בית דיננו, בהרכבו המלא, בהחלטתו מיום י"ט בשבט תשפ"ד (29.01.24) קיבל עקרונית את תביעת הכתובה של האישה, אך החליט לאחר שיקול דעת לחייב את הבעל כפשרה רק בחלק מהסכום הנקוב בה.

ההחלטה הנ"ל נחתמה על ידי שלושת דייני ההרכב: כב' הרב יצחק מרוה (אב"ד), כב' הרב שמעון לביא, והח"מ.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאוני להחלטה זו.

יודגש כי נימוקים אלו הינם דעתי האישית בלבד ואינם בהכרח משקפים את דעת חבריי להרכב.

אקדמות מילין
עניינו של פסק דין בתביעת האישה את כתובתה בסך 555,000 ש"ח.

הצדדים נשאו זל"ז כדת משה וישראל בתאריך 10.12.09, נישואין ראשונים, מהם נולדו שני ילדים, האחד יליד שנת 2011, והשני יליד 2014.

בשלהי שנת 2019 הגישה האישה תביעת גירושין וכתובה הכרוכה עם תביעות נוספות בענייני רכוש, הסדרי שהות ומזונות ילדים. בשלב מאוחר יותר הגיש האיש תביעה להפחתת מזונות.

הצדדים התגרשו בבית הדין הגדול בתאריך ט"ו במרחשוון תשפ"א 02.11.20.

פסק דין זה יעסוק בתביעת הכתובה בלבד.

עיקר טענות הצדדים
טענות התובעת
התובעת טוענת כי בעלה בגד בה מספר פעמים ואף הודה על כך בפניה, ומבחינתה יש לו דין של רועה זונות (פרוטוקול דיון מיום 13.05.20 שורות 33-34).

לדבריה, הבעל היה אלים כלפיה כשהרבה להשפילה ולזלזל בה, ונהג כלפיה באלימות נפשית ופיזית כאחד, תוך איומים ברצח עליה ועל בני משפחתה ('אם תעשי שטות הוא נרצח'. 'אני אהרוג וחבל', ועוד.) (כתב התביעה סעיף ו' ס"ק 63), שבגינן אף הוצא כנגדו צו הגנה, ואף נעצר למספר ימים והורחק מהאישה למשך 30 יום ע"י משטרת ישראל בשל אלימותו והטרדותיו. לדבריה, היא גורשה מהבית לעיני ילדיה, כשהוא סופר בקול רם במספר הדקות לעזיבתה את הבית. לאחר מכן שלח לה הנתבע מאות הודעות טקסט ובהם השפלות כינויים ואיומים. לדבריה, לא היה מנוס מתביעת גירושין ויש להטיל על הנתבע את האשמה לכך.

עוד הוסיפה האישה, שמאחר והבעל סובל מבעיה נפשית, הוא חי בצורה בזבזנית כרונית, האיש 'חלם' להוציא דיסק, הקים ביה"ס למוזיקה שאח"כ הפך לעמותה והוציא על כך כספים רבים ונגרר לחובות גדולים, ועקב רדיפה אחר 'חלומותיו' אלה, הוא התנהל בצורה כושלת והביא אותם לקריסה כלכלית.

לאור האמור האישה תובעת את כתובתה בסך 555,000 ש"ח.

טענות הנתבע
הנתבע מכחיש את טענות התובעת על כך שהוא בגד בה. לדבריו, טענתה זו הינה חסרת בסיס, ובהשערות חסרות בסיס עסקינן. הן אמת שהוא אכן נרשם לאתרי היכרויות כגרוש, אך רק זמן רב לאחר שהם נפרדו.

האיש דוחה את טענתה כלפיו על התנהגותו האלימה והתפרצויותיו. לדבריו, דווקא האישה היא זו שהייתה אלימה כלפיו במהלך חיי הנישואין, והגישה כנגדו תלונות שווא במשטרה. לדבריו, ההתפרצות הייתה פעם אחת ויחידה. אמנם הוא מודה בכך שלעיתים רחוקות ביותר ובמקרים קיצוניים הוא היה יכול להגיע להתפרצות, וכגון לאחר שהתברר שאם התובעת הסריטה את ילדי הצדדים כשהם רבים מכים וחובלים איש את רעהו וכדו'.

לדברי הנתבע הוא לא מאובחן כסובל ממאניה דפרסיה כטענת התובעת, אלא סובל מפוסט טראומה בלבד מהפיגוע בדולפינריום משנת 2001, ואין לכך כל קשר לתביעת התובעת לגירושין. היא ידעה היטב קודם נישואיהם כי הוא סובל מכך.

לדבריו, האישה היא זו שעזבה את הבית מיוזמתה, לאחר שראתה כי נודע קלונה ברבים כששלחה ידה וגנבה כספים ממעבידה, כמו"כ עשתה שימוש במרמה בכרטיסי אשראי שאינם שלה. לדבריו, האישה גנבה מבית הספר למוזיקה שברשותו מאות אלפי ש"ח (פרוטוקול דיון מיום 09.11.22 שורות 133-140). לא זו בלבד, אלא נטלה הלוואות מהשוק האפור והיא חייבת מאות אלפי ש"ח למספר נושים. טענתה של התובעת כי הוא גרם לקריסה כלכלית - שקרית, ולא הוכחה כלל.

