ענינו של פסק דין זה - עניין הכתובה, איזון משאבים בין הצדדים ומזונות ילדים.

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך ד' תמוז התשס"ד (23.6.2004), ולהם שלשה ילדים משותפים: [מ'] (בגיר), [א'] בת 17 , ו[ש'] בת 13.

בתאריך 16.6.22 תבעה האישה גירושין, ובין השאר כרכה את עניין הכתובה ומזונות הילדים. בתאריך 5.2.23 תבעה האישה את עניני הרכוש.

הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך 10.7.22.

סכום תוספת הכתובה שנכתב בשטר הכתובה הינו – שמונה מאות חמישים ותשע אלף ש"ח. סכום זה היה נראה לנו משונה, ובנוסף כמובן סכום מוגזם ומופרך. ניסינו לברר אצל הצדדים מה משמעות הסכום, ולא ידעו לומר. ביה"ד הבין בסופו של דבר שמדובר בסכום שהוא הגימטריא של שמות הצדדים. [ש'] – 375. ושם האישה – [ע'] – 484. סכ"ה = 859, והכפילו את הגימטריא באלף, כך שסכום הכתובה עלה ל 859,000 ש"ח. יש להניח שהבעל לא מתמצא בגימטריות, וכי הסכום נקבע ע"י הרב מסדר הקידושין כסכום סגולי, דבר המעצים את אי גמירות הדעת של המתחייב.

עניין תוספת כתובה מוגזמת, נובע מחמת חוסר גמירות דעת של המתחייב, ואומדן דעת במתנה שאין כאן גמירות דעת (וכפי שיובהר להלן). בפרט אלה שאינם שומרי תו"מ, סבורים שהסכום אותו הם כותבים בתוספת הכתובה, הינו "תו מחיר" - "מחירה של הכלה", כאשר הנוכחים בחופה, לשמע הסכום הגבוה, מוחאים כפיים ומשמיעים קולות שמחה, וכל המרבה הרי זה משובח. אך אין בזה משום גמירות דעת להתחייב בסכום זה במקרה של גירושין.

נציין לעניין אומדן הדעת גם את הסכם הממון שחתמו הצדדים בסמוך למועד הנישואין, ולפיו הבעל מודה שכל הזכויות שיש לאישה בדירה ברחוב י', הינם לאישה בלבד, ויהיה כנכס שאין לאזנו. (עניין הסכם הממון יובהר עוד להלן). לאמור – הבעל סילק עצמו מזכויות שיש לאישה בדירה. וכי יעלה על דעתך, שאדם כזה שבשנת 2004 (ואף היום) ללא רכוש, יתחייב בסכום בסדר גודל כזה. מדובר בסכום שהוא כיום שני שליש מכל הסכום שצבר במהלך שנות הנישואין בקרנות הפנסיה. סכום מופרך, וודאי לא היה בדעתו להתחייב בסכום שכזה, כשבמועד הנישואין לא קיבל דבר מהאישה, ולא היו לו סכומים מעין אלה, אף לא בדמיון.

א. תוספת כתובה – מתנה
איתא בכתובות נד,א לעניין אלמנה שבאה לגבות כתובתה, דשמין בגדים שעליה לדעת רב, ושמואל ס"ל דאין שמין, ונפסקה הלכה כרב דשמין, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. והיינו שכל מה שנתן לה בגדים, רק למציאות שהיא תחתיו, ולא שתצא ותטול. וזו אומדנא במתנה, דאף שחייב בכסותה, אין הכוונה שנותן לה הבגדים אלא שיהיה לה מה ללבוש, ומה שיכולה ליטול הבגדים הוא בטענה שהבגדים ניתנו לה, ועל זה ס"ל לרב שעל דעת למישקל ומיפק לא אקני לה.

ועיין ברע"א בחידושיו לכתובות נד,א, דבגדים אלו אינם שלה רק להתקשט לפניו, אולם אינם ברשותה למכור או לכלות, ואינה אלא כשואל, ששאולים לה הבגדים להשתמש בהם. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה, אבל אין הגוף שלה רק הפירות, עיי"ש. ואומדנא זו היא דוקא בבגדים שעשה לה הבעל, וכמש"כ ההפלאה בכתובות שם, דבגדים שעשו לה היתומים מכח חיובם בכסותה, כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת, לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו.

בתוס' יבמות סה,ב (ד"ה כי הא, וכן הוא ברא"ש שם ה"כ) הביא מחלוקת ר"ח ור"ת באלו שכופין להוציא מחמתו, אם יש לה תוספת כתובה.

דעת ר"ח דכל אלו שכופין מחמתה, "דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה". והביא ראיה מריש אע"פ, מהא דתנאי כתובה ככתובה, נפקא מינה למורדת כו', ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה. ואף דבשהה י' שנים ולא ילדה גם כופין, ומ"מ יש לה תוספת כתובה, ואמאי לא קאמר בריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה גם בשהה י' שנים ולא ילדה, י"ל דלא מחמתה כופין, אלא בי"ד כופין אותו משום פריה ורביה. והחילוק בין כתובה לתוספת כתובה, דכתובה חיוב שחייבוהו חכמים, משא"כ תוספת שהיא מתנה שנתן מדעתו ומרצונו, אמרינן בה אומדנא.

ודעת ר"ת דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה, וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה, אף שיש להם תוספת, משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם, וע"כ אין לה כתובה.

והרי"ף ביבמות שם (כא,א בעמוה"ר), הביא דעת ר"ח בשם יש מי שאומר, ללא חולק, וז"ל:

"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה [...] וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו. והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא".

ומבואר דדעת הרי"ף דלכהפ"ח מספיקא לא מפקינן תוספת כתובה בבאה מחמת טענה, דהמחייב צריך ראיה ברורה. והרא"ש שם ביבמות ו,כ, הביא את דעת ר"ח ואת ר"ת החולק, והסיק: "ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים". וכן פסק בתשובותיו כלל מג,ד לעניין באה מחמת טענה, ושם מבואר דהוא מחמת הספק, דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת.

ושם בתשובת הרא"ש מג,ה, נשאל במי שיש בו סימנים של סריס חמה ואשתו תובעת גירושין אם כופין אותו לגרש. וכתב שם דהיא נאמנת, אך כל זה באינה תובעת כתובתה, אבל תבעה כתובה, לא מהימנא. כההיא דאמרינן ביבמות קיז,א: האישה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא, מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה. מת בעלי תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה. ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה, כופין אותו לגרש. ועיקר כתובה מגבינן, וכן נדוניא שהכניסה לו, אולם אינו נותן לה תוספת כתובה, שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק. ועיין בטור אהע"ז ר"ס קנד.

וכן נמצא בדברי הגהות מרדכי (כתובות רפט) שהביא לעניין תנאי כתובה ככתובה, את דעת ר"ח דדוקא לדברים שנמנו בריש פרק אע"פ, אמרינן דתנאי כתובה ככתובה, אבל לא לשאר דברים. והביא ראיה ממאנת ושניה, דיש לה תוספת ואין לה כתובה. וכן בבאה מחמת טענה דכופין אותו להוציא ויתן כתובה, ס"ל לר"ח דכתובה יש לה אך לא תוספת כתובה. אמנם נושא אישה ושהה עמה עשר שנים, דבעי למימר פרק המדיר דכופין ויתן כתובה, תוספת נמי אית לה, דעדיפא מאיילונית דאית לה תוספת. והביא הגמ"ר דעת ר"ת החולק וסובר דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה, וכן באה מחמת טענה דאית לה כתובה אית לה נמי תוספת. וכתב המרדכי, וז"ל:

"ולי הדיוט נראה לי דגם בהיא אומרת לעלות וכו', דתניא בסוף המסכת דקתני בה כופין, שייך הפלוגתא של רבינו חננאל ור"ת. ועוד נ"ל שספר מצות גדול סובר שהלכה כרבינו חננאל, שהרי במצוה של פריה ורביה הביא דברי ר"ח לעניין פסק הלכה, ודברי ר"ת לא הביא. וכן משמע קצת בתוס' שאנץ כרבינו חננאל. ומצאתי מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא שגדולים חלוקים בדבר, אי תפס אידך, לא מצי מפיק מיניה, דאמר ליה האי אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן".

הרי שס"ל להגמ"ר הלכה כר"ח, ומ"מ לא יכולה להוציא ממנו במחלוקת זו, ויכול הבעל לומר קים לי כר"ח.

וטעם החילוק בין כתובה לתוספת כתובה, נלמד מדין בגדים ותכשיטים שנתן לה הבעל, שכל מה שהבעל אינו מחויב לתת מעיקר הדין ונתן לה מנדבת לבו, כמו בגדים, שאף שחייב לכסותה, אינו חייב לתת לה גוף הבגדים, וכן תכשיטים, (עיין כתובות נד,א), והוא הדין לתוספת כתובה, כל אלה הם בגדר מתנה, ובמתנה אזלינן בתר דברים שבלב, עיין בתוס' רי"ד (קדושין מט,ב) ובשלטי גבורים (כתובות נו,א בעמוה"ר, אות ח), וכן פסק הרמ"א בחו"מ רז,ד.

הסבר דברי השלטי גבורים מצאנו בסמ"ע רז,י:

"הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות, מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחינם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה, ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחינם".

מבואר דמתנה שהיא בחנם, אומדן דעת כל דהו מבטל את המעשה, משא"כ מכר. ולכן תוספת כתובה שהיא בגדר מתנה, ולא דבר שהתחייב, ס"ל לתוס' דאומדן דעת מבטל המתנה. אלא דצ"ע, דבשלמא כסות ותכשיטים שעשה לה בחיי הנישואין, י"ל שהם בגדר מתנה, אולם תוספת כתובה שהתחייב במתנה זו בשעת הנישואין, הרי זה כתמורה לנישואין וכמכר. ואפשר דאכן יש שוני בסברות של שמין לאלמנה לתוספת כתובה באלו שכופין להוציא, דבשמין לאלמנה הסברא כנ"ל דהוי מתנה, אולם בתוספת כתובה שהיא התחייבות מותנת, והיא תנאי בגירושין או באלמנות, מסביר ר"ח את התנאי של ההתחייבות, שכל מה שהתחייב בגירושין, היינו אם יגרש מדעתו, אולם אם בית דין יחייבו אותו לגרש, על דעת כן לא התחייב, והוא אומדנא של חכמים לבטל התחייבותו לתוספת כתובה. ועיין להלן הנפק"מ בספק אומדנא, ואומדנא שאינה בדיוק באופן שקבעו חכמים, דיש חילוק בין אומדנא שהיא אנן סהדי, ובה לכאורה באומדנא כל דהו מבטלים מתנה, לאומדנא שהיא מכח דברי חכמים, שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים.

והרמ"ה בחידושיו לב"ב נא,ב, כתב בחילוק בין מתנה שנתן לה הבעל כגון קרקע, שנוטלת אף בנתאלמנה, לבין כלים שעליה ששמין, וז"ל:

"ואם נתאלמנה או נתגרשה, שקלה לה להדיא לארעא לבר מכתובתה. ולא דמיא לכלים שעליה, דהתם כיון דמידי דמיחייב ביה בתנאי בית דין, הוא דומיא דמזונות דלאחר מיתה, ובתנאה דכל יומי מיגר אלמנותיך בביתי הוא דתלי. כי מקני לה אדעתא דמיקם במיגר ארמלותה הוא דמקני לה. וכיון דכלים למיקם, וכתובה למיפק, שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, כי שקלה כתובתה דינא הוא למישם כלים שעליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל מתנה דלא מידי דמיחייב ביה בתנאי בית דין הוא, אלא מדעתא דנפשיה הוא דאקני לה, ולאו במיגר ארמלותה בביתיה תליא, כל היכא דלא נפקא מרשותיה דבעל בחייו מדעתה, לא מפסדה לה, מידי דהוה אתוספת ושאר מתנות דמיכתבין גו כתובה, דלא הוה מיחייב בהו בתנאי בית דין, דכל היכא דלא מרדה ביה מחיים, אע"ג דגביא כתובתה לאחר מיתה, שקלה לה לבד מכתובתה, וכל שכן מתנתה דאפילו בחיי בעל נמי ברשותה קיימא למיכל פירי".

יסוד דברי הרמ"ה, דכל מה שהוא מחויב בתנאי בי"ד, מותנה במסגרת החיוב שקבעו חכמים. דכיון שיש לבעל חיוב לכסותה, מסגרת החיוב הוא למיקם קמיה, ולאחר מיתה, כמזונות שלאחר מיתה, ולכן שמין מה שעליה כשבאה לתבוע כתובתה, וכמו שאין לה מזונות, אין לה כסות. שזה מסגרת חיוב תנאי בי"ד. אבל כל דבר שהוא לא במסגרת חיוב שחייבו חכמים, כמו מתנת קרקע או תוספת כתובה, שהוא חייב עצמו, יש לה גם למישקל ולמיפק, אא"כ מרדה.

ב. אומדנא במתנה
לאחר שהבהרנו שדין תוספת כתובה כמתנה, יש להביא דבמתנה אזלינן אחר אומדן דעת, אף לבטל את המתנה.

תנן ב"ב קמו,ב:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת.

ובגמ' שם:

מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא (דסבירא ליה דאזלינן בתר אומדנא, דדעתא דנותן מתנה אע"פ שלא פירש, כמי שפירש דמי, דקתני היכא דלא שייר קרקע כל שהוא, אמדינן דעתיה שנתייאש מן החיים, ולהכי לא שייר ואדעתא דהכי יהב, שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו ולא תתקיים המתנה – רשב"ם), אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא, דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה. רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאלמלי היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן.

וכן הוא בב"ב קלב,א, על הא דתניא בברייתא:

"כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב שקדם למתנה שנתן לאישה, רבי אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה, וחכ"א תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן."

והביאה הגמ' דברי רב נחמן, דהלכה - תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן,

"למימרא דלא אזיל רב נחמן בתר אומדנא, והתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה. ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן. ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא? - שאני התם דניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה להנהו נכסים."

ומבואר בגמ' הנ"ל, הן ביש נוחלין והן במי שמת, דאליבא דרב נחמן אזלינן בתר אומדנא.

תוס' קדושין מט,ב (ד"ה דברים), לעניין מה שמועיל אם פירש שמוכר נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, שאם לא עלה בטל המכר, ולא בעינן תנאי כפול לביטול המכר, כתבו בטעם הדבר וז"ל:

"דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא, דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי, כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה, וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא, לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו, וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל".

מבואר מהתוס' דאם יש לנו אומדנא בדעתו למה התכווין בשעת המתנה, אין צריך במתנה תנאי כפול, דבעצם מתן המתנה מונח התנאי שאנו אומדים שזו היתה כוונתו במתנה. וכן הוא בתוס' כתובות צז,א (ד"ה זבין).

וכן כתב הריטב"א לעניין כתב כל נכסין לאשתו ויצא שט"ח קודם למתנה (ב"ב קלב,א כנ"ל):

"דבכי הא דברים שבלב דברים כדכתיבנא בכמה דוכתי, והשתא קס"ד דה"נ אומדנא דמוכח הוא, דאילו ידעה דיצא שטר חוב קודם למתנתה לא היתה מוחלת".

וכן הוא בריטב"א ב"ב קמו,ב. הריטב"א מחלק דאומדנא דמהני במתנה הינה דוקא אומדנא שברורה לכל העולם, שהיא בליבו ובלב כל העולם, וז"ל:

"דההיא דגבי בנו, אומדנא דמוכח לכל העולם שלא נתן אלא משום ששמע שמת בנו וכסבור שהוא מת, וכי אמרינן דברים שבלב אינם דברים, שאני הכא שהם דברים שבלבו ובלב כל אדם".

וכן הוא בריטב"א קדושין נ,א:

"ומסתברא לי דבשלמא כדין הוו דברים שבלבו, דהא אפשר דכיון דאניס כדין דגמר ומגרש, ואי לא גמר בליביה, דברים שבלבו הם ואינם דברים, אבל כשהוא מעושה בגוים אי נמי בישראל שלא כדין, אנן סהדי שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והוו להו דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוו דברים, כדאמרינן גבי מברחת דלא קנה אף על גב דלא גליא דעתה כדאיתא בכתובות (עט,א) ובפרק מי שמת (ב"ב קנא,א), וכדאמרינן במי ששמע שמת בנו ונתן כל נכסיו ואחר כך בא בנו שבטלה מתנתו, אף על פי שלא אמר כלום בשעת המתנה כדאיתא ביש נוחלין (ב"ב קלב,א), וכדקיימא לן דמצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו, שאע"פ שכתב וזיכה וקנו מידו מעכשיו אם עמד חוזר, משום דהני דברים שבלב כל אדם שעל דעת כן נתן".

ומבואר שאין חילוק בין מתנה לשאר דברים, דכל שהוא דברים שבלב כל אדם, שיש לנו אומדן דעת שכן כוונת כל נותני מתנות לתת רק בגלל סיבה מסוימת, כמו שמע שמת בנו, דבודאי כל מי שנותן מתנה יהיב רק מטעם זה ששמע שמת בנו, וזה ברור בדעת העולם, ולכן אומדנא כזו אף שלא גילה דעתו, אין צריך לגלות דעתו, דכל העולם יודע שכך היא כוונתו לתת המתנה רק על דעת כן. וכן הוא ברשב"א (כתובות עח,ב):

"דהוה ליה כשכיב מרע שכתב כל נכסיו דאם עמד חוזר, משום דאומדן דמוכח הוא שלא נתנה זו כל נכסיה אלא משום דבעיא לאינסובי להאי. וכן נמי בשכיב מרע משום דסבור הוא שימות, ולא דברים שבלב הן שבלב כל העולם, ושהכל מודים בכך".

וכן הוא בתוס' רי"ד (ב"ב קמו,ב); "ולא אמרי' דברים שבלב אינם דברים. היכא דמעשה מוכיח כי הכא", דכשיש מעשה המוכיח, הרי הדברים שבלב מונחים בעצם המעשה, והוי דברים שבעצם המעשה ולא בלב, דהמגבלה של המתנה מוכחת בעצם מעשה המתנה, ולכן לא הוי דברים שבלב. ועיין בתוס' רי"ד קדושין מט,ב, דיש חילוק בין מתנה למכר, ונראה בכוונתו, דלעניין מתנה יש יותר אומדנא הידועה לכל העולם, שלא היה נותן אם היה יודע שכך יהיה בסופו, ולכן במתנה יש יותר אומדנא דמוכח מאשר במכר, וז"ל התוס' רי"ד:

"אלא ודאי הדבר ברור כשמש דבהכי עסקינן, כגון שהיה ידוע לכל שכיניו כי הוא רוצה לעלות, אלא מפני שלא הודיע דבר זה בעת המכר אמר רבא דדברים שבלב אינם דברים כדפירש המורה וכדכתב בספרים, ובעידנא דזבין לא אמר, וההיא דזבני אפדיניהו כגון דאמר בההיא שעתא כדפרישית התם. וההיא דמברחת דמבטלינן למתנה ולא אמרינן דברים שבלב אינן דברים ואזלינן בתר אומדנא, משום דהיא מתנה ולא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, אבל אם מכרה נכסיה אף על פי שהדבר ידוע שהיא רוצה להינשא מכרה קיים. וכן נמי שכיב מרע אם מכר כל נכסיו לא אמרינן כסבור למות הוא, שאם כן למה קבל מעות, ודוקא כשנתן. וחילוק יש בין מכר ובין מתנה. והכי אמרינן בפ' מי שמת, איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו, זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר, וזימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי, הא דאיתנהו בעיניהו והא דפרעינהו בחובו. פי' אי איתנהו בעיניהו, מכרו קיים דאין סבור למות, אלמא חילוק יש בין מכר ובין מתנה. וכן נמי בההיא דבעיא למיסק לארץ ישראל, אם לא מכר אלא חילק קרקעותיו לקרוביו בעבור שהיה סבור לעלות, והיו יודעים העולם כי הוא רוצה לעלות ולא עלה, אין מתנתו מתנה, ואע"פ שבעת המתנה לא אמר כלום, דאיכא אומדנא ואנן סהדי דאדעתא דהכי עבד, ואין המתנה דומה למכר".

דלבטל מתנה, יש אומדן דעת יותר ברור, דכיון שנותן בחינם וללא תמורה, בלבו ובלב כל אדם מונחת האומדנא שלא היה נותן אלא מחמת סיבה מסוימת, משא"כ במכר שמקבל מעות בעבור המכר, האומדנא אינה ברורה דיה שבלבו ובלב כל אדם לא היה מוכר.

וכן מבואר להדיא בדברי הר"ן בקדושין (כ,ב מעמוה"ר):

"דכל כה"ג כיון שהעניין מוכיח מתוכו, לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש, דמברחת מוכחא מילתא, משום דליכא דיהבה כולהו נכסי לאחריני והיא תשאל על הפתחים, ובודאי דמשום אנסובי הוא דעבדה הכי. וכן נמי אותה אישה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין, אלא ודאי להגון לה נתכוונה, והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר ולא אמרינן דכדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר, משום דכל כה"ג שהעניין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם. אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי, דאימור זוזי איצטריכו ליה וזבין. ואע"ג דבלביה לא ניחא ליה, בעידן זביני מיהא לא מוכחא מילתא, ומש"ה מסקינן דכל כה"ג דברים שבלב אינן דברים".

הרי להדיא דיש אומדנא שהעניין מוכח מתוך מעשה הנתינה, וכמו דמוכח ממעשה נתינה של אישה, שלא היתה נותנת כל נכסיה, ובוודאי עשתה כן כיון שעומדת להינשא, ולכן אין צריך להתנות או לגלות דעתו, דעצם המעשה מוכיח כן.

וכן מבואר במאירי (ב"ב קמו,ב):

"ואע"פ שכלל ידוע דברים שבלב אינן דברים, כתבו גדולי הצרפתים שבחמשה מקומות בתלמוד מצינו שהם דברים, וסימן השמועות; זו שבכאן, ומתנה טמירתא, ומברחת, וההיא בצורתא דהוה בנהרדעא וזבון אפדנייהו, והקדש שאמרו שיש בה שאלה. וטעם כולם משום אומדנא דמוכח ולא היה רואה עצמו צריך אלא לגלוי הדעת, אבל מכר היה לו לגלות דעתו".

ועיין עוד במאירי קדושין מט,ב, דבמברחת ושמע שמת בנו, אף בלא שום דבור יש אומד מאליו. ובמכר שמקבל כסף בתמורה, תמורת המכר מפקיעה את האומד, שאיפשר שהמעות גורמים לו להתרצות אף כנגד מה שהיה בדעתו.

ומדברי הרא"ש (כתובות יא,ט) מבואר שאין החילוק בין מכר למתנה, אלא אם יש כאן אומדנא דמוכח או לא, ואפילו בענינים של מכר, אם יש לפנינו אומדנא דמוכח, אפשר לבטל המקח. הרא"ש מיירי על הא דאיתא בגמ' כתובות צז,א: "איבעיא להו, זבין ולא איצטריכו ליה זוזי, הדרי זביני או לא הדרי זביני." ומסקנת הגמ', "והלכתא, זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני." ורש"י פירש שם בסוגיא, שלא פירש המוכר שצריך זוזי כדי לקנות חיטים:

"מכר שדהו, ואנו יודעים שהיה חפץ לקנות שדה פלוני או פרגמטיא פלונית באותן מעות. ולא איצטריכו ליה זוזי - שחזרו בהן המוכרים".

אמנם מדברי הרמב"ם (מכירה יא,ח) מבואר שפירש המוכר מטרת המכירה, דומיא דמוכר דבעי למיסק לארעא דישראל. ואפשר דכן הוא לרש"י, ואנן ידעינן מחמת גילוי דעתו. והרא"ש כתב דיש פעמים שהולכים אחר האומדנא:

"ויש דברים שאפילו גילוי דעת אין צריך, משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפי' לא גילה דעתו בשעת המעשה לא הוו דברים שבלב, משום דבלאו גילוי דעת אנן סהדי דלהכי איכוין, כגון שטר מברחת דלעיל (עח,ב), ולקח מן האיש וחזר ולקח מן האישה דלעיל (צה,א), והכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא בפ' יש נוחלין (קלא,ב), ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים בפ' מי שמת (קמו,ב), וההוא דשמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, אמר ר"ש בן מנסיא בידוע שאם היה בנו קיים לא היה כותבן לאחרים (שם), וכן המקדש אחותו (קידושין מו,ב), בין למאן דאמר פקדון בין למאן דאמר מתנה, וכן סבלונות וקידושין דהדרי (שם נ,ב), וכן נדרי זרוזין בפ' ארבעה נדרים (כ,ב). כל אלו אומדנא דמוכח אינון, הלכך אפילו גילוי דעת לא בעי לא בשעת מעשה ולא קודם לכן. אבל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי, וההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל, אף על גב דגלי אדעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר, בעינן גילוי דעת בשעת מעשה, דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גילוי דעת, דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה הוא מוכרן".

מבואר שאין ב'מוכר ולא איצטרכו ליה זוזי' אומדנא דמוכח, כיון שיש פעמים סיבות רבות למכירה, ואילו לא גילה דעתו, לא ידעינן למטרת המכירה, ואינו דומה לכל הנהו דלעיל שבעצם המתנה וללא דיבורו, כבר מונח האומדן דעת לביטולה במקרים מסוימים.

וכן מבואר בתשובת הרא"ש (לד,א). הרא"ש נשאל בראובן ששדך את בתו לבן שמעון וקבעו זמן ליום החופה, והתנו ביניהם שכל מי שיעבור הזמן שיתן לחברו סכום ידוע לקנס. ולפני זמן החופה, יצאה בת ראובן, אחות המשודכת, מן הכלל, וכפרה בעיקר, ושמעון רוצה לחזור בו מהבטחתו בטענה שעל דעת אונס גדול כזה לא התחייב. והרא"ש נו"נ בדין אומדנא, שכל אומדנא דמוכח הרי הוא כתנאי:

"וכן בנדון זה, אומדנא דמוכח שאלו היה יודע דבר זה שהיה עתיד ליעשות, לא היה מקבל עליו קנס זה, דישראל קדושים הם והרבה פורשים מלהתערב בפגם גזרה. ורגלים לדבר, שהרי העביר זמן החופה והכניס עצמו בספק הפסד הקנס, כל שכן שמתחלה אדעתא דהכי לא הקנה ושעבד עצמו, ואומדנא דמוכח הוא, וכאלו התנה בפירוש דמי".

הרי דבכל עניין, אף בדברים שאינם בגדר מתנה, דזו התחייבות הדדית, ובכל אופן היכא דיש אומדנא דמוכח - הרי זה כאילו התנה.

וכן נמצא בתשובת הרא"ש (עח,א) שנשאל בראובן שלווה ע"פ משמעון, ואח"כ נתן כל נכסיו ללוי, כדי להפקיע חוב שמעון. והשיב הרא"ש דאזלינן בזה אחר אומדנא דמוכח, והביא ראיה משכ"מ, ומדין נותן מתנה כששמע שמת בנו, ומשטר מברחת, שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח. ואין לך אומדנא דמוכח יותר מאדם שנותן כל ממונו לאחרים, דודאי התכוון הוא להערים להפקיע מלוה שמעון, ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו. והביא הרא"ש ראיה מדינא דבר מצרא, במי שמכר חלק משדהו, שאם ניכר שהערים כדי להפקיע דינא דבר מצרא, לא תועיל מכירתו להפקיע זכות המצרן. והדברים קל וחומר, ומה בר מצרא תקנת חכמים בעלמא משום ועשית הישר והטוב, נתחכמו חכמי הגמרא כנגדו לבטל ערמתו ולא תעשינה ידיו תושיה, על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו, שנבטל ערמתו ויגבה המלווה חובו מן המתנה:

"שכל המכוין להערים, חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו. ונדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל העתידות לבא. כל שכן הכא שדין גמור הוא, כי אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה".

והביא הרא"ש מתש' מהר"מ מרוטנבורג, באחד שקנה קרקע, והתנה בשעת הקנין על מנת שלא תהא לאשתו שעבוד כתובתה. וכן מי שקנה קרקע, וצווה להקנות לאחיו במקומו, וכתבו השטר בשם אחיו להפקיע שעבוד אשתו. ופסק מהר"מ שאשתו גובה מהם, אחרי שכיון להערים להפקיע תקנת חכמים, לא תועיל לו ערמתו. ודינים אלה שהזכיר מושתתים על אומדנא דמוכח לבטל מכר או מתנה, כשניכר באומדנא שנעשו כדי לבטל זכויות של אחרים.

וכן נמצא גם בתשובת הרא"ש (סח,כג), הובא להלכה בשו"ע חו"מ סה,יז:

"מי שהוציא שטר חוב על חבירו ותבעו בבית דין, ואחר כך נאבד ממנו, ויש כמה אומדנות דמוכחי טובא שנאבד, מחוייבים בית דין לכתוב מעשה בית דין ולקיים השטר כבתחלה, ולכופו לפרוע".

ועיי"ש בסמ"ע ס"ק נו, דהיינו דוקא באומדנא דמוכח טובא.

והנה בנדו"ד הוי אומדנא דמוכח טובא, בפרט אנשים שאינם שומרי תו"מ שאינם מבינים את המשמעות של ההתחייבות, וסבורים שהסכום נועד לכבוד הכלה, ו"לזכות" למחיאות כפיים בקהל, ובפרט כאשר הסכום הינו סכום סגולי, בגימטריא של שמות הצדדים, ויש בזה כדי לטעות ולפגום בגמירות הדעת, ובפרט שהאישה אינה מכניסה לאיש דבר בנדוניתה, ואין לו חלק בדירת הצדדים. משכך אין ספק שיש כאן אומדנא דמוכח טובא שהאיש לא התכוין להתחייבות כה מרובה בסכום של 859,000 ש"ח, שהוא סכום דמיוני, שאולי עשירי ארץ יכולים להתחייב בו.

ג. פסיקות בתי הדין בכתובה מרובה
בתי הדין הרבניים התייחסו לנושא של כתובה מרובה, ובהחלטות שונות נכתב, כי אין לחייב תוספת כתובה מוגזמת.

הגר"ש דיכובסקי שליט"א, בשני פסקי דין (לפחות) בביה"ד הרבני הגדול, כתב שכתובה מוגזמת אין לחייב אלא יש לפשר. בתיק 1213655, פס"ד מיום 22.5.2005, כותב הגר"ש דייכובסקי שכתובה בסכום של חצי מיליון ש"ח, הינה כתובה מרובה ומוגזמת:

"יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד. במצב החוקי הקיים כיום שבו כל אישה יכולה לקבל את מחצית הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, ויכולה לקבל במקרים מסויימים את מחצית דירת המגורים, גם אם נרכשה ע"י הבעל לפני הנישואין - הרי משמעות הכתובה המוגזמת היא שהבעל ישאר בחוסר כל. האישה תקבל את חלקה (מחצית הרכוש נטו), ואילו הבעל יקבל את מחצית הרכוש ברוטו, ומזה עליו להפריש את דמי הכתובה המוגזמת וכן לשלם מזונות לילדים. גם אם בי"ד רבני ימאן לתת לאישה את מחצית הרכוש, הרי בג"ץ יעשה זאת בששון ובשמחה, ולמעשה אין כל דרך למנוע ממנה זאת. חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשווה, יאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהשאר עני מרוד.

ו. במסגרת אחרת כתבתי ששיעור הכתובה ותוספת הכתובה, צריך להימדד לפי עיקר כתובה שקבעו חז"ל. סכום זה עומד על 200 זוז, והוא מקביל להלכה המופיעה במשנה בסוף מסכת פאה, שמי שיש לו 200 זוז לא יטול מן הצדקה. הר"ש משאנץ פירש שם ש-200 זוז הם הסכום שאדם זקוק לו לפרנסתו במשך שנה. חז"ל מצאו לנכון שאישה לאחר פרידתה מבעלה לא תאלץ לחזר על הפתחים, ועד אשר תינשא מחדש תהיה לה אפשרות קיום מינימלית במשך שנה אחת, כמו למי שנמצא על הגבול בין עני לבין מי שאינו עני. זהו סודה של עיקר כתובה.

ז. משום כך, יש לדעתי לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האישה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהייתה מורגלת בנישואין, וזאת למשך שנה שלימה. חושבני שהמינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל כן הייתי מציב את הסכום החודשי על 4,000 - 3,000 שקל לחודש, שהם בין 36,000 ל - 48,000 שקל לשנה. זה דומני הרף התחתון לכתובה. את הרף העליון הייתי קובע לסכום חודשי של 10,000 לחודש שהוא 120,000 שקל בחישוב שנתי. כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לדעתי לכתובה מוגזמת."

הרי שהסכום המקסימלי לחיוב כתובה, נכון לשנת 2005 הינו 120,000 ש"ח. וכך בפס"ד נוסף בביה"ד הרבני הגדול, כשלדעתו הצטרף הגר"צ בוארון שליט"א (תיק מס' 1687241, פס"ד מיום 2.9.2007):

"בתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה, אינו סכום של חיוב אלא של כבוד, והוא בגדר אסמכתא בלבד, ולא ניתן לחייבו, למרות החיוב שבשטר. השאלה הגדולה היא: מה נקרא סכום מוגזם?

בזמנו נחלקתי עם חברי בנושא זה. דעתי הייתה שסכום הגבוה מ - 120,000 שקל חדש המייצג סכום חודשי של 10,000 שקל חדש לחודש - נחשב לסכום מוגזם.
[...]
עניין תוספת כתובה, אינו מוגבל בעקרון. יכול אדם להתחייב גם סכום אסטרונומי במסגרת תוספת, והחיוב יהיה לגיטימי, אם נעשה לפי כללי ההתחייבות. אלא שצריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד. לא פעם שמעתי אומרים לחתן: מה מפריע לך להתחייב, הרי מדובר בכבוד בלבד.

צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הילכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שוויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל, נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת.

גם אם נקבל השקפה זו, לא בכל מקרה אראה סכום חריג ככתובה מוגזמת. לדוגמא: אם משפחת הכלה מתחייבת לתת דירה למגורי הזוג - כפי שנהוג עד היום בישיבות מסוימות - ולפי המקובל נרשמת הדירה על שם שני הצדדים, הרי בוודאי שראוי לרשום בכתובה סכום המייצג מחצית דירה. מבחינת הדין, היה ראוי באותם חוגים הדורשים דירה עבור החתן, כי סכום מחצית הדירה ירשם בכתובה כנכסי צאן ברזל, כדין הנכסים שמכניסה אישה לבעלה, או שהדירה כולה תרשם על שמה בלבד, ודין הבעל בה יהיה כדין נכסי מילוג - הכל לפי האמור ברמב"ם פרק טז מהלכות אישות א-ב. אלא כיון שמשום מה לא נוהגים כך, ראוי לפחות לכתוב כתובה המייצגת ערך של דירה או מחציתה. יצוין שבחוגים האמורים לעיל נוהגים לקפח את הכלה ומשפחתה באופן בולט - דורשים דירה מכובדת עבור הזוג, ועומדים על כתיבת כתובה מינימלית שיש בה 200 זוז ו- 200 זקוקים בלבד, ואין בה שום תוספת. כך שבהגיע יום פקודה, דורש החתן את מחצית הדירה הרשומה על שמו לפי הסכם הנישואין, ומסתפק בתשלום הכתובה המינימלית בלבד, לפי השיטות המקילות. זהו מעשה של קיפוח המנשל את הכלה והוריה מנכסיה, לטובת משפחת החתן, העושה עושר ולא במשפט.

בחוגים אלו, יש לדרוש בתוקף רישום סכום נכבד בכתובה המייצג לפחות ערך של מחצית דירה.

מאידך, כאשר מדובר בזווג שני, שנועד לאפשר לשני הצדדים שלא לבלות את אחרית שנותיהם בבדידות של "לא טוב היות האדם לבדו", לדעתי המגמה הפוכה. כולנו יודעים שבזיווג שני, כמעט בכל המקרים, נעשה ע"י הצדדים הסכם קדם נישואין למנוע את "וירשו זרים חילם", ושהרכוש לא ייפול לידי יורשי הצד שכנגד. לכן נעשה הסכם הקובע שאין לכל צד חלק ונחלה ברכוש רעהו. גם הכתובה בזווג שני הוא בדרך כלל כתובה מינימלית ותו לא. יצוין, שזווג שני מועד יותר לפירוק מאשר זווג ראשון, ולכן נזהר הבעל המבוגר שלא ליטול על עצמו התחייבות מוגזמת.

בנידוננו מדובר בזיווג שני. לצדדים לא היה רכוש משותף, והכתובה שנכתבה גורפת בהרבה מעבר למקובל בזוג צעיר, ובהחלט הרבה מעבר למקובל בזוג הנישא בנישואין שניים. גם אם נניח שסכום של מיליון שקל חדש, אינו מוגזם בזוג צעיר, הרי בזוג מבוגר שעושים הכול בכדי שרכוש המשפחה לא ייפול לידיים זרות, הרי סכום כזה מוגזם ביותר.

יש להביא בחשבון גורם נוסף. מן המסמכים שהוגשו לנו עולה בבירור, שהסיכוי כי המערער ישלם את הסכום הנ"ל, שואף לאפס. המערער שקוע בבוץ כספי, ואפשרויותיו מצומצמות למדי. אין טעם לפסוק לחומרא ולחייבו בסכום עתק שרק יוביל אותו לבית הסוהר, ולא יועיל למשיבה. קרוב לוודאי, שאילו היה יודע המערער שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו וגם להיכנס למאסר, לא היה מתחייב.
[...]
לסיכום. הכתובה נחשבת למוגזמת, ואין לה תוקף מחייב. יחד עם זאת רשאי ביה"ד - במסגרת מנגנון הפיצויים - לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה. הייתי קובע ערך גג של פיצוי עד 100-120 אלף שקל חדש, וערך רצפה של מחצית מסכום זה, באם יסכימו חבריי לדעתי."

לאמור – כאשר הבעל מקבל סכום גבוה בנדוניא, כמו מחצית דירה או סכום שווה ערך לסכום גבוה במיוחד, מובנת התחייבותו הכוללת בתוספת הכתובה, הואיל וקיבל נדוניא מרובה. משא"כ במקרה כנדו"ד שבפועל לא קיבל דבר.

נוסיף – זכות המגורים בדירה, אינה חלק מהנדוניא. שהרי אם יתגרשו הצדדים אחרי שנה, וכי אז נחשב לפי שכ"ד של שנה? לאמור – שוב אין תוקף להתחייבות. ואם האישה תבקש ממנו לעזוב את הדירה, ושישכרו יחדיו דירה אחרת? הרי שאין מקום לחשב דבר שכלל לא בא לעולם וספק יבוא לעולם, בגמירות הדעת להתחייבות.

בכל אופן, מבואר דעתם שאין לחייב בכתובה מעבר לסכום של 120,000 ש"ח, כתקרה מקסימאלית. ונאמר, שהואיל והשכר עלה במשך אותה תקופה (משנת 2007 ועד היום) בערך ב 50% בממוצע, ניתן לחייב עד לסכום של 180,000 ש"ח, גם לשיטתם.

ביה"ד מפנה לפס"ד של ביה"ד האזורי ת"א (תיק מס' 970017/8, מיום 15.3.17). בתיק זה יצג ב"כ האישה טו"ר הרב קלמן – את הבעל, ושם טען (כמובא בפסה"ד):

"בנוסף טוען הבעל שהכתובה מוגזמת, ובשעת החתונה הרב שערך את הנישואין הסביר לבעל שהכתובה נכתבת לשם כבוד בלבד".

על אף שביה"ד הבהיר שלפי הנפסק בשו"ע אין מקום לטענת אי הבנה, מ"מ במקרה של כתובה מוגזמת, אין לחייב, ובכך קיבל למעשה את טענתו של ב"כ הבעל (שם) – ב"כ האישה (כאן):

"אבל במציאות הקיימת היום שקיימים רבנים עורכי חופות שאינם מייחסים חשיבות לסכום הכתובה, הרי שיש בסיס לטענה שהכתובה נכתבה לשם הכבוד על דעת הרב שערך את הכתובה. אמנם אין לקבוע מסמרות בנדון וכל מקרה יידון לגופו, אכן בנדון דנן יש לתת משקל לטענה האמורה בהתחשב בעובדה שבשעת החתונה לא עמדו משאבים כלכליים לבעל וסכום של מיליון שקל היה עבורו גוזמה גדולה.

זאת בהצטרף לסיבות נוספות המחייבות הטלת פשרה בין הצדדים."

בסופו של דבר פישר ביה"ד וחייב את הבעל בסכום כתובה של 300,000 ש"ח, ראה שם בסוף פסה"ד את השיקולים לפשרה.

וכך גם מוצאים בפס"ד של ביה"ד האזורי חיפה (תיק מס' 1054415/2, מיום 1.1.18) שדנו על כתובה שסכומה הינו 5,555,555 ש"ח, ולבסוף בדרך פשרה חייבו 240,000 ש"ח. וכך כתבו בפסה"ד (הדגש לא במקור):

"ובפסקי דין רבניים (כרך ט"ו עמוד 219) בחלקו'ת ישיתו בין התחייבות סבירה שהחתן ידע והסכים לה דהתחייבות גמורה היא ואינה אסמכתא, לבין התחייבות גבוהה שאין ביכולתו של החתן לעמוד בה כלל, ומשכך לא נכתבה אלא לכבוד דומיא דהגיענו כפו'ל, (פסחים ג:) במקום שנהגו לכפול ואכמ"ל.

וכן מבואר בבית מאיר הובא בפתחי תשובה (שם סק"ט) דכשם שהאומר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לא חשיב גזים, כך המתחייב מעט יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא. ומינה דאם התחייב סך רב יותר ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא זוזי עכת"ד.

ולמעשה דבר זה נפתח בגדולים בפסק דין מיום א' בתמוז תשנ"א ((13.6.91) בהרכב הרב שאר ישוב כהן הרב מרדכי א. אוריה והרב חיים שלמה שאנן פורסם בפסקי דין רבניים חלק ט"ו עמוד 211 ואילך) אודות כתובה שנכתבה בשנת תשמ"ד בה התחייב הבעל סך של מאתיים וארבעים מיליון שקלים, וכתבו שם דאף שהבעל נשבע שבועה חמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת, ואף גם זאת שקבל בקניין על כל האמור בכתובה, בכל זאת אין השבועה והקניין חלים על התחייבות דמיונית זאת שאין ביכולת הבעל ורוב העולם לעמוד בה, והדבר דומה לתנאי 'על מנת שתעלי לרקיע' שאין בו ממש.

ואף שכתוב בכתובה שחיובה 'דלא כאסמכתא' אכתי הוה אסמכתא כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ר"ז סעיף י"ח): שטר שכתוב בו אם לא יפרע לזמן פלוני שיתחייב כך וכך ממון וכתוב בסוף השטר דלא כאסמכתא ודלא [...] אין זה מוציאו מידי אסמכתא ולא קנה. וכתב הסמ"ע (סקנ"א) בשם הטור דהא חזינן דאסמכתא היא ומאי אהני דכתב דלא כאסמכתא, עיין שם. והכא נמי בכתובה זו מאחר ועינינו הרואות שיש כאן אסמכתא לא ניתן להתגבר על מכשול זה כשכותבים 'דלא כאסמכתא'. הן אמת שיש חולקים שאין בזה אסמכתא וכמבואר ברבנו ירוחם בשם גאון משום שהכותב בשטר דלא כאסמכתא גלי דעתיה דגמר ומקני, אך למעשה הכריע הרמ"א שנראה לדון בזה דין אסמכתא כיון שהמוציא מחברו עליו הראיה, עיין שם.

וסוף דבר הכריעו שם שאף קניין בבית דין חשוב לא מהני בהתחייבות מוגזמת כזאת, מאחר שאין בית דין חשוב שיסכים לחיוב זה, ועל כרחך שהדבר נעשה רק לכבוד, ויש לפקפק אף בשבועה שנשבע החתן כמבואר ביורה דעה (סימן רל"ב סעיף ה') שהנודר בדבר שאינו יכול לקיימו אינו נדר עכת"ד.

ויש להוסיף כי מרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אבן העזר סוף סימן י"ג) הביא דברי הרב עבודת השם (אבן העזר סימן י"ח דף קכ"ו ע"א) שהאריך למעניתו להסביר שאין לחוש למה שנוהגים להשביע החתן על ידי תקיעת כף ועל דעת המקום בלי שם וכינוי, כיון שלדעת רבנו תם והרא"ש (ריש נדרים) לא הויא שבועה כלל כשהושבע כן מפי אחרים עיין שם.

והניף ידו שנית (חלק ז' סימן ב') ככל האמור, ושכן הסכימו גם בשו"ת עדות ביעקב (סימן ל') וכן מבואר בחקרי לב (יורה דעה חלק ג' סימן פ"ז) שרבו הסוברים שמושבע מפי אחרים בלי שם וכינוי אין בו איסור לאו. וסיים שכן דעת הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (סימן ו' דף י"ח והלאה) שהאריך בטעמים להקל בשבועה זו שהיא בתקיעת כף. ועוד יש להקל מטעם אחר שהתקיעת כף לא נעשית מיד החתן לכלה, אלא לחזן הכנסת, ומבואר בשו"ת מהרי"ו (סימן קל"ז) שלא החמירו בשבועה של תקיעת כף בכהאי גוונא עיין שם. (ועיין עוד מה שכתב בחלק י' סוף סימן א' וי"ל).

[...]

ומנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם לחייב לפחות במיטבא (ראה שורת הדין כרך ח' עמוד רס"ח וכך פסקו בבית הדין הגדול תיק 1098277/1 ותיק 963690/1 ובבית הדין דידן תיק 588903/1) והגר"ד לבנון שליט"א כתב שאף אם מכלל ספק לא נפקא יש לחייב הבעל על דרך פשרה (שורת הדין כרך ח' עמוד רצ"ב וכך פסקו בית הדין בבאר שבע תיק 83475/4 וראה עוד תיק 887669/1 וי"ל) והרי זה כמבואר. (וע"ע מה שכתב מרן הראש"ל שליט"א במשנת יוסף הנד"מ חשון תשע"ח גיליון כ"ה עמוד ע"ז וי"ל).

סיכומם של דברים, לדעת הגר"ש דיכובסקי שליט"א אין לחייב כתובה מוגזמת ביותר מסך פרנסה של שנה שהוא לכל היותר מאה ועשרים אלף ש"ח וזאת שלא כדעת הגר"ח שאנן זצ"ל שיש לחייב כתובה בכל סכום שבשעת ההתחייבות היה בידי הבעל להשיגו באופן סביר, ולדבריו, רק סכום שברור כי כלל לא יהיה ביד החתן הוא בכלל אסמכתא."

הכלל העולה, שדבר שהוא במהותו הברורה אסמכתא, לא מועיל מה שיכתבו דלא כאסמכתא, או במה שיקבלו קנין בבי"ד חשוב, דכאשר אנן סהדי שלא התכווין להתחייב בכתובה כה גבוהה - לא מועיל כל קנין.

עוד מוצאים אנו בפס"ד של ביה"ד הרבני האזורי בפ"ת (תיק מס' 1278440/4, מיום 9.2.22). בפס"ד זה כותב ביה"ד שאין לכתובה מוגזמת כל ערך:

"... שונה הדבר בכתובות מוגזמות ומופרזות הנקובות במאות אלפי או מיליוני שקלים שעבור פירעונן יצטרך הבעל למשכן את שארית ימי חייו (אם שנות חייו יספיקו לכך..) בכדי שיוכל לפרוע אותה או חלק ממנה. אין לך אסמכתא גדולה מזו, וברור שעיקר ההתחייבות הייתה בדרך של גוזמה, או לשם כבוד והתרברבות, ואין בהן ממש".

ובהמשך האריך במיוחד לסתור את מנהג בתי הדין לפשר ולקבוע סכום בכתובה מרובה, בטענה שככל שתוספת הכתובה אין לה כל בסיס לחיוב, אין מקום לפשרה, ואין מקום לאמוד דעת החתן ביום חתונתו, ואף אין מקום לחייב מדין של פיצוי.

על פס"ד זה הוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול (תיק מס' 1337422/2, פס"ד מיום 27.11.22, בהרכב: הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א, הגר"י זמיר שליט"א, הגר"מ עמוס שליט"א), והערעור התקבל כך שהבעל חויב בסכום של 120,000 ש"ח.

עיקר פסה"ד נסוב על החלטת ביה"ד הרבני האזורי, שאין לעשות פשרה בכתובה מוגזמת, ובתוך הדברים גם נכתב באשר לכתובה מרובה, שניכר שנכתבה לכבוד ולתפארת, בסכומים שהחתן לא ראה אפילו בחלומו, שאין לחייב את הבעל בתוספת כתובה זו, שכך פסקו רבני מרוקו, בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (סימן כט,י), מהגאונים רבי יעקב בן צור, ורבי משה בירדוגו, ורבי משה בן אדהאן. וכן הגאון רבי משה אלבאז, בשו"ת הלכה למשה (חאהע"ז סימן ה), ובשו"ת שופריה דיעקב (ח"א סימן סז וסימן עב), ובספר תקנות מכנאס (תקנה כא), ובשו"ת הגם שאול (ח"ב סימן טו), ובשו"ת מטה אהרן (חאהע"ז סו"ס לה), ובשו"ת שארית יוסף, לגאון רבי יוסף ידיד (ח"ב חאהע"ז סימן ג). עוד הוסיפו דייני ביה"ד הרבני הגדול בפסק דינם:

"ומלבד זאת יש לדון לפטרו מחיוב הסך הגדול הנכתב בכתובה, כי ידוע שבזה"ז רבים החותמים על הכתובה מודעים לכך כי למעשה אין הכתובה מסמך מחייב לגמרי, שבדר"כ אם מגיעים ח"ו למצב שרוצים או צריכים להתגרש, הרי עושים "הסכם גירושין", ובדר"כ ההסכם נעשה מדעת שניהם, כששני הצדדים מתפשרים כ"א על חיובו של השני, ומגיעם להסכמה על הסכום הסופי, כך שבדר"כ אין סכום הכתובה בא לידי גיבוי, והרבה חותמים על הכתובה על דעת זה, ויש מקום לדון מטעם זה לפטור חיוב כתובה בסכום מוגזם"

והביאו שכן צידד הגרח"ש שאנן זצ"ל (עיונים למשפט, חאהע"ז סימן כד), וכן מהגר"י חזן זצ"ל (יחוה דעת, ח"א חאהע"ז סימן כח). וע"כ יש לדון לפי מנהג העדה והקהילה ששם נכתבה הכתובה:

"וברוב הפעמים כשכתוב סכום גבוה מאד, ברירא לן דלא נכתב כן אלא לכבוד ולתפארת, וא"א לחייב את הבעל בסכום זה, ויש לביה"ד לחייבו לפי ראות עיניהם כפי יכולתו וכפי הראוי לחייבו משאר הנסיבות שהביאו אותו לגירושין".

ובאשר למנהג שנהגו לפשר בכתובה מרובה ומוגזמת, הביאו בפסה"ד הנ"ל מגדולי הפוסקים הספרדים, שכתבו לפשר בתוספת מרובה. בשו"ת משפטים ישרים (סימן רסב) כתב לפשר בתוספת כתובה שהוכרח הבעל לכתוב מחמת המנהג. וכן הביאו משו"ת הלכה למשה (אלבאז, חאהע"ז סימן ה), שבאישה שנמצא בה חולי צרעת, דאף שמעיקר הדין חייב ליתן לה כתובתה, דמזלו גרם:

"אלא שמצד אחר אתינא עלה דהא מילתא, לזכות הבעל ולפטרו מקצת. ועל מי יש לנו להשען, על אילן גדול הרב כמוהר"ר יעב"ץ (יעקב בן צור) זלה"ה, והוא שבזה"ז שמוסיפין בשומת נדוניא יותר מחציה, כאשר עינינו הרואות שנתפשט מנהג זה בעירנו זאת ועושין כתובות גדולות, מה שאין הבעל יכול לסבול, בזה לא דברו חכמים שימכור אפי' שער ראשו ויהיה עני, ולא זו בלבד אלא שישאר משועבד במה שנשאר, וגם עד זקנה ושיבה. אלא שאם ירצה לפרוע לה כתובתה ולגרשה, אין לחייבו בכל סכי כתובתה, רק יתן נדוניתא ויוסיף מעט כפי כחו, והשאר מבטלו בליבו ודיו וכן'. וכן מפורש בפס"ד שכתב הרב ישועה בן חמו ... ובאמת נדו"ד אתי במכל שכן מנדון הרב ז"ל, דבזמניהם לא היו עושים כתובות גדולות כ"כ, ואפ"ה קרי להו גדולות, וכ"ש בזמנינו זה שמפליגין בשומא ועושין כתובות גדולות הרבה ועוד וכו'."

וציינו עוד לשו"ת מענה אברהם (חאהע"ז סימן לג), ושו"ת שופריה דיעקב (סימן סה וסימן סז), ובשו"ת שאלו לברוך (סימן ט וסימן רכז). עוד הביאו מתש' תבואות שמש (חאהע"ז סו"ס קב), דכל מה שהוסיף מחמת כבודה וכבוד משפחתה, אין לחייבו. עוד הביאו שם מה שכתב הגר"י אלמליח שליט"א בעניין כתובה מוגזמת (קובץ מאסף עיונים וברורים באבן העזר, עמ' תשכז), שציין מקורות לחייב חלקית בכתובה מוגזמת, מגדולי רבני ארץ ישראל, וכמו שמעיד הראשל"צ רבי רפאל מיוחס, בעל פרי האדמה, בשם הרב אדמת קודש, שכך נהגו רבני ירושלים להפחית מגובה חיוב הכתובה.

העולה מהאמור לעיל, דאין לחייב בכתובה מרובה, אלא יש לפשר לפי דעת דייני ביה"ד, בהתאם למקרה ובהתאם ליכולת הכלכלית של הבעל. ונראה שדבר זה אף שנקרא פשרה, נהגו כן בתורת פיצוי, דמדין תוספת כתובה ברור שכל המתנה וההתחייבות – בטלה ומבוטלת, ורק נהגו מקדמת דנא, וכמבואר לעיל, לפסוק פיצוי במקום תוספת הכתובה, בכתובה מרובה ומוגזמת, לפי שיקול דעת ביה"ד.

ב"כ האישה הגיש זה מכבר סיכומים, ובו מסתמך על דברים שנאמרו בע"פ ומפי השמועה על גובה החיוב. דברים שאמר הגר"א היישריק שליט"א, שכתובה של מיליון, אינה כתובה מוגזמת, וכי בסכום של 120,000 ש"ח, אינו כסף כלל, וא"א לקנות עם זה כלום.

איננו מבינים כיצד ניתן לומר שסכום של 120,000 ש"ח הוא סכום נמוך, כאשר אלו הכותבים כתובה לפי נוסח הנחלת שבעה, לרוב הפוסקים, הסכום נמוך בהרבה מהסכום הנ"ל. וכפי שגם הבהיר הגר"ש דייכובסקי, שהדבר תלוי בכל מקרה לגופו. אם הדירה שנקנתה נרשמה בחלקים שווים, אף שהורי החתן נתנו עשירית ממחיר הדירה, ז"א שהחתן קיבל מתנה 40% מהדירה, ובכה"ג ודאי כל סכום שהוא לערך ארבע עשיריות הדירה, הוי סכום ראוי. כמו כן באדם עשיר, שמרוויח סכומים גבוהים ביותר, עד לכדי 100,000 ש"ח לחודש ויותר, סכום של מיליון ש"ח הוא סכום ראוי לפי עשרו. אולם במקרים רגילים של שכירים, או עצמאיים שמשתכרים בממוצע, סכום של מיליון ש"ח כמתנה הוא סכום מופרך.

גם השמועה שהביאו בביה"ד הרבני ברחובות, משמו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כיון שהדברים אינם בכתובים אלא מפי השמועה, ולא ברור מה היתה השאלה במדויק ועל מה השיב במדויק, ואם סכום של מיליון ש"ח מיירי במי שקיבל חלק גדול יותר בדירה. לכן אין לנו אלא הדברים שהבאנו לעיל.

ד. חיוב כתובה בנדו"ד
מבלי להתייחס לשאלת הכתובה המרובה והמוגזמת, יש מקום לחייב את הבעל בתשלום כתובה, אם היה חיוב בסכום סביר. ביה"ד קיים שני דיונים (בתאריך 2.2.23, ובתאריך 9.3.23), כמו כן הוגשו כתבי טענות וסיכומים.

כאמור לעיל, הצדדים נישאו כדמו"י ביוני 2004, ומנישואין אלה נולדו 3 ילדים. האחד בגיר, הבת – כבת 17, ובת כבת 13. מדובר במקרה קשה, בו האישה – עובדת בשרות הבטחון, חלתה במחלה קשה בראשה, והיא עוברת ניתוחים וטיפולים כימותרפיים. בלי ספק מקרה קשה ביותר. מאידך – כשנה וחצי לפני הגירושין, החל הבעל בזוגיות עם אישה זרה. הבעל טוען לאלימות של האישה, קללות וגידופים.

יצוין כי כבר בדיון הקודם, בתאריך 10.7.22, עת סידר ביה"ד ג"פ בדיון הראשון, כאשר האישה אינה מוותרת על כתובתה, נוכח ביה"ד שמדובר באישה חולה מאד, הזקוקה לרחמי שמים מרובים, וביה"ד מאחל ומתפלל שתזכה לאריכות ימים מתוך בריאות, וללא סבל. אך בהחלט מדובר במקרה קשה של אישה חולה, בגידול בראש, עוברת ניתוחים, מתקשה לדבר ואפילו להקשיב. מחזה קשה בהחלט. ביה"ד סבר שטוב יהיה אם האישה לא תעסוק בהליכים משפטיים, אך ההחלטה שלה הייתה שונה, וזו זכותה.

בדיון שהתקיים בתאריך 2.2.23, טען הבעל (שורה 84 ולהלן לפרוטוקול הדיון):

"הבעל: אני כבר ב-2010 שהיו לי שני ילדים, רציתי להתגרש. אני מבחינתי עד היום נשאר איתה, ולא הייתי הולך עם אף אחת אחרת, הבעיה שאני הייתי עלה נידף! ומקללים אותי ומגדפים אותי! כמה אפשר לסבול?! עוד לפני המחלה היא שברה לי מראות בבית, ועוד לפני הנישואין.

ביה"ד: אז למה התחתנת איתה.

הבעל: כי היו לי עניינים אחרים בראש. אני יש לי פה סרטון.

ביה"ד: לא רוצה לראות סרטונים.

הבעל: אז מה אתה מצפה מבעל ששנתיים אין יחסי אישות... קללות... גידופים... זלזול מוחלט... חוסר תקשורת...

ביה"ד: היא הייתה חולה מה אתה רוצה.

הבעל: זה לא מנע ממנה לקיים יחסי אישות. אמרתי לה, אני לא רוצה להתגרש, תהיי איתי ואני אהיה איתך, ואני רציתי להמשיך והמשכתי וזה הגיע למצב שבשנתיים שלוש שנים אחרונות הילדים נפגעים, היא לא הייתה הולכת לישון אלא ב-4 לפנות בבוקר. היא הייתה מתעסקת בכל מה שלא צריך. ההתפרצויות זעם שלה היו עוד לפני המחלה שלה. אני רציתי לקחת טו"ר ואמר לי אתה יכול לדבר עם הדיינים עד מחר אם לא תביא הוכחות לא יאמינו לך. אני אמרתי לבעל הדירה, לפני חודשיים מהמחלה, שהוא הסריט את ההתנהגות שלה, וזה משהו שאי אפשר היה לחיות איתו! הרופא אמר שאני זה שצריך כדורי הרגעה בגלל מה שאני עובר. לא היא.

ביה"ד: כמה זמן אתה בזוגיות שלמה?

הבעל: כשנתיים. אמרתי אני לא רוצה מלחמות היא אישה חולה, אני לא בסטיונר בשוק או עצמאי. אני עובד עירייה מרוויח כ-20 אלף ש"ח, ... . בשבילי הילדים שלי זה מה שיש לי. ה-20 אלף ש"ח אני מתחלק בין שכירות מזונות ומחיה. הכול רשום פה. אני מוציא עליהם כ-12 אלף ש"ח, ועוד יש לי שכירות ורכב ודלק ואני מוציא את זה על הילדים, אני נותן להם הכול! היא לא משתתפת בכלום. הכול עלי. אני לא רמאי ושקרן, היה קרן השתלמות שאני פתחתי ע"ס 70 אלף ש"ח, ואני זה שלא מחסיר מהילדים כלום! אם יהיה מצב של כתובה, אני אבקש לדעת כמה יש בבית כי ללכת עכשיו למשפטים."

מנגד, באותו דיון טענה האישה (שורה 118 ולהלן לפרוטוקול הדיון):

"זה לא קל לי לדבר מה שאני עוברת איתו מבחינה רגשית ובריאותית, הילדים שלי מתמודדים עם מצב קשה, הבכור נמצא רק איתי, הם ננטשו על ידו, הוא עזב אותנו ויצא. הוא הביא אותנו את הילדים ואותי למצבים קשים, היום אני בעצמי לא יודעת להתמודד עם מצבים שהילדים שלי מתמודדים הלכתי איתו לפרופ' והוא לא רוצה לשלם על הכדורים. אם אני אמא כ"כ רעה, למה הוא משאיר אצלי את הילדים? הוא מתאר כאן תמונה הפוכה לגמרי. גם לגבי הסרטון שיש אצלו זה חלק אחד מתוך כמה שהוא נכנס אלי הביתה והוא עושה מעשה לא ראוי והוא כופה עלי דברים שלא הבנתי [...] עברתי דברים קשים מבחינה בריאותית, וכל מה שאני עוברת כרגע והדרישות שאני דורשת זה כי אני עברתי דברים נוראיים וגם הילדים שלי עוברים דברים נוראיים. וכל יום מבחינתי הוא נס, ואני צריכה לשמור על הילדים שלי, הוא נמצא עם אישה אחרת והוא עבר לגור איתה לפני שנה וחצי, הוא עשה לי דברים נוראיים, גם מבחינת יחסי אישות ואיך שהוא התייחס אלי, הוא עשה לי סבל, אני הייתי מאושרת מהנישואין האלה, והגעתי למצב שהרגשתי מאושר גדול ואני ממוטטת, אני ננטשת פעם אחרי פעם והייתי צריכה לרדוף אחריו לחזור לישון בבית ואני עם התינוקות, הולכת אליו מנסה לשכנע אותו שיחזור אלי, ואני שכנעתי אותו ללכת ליועצי זוגיות, לרבנים שיקשיבו לדו שיח בינינו, שאנו צריכים לחזק את הקשר הזה, וכל פעם הוא היה בורח אחרי 2 פגישות."

בדיון שהתקיים בתאריך 9.3.23, השיב הבעל לחקירת ב"כ האישה (שורה 31 ולהלן לפרוטוקול הדיון):

"הבעל: שנתיים לפני שאני עזבתי את הבית לא היה ביני לבין [ע'] יחסי אישות, במשך שנתיים [ש'] הילדה שלי, היא שמה לי אותה, בינינו במיטה כדי שאני לא יהיה איתה, ואח"כ אני הלכתי לממ"ד, והיא הייתה מציקה לי, והיא הייתה מעירה אותי בצעקות 'אתה איש רע! אתה איש רע' אפילו הילדה כבר אמרה אמא, הוא יושן, מה את רוצה ממנו?! מהממ"ד עברתי לישון ... במשרד שלי ... . למה ישנתי שם? כי היא הייתה מגרשת אותי, תעוף מפה! תלך מפה! אני לא רוצה לראות אותך פה! ככה היא אמרה לי. היא אמרה שהיא רוצה ללכת לטיפול זוגי, הטיפול היה בשנת 2010 שהיה את העניין של המחלה שלה.

[..]

הבעל: כי פעם שעברה היא הגיעה לאוטו, והתחילה לדפוק עם האוטו באלימות ברחוב. עד היום הילדה שלי למפחדת להגיע לאמא שלה בגלל הפחד. בנוב' 21 גרתי עם החברה שלי בדירה. ובנוב' הילדים ראו את הדירה שלי עם החברה."

עוד אמר הבעל (שורה 113 ולהלן לפרוטוקול הדיון):

"הייתי בעלך 20 שנים שנה, 4 ו-5 ניתוחים עברתי איתך. בשנת 2010 אני בן 40 ואת בת 37 יש לנו את 2 הילדים, התגלה המחלה כשהיית בחודש ה-8. אמרתי לך אני רוצה להתגרש ממך. ובאותו החודש, שהתגלה המחלה אצלך אני אמרתי לך, אני איתך. אני לא מתגרש ממך. אבל מאז שאמרתי לך, תקשיבי, את ננעלת על דברים אחרים ללא שום קשר אלי ולילדים! לא ראית אותי ממטר! את הילדים לא ראית ממטר! אני הייתי עם הילדים כל הזמן בטיולים, ואני 10 שנים סבלתי איתה כדי לא להתגרש ממנה כדי להיות איתה ועם הילדים! והיום תראי מה קורה! הילד עם טיפולים פסיכיאטריים! באו קבוצה של חולי סרטן שכל אחד מדבר על החיים שלו, ואנו הלכנו לשם להקשיב. הלכתי לחולי הסרטן שבאיכילוב, כדי לשמוע את ההתמודדות, וזה היה לי קשה לא יכולתי להתמודד לכן יצאתי משם. ב-2018 הלכתי איתה 3 שעות לשמוע את כל הצרות של החולי סרטן, והיא העדיפה שאני אבוא איתה, במקום אמא שלה. היא כל הזמן הייתה רוצה אותי שאני אבוא איתה ואצטרף אליה, ואני שהייתי רוצה חום ואהבה ממנה בכל השנים אלה, כלום! היא הייתה אומרת לי אתה רואה את זה?! אין יותר! הלכנו לחו"ל, ללונדון, שום דבר לא היה בינינו. שבוע שלם. כלום. את היית מענגת את עצמך במקום להיות איתי! לא רצית להתקרב אלי בכלל! כל דבר שהיא לא הייתה רוצה לא הייתה עושה! היא הייתה עובדת בשב"כ ובמוסד, וברגע שהיא מחליטה, זה זהו!"

מנגד טענה האישה (שורה 60 ולהלן, ושורה 97 ולהלן לפרוטוקול הדיון):

"הוא היה בא אלי לפני 3 ניתוחים והוא בא אלי אח"כ בניתוח ה-4 והוא היה מתעסק ומראה את עצמו כאילו הוא מתעניין בי והוא איתי. אמרתי לו תתרחק כי אתה גורם לי לאי נעימות. אחרי שב"ה הטיפולים הצליחו והרופאים לא האמינו אפילו שאני אצא מזה, הוא היה גוער בי וצועק עלי. אני בתקופה הזו הרגשתי אהבה לבעלי למרות שקיבלתי ממנו אלימות נפשית. אני נמצאת עם פסיכולוגים להתאושש למרות שאני במצב לא טוב בריאותי, מבחינה נפשית, אני סחבתי על עצמי, והנחתי על עצמי..
[...]
בזמן שאני עסוקה ברפואה שלי, הוא לא בא איתי, והוא מתרחק, והוא היה מתעסק בפיזיות שלו, ולא בי ולא בבית ועם כל הקשיים שאני מתמודדת איתם ודורש ממני לעשות. מה שאכפת לו זה הוא והצורך שלו. אני הייתי תקופות מסוימות ועם כימו ואני התנהגתי כאילו אני יכולה לקחת על עצמי את הכול, את הבית ואת הילדים, ואני הייתי מתמודדת עם המחלה והוא היה טס לחו"ל ואני הייתי בבית, והוא אמר לי שאני צריכה להשקיע בעצמי קצת, ולשנות קצת את הבגדים ואת הנראות. אני לא אמא שלו והוא היה מתעסק בחומר. לי אין קשר לבנאדם שנחשב על הנייר בעלי. הוא לא מוכן להיות איתי, ואני אומרת לו תהיה איתי יותר, לא נשארו לו חברים כי ביהמ"ש העיף אותו מהעבודה ואני תמכתי בו, ואני השקעתי בבעל שלי. ואני הייתי מטפלת בתינוקות, והייתי נשארת כל הזמן לבד, ואמרתי לו שישבת תהיה איתי ועם הילדים, והוא אמר לי, בשבילי זו עבודה. הפיזיות שלו והגוף שלו זה מה שמעניין אותו. אני לא יכולתי להיפגש על משפחה. הוא עשה לי חיים של השפלה. יש לי פה חמישה משפטים שלא עוזבים אותי, וזה שקיימתי אתו יחסי אישות אחרי 2 ילדים ובאתי אליו בשמחה ואמרתי לו זכינו בעוד תינוק, והוא אומר לי תעשי הפלה ולא רוצה איתך ילדים. אני צריך את התשומת לב אלי."

הן הבעל והן האישה כתבו כתבי טענות וסיכומים, בנוסף לדברים שכתבו ב"כ הצדדים. באשר לטענות האלימות של האישה – ביה"ד הבהיר כי הדברים נובעים ל"ע ממחלת האישה, מהגידול בראש והטיפולים הכימותרפיים והנתוחים.

מדובר באישה שאסור לנו לשפוט אותה ואת מעשיה. איננו רוצים להאריך ולהכביר במילים, אך בהחלט אנו חשים את כאבה ואת הסבל הרב שהיא עוברת בשנים האחרונות. בלי ספק מדובר במקרה טראגי ביותר, ונראה לנו שאף הבעל חש רגשי רחמים כלפי האישה, והיה נכון לעזור ולסייע, אך גם מבחינתו, כשל כוח האפשרויות הכלכליות.

אין ספק שתביעת הגירושין באה לעולם, לאחר שהבעל פתח בזוגיות חדשה, ואף עבר לגור עם חברתו, ומשכך תבעה האישה גירושין. ולכן מן הדין יש לחייב את הבעל בכתובה ובתוספת כתובה, לולי דין כתובה מרובה ומוגזמת הנ"ל.

טענות הבעל על העדר יחסי אישות, אלימות פיזית ומילולית, מבלי לקבוע את אמיתותן, מ"מ במקרה כנדו"ד וכמבואר לעיל מצבה הרפואי של האישה, ופועל יוצא – גם מצבה הנפשי הקשה, אין בידינו לשפוט ולבקר את האישה. אם היינו עוסקים בשאלת הגירושין, היינו אומרים שגם קשה לחייב בעל להמשיך בחיי הנישואין. מבינים גם את הסבל שהיה מנת חלקו. אך מאידך – ככל והיו מתגרשים, היינו מחייבים בכתובה.

במקרה זה נצטרך לפסוק סכום של כתובה, אך בדרך של פשרה מקובלת, ללא התחשבות בסכום המופרז שנכתב בכתובה, ומאידך – תוך בדיקה של הסכומים אותם מקבלת האישה במסגרת חוק יחסי ממון, ואינם ע"פ ההלכה, כשסכומים אלה צריכים להיות מנוכים מסך הכתובה – ראה בעניין זה להלן.

ה. איזון משאבים, והחזר חלק הבעל בתשלומי המשכנתא, בהתאם להסכם הממון

כבר הבהרנו לצדדים, שעניין הכתובה כרוך מעצם טבעו בשאלת הרכוש. במקרה שלפנינו איזון המשאבים, והחזרת האישה לבעל את חלקו בתשלום המשכנתא, בהתאם לסעיף ג 2 להסכם הממון שבין הצדדים.

בתאריך 5.2.2023 מינה ביה"ד את רו"ח בוכניק, ע"מ שיבחן את זכויות הצדדים, הן בכספים הנזילים והן הזכויות העתידיות (כמפורט בהחלטה), ובנוסף יבחן את הסכום שצריכה האישה לשלם לבעל עבור החזר המשכנתא, בהתאם להסכם הממון שבין הצדדים מחודש יוני 2004, סעיף ג 2. המועדים הקובעים הם – מיום הנישואין – 26.6.2004, ועד למועד הקרע (מועד הבקשה ליש"ס) – 14.12.2021.

1. החזר תשלום המשכנתא בהתאם להסכם הממון
יומיים לפני הנישואין, בתאריך 21.6.2004, חתמו הצדדים על הסכם ממון. לעניינינו נוגעים סעיף ג 1, ובעיקר ג 2 להסכם, וכך נכתב בהסכם בסעיף ג' (האמור בסוגריים – הבעל או האישה, לא נכתב בגוף ההסכם, ונכתב ע"י ביה"ד לשם הנוחיות):

1. "כל הזכויות של צד א' (האישה) בנכס המקרקעין, דירה ברחוב י', הידוע כגוש [..] חלקה [...] (להלן: הדירה). מוסכם בזאת בין הצדדים כי הגדרת הדירה לא תכלול את הסכום כאמור בס"ק 2 להלן. צד ב' (הבעל) מאשר בזאת כי ידוע לו שרכישת הדירה ושיפוצה, מומנו ע"י אם צד א', ולמעט הלוואה אשר נטל צד א' ע"ס 60,000$ דולר (קרן), בתנאי החזרים של 15 שנה, החל מחודש אוגוסט 2000, ונכון למועד זה קיימת יתרה לסילוק ההלוואה בהתאם לנתונים המופיעים בבנק למשכנתאות.

2. מוסכם בזאת כי במקרה של פרוד או פקיעת הנישואין ו/או מכירת הדירה, צד ב' (הבעל) זכאי לחלק כספי יחסי מסכום החזרי ההלוואה ששולמו בפועל במשך תקופת נישואיהם של הצדדים."

המומחה חישב ומצא כי החזרי המשכנתא עמדו על סכום כולל של 336,417 ש"ח, ובחישוב משוערך 535,252 ש"ח, ובתוספת תשלום עבור ביטוח חיים בסכום משוערך של 926 ש"ח, עומד החזר המשכנתא בתקופה המשותפת על סכום של 536,178, ומחציתה – 268,089 ש"ח - על האישה להחזיר לבעל.

טוענת האישה שאין לשערך סכום החזר המשכנתא אלא לחשב את הסכום השקלי כפי ששולם ללא שערוך (ראה סע' 27 ולהלן לתגובת האישה לדו"ח האקטואר). דבר זה משולל כל יסוד. גם אם לא נכתב בהסכם הממון שהבעל זכאי לשערוך החזר יחסי מהחזרי המשכנתא, הפרשנות הברורה ואומדן דעת כוונת הצדדים, שהסכום ישוערך, כפי שנהוג ומקובל. בפרט שלקתה מידת הדין, שהרי ערך הדירה של האישה, שמומנה גם ע"י הבעל בסכום הנ"ל, עלתה לאין ערוך. משכך יש לדחות את טענת האישה (ראה מסע' 27 ולהלן לתגובת ב"כ האישה) שלא לשערך את סכום החזר המשכנתא.

הבעל העלה למומחה מספר טענות, כפי שמופיעה בעמ' 41 לדו"ח וכן בתגובתו לדו"ח. הבעל טוען שהואיל והשקיע בדירה יותר ממאה אלף ש"ח, הרי שמגיע לו רבע מהשכירות. על כך נבהיר ונדחה את טענת הבעל. שהרי כל עניין הדירה מעוגן בהסכם הממון בין הצדדים, וכנ"ל. הדירה הינה בבעלות מוחלטת של האישה, כאשר הבעל זכאי רק להחזר מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמה באותה תקופה. כך גם בעניין החזר הסכום שיתקבל מהקבלן, מדובר בסכום שיש ליתנו לבעל הדירה. כך שתשובות האישה כפי שמופיע בעמ' 41 לדו"ח – מקובלות עלינו.

לאור האמור – על האישה לשלם לבעל סכום של 268,089 ש"ח, עבור מחצית מהחזר המשכנתא ששולמה.

2. נכסים וכספים נזילים
בחישוב הכספים שע"ש הבעל, נלקחה בחשבון יתרת חובה בחשבון בבנק יהב, יתרת התחייבויות בכרטיס אשראי – סכומים לחובה. ומאידך – קרן השתלמות "רום", קופת גמל נזילה (בסכום של 269 ש"ח), ימי חופשה וימי חופשה מיוחדת, ודמי הבראה. הסכום המשוערך עומד על זכות של 65,998 ש"ח. אליהם יש להוסיף הפחתה של התחייבויות עתידיות בגין רכישת ציוד ורהוט לדירה החדשה בסכום משוערך של 8,816 ש"ח. סכום זה הוא חיובים מהחשבון האישי של הבעל. חיובים שיצאו מהחשבון המשותף, ינוכו בהמשך. אין ספק שהאישה אינה צריכה להשתתף בכספים אלה של רהוט וציוד לדירה החדשה, ומשכך יש להוסיף סכום זה לכסף הנזיל שע"ש הבעל.

מאידך – יתרת הזכות של חשבון הבנק שע"ש האישה בבנק יהב, בהפחתת התחייבויות בכרטיס אשראי, עומדת על סכום של 182,776 ש"ח (משוערך). כך שהכספים הנזילים שע"ש הבעל עומדים על סכום של 74,814 ש"ח, וע"ש האישה – 182,776 ש"ח. כך שעל האישה לשלם לידי הבעל מחצית מההפרש של הכספים הנזילים – 53,981 ש"ח.

3. כספים שנמשכו מהחשבון המשותף ויש להשיבם
המומחה בדק ובחן את התנהלות הצדדים בחשבון העו"ש המשותף. דבר זה נסקר באריכות בדו"ח, מעמ' 22 ועד לעמ' 32. טענות האישה על משיכות חריגות נדחו, ועמדת המומחה מקובלת עלינו.

וכפי שגם ציין המומחה שם, למעט בחד' אוקטובר – דצמבר 2021, עת היו משיכות מזומנים חריגות, חיובים בכרטיס אשראי ושיקים, הכל לטובת רכישת ציוד ריהוט ותיווך לדירה החדשה של הבעל, סכומים שהאישה אינה צריכה לשאת בהם. כעולה מהדו"ח סך כל הסכומים עולה לכדי 71,906 ש"ח. כך שעל הבעל להחזיר לאישה את מחציתם – 35,953 ש"ח.

מאידך – על האישה להחזיר לבעל מחצית מעלות שכ"ט של עריכת צוואה אצל עו"ד, דבר שהבעל לא צריך ולא אמור להשתתף בו – 8,350 ש"ח, ומחציתו – 4,175 ש"ח.

בנוסף על הבעל לשלם לידי האישה סכום של 148 ש"ח (ראה עמ' 33 לדו"ח, סעיף 4, בקיזוז הסכום שבס"ק ח-ט, עם הסכום שבס"ק ו').

לאור האמור – על הבעל להחזיר לאישה בגין הנ"ל סכום של 31,926 ש"ח.

4. איזון שווי כלי רכב
הפרש בין שווי הרכב של הבעל (מסוג קאדילאק ש"י 2014), לשווי רכב האישה (מסוג מאזדה ש"י 2008), ובהתאם לאמור בעמ' 39 לדו"ח המומחה, על הבעל לשלם לידי האישה סכום של 19,750 ש"ח, וכן להעביר את רכב המאזדה על שמה של האישה.

5. זכויות פנסיוניות
ביה"ד יכול להוון זכויות פנסיוניות אך ורק אם קיימת הסכמה של שני הצדדים. העובדה שהאישה מתנגדת להפחתת המס מזכויות הבעל במקרה של היוון, כפי שמחייב פירעון מוקדם, מהווה למעשה הבהרה לאי הסכמה להיוון במקרה של הפחתת מס מזכויות הבעל.

במקרה שלפנינו, אין להפחית מס מזכויות האישה, כיון, שבניגוד לפנסיה של הבעל, זכות האישה מצויה בפנסיה תקציבית, כשבפועל אין אפשרות בפנסיה תקציבית לפירעון מוקדם, והפירעון "המוקדם" הינו רק בדרך קיזוז מזכויות הבעל. אי ההדדיות בניכוי המס, נובע מחישוב אקטוארי פשוט, אך מעורר קושי מסוים. בנוסף האישה מעלה טענה, שאם קרן הפנסיה תהיה על שמה, כמתחייב ע"פ החוק, תוכל לפדות פירעון מוקדם ללא ניכוי מס, עקב נכותה. מבירור שערכנו עולה שהדבר כנראה לא יתאפשר, ואין זה מענייננו להאריך.

במידה ואיננו מהוונים אלא מוציאים פסיקתאות, כבר כעת יגרע מהקצבה החודשית שמקבלת האישה חלק הבעל, בעוד הבעל ייהנה מחלק הפנסיה התקציבית רק בעוד כעשר שנים. יתכן וגריעת חלק הבעל, תשפיע גם על חלק הנכות שמקבלת האישה. כך שיתכן ושני הצדדים יבואו להפסד. בנוסף, ככל ונוציא פסיקתאות, האישה תצטרך לשלם לבעל סכום של כ – 270 אלף ש"ח - וכדלהלן.

כאמור, בפנסיה המצויה בקרנות, הרי שפדיון מוקדם מחייב מס של 35%, בעוד בפנסיה תקציבית, הואיל ואין אפשרות לפדיון מוקדם, משכך לא חל חיוב מיסוי, מאחר ואופציה זו אינה קיימת. טענות ב"כ האישה בתגובתם לעניין המיסוי, ראה סע' 4-12 לתגובה – אינן נכונות בחישוב האקטוארי. לא ניתן להפחית מס בהיוון, ממקור שלא ניתן לפדותו מוקדם, ורק משתמשים בסכום לצורך חישוב ההיוון. אך בזה לכאורה לוקה מידת הדין, ולכן צריך לאפשר לצדדים למצות את הזכויות, שיפעלו עם הפסיקתאות שינתנו.

כאמור, אין לביה"ד אפשרות חוקית להוון זכויות, כאשר מועלת טענה נגד ההיוון או נגד שיטת חישוב ההיוון (ניכוי מס). משכך אין בידינו כל ברירה אלא להוציא פסיקתאות בהתאם לחוק, וכ"א יראה איך לממש את הפסיקתאות, ואל לביה"ד להתערב במחלוקת זו. הפסיקתאות יוצאו אך ורק לאחר היות פס"ד זה חלוט.

לאור האמור, ביה"ד פונה למומחה רו"ח בוכניק, ע"מ שימציא לביה"ד 4 פסיקתאות:
א. על חלקו של הבעל בזכויות האישה בפנסיה התקציבית, בהתאם לאמור בסע' 4 (2) לדו"ח (עמ' 51).

ב. בהתאם לאמור בעמ' 52 לדו"ח, סע' 5 (2) לדו"ח, פסיקתא לזכותה של האישה בזכויות הבעל בקופת התמלוגים של העובדים בעירית ..., אגודה שיתופית בע"מ.

ג. בהתאם לאמור בעמ' 52 לדו"ח, סע' 5 (2) לדו"ח, פסיקתא לזכותה של האישה בזכויות הבעל, בקרן פנסיה מקיפה בחברת מנורה מבטחים.

ד. בהתאם לאמור בעמ' 52 לדו"ח, סע' 5 (2) לדו"ח, פסיקתא לזכותה של האישה בזכויות הבעל בקרן פנסיה משלימה בחברת מנורה מבטחים.

פניה למומחה תעשה אך ורק לאחר היות פס"ד זה חלוט.

ולעניין הכתובה
בהתאם לחישוב המומחה, אם היינו באים להוון את שני הסכומים של הפנסיות, זו של הבעל וזו של האישה, הרי שהאישה מקבלת מהבעל סכום של 165,650 ש"ח (ההפרשים בין שני הסכומים המהוונים). סכום זה צריך להיות מנוכה מסכום הכתובה.

יצוין, שלפי תחשיב האישה, הרי שהסכום שהאישה אמורה לקבל עומד על 662,139 ש"ח, ובניכוי סכום ההיוון של הבעל, הסכום עומד על קרוב ל 400,000 ש"ח. כך שבכל מקרה איננו רואים מקום לחייב סכום נוסף עבור הכתובה, כאשר האישה מקבלת סכומים גבוהים במסגרת החוק.

סיכום הסכומים
באשר לסכומים האמורים לעיל: על האישה לשלם לבעל סכום של 268,089 (החזר המשכנתא) וכן 53,981 ש"ח בגין כספים נזילים. סכ"ה 322,070 ש"ח.

מסכום זה יש לנכות את הסכומים הנ"ל שעל הבעל לשלם לאישה – 31,926 ש"ח, וכן 19,750 ש"ח. סכ"ה – 51,676 ש"ח.

חישוב הסכומים הנ"ל מלמד שעל האישה לשלם לבעל סכום של 270,394 ש"ח. כאשר מנגד הצדדים יקבלו פסיקתאות לקרנות הפנסיה ולפנסיה התקציבית.

במהלך הדיונים הבעל חזר לא אחת על דבריו, שלאור מצבה הבריאותי של האישה, הוא מוכן לוותר על כל התביעות הכספיות, ומנגד גם האישה תסכים לוותר על התביעות הכספיות שלה. משכך ביה"ד מאפשר לאישה להסכים לאחת משתי האופציות:
א. ויתור הדדי על כל התביעות.
ב. מתן פסיקתאות, ומאידך – על האישה לשלם לבעל סכום של 270,394 ש"ח.

ביה"ד מאפשר לאישה 30 יום לשקול את עמדתה.

מזונות הילדים
לצדדים שלשה ילדים משותפים: [מ'] בן 18 (החל מחודש יולי 23), [א'] בת 17, ו[ש'] בת 13.

הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך 10.7.22, ובהחלטת ביה"ד נקבע שהילדים יהיו במשמורת האם, והאב יוכל לשהות עם הילדים, כפי שנוהג עד היום, בפרט בהתחשב בגילם המבוגר יחסית של הילדים.

ביום הגירושין הנ"ל, נפסקו מזונות זמניים, וז"ל ההחלטה:

"האב ישלם עבור מזונות הילדים סכום של 3,600 ש"ח לחודש. 1,200 ש"ח לכל ילד.

חיוב זה החל מחודש יולי 2022, ועד הגיע הילדים לגיל 18. מגיל 18 ועד 21 יעמוד סכום המזונות על שליש.

בנוסף יישאו הצדדים בחלקים שווים במחצית הוצאות חינוך ובריאות חריגות של הילדים, שאינן כלולות בסל הבריאות או החינוך, ואינן משולמות ע"י הרשויות.

הדירה ברחוב י', הרשומה ע"ש האישה, תישאר בבעלותה של האישה.

ביה"ד מאחל לאישה בריאות איתנה ואריכות ימים ושנים."

האם טוענת שהצדדים חיו ברמת חיים גבוהה, בפרט בעיר ה' בה התגוררו, וכי היא מעריכה את הוצאות המזונות הבסיסיים של כל ילד בסך של 3,000 ש"ח.

בנוסף טוענת האם שעל האב להשתתף בשכ"ד (במדור) הקטינים. לדבריה – עלות השכ"ד הינה כ – 10,000 ש"ח, ובנוסף הוצאות המדור מגיעים לכדי 1,140 ש"ח.

האב הינו ... . האב טען ששכרו הבסיסי הינו 10,000 ש"ח נטו, אולם בחדשי הקיץ, ועם שעות נוספות, הוא מרוויח יותר. האם עבדה בעבר בשרות הבטחון, והשתכרה כ 16,000 ש"ח, אולם כעת עקב מחלתה הינה גמלאית ומשתכרת כ-8,500 ש"ח, ובנוסף קצבאות מהבטוח לאומי בסכום כולל של 7,500 ש"ח. למשך שנת 2023 קבלה האם תוספת קצבה מהקרן הסיעודית שליד מקום עבודתה, בסך 4,000 ש"ח לחודש, לשנה זו. (יצוין שהאב טוען, והמציא אסמכתא לכך, שהאישור ניתן למשך 36 חד', החל מינואר 2022, ולא כנטען בטענת האם).

האב טוען שחצי שנה לפני הגירושין, העביר לאם סכום של 3,000 ש"ח לחודש (1,000 ש"ח לכל ילד), ובנוסף – סכום כולל של 1,000 ש"ח - דמי כיס לילדים, וכן חצי מההוצאות שהיו בכרטיס האשראי. מעיון בכתביו עולה שמדובר בסכום נוסף של 4,000 ש"ח לחודש.

באשר למדור – האב טוען שלאם דירה ברחוב י' ששוויה מעל 4 מיליון ש"ח, ממנה היא מקבלת שכ"ד של 8,000 ש"ח (ויאמר – טענת האם שמקבלת 4,000 ש"ח שכ"ד, לא מתקבלת, שהרי ידוע שכ"ד של דירות בת"א, וראה בעניין סע' 6 לתגובת האב בפרק המדור).

בהתאם לחומר שבפנינו, הכנסותיה של האם (בלי מזונות וקצבת ילדים), עומדת על מעל 24,000 ש"ח (פנסיה/ גמלה ממקום העבודה בסך 8,500 ש"ח, קצבאות מהבטו"ל 8,000 ש"ח, ושכ"ד בסכום של 8,000 ש"ח). ובנוסף למשך 3 שנים היא מקבל קצבה נוספת בסכום של 4,000 ש"ח. סכ"ה 28,500 ש"ח. וזאת כמובן מבלי שהוספנו את השכ"ד שמקבלת בגין הדירה ברחוב י', כיון שצריכה לשכור דירה אחרת.

האב הצהיר כי משכורתו נעה בין 20,000 ש"ח ל 22,000 ש"ח, כפי שמוכח מתלושי השכר שהציג. ויצוין, שאף האם בתביעתה הראשונית שהוגשה ללא ב"כ, לא כתבה על סכומים גבוהים יותר, ראה עמ' 6 לכתב התביעה לגירושין, שבו ציינה שבאוגוסט 2021 השתכר 19,261 ש"ח נטו, בספטמבר 21 – 22,602 ש"ח, ובפברואר 2022 – 20,361 ש"ח. ויצוין שהתביעה הוגשה ביוני 2022, והנתונים המדולגים מלמדים שלא כל המשכורות כה גבוהות.

האב מציין שהבת [א'] שכיום בת 17, אינה ישנה בבית האם אלא בבית החבר שלה. ביה"ד קיבל את תגובת האם, ומתקבל הרושם שאף לתגובת האם, הבת [א'] לפחות מחלקת את זמני השהות שלה בין בית האם לבית החבר.

לאחר שעיינו בדו"ח של האקטואר ובחומר שבתיק, והואיל ולאם דירה משל עצמה, שהייתה עוד מלפני הנישואין, אין לחייב את האב אלא בדמי אחזקת מדור, ובאופן יחסי.

ביה"ד סבור להעמיד את סכום המזונות באופן עקרוני, כולל הוצאות אחזקת מדור על סכום של 1,650 ש"ח (1,250 ש"ח מזונות וכן 400 ש"ח הוצאות אחזקת מדור), בהתאם למועדים שיקבעו בגוף להלן.

כל הסכומים האמורים להלן צמודים למדד יוקר המחיה, החל מחודש נובמבר 2023, ויעודכנו אחת לששה חד'.

לאור האמור לעיל ביה"ד פוסק כדלהלן:

מזונות הבן [מ']
עד לסוף חודש יולי 23, יעמוד חיוב בהתאם לחיוב במזונות זמניים (1,200 ש"ח, לא כולל מחציות), והחל מחודש אוגוסט 2023 יעמוד חיוב האב על סכום של 550 ש"ח לחודש, ובנוסף השתתפות של 1/6 מהוצאות חינוך חריגות, ו 1/4 מהוצאות בריאות חריגות, וזאת עד הגיע [מ'] לגיל 21.

מזונות הבת [א']
בהתחשב בעובדה ש[א'] מתגוררת גם בבית החבר, חיוב המזונות הזמניים בסכום של 1,200 ש"ח לחודש, ימשך עד הגיע [א'] לגיל 18, ובנוסף מחצית מהוצאות חינוך ובריאות חריגות, וזאת עד הגיע [א'] לגיל 18. עם הגיע [א'] לגיל 18 ועד גיל 21, יעמדו המזונות על שליש מהנ"ל, ובנוסף השתתפות בהוצאות חינוך חריגות – 1/6, ובהוצאות בריאות חריגות – על 1/4.

מזונות הבת [ש']
עד לסוף חודש אוקטובר 2023 יעמדו המזונות כפי פסה"ד למזונות זמניים, והחל מחודש נובמבר 2023 יעמוד חיוב המזונות על סכום של 1,650 ש"ח לחודש, ובנוסף מחצית מהוצאות חינוך ובריאות חריגות, וזאת עד הגיע [ש'] לגיל 18. ומגיל 18 עד 21 יעמוד החיוב על שליש, ובהוצאות חינוך ובריאות חריגות - בהוצאות חינוך חריגות – 1/6, ובהוצאות בריאות חריגות – על 1/4.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד' במרחשון התשפ"ד (19/10/2023).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה