעכו. בכתובה נכתב שהבעל התחייב "כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא" ובסך הכל נכתב "מאתים זקוקים כסף צרוף ועוד מאתים זוז בלבד". על הכתובה חתומים שני עדים וכן חתימת הבעל המתחייב. הכתובה נכתבה בנוסח הנוהג בקהילות אשכנז למרות שבני הזוג ספרדים.

האשה התובעת כתובתה, בעת נישואיה לנתבע לא היתה בתולה. למרות זאת, כעולה מהכתוב לעיל, הרב המסדר את הכתובה דאירכסא טעה וסידר לצדדים כתובת בתולה. לא ידוע מה נכתב בכתובה הראשונה.

עובר לסידור הגט חתמו הצדדים על הסכם גרושין שקבל תוקף פסק דין ובו נכתב בסעיף 9: "הבעל מתחייב שבכפוף לבצוע הגט ישלם לאשה את כתובתה".

הצדדים התגרשו בכ"ב כסלו תש"ע (09/12/2009).

כעת אנו נדרשים לקבוע, האם הכתובה כשרה למרות הפגמים שנפלו בעריכתה. אם הכתובה כשרה, יש להכריע מהו שיעור החיוב שיש להשית על הבעל בגין התחיבותו בכתובת האשה.

הבעל לשעבר צירף, לתיק שפתח לצורך קביעת סכום הכתובה, מסמך בו הוא מפרט את סכום הכתובה שלפי דעתו יש לחייבו. במסמך פירט את שווי 200 זוז לפי שיטת השולחן ערוך - 120 גרם כסף טהור. לפי שיטת הרמ"א - 960 גרם כסף טהור. וכתב שמאתיים זקוקים המנהג להעריך ב- 3.846 גרם כסף טהור. מבקש שבית הדין יקבע את סכום הכתובה בהתאם לכך.

האשה צירפה לתיק תחשיב של כתובה לפי שיטת החזון איש וכן טענה שכתובה אמורה ליצג דמי מחיה לשנה וצירפה תחשיב של רו"ח, לפיו דמי מחיה לשנה הם 90,000 ₪. תביעתה לקבוע את סכום הכתובה בהתאם לכך.

בדיון התברר מפי הצדדים שהאשה מחזיקה ברשותה סך של 40,000 ₪, מתמורת מכירת הדירה המשותפת כערובה לצורך פרעון הכתובה ומבקשת להמשיך ולהחזיק בכסף כחלק מפרעון הכתובה.

הבעל טוען כנגד תפיסת האשה שלא כדין ותובע שהאשה תשיב את יתרת הכסף מעבר למה שחייב על פי תחשיבו דלעיל.

עד כאן תקציר עובדתי.

להלן הדיון ההלכתי:

הדברים דלהלן נכתבו בחלקם עוד בטרם ראיתי את אשר כתב ידידי אבה"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א וחלקם אחר שראיתי את דבריו ונו"נ עמו בהלכה זו. סבור אני, שבדברי אלה יש מענה לעיקרי הנימוקים אשר הועלו בדבריו. בחלק מתשובותי לנימוקיו אני מציינם במפורש ובחלק לא.

א. התחייב לאלמנה כתובת בתולה
ראשית נדון באשר לכשרות הכתובה כשנכתבה לאלמנה כתובת בתולה. לכאורה, יש לפסול את הכתובה על פי המבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סח) וברמ"א שם, ש"כל מי שטוען טענת בתולים וטענתו טענה, אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה". דהיינו, שהכתובה הראשונה שהתחייב לה כבתולה פסולה, שהרי הבעל הוטעה והתחייב יותר מאשר חייב על פי דין.

במובא לעיל מדובר שהאשה הטעתה את הבעל באומרה שהיא בתולה והתברר שלא כדבריה ולכן הכתובה בטלה. בנידוננו הבעל ידע היטב את מעמדה של אשתו ואין כאן הטעיה מצידה. הטעות נפלה מצד הרב המסדר שסדר להם כתובת בתולה והבעל התחייב מאתים זוז במקום מאה. בנידון זה יש לומר, שהתחייבות הבעל תקפה למרות שהתחייב יותר מדינו, שהרי ראה את הכתובה אשר לפניו והתחייב בקנין על הכתוב בה ואף חתם בחתימת ידו על הכתובה ולא הוטעה על ידי האשה. אין הבעל יכול לומר לא ידעתי על מה התחייבתי ולכן אין להתחייבות תוקף.

יסוד קביעה זו היא על פי מספר תשובות משו"ת הרשב"א שאף נפסקו להלכה. למען הקיצור נביא רק את עיקרי דבריו.

בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן עז') כתב:

"שאלה: הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של כותים, מהו? כיון דלא ידיע למקרי...

תשובה: כל שחתם ידו יוצא עליו, גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר: דכשאינו יודע לקרות, לא מתחייב, מכל מקום, מסתמא אני אומר: כל שהוא חותם, ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע? ...א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו..."

בתשובה נוספת (חלק א' סימן תרכט') הוסיף נימוק שנכון כאשר העדים החותמים הם ישראלים, לפיכך יש להניח שהם הסבירו לו על מה הוא מתחייב. וז"ל:

"נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה. ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנ' ולא הבין התנאי. ...דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן".

אמנם הביא שם את דעת הרמ"ה שחולק אבל דעת הרשב"א היא שנפסקה להלכה.

לסכום: ברשב"א יש שני נימוקים עקרוניים מדוע לא מתקבלת טענת לא ידעתי על מה התחייבתי.

א. טענתו אינה מתקבלת כי מסתמא ידע על מה הוא חותם או מתחייב על ידי השטר.
ב. גם אם ברור שלא ידע יש לחייבו כי סמך בדעתו על "הסופר" וגמר בדעתו להתחייב על כל מה שיאמר.

יש להקשות ולשאול על סתירה לכאורה, בדברי הרשב"א דלעיל למה שכתב בתשובה אחרת (חלק א' סימן אלף קנו') שאי אפשר לחייב את הכלה על פי נתונים שהוזכרו בשטר כתובתה כשטוענת שלא הבינה. וז"ל:

"...ועוד שטענה יפה היא במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתב בכתובתה. ובכיוצא בדברים אלו סומכת היא בכך על אחרים. ואם מפני שחתמו עליה העדים אין בכך כלום דעדים לא אכולה מילתא קא מסהדי. וכדתנן העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אבד את זכותו. אלמא משום דהוא עצמו חתום עליה אבד את זכותו הא משום חתימת עדים דעלמא לא אבד את זכותו משום דקיימא לן דעדים לאו אכולא מילתא קא מסהדי."

וכבר הקשה סתירה זו מהר"י הלוי (סי' נז) והביאו בכנסת הגדולה (סי' קמז הגהות ב"י אות ח). ותירץ שיש לחלק בין שטוען שלא בעיקר החיוב והתנאים, שאינו נאמן, לבין שטוען שלא ידע בפרטים צדדים שמופיעים בשטר כגון: מיצרי השדה בזה יש לומר שלא שם לבו. תירוץ נוסף כתב בכנסת הגדולה , שדוקא בכלה כתב הרשב"א שנאמנת דאנן סהדי שאינה מרגישה במה שכתוב בכתובתה, אבל שאר אנשים ונשים אינם נאמנים. וניתן ליישב באופן נוסף שלגבי המתחייב העדים יותר מקפידים להודיעו על מה מתחייב וכמו כן מסתמא הוא שם לב יותר, מה שאין כן האשה המקבלת.

עקרונות אלו נפסקו בשולחן ערוך במספר מקומות בחושן משפט (סימן סא' סעיף יג') כתב וז"ל:

"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו".

ביאר הש"ך (ס"ק יח) "ואפילו ידוע שאינו מבין לשון השטר, מתחייב הוא בכך כיון שקיבל על עצמו ושתק." (עקרונות אלו הובאו גם בשולחן ערוך חושן משפט סימן מה' סעיף ג' אבן העזר סימן סו' סעיף יג' ונושאי כלים שם).

וכבר האריך בבאור תשובות הרשב"א הראשון לציון מרן הגרע"י שליט"א, (בשו"ת יביע אומר חלק ג' - אבן העזר סימן יג') והוסיף שם לבאר שכאשר יחתום על הכתובה בחתימת ידו, שוב אין לו שום פתחון פה לבקש תואנות לפטור עצמו מכל שעבודי הכתובה אפילו לדעת הרמ"ה שחולק על הרשב"א. בשו"ת מנחת שלמה (חלק א' סימן נג') הדגיש שמה שנאמר שבחתימתו גמר בדעתו להתחייב על כל האמור שם בתוך השטר, זה דוקא באופן שיודע לפחות שהוא שטר התחייבות, אז אמרינן שגמר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב שם, אבל בכהאי גוונא שאינו יודע כלל שהוא שטר התחייבות, אלא חושב שהוא איגרת שלום, ודאי דלאו כלום הוא.

אמנם יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר שעל פי סברת הרשב"א שגם אם ברור שלא הבין את הכתוב בשטר יש לחייבו כי סמך בדעתו על "הסופר" וגמר בדעתו להתחייב על כל מה שיאמר, כל זה נאמר במקום ש"הסופר" ערך את השטר כראוי ולא כאשר הטעה את המתחייב!

יש להשיב בתרתי, ראשית המתחייב יודע לקרוא ומבין לשון השטר, יתכן שאף קרא אותו, אף שלא הבין אותו לאשורו, די בזה לחייבו שהרי היה בידו להוסיף ולברר בטרם יחתום, משחתם חייב עצמו. שנית, מלשון הש"ך הנזכר למעלה (וכן משמע מהתשובות הנזכרות לעיל) נראה שהבין שסמך על "הסופר" שנזכר ברשב"א לאו דוקא אלא העיקר הוא שהתכוון להתחייב על כל מה שכתוב. שורש הענין מונח בזה שאדם יודע שחתימתו מחיבתו, כך שאם חתם, גמר בדעתו להתחיב על מה שכתוב בשטר.

נוסיף ונאמר שהבעל לשעבר, גם כיום אינו טוען מקח טעות על הכתוב בכתובה יתרה מזו בחישוב הסכומים שהעביר לבית הדין חשב מאתים זוז ומאתים זקוקים. מדוע נטען אנו לביטול התחיבותו?

הנה מצאתי בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' סימן רעט') שאפילו שהאשה הטעתה את הבעל שנשאה בחזקת בתולה ואחרי הנשואין הודתה האשה שהיא היתה בעולה אין ההתחיבות בטלה וגם לא הקידושין, אם לא טען כן. וז"ל:

"ולדידי כל הנ"ל אינו פשוט כלל, דמה שמבואר בש"ס פ"ק דכתובות ובפוסקים מענין טענת בתולים היינו כשהוא טוען מקח טעות ורוצה להפסידה את כתובתה שאינו מגיע לה, שלא להזיק ממונו ובזה יתכן גם קידושין, - אבל מן הנסיון דברוב הנדונים האלה אמנם טוען אכזבה וצער אבל אינו טוען כלל הפסד ממון הכתובה וגם אינו עולה בדעתו לבטל גם מקחו, וכי לוקח שנתאנה מיד מוכר שיעור אונאה או טעות שהי' בכלל לבטל מקחו איברא דיעבד מסתפק בתרעומות ואינו רוצה כלל לבטל המקח וכי נאמר דצריך קנין חדש פשיטא דלא וכמו"כ בדידן. וממילא גם כתובה קיימת דלא נתבטלה כלל כי היא בכחה הראשון וגם הקידושין לכו"ע, כך פשוט בפוסקים, מלבד אם טוען בפי' נגד כתובתה וכן על בטול קידושין אז יש לדון על מש"כ כ"ת..."

על פי עקרון זה שהחתן יכול להתחייב יותר מאשר דינו כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן קיח) וז"ל:

"תשובה לפנויה שזינתה... בדבר כתיבת הכתובה אין צורך להגיד למסדר הקידושין, כי מאחר שהחתן יחתום על הכתובה הרי הסכים לכתובת בתולה ושוב ליכא קפידא ומחוייב בכתובת בתולה אף אם באמת אינה בתולה אם לא הטעתה אותו, מאחר דרצה להתחייב בכתובת בתולה לא גרע מתוספת כתובה..."

ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן קיא) שהאריך לדון בכל הענין.

סיכומו של דבר, התחיבות הבעל בכתובת בתולה אינה בטלה לא מצד אי ידיעתו על מה התחייב ולא מצד מקח טעות.

ב. דין מי שכתב לבעולה "מאתים זוז דחזי ליכי מדאוריתא".
שאלה נוספת שעלינו לברר, היא מצד גוף השטר שנכתב בלשון מוטעית שלא על פי דין, שכתב לבעולה "מאתים זוז דחזי ליכי מדאוריתא".

על פי המבואר במשנה ובגמרא (כתובות דף נד' עמוד ב') "אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה – יוסיף"

נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סו' סעיף ז') "אם ירצה להוסיף על זה, מוסיף; וזה התוספות שמוסיף, יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתובה, ויש דברים שהוא חלוק בהם מעיקר הכתובה, כדלקמן".

משמעות דבריו שרשאי להגדיל את הסכום העיקרי כפי הנראה זו גם הבנת הרמ"א בהגה בדעת השולחן ערוך ונראה שכך הבין בדעתו הגר"א (ס"ק ל"ה) וזו היא שיטת הר"ן ועוד ראשונים רבים בבאור הסוגיה. עיין עוד בדברי הרמ"א שהביא את דעת המרדכי שצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת בפני עצמו, הרמ"א אמנם הוסיף "וכן נוהגין" כי כך ראוי לנהוג אבל גם לדעת המרדכי אין זה פוסל את הגט.

יצוין שלדעת הר"ן יתכן ואפשר גם לכתוב על הסכום המוגדל "דחזי ליכי", כך כתב בדעתו התוספות יום טוב (כתובות פרק ה' משנה א'). אמנם חלקת מחוקק (ס"ק ל') נראה שחולק ודן בזה גם בספר יעלת חן (דיני כתובה סימן כ'). בהתיחסו לדברי הרמ"א (סעיף י') שכתב: "ואפילו כתב לה: דחזו ליכי, אפילו הכי גביא כמנהג משפחתה", שמשמעותם שאף שאין ראוי לכתוב כן דהרי אין ראוי לה הסכום שכתב על פי הדין גובה מה שכתב לה. אמנם הסתפק שם שיתכן שלפי שיטת תוספות כתובות דף יב עמוד ב ד"ה בית דין שכתבו "... דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפי' לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי ב"ד כמו בבנות ישראל מאתים דתקנה גמורה היא". משמע שדוקא במשפחות המיוחסות גובה אם כתב דחזי ליכי אבל בשאר נשים אם כתב כן אינה גובה לפי הכתוב אלא כעיקר הדין.

לעומת זאת החתם סופר (חלק ג אבן העזר א סימן קכה) חולק וסובר שאף הר"ן מודה "דלא מצי למכתב דחזי ליכי מדאורי' ולזה נתכוונו תוס' בכתובו' י"ב ע"ב ד"ה ב"ד של כהנים וכו' וכ"כ בחלקת מחוקק סי' ס"ו".

בכל אופן נראה, שאף לסוברים דלא מצי למכתב "דחזי ליכי מדאוריתא" אם כתב אין זה פוסל את הכתובה לגמרי אלא שגובה כדינה, את הסכום הראוי לה, ובנידון דידן, מאה זוז כבעולה ולא מאתים.

ג. שווי מאתים זוז של עיקר הכתובה
באשר לשווי מאתים זוז של עיקר הכתובה נחלקו הגאונים והראשונים. שורש מחלוקתם תלוי בשאלה אם חיוב הבעל בכתובת אשתו מדרבנן או מהתורה.

בגמרא יש מספר סוגיות שמהם משמע שחיוב הכתובה הוא מדרבנן. במסכת כתובות (דף י ע"א) אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וביבמות (דף פט ע"א) נאמר בהתיחס לדברי המשנה על האשה ש"אין לה כתובה", מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'.

על פי זה הכריעו רוב הראשונים שכתובת אשה מדרבנן. וכן דעת הרי"ף הרמב"ם וכל הגאונים. על פי זה הכריעו שמאתים זוז הכתובים בכתובה הם במטבע שהיה נהוג באותם הימים.

כאמור הרמב"ם פסק שכתובת אשה מדרבנן ואף הגדיר את המטבע ואת משקל הכסף שיש לשער בו, וזה לשונו בהלכות אישות פרק י הלכה ז' – ח':

"... וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. דינרים אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים דינרים של בתולה חמשה ועשרים דינר של כסף ומאה של בעולה שנים עשר דינר ומחצה, ומשקל כל דינר שש ותשעים שעורות כמו שביארנו בתחלת עירובין, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום בין שהיה מן הכסף הטהור בין שהיה ממטבע אותן הימים".

והקשו בתוספות (כתובות דף י ע"א ד"ה אמר) לאור הסוגיות הנזכרות לעיל, מדוע נהגו לכתוב בכתובה, "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא"?! ותירצו:

"...ואומר ר"ת דסמכינן על רבן שמעון בן גמליאל במשנה (כתובות דף קי ע"ב)... דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא, דקסבר כתובה דאורייתא".

ר"ת פסק להלכה כרבן שמעון בן גמליאל על פי הכלל, שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו. עיי"ש כיצד תירץ הסוגיות הסותרות.

הרמב"ם, כפי הנראה, אינו סובר שכלל זה מחייב, כשיטת הרי"ף רבו (ב"ב קעד ע"ב) "דלא פסקין כרשב"ג עד דאיכא טעמא" וכן כתב הרש"ל בים של שלמה (ב"ק פ"ה סי' י"ד) והובאו הדברים באורך יד מלאכי כללי התלמוד (כלל שז').

הרא"ש בפרק ראשון של כתובות (סי' יט) אחר שהביא את השיטות הנזכרות לעיל, נטה להכריע כדעת הגאונים ורוב הראשונים דכתובת אשה דרבנן. למרות זאת הביא את "דעת המפרשים" בדרך נוספת לישוב המנהג לכתוב "דחזו ליכי מדאורייתא". לדעת המפרשים אף על פי "...דכתובת אשה דרבנן, חכמים תקנו נ' כסף מדאורייתא, פירוש, משקלם האמור בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות משום הכי נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה ודברים של טעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזו ליכי לא הפסיד עכ"ל."

בבאור דעת הרא"ש יש מפרשים, שעל ידי שכותב דחזו ליכי מדאוריתא מחייב את עצמו בשעבוד נוסף על עיקר הדין לגבות מכסף צורי.

ויש מפרשים בדעתו, שכסף צורי גובה מתקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אפילו אם לא כתב. מלשון הרא"ש נראה יותר כדעה זו ובזה גם מובן מדוע גם כתובת אלמנה שהיא מדרבנן ואין סמך במקרא גובה מחצית מכתובת בתולה.

ד. הכרעת ההלכה בענין שווי מאתים זוז
הכרעת הבית יוסף (אבן העזר סימן סו') שכתובת אשה דרבנן וז"ל :

"כיון דהרי"ף והרמב"ם והר"ן ור"מ וכל הגאונים סוברים דכתובה דרבנן ומשערין אותה בכסף מדינה לא שבקינן כל הני רבוותא משום ר"ת והרא"ש וכל שכן להוציא ממון."

על פי זה גם הכריע בשולחן ערוך (סימן סו' סעיף ו') וז"ל:

"כמה שיעור הכתובה, לבתולה ק"ק, ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה; נמצא כתובות בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם י"ח דרהם וג' רביעים כסף צרוף."

דהיינו, שמשערין בכסף מדינה.

לעומתו הרמ"א בהגהתו הביא הדעות החולקות שמשערין בכסף צורי שהוא פי שמונה מכסף מדינה וז"ל:

"וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובות בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם) ...אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא (ר"ת). וי"א דכותבין דחזי ליכי, סתמא (הגהות מיימוני פ"י דאישות). והמנהג לכתוב לבתולה: דחזי ליכי מדאורייתא, אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן."

ניתן אם כן לסכם ולומר, שמנהג קהילות הספרדים, על פי מרן השולחן ערוך, לשער בכסף מדינה ומנהג קהילות האשכנזים, כרמ"א, בכסף צורי, שהוא פי שמונה מכסף מדינה.

לאור זאת, בן קהילות הספרדים בבואו להתחייב בכתובה היה ראוי לנהוג על פי מרן השולחן ערוך ולא לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא וזה גם הדרך הדרך הנכונה שהרב עורך הכתובה היה צריך לנהוג.

כבר האריך בזה בטוטו"ד מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר (חלק ג - אבן העזר סימן יב) וז"ל:

"שאינו נכון לכתוב כן בשטרי כתובות של הספרדים ועדות המזרח, דאנן בדידן נקטינן כדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וסיעתם דכתובה דרבנן. וכן פסק מרן שקבלנו הוראותיו..."

ה. בן עדות ספרד שכתב "דחזו ליכי מדאורייתא"
השאלה הניצבת בפנינו היא, מכיון שהבעל לשעבר הוא מעדות הספרדים ולמרות זאת התחייב בכתובה בנוסח הנוהג בקהילות האשכנזים "מאתים זוז דחזו ליכי מדאורייתא" האם יש לחייבו כמנהג קהילות האשכנזים כרמ"א בכסף צורי, או שמא יש לחייבו רק כמנהג קהילות הספרדים, בכסף מדינה?

הבית יוסף (אבן העזר סימן סו סע'"ו) התייחס, לאור שיטתו לעיל שכתובה דרבנן, לשאלה הראשונית מה הדין אם כתב "דחזו ליכי מדאורייתא". אחר שהכריע כרי"ף והרמב"ם והר"ן ור"מ וכל הגאונים שסוברים שכתובה דרבנן ומשערים אותה בכסף מדינה, כתב שיכול לחייב עצמו יותר על תקנת חכמים בכתובה ולכן, "אם כתוב בכתובה זוזי מאתן או מאה מכסף צרוף בהא ודאי גובה ...הכל מכסף צרוף". אחר כן הוסיף וכתב שאם כתב "זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא איכא לספוקי אי מגבינן לה מכסף צרוף וכדכתב הרא"ש, והדעת נוטה דלא מגבינן לה אלא כסף מדינה דיד בעל השטר על התחתונה."

הכרעה זו של הבית יוסף נובעת ממחלוקת הראשונים האם מועיל נוסח זה להתחייב בכסף צורי שהיה נוהג בזמן התורה.

הרמב"ן בחידושיו (כתובות דף קי ע"ב) כתב שלשון התחייבות זו, לא רק שאינה מוסיפה אלא אף גורעת מעיקר חיובו בכתובת האשה, וז"ל:

"והני אינשי דכתבי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא טעותא היא בידייהו ואי משום כתובה דידהו לא גביא מינייהו אתתא ולא מידי דמן התורה לא מחייב לה ולא מידי וגביא מתקנתא דרבנן במקום שאין כותבין"

דעת הרמב"ן היא שכל המוסיף גורע, מכיון שהתחייב בחיוב כתובה מדאורייתא, שאינו קיים, לכן חיובו אינו כלום. וכך ביאר דבריו באורחות חיים הלכות כתובות אות א' וז"ל:

"דיכול לומר, לא שעבדתי נכסי אלא בכתובה מן התורה אבל אם מדברי סופרים היא אין לה כלל ועכשו עלה בידינו דמדברי סופרים היא."

האורחות חיים המשיך והביא את שיטת הראב"ד שאין פגם בנוסח זה ומשמעותו לא על עצם חיוב הכתובה אלא על סוג המעות וז"ל:

"והעמיד הראב"ד מנהגנו על מכונו וכתב כי פי' הדברים דחזו ליכי מדאוריתא. כלומר הריני מחייב עצמי לך בזוזין מאתן כשל תורה כלומר שיהיו אותן מאתים דינרין בכסף של כסף צורי. ולא בכסף של דבריהם שהוא כסף מדינה. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל דההוא מדאוריתא אכסף זוזי מאתן קאי אלא שלדברי הראב"ד ז"ל צריך לכתוב דאוריתא. אבל ה"ר יונה ז"ל אמר [אפילו לא] כתב לה דאוריתא חייב לתת לה בשעת גוביינא מאתים דינרין של תורה שהוא כסף צורי. ופי' כסף זוזי מאתן דאוריתא דחזו ליכי. כלומר שכבר הם ראויין לך מדברי סופרים. והילכך אפילו לא כתב לה דאוריתא נוטלת כסף צורי כאלו חייב לה מן התורה והביא הרבה ראיות לדבריו."

כעין זה מובא בחידושי הריטב"א (כתובות דף י ע"א) אחר שהכריע כדעת הרמב"ם והגאונים כתב:

"הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד, ואם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה"

אמנם יתכן שאין זאת הכרעתו להלכה כיון שסיים והביא את דעת החכם הגדול ה"ר פנחס הלוי ז"ל שכתב:

"כי מסתמא לא נתכוין להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתים זוז ומן העידית."

בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן קפב) גם דחה את שיטת הרא"ש והלך בדרך הרמב"ן וסיעתו.

מחמת הספק הזה הנובע ממחלוקת הראשונים הכריע הבית יוסף, דלא מגבינן לה אלא כסף מדינה דיד בעל השטר על התחתונה.

כמו כן הכריע בזה להלכה מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר (חלק ג - אבן העזר סימן יב' אות ה') וז"ל:

"ואפילו אם עבר וכתב דחזו ליכי מדאורייתא נראה דהבעל או היורשים שהם מוחזקים יכולים לטעון קים לי כסברת הרמב"ן והר"ן והרשב"ץ שאינה גובה אלא כסף מדינה. ובפרט שכן העלה מרן הב"י."

ו. שווי מאתים זקוקים כסף צרוף ודינם לגבי עדות הספרדים
נוסף למאתים זוז התחייב הבעל בכתובה במאתים זקוקים כסף צרוף כמנהג האשכנזים, יש לברר, מה מה משקלם ומה שווים של מאתים זקוקים כסף צרוף?

בשאלה זו נחלקו הפוסקים והמנהגים.

יש מהפוסקים שסוברים שהזקוקים משונים בערכם לפי מקומם וכפי הזמן וחילוקי המנהגים, וכל מדינה חישבה בזקוקים שלה שהשתלשלו מהזקוקים המקוריים. מפאת זה נוצרה המחלוקת ושינויי המנהגים בדברי הפוסקים בקביעת שיעורן. יעוין בטור בשולחן ערוך (סימן סו' סעיף ו') בבית חדש שם ובקונטרס אחרון שלו, בדרישה, בית שמואל ובבאור הגר"א שם וביורה דעה (סימן שה' סק"ד), וכן בספר נחלת שבעה (סימן י"ב אות מ"ט – נ').

בספר שיעורי תורה, לגר"ח נאה, (סימן ג' סעיף מד') קובע אחרי הבירור כי מאתים זקוקים כסף צרוף המה שלשת אלפים שמונה מאות ארבעים ושש גרם (3.846 ק"ג) כסף נקי. קביעה זאת מתבססת על פי שיטת הדרישה וסיעתו, ששיעור מאתים זקוקים כסף צרוף הוא פי ארבע משיעור מאתים זוז בכסף צורי. וכן הכריע בזה הלכה למעשה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב' סימן פא').

בבאור הגר"א שם וביורה דעה, נקט ששיעור מאתים זקוקים הכונה לזקוקים הראשונים כפי שנהגו בזמן יסוד התקנה שכל זקוק ט"ז לוט קיסר, לפי שיטה זו חישב החזון איש (יורה דעה הלכות פדיון בכור - סימן קפב אות יט ד"ה ומבואר בבהגר"א) שמאתים זקוקים הם שלשת אלפים סלעים שהם ת"ר פעם של פדיון הבן, שהוא צ"ו גר"ם ועולה כתובת מאתים זקוקים חמשים ושבעת אלפים ושש מאות גרם כסף צרוף, (57.6 ק"ג).

בשורת הדין בירר הגר"נ גורטלר שליט"א נושא זה בהרחבה מתוך עיון במקורות הראשונים והאחרונים ומסקנתו ששיעור 200 זקוקים במשקל כסף הוא כ-40 ק"ג.

בפסקי דין רבניים (חלק יא' פס"ד בעמוד 362) בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א והרבנים יוסף קאפח ומרדכי אליהו זצ"ל.

דנו בזה והכרעת שני הראשונים היתה לחייב כשיטה הראשונה, על פי הכלל שיד בעל השטר על התחתונה, לפיכך אנו נותנים לבעל ליהנות ממחלוקת הראשונים וישלם לפי הערך הזול ודעת המיעוט היתה כדעת החזון איש.

לא נכחד שפסקי דין רבניים (חלק ט פס"ד עמוד 152) כתב הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל, שמדברי הראשונים נראה שבדבר שאנן סהדי שהחותם אינו מרגיש ואינו יודע מה שכתוב במסמך שהוא חותם עליו, אין חתימתו מחייבת אותו ואף העדים החתומים עליו אינם מחייבים אותו וכל שכן בכתובה שרוב רובם של החתנים אינם יודעים פירושה ומתיחסים באדישות לתוכנה, למעט מסמך המטיל עליו חיובים ישרים ומיוחדים, כי אז נותן אל לבו לדקדק בו.

וז"ל בעמוד 160:

"שאנו יודעים ברור שאין שום חתן יודע מה כתוב בה... נדוניא שהכניסה חמשים זקוקים, הוסיף החתן חמשים זקוקים, ועוד הכניסה איזה סכום, ברור שאין איש מכל אלה יודע מאומה, ואם כן היש תוקף לשטר זה? אלא ברור שחילוק זה בדעת הרשב"א, כלומר, לחלק בין הדברים שהן עיקר הכתובה והתנאים לבין שאר נוסח הכתובה, הכרחי הוא, שאם לא כן יהיו דבריו סתרי אהדדי. ודוקא בכתובה שנכתבה כתקנה ואינה סתורה מתוכה."

גם הרה"ג נחום גורטלר שליט"א במאמרו המקיף בשורת הדין ח"ד בענין שיעור ערכה של הכתובה כתב שמפאת חוסר הבהירות בשווי הזקוקים כתובה אשכנזית אינה מחיבת את הספרדי בשיעור שווי הזקוקים ואת האשכנזים היא מחייבת רק מכח המנהג.

לדעתנו, יש מקום לצדד שבכל אופן ההתחייבות מועילה כפי שסבר הגר"ש ישראלי זצ"ל באותו פסק דין, כפי שהסברנו לעיל את דברי הרשב"א.

אולם, בנידון דידן מסתבר שכולם יודו שההתחייבות הועילה כיוון שהבעל לשעבר, הינו חסיד חב"ד ומנהגם שגם לחתן ספרדי כותבים כתובה כמנהג חב"ד, דהיינו כתובה אשכנזית, כך אמר לי הרה"ג אשכנזי שליט"א הרב של כפר חב"ד, ועל דעת מנהג קהילתו התחייב גם בזקוקים אף שלא הבין את התחייבותו לאשורה. לשאלתי האם קיים מנהג קבוע, של חב"ד, באשר לשווי מאתים זקוקים? השיב, שלא, אלא לפי מה שפוסק בית הדין. העולה מכאן, שלא כטענת אבה"ד הרה"ג נהרי שליט"א שיש מנהג של חב"ד בענין זה. מהנהגת הגר"י לנדא זצ"ל רבה של בני ברק שהיה כותב בפירוש בכתובה הערה, סך העולה לארבע קילו כסף, יש להוכיח ההיפך, שללא שנכתב כן בפירוש הדבר נשאר בכלל ספק.

נוסיף ונאמר, שלא נכון לטעון שקיים מנהג קבוע ששווי מאתים זקוקים הוא כשיטת הגר"ח נאה, שהרי בדבר לא מצוי לא אמרינן שיש מנהג. יתרה מזו, גם אם בתי הדין נהגו להגבות את השיעור הנמוך של הזקוקים אין זה קובע מנהג, שהרי הסבה לכך היא מפני שהאשה היא המוציאה ויד בעל השטר על התחתונה.

מסקנה דמילתא - לאור האמור לעיל, בנידון דידן למרות שמדובר בבעל שהוא ספרדי שהתחייב בנוסח הנוהג בקהילות האשכנזים, בזה הלשון: "מאתים זוז דחזו ליכי מדאורייתא" וכמו כן התחייב ב"מאתים זקוקים כסף צרוף", יש לחייבו כדלהלן:

א. על פי העקרון של יד בעל השטר על התחתונה הוכרע להלכה, שיש לחייבו רק במאתים זוז בכסף מדינה כהכרעת הבית יוסף, למרות שהתחייב בנוסח "מאתים זוז דחזו ליכי מדאורייתא".
ב. באשר למאתים זקוקים על פי הכלל שיד בעל השטר על התחתונה, צריך לשלם מאתים זקוקים כפי הכרעת הגר"ח נאה בשיעורי תורה, שמאתים זקוקים כסף צרוף הם: שלשת אלפים שמונה מאות ארבעים ושש גרם (3.846 ק"ג) כסף נקי, כמו שנקטו בכמה פסקי דין.

בנידוננו, כפי שכתבנו לעיל, האשה מוחזקת בסכום של ארבעים אלף ₪, שהגיעו לידיה מתמורת מכירת הדירה ודורשת אותם עבור חוב הבעל בכתובתה. היות וכך, הבעל הוא המוציא ממנה ואין לומר שיד בעל השטר על התחתונה אלא ההיפך, היא המוחזקת ויכולה לומר קים לי כשיטות המחמירות על הבעל בשיעור עיקר הכתובה והתוספת והמוציא מחבירו עליו הראיה.

לפי זה יש לחשב שווי של כ-57.6 ק"ג כסף שערכם היום הוא למעלה מ-120,000 ₪ ואפילו על פי חישובו של הרה"ג נחום גורטלר שליט"א ערך מאתים זקוקים הוא יותר ארבעים אלף ₪ שתפסה עבור כתובתה.

ז. האם מועילה תפיסה בנידון דידן?
לעיל הנחנו שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה בנידוננו כיון שהאשה תפוסה ועומדת בתמורת מכירת הדירה. נוסיף ונברר, האם מועילה תפיסת האשה בנידון דידן?

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מב' סעיף ח') כתב וז"ל:

"בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונה, אי תפס מטלטלים, לא מפקינן מיניה".

בסמ"ע על שולחן ערוך (ס"ק כב – כג) כתב שתפס מטלטלי, אין מוציאים מידו, אפילו תפס בעדים שלא ברשות מרשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני. הש"ך (ס"ק טו') סייג את הדברים והביא מחלוקת ראשונים בזה והסיק "מיהו נראה לי דלענין דינא לא פליגי, דהפוסקים שסוברים שמועילה תפיסה שלא ברשות, מיירי בטוען ברי, והרמב"ן מיירי, בטוען שמא ובא לזכות מכח השטר".

אם כן בנידון דידן מכיון שהאשה תופסת ב-40,000 ש"ח מתמורת מכירת הדירה אין לומר יד בעל השטר על התחתונה. ברור הדבר לסמ"ע ולראשונים הסוברים שאפילו תפיסה שלא ברשות, מרשות בעלים לאחר שנולד הספק, מהני. גם לפי הכרעת הש"ך שלא מועילה תפיסה שלא ברשות, מועילה תפיסה קודם שנולד הספק אפילו בטענת שמא. בנידון דידן, יש לראות את תפיסתה כתפיסה קודם שנולד הספק כיון שהספק נולד בעת הדיון בבית הדין בהכרעת הספק במחלוקת הפוסקים בשיעור הזקוקים. יתרה מזאת, הכרעת נתיבות המשפט בקיצור כללי דיני תפיסה (אות כ'), שבמחלוקת הפוסקים שהיו אחר חתימת הש"ס, מהני תפיסה אפילו אחר שנולד הספק, אפילו בטוען שמא ויכול לטעון קים לי כהך פוסקים אפילו במיעוט הפוסקים כנגד רוב.

לכאורה יש להקשות שכאן לא מועילה תפיסה כיון שלא מועילה תפיסת ממון כשלאידך יש שטר חוב, כפי שהכריע הש"ך בתקפו כהן והובאו הדברים בנתיבות המשפט בקיצור כללי דיני תפיסה אות יג' ויד', לדעתם, לענין זה אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי. בנדוננו נחתם בין הצדדים הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף פסק דין שתמורת הדירה תחולק שווה בשווה, אם כן מכח ההסכם, היא מחויבת להשיב את הכסף שתפסה.

זה אינו, ראשית מכיון שההסכם אינו נוקב חיוב כלפי האשה יותר מאשר לבעל (שהרי לא כתוב שעל האשה להעביר לבעל סך של 40,000 ש"ח) אלא מפרט את עקרונות החלוקה ורק על פי הודאת האשה אנו יודעים שברשותה הסכום הנזכר ועל כגון זה וודאי לא שייך לומר, שטר העומד לגבות כגבוי דמי. נימוק נוסף שאין לומר, כדעת אבה"ד, שבנידון דידן מכח נתינת תוקף פסק דין להסכם שהוא כגבוי ולא מועילה תפיסה הוא, שכשם שהוא מסיע לבעל בענין חלקו בדירה כן הוא מסיע לאשה לגבית כתובתה. האשה הנצבת לפנינו, הרי היא כבאה ואומרת לבית הדין, רצוני לקיים פסק הדין ככתבו ולשונו ופונה היא לבית הדין שיקבע את שווי שיעור הזקוקים כערך הגבוה. לרווחא דמילתא נוסיף, שבקונטרס הספיקות כלל ז אות ב, חולק על הש"ך והנתיבות, וסובר שאף שהשני אוחז שטר מועילה תפיסה כיון שלהלכה שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. עיי"ש שהאריך להוכיח זאת.

אבה"ד ציין בנימוקיו למבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סוף סימן ס"א) על פי דברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק י) "כלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד..." עיין שם בראיותיו. מעיון בדבריו עולה שהעקרון שהולכים אחר כוונת עושי השטר זה כאשר הלשון מסופקת וכדומה. בנידון דידן אין ספק, הבעל התחייב לשלם את כתובתה חיוב שהיה קיים ממילא ואינו נוגע ומושפע מכוונת עושי השטר, שווי הכתובה אינו מופיע בהסכם ואין ליחס כוונת עושי השטר לשווי הכתובה.

מסקנה דמילתא, האשה שאוחזת בידה את שטר הכתובה ומבקשת לגבותה על פי שיעור החזו"א, עד הסכום התפוס בידה אין היא באה להוציא מהבעל אלא להחזיק לפיכך לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה, אלא מה שגבתה גבתה.

לאור האמור, כל הכסף שיש בידי האשה ישמש לפרעון כתובתה ואין היא יכולה להוציא מהבעל לשעבר יותר מאשר יש בידה.

הרב יוסף יגודה - דיין


עיינתי בדבריו של ידידי וריעי היושב על מדין הרה"ג יוסף יגודה שליט"א ובו פירוט עובדתי ונימוקיו לפסיקתו לחייב את הבעל לשעבר בסך ארבעים אלף ₪.

טעמו ונימוקו עמו, האשה מוחזקת בסכום הנ"ל ויכולה לומר קים לי כפוסקים שקבעו את סכום מאתים וזוז ומאתים זקוקים בסכום של כמאה אלף ₪, והבעל נחשב כמוציא מהמוחזקות שלה בסכום הנ"ל.

לאחר העיון בדבריו ובפוסקים, נלענ"ד שאין לחייב את הבעל לשעבר בסכום של יותר מעשרת אלפים ₪.

להלן נימוקיי בקצרה.
א. רבים מן הפוסקים ה"ה, הרמב"ן, הר"ן,וכן משמע ריהטת לשון הריטב"א סבורים שכתובה שנכתב בה דחזי ליכי מדאורייתא פסולה, ולא ניתן לגבות ממנה אלא כפי המנהג שנותנים כאלו לא נכתבה כתובה.

אמנם מרן הב"י אה"ע סימן ס"ו הביא דיעות הפוסקים בזה ופסק שיד בעל השטר על התחתונה.

וכבר האריך למעניתו מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף בספרו יביע אומר חלק ג' אבה"ע סימן י"ב ושם הביא מחלוקת הפוסקים והכריע על פי מה שכתב מרן הב"י.

אמנם עדיין יד הדוחה לומר, שכל זה דווקא בקביעת סכום מאתים זוז שהוא לפי כסף מדינה כהכרעת רוב הפוסקים ולא כסף צורי כפי שסברו ר"ת והרא"ש.

אולם אם נכתב בכתובה מאתים זקוקים אין התייחסות לכך בדברי מרן הב"י ויש מקום לומר שבכה"ג שהבעל אינו מבין כלל את משמעות התחייבותו הנוספת, שהתחייבותו אינה חלה.

ומעין סברא זו כתב הגר"י קאפח זצ"ל בפד"ר כרך ט' עמודים 158-160 והצטרף לעיקרי דבריו הגר"מ אליהו זצ"ל. בפסק דין זה הגר"ש ישראלי זצ"ל נחלק עליהם, מ"מ דעת הרוב היתה שהכתובה פסןלה.

ב. במקרה דנן מדובר באשה שיש לה בת שנולדה מאינו יהודי. כתובתה לכו"ע מדרבנן וגם הסכומים שנקבעו בכתובה זו יתכן ולכו"ע מדרבנן. ראה ב"ש אה"ע סימן ס"ו.

דינה של כתובה זו לכאורה תלויה במחלוקת ר"ת והרא"ש האם עיקר כתובה דאורייתא או דרבנן ורק הכסף מדאורייתא. לדעת ר"ת שעיקר כתובה דאורייתא ועל כן כותבים דחזו ליכי מדאורייתא. אם כן הכתובה בנדוננו פסולה שכן אין היא מדאורייתא לכו"ע.

אולם לדעת הרא"ש הסובר שעיקר כתובה דרבנן ורק הסכום שנקוב הינו מדאורייתא א"כ יש צד לומר שהכתובה כשרה וכמו שיש סוברים כן בכתובת אלמנה.

הנחה זו שהכתובה פסולה ולא ניתן לגבות ממנה, מושתתת על הדין של שטר המזוייף מתוכו פסול והמבואר דינו בפוסקים (ראה טור שו"ע חו"מ סימנים מ"ב מ"ד)

ג. גם אם נניח שהכתובה כשרה בדיעבד, יש צדדים הלכתיים רבים לפיהן אין האשה יכולה לטעון קים לי במקרה דנן מן הסברות כדלהלן:

א. הצדדים חתומים על הסכם גירושין שבקשו מביה"ד לאשרו ולתת לו תוקף של פסק דין.

נוהג זה מקובל מאד בימינו שכל הסכמי גירושין מקבלים תוקף של פסק דין, מתוך מטרה משותפת לאלם ולחזק את התחייבותם ההדדית של בני הזוג, כך שיהיה ניתן לאכוף את סעיפי ההסכם על המבקש להפר אותו באמצעות הזרוע הביצועית המופקדת על כך, שהיא בעצם ידו הארוכה של בית הדין.

במקרה זה רבים סבורים שיש תוקף של פסק דין להסכם גירושין שאושר בבית הדין, וכ"כ בפד"ר כרך י"א (עמודים 173-190 הרה"ג ישראלי קאפח ואליהו זצ"ל) "הסכם גירושין שאושר ע"י בית דין יש לו דין פסק דין" וראה שם בתוך דבריהם הביאו דברי הנתיבוה"מ סימן ל"ט.

ובכהאי גוונא קיימא לן כל העומד ליגבות כגבוי דמי, כמבואר בטושו"ע חו"מ סימן ס"ז סעיף י"א. ומכאן לנדוננו בו הבעל נחשב כמוחזק מכח הלכה זו מאחר ובסעיף 6 להסכם נאמר כי יתרת הסכום שתיוותר ממכירת הדירה לאחר קיזוז חובות תחולק שווה בשווה. תפיסת האשה בסכום המגיע לבעל אינה הופכת אותה למוחזקת שיכולה לומר קים לי,

והיא חייבת להחזיר את יתרת הסכום שלקחה לבעלה לשעבר בהתאם להתחיבותה בהסכם עליו היא חתומה.

ב. גם אם נניח שאין להסכם גירושין תוקף של פסק דין, עדיין יש לו תוקף של שטר לכו"ע, ראה פד"ר כרך י' (עמודים 364-384 הרה"ג אילן רובינשטיין ופרדס).

כרך י"א (עמודים 173-190 הרה"ג ישראלי קאפח ואליהו)

כרך י"ח (עמוד 91 לרה"ג נסים בן שמעון שליט"א) ועוד.

ואמנם, קיימא לן להלכה כב"ה שלא אומרים בשטרות כל העומד ליגבות כגבוי דמי, מ"מ השטר יוצר חזקת חיוב כלפי הצד שהוא נגדו והמחזיק בשטר רשאי להפעילו.

וראה עוד בעניין הדומה לזה מחלוקת הפוסקים ראשונים ואחרונים בטושו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ח' ובנו"כ , סמ"ע סקכ"א, ש"ך סקי"ז, באר הגולה שם ופ"ת סקי"ד.

ומכאן לנדוננו, בו הבעל מחזיק בשטר בו יש סעיף שהאשה מחוייבת להחזיר לו את חלקו מתמורת הדירה שקיבלה, נכון אמנם שגם הוא בחזקת חיוב כלפיה בתשלום הכתובה, אבל עדיין אין במצב זה זכות למשיבה יותר מהמבקש בטענת קים לי.

ג. נחלקו הפוסקים (ראה כנה"ג חו"מ סימן כ"ה אות י"ב) האם טענת קים לי חשובה כטענת ברי או כטענת שמא.

לסוברים שטענת קים לי חשובה כטענת שמא,ודאי שאינה יכולה לעמוד כנגד חזקת החיוב שלה בסעיף מפורש בשטר בו היא חתומה, המורה לה להחזיר את חלקו של המבקש בדירה, וגם אם נחשיב זאת כטענת ברי לא יצאנו מידי מחלוקת הפוסקים האמורה בסעיף ב'.

ד. בכל שטר קיימא לן שהולכים אחר כוונת עושי השטר, וכמו שנפסק בטושו"ע חו"מ סימן ס"א סט"ז בשם רבינו ירוחם וז"ל "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה".

ומקורו טהור מדין נדרים, וכמ"ש בשו"ע יור"ד סימן רי"ח.

ומכאן לנדוננו עושי השטר, ה"ה. המבקש, המשיבה, והדיין שאישר את ההסכם. ברי לי שאם היינו שואלים את עושי השטר מה היתה כוונתם בעת חתימתם על סעיף זה בו התחייב הבעל לתשלום הכתובה, היו משיבים לנו,לפי הסך הנמוך שנזכר בפוסקים ובהתאם להלכה שיד בעל השטר על התחתונה, גם מהמשיבה הייתי מצפה לתשובה שכזו באותה עת שחתמה למרות היותה מעוניינת בסכום גבוה יותר, ובכל מקרה אם היתה מתעוררת שאלה בסכום הכתובה, הדיין היה מבהיר להם את עמדת ההלכה.

כך שלכוונת עושי השטר יש משקל הלכתי רב שאין למשיבה בתפיסתה זכות לטעון קים לי כנגד אומדנא כה גדולה של כוונת עושי השטר באותה עת. והרי על דעת כן התחייב המבקש, כך שלא ניתן להוציא ממנו על סמך תפיסתה בכסף בניגוד גמור להוראות השטר, ובכה"ג שיש אומדנא כה חזקה בכוונת עושי השטר, מוציאים גם מהמוחזק בפועל. ראה כנה"ג סימן כ"ה אות כ"ו בשם מהריב"ל.

ה. בספיקא דרבוותא נחלקו הפוסקים אי אמרינן קים לי.

ו. בתפיסה שנולדה לאחר שנולד הספק כמו במקרה דנן נחלקו הפוסקים האם היא מועילה.

ז. הטעם לדין קים לי בדיני ממונות מאחר ויש חשש גזל בכל מקרה שנפסוק, ולכן כאשר המוחזק טוען קים לי, ביה"ד לא מתערב להוציא ממנו. (ראה כנה"ג סימן כ"ה אות ז' בשם מהר"י באסן).

לפי זה נראה לי שבנדוננו לא שייך טעם זה, כיון שהצדדים חתמו בפני ביה"ד על הסכם ובו התחייבויות הדדיות והמבקש דורש לאכוף את הסעיף בו המשיבה תפוסה בכסף שלו שלא כדין.

א"כ מוטל על ביה"ד להתערב ליישומו של ההסכם ברוח וכוונת ההסכם. כך שטענת המשיבה לטענת קים לי כחזו"א אין לה בסיס וטעם במקרה זה.

ח. מאחר והמדובר בבני זוג שהולכים כמנהגי חב"ד ביררתי על מנהגי חב"ד אצל הרב גדליהו אקסלרוד אב"ד חיפה והוא לאחר בירור מקיף שערך העלה, שמנהג חב"ד לפסוק בסכומים במדות ובשיעורים כפי שפסק הגרא"ח נאה ,ולשיטתו, שיעור כתובה ותוספת של מאתים זקוקים עולה לסך של קרוב לעשרת אלפים ₪. וכך היה נוהג גם הגר"י לנדא זצ"ל רבה של בני ברק שהיה כותב בפירוש בכתובה הערה, סך העולה לארבע קילו כסף.

וברור שלא עשה כן מדיליה אלא ע"פ רבותיו האדמו"רים לבית חב"ד.

ומכאן לנדוננו, לא שייך לטעון קים לי נגד המנהג שנפוץ בקהילה זו של חב"ד בה חברים הצדדים, ולא על דעת כן התחייב המבקש בעת חתימתו על ההסכם הכתובה.

ט. הסכם גירושין, מטיבו וטבעו הינו הסכם פשרה, פרי עמל של מו"מ בין הצדדים שהבשיל להסכמות אותן העלו בהסכם ובקשו לאשרו בתוקף של פסק דין כדי לממש את התחייבותם.

לא יתכן לענ"ד, שבהסכמי פשרה תנתן הזכות לטעון טענת קים לי, לצד המפר את ההסכם וביה"ד יתן ידו לזאת.

י. נחלקו הפוסקים אם אמרינן טענת קים לי כאשר יש שלוש ספיקות ראה כנה"ג סימן כ"ה אות פ"א, ואומנם בכנה"ג הכריע שיש לדון קים לי גם כאשר יש כמה ספיקות וכן ראיתי למרן הגר"ע יוסף שליט"א בספרו יבי"א ח"ט סימן אולם במקרה דנן בו רבים הצדדים והספיקות כפי שביארנו בדברינו,ויש צד בהלכה לומר שהכתובה פסולה, נלענ"ד,שאין מקום לומר קים לי במקרה זה.

מכל הלין טעמי הגעתי למסקנא לחייב את המבקש בסך של עשרת אלפים ₪ בלבד ולמשיבה אין זכות לטעון קים לי מכח תפיסתה את כספו של המבקש בתמורת הדירה.

לאחר כתיבת הנימוקים הללו, קיבלתי את נימוקיו הנוספים של ידידי ועמיתי הגר"י יגודה שליט"א ובו הוסיף לבסס את עמדתו לפיה האשה יכולה לטעון קים למרות הספיקות הרבים שהובאו בנימוקיי.

עיינתי בשנית בדבריו, ולמרות שיש לי השגות על חלק מדבריו אתמקד בדבר העקרוני מבחינתי כדלקמן.

אולם בטרם אביע את עמדתי, מחובתי לציין שבהסכמת עמיתיי להרכב הוצאנו החלטה לפיה בית הדין ממליץ לצדדים להגיע לפשרה וזאת לאור הספיקות ההלכתיים שהתעוררו.

הבעל לשעבר סירב לקבל את הצעת בית הדין ובקש שבית הדין יפסוק בהתאם להלכה. ארבעה נימוקים מנה לסירובו:

א. פנייתו לבית הדין היתה לאחר שלא הצליחו להגיע לפשרה.
ב. הכספים שמחזיקה האשה אינו חוקי והוא מהווה הפרה של הסעיף בהסכם שהכספים הללו מתמורת הדירה המשותפת יחולקו שווה בשווה.
ג. המנהג להעריך את הזקוקים שבכתובה לפי הסך של 3.846 קילו.
ד. אמר לו הדיין שאישר את ההסכם שהחיוב של הכתובה הוא בערך בסך 3000 ₪. ועל סמך זה הסכים להתגרש.

לא נתקבלה תשובה מהאשה להצעת בית הדין, ולא נותר לנו אלא לפסוק בהתאם להלכה.

כאמור לאחר שעיינתי בשנית בנימוקי ידידי שנערכו בטוב טעם, נראה לי להעמיד את השאלה המרכזית בתביעה זו, האם בכלל נחשבת האשה למוחזקת?

לאחר העיון בנסיבות המורכבות בתיק זה , נלענ"ד שאין בתפיסת האשה משום מוחזקות הלכתית לטענת קים לי. אבאר דברי.

תפיסת האשה במקרה זה באה מכוחו של בית הדין שנתן תוקף של פסק דין להסכם שנחתם בין הצדדים,והסכמת הבעל שבאה בעקבות כך, שהאשה תנהל בפועל את הטיפול במכירת הדירה מתוך כך שנתן אימון באשה שתבצע את האמור בהסכם ותחלק את תמורת הדירה שווה בשווה. לאשה לא היתה אפשרות למכור את הדירה המשותפת שהינה גם בבעלות הבעל לשעבר, ללא הסכמתו /או החלטת בית הדין לפירוק שיתוף, כך שיש לראות בפעולתה במכירת הדירה כידא אריכתא של בית הדין או של הבעל לשעבר שהכספים נמצאים ברשותה עד למילוי חבותה להעברת חלקו של הבעל.

בנסיבות הללו שהאשה לא היה באפשרותה למכור את הדירה המשותפת ללא הסכמת הבעל שסמך עליה שתפעל בהתאם להסכם, לא היתה מתבצעת המכירה. הבעל לשעבר סמך על בית הדין שלא יתן ידו להפרת סעיף זה של ההסכם בביצוע מחטף שכזה במסווה הלכתי של טענת קים לי,ומחובת בית הדין שנתן תוקף של פסק דין להסכם זה לעמוד על המשמר שלא ייפגע מי מהפרת ההסכם ויקבל עוד על כך גושפנקא מבית הדין במעטה הלכתי של טענת קים לי. מטרת בית הדין עם אישורו של ההסכם ליישר הדורים ולא ליצור מצב בו מי מהצדדים ינסה את כוחו בתפיסה המנוגדת בתכלית לרוח ההסכם. לא לכך פילל בית הדין.

טענה זו נתמכת בתגובתו של הבעל לשעבר לסירובו להגיע לפשרה ובקשתו מבית הדין שימצה את הדין עם מי שפעל בניגוד לסעיף המפורש בהסכם המורה לחלוקה שווה של תמורת הדירה.

תפיסה היוצרת מוחזקות לטענת קים לי אודותיה דברו חז"ל הינה תפיסת מי מהצדדים הפועל מכח עצמו כאשר יש ספק למי שייך הממון, ולא במקרה בו התפיסה נעשית בשליחות בית הדין כמו במקרה דנן, במקרה זה יש לראות את התופס כמועל באימון שקיבל מבית הדין ושעל בסיס האימון הזה הסכים הבעל לשעבר לתת לאשה יד חופשית לבצע את פעולת המכירה.

לענ"ד, האשה ב"עמוד והוצא קאי" כלומר, מחוייבת היא להעביר את חלקו של הבעל בתמורת הדירה בהתאם לסעיף מפורש בהסכם שאין עליו עוררין, ואין בתפיסתה מוחזקות לטענת קים לי.

זאת ועוד. התברר, שהבעל לשעבר שאל את הדיין שאישר את ההסכם, למשמעות חוב הכתובה, ומכיון שהכתובה לא היתה מצויה תחת ידם,השיב הדיין שהחוב בערך של 3000 ₪, בהסתמך על עיקר הכתובה לפי כסף צורי.

התשובה ניתנה במעמד ההסכם ובנוכחות האשה, כך שהצדדים התגרשו על דעת הסכום הזה, ובכל מקרה, ברור שלא על דעת סכום של פי עשרה ממה שהבינו, במקרה זה יש לצרף את מה שכתבתי בנימוק הרביעי שהולכים אחר כוונת עושי השטר כמבואר בשו"ע סוף סימן ס"א.

יתירה מכך, הדיין שאישר את ההסכם והוסיף בכתב ידו את הסעיף המחייב את הבעל בכתובה,מאשר שאכן כך נאמר לצדדים, ויפה כוחו לפרש את כוונתו של הסעיף הזה שנעשה במסגרת פשרה כבורר מוסכם,וזאת בהתאם למבואר בש"ך חו"מ סימן כ"ג סעיף קטן ח' בשם מהריב"ל שיש נאמנות לדיין ששימש כבורר לבאר לשון השטר כאשר הלשון סובלת שני פירושים אף כנגד המוחזק בפועל.

וראה עוד שם בפ"ת סק"ה בשם הברכי יוסף, והמעיין היטיב בדבריו יראה שגם לשיטתו, במקרה דנן אין את הסיבה שהדיין ייגרע כוחו בביאור כוונת הסעיף שהוסיף בהסכמת הצדדים ויפסיד נאמנותו.ואכמ"ל.

לזאת יש לצרף את מה שכתבתי בנימוק התשיעי, שלא יתכן לטעון קים לי בהסכם גירושין שהינו הסכם פשרה לסיום ההליכים השנויים במחלוקת.טענה שכזו תרוקן מתוכן את ההסכם שנעשה לאחר מו"מ ארוך ומייגע על מנת לסיים הליכים השנויים במחלוקת מתוך הסכמות ולא שייפתח עתה מסלול חדש ובו מירוץ תפיסות של הצדדים בספיקות שמתעוררים.

לשם כך יש בית דין שאישר את ההסכם ובו נתנו הצדדים אימונם ומבטחם שייעשה עמם הצדק אם וכאשר מתגלעים חילוקי דיעות בפרשנות ההסכם שנכרת ביניהם.

גם אם ננקוט זהירות ונאמר שיש כאן ספק בדין המוחזקות שיש לאשה, כבר הכריע בעל כנה"ג בסימן כ"ה שכאשר יש ספק בעצם המוחזקות אין המוחזק יכול לטעון טענת קים לי.

שני הנימוקים המרכזיים הללו בצירוף מה שהבאנו בראשית דברינו, שמונה נימוקים לערער על זכות האשה לטענת קים לי במקרה זה, הביאו אותי למסקנה שאין לחייב את הבעל לשעבר לשלם לאשה יותר מעשרת אלפים ₪ בהתאם לרוחו וכוונתו של ההסכם, ועל האשה להעביר לבעל לשעבר סך שלושים אלף ₪ שקיבלה מתמורת הדירה המשותפת שזהו חלקו בדירה וכמתחייב בהסכם עליו הם חתומים.

לא ניתן להתעלם מכך, שכתוצאה ממכירת הדירה על ידי האשה והחזקת הכספים השייכים לבעל נגרם נזק לבעל לשעבר בכך שהדירה נמכרה, ויתכן שהדירה היתה מושכרת והיתה מניבה דמי שכירות אותם היה מקבל.

בשולי הנימוקים:

זכור תזכור עלי נפשי ותשוח את שיחתי האחרונה עם כבוד אב"ד הגר"י רוזנטל זצ"ל שהלך מעמנו אך כחדשיים לפני כתיבת נימוקים אלו. בקרנו אותו בביתו עם יציאתו מבית החולים (כל חברי ההרכב)

במהלך ביקור זה שהיה כולו מו"מ בענייני הלכה הנוגעים לפסקי דין סיפר לנו על פגישה שהיתה לו לפני שנים רבות עם מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ובה ביקש את ראש הישיבה לציין בכתובה סכום בשקלים בסכום הכולל לאחר כתיבת מאתים זקוקים, על מנת להמנע משאלות בגובה הסכום של הכתובה והתוספת השנוי במחלוקת הפוסקים, וציין בפנינו שאכן כך נהג הלכה למעשה. ועל כגון דא אמרו חז"ל "חכם עדיף מנביא" יהי זכרו ברוך.
הרב מימון נהרי - אב"ד

מאחר וכבר ניתנה החלטה לפני זמן רב בתיק. ונימוקי שרובם כבר נכתבו אך מסיבות בלתי צפויות התעכבה השלמתם ומצטברים על שולחני תיקים הדורשים טיפול מיידי, לעומת תיק זה שכאמור כבר ניתנה בו החלטה. לפיכך בשלב זה יסתפקו הצדדים בנימוקי עמיתיי.

הרב אברהם מייזלס - דיין



לאחר שחברי בית הדין עיינו בפוסקים ונשאו ונתנו ביניהם החליט בית הדין כדלהלן:

א. המבקש חייב בתשלום סך 13,613 ₪ למשיבה כתשלום על כתובתה.
ב. על המשיבה להחזיר למבקש את יתרת הסכום המצוי ברשותה בגין חלקו בדירה לאחר קיזוז חוב הכתובה המצוין בסעיף א'.
ג. החלטה זו ניתנה לדעת הרוב . לדעת המיעוט המשיבה זכתה בסך אותו היא מחזיקה.

ניתן ביום י"ח בתמוז התש"ע
(30/06/2010)

הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב אברהם מייזלס - דיין