לאור האמור טוען הנתבע כי הגירושין יצאו מהאישה ומשכך הפסידה את כתובתה.

עוד הוסיף וטען כי מדובר בכתובה מוגזמת ויש לפוטרו מלשלמה.

דיונים
יצויין בזאת כי במהלך הדיונים הסכימה האישה לוותר על תביעת כתובתה - למרות שהאיש לדבריה רועה זונות - ובלבד שייקח על עצמו את סך חובות הצדדים בסך 200,000 ש"ח (פרוטוקול דיון בתיק גירושין מיום י"ט באייר התש"פ (13.05.2020), שורות 30-36).

הצעות בית הדין לפשרה
בדיון שהתקיים בפנינו ביום 13.05.20 הציע בית הדין לצדדים שיתגרשו לאלתר, כאשר בכל מקרה הבעל יתחייב בכתובת אשתו בסך 30,000 ש"ח מינימום, ולאחר הגט יתקיימו דיונים בחיוב הכתובה, כאשר ייקבע כבר עתה שהסכום המקסימלי בו יתחייב האיש מחמת תביעת הכתובה יהיה בסך 250,000 ש"ח בלבד, אך ב"כ הבעל התנגד (פרוטוקול דיון הנזכר מיום 13.05.20 שורות 131-138).

הצעה נוספת שהעלה בית הדין רק לאחרונה בתאריך 15.11.23 שתתן מענה גם לתביעת הכתובה וגם לתביעת הרכוש, וכדלהלן:

"מאחר וגם התביעה הרכושית עודנה תלויה ועומדת, והמשכה יגרור עלויות משפטיות נוספות לשני הצדדים, אנו רואים לנכון להציע לצדדים הצעת פשרה, לפיה לסילוק כל תביעות האישה בגין הכתובה והרכוש ישלם האיש לאישה 120 אלף ש"ח בארבעים תשלומים עוקבים, ומעבר לכך כל צד יישאר בלעדית עם הרשום על שמו לזכות ולחובה.

על הצדדים להגיב בתוך שבעה ימים, ולאור התמשכות ההליכים - כולל ימי חרום."

לצערנו גם הצעה זו לא התקבלה ע"י הצדדים. הנתבע דחה כליל את ההצעה על הסף, והתובעת גם כן דחתה את ההצעה כפי שהיא, אך הסכימה לקבל סך 150,000 ש"ח בשני תשלומים תוך 60 יום.

דיון והכרעה
כאשר אנו באים לדון בתביעת כתובה, נקוט בידינו הכלל שיש לראות תחילה ממי יצאו הגירושין.

ידועים בזה דברי הטור באבן העזר סימן קי"ח שקבע יסוד גדול, שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו', ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". עכ"ל.

כוונת דבריו שתביעת הגירושין איננה 'סיבה' אלא 'סימן'. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין. אלא שבד"כ הצד התובע את הגירושין הוא זה ה'אשם' בפירוד, אך במפורש לא תמיד, ייתכן עד מאד מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית ואעפ"כ לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין מתרשם כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו'הגירושין יצאו ממנו' כהגדרת הטור.

עקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (ח"ב סי' ח'):

"עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער".

נמצאנו למדים שהאחראי והיוזם של הליך הפירוד וסיום הקשר, אינו יכול לזכות בהישגים כלכליים בכך ש"אילץ" או "הוביל" את הצד השני להיפרד או לדרוש את הפירוד.

בדרך כלל חזינן שישנם שני פרמטרים ברורים כדי לקבוע זאת:
א. מי עזב את הבית.
ב. מי פתח תביעת גירושין ראשונה.

בדרך כלל מקובל להניח כי הצד שעזב את הבית הוא זה שגרם לפירוד, כאשר הצד השני נוכח לראות את אשר לפניו ולאחר שקרא היטב את המפה הוא נאלץ לפתוח תיק לגירושין. לכן במקרה שהאישה עזבה את הבית והבעל פתח בתביעת גירושין אין הוא חייב בכתובתה.

לפי זה במקרה דנן ששני הפרמטרים גם יחד נפגשו בצידה של האישה, היא גם עזבה את הבית והיא גם זו שפתחה את תביעת הגירושין, על פניו יש לדחות את תביעת הכתובה - אלא אם כן היא תוכיח כי מעשיו הרעים של הבעל, הם אלה שאילצוה לדרוש את הגט, הואיל ומעשיו הרעים של הבעל היו ברמה כזו שלא ניתן היה להמשיך לדור עמו תחת קורת גג אחת, וכפי שהיא טענה שהבעל העיף אותה מהבית תוך כדי איומים לנגד עיני הקטינים.

אם כן עלינו לעיין עתה בנידוננו, האם טענותיה של האישה שתבעה את הגירושין ועזבה את הבית (ולטענתה הועזבה) אכן הוכחו. האם יש אמת בדבריה ובטענותיה בדבר אלימותו האגרסיבית, איומיו והתפרצויותיו כלפיה, באופן שהיא לא יכלה להמשיך לדור לצדו ובבחינת 'שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת', או דילמא יש אמת בדבריו של האיש ובטענותיו כלפיה, ויש להטיל את אשמת הגירושין עליה או על שניהם כאחד.

נטל הראיה על מי
בדרך כלל, בכל כתובה ישנה "חזקת חיוב" בכתובה אא"כ ברור כי הגירושין יצאו ממנה. והנה בגוונא שהאישה עזבה את הבית שהיא זו שתובעת את גיטה, ברור כי נטל חובת הראיה עליה. היא חייבת להוכיח שכל מה שעזבה את הבית ו/או תובעת את גיטה זה באשמת הבעל ובהתנהגותו כלפיה, שלא השאירה לה כל ברירה אחרת. כל עוד שלא תוכיח כן ושזו אכן הייתה עילת עזיבתה את הבית ותביעת הגירושין, הרי שידו של הבעל על העליונה ויש לפוטרו מכתובתה.

התרשמות בית הדין
עיון קל מההתכתבויות של הנתבע עם התובעת בהודעות וואטצאפ מעלה, כי אכן יש בהחלט בסיס לטענות האישה כי היא הייתה נתונה לאיומים והשפלות חוזרות ונשנות מצד האיש. לא זו בלבד, התרשמנו כי בנידון דנן מדובר על רף קללות ונאצות שונה מהמקובל גם בקצה החברה, כשהנתבע איננו מהסס לקלל את התובעת בצורה קיצונית שכזו (כדוגמת (אך לא רק): זונה עלובה, שרמוטה, שטן בת שטן, קרחת, מכוערת, לכי תתאבדי או משהו, ועוד ועוד ואכמ"ל), אף בפני ילדיו.

נצטט מדיון החקירות בפנינו מיום 06.05.21 (שורות 42-51) לפרוטוקול הדיון, וכדלהלן:

"ב"כ הבעל: רגע, אם הוא היה בועט לך בבטן אז היית צריכה לומר זאת במשטרה. ואדם נורמלי מציין את זה בפני השוטרים והוא משפיל אותי והוא עולה לי לבית והוא אומר לי מגורשת והוא עושה לי ספירות לאחור והוא בועט לי בבטן בזמן שאני בהיריון. ואני אומר לך זה סיפור. את מעלה את זה היום. אנו לא יודעים בכלל את הדברים האלה.

האישה: במצוקה הנפשית ובבהלה ובפחד שאני הגעתי למשטרה, אני השארתי את הילדים בידיים שלו, ומבחינתי הוא היה בהתקף פסיכוטי מטורף ואני עברתי 3 חודשים שגמרו לי את החיים. אני הגעתי מבוהלת ורועדת ברמה שלא יודעת איך הצלחתי לתפקד, שם על הכול נחקרתי ונשאלת האם היו מקרים בעבר ועניתי שכן.

בית הדין: על איזה אירוע?

האישה: על האיומים וההשפלות והמתח הנפשי בבית."

גם בהמשך הדיון הודה הנתבע על התנהגותו האלימה (לפחות במילים) בשורות 267-273 לפרוטוקול הנזכר, וכדלהלן:

"ב"כ האישה: אני עושה לך דין שרמוטה הילדים ידעו מי אתם.

הבעל: כן. משפחה של שרמוטה.

ב"כ האישה: את יוצאת בלילות ולא מזמינה?

הבעל: כן. יוצאת בלילות.

ב"כ האישה: האם כתבת לאשתך "מכוערת, מסריחה, מנקות, ריח של ... , פרצוף מעוות, הכול עקום, כל הפנים עקומות".

הבעל: כן. הכול היה באותו ערב של התפרצות."

אמנם, הנתבע חוזר ומדגיש בפנינו כי זה היה אירוע חד פעמי של התפרצות באותו ערב, וכפי שמובא בפרוטוקול הדיון (שורות 280-295):

ב"כ האישה: "יאללה לוזרית תמותי [...] קפיש בת השטן [...] כמו עמרי הערב" אמרת או לא? זה נאמר ב-25...

ב"כ הבעל: שזה ירשם שזה היה באותו יום של ההתפרצות.

הבעל: אני קיבלתי סרטון יום חמישי את שני הילדים הולכים מכות רצח בבית של הסבא והסבתא והתגובה שלי הייתה בהתאם.

ב"כ האישה: האם אתה מאשר להגיש את הודעות הואוטצאפ שלך ושל [ש'] חצי שנה לפני?

ב"כ הבעל: לא להגיב. לא צורפו הודעות.

בית הדין: למה שלא יגיש?

ב"כ הבעל: תשאלי אותו בכלל אם יש לו את ההודעות.

ב"כה אישה: יש לך אותם?

ב"כ הבעל: לא. גם בדיון בביהמ"ש.

בית הדין: כל הדפים שב"כ האישה הגישה הם בין 24-29.

ב"כ הבעל: למה לא ניתן לי לעיין לפני בית הדין?

בית הדין: היא נתנה לי את זה קודם.

ב"כ האישה: אני אסרוק ואגיש ואתה תקבל.

בית הדין: מה שלא היה בתיק היא תגיש ואתה תראה."

ברור ואין ספק בכך, כי האיש סובל מהפרעה נפשית כלשהי ופוסט טראומה מהפיגוע בדולפינריום, כשלטענתו תגובותיו הקיצוניות הינן התוצאה מכך. כך או כך, דומה שאף אם רק חלק מהתיאורים שהועלו בפנינו הוא נכון, ניתן להבין את חששה ופחדה של האישה שחיה עמו תחת קורת גג אחת, ושמא חששה אף לגבי ילדיהם הקטינים, כשהאב לצערנו אינו מודע מספיק למשמעותם של המילים הקשות ועוצמת הפגיעה שבהן בתובעת ובקטינים.

להלן ציטוט נוסף (שורות 249-262) בו ניתן לראות את האלימות והאיומים ש"חגגו" בבית מכיוונו של הנתבע:

"ב"כ האישה: האם כתבת ל[ש'] אמא שלך יש לה גם ככה חמש שנים, הסרטן יהרוג אותה.

הבעל: כן.

ב"כ האישה: והיא נפטרה, נכון?

הבעל: אני מצטער על זה שאמרתי את זה וכבר ביקשתי סליחה.

ב"כ האישה: האם זה נכון שרשמת ל[ש'] תתכונני למלחמה?

הבעל: עם עו"ד.

ב"כ האישה: תתכוננו לרע מכל?

הבעל: כן. עם עו"ד על הגניבות הכספיות שלה.

ב"כ האישה: האם זה נכון שסבלת איתה?

הבעל: רוב חיי.

ב"כ האישה: האם כתבת לה, רק הילדים החזיקו אותי איתך אישה שטנית.

הבעל: רק בשבילם נשארתי כדי לקיים שלום בית.

ב"כ האישה: אלו ילדים שרצית שיהיו יתומים כי כתבת לה: "לכי תתאבדי, תמותי ביי".

הבעל: הכי טוב שיש.

ב"כ האישה: האם ספרת לה את הדקות שהיא תצא מהבית?

הבעל: ספרתי לה.

ב"כ האישה: אני הולך לתפור אותך כל כך חזק.

הבעל: בצורה משפטית. היא גנבה לך 200 אלף ש"ח."

מהחומר שהוגש בפנינו מהודעות וואטצאפ ששלח הנתבע לתובעת, עולה תמונה די ברורה כי הוא לא חסך את שבט לשונו, ואף איים ברצח (עליה או) על מי ממשפחתה וכפי שעולה מהציטוט הבא (חלקי):

'אם תעשי שטות הוא נרצח'.

'[...] אני אהרוג וחבל'.

להלן יובאו ציטוטים נוספים כראיה לדחיית טענת הנתבע כי הוא היה חפץ בשלום בית עם האישה ורק היא זו שרצתה את הגירושין.

מן המקובץ ניתן להסיק, כי במקרה דנן האישה סבלה מאלימות נפשית ומילולית מהנתבע, שהתבטאה בין השאר בהשפלות ובאיומים - אם כי לטענת הנתבע זה היה אירוע חד פעמי יוצא דופן והוא ביקש את סליחתה של התובעת.

טענת התובעת לבגידת הנתבע
באשר לעיקר טענתה כנגדו בדבר היותו בוגד בה ורועה זונות, (ולמרות שלדבריה הוא הודה בפניה על כך שהוא רעה בשדות אחרים לפחות פעם אחת, אך בפנינו הוא הכחיש זאת), לא מצאנו בסיס איתן לטענה זו ואף לא הוצגו בפנינו ראיות ברורות בנושא, מעבר להתכתבויותיו ושיחותיו עם מס' נשים ברשת 'טינדר' כפי שהודה בפנינו בדיון החקירות מיום 06.05.21, ומעבר לעדותה בפנינו של המנהלת, אף שהתרשמנו כי הקשר ביניהם התחזק והתחמם במשך הזמן, ויצא זה מכבר מהגדרה של קשר רגיל חברי/ידידותי, עם זאת עדיין לא הוכח בפנינו שהדברים הגיעו עד כדי בגידה של ממש.

אכן, ייתכן כי האיש התבטא כך בפני התובעת ואולי אף הודה בפניה על קשר מיני עם הנטענת כדי למשוך תשומת לבה של התובעת, וסיפר לה כי הוא התנשק עמה, אך כאמור עדיין אין להסיק מכאן מסקנה חפוזה זו או אחרת.

אכן התרשמנו, כי לנגד עיננו עומד אדם פגוע נפש, אשר הרשה לעצמו לחלום ולפנטז על קשרים אלה ואחרים, ופירש את התייחסותה המיטבית של המנהלת לכיוונים שונים, שלא בהכרח קשורים לסיטואציה.

נורמת התנהגות פסולה
אמנם כאן המקום להעיר, כי היינו מצפים מאיש ציבור ומעובדת בכירה מטעם שירות הרווחה של המדינה, שגם בהיותה יוצאת מגדרה במתן שירות מיטבי למטופליה ככל שניתן הכולל היבט אישי, עם זאת היא הייתה חייבת לשים גבולות ברורים יותר בין תפקידה לתת שירות מיטבי ובין פעולות אלה ואחרות היכולות לתת תחושה מוטעית לפציינט - בפרט כשמדובר בפגועי נפש.

כדי להבין להיכן ועד כמה רחוק לקח את זה הנתבע, נצטט בקצרה את התכתבותו של הנתבע עם עורך דינו אבנר אשד ביום 03.12.19, וכדלהלן:

"הנתבע: אני אספר לך מה היה היום, אתה תבין למה אני להוט להריץ את זה.

עו"ד אשד: טוב. לא שזה ישנה את דעתי.

הנתבע: התנשקתי עם המנהלת והוזמנתי לתת לעובדים הרצאה.

עו"ד אשד: התחתנת?

הנתבע: זה הכיוון.

עו"ד אשד: חחח, אל תעוף מהר מדי וגבוה מדי."

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר קראנו את התכתובות במייל שבינה לבין הנתבע דנן (שהגישה התובעת בפנינו ביום 01.11.21) - כשבאת כוחה מציינת כי מרשתה קיבלה זאת במייל מהנתבע בעצמו - מהם עולה כי פעולותיה של המנהלת חרגו באופן ברור בכל קנה מידה מהמקובל בין נותנת שירות מטעם המדינה ובין המקבל, ואף העבירה לו בטוב ליבה את מס' כרטיס האשראי שלה לצורך רכישת משחק טניס בסכום של 104 ש"ח, לו הוא היה מכור, ולא היה לו דרך לממן זאת. הם התכתבו ביניהם גם על ההליך הדיוני הנוכחי בעניין הכתובה שהאיש נתבע לשלמה. אנו נוטים להאמין כי אכן כוונתה שלה (אישה נשואה ואם לילדים) הייתה ממקום של טוב לב, הענקה ועזרה לזולת, אך למגינת לב הנתבע פירש את טיב היחסים שבינו לבין המנהלת באופן מוטעה - וכפי שעולה מהסימונים ומילות האהבה שהוא שלח לה, כשהיא מצדה מגיבה באופן מאופק יותר - דבר שלא נראה שהיה וכפי שהתרשמנו גם בעדותה ובחקירתה בפנינו. מכאן ועד להצביע על קשר מיני בין השניים הדרך עוד ארוכה.

עם זאת, ותוך כדי עיון בהמשך ההתכתבויות שבין הנתבע והנטענת, לאחר מספר חדשים של קשר ביניהם יומיומי באמצעות התכתבויות, כותבת לו המנהלת (בתאריך 03.08.21) כי היא קופצת אליו לחיבוק, וכמצוטט להלן. להתכתבויות צורפו ואיורים המראים באופן ברור כי בין השניים שוררת קרבה וחיבה רבתי חריגה למדי, ומפאת כבוד הצדדים הושמטו:

9:35 - [א']: כשאת פנויה תגידי לי ,3.8.2021

9:37 - [ת'] המלאך: יא מלך, נסיך קסום!! עם דמעות. תודה על המילים על החברות הכנה והאמיתי ועל... שהגעת לחיי. בעצם זימנתי אותך

9:37 - [ת'] המלאך: אקפוץ לקראת 15:30 לחיבוק ,

9:37 - [א']: מעולה!!! זמן טוב ,

9:38 - [א']: איפה את ,

9:46 - [ת'] המלאך: ...

9:50 - [א']: איזה כיףףףףף. , שלוש וחצי מעולה!!!

10:00 - [א']: את עובדת או

עושה רושם שהקשרים ביניהם המשיכו להתחמם, אך עדיין אין ראיה לקיום יחסי אישות ביניהם, וקשה להגדירו בשל כך כ'רועה זונות' כפי שטענה התובעת - אם כי בהחלט גם בלא קיום יחסי אישות של ממש, הרי שעצם הקשר האסור ביניהם מהווה כובד משקל משמעותי להטיל את האחריות לפירוק הנישואין על האיש.

גם בהמשך הדברים, כשהם קובעים לצאת לבית קפה עושה רושם כי הקשר ביניהם חברי וחם, הרבה מעבר לכל קנה מידה מקובל בין איש ואישה שכל אחד מהם נשוי לבן זוג כדמו"י - וכפי שעולה מהמצוטט להלן:

21:29 - ... [ת'] המלאך: מחר מקווה לראות אותך ,9.8.2021

21:30 - [א']: יאללה בואי ניסע לארומה ,

21:58 - [ת'] המלאך: סבבי חיים. אחה"צ ערב פנוי? ,

22:04 - [א']: בשש מתפנה, יש לי פסיכולוגית

כפי שנאמר, הייתה כאן חריגה ברורה ממה שצריך להיות, על אף שאין כל ראיה לקיום יחסי אישות ביניהם.

מה שברור כי הנתבע והמנהלת הפכו זה מכבר לחברים קרובים על בסיס קשר יומיומי ופגישות לעיתים מזדמנות אפילו תוך כדי עבודתה, וכפי שעולה בהמשך הדברים כדלהלן:

18:45 - [א']: חמישי ניפגש ,10.8.2021

18:45 - [ת'] המלאך: רוצה לעבור דרכי? ,

18:46 - [א']: תרדי לסיגריה? ,

18:46 - [א']: אם אבוא עכשיו? ,

18:49 - [ת'] המלאך: כןןן ,

18:50 - [א']: בא ,

18:50 - [ת'] המלאך: אין לי סגריות...אבל יורדת אליך...

הגם שאנו סבורים, כי המילים 'תודה שהגעת לחיי בעצם זימנתי אותך', 'אקפוץ לחיבוק' יש בהם הרבה מעבר לסתם חברות או ידידות - ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באישה נשואה וגבר נשוי.

יש לציין, שבחקירתה הודתה הנטענת כי היא מפזרת אהבה בכל מקום, כשלדבריה הכל נעשה מתוך תחושת שליחות.

עם כל הכבוד לתחושת השליחות ולעבודתה מכל הלב, אנו סבורים כי היא הגזימה לכל הדעות, וגרמה למטופל להשלות את עצמו. לגופה של טענה, דומה שחלק מתשובותיה לשאלות ב"כ התובעת מדברות בעד עצמן, וכדלהלן:

"ש. האם היה לך איזה שהוא קשר מעבר לקשר מקצועי?

ת. אני מפזרת אהבה בכל מקום.

ש. איך את מפזרת אהבה?

ת. אני עוטפת אותם, מחבקת, אני מאמינה בשליחות שלי אני לוקחת אנשים ללא כל אני עושה עבודתי נאמנה.

ש. האם פגשת את [א'] מחוץ לשעות העבודה בעניים לא מקצועי.

ת. העבודה שלי 24/7

ש. האם נפגשת מחוץ לשעות העבודה שלא קשורה לפוסט טראומה.

ת. נפגשתי איתו כשהוא היה צריך.

ש. את אמרת לי פה כי אמרו לך שזה קשור לבגידה?

ת. אמרו לי עורך הדין אבנר, שאני מוזמנת לדיון שאני אשת איש בראש ובראשונה השם שלי נפגע, שלחתי ל[ש'] על עבודתי נאמנה, אם יש משהו שעשיתי תפתחי לי הכל אם עשיתי יחסי אישות תבואי תראי לי.

בית הדין פונה לעו"ד אשל ולא בפעם הראשונה לא להפריע בחקירה.

ש. האם היה לך איזה מגע גופני עם [א']?

ת. אני מחבקת את כולם אולי זה היה חיבוק, אני מאמינה בדברים האלה.

ש. את אמרת פה עכשיו שאחרי הדיון הקודם שהיה ב-1 לפברואר ובדיון הזה ביקשנו להזמין אותך ועם ש' יצר איתך קשר עו"ד אשל מה הוא עוד אמר לך?

ת. הוא אמר לי שאני מוזמנת בגין זה שיש חשד שהייתי עם ג', לי ולאשל יש קשר עבודה, [א'] לא קיבל זכויות של ביטוח לאומי 19 שנה אני קיבלתי אות הערכה מהמנכ"ל, אם עשיתי מעשה שלא ראוי, שגם כנראה עשיתי מעשה לא ראוי עם אשתו של [א'] ששלחה לי הודעות.

ש. [א'] אישר לנו לפני כמה דקות שאת נכנסת שהייתה לו תכתובת עם אבא שלו ששלח תמונות של ש' הוא כתב לאבא שלו ככה החדשה שלי אבא שלו ענה לו סבבי פרסיה.

ת. או שהוא מבזה אותך, את נותנת אהבת חינם ואת מקבלת לשון הרע מבן אדם שעזרת לו, או שאין סיבה שילד ישקר לאבא שלו שאת עוזרת לו ואת גם מכירה.

ת. אין לי מה להגיד מה אני בגנון מה אני במשחקים של ילדים, אני לא יודעת מה נכון מה לא נכון, באתי לסייע ל[ש'] היקרה.

בית הדין: האם יתכן שיחסי האהבה והקרבה של עם מר [א'] היו עמוקים יתר על המידה ממה שאת רגילה מיתר המטופלים.

ת. אני לא יודעת מה הוא הרגיש, אני יודעת מה אני, זו הדרך של העבודה שלי.

ש. אהבת חינם אמרת שיש לך חיבוקים אמרת שאת מחלקת נשיקות?

ת. אם תראי לי שהייתה פה נשיקה שיש בה אינטימיות, בחיים לא הייתה נשיקה אינטימית ביני לבין [א'].

ש. את מכירה את עו"ד אשל את [א'] את אבא שלו נכון? יש סיבה ש[א'] ישקר לעו"ד שלו?

ת. אין תגובה.

ש. תכתובת של [א'] עם עו"ד אשל.

ת. ציטוט משורה 376. ואז הוא מקבל הנחיות מעו"ד ללכת לפסיכיאטר מחר צריך החמרה צריך לרשום שזה היה רטרו תעבור דרכי ואדריך אותך, אחרי ש[א'] מעדכן את עו"ד הדין שלו.

ת. זו הייתה נשיקה של חברות.

מה ש[א'] כתב אני לא יודעת אני מכחישה שהייתה לי נשיקה עם [א'], נשיקה ברמה שיש בה משום פגע רע, מכחישה לחלוטין מדבר לכזה, אני גדלתי בבית מזרחי אם בית הדין ... אל תתנשקי עם מטופלים אני מקבלת את זה.

ש. את אמרת שהוצאת מכתב ל[ש'], זה היה מכתב על לשון הרע?

ת. נכון ואני אשת איש ויש לי 3 ילדים.

דומה שהמשפט (המודגש לעיל) שאמרה הנטענת איננו עולה כ"כ בקנה אחד עם ה'תודה שהגעת לחיי'.

הן אמת שהאיש סירב לבקשת האישה וב"כ לתת את הסכמתו להליכה לבדיקת פוליגרף על השאלה 'האם קיים יחסי מין עם נשים אחרות', אך עדיין אין בכך כדי להוכיח כי קשרים אסורים (ברמה של יחסי אישות) באמת היו בפועל.

עם זאת, קשה להתעלם מאותם התכתבויות יומיומיות המשתרעות על פני 126 עמודים שהוצגו בפנינו - ושציטטנו את חלקם בלבד - מהם עולה כי הנתבע אכן היה בקשרים לא מקובלים מחוץ למסגרת הנישואין ועוד בטרם נפרדו הצדדים, ועל כן יש מקום להטיל עליו את האחריות לפירוק הנישואין.

יצויין בזאת, שהאישה הכניסה לתיק התביעה את אותם התכתבויות שבין הנתבע ובין א' וביקשה להוסיף חומר זה כבסיס לטענותיה. אמנם ב"כ הבעל התנגד להוספת החומר לתיק מבלי שיחקור את התובעת על כך, ואכן לבקשתו נקבע דיון לשם כך. הבעל נעדר מהדיון כשהוגש אישור מחלה שאיננו תקף למוסדות משפטיים, ובא כוחו סירב לחקור את האישה בהעדרו של מרשו, ובית הדין חיווה את דעתו בעניין זה בהחלטה ברורה מיום 09.11.22 ודחה את עמדתו של ב"כ הבעל, מאחר וכל מה שניתן לחקור אותה הוא לכל היותר על אופן השגת התכתובות האם נעשה כדין אם לאו, ולא על הרקע להתכתבויות עצמן. משכך, הוחלט על קבלת החומר לתיק.

עוד יש לציין, כי במהלך הדיונים בפנינו עלו עוד כמה שמות של נשים שגם כלפיהם נטען על הנתבע כי הוא ניהל עמהן קשר זה או אחר - לפחות בכתובים - כשלאחת מהן הוא אף הציע לעשות עמה ילד. חלק מן השאלות שהופנו אליו בעניין טען הנתבע כי הוא איננו זוכר, ועל חלקן הוא השיב שזה היה לאחר שהוא והתובעת כבר נפרדו בפועל (יעויין בפרוטוקול הנזכר שורות 335-372).

רצונו של הנתבע לשלום בית
האיש הזכיר כמה פעמים בדיונים כי הוא מצדו רצה שלום בית, והאישה היא זו שדחפה לגירושין. להלן ציטוט בעניין זה (פרוטוקול הנזכר מדיון החקירות שורות 307-314):

"הבעל: מה שלא נתנו לי לומר זה שאני רציתי שלום בית.

ב"כ האישה: האם כתבת ל[ש'] שאני מוחק אותך כדי שהילדים יגדלו שהם לא מכירים אותך?

הבעל: כן. בפברואר 19 אחותי והיא רבו אני יצאתי מהבית ורבתי עם אחותי, פסח עשינו לבד, אמרתי לה מאמי אני מתחנן בואי נעשה שלום בית.

בית הדין: אבל לפני רבע שעה אמרת שסבלת כל החיים שלך.

הבעל: אני רציתי שלום בית ורציתי את הבית.

ב"כ האישה: את האישה או את הילדים?

הבעל: הכל."

די בזה אם נצטט חלק קטן מהפנינים שהוציא הנתבע מתחת ידו כשהוא כותב לאשתו אם ילדיו - אותה אחת שהוא מאד רצה לחזור עמה לשלום בית - בהודעות וואטצאפ דברים בסגנון ירוד ומטה, וכדלהלן:

'לסיכום, את הטעות הכי גדולה של חיי, סבלתי איתך כל יום מחדש, רק הילדים החזיקו אותי איתך כלבה שטנית. לכי תתאבדי או משהו.

יש לילדים שבועיים והם יתרגלו לאמא חדשה. תמותי, ביי.

תצלמי מסכים תקליטי. יש לי עדויות שאת נרקומנית, גנבת, בוגדת.

כל השנאה אליכם תצא עכשיו בכל הכוח. 23 דקות לעזיבתך את הבית.

המליינית, החולרה, השטן בלונד'

כשהתובעת כותבת לו 'הבן רואה את ההודעות, מה אתה עושה?????' הוא משיב לה כדלהלן:

'עושה לך יום הדין שרמוטה. את עפה מהבית היום. מחליף צילינדר... אז בשביל למנוע בעיות אל תעשי שטויות...אבל אם תפגעי באנשים שלי, העיר תעלה בלהבות. חס ושלום לא באלימות כמובן'.

מיותר לציין שהתרשמנו שלמילותיו של הנתבע 'אני רציתי שלום בית' לא היה כל כיסוי במציאות. אמנם, הנתבע טען כי כל כינויי הגנאי הקיצוניים שאמר לאשתו, נאמרו באותה התפרצות יחידה (לדבריו) בלבד, אך לא סביר ולא הגיוני שהאיש ירצה שלום בית עם האישה כשהוא מסוגל לכנותה בצורה שכזו ומשחר למותה, כשהוא עצמו טען שהוא סבל הימנה כל חייו.

מסקנות
אין כל ספק כי האישה היא זו שתבעה את הגירושין, ועזבה את הבית לאור איומיו של האיש. אלא שלטענתו הסיבה העיקרית שעזבה הייתה בגלל שהוא גילה את גניבותיה.

אנו סבורים כי במסגרת פסק דין זה, לא ניתן להתייחס לטענת האיש בדבר גניבתה של האישה. סוגיה זו דינה להתברר בתיק הרכוש שעדיין מתנהל בפנינו.

עיקרי טענותיה של האישה בדבר בגידותיו של הבעל וניהול רומן במקביל לחיי הנישואין, לא הוכחו כדבעי, אם כי בהחלט יש רגלים לדבר כי האיש איננו נקי בתחום זה.

יודגש בזאת, כי מאחר ובפס"ד זה הנידון על הכתובה בלבד והדיון הוא מי גרם לגירושין ולפירוק הנישואין, א"כ אף אם אין הוכחות חותכות לקיום יחסי אישות בין הנתבע לנטענת, מ"מ ברור כי לנוכח התמונה שעולה בפנינו, יש מקום להסיק כי פירוק הבית מגיע מכיוונו של האיש ולא מהאישה - על אף שהיא זו שתבעה את הגירושין בפועל.

באשר לטענתה בדבר אלימותו הקיצונית כלפיה, לא הוכח שהייתה אלימות באופן תדיר. אמנם הבעל הודה באירוע חד פעמי, וטען שהייתה לו התקפת זעם באותו ערב בעקבות הסרטון שהסריטה אם התובעת את ילדי הצדדים רבים, אך מעבר לכך לדבריו לא הייתה אלימות מצדו כלל. להיפך, לדבריו היא זו שהייתה אלימה כלפיו במהלך חיי הנישואין. כמובן שהוא לא הוכיח דבר וחצי דבר.

יודגש בזאת, כי אין לנו ספק קל שבקלים כי הנתבע נהג באלימות כלפי האישה מידי פעם, וזהו דבר חמור כשלעצמו, כשבדרך כלל בכל תיק יש מקום להסיק כי הגירושין יצאו ממנו. אולם בתיק זה כשאנו יודעים שאף האישה עצמה ידעה טרם נישואיה כי הוא פגוע נפש ברמה זו או אחרת מחמת אותו פיגוע עוד בשנת 2001, יש מקום לדון האם לקשר זאת לתביעתה לגירושין, שהרי לטענתו זה היה רק לעיתים רחוקות בלבד, ולא הוכח בפנינו כי מדובר בתדירות גבוהה המשפיעה על תביעתה לגירושין. אלא שלדברי האישה חלה החמרה רבתי בפרט בשלשת החדשים האחרונים שהם דרו יחדיו - דבר שהאיש מכחיש בתוקף.

עם זאת, אין להקל ראש בכך, שגם אם נקבל את גרסת הבעל בדבר התנהגותו התקינה לדבריו בדרך כלל, ועל מעידה חד פעמית באותו ערב כשהוא במתקפת זעם וכדו', הרי שקשה לדרוש מאישה לדור יחד עם בעל שיכול להתפרץ לעיתים אלה ואחרות (אף שהם רחוקות) ולאיים ברצח על חייה וחיי בני משפחתה, להתפלל למותה, תוך כדי גילויי אלימות לא מעטים, ולהגיע להתבטאויות קיצוניות ואלימות אגרסיבית שכזו.

מעתה יש לדון, האם ניתן להצדיק ברמה זו או אחרת את עזיבתה את הבית ותביעת הגירושין שלה, ולא להפסידה כתובתה בשל כך, שהרי אם כנים הדברים, אין להאשימה בכך שתבעה את הגירושין, שהרי קשה עד מאד ובלתי נסבל בעליל לדור על יד בעל בלתי נשלט ברמה שכזו, שבמקרים קיצוניים הוא יכול להגיע למצב של איבוד שליטה כפי שקרה, וכפי שהודה על כך הנתבע ואף ישב במאסר בגין כך.

לפיכך נראה לומר, שעל אף שהאישה היא זו שתבעה את הגירושין, הבעל לא יוכל להסתתר מאחורי הטענה של 'על מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה' ולפוטרו מכתובת האישה ותוספתה, שהרי הגירושין יצאו ממנו, מחמת אלימותו ומחמת קשריו הלא מקובלים עם נשים אחרות, ולא ממנה.

מאידך, שמא יש לקחת בחשבון שהבעל במצבו זה איננו אשם, והריהו בגדר של אונס. אמנם, מקובל לבאר שדין זה - שאם האישה איננה יכולה לדור בצדו של אדם עם התנהגות שכזו, היא לא מפסדת את כתובתה, כי מתברר שהוא זה שבהתנהגותו הרס את חיי הנישואין והביאם אל קיצם - איננו בגדר של עונש כלפי הבעל, אלא מציאות עגומה שהתנהגותו היא זו שהביאה את הנישואין אל קיצם, ואין להפסיד את האישה בשל כך את כתובתה.

מעתה יש לומר, שגם באופן שהבעל אנוס על התנהגותו זו, אך במציאות הