|
ב"ה
בית הדין האזורי פתח תקוה
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב אברהם אבידר הרב דוד גרוזמן |
דיין דיין |
תיק מספר: | 1393580/2 | |
| תאריך: |
כ"א במרחשון התשפ"ד
05/11/2023 | |||
| תובע |
פלוני
בא כוח התובע עו"ד שורה אברהמוב | |||
| נתבעת |
פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד דלל יובל | |||
| הנדון: | מהות הכלל של ''לא לקרב ולא לרחק''; התנאים והכללים לפיצוי גירושין | |||
| נושא הדיון: | מהות הכלל של ''לא לקרב ולא לרחק''; התנאים והכללים לפיצוי גירושין | |||
פסק דין
בפנינו תביעת גירושין שהגיש הבעל כנגד הנתבעת.
נערכו ארבעה דיונים, גישורים, מו"מ, דיוני חקירות והוכחות והוגשו לבסוף סיכומים.
נסכם את השתלשלות התיק:
הצדדים נישאו בשנת .... ולהם שלשה ילדים בני 13,15,18.
הצדדים פרודים מיולי - אוגוסט 22.
אף קודם הפירוד הצדדים קיימו יחסי אישות לעתים לא קרובות.
לטענת האישה, הבעל עזב לאישה אחרת. הבעל אישר זאת, אך טען כי נושא זה נולד לאחר העזיבה ולא קודם, כך שאין לקשור בין רצונו להתגרש לבין רצונו באישה אחרת.
הבעל מבקש להתגרש והאישה מסרבת.
בדיון שהתקיים בין הצדדים בפני דיין יחיד ביום 17.1.23, בית הדין שמע את הצדדים וניהל במשך שעות ארוכות מו"מ להביא את הצדדים להסכמה. אף שהבעל הסכים, האישה סירבה לכך, וטענה כי היא חפצה בשלום בית.
הבעל טוען לאורך כל הדרך כי רצונה בשלום בית אינו כן וכל רצונה נובע משתי סיבות:
א. הישארותה בדירתם המפנקת של הצדדים וחיוב הבעל במזונות גבוהים על ידי בית המשפט, כך שהתיק הכלכלי לה זוכה האישה במצב זה מאד נוח לה.
ב. רצון משפחתה לגרור את הבעל להסכים להשאיר לה את כל הדירה משיקולי עבר.
לנוכח סירוב האישה להסכם, התקיים דיון בפני הרכב בית הדין ביום 28.2.23, ובו בקשה האישה שהבעל ישוב לביתו וכך אמרה בדיון:
בית הדין הבהיר לבעל בדיון את חוסר שביעות רצונו מהמהלך, וכי בית הדין לא נותן יד לכך, וכך נאמר על ידי בית הדין בדיון שהתקיים ב28.2.23:
כן התקיים דיון בתביעת מזונות האישה.
הצדדים הגישו את סיכומיהם ונסכמם:
סיכומי הבעל
* האישה למעשה לא מעוניינת בבעלה.
* האישה הודיעה לבעלה כי היא מעוניינת בגירושין.
* האישה הודיעה לבעלה כי הם לא מתאימים.
* האישה ישנה בסלון בתקופות.
* יחסי האישות כמעט לא היו קיימים.
* הבעל לא מעוניין באשתו ולא משום היותו עם אישה אחרת.
* האישה הייתה מקללת מחרפת ופוגעת בבעלה לעתים תדירות.
* עוד טענות.
סיכומי האישה
* הבעל עזב את בית הצדדים.
* סיבת העזיבה אף שלא הוכחה כיאות, אך לדעת האישה זה מחמת האישה הזרה שעמה מצוי הבעל.
* האישה שהוא נמצא עמה היא העוזרת שלו שעימה יש קשרים עוד קודם עזיבת הבית.
* היו יחסי אישות.
* היו אמירות קשות בין הצדדים אך הם היו הדדיים.
* רצון האישה בשלום בית הוא כן אף שכעת אין סיכויים כל עוד הבעל מצוי עם אישה זרה.
* האישה לנה בסלון מתוך התחשבות בבעל וכו'.
* מביא הוכחות שהבעל שילם למאהבת עוד קודם עזיבת הבית מפירוט כרטיסי אשראי.
* עוד טענות.
הכרעת הדין
תביעת הגירושין
בית הדין מכיר היטב את הצדדים. שעות רבות "בילה" בית הדין עם הצדדים ביחד ובנפרד שוחח עמם בניסיון להביאם להסכמות - אך לשווא, אולם ההיכרות חזקה. כן בית הדין עבר על כל החומר ושוב עיין בכל המסמכים בפרוטוקולי הדיונים, ומסקנתו שמחד - אין מקום לחייב את האישה בקבלת הגט, אך יחד עם זאת בית הדין לא משוכנע כי אכן האישה מעוניינת וחפצה בבעלה.
ולכך קיימות השלכות הלכתיות וכפי שנבאר.
מן הכתובים עולה כי הבעל אכן לא מעוניין באשתו.
יחד עם זאת, העובדה כי כעת הוא חי עם אישה אחרת, וקודם לפירוד אף אם היה לעיתים נדירות התקיימו יחסי אישות, כל זאת מעמידים את העובדה כי אין לבעל כל טענת מאיס עלי כנגד אשתו.
אמנם ברור שהבעל לא מעוניין בה.
האישה מנגד, אף שטוענת שאינה מעוניינת בגירושין, אך בית הדין לא הצליח לשלות מפיה דבר רצון לשלום.
נהפוך הוא, האישה טענה שכעת לאור היותו עם בת זוג אין היתכנות לכך. אולי בעתיד, וכפי שכתבו ב"כ האישה בסיכומים, האישה שאיתו תעשה טעות, ואז הוא ירצה לשוב לביתו. לו יהי!
גם לאור החקירות עלה כי אכן גם האישה במשך הנישואין לא כל כך חיבבה את בעלה יתר על המידה, ונצטט את מה שהאישה אמרה בדיון החקירות, ומה שבית הדין הטיח בה ולא קיבל כל שלילה לקביעתו.
נצטט מהפרוטוקול הדיון מיום 1.5.23:
אף שאלו הם הדברים, ואף שברור שלאישה היה חלק מעזיבת הבעל את הבית, אך בכדי להכריע שהאישה לא רוצה את בעלה ולחייבה בגט – לכך לא הגענו ולא קויים נטל ההוכחה.
אולם ברור לבית הדין כי אף פני האישה אינם לשלום בית.
אין לבית הדין הוודאות כי במידה והבעל ידפוק בדלת וירצה לחזור הביתה, שהאישה אכן תקבלו.
ייתכן שהדברים הם כפי שהבעל טוען, שכל הרצון של האישה לשלום בית, ויותר נכון סירובה לגירושין, הינו טקטי, ומונע מרווח כלכלי שכרגע היא נחה על זריו.
ייתכן.
אך לא הוכח בפני בית הדין, לאורך שעות רבות שבית הדין השקיע בשיחות עם הצדדים, שאכן כך הם פני הדברים.
לסיכום, הבעל מעוניין בגירושין והאישה לא מעוניינת בגירושין, אך לא נראה כי היא מעוניינת בו במיוחד, אך מכיוון שהדבר לא הוכח, אין לנו את היכולת לחייבה בגט.
אולם להשאיר את המצב כפי שהוא אין זה נכון.
ונפרט:
כאשר מוגשת תביעת בבית הדין על בית הדין להכריע, וככל שהתביעה מתבררת כנכונה יש לפסוק כפי התביעה.
אולם במקרים רבים אין התביעה מוכיחה את העילות לקיומה, ומאידך אין לבית הדין את האפשרות לחייב מאן דהוא לאהוב ולחיות עם מי שאינו מעוניין.
לשם כך נקבע בהלכה הכלל של "לא לקרב ולא לרחק".
כך קבע המהר"ם בתשובה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תתקמו) וזה לשונו:
ובלשונו של המהר"ם מרוטנבורג: "אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב".
כלומר אין כאן הקפאה של מצב היחסים ביניהם משום שאין אנו ידועים כיצד לפסוק, אלא יש כאן החלטה להורות שאין להורות, בכדי ששניהם יצטערו עד אשר יחליטו כיצד להמשיך בחייהם מתוך הבנה והסכמה לקרב או לרחק.
כל זה כאשר דין תורה אכן מאפשר להקפיא את המצב ולהורות על עיגון הצדדים, אך כאשר זה נוגד את דין התורה, אין אפשרות להורות על עיגון כמנוף לחץ להכריחם לפעול "לקרב או לרחק", אלא יש מקום להורות ולפעול לפתרון הבעיה, וכפי שהמהר"ם מורה בסוף התשובה, למקרה בו הבעל לא מעוניין באשתו:
אלא שיש לברר אם בית הדין נוקט בגישה של "לא לקרב ולא לרחק" כפתרון לבעיה ומנוף לחץ לצדדים להגיע להסכמות, האם בעת ההיא מחויב הבעל בכל החיובים שיש לבעל כלפי אשתו. וכפי נידון דידן, בו הבעל מבקש להתגרש, עזב את הבית והאישה מסרבת בכל תוקף להתגרש, האם חיובי הבעל לאשתו ממשיכים כפי שהיו בעת שלום ביניהם, או היות וההכרעה של "לא לקרב ולא לרחק" היא גם הכרעה הלכתית, כנגזר מכך משתנים ההלכות והשעבודים של הצדדים זה לזה.
על כך מצינו בפד"ר י"ב בבית הדין ברחובות עמוד 84 ואילך קבעו:
ואם כן במקרה דנן, היה מקום לומר שהבעל שעזב את הבית ובעצם מוגדר כמורד באשתו, האישה לא הפסידה כלל את מזונותיה וזכותה למדור, ועל הבעל לשלם כפי שהיה מחויב בעת שחיו יחדיו.
אולם, כל זה כאשר ברור לנו שהאישה אכן לא אשמה בפירוד ודורשת שלום בית, ואין כל סרך בהתנהגותה, היה מקום אכן לומר החיובים בחזקתם עומדים ועל הבעל לשלם לה את כל החיובים והשעבודים.
אולם, כפי שפתחנו, לבית הדין ברור כי שלום בית לא יהיה פה, ולא רק משום רצונו העיקש של הבעל בגירושין, אלא גם משום ההתפתלויות של האישה בתשובותיה אודות יחסה לבעל ורצונה בו בכלל ורצונה בהליך של שלום בית בפרט, שהמסקנה מכל אלו כי אף האישה לא ששה כל כך לשלום בית. דבריה הם אולי משאלה עתידית אך לא כל כך מעשית.
לאורך החקירות והדיונים הוברר, כי אין פניה של האישה לשלום ולפיוס לא לפני ההעזיבה ולא לאחריה.
נצטט שוב מדבריה בדיונים לשאלות ב"כ הבעל ובית הדין, הנה מתוך הדיון שהתקיים ב28.2.23:
ובדיון מיום 1.5.23:
אין בדבריה כל רצון לשלום בית, אלא סוג של תקווה אך לא כמיהה ולא רצון או אהבה.
נוסיף לכך את אשר הוברר בדיונים, כי האישה הביעה את רצונה בפניו להתגרש וחידדה את ההבדלים ביניהם כאמור בדבריה מהדיונים:
מזונות אישה ומדורה במקום בו הבעל מבקש להתגרש והאישה מתנגדת
על כן אף שאין אנו מחייבים את האישה בגירושין אך לא בהכרח נחייב את הבעל במזונות אישה.
ונבאר זאת.
הגמרא בבבא בתרא קמ"ו ע"ב אומרת:
למרות מחלוקת הראשונים, הבהירו בפד"ר כרך ה' (עמ' 373) שהמחלוקת הזו יסודה באיזון בין הזכויות שיש לבעל בירושתה אף שנתן עיניו לגרשה לבין זכויותיה למזונות. ומכיון שבשו"ע סימן צ' סעיף ה' נפסק שהבעל לא הפסיד את ירושתה אף היא לא הפסידה את מזונותיה.
אולם מצינו את דברי הרמ"א בסימן ע"ז סעיף א' שאומר:
וכך כתבו רובם ככולם של הרכבי בתי הדין בארץ לאורך הדורות לפסוק כדעת הרא"ש ולחייב את הבעל במזונות אישה:
ראה שו"ת ישכיל עבדי ח"ב סימן ח' אות י"א וחלק ו' סימן ק"ג אות ב', ובשו"ת תבואות שמ"ש סימן קכ"ח אות ב', ובפסקי דין רבניים כרך ג' עמ' 185 מהרבנים הגאונים זצ"ל יצחק נסים, יוסף שלום אלישיב ובצלאל ז'ולטי, שאף הוסיפו וכתבו: "דכן מורין בבתי הדין בארץ שאין לומר קים לי כהרא"ם".
וכן הוא בפסקי דין רבניים כרך ה' עמ' 297 על ידי הגאונים הרבנים: יעקב הדס, יוסף שלום אלישיב ובצלאל ז'ולטי, וכן באוסף פסקי דין עמ' נ"ד בפסק דין של הרבנים הראשיים והרב י' קלמס זצ"ל כתבו:
אלא שבאותו פסק של הרבנים הראשיים והרב יעקב קלמס זצ"ל, לאחר שכתבו שכך מנהג בתי הדין ואין לזוז הוסיפו:
אולם במקום בו אף לאישה חלק בפירוד, ובמיוחד בו ברור כי השלום לא ישוב לביתם, יש מקום להסתמך על אותם השיטות ויכול לומר קים לי כדעת הרא"ם ולפוטרו ממזונות אישה.
יש לציין כי הנ"ל הוסיפו אף שיש מקום לפוטרו ממזונות אישה בעת אשר בית הדין פוסק לה פיצויים בכדי לשכנעה להתגרש, שאז בוודאי יש מקום לטעון קים לי כדעת הרא"ם ולפוטרו ממזונות אישה.
על כן, מכיוון שאין לבעל מחד גיסא טענת מאיס עלי מבוררת, ואפשר שעזיבת הבית היתה בשל אישה זרה, אולם יחד עם זאת ברור שאף האישה לאורך הדרך הובילה לפירוד וחלקה רב אף שלא בפן המעשי אף בהחלט בפן הרעיוני, מה שברור לבית הדין כי אין סיכוי לשלום בית, וכי אף כיום אינה מדברת דיבורי שלום המשכנעים כי פניה לשלום, אפשר שפיר לסבור כי בהינתן פיצויים וכדלהלן, יוכל הבעל לומר קים לי כדעת הרא"ם ולפוטרו ממזונות אישה.
נציין לכך את דברי בית הדין הגדול בפד"ר 907072/6 של הדיינים הגאונים הרבנים: זמיר, נהרי ולוז, שיפים אף למקרה דנן, אף שאין המקרה שם דומה לחלוטין למקרה שלפנינו, מכל מקום ניתן להסתמך על העקרון העולה מדבריהם, כי במקרה בו ברור לבית הדין שאין עילות לחייב את האישה בגט, אך מנגד ברור כי אף היא שותפה לקרע של הבית, וברור לבית הדין, לאחר שעות כה רבות של דיונים ושיחות, כי אין פניה כלל לשלום, ואין כל תקווה ואחרית להשבה לשלום בית, שאין לחייב במזונות אישה, ובמיוחד לאחר השתת פיצויי גירושין על הבעל וכדלהלן:
פיצויי גירושין
אולם אי אפשר להשאיר את הצדדים ללא פתרון בעניין הגירושין.
דומה שגם בשל כך נוצר הכלי הקרוי: "פיצויי גירושין".
אסכם בקצרה את נושא פיצויי הגירושין כפי שמובא בפסקיהם של גדולי הדיינים לדורותיהם:
אמנם מצאנו בכמה פוסקים שהעלו על שולחנם את עניין הפיצויים לאישה מהבעל, אך בכל אותם קדמונים האפשרות לחייב את הבעל בפיצויים הייתה בדרך כלל רק לאחר שהתקיימו התנאים הבאים:
א. הייתה רק המלצה לגט ולא חיוב.
ב. הפיצוי ניתן על דעתו של הבעל.
ג. מטרת הפיצויים הייתה להביא את האישה להסכמה להתגרש למרות שעל פי ההלכה לא הייתה חייבת.
ד. הפיצוי ניתן רק באופן שנגרם עוול גדול לאישה בגירושיה, כגון שרוצה לגרשה אחר שהייתה נשואה לו תקופה ארוכה בנאמנות, ולא הביאה ילדים מחמת אי יכולתו ולא אי יכולתה, ובכל זאת הוא זה שמעונין לגרשה.
ה. חיוב הפיצויים נועד לגרום לבית הדין להסכים להיזקק לסדר להם גט כי אילולא זאת בית הדין היה נמנע מלסדר גט.
פיצויים במקרים קיצוניים או בעוולות מיוחדות
הנה יעוין בשו"ת רדב"ז (חלק א' סימן שכ"ז) שנאמר שם כך:
או יעויין בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא - אבן העזר סימן ק"ב) במקרה המובא שם וז"ל:
הגר"א שרמן שליטא הביא בפסק דינו (פרויקט השו"ת, המאגר המקוון, פסק מ"ג), את דעת בעל "הישכיל עבדי" באשר לפיצויים לאישה, וזה לשונו:
גם מצאנו, שכדי לצאת מהמבוי הסתום שאליו לפעמים נקלעים בני הזוג, ובית הדין לא מוצא דרך כיצד להובילם לגירושיהם, הפתרון הוא מתן פיצויים לאישה, וכפי שסיכם זאת בעל התעלומות לב (אבהע"ז חלק ב' עמוד ל"ז סוף סימן א') וז"ל:
את הדברים הנ"ל סיכם הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל חלק ז' סימן צ"ו) וז"ל:
כדי לחייב צריך מקור
בדברי קדמונינו לא מצאנו מקור המאפשר לבית הדין לחייב בעל כדי לפצות את אשתו, חיוב שהינו דין, כדי שאפשר יהיה לחייב צריך מקור הלכתי שלא יהיה רק בגדר "דומה" לחיוב, אלא צריך שיהיה הוא בעצמו גדר החיוב, וכזה אין.
דברים נחרצים מאד כתב הגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו עטרת שלמה (חלק א' סימן נ"א) וז"ל:
אין מנהג לפיצויים
אמנם היה נראה כי פשט כבר המנהג הזה בין בתי הדין, ואולי מקור החיוב והאפשרות לחייב תינק את כוחה מהלכת המנהג, שכידוע "מנהג ישראל דין הוא", ובממון הולכים בתר המנהג, וכפי שמובא בכמה מקומות בשו"ע, כגון מנהג הסוחרים ועוד.
נגד כך יצא חוצץ הגר"ש קרליץ זצ"ל שם וז"ל:
גם אם נאמר שיש מנהג לחייב את הבעל פיצויים, וגם אם נאמר שהנוהג הזה פשט בבתי הדין, אך כיון שזה חידוש שכאמור אין לו מקור בש"ס חובה על בית הדין המחייב להיות צמוד למנהג ולא לסטות ממנו ימין ושמאל, כי הכלל הוא "אין לך בו אלא חידושו".
וכך כתב הגר"א שרמן שליט"א בפס"ד הנ"ל וז"ל:
וראה גם את דברי החזו"א ביחס לדברי הב"ח, שהמנהג היום לא להוציא מהאישה דמי העדפה על מזונותיה כמבואר בב"ש סימן פ' ס"ק ב', וז"ל בסימן ע' ס' ה':
חוקי המדינה מייתרים את הפיצויים וממילא את המנהג
לא נעלם מעיניי דעתם של דיינים רבים, אשר סבורים כי אכן היה נוהג בין בתי הדין לחייב פיצויים, כפי שבא לידי ביטוי בפד"ר שלפני ששים שנה ויותר, אך לאחר שרבות הנשים מקבלות חלק גדול מנכסי בעליהן על פי חוקי המדינה, מתייתרת חובת הפיצויים, וממילא כבר אין מנהג.
גם אם נאמר שלמרות זאת המנהג בתוקפו, צריך לומר שהוא רק לאותם מקרים קיצוניים, כפי שהקדמנו, שבהם פסקו בתי הדין פיצויים, וראה את דברי בית הדין בנתניה בפס"ד קפ"ה במאגר המקוון וז"ל:
אימתי מחייבים על פי מנהג
אמנם הגר"ש קרליץ זצ"ל והגר"א שרמן שליט"א סבורים, שלא מתקיימים הכללים הנצרכים לביסוס וקיום המנהג לחייב פיצויים, כיון שלא פשט המנהג בכל המדינה.
אך נראה לומר שגם אם היה רצון להנהיג מנהג לחייב פיצויים, ייתכן שאי אפשר היה, וזאת מחמת סברא.
הנה הגמרא בב"ק כז: אומרת:
כלומר החיוב הוא קיים על פי דין תורה או דין דרבנן, והיכולת לפעול וליישמו הלכה למעשה הוא משום כח המנהג שנהגו בתי הדין.
ובמקרה של הגמרא, לדעת רש"י - החיוב הוא מדין בושת, ולדעת הרשב"א - החיוב הוא מדין נזקי אדם באדם, שאינם שכיחים, ולדעת התוס' - החיוב הוא מדין דבר שאין בו הפסד, לא מורשים הדיינים שאינם סמוכין לדון, והמנהג מרשה זאת ונותן תוקף הלכתי לביצוע הדין.
כלומר, לכל הראשונים המנהג אינו חדש ופרי יצירתם של בתי הדין, אלא מתבסס על הדין הקיים שאינו ישים, ועל ידי המנהג אפשר ליישמו ולהפעילו.
אולם, אין בדברי הגמרא הללו מקור לכך שבית הדין יכול להמציא דין חדש וליצור מנהג לחייב ממון.
דוגמה לסוג מנהג שכן נוהג, שאינו יצירת חיוב חדש אלא התבססות על דין קיים, הוא דברי הרמ"א בחו"מ סימן מ"ו סעיף ד' וז"ל:
מוכח מדבריו שאין ליצור מנהג ללא בסיס הלכתי מובהק שהמנהג ירחיבו אך לא יעתיקו למקומות שעליהם הדין לא דיבר.
על פי הדברים הללו תמוהה הסברא, שמקור הדברים של חיוב פיצויים הוא דברי החינוך לגבי דין ההענקה, שכמו שחייב אדם להעניק לעבד דמי ההענקה, כן יהיה חייב להעניק לאישה דמי ההענקה בדמותם של הפיצויים.
שהרי ביארנו, ש"כמו" אינו מקור ובסיס לחייב, כי מנלן לחדש שכמו שמצאנו בעבד עברי היוצא לחופשי שמקבל סכום הגון מהאדון, כך גם באישה שיוצאת מתחת רשות בעלה תקבל פיצוי דומה. אם היינו מתבססים על דין באישה הקיים על פי דין תורה אלא שאינו מיושם, אז שייך לבאר ולומר שהנוהג הוא כן לחייב על פי דין זה ומטעם מנהג, אך אין אפשרות ליצור מקור למנהג על ידי דימוי מילתא למילתא לחייב באישה כמו שמחייבים בעבד עברי.
ומלבד זאת, הרי לשם כך תיקנו לה כתובה, ואם התורה הייתה רוצה לדמות זה לזה, הייתה מתקנת גם לאישה ההענקה, ומדוע השמיטה זאת ותיקנה לה רק כתובה.
ומובן מאד החילוק בין פיצויים לעובד, שאפשר לבסס זאת על ההענקה לעבד, ומחוסר תקנה אחרת, לבין פיצויים לאישה כאמור לעיל, ואכמ"ל.
מנהג שבין בני אדם
אולי היה אפשר לומר, כי אמנם בית הדין לא יוכל לחייב חיוב כזה, אך שמא נאמר שמכיון שמצינו מקרים רבים כאלה של חיוב פיצויים, ייתכן וזוג שמתחתן, עושה זאת על דעת כך שאם הבעל ירצה לגרש את אשתו אז יודע הוא כי יצטרך לשלם פיצויים, ואולי זה יהיה מקור החיוב.
כלומר, המנהג לא יחייב את בית הדין, אלא יצור כעין תנאי שבממון בדעת בני אדם, ומכיון שאדעתא דהכי התחתנו, על כן בית הדין יוכל לחייב.
אך לאחר העיון נראה שזה אינו.
משום, שכל המושג שמנהג הסוחרים או כל מנהג שבין בני אדם שבממון שמחייב את האנשים בחוב ממוני, הוא משום שאם יש מנהג, הרי אדעתא דהכי הוא עשה כדי להתחייב, ואם כן, לא המנהג מחייב אלא המנהג יוצר את האומדנא הנכונה שהיא זו שאומרת שהאדם עשה את הפעולה כדי להתחייב כפי המנהג.
אולם מה יהיה הדין במקרה והמנהג הוא מנהג שאינו הלכתי, ואי אפשר להתחייב בשום אופן, גם אם האדם היה מתחייב בצורה מפורשת ואומר שהוא מתחייב על דעת זה, התחייבותו הייתה פוקעת ולא הייתה תופסת הלכתית, פשוט וברור שכמו שהתנאי לא מועיל כך גם המנהג לא יועיל.
דוגמה לדבר, אם היה מנהג שלא יהיה דין אונאה בדבר מסוים, האם נאמר שמכיון שזהו המנהג, אם כן כל מי שמוכר לא יהיה במקחו דין אונאה משום המנהג? זה ודאי לא, משום שהמנהג עושה שכביכול האדם מתנה שבמקח זה לא תהיה טענת אונאה, ובעצם הרי הוא כאומר "כדי שאין לך עלי אונאה", שהלכה פשוטה היא שתנאו בטל, כי הרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה.
סברא זו מבוארת בשו"ת תשורת ש"י חלק א' סימן תנ"ו, שדן שם לגבי טענת ביטול מקח מחמת אונאה במקום שנהגו שלא תהיה טענת ביטול מקח משום כך כגון במכירה פומבית.
וכן בפתחי תשובה סימן רכ"ז סוף ס"ק י"א שדן אם יש טענת ביטול מקח מחמת אונאה בדבר שהתקינו שלא יהיה בו טענת אונאה, כגון באבנים טובות, והסיק שמנהג שנוגד את ההלכה אינו קיים.
ואין מכך סתירה לדין שמנהג מבטל הלכה, כיון שלא מדובר במנהג כללי, אלא במוכר ביצים מוזרות, כלשון השו"ע סימן רל"ב סעיף י"ט, והרי זה כאומר שבדבר זה יש מום ועל דעת כן מוכר לו.
ואם כך, גם בנידון דידן המנהג לא יועיל, כי הרי גם אם הבעל מעת הנישואין יתנה את נישואיו ויאמר שהוא מתחייב שאם יגרש את אשתו בעתיד הרי הוא יפצה אותה בפיצוי הולם, התחייבות זו איננה תקפה ואינה יותר מ"אסמכתא" שאיננה תופסת, כי אם היה יודע שיגרש לא היה מתחייב, וכל התחייבותו הייתה על סמך זה שברור לו שלא יגרשה, ועל כן כמו שחיוב זה, אפילו אם היה עושה אותו במפורש לא היה מועיל, כך גם אי אפשר לומר שמתחייב הבעל על סמך המנהג שמשלמים פיצויים.
מסקנה
א. כדי לחייב צריך מקור, ואין מקום לחייב פיצויים.
ב. גם לחייב מדין מנהג, צריך שהמנהג יפשוט בכל בתי הדין ויהיה מנהג פשוט.
ג. גם אם היה מנהג בתחילת הקמת בתי הדין, היה זה במקרים קיצוניים ובעוולות מיוחדות.
ד. כיום המנהג מתייתר היות שהחוק מקנה לנשים הרבה מעבר לפיצויים שהיו רוצות לקבל.
ה. מנהג שבין בני אדם כדי שיהיה תקף, צריך להיות תואם את דין תורה ולא לסותרו.
הרב דוד גרוזמן
הכרעה
לדעת בית הדין יש מקום להורות על פיצויי גירושין בסך הנראה לבית הדין בכדי לשכנע את האישה להסכים להתגרש.
על כן מכל הנ"ל נראה להורות:
א. תביעת הבעל לחייב את האישה בגט נדחית.
ב. בית הדין ממליץ על גירושין הצדדים לאור ההיתכנות הנמוכה עד אפסית של השבה לשלום בית.
ג. לאור פעולותיה ודבריה של האישה והתנהגותה לאורך שנות חיי הזוגיות של הצדדים, בית הדין לא מחייב את הבעל במזונות אישה ואף לא במדורה - ככל והיא תסרב להתגרש.
ד. כמו כן את הדירה יש להוציא למכירה. בית הדין מורה על מכירת הדירה באופן עצמאי במשך 4 חודשים, ולאחר מכן יישקל מינוי כונסי נכסים.
ה. כן ממנים אקטואר לבחינת זכויות הצדדים בתיק הרכוש.
ו. לאחר קבלת הדו"ח, ככל והחלק שהבעל צריך להעביר לאישה הינו גדול מסכום הכתובה - הבעל לא חייב בכתובה ותשלום האיזון הינו אף עבור הכתובה.
ז. הבעל ישלם לאישה סך של 150,000 ש"ח עבור פיצויי גירושין בכדי לשכנעה לקבל את גיטה אשר ישולמו בעת מכירת הדירה מחלקו.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"א במרחשון התשפ"ד (05/11/2023).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
1 ועיין לשון התקנה המצוטטת בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קב אות סב): "שלא ליתן גט לאישה בעל כורחה, ואין הגט כלום", ובביאורו של הכנה"ג ללשון זו (הגהות הטור סימן קיט אות ט'), ובנוב"י הנ"ל שנחלק עליו.
נערכו ארבעה דיונים, גישורים, מו"מ, דיוני חקירות והוכחות והוגשו לבסוף סיכומים.
נסכם את השתלשלות התיק:
הצדדים נישאו בשנת .... ולהם שלשה ילדים בני 13,15,18.
הצדדים פרודים מיולי - אוגוסט 22.
אף קודם הפירוד הצדדים קיימו יחסי אישות לעתים לא קרובות.
לטענת האישה, הבעל עזב לאישה אחרת. הבעל אישר זאת, אך טען כי נושא זה נולד לאחר העזיבה ולא קודם, כך שאין לקשור בין רצונו להתגרש לבין רצונו באישה אחרת.
הבעל מבקש להתגרש והאישה מסרבת.
בדיון שהתקיים בין הצדדים בפני דיין יחיד ביום 17.1.23, בית הדין שמע את הצדדים וניהל במשך שעות ארוכות מו"מ להביא את הצדדים להסכמה. אף שהבעל הסכים, האישה סירבה לכך, וטענה כי היא חפצה בשלום בית.
הבעל טוען לאורך כל הדרך כי רצונה בשלום בית אינו כן וכל רצונה נובע משתי סיבות:
א. הישארותה בדירתם המפנקת של הצדדים וחיוב הבעל במזונות גבוהים על ידי בית המשפט, כך שהתיק הכלכלי לה זוכה האישה במצב זה מאד נוח לה.
ב. רצון משפחתה לגרור את הבעל להסכים להשאיר לה את כל הדירה משיקולי עבר.
לנוכח סירוב האישה להסכם, התקיים דיון בפני הרכב בית הדין ביום 28.2.23, ובו בקשה האישה שהבעל ישוב לביתו וכך אמרה בדיון:
בית הדין: בדיון הקודם הושקע הרבה עמל ומחשבה במטרה להביא את הצדדים להסכם, הבעל הסכים והאישה ביקשה לחשוב על הדברים, והיא עדיין לא נתנה את אישורה.בית הדין בירר עם הבעל את עובדת החיים החדשים שלו עם אישה אחרת והבעל אישר זאת וכך אמר:
בית הדין: האישה, האם את מוכנה לקבל את ההסכם, היו לך חודש וחצי לחשוב עליו, מה מפריע לך בו?
האישה: אני לא מעוניינת להתגרש.
בית הדין: אינך מדברת בגלל ההסכם, אלא לא מעוניינת להתגרש, למה?
האישה: אני לא רוצה לפרק את המשפחה.
בית הדין: האם אתם גרים יחדיו?
האישה: לא, כארבעה חודשים, הוא עזב את הבית.
בית הדין: אז אתם כבר מפורקים, מה את אומרת, נשאיר את המצב כמות שהוא כי אינך מעוניינת להתגרש?
האישה: אני מאמינה שזה משהו זמני וזה יחלוף, הדברים יחזרו לקדמותם, ואני מאמינה שהמצב הזה הוא זמני והוא יחזור הביתה.
בית הדין: ומעצמו זה יקרה שהוא יחזור?
האישה: אני חושבת שזה משבר שעובר עליו, והראש שלו יצא מן המקום, אני מקווה, אינני יודעת.
בית הדין: האם ללא שום מעורבות כלשהי המשבר יחלוף, זה אפשרות אחת, האם את באמת חושבת שבלי התערבות זה יחזור?
האישה: אני יודעת שאנשים עוברים משברים וכמו שהוא הסתובב לצד אחד הוא יחזור לצד שני, אולי צריך לתת לזמן לעשות את שלו, או אולי התערבות חיצונית.
בית הדין: האם אתם מדברים ביניכם?
האישה: כעת לא.
בית הדין: אתם נשואים זמן רב?
האישה: 19 שנה.
בית הדין: האם אתם חוויתם ירידות ועליות כאלו?
האישה: ודאי שהיו ירידות ועליות, אבל לא משהו כזה דרסטי לקום יום אחד ולהגיד אני עוזב בלי הכנה מוקדמת, זה לא היה, זה היה בבת אחת דרסטי.
בית הדין: למה הוא עזב, את יודעת?
האישה: סיבותיו שמורות עמו, אני חושבת שהסתובב לו הראש, אולי יש לו איזה בחורה צעירה שסובבה לו את הראש.
בית הדין: את אומרת שהוא יצר מערכת זוגית חדשה, מנין לך?
האישה: הוא כתב את זה לבית הדין.
בית הדין: האם זה נכון, הבעל?בדיון החקירות שהתקיים ביום 1.5.23 שב בית הדין ובירר עם הבעל את עובדת היותו עם אישה זרה, וכך נאמר שם:
הבעל: כן, לפני חודשיים יצרתי קשר עם מישהי, אני עזבתי את הבית באוקטובר, וכעבור כמה חודשים מצאתי אותה, בחורה רווקה חדשה.
בית הדין: היכן אתה גר, אצלה היא מארחת אותך?
הבעל: אני גר אצל אמא שלי, אני לא מביא אותה לאמא שלי, אני הולך אליה הביתה, ואני גם נשאר ללון שם לפעמים.
הבעל: אין לי קשר עם א'. לפעמים אני אוכל איתה יחד. לפעמים נפגש עם אותה אחת בערב, יוצא איתה לאכול יחד. אני משלם. לאן אתה רוצה להגיע?כך שברור שהבעל מצוי עם אישה זרה, אלא שהוויכוח בין האישה לבעל אם היחסים והקשר הזה החל קודם לרצונו לעזוב את האישה או לאחר עזיבתו.
בית הדין: מה שמה של אותה אחת?
הבעל: ביקשה לא לחשוף.
בית הדין: להיכן אתם יוצאים יחד, לדירה שלה או דירה אחרת?
הבעל: לא לדירה. אין בינינו יחסי אישות.
בית הדין: מה מצבה האישי?
הבעל: רווקה.
בית הדין: אתה אומר שלא לנים יחד, ואין יחסי אישות ביניכם.
הבעל: גם לא יהיה יחסי אישות עד שנסדיר גירושין עם אשתי.
בית הדין: בדיון שעבר, אמר הבעל שלן לפעמים אצלה.
הבעל: לא לן אצלה.
בית הדין: לאיזו אמירה נאמין?
הבעל: למה שאמרתי הפעם.
ב"כ האישה: יש סיבה לשינוי גרסאות?
הבעל: בית משפט יחליט.
בית הדין הבהיר לבעל בדיון את חוסר שביעות רצונו מהמהלך, וכי בית הדין לא נותן יד לכך, וכך נאמר על ידי בית הדין בדיון שהתקיים ב28.2.23:
בית הדין: מניסיוננו כדיינים, מי שלא מסיים מערכת אחת כראוי, ויוצר מערכות חדשות, בית הדין לא נותן לזה גיבוי בדרך כלל. אישה שהיית נשוי לה 19 שנה ואולי הכרתם קודם, והבאתם יחד שלושה ילדים, בית הדין לא נותן לזה אישור לאחר מעשה וגושפנקא.אף בתום הדיון שנערך, ניסה בית הדין שוב לערוך הסכם בין הצדדים וביקש בהחלטתו כי האישה תגיב על כך, אך אף הפעם האישה סרבה, לאור זאת נקבע דיון לחקירות הצדדים.
הבעל: אני לא מוכן להישאר במערכת איתה עם מ', אסביר, חודש לפני שפתחתי את ההליכים, הסברתי לה כי איני מעוניין בריבים, והצעתי לה הסכם, והיא כבר במשך עשר שנים מטפטפת כי היא לא רוצה אותי ולא אוהבת אותי, ואין לה איתי כלום, המשפטים שלה היו כי אין לה איתי כלום, והתחתנה איתי מהסיבות הלא נכונות.
האישה: אני פתחתי תיק יישוב סכסוך בלבד, כדי שלא ישאיר אותי ללא מזונות.
הבעל: לא היה צורך, אני המשכתי לשלם את כל הוצאות הבית, היא לא הייתה צריכה לפתוח שום תיק בשביל זה.
בית הדין: שוב זה רק אתה, אתה מציע ואתה עושה, אתם צריכים לשבת יחד.
כן התקיים דיון בתביעת מזונות האישה.
הצדדים הגישו את סיכומיהם ונסכמם:
סיכומי הבעל
* האישה למעשה לא מעוניינת בבעלה.
* האישה הודיעה לבעלה כי היא מעוניינת בגירושין.
* האישה הודיעה לבעלה כי הם לא מתאימים.
* האישה ישנה בסלון בתקופות.
* יחסי האישות כמעט לא היו קיימים.
* הבעל לא מעוניין באשתו ולא משום היותו עם אישה אחרת.
* האישה הייתה מקללת מחרפת ופוגעת בבעלה לעתים תדירות.
* עוד טענות.
סיכומי האישה
* הבעל עזב את בית הצדדים.
* סיבת העזיבה אף שלא הוכחה כיאות, אך לדעת האישה זה מחמת האישה הזרה שעמה מצוי הבעל.
* האישה שהוא נמצא עמה היא העוזרת שלו שעימה יש קשרים עוד קודם עזיבת הבית.
* היו יחסי אישות.
* היו אמירות קשות בין הצדדים אך הם היו הדדיים.
* רצון האישה בשלום בית הוא כן אף שכעת אין סיכויים כל עוד הבעל מצוי עם אישה זרה.
* האישה לנה בסלון מתוך התחשבות בבעל וכו'.
* מביא הוכחות שהבעל שילם למאהבת עוד קודם עזיבת הבית מפירוט כרטיסי אשראי.
* עוד טענות.
הכרעת הדין
תביעת הגירושין
בית הדין מכיר היטב את הצדדים. שעות רבות "בילה" בית הדין עם הצדדים ביחד ובנפרד שוחח עמם בניסיון להביאם להסכמות - אך לשווא, אולם ההיכרות חזקה. כן בית הדין עבר על כל החומר ושוב עיין בכל המסמכים בפרוטוקולי הדיונים, ומסקנתו שמחד - אין מקום לחייב את האישה בקבלת הגט, אך יחד עם זאת בית הדין לא משוכנע כי אכן האישה מעוניינת וחפצה בבעלה.
ולכך קיימות השלכות הלכתיות וכפי שנבאר.
מן הכתובים עולה כי הבעל אכן לא מעוניין באשתו.
יחד עם זאת, העובדה כי כעת הוא חי עם אישה אחרת, וקודם לפירוד אף אם היה לעיתים נדירות התקיימו יחסי אישות, כל זאת מעמידים את העובדה כי אין לבעל כל טענת מאיס עלי כנגד אשתו.
אמנם ברור שהבעל לא מעוניין בה.
האישה מנגד, אף שטוענת שאינה מעוניינת בגירושין, אך בית הדין לא הצליח לשלות מפיה דבר רצון לשלום.
נהפוך הוא, האישה טענה שכעת לאור היותו עם בת זוג אין היתכנות לכך. אולי בעתיד, וכפי שכתבו ב"כ האישה בסיכומים, האישה שאיתו תעשה טעות, ואז הוא ירצה לשוב לביתו. לו יהי!
גם לאור החקירות עלה כי אכן גם האישה במשך הנישואין לא כל כך חיבבה את בעלה יתר על המידה, ונצטט את מה שהאישה אמרה בדיון החקירות, ומה שבית הדין הטיח בה ולא קיבל כל שלילה לקביעתו.
נצטט מהפרוטוקול הדיון מיום 1.5.23:
ב"כ הבעל: היו מקרים שאמרת לו שאת לא אוהבת אותך ואת רוצה להתגרש?ובהמשך:
האישה: לא אמרתי את זה הרבה פעמים.
ב"הבעל: באיזו תדירות אמרת לו את זה?
האישה: לא הרבה פעמים.
בית הדין: מה כן אמרת לו?
האישה: היה לי קשה שלא מקשיב לדברים.
בית הדין: מה כן אמרת לו?
האישה: התנהגות שלו לא הייתה מתאימה לי כל כך ואמרתי לו.
בית הדין: מה אמרת לו?
האישה: מה שהיא אמרה.
בית הדין: ב"כ הבעל תחזור על דבריה.
ב"כ הבעל: אני אמרתי שהיא אמרה לבעל שלא אוהבת אותו והיא רוצה להתגרש.
בית הדין: אמרת את הדברים אלו או לא אמרת?
האישה: צריך לדעת מה הקשר הדברים. הוא יודע שכן רוצה, והיו לנו קשר טוב.
בית הדין: מה הביא את האישה לומר שהיא רוצה להתגרש, מה הסיבה ומה הרקע?ובהמשך:
האישה: אני לא רציתי להתגרש.
בית הדין חוזר על שאלתו, והאישה מהרהרת.
האישה: רציתי שיגיע יותר מוקדם מעבודה שנהיה יחד, שנצא יחד. שיהיה יחס טוב יותר לילדים. זה מה שזוכרת.
בית הדין: ולכן אמרת שאת רוצה להתגרש?
האישה: זה מה שהצית אותי.
בית הדין: ב"כ האישה אמר שאולי משהו ישתנה. כמה זמן חושבת להמתין לשינוי?ולסיכום שאל אותה בית הדין לאור כל העולה מהחקירה:
האישה: לא יודעת. יש גיל של גבר [...] הסתובב לו הראש, בעקבות פטירת אביו.
בית הדין: כפי שהוא היום, תסכימי להמשיך איתו יחד?
האישה: חלק ממה שאהבתי אצלו, שמשפחה זה ערך עליון. כיום בחוץ קל להתגרש. זה משהו שניתן לפתור.
בית הדין: כרגע שאין תרופה למצב כיום שהוא עם אחרת, עבר עליו משבר, ומבחינתו לפרק את המשפחה. זה המצב.
האישה: זה לא המצב, ניתן להמתין.
בית הדין: את מבינה שכרגע זאת בעיה ולא ניתן להמשיך, אבל בונה שאולי ישתנה ועל כך בונה את רצונך לשלום בית?
האישה: יתכן שיהיה שינוי.
בית הדין: האישה אמרה בדיון שעבר שלא היה הכול תקין, וכן ביחסי אישות שלא היה רגיל.
האישה: זה לא בא ממני, יתכן בגלל משבר שלו עם אביו.
בית הדין: היו תקופות שלנת בסלון?
האישה: הוא נחר והפריע לי ועזבתי לסלון, לפעמים רציתי לראות טלוויזיה והוא לא.
בית הדין: נסכם את הדברים, אישה שאומרת לבעלה גם אם לפעמים שלא אוהבת אותו ורוצה להתגרש, נתון שהיו יחסי אישות לעיתים רחוקות, לא לנים יחד גם אם קיימות סיבות. מצב שכיום הוא לא כמו שהתחתנתם. אם נסכם את כל נקודות אלו, אלו לא תנאים אידיאלים לחזרה לשלום בית?כלומר, האישה לא באמת אוהבת את בעלה, לא באמת הגירושין ועזיבת הבית נפל עליה כרעם ביום בהיר, ולא באמת הופתעה או הצטערה מכך שהוא עזבה לאנחות.
האישה: עשיתי סקר וראיתי שאנשים עוברים משברים, וזה משהו פתיר. משפחה יותר חשובה.
אף שאלו הם הדברים, ואף שברור שלאישה היה חלק מעזיבת הבעל את הבית, אך בכדי להכריע שהאישה לא רוצה את בעלה ולחייבה בגט – לכך לא הגענו ולא קויים נטל ההוכחה.
אולם ברור לבית הדין כי אף פני האישה אינם לשלום בית.
אין לבית הדין הוודאות כי במידה והבעל ידפוק בדלת וירצה לחזור הביתה, שהאישה אכן תקבלו.
ייתכן שהדברים הם כפי שהבעל טוען, שכל הרצון של האישה לשלום בית, ויותר נכון סירובה לגירושין, הינו טקטי, ומונע מרווח כלכלי שכרגע היא נחה על זריו.
ייתכן.
אך לא הוכח בפני בית הדין, לאורך שעות רבות שבית הדין השקיע בשיחות עם הצדדים, שאכן כך הם פני הדברים.
לסיכום, הבעל מעוניין בגירושין והאישה לא מעוניינת בגירושין, אך לא נראה כי היא מעוניינת בו במיוחד, אך מכיוון שהדבר לא הוכח, אין לנו את היכולת לחייבה בגט.
אולם להשאיר את המצב כפי שהוא אין זה נכון.
ונפרט:
כאשר מוגשת תביעת בבית הדין על בית הדין להכריע, וככל שהתביעה מתבררת כנכונה יש לפסוק כפי התביעה.
אולם במקרים רבים אין התביעה מוכיחה את העילות לקיומה, ומאידך אין לבית הדין את האפשרות לחייב מאן דהוא לאהוב ולחיות עם מי שאינו מעוניין.
לשם כך נקבע בהלכה הכלל של "לא לקרב ולא לרחק".
כך קבע המהר"ם בתשובה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תתקמו) וזה לשונו:
"גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת, ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד, ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאישה עושה לבעלה, בין מלאכה בין שאר ענינים, וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה, ואפטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים, ואפי' בימי נדותה, וכל כך עשה לה צער ובזיון, עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי, והבעל משיב ח"ו לא נגעתי בה בימי נדותה אפי' באצבע הקטנה, רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם, והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה, וכל מיני חילוקי' דמורד ומורדת, והיכא שיש לה בנים, ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב, ושלום מאיר ב"ר ברוך.כלומר, פועלים לעגנם בכדי שיתרצו להגיע לעמק השווה.
תשובה, הכי דיינינן אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה, גם אין אנו כופים אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י אחרי שר"ת אוסר ופירש השמועה דפרק אף על פי (ס"ג ע"ב) בעניין אחר. אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב, ומה שהכניסה היא מחזירי' לה בתוך כך אם ישנו בעין, ואף על גב שיש לה בנים ממנו, שאמרה עד עכשיו הייתי סבורה לקבל אבל עכשיו לא מצינו לקבל. והמורד על אשתו, אם מורד ממזונות לחוד כופין אותו לזון כשמואל ס"פ המדיר (ע"ז ע"א) או מוסיפין על כתובתה אם היא רוצה, ואם מורד רק [מתשמיש] המטה, אמרי' ליה חכמים חייבוך להוציא ואי לא צריך למקריך עבריינא, אבל לא כפי' בשוטים, וכן פר"ח מכח ירושלמי, אבל [המורד] מן הכל כופי' אותו להוציא במילי ובשוטי' כיון דמונע ממנה כל עניני דאישות, וראי' מההוא דפ' החולץ (ל"ט ע"א) מצוה בגדול ליבם וכו' עד [לא רצו] חוזרי' אצל גדול למכפיי', ואין פנאי להאריך, ושלום מאיר בר' ברוך.
ובלשונו של המהר"ם מרוטנבורג: "אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב".
כלומר אין כאן הקפאה של מצב היחסים ביניהם משום שאין אנו ידועים כיצד לפסוק, אלא יש כאן החלטה להורות שאין להורות, בכדי ששניהם יצטערו עד אשר יחליטו כיצד להמשיך בחייהם מתוך הבנה והסכמה לקרב או לרחק.
כל זה כאשר דין תורה אכן מאפשר להקפיא את המצב ולהורות על עיגון הצדדים, אך כאשר זה נוגד את דין התורה, אין אפשרות להורות על עיגון כמנוף לחץ להכריחם לפעול "לקרב או לרחק", אלא יש מקום להורות ולפעול לפתרון הבעיה, וכפי שהמהר"ם מורה בסוף התשובה, למקרה בו הבעל לא מעוניין באשתו:
"והמורד על אשתו, אם מורד ממזונות לחוד כופין אותו לזון כשמואל ס"פ המדיר (ע"ז ע"א) או מוסיפין על כתובתה אם היא רוצה, ואם מורד רק [מתשמיש] המטה, אמרי' ליה חכמים חייבוך להוציא, ואי לא צריך למקריך עבריינא, אבל לא כפי' בשוטים, וכן פר"ח מכח ירושלמי, אבל [המורד] מן הכל כופי' אותו להוציא במילי ובשוטי', כיון דמונע ממנה כל עניני דאישות, וראי' מההוא דפ' החולץ (ל"ט ע"א) מצוה בגדול ליבם וכו' עד [לא רצו] חוזרי' אצל גדול למכפיי'."גם בתחילת השאלה שם שנשאל, על מהי הדרך לפתרון הבעיה, כשברור שאם נאפשר לבעל לגרש ולילך עם אישה אחרת אשתו תדרדר מבחינה מוסרית, ומאידך אם לא נאפשר לו לגרש או לילך עם אישה אחרת הוא יסבול, על כך ענה המהר"ם מרוטנבורג שיש לפעול בחכמה בכדי ששני האינטרסים של הבעל והאישה מחד גיסא ושל תיקון הפריצות מאידך גיסא, ילכו יחדיו ולא יינזקו, וכך כתב שם:
"ועוד על דין מורדת כו' על מעשה של בן מנדל קערן, ואמרתי להם הכל וגם כאשר פסק רבינו אב"ן, אמנם לא אתיר לו לישא אישה עד שיתיר לו הגאון מו', והרבה דברי' אמרה שהייתה רוצה לילך לבין הגוים ועד בלי די אמרה שאין ספק להגיד ולכתוב, ויען כי גבהו בנות ריגנשפורק על בעליהן מאז ומקדם וכ"ש עתה, ע"כ עמוד בפרצות והתיר לו לשא אחרת כדברי הגאון רבינו אב"ן כאשר פסקתם ולהתיר לו מיד לישא כי אתה ראש. ועתה מורינו תן דעתך ע"ז, ואם תתיר לו לישא אישה אחרת מיד או לאחר יב"ח, הכל תבאר לנו, וגם אם רוצה לעגנה עד מתי יכול לעגנה, כי אם תתיר לו לישא אישה שמא לא יקח כל ממון שבעולם שיתן לה גט, ואם נראה לך לעגן אותה עד שתתן לו מה שהוצרך להחזיר לה מנכסי [צאן ברזל] שלה ומה שתפסה כ"א יעגן אותה ביותר, אין זו תקנה לבנות ישראל, ושמא מחמת שנתנה עצם בין שיניו יעגן אותה כמו שירצה, ואם נראה לכבודך /לכבודך/ שיעגן אותה עד שתתן לו כפי מה שיתראה לדיינים, שאם כפי מה שהוצרך להחזיר ומה שתפסה, א"כ נתת דבריך לשיעורי', או אם כאשר עשתה כן יעשה לה, הכל יבאר לנו הגאון כי מצוה רבה לעשות תקנה לבעל, ושלום.כלומר, גם הכלל של "לא לקרב ולא לרחק" אינו הקפאת המצב משום שאין אנו יודעים את הדין, אלא לעתים זהו הפתרון למצב, כי מצב זה יכריח את הצדדים להיכנס למו"מ ולהסכמות עד לפתרון הבעיה. אולם במקום שבו מצב זה לא יביא לידי פתרון, או אף יביא לידי נזק, בוודאי שבית הדין צריך למצוא את הדרך, בין אם היא יצירתית בין אם לא, ובלבד להוביל את הצדדים לדרך נכונה.
תשובה, על המורדת, אמת דרבינו אב"ן כתב דמותר לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן, וטעמא הוי [דבמקום] ביטול פריה ורביה לא החמיר הגאון לעקור עשה [דפריה] ורביה, ויש כח לרדותם קצת בעיגון, שאם נצרכו לגרשה נמצא חוטא נשכר, אמנם בשביל שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה וגם בשביל שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו, יגרשנה על תנאי מעכשיו ע"מ שתתן לו מקצת ממון ואז יתירו לו מיד לישא אישה, או יגרשנה מעכשיו ולאחר יב"ח או שנתים הכל לפי הנראה בעיניך כדי שלא לרדותה קצת א"א [ונוסרו] כל הנשים ויתנו יקר לבעליהן, ומיד כשיגרש על תנאי יהא מותר לישא אחרת והיא תתעגן עד בא קיצה כדי לרדותה קצת, ואני תולה דעתי בדעתך שתעשה לנו הנכון והישר הכל לפי מה שהוא, ואם יש לה אמתלא לדבריה [שהיא] מתקבל אין להחמיר בה כלל כך ושלום.
אלא שיש לברר אם בית הדין נוקט בגישה של "לא לקרב ולא לרחק" כפתרון לבעיה ומנוף לחץ לצדדים להגיע להסכמות, האם בעת ההיא מחויב הבעל בכל החיובים שיש לבעל כלפי אשתו. וכפי נידון דידן, בו הבעל מבקש להתגרש, עזב את הבית והאישה מסרבת בכל תוקף להתגרש, האם חיובי הבעל לאשתו ממשיכים כפי שהיו בעת שלום ביניהם, או היות וההכרעה של "לא לקרב ולא לרחק" היא גם הכרעה הלכתית, כנגזר מכך משתנים ההלכות והשעבודים של הצדדים זה לזה.
על כך מצינו בפד"ר י"ב בבית הדין ברחובות עמוד 84 ואילך קבעו:
"אך לפענ"ד גם לפי תירוצו האחרון של הר"ן, אין במקרה שלנו מקום לטיעון כי יש להאמין לאישה בטענתה "טמאה אני לך" מאחר והוקפאו השיעבודים. כי במקרה שלנו השיעבודים אכן הוקפאו, אך לא בוטלו. ויש הפרש בין המקרה שלנו לבין המקרה הנזכר ב"פתחי תשובה", שהוא מקרה שבו "כופין לגרש", בעוד שהמקרה שלפנינו הוא רק "לא לקרב ולא לרחק". כאשר הדין הוא "כופין לגרש" השיעבודים שבין הבעל לאישה אכן הופקעו. אולם כאשר הדין הוא "לא לקרב ולא לרחק" יש לחקור אם זה דין עצמאי של הקפאת השיעבודים, או שזה מעין "ספיקא דדינא", שבמקרים שאנו מסופקים אם חל דין "כופין לגרש" אנו פוסקים "לא לקרב ולא לרחק".כלומר, נכון הוא שאפשר להגדיר את ההכרעה של "לא לקרב ולא לרחק" כפסיקה נכונה ולא כהסתלקות מהדין, אך הזכויות והשעבודים עדיין קיימים כפי שהיו עד כה בעת היותם נשואים ונוהגים בשלום ואחוה. וכל תביעה לשנות זאת - עליו להוכיח, כי האישה מוחזקת בזכויותיה. וללא ראיה אין להוציא ממנה.
ולפענ"ד מוכח שדין "לא לקרב ולא לרחק" הוא מעין "ספיקא דדינא", שאנו מסופקים אם כופין לגרש ואם אין כופין לגרש, ולצד שאין כופין לגרש, לא הופקעו השיעבודים, ולכן לצד זה של הספק האישה איננה נאמנת לומר "טמאה אני לך".
ראיה לדברינו דין נכפה. גם שם נפסק בשו"ע אבה"ע סי' קנ"ד סעיף ה' ברמ"א, ש"מי שהוא נכפה, יש אומרים שאינו מום ואין כופין על זה לגרש, ומכל מקום אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאתה מחמת טענה". הוא הדין לטוענת "מאיס עלי", שאף שאין אנו פוסקים כרמב"ם לכופו לגרש מדינא דמתיבתא, הרי שאנו בכל זאת מתחשבים בהלכה בדין זה ובנימוקה - ואף פוסקים לפי זה - בארוסה שטוענת "מאיס עלי" (עיין ברמ"א יורה דעה סי' רכ"ח סעיף כ' ועיי"ש בש"ך ס"ק נ"ו) וטעם הרמב"ם שבנות ישראל אינן כשבויות חרב להבעל לשנאוי להן, הוא גם הטעם שעל פיו פוסקים בנשואה ש"אין לקרב ואין לרחק". כלומר שלהלכה אין אנו קובעים בדין "מאיס עלי" שהופקעו השיעבודים מצד עצם הדין, אלא "מכיון שלדבריה, בעלה מאוס עליה, וחלה עליה דינא דמתיבתא, והאישה תפוסה בעצמה, והבא להוציא ממנה עצמאותה - עליו להוכיח בראיות חותכות "שקרוביה אילפוה" וטענתה בשקר יסודה, וכל עוד ואין הוכחות על זה, הרי כל תנאי וחיובי הכתובה המוטלים עליה מופקעים בטענת מאיס עלי" (דברי בית הדין הגדול, בערעור תשכ"ז/180, פורסם בפד"ר ז', עמ' 3, בעמ' 9). הרי שההפקעה של השיעבודים איננה אלא להצד שחל דינא דמתיבתא ורק מפני שהאישה תפוסה בעצמה, ולאידך גיסא, כשאין מחילים דינא דמתיבתא, אין גם הפקעת השיעבודים. כלומר שהקביעה על הקפאת השיעבודים היא רק משום "ספיקא דדינא" ומשום שהיא "מוחזקת בעצמה", ולא משום דין ודאי של הפקעת השיעבודים. בגלל זה אין להאמינה בטענת "טמאה אני לך" להצד שאין מחילים עליה דינא דמתיבתא. ובזה יתיישבו דברינו עם מה שנקבע למעשה בפסה"ד הנ"ל של בית הדין הרבני הגדול.
ואם כן במקרה דנן, היה מקום לומר שהבעל שעזב את הבית ובעצם מוגדר כמורד באשתו, האישה לא הפסידה כלל את מזונותיה וזכותה למדור, ועל הבעל לשלם כפי שהיה מחויב בעת שחיו יחדיו.
אולם, כל זה כאשר ברור לנו שהאישה אכן לא אשמה בפירוד ודורשת שלום בית, ואין כל סרך בהתנהגותה, היה מקום אכן לומר החיובים בחזקתם עומדים ועל הבעל לשלם לה את כל החיובים והשעבודים.
אולם, כפי שפתחנו, לבית הדין ברור כי שלום בית לא יהיה פה, ולא רק משום רצונו העיקש של הבעל בגירושין, אלא גם משום ההתפתלויות של האישה בתשובותיה אודות יחסה לבעל ורצונה בו בכלל ורצונה בהליך של שלום בית בפרט, שהמסקנה מכל אלו כי אף האישה לא ששה כל כך לשלום בית. דבריה הם אולי משאלה עתידית אך לא כל כך מעשית.
לאורך החקירות והדיונים הוברר, כי אין פניה של האישה לשלום ולפיוס לא לפני ההעזיבה ולא לאחריה.
נצטט שוב מדבריה בדיונים לשאלות ב"כ הבעל ובית הדין, הנה מתוך הדיון שהתקיים ב28.2.23:
בית הדין: האישה, לדבריו כבר עשר שנים זה מעורער, מתי את הרגשת שזה מעורער.
האישה: יש רגעים של חוסר התאמה בציפיות, אכן חיינו לצד אי התאמה מסוימת, אבל היו יחסי אישות עד חודש לפני שהוא עזב.
בית הדין: והתדירות?
האישה: זה לא נכון, אני כנה מאוד, היו יחסים, נכון שהיו רגעים מסוימים שהיה לא נוח, אבל זה אינו מעיד על הכלל.
בית הדין: מה זה שאמרת שחייתם לא בהתאמה?
האישה: לפעמים יש אי התאמה ברצונות, אחד רוצה משהו אחד והשני רוצה משהו אחר, למשל שיהיה עם הילדים יותר ויהי בבית יותר, והוא לא רצה.
בית הדין: כמה זמן יש ביניכם אי התאמות, שהמערכת חורקת?
האישה: היה לי קשה עם חסר הנוכחות שלו בבית, זה היה מורגש החוסר שלו.
בית הדין: אנו מדברים על המערכת הזוגית.
האישה: היו רגעים יפים של חום ואהבה וכיף, והיו רגעים שפחות, גם בשלוש שנים האחרונות.
בית הדין: ומה נעשה כעת, שהוא אומר שהוא לא מעוניין?
ובדיון מיום 1.5.23:
בית הדין: ב"כ האישה אמר שאולי משהו ישתנה. כמה זמן חושבת להמתין לשינוי?
האישה: לא יודעת. יש גיל של גבר [...] הסתובב לו הראש, בעקבות פטירת אביו.
בית הדין: כפי שהוא היום, תסכימי להמשיך אתו יחד?
האישה: חלק מה שאהבתי אצלו, שמשפחה זה ערך עליון. כיום בחוץ קל להתגרש. זה משהו שניתן לפתור.
בית הדין: כרגע שאין תרופה למצב כפי היום שהוא עם אחרת, עבר עליו משבר, ומבחינתו לפרק את המשפחה. זה המצב.
האישה: זה לא המצב, ניתן להמתין.
בית הדין: מבינה שכרגע זאת בעיה ולא ניתן להמשיך, אבל בונה שאולי ישתנה ועל כך בונה את רצונך לשלום בית.
האישה: יתכן שיהיה שינוי.
אין בדבריה כל רצון לשלום בית, אלא סוג של תקווה אך לא כמיהה ולא רצון או אהבה.
נוסיף לכך את אשר הוברר בדיונים, כי האישה הביעה את רצונה בפניו להתגרש וחידדה את ההבדלים ביניהם כאמור בדבריה מהדיונים:
ב"כ הבעל: היו מקרים שאמרת לו שלא אוהבת אותך ואת רוצה להתגרש?ובדיון קודם:
האישה: לא אמרתי את זה הרבה פעמים.
ב"הבעל: באיזו תדירות אמרת לו את זה?
האישה: לא הרבה פעמים.
בית הדין: מה כן אמרת לו?
האישה: היה לי קשה שלא מקשיב לדברים.
בית הדין: מה כן אמרת לו?
האישה: התנהגות שלו לא הייתה מתאימה לי כל כך ואמרתי לו.
בית הדין: מה אמרת לו?
האישה: מה שהיא אמרה.
בית הדין: ב"כ הבעל תחזור על דבריה.
ב"כ הבעל: אני אמרתי שהיא אמרה לבעל שלא אוהבת אותו והיא רוצה להתגרש.
בית הדין: אמרת את הדברים אלו או לא אמרת?
האישה: צריך לדעת מה הקשר הדברים. הוא יודע שכן רוצה, והיו לנו קשר טוב.
בית הדין: לא היו יחסי אישות ביניכם?
האישה: היו, הוא מקצין. אם לא היה זה לא בגללי. לא נכון התדירות כמו שהוא אומר.
בית הדין: גם לפני עזיבתו היו ביניכם יחסי אישות?
האישה: כן, עד חודש לפני עזיבתו.
בית הדין: מה הביא את האישה לומר שהיא רוצה להתגרש, מה הסיבה ומה הרקע?
האישה: אני לא רציתי להתגרש.
בית הדין חוזר על שאלתו, והאישה מהרהרת.
האישה: רציתי שיגיע יותר מוקדם מעבודה שנהיה יחד, שנצא יחד. שיהיה יחס טוב יותר לילדים. זה מה שזוכרת.
בית הדין: ולכן אמרת שאת רוצה להתגרש?
האישה: זה מה שהצית אותי.
בית הדין: האישה, לדבריו כבר עשר שנים זה מעורער, מתי את הרגשת שזה מעורער?כך שעולה תמונה וכפי שפתחנו, אכן הבעל עזב את הבית לאישה זרה, אכן הבעל לא מעוניין באשתו, זה ברור! נכון שלא קיימת עילת גירושין המובילה לחיוב בגט את האישה, אך נכון הוא שבית הדין משוכנע ששלום בית לא יצא מזוג זה, ובית הדין לא משוכנע שאכן האישה מעוניינת בבעלה לאור העובדות והאמירות והמעשים של האישה כנגד בעלה, וכפי שבית הדין כבר סיכם זאת בסוף דיון החקירות וצוטט מעלה:
האישה: יש רגעים של חוסר התאמה בציפיות, אכן חיינו לצד אי התאמה מסוימת, אבל היו יחסי אישות עד חודש לפני שהוא עזב.
בית הדין: והתדירות?
האישה: זה לא נכון, אני כנה מאוד, היו יחסים, נכון שהיו רגעים מסוימים שהיה לא נוח, אבל זה אינו מעיד על הכלל.
בית הדין: מה זה שאמרת שחייתם לא בהתאמה?
האישה: לפעמים יש אי התאמה ברצונות, אחד רוצה משהו אחד והשני רוצה משהו אחר, למשל שיהיה עם הילדים יותר ויהי בבית יותר, והוא לא רצה.
בית הדין: כמה זמן יש ביניכם אי התאמות, שהמערכת חורקת?
בית הדין: היו תקופות שלנת בסלון?כלומר, כל הפעולות הללו לא משאירות את האישה במצב נייח של "רוצה את בעלה". אי אפשר להתעלם ולומר צריך לפעול ולחייב את הבעל לשוב לאשתו, כי בית הדין סבור שאין לו למי לשוב, ולכן במקרה זה יש מקום להורות על "לא לקרב ולא לרחק", אך לא בהכרח שנשאיר את האישה עם כלל זכויותיה משום שהיא מוחזקת בחיובים, כאשר היא עצמה מודה על הקרע שהיא יצרה בזוגיות שבין הצדדים.
האישה: הוא נחר והפריע לי ועזבתי לסלון, לפעמים רציתי לראות טלוויזיה והוא לא.
בית הדין: נסכם את הדברים, אישה שאומרת לבעלה גם אם לפעמים שלא אוהבת אותו ורוצה להתגרש, נתון שהיו יחסי אישות לעיתים רחוקות, לנים לא יחד גם אם קיימות סיבות. מצב שכיום הוא לא כמו שהתחתנתם. אם נסכם את כל נקודות אלו, אלו לא תנאים אידיאלים לחזרה לשלום בית
האישה: עשיתי סקר וראיתי שאנשים עוברים משברים, וזה משהו פתיר. משפחה יותר חשובה.
מזונות אישה ומדורה במקום בו הבעל מבקש להתגרש והאישה מתנגדת
על כן אף שאין אנו מחייבים את האישה בגירושין אך לא בהכרח נחייב את הבעל במזונות אישה.
ונבאר זאת.
הגמרא בבבא בתרא קמ"ו ע"ב אומרת:
"נפל עליה חורבה ומתה, אמרו חכמים, הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, מתה - אינו יורשה."וכתב שם הרשב"ם וז"ל:
"נפלה עליה חורבה ומתה - ובא הבעל לפני ב"ד והיה רוצה לירש את אשתו, ואמרו חכמים, הואיל ולא נכנס עמה לבא עליה אלא לבודקה ולגרשה ומתה בתוך כך, אינו יורשה."על דברי הרשב"ם הללו כתב הרמב"ן שעל פי דבריו הבעל אף פטור ממזונות אשתו, אלא שהוא חלק עליו וז"ל:
הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה מתה אינו יורשה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לה מזונות אינו יורשה, כדאמרינן התם בגיטין דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות, וזה הפי' אינו נכון, שא"כ הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה, ולא הו"ל למימר הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, ועוד שהרי לא נתן עיניו לגרשה עד שיתברר המום, ועוד דאי הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא יושבת לפני בעלה, ואפילו הקדיחה תבשילו ונתן עיניו לגרשה איבדה מזונותיה ואבד פירותיו, אלא הא דאמרינן שוב אין לו פירות, בשגרשה בתר הכי קאמרינן, דהוכיח סופו על תחלתו, ואעפ"כ לא הפסידה אלא משעת כתיבה, ועוד דקיי"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה כר' יוחנן, אלא הכא ארוסה הות, וכיון שנכנס לחורבה אמרינן סתמא לשם נשואין הוא נכנס דחורבה דידיה הוא, אבל מכיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה לאו לשם נשואין הוא נכנס, כן פר"ח ז"ל.אם כן מצינו מחלוקת בראשונים אם כשנתן הבעל עיניו לגרשה האם האישה הפסידה מזונותיה או לא, לדעת הרשב"ם על פי הבנת הרמב"ן הפסידה מזונותיה, אולם לדעת הרמב"ן לא הפסידה מזונות, שהרי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו, כי בעת שרוצה הבעל מיד תפסיד מזונות.
למרות מחלוקת הראשונים, הבהירו בפד"ר כרך ה' (עמ' 373) שהמחלוקת הזו יסודה באיזון בין הזכויות שיש לבעל בירושתה אף שנתן עיניו לגרשה לבין זכויותיה למזונות. ומכיון שבשו"ע סימן צ' סעיף ה' נפסק שהבעל לא הפסיד את ירושתה אף היא לא הפסידה את מזונותיה.
אולם מצינו את דברי הרמ"א בסימן ע"ז סעיף א' שאומר:
"י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע (שמות כא, י) אינו עובר."והחלקת מחוקק הביא את שיטת הב"ח שפסק את שיטת רבי אליהו מזרחי שפטר את הבעל ממזונות אשתו כשהיא מסרבת להתגרש, וז"ל:
"ראיתי בב"ח שכ' שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת', ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור, והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה, והביא ראיה לדבריו מריש כתובות, דקתני התם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו', ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכל' משלו וכו' עכ"ל, ולפ"ז תקנת ר"ג לא הייתה רק שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת, אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצ' ותתפייס לקבל גט הרשו' בידו."אולם החלקת מחוקק הכריע שלא כדעת רבי אליהו מזרחי וכדעת הב"ח ופסק כדעת הרא"ש שחלק עליו וז"ל:
"ובאמת מלבד שיש לפקפק על עיקר דברי הרב המזרחי, דראייתו אינו ראיה, דאין לדמות סוף דינה לתחילת דינה, וחלתה יוכיח, דבתחלת נשואין חלתה אינו מעלה לה מזונות ואחר הנשואין צריך לזונה בימי חליה, מ"מ נראה דאפשר לומר דאף הרב לא אמרה רק לענין מזונות, דאפשר דיכול לומר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך מאחר שאני מוכן לגרשך, אך עונתה לא יגרע, וע' בתשו' הרא"ש כלל מ"ב כ' וז"ל הגאון רב"ג ז"ל תיקן להשוות כח האישה לאיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו', ובמה שהאיש כופין אותו להוציא, אף האישה כופין אותה לקבל גט, ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו', משמע להדי' במקום שאין כופין באיש אין כופין באישה, וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה, וגם מוסיפין על הכתובה כמו באישה המורדת, וכן משמע מתשו' מהרי"ק סי' ק"ז שכל עצמו לא כ' שם אלא מאחר שיש לה מום אף שמחל פעם אחד אין בידינו לכופו ולהיות עמה ולהוליד ממנה בני שנואה, מאחר דאפשר לומ' דבכה"ג לא תיקן הגאון עליה שלא לגרשה בע"כ, כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת מום וכמו שהאריך שם, אבל בשאר נשים שבודאי תיקן הגאון עליה, נראה שם שיש לכופו משום ביטול פ"ו, וגם באישה שיש לה מום נראה שם שצריך ליתן לה שאר כסות, דמאחר שמחל לה פ"א ונתחייב לה בכתובה למה לא יתחייב לה בתנאי כתובה, ורק בעונה שהוא צער דגופה אפשר לו' דלא מחיל אינש לעולם אף שמחל פעם אחד, ע"כ נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח."וכן הב"ש שם הכריע גם כן כדעת הרא"ש וז"ל:
"וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל פטור ליתן לה מזונות, ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו, שאני התם דעדיין לא כנסה, כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי, גם ב"ח פסק כוותיה, מיהו מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות."ובהפלאה קונטרס אחרון סימן ע"ז אות ג' חלק וסבר כי עד שיחייבו את האישה בגירושין הבעל חייב במזונות האישה וז"ל:
"אמת דמשמעות דברי הרמב"ם ז"ל כן, מ"מ נראה דהיינו דוקא אם מורד מתשמיש, דכיון ששנאה איכא איסורא לבא עלי' כדאיתא לקמן סוף סי' קי"ז, אלא משום דכיון ששנאה ישלחנה, וכיון שרוצה לגרש אינו מחויב לכופה. אבל במזון וכסות נראה דחייב עד שיגרשה, דנהי שנתנה לו תורה רשות לגרש בע"כ, מ"מ היא אינה מחויבת לומר רוצה אני, וכל זמן שאינו מגרשה בע"כ חייב הוא בשאר וכסות. ויש להביא קצת ראי' מהא דאמר בגיטין דף י"ב שם במתני' שאם רצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הרי דאף שהגט כבר נכתב ואפ"ה יש לה מזונות אף שרוצה לגרשה.וכן רוב רובם של גדולי האחרונים חלקו על הב"ח הרא"מ והח"מ, והכריעו שהבעל חייב במזונות אשתו, וזהו חלק מתקנת רבינו גרשום, שאם לא כן מה הועיל בתקנתו.
[...]
אך לענ"ד לא קשה מידי לפמ"ש דהתם שאני כיון שהגיע זמן ולא נשאו ומחויבת להנשא לו והיא מעכבת גרמא דידה הוא, ושפיר הפסידה מזונותי', אבל הכא אינה מחויבת לומר רוצה אני, ומה שאינו יכול לגרשה בע"כ לאו גרמא דידה הוא, והיינו דכתב בתשובת הרא"ש והובא בסוף סי' קי"ז דכשהיא נכפית ואינה רוצה לקבל הגט יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, משום דהתם הדין נותן כמו גבי איש נכפה, דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ה"נ גבי דידה, היא מחויבת לומר רוצה אני, ושפיר הוי גרמא דידה. וקצת ראי' מהא דכתבה התורה גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימי', ומשמע בפשטות מכל הפוסקים, דאם רוצה לגרשה והיא אינה רוצה שמחויב בשאר וכסות ועונה, ולא אמרינן דכיון שרוצה לגרשה והיא מעכבת, דפשיטא דיכול לגרשה מרצונה, א"כ גרמא דידה הוא, אלא כיון דאסרה תורה לגרש בע"כ לאו גרמא דידה היא, דבלי זה אינה מחייבת לומר רוצה אני, ולא הוצרכ[ה] התורה לפרש דחייב בשאר וכסות, דממילא הוא כן, והכי נמי לאחר תקנת ר"ג דחייב בשאר וכסות."
וכך כתבו רובם ככולם של הרכבי בתי הדין בארץ לאורך הדורות לפסוק כדעת הרא"ש ולחייב את הבעל במזונות אישה:
ראה שו"ת ישכיל עבדי ח"ב סימן ח' אות י"א וחלק ו' סימן ק"ג אות ב', ובשו"ת תבואות שמ"ש סימן קכ"ח אות ב', ובפסקי דין רבניים כרך ג' עמ' 185 מהרבנים הגאונים זצ"ל יצחק נסים, יוסף שלום אלישיב ובצלאל ז'ולטי, שאף הוסיפו וכתבו: "דכן מורין בבתי הדין בארץ שאין לומר קים לי כהרא"ם".
וכן הוא בפסקי דין רבניים כרך ה' עמ' 297 על ידי הגאונים הרבנים: יעקב הדס, יוסף שלום אלישיב ובצלאל ז'ולטי, וכן באוסף פסקי דין עמ' נ"ד בפסק דין של הרבנים הראשיים והרב י' קלמס זצ"ל כתבו:
"דאין אנחנו עושים כהרא"ם, וחלילה לנו לעשות כן, ואם כך נפסוק חס וחלילה נחריב את חיי המשפחה בישראל, ומנהגנו עושה תקנת בית דין והקהילות, ואין לזוז ממנו."ואם כן מכל הנ"ל העולה לעניינינו לאור זאת שהעלנו בחכתנו, שתביעת הבעל לגירושין נדחית, ובוודאי שאין לבעל טענת מאיס עליי כנגד האישה, והיות ואין לבעל הזכות לגרשה בעל כורחה כל עוד שהם נשואים, הרי הוא חייב במזונותיה.
אלא שבאותו פסק של הרבנים הראשיים והרב יעקב קלמס זצ"ל, לאחר שכתבו שכך מנהג בתי הדין ואין לזוז הוסיפו:
"דאעפ"כ במקרה שהבית דין ברור לו שהיא אשמה בהפרעת לחיים של שלום, (אף שאין הדין מחייבה לקבל גט), ושאין תקוה עוד להחזרת שלום הבית על מכונו, ... כדאיים הם הפוסקים כהרא"ם להכריע לטובת הבעל שהוא המוחזק בממונו, ובפרט שנותנים לה פיצויים, והיינו לפסוק שכיון שמשליש גט וכתובה והפיצויים שקבוע בית דין נפטר ממזונותיה."פסק זה הובא אף בציץ אליעזר חלק ט"ז סימן ס"ח, ולאחר שהכריע בניגוד לדעת הרא"ם כתב, ונצטט:
"אמנם בהלכה אנו מוצאים מקרים שנפסק על זוג דלא מיתדר להם שנים רבות שלא מחייבים את הבעל לחזור לחיי שלום עם אשתו, אלא מגלגלים את הזוג ואין כופין אותו להוציא ולא אותה להתפייס, [ובמקרה של כגון נידוננו ההיפך אין כופין אותה לקבל ג"פ ולא אותו לחזור לשלום בית], יעוין לדוגמא ברמב"ם בפרק ט"ו מה' אישות הט"ו ובאה"ע סי' ע"ז סעי' ג' ובסי' קנ"ד סעי' ז' יעו"ש, ובמקרה חמור ביותר כשברור לנו שהאישה אשמה בהפרת שלום הבית, פסקו לפנים בית דין הגדול בהרכב הרבנים הראשיים לישראל דאז, הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל ז"ל, והשלישי שבהם היה הגר"י קלמס ז"ל, כי "במקרה שהב"ד ברור לו שהיא אשמה בהפרעת חיים של שלום להחזרת שלום הבית על מכונו, כגון דא אפשר להסתמך על שיטת הרא"מ ז"ל ופסק דינו של הגאון האמיתי ר' יצחק אלחנן ז"ל בסוף ספרו נחל יצחק ח"א, ולפסוק על השלשת ג"פ וכתובה וכו' ולפוטרו מזונותיה, ואם תסרב אחרי ההתראות הראויות לקבל את הגט, לדון בענין זה לחלצו ממסגר [העיגון]" (אוסף פסקי דין הוצאת ורהפטיג עמ' נ"ד נ"ה).כלומר, אין ספק שמנהג בתי הדין הרבניים הינו לפסוק כדעת הרא"ש ולחייב את הבעל במזונות אישה עד למתן הגט אף שאינו מעוניין באשתו ובניגוד לדעת הרא"ם והב"ח. וכן, הפסיקה המקובלת הינה שאינו יכול לטעון קים לי כדעת הרא"ם, והואיל והוא מוחזק בממון אף לא תוציאנו מספק, אלא הרי הוא חייב מדין וודאי, ושפיר אפשר להוציא ממנו מזונות אישה כדין.
אולם במקום בו אף לאישה חלק בפירוד, ובמיוחד בו ברור כי השלום לא ישוב לביתם, יש מקום להסתמך על אותם השיטות ויכול לומר קים לי כדעת הרא"ם ולפוטרו ממזונות אישה.
יש לציין כי הנ"ל הוסיפו אף שיש מקום לפוטרו ממזונות אישה בעת אשר בית הדין פוסק לה פיצויים בכדי לשכנעה להתגרש, שאז בוודאי יש מקום לטעון קים לי כדעת הרא"ם ולפוטרו ממזונות אישה.
על כן, מכיוון שאין לבעל מחד גיסא טענת מאיס עלי מבוררת, ואפשר שעזיבת הבית היתה בשל אישה זרה, אולם יחד עם זאת ברור שאף האישה לאורך הדרך הובילה לפירוד וחלקה רב אף שלא בפן המעשי אף בהחלט בפן הרעיוני, מה שברור לבית הדין כי אין סיכוי לשלום בית, וכי אף כיום אינה מדברת דיבורי שלום המשכנעים כי פניה לשלום, אפשר שפיר לסבור כי בהינתן פיצויים וכדלהלן, יוכל הבעל לומר קים לי כדעת הרא"ם ולפוטרו ממזונות אישה.
נציין לכך את דברי בית הדין הגדול בפד"ר 907072/6 של הדיינים הגאונים הרבנים: זמיר, נהרי ולוז, שיפים אף למקרה דנן, אף שאין המקרה שם דומה לחלוטין למקרה שלפנינו, מכל מקום ניתן להסתמך על העקרון העולה מדבריהם, כי במקרה בו ברור לבית הדין שאין עילות לחייב את האישה בגט, אך מנגד ברור כי אף היא שותפה לקרע של הבית, וברור לבית הדין, לאחר שעות כה רבות של דיונים ושיחות, כי אין פניה כלל לשלום, ואין כל תקווה ואחרית להשבה לשלום בית, שאין לחייב במזונות אישה, ובמיוחד לאחר השתת פיצויי גירושין על הבעל וכדלהלן:
"להלכה למעשה, נראה שכבר נהגו בבתי הדין שלא כדברי הרא"ם, וכפי שהובא בהרחבה בספר קובץ תשובות (ח"ב סימן פט) למרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוקלה"ה, ושכן הסכים למסקנה בדורנו שבו רבו הפירצות בטענות שוא כדי לפרוק מעליו עול חוב המזונות הנובע מקשר הנישואין, ואם הוא מופיע, זה רק כצירוף סניף לפטור את הבעל ממזונות, במקום שיש נימוק עיקרי אחר. ועיין במשפטי עוזיאל (מהדו"ת סימן א' אות א') שכך מנהג בתי הדין לחייב במזונות ושלא כדברי הרא"ם וסיעתו ואף לא לטענת קים לי כדבריהם, וכן הוא בישכיל עבדי (ח"ב סימן ח' אות יא), בתבואות שמ"ש (סימן קכח אות ב'), בפד"ר (כרך ג' עמ' 185; כרך ה' עמ' 297), ועוד.על כן בית הדין לא מחייב את הבעל במזונות אישה והנגזר לכך גם לא במדורה, ולאור הוראה על פיצויי האישה בגירושין.
כל הנ"ל זהו לקט מדברי אוצר הפוסקים (סימן עז ס"ק ח-ט), עיי"ש באריכות רבה ובתוספת מקורות רבים לשאלה עקרונית וסבוכה זו.
וראה עוד לפנינו שנביא מדברי מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר, שנטה קו לפסוק כדעת הרא"מ, ודלא כפי הנהוג בבתי הדין.
אולם, מעיון בנימוקים שכתבו הפוסקים לדחיית דברי הרא"ם, נראה שהם לא קיימים בנסיבות התיק שבפנינו, וממילא חזר הדינו למקורו, שבמקום שהעיכוב לסידור הגט בפועל הוא מחמת סירובה של האישה לקבלו, יש לפטור את הבעל ממזונותיה, וכפי שיבואר.
שני נימוקים מרכזיים לדחיית דברי הרא"ם מופיעים בפוסקים הנ"ל, וכדלהלן:
הנימוק הראשון – בכלל תקנת רבנו גרשום הייתה גם תקנה שחייבה במזונות, ועל אף שמעיקר הדין אין לחייבו במזונות כשהיא מסרבת להתגרש בפועל.
הנימוק השני – שאם ייפטר הבעל ממזונות, תהיה זאת הסיבה היחידה לאישה להסכים לקבל את גיטה, ולתור אחר מזונות ממקום אחר, על אף שזה נגד רצונה האמיתי. נמצא, שהעדר המזונות מהבעל זהו סוג של כפיית האישה לקבל הגט נגד רצונה, ומה לי אם כופה אותה בדרך זו או בדרך אחרת.
ולענ"ד שני נימוקים אלו, לא שייכים בנסיבות התיק שבפנינו ובדומיו.
4. בכלל התקנה שלא לגרש בעל כורחה, נכלל גם חיובו של הבעל במזונות עד לסידור הגט
הנימוק הראשון עניינו הוא, שמה תועלת יש בתקנת חדר"ג אם כל שיעבודי הבעל כלפיה ייפסקו מרגע שתסרב לקבל גיטה. על כרחך, שבכלל תקנתו היה גם המשך החיובים, ובכלל זה גם חיוב המזונות. כך נראה בחלק מהפוסקים שהובאו לעיל בדחיית דברי הרא"ם. כך כתב בביאור לשון התקנה בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת סימן קכט ד"ה ומעתה), בשו"ת בית אפרים (מהדו"ת ח"א סימן כ), ובטיב גיטין למהרא"ל צינץ (אות ריד), שכתב שכך משמע מבואר מתשובת הרא"ש, המהרי"ק והגהות מיימוניות, שבכלל התקנה היה המשך כל חיובי הבעל לאישתו.
אולם, נראה ברור מדברי הפוסקים, שהכללת תקנה מחודשת זו בתקנת חדר"ג המקורית (שאינה כתובה כלל בלשון התקנה המקורית, וכפי שהעירו הפוסקים כמובא באוצה"פ שם, אלא שהיא יכולה להיות נכללת 'מכללא' בעיקר התקנה) שייכת ויכולה להתקיים רק במקום שהבעל בשרירות ליבו נוטש את אשת בריתו. לא כן, כאשר יש עילות מסתברות בפיו לרצונו להתגרש מהאישה, אלא שאין בהם כדי לכפותה להתגרש. בכה"ג, וכי למה שתתוקן תקנה לחייבו במזונות, ועד שאנו באים להגן על 'זכויותיה' של האישה, כיצד נכוף אותו לשלם מזונות למי שממררת את חייו, וזכויותיו שלו שהעניקה לו תורה, מה יהא עליהם, ונמצא מידת הדין והצדק לוקה. וגם אם הושווה כוחה של האישה לאיש, שלא להתגרש נגד רצונה, זה רק בנוגע לכך שלא נכפנה לקבל את הגט שלא ברצונה, בהעדר עילות שמצדיקות את הכפייה, ויהיה זה מעין גט מעושה1, אבל מכל מקום, לא יהיה כוחה גדול משלו, לחייבו במזונותיה עד אחרית ימים ושנים על אף מעלליה עמו, כפי שהיה אם האישה הייתה זו שתובעת את גירושיה מהבעל בשל מעלליו, הרי שגם אם לא יהיה בעילותיה משום הצדקה לכפייתו בסידור הגט, מחשש לגט מעושה, מכל מקום, לא נחייב אותה בכל שיעבודיה אליו 'שתיבעל לשנאוי לה', ולרחוץ פניו ידיו ורגליו, ולהציע את מיטתו. ומדוע שיהיה גדול כוחה מכוחו, שעליו נחיל את כל השעבודים רק בגלל שאי אפשר לסדר את הגט בעל כורחה, מכוח התקנה. זאת אומרת, הבדל יש בין התקנה שלא לסדר את הגט בעל כורחה, שיכולה לחול בכל מקרה, או משום לא פלוג או משום שהושווה כוחה לכוחו, לבין תקנת המזונות, שביחס אליה יש לפעול בהתאם להיגיון שעומד מאחוריה, ובפרט שביחס למזונות לא נתפרש להדיא בתקנה המקורית שהיא כוללת גם חיוב במזונות, ויש לבית הדין לפעול לפי שיקול דעתו והגיונו, מבלי לפגוע בזכויותיו של מי מהצדדים, ובכלל זה זכויות הבעל.
בנסיבות התיק שבפנינו, נראה שאין מקום לחיוב במזונות גם אם לא ניתן היה לחייב את האישה בקבלת הגט.
העילות שהציג הבעל בנדו"ד בתביעתו לגירושין ובמהלך כל הדיונים סביב התנהגותה של האישה, הובילו גם את כבוד בית דין האזורי להמליץ על גירושין, ולסיים את הנישואין בהקדם, כאשר אם הייתה מתבצעת המלצה זו, זה היה מוביל בוודאי להפסקת החיוב במזונות. (נציין, שלא נמצאו בכל הטענות שנשמעו, אינדיקציות כל שהם להאשמתו של הבעל במשבר שהוביל למות הנישואין).
הגשת התביעה לשלום בית על ידי האישה (שהופיעה בעולם, רק לאחר הגשת תביעת הגירושין של הבעל) לא לוותה במעשים כל שהם, וכפי שציין כבוד בית הדין האזורי בהחלטה נשואת הערעור. הרושם העולה הוא, שהגשת תביעה זו נועדה רק כדי לצבור נקודות זכות בדיונים שעתידים לבוא.
מכל מקום, בחלוף הזמן והשנים, הפך רושם זה למסקנה חד משמעית, שאליה מגיע גם כבוד בית הדין האזורי.
בנסיבות שכאלה, אין בסיס הלכתי לחייב את הבעל במזונות 'אשתו', לכל הדעות.
באוצר הפוסקים (סימן עז ס"ק ט' אותיות יא-יד), לאחר שהביאו את החולקים על הרא"ם וסיעתו, שרבים הם (וכבר הוקבעה הלכה בבתי הדין שלא כדבריו, ואפילו שלא לטעון 'קים לי' כדבריו, להחזיק ממון ולהיפטר מחיוב במזונות, כמבואר לעיל), הביאו מדברי הפוסקים האחרונים, שבמקרים רבים, נפטר הבעל ממזונות אף שהאישה מסרבת להתגרש, ולא נמצאה עילת חיוב לקבלת הגט שלא ברצונה.
ובכללם, באישה שנטען עליה שעשתה מעשה כיעור, אף שאינו יכול לגרשה שלא ברצונה, אולם, מאחר ומצוה לגרשה נפטר ממזונותיה לכו"ע (הרי בשמים ח"ג סוס"י קי), וכך גם אם טוען דמאוסה עליו באמתלא מבוררת (וכך הוא גם בנדו"ד), גם אם לא הגיעו הדברים לכדי חיובה בקבלת הגט שלא ברצונה נפטר ממזונותיה (בית יעקב סימן עז, ובפרי האדמה, ועיין שם באוצה"פ הערה עד, בשם הר"ב ליפקין במאמרו, להבהיר היטב דין זה והגיונו, שכל שאין כופין אותו לחיות עמה כאיש ואישה, בשל התנהגותה, כבר נפטר ממזונותיה, עיי"ש). עוד הביאו שם, מאוסף פסקי דין (עמ' נה), שבמקרה שברור לבית הדין שהיא האשמה בהפרעת חיים של שלום, אף שאין בזה כדי לחייבה לקבל גיטה, ושאין עוד תקוה להחזרת שלום הבית על מכונו (כבנדו"ד ממש), כדאיים הם הפוסקים כהרא"ם להכריע לטובת הבעל שהוא המוחזק בממונו, עיי"ש היטב.
פיצויי גירושין
אולם אי אפשר להשאיר את הצדדים ללא פתרון בעניין הגירושין.
דומה שגם בשל כך נוצר הכלי הקרוי: "פיצויי גירושין".
אסכם בקצרה את נושא פיצויי הגירושין כפי שמובא בפסקיהם של גדולי הדיינים לדורותיהם:
אמנם מצאנו בכמה פוסקים שהעלו על שולחנם את עניין הפיצויים לאישה מהבעל, אך בכל אותם קדמונים האפשרות לחייב את הבעל בפיצויים הייתה בדרך כלל רק לאחר שהתקיימו התנאים הבאים:
א. הייתה רק המלצה לגט ולא חיוב.
ב. הפיצוי ניתן על דעתו של הבעל.
ג. מטרת הפיצויים הייתה להביא את האישה להסכמה להתגרש למרות שעל פי ההלכה לא הייתה חייבת.
ד. הפיצוי ניתן רק באופן שנגרם עוול גדול לאישה בגירושיה, כגון שרוצה לגרשה אחר שהייתה נשואה לו תקופה ארוכה בנאמנות, ולא הביאה ילדים מחמת אי יכולתו ולא אי יכולתה, ובכל זאת הוא זה שמעונין לגרשה.
ה. חיוב הפיצויים נועד לגרום לבית הדין להסכים להיזקק לסדר להם גט כי אילולא זאת בית הדין היה נמנע מלסדר גט.
פיצויים במקרים קיצוניים או בעוולות מיוחדות
הנה יעוין בשו"ת רדב"ז (חלק א' סימן שכ"ז) שנאמר שם כך:
שאלה. ילמדנו רבינו, ראובן נשא את לאה ונשבע ראובן על דעת השי"ת שלא יישא אישה אחרת עליה בחייה, אבל אינו כתוב בשטר הכתובה שנשבע לדעתה ורצונה, ואחר כך הולידו בנים ובנות ונפטרו ולא נשאר לו אלא בן אחד, ועתה לאה היא בת מ"ה שנה וחדל לה להיות אורח כנשים, ורוצה ראובן לקחת אישה לקיים מצות פריה ורביה, והולך לב"ד שיתירו לו שבועתו כיון שכוונתו לקיים המצווה, ולאה אשתו אינה רוצה לתת לו רשות בשום צד, וגם ראובן אינו רוצה לגרשה מפני שהיא אשת נעוריו, ועוד שכתובתה מרובה. ילמדנו רבינו אם יש כח בב"ד להתירו שבועתו כיון שהיא לדבר מצוה, כי בלי ספק אנן סהדי דלא נשבע לבטל מצוה וא"כ לא חלה שבועתו, ואת"ל שאין להם רשות לב"ד להתיר, אם הלך ראובן לפני שלשה הדיוטות והתירוהו, מי הוי התרה או לא. ושלום אדונינו יגדל למעלה למעלה כנפשו הטהורה והקדושה ונפש כורע ומשתחווה למול הדרת תורתו הצעיר לוי ן' אל טביב.הרי שהציע הרדב"ז לתת פיצויים לאישה שנשבע שלא יישא אישה עליה, ונפטרו להם כל ילדיהם למעט ילד אחד, האישה בת מ"ה שנים ואינה מעוניינת להתגרש מבעלה, במקרה זה יש לנסות על ידי מתן פיצויים לשכנעה להסכים להתגרש.
תשובה...
...
וא"ת מה תקנה יעשה ראובן זה כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה, יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס, כגון להוסיף על כתובתה או לקנות לה מלבושים או להתנות לה שלא יכנוס צרה בתוך הבית עמה וכיוצא בדברים שדרך הנשים להתפייס, ואם לא נתפייסה, אנוס הוא, דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה כדאמרינן התם, הלכך, אם לא נתפייסה מתירין לו שבועתו ואפילו עומדת וצווחת, דאנוס הוא, וכן העליתי באותה תשובה."
או יעויין בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא - אבן העזר סימן ק"ב) במקרה המובא שם וז"ל:
"ועל פי כל המבואר למעלה, נבוא לעובדא דאתי לידן הלכה למעשה, שבא לפנינו האלוף התורני מו"ה פלוני, ולפי דבריו האישה אשר לקח היא ילדה לו בנים ומתו ושוב לא ילדה, וזה עשר שנים וקרוב לשמונה חדשים לפי דבריו מיום מיתת האחרון, ולכן עזב את ביתו זו אשתו ונסע ממנה וכתב אגרות מהמבורג שאחר שלא זכה לקיים מצוה זו בחו"ל רצונו לעלות לארץ הקדושה ולקחת אשתו עמו אולי יזכה שם להבנות יחדיו בזרע קיימא, והאישה אין רצונה בזה ועל פי זה נתעורר מדנים וכו'.גם הנודע ביהודה הציע לתת פיצוי הולם לאישה, עקב המאורעות הנוראיים שחוותה, ובנוסף שאין טענה לגרשה, ולכן לא נותרה ברירה אלא להציע פיצוי כספי כדי שתסכים להתגרש ואף זה בסכום סביר.
ושלחתי לאבי האישה הנ"ל, והתשובה מאבי האישה היה שבתו מחזקת בחדא מילתא שאם לא ייתן לה סך מסוים כפי רצונה, לא תקבל גט, וגם לא"י אי אפשר לה ליסע וכו'.
והנה למען האמת והשלום כתבתי דרך פשרה לאבי האישה וליתן יותר מכתובה ותוספת כפי הסך אשר כתבתי, והשיב אבי האישה בזה הלשון, מעשה אצבעותיו וכו' וראיתי מתוכו שאמ"ו וכו' הטריח עצמו למצוא פשר כדי להוציא שניהם יחד ממבוכה כזו, בכן עשיתי את שלי לדבר על לבה דברים המתיישבים, והשיבה בתי כבר גילתה דעתה בזה לשעבר ושאינה זזה מדעתה לפחות לה אף פרוטה אחת. ומעתה אחר שהאישה עומדת על דעתה, וכבר כתבתי אטו תרקבא דדינרא יתן, ולא שייך בזה שמתרצית לקבל גט והרי היא מסרבת, וקם הדבר על דת ודין להתיר להאלוף מוהר"ר פלוני לישא אחרת" עכ"ל.
הגר"א שרמן שליטא הביא בפסק דינו (פרויקט השו"ת, המאגר המקוון, פסק מ"ג), את דעת בעל "הישכיל עבדי" באשר לפיצויים לאישה, וזה לשונו:
"וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ה', באישה שלא נבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש, אלא שתעודות רפואיות שהגישה האישה מצביעות שלאישה אין מניעה מלהתעבר, כך שייתכן שהגורם לכך שהיא לא נתעברה נובע ממנו, ולכן אין לחייב את האישה לקבל גט ללא כתובה ופיצוי. וכתב שם הרב על פסק בית הדין האזורי, וזה לשונו "היא הנותנת, שמפני שאין מן הדין לחייב האישה בגט, לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים".פיצויים כדי לשכנע את האישה לקבל את גיטה
גם מצאנו, שכדי לצאת מהמבוי הסתום שאליו לפעמים נקלעים בני הזוג, ובית הדין לא מוצא דרך כיצד להובילם לגירושיהם, הפתרון הוא מתן פיצויים לאישה, וכפי שסיכם זאת בעל התעלומות לב (אבהע"ז חלק ב' עמוד ל"ז סוף סימן א') וז"ל:
"אך שאם יראו הב"ד שהבעל איננו שומע בקולם ואחר שיודיעוהו חומר האיסור וידחו אותו מזמן לזמן ובכל זאת הוא עומד במרדו, והבי"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד, כי אז כדי שלא להניח האישה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ שרוי בלא אישה, יזדקקו הבי"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה נדוניא ותוספת שישלם במעות מדודים בעין, עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה, דרך משל אם כתובתה מאה ועשרים בין הכול, יתן לה מאה וארבעים, וכן על זה הדרך לפי ערך כתובתה, ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלס המערב יע"א ושו"ב וקיים עכ"ל.כלומר, בלית ברירה וכשאין מוצא כיצד להביא את האישה להסכים לקבל את גיטה, רק אז הדרך של מתן פיצוי כספי היא הדרך המעשית לכך.
את הדברים הנ"ל סיכם הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל חלק ז' סימן צ"ו) וז"ל:
"בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין שבישראל שלא לגרש אישה בע"כ בשום אופן אפילו אם היא אשתו שניה וכמו שכתבו משם האורחות חיים ונהגו העולם שלא לגרש אלא מרצון שניהם וכ"כ הר"ן בתשובה לא ראינו ולא שמענו אישה מתגרשת בעל כרחה, אולם לאידך גיסא, חובה עלינו לדאוג לעיגונא דגברא בכל מקרה שיראו בית דין שאין אפשרות לשלום בין הזוג מסיבת פשיעתה או במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו לקיים מצות פריה ורביה, ולכן מצאו עצה ותושיה לפייס את האישה לקבלת גטה בהוספה של דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין, אם אחרי כל זאת תעמוד האישה במרדה וסרובה לקבל גט, מתירים לבעל לישא אישה אחרת עליה אחרי השלשה בידי בית דין הגט סכום הכתובה ופצויים לפיוסה, כן כתב הנודע ביהודה ז"ל: והנה למען האמת והשלום כתבתי דרך פשרה לאבי האישה ליתן יותר מכתובתה כפי הסך שכתבתי וכו' וכבר כתבתי אטו תרקבא דדינרא יהיב לה וכו' וקם הדבר על דין תורה להתיר לישא אישה אחרת עליה, וכן העיד בגודלו גאון בדורנו כמוהר"ר אליהו חזן ז"ל וכתב (תעלומות לב ח"ב אהע"ז סי' ב' דף ל"ז): ומזקנים אתבונן דבכגון דא עושים דרך בקשה מהבעל שיפייס אותה לקבל גיטה מרצונה ומוסיף לה על כתובתה לפי יכולתו. ומעשה היה בעיה"ק ירושת"ו בזמן הגאון מז"ה ז"ל ח"ד בדרא (הא מרן הראשל"ץ חיים דוד חזן זצוק"ל) וחייבו את הבעל שהיה אמיד בנכסים לפייסה בכפל כתובתה, ועוד אייתי לן מ"ש מרן הגאון הגדול ראל"צ יש"א ברכה זצוק"ל, דכתב: ודוקא באשתו הראשונה דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות משתדלים לו דבר יתר על כתובתה לפייסה, אבל באשתו השניה ליכא פיוס רק כתובתה ותו לא (שמחה לאיש ח' אה"ע סימן ה' ד' ל"ג), אולם בבתי דיננו היום נוהגים זאת גם באשתו שניה במסיבות שיראו בתי הדין לעשות זאת לתקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה, ואם לא תתפייס גם בזה, מקבלים בית דין בתור השלשה דמי הכתובה לפי פסק דינם ומתירים לו לישא אישה אחרת עליה.וכן הגר"א שרמן זצ"ל סיכם את דעת הישכיל עבדי בהסתמך על כלל תשובותיו:
את זאת כתבתי לברורה של הלכה זאת דתלמודא ומדברי רז"ל ותקנותיהם, עכ"ל.
"קיימות תשובות נוספות בשו"ת ישכיל עבדי - שעוסקות בעניין פיצוי גרושין, (ח"ו סי' ע"ה ושם סי' ע"ט ושם סי' פ"א). המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט, ובית הדין מפעיל את "מנגנון" הפיצויים ע"מ שהאישה תסכים לבצע את הגט."העולה מכל הנ"ל שפיצויים לא מגיעים כ"חיוב" אלא אך ורק כ"הצעת פשרה", "שכנוע" ו"שידול", כשאין מוצא הלכתי לבני הזוג, ולולא זאת יישארו בני הזוג ללא פתרון, ואף זאת רק במקרים שבהם רואה בית הדין כי האישה אכן זכאית לתוספת על כתובתה כדי להביאה לשנות את דעתה הצודקת שלא להתגרש.
כדי לחייב צריך מקור
בדברי קדמונינו לא מצאנו מקור המאפשר לבית הדין לחייב בעל כדי לפצות את אשתו, חיוב שהינו דין, כדי שאפשר יהיה לחייב צריך מקור הלכתי שלא יהיה רק בגדר "דומה" לחיוב, אלא צריך שיהיה הוא בעצמו גדר החיוב, וכזה אין.
דברים נחרצים מאד כתב הגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו עטרת שלמה (חלק א' סימן נ"א) וז"ל:
"בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושיןלדבריו, אי אפשר לחייב חיוב ממוני שאין לו מקור בהלכה ובש"ס. לחיוב פיצויים לאישה אין מקור כזה ולכן אי אפשר "לחייב" אלא רק "להציע", וגם זה במקרים הנראים לבית הדין.
תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל, ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאישה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט, והאישה יכולה לדרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט, אבל אין דבר זה נכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לדרוש מבית הדין שהבעל יהא מחוייב למלאות תביעות אלו, אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פס"ד, ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין."
אין מנהג לפיצויים
אמנם היה נראה כי פשט כבר המנהג הזה בין בתי הדין, ואולי מקור החיוב והאפשרות לחייב תינק את כוחה מהלכת המנהג, שכידוע "מנהג ישראל דין הוא", ובממון הולכים בתר המנהג, וכפי שמובא בכמה מקומות בשו"ע, כגון מנהג הסוחרים ועוד.
נגד כך יצא חוצץ הגר"ש קרליץ זצ"ל שם וז"ל:
"ויעוין שם בדברי הרמב"ם פט"ז מהל' אישות שהביא תקנת הגאונים בכל הישיבות, שתהיה האלמנה גובה כתובה אף מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכתב הרמב"ם חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן רק מן הקרקע, הרי נראה מדברי הרמב"ם שגם בכתובת בנין דכרין היה מנהגים בבתי דין בישראל שגובין מן המטלטלין וזה על סמך תקנת הגאונים, אבל היות שלא מצא מנהג פשוט בכל הישיבות, בזה חשש ופסק שלא להוציא ממון ומעמידין על דין הגמרא.כדי להוציא ממון על סמך מנהג, צריך שזה יהיה מנהג שיחפוף לגדר של תקנה, וזאת על ידי שיהיה זה מנהג מקובל ושכיח אצל כל בתי הדין. לא מספיק מנהג ידוע ומקובל, אלא בזה צריך הנהגה גורפת שנוהגים בתי הדין לחייב ולהוציא ממון, אך כשאין זה המצב, בטל גדר ההנהגה, ובטל היכולת לחייב מדין פיצויים.
ויעויין שם ברמב"ם שכתב, כבר נהגו בכל המקומות שידענו שיכתבו בכתובה בין מקרקעי ובין מטלטלי כו', ובה"ט כתב, הרי שלא כתב כך בכתובה, אם היה יודע מתקנת הגאונים גובה, ואם לאו או שנסתפק לנו כו' מתיישבים בדבר הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה כו' כדין תנאי כתובה שהם תקנת סנהדרין גדולה עד שנוציא ממון מן היורשים.
הרי שגם תקנות מבי"ד הגדול של רבותינו הגאונים הקדמונים צריך להתיישב בדבר הרבה עד שנוציא ממון, כש"כ במקום שאין זה תקנות ואין זה אפילו מנהגים מרבותינו הראשונים ז"ל או מגדולי האחרונים ז"ל, ולכן הדבר ברור שאין מקום לתביעת הפיצויים בנ"ד."
גם אם נאמר שיש מנהג לחייב את הבעל פיצויים, וגם אם נאמר שהנוהג הזה פשט בבתי הדין, אך כיון שזה חידוש שכאמור אין לו מקור בש"ס חובה על בית הדין המחייב להיות צמוד למנהג ולא לסטות ממנו ימין ושמאל, כי הכלל הוא "אין לך בו אלא חידושו".
וכך כתב הגר"א שרמן שליט"א בפס"ד הנ"ל וז"ל:
"הלכה ברורה היא שכאשר בית דין מבקש להשתמש במנהג פיצויים בגרושין שנהגו בו בתי הדין, עליו להיות צמוד לאופן ולתנאים שבמסגרתם פעלו ונהגו, ואין לך במנהג אלא חידושו, מה שנהגו בו בפועל. ומאחר שחיוב פיצויים זה נוגע לממון, חלים עליו כללי המנהג כפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף י"א שבענייני ממון שבין איש לאישה יש לנהוג כפי המנהג כפי שכתב שם בשו"ע "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" וכפי שנתבארה הלכה זו בשו"ע, בשו"ת הר"א מזרחי סי' ט"ז (דף ל"ב, טור ב') ובשו"ת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' קל"ד, וכפי שכתב שם בביאור הגר"א ס"ק מ"ח ד"ה והוא שיהיה דטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש הרי"ף פ"ז ביבמות, לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל."לא נראה ש"מנהג חיוב הפיצויים" עומד בכל דרישות הסף כדי להיחשב מנהג.
וראה גם את דברי החזו"א ביחס לדברי הב"ח, שהמנהג היום לא להוציא מהאישה דמי העדפה על מזונותיה כמבואר בב"ש סימן פ' ס"ק ב', וז"ל בסימן ע' ס' ה':
"ונראה דלאו מנהג רוב ישראל קאמר הב"ח שהרי לא שלח בכל גבול ישראל על זה."על כן מכל הנ"ל לא נראה שיש מנהג שאפשר להסתמך עליו לחייב בעל בפיצויים יתר על חיוב הכתובה.
חוקי המדינה מייתרים את הפיצויים וממילא את המנהג
לא נעלם מעיניי דעתם של דיינים רבים, אשר סבורים כי אכן היה נוהג בין בתי הדין לחייב פיצויים, כפי שבא לידי ביטוי בפד"ר שלפני ששים שנה ויותר, אך לאחר שרבות הנשים מקבלות חלק גדול מנכסי בעליהן על פי חוקי המדינה, מתייתרת חובת הפיצויים, וממילא כבר אין מנהג.
גם אם נאמר שלמרות זאת המנהג בתוקפו, צריך לומר שהוא רק לאותם מקרים קיצוניים, כפי שהקדמנו, שבהם פסקו בתי הדין פיצויים, וראה את דברי בית הדין בנתניה בפס"ד קפ"ה במאגר המקוון וז"ל:
"אמנם ודאי יש מקום לפסיקת פיצוים במקרה שלאישה לא מגיעות זכויות בנכסים שצברו על פי חוק, או היכא שבפועל הצדדים לא צברו נכסים משותפים, אבל הבעל הוא אדם אמיד. וכמו כן במקרה שהצדדים עדיין לא צברו רכוש, אך האישה השקיעה מאמצים בבית המשותף של בני הזוג, דבר שאיפשר לבעל להתקדם ולצבור פוטנציאל השתכרות. הדוגמה המצויה היא של אדם שרכש השכלה, ובמשך השנים הרבות של לימודיו האישה היא זו שטרחה והחזיקה את משק הבית, גידלה את הילדים ואפשרה לבעל להתקדם ולהגיע להישגיו. במקרה כזה, אם יתגרשו הצדדים לפני שהבעל יתחיל למצות את פוטנציאל השתכרותו, תקופח האישה אחרי השקעתה במשך שנים רבות בעזרה לבעל, שהרי לבסוף היא יוצאת מן הנישואין כשידיה על ראשה, ובמקרה כזה אף החוק לא מקנה לה זכויות, וברור שבמקרה כזה ודאי ראוי שבית הדין יקצוב פיצויים. כמו כן יש לקצוב פיצויים לאישה כשמת הבעל וילדיה קטינים, ובמקרים אלו ראוי להגבות כפיצויים את הכתובה בתוספת הצמדה, במקרה זה קיים גם טעם נוסף, מפני שהאישה היא המגדלת והמטפלת בילדים אחרי מות אביהם, וכדברי התשב"ץ שהבאנו לעיל."לאמור, כיום ודאי שחיוב פיצויים אינו דבר שבשגרה ובשימוש, וממילא גם לאותם הטוענים כי המנהג בתוקפו, ודאי שהוא רק לאותם נשים שקופחו בצורה קיצונית על ידי בעליהן.
אימתי מחייבים על פי מנהג
אמנם הגר"ש קרליץ זצ"ל והגר"א שרמן שליט"א סבורים, שלא מתקיימים הכללים הנצרכים לביסוס וקיום המנהג לחייב פיצויים, כיון שלא פשט המנהג בכל המדינה.
אך נראה לומר שגם אם היה רצון להנהיג מנהג לחייב פיצויים, ייתכן שאי אפשר היה, וזאת מחמת סברא.
הנה הגמרא בב"ק כז: אומרת:
"שלח ליה רב חסדא לרב נחמן, הרי אמרו לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת שלש עשרה לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי? שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל? אימא לי גופא דעובדא היכי הוה."ופירש רש"י שם בד"ה הרי אמרו לרכובה שלש וז"ל:
"מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבושת, לפי שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד."וכתבו התוס' שם בד"ה קנסא קא מגבית בבבל וז"ל:
"קנסא קמגבית בבבל, לאו קנסא, אלא דין קנסא הוא, כדאמרינן בהחובל (לקמן פד) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו" עכ"ל.והרשב"א שם כתב וז"ל:
"י"מ כי שיעורין אלו כולן דמי בושת הן ובושת קנס הוא, ויש מפרשים כי זה דמי בושתו וצערו, ולאו קנסי שכיחי, ובעי מומחין, ולא עבדינן שליחותייהו במילי דלא שכיחי עכ"ל. ממש קאמר אלא כעין קנסי שכל נזקי אדם באדם לא."היוצא מכל הנ"ל, שגם אם רצה רב חסדא לקנוס את המכה שלא כדין, אלא כפי שרש"י כותב על פי מנהג בתי הדין, אין זה חיוב חדש, שמתכנסים הדיינים ומחליטים מהיום לקנוס כפי הנראה להם, אלא מביאים לידי גביה ומימוש חיוב שכבר קיים, אלא שעד היום היו מנועים מליישם אותו הלכה למעשה, כגון: קנסות, חבלות שבין בני אדם שאינם מצויים או חיובים שאין בהם חיסרון ממון לניזק, שכל אלו בתי בדין מנועים מלדון ולקנוס, כיון שעל זה לא אמרינן "שליחותייהו קעבדינן", ואם כן כאשר יש מנהג, שבכל זאת מדין מנהג, לחייב את העושה בחיוב כספי, רשאי בית הדין לחייב את הדין הקיים מתוקפו של המנהג.
כלומר החיוב הוא קיים על פי דין תורה או דין דרבנן, והיכולת לפעול וליישמו הלכה למעשה הוא משום כח המנהג שנהגו בתי הדין.
ובמקרה של הגמרא, לדעת רש"י - החיוב הוא מדין בושת, ולדעת הרשב"א - החיוב הוא מדין נזקי אדם באדם, שאינם שכיחים, ולדעת התוס' - החיוב הוא מדין דבר שאין בו הפסד, לא מורשים הדיינים שאינם סמוכין לדון, והמנהג מרשה זאת ונותן תוקף הלכתי לביצוע הדין.
כלומר, לכל הראשונים המנהג אינו חדש ופרי יצירתם של בתי הדין, אלא מתבסס על הדין הקיים שאינו ישים, ועל ידי המנהג אפשר ליישמו ולהפעילו.
אולם, אין בדברי הגמרא הללו מקור לכך שבית הדין יכול להמציא דין חדש וליצור מנהג לחייב ממון.
דוגמה לסוג מנהג שכן נוהג, שאינו יצירת חיוב חדש אלא התבססות על דין קיים, הוא דברי הרמ"א בחו"מ סימן מ"ו סעיף ד' וז"ל:
"אין מקיימים שטרות אלא בשלשה, מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה. הגה: ואם קיימו בשניים, לא הוי קיום (מרדכי פרק השולח והגהות מרדכי דקדושין ונ"י פרק חזקת הבתים). ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי, מנהג כזה מבטל הלכה (ת"ה סימן של"ב), וכן המנהג פשוט במדינות אלו. ונראה לי הטעם, דסבירא לן לעניין קיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות ומיקרי ב"ד, כמו שנתבאר לעיל סימן ג' וכ"ה, ואף על גב דאין יחיד מומחה בזמן הזה, מ"מ לעניין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו, כן נראה לי טעם המנהג."הרי הרמ"א נדחק לבאר כיצד יש מנהג שנוגד את ההלכה הפסוקה, והאריך לבאר שזהו בעצם מנהג המתאים ויוצא מההלכה הפשוטה, אלא שאפשר להרחיב את ההלכה גם על דיין יחידי בקיום שטרות דרבנן, כי דיין יחידי מומחה נחשב כ-ג', ובדרבנן גם ביחיד שאינו מומחה סגי.
מוכח מדבריו שאין ליצור מנהג ללא בסיס הלכתי מובהק שהמנהג ירחיבו אך לא יעתיקו למקומות שעליהם הדין לא דיבר.
על פי הדברים הללו תמוהה הסברא, שמקור הדברים של חיוב פיצויים הוא דברי החינוך לגבי דין ההענקה, שכמו שחייב אדם להעניק לעבד דמי ההענקה, כן יהיה חייב להעניק לאישה דמי ההענקה בדמותם של הפיצויים.
שהרי ביארנו, ש"כמו" אינו מקור ובסיס לחייב, כי מנלן לחדש שכמו שמצאנו בעבד עברי היוצא לחופשי שמקבל סכום הגון מהאדון, כך גם באישה שיוצאת מתחת רשות בעלה תקבל פיצוי דומה. אם היינו מתבססים על דין באישה הקיים על פי דין תורה אלא שאינו מיושם, אז שייך לבאר ולומר שהנוהג הוא כן לחייב על פי דין זה ומטעם מנהג, אך אין אפשרות ליצור מקור למנהג על ידי דימוי מילתא למילתא לחייב באישה כמו שמחייבים בעבד עברי.
ומלבד זאת, הרי לשם כך תיקנו לה כתובה, ואם התורה הייתה רוצה לדמות זה לזה, הייתה מתקנת גם לאישה ההענקה, ומדוע השמיטה זאת ותיקנה לה רק כתובה.
ומובן מאד החילוק בין פיצויים לעובד, שאפשר לבסס זאת על ההענקה לעבד, ומחוסר תקנה אחרת, לבין פיצויים לאישה כאמור לעיל, ואכמ"ל.
מנהג שבין בני אדם
אולי היה אפשר לומר, כי אמנם בית הדין לא יוכל לחייב חיוב כזה, אך שמא נאמר שמכיון שמצינו מקרים רבים כאלה של חיוב פיצויים, ייתכן וזוג שמתחתן, עושה זאת על דעת כך שאם הבעל ירצה לגרש את אשתו אז יודע הוא כי יצטרך לשלם פיצויים, ואולי זה יהיה מקור החיוב.
כלומר, המנהג לא יחייב את בית הדין, אלא יצור כעין תנאי שבממון בדעת בני אדם, ומכיון שאדעתא דהכי התחתנו, על כן בית הדין יוכל לחייב.
אך לאחר העיון נראה שזה אינו.
משום, שכל המושג שמנהג הסוחרים או כל מנהג שבין בני אדם שבממון שמחייב את האנשים בחוב ממוני, הוא משום שאם יש מנהג, הרי אדעתא דהכי הוא עשה כדי להתחייב, ואם כן, לא המנהג מחייב אלא המנהג יוצר את האומדנא הנכונה שהיא זו שאומרת שהאדם עשה את הפעולה כדי להתחייב כפי המנהג.
אולם מה יהיה הדין במקרה והמנהג הוא מנהג שאינו הלכתי, ואי אפשר להתחייב בשום אופן, גם אם האדם היה מתחייב בצורה מפורשת ואומר שהוא מתחייב על דעת זה, התחייבותו הייתה פוקעת ולא הייתה תופסת הלכתית, פשוט וברור שכמו שהתנאי לא מועיל כך גם המנהג לא יועיל.
דוגמה לדבר, אם היה מנהג שלא יהיה דין אונאה בדבר מסוים, האם נאמר שמכיון שזהו המנהג, אם כן כל מי שמוכר לא יהיה במקחו דין אונאה משום המנהג? זה ודאי לא, משום שהמנהג עושה שכביכול האדם מתנה שבמקח זה לא תהיה טענת אונאה, ובעצם הרי הוא כאומר "כדי שאין לך עלי אונאה", שהלכה פשוטה היא שתנאו בטל, כי הרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה.
סברא זו מבוארת בשו"ת תשורת ש"י חלק א' סימן תנ"ו, שדן שם לגבי טענת ביטול מקח מחמת אונאה במקום שנהגו שלא תהיה טענת ביטול מקח משום כך כגון במכירה פומבית.
וכן בפתחי תשובה סימן רכ"ז סוף ס"ק י"א שדן אם יש טענת ביטול מקח מחמת אונאה בדבר שהתקינו שלא יהיה בו טענת אונאה, כגון באבנים טובות, והסיק שמנהג שנוגד את ההלכה אינו קיים.
ואין מכך סתירה לדין שמנהג מבטל הלכה, כיון שלא מדובר במנהג כללי, אלא במוכר ביצים מוזרות, כלשון השו"ע סימן רל"ב סעיף י"ט, והרי זה כאומר שבדבר זה יש מום ועל דעת כן מוכר לו.
ואם כך, גם בנידון דידן המנהג לא יועיל, כי הרי גם אם הבעל מעת הנישואין יתנה את נישואיו ויאמר שהוא מתחייב שאם יגרש את אשתו בעתיד הרי הוא יפצה אותה בפיצוי הולם, התחייבות זו איננה תקפה ואינה יותר מ"אסמכתא" שאיננה תופסת, כי אם היה יודע שיגרש לא היה מתחייב, וכל התחייבותו הייתה על סמך זה שברור לו שלא יגרשה, ועל כן כמו שחיוב זה, אפילו אם היה עושה אותו במפורש לא היה מועיל, כך גם אי אפשר לומר שמתחייב הבעל על סמך המנהג שמשלמים פיצויים.
מסקנה
א. כדי לחייב צריך מקור, ואין מקום לחייב פיצויים.
ב. גם לחייב מדין מנהג, צריך שהמנהג יפשוט בכל בתי הדין ויהיה מנהג פשוט.
ג. גם אם היה מנהג בתחילת הקמת בתי הדין, היה זה במקרים קיצוניים ובעוולות מיוחדות.
ד. כיום המנהג מתייתר היות שהחוק מקנה לנשים הרבה מעבר לפיצויים שהיו רוצות לקבל.
ה. מנהג שבין בני אדם כדי שיהיה תקף, צריך להיות תואם את דין תורה ולא לסותרו.
הכרעה
לדעת בית הדין יש מקום להורות על פיצויי גירושין בסך הנראה לבית הדין בכדי לשכנע את האישה להסכים להתגרש.
על כן מכל הנ"ל נראה להורות:
א. תביעת הבעל לחייב את האישה בגט נדחית.
ב. בית הדין ממליץ על גירושין הצדדים לאור ההיתכנות הנמוכה עד אפסית של השבה לשלום בית.
ג. לאור פעולותיה ודבריה של האישה והתנהגותה לאורך שנות חיי הזוגיות של הצדדים, בית הדין לא מחייב את הבעל במזונות אישה ואף לא במדורה - ככל והיא תסרב להתגרש.
ד. כמו כן את הדירה יש להוציא למכירה. בית הדין מורה על מכירת הדירה באופן עצמאי במשך 4 חודשים, ולאחר מכן יישקל מינוי כונסי נכסים.
ה. כן ממנים אקטואר לבחינת זכויות הצדדים בתיק הרכוש.
ו. לאחר קבלת הדו"ח, ככל והחלק שהבעל צריך להעביר לאישה הינו גדול מסכום הכתובה - הבעל לא חייב בכתובה ותשלום האיזון הינו אף עבור הכתובה.
ז. הבעל ישלם לאישה סך של 150,000 ש"ח עבור פיצויי גירושין בכדי לשכנעה לקבל את גיטה אשר ישולמו בעת מכירת הדירה מחלקו.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"א במרחשון התשפ"ד (05/11/2023).
| הרב ישראל שחור | הרב אברהם אבידר | הרב דוד גרוזמן |
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
1 ועיין לשון התקנה המצוטטת בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קב אות סב): "שלא ליתן גט לאישה בעל כורחה, ואין הגט כלום", ובביאורו של הכנה"ג ללשון זו (הגהות הטור סימן קיט אות ט'), ובנוב"י הנ"ל שנחלק עליו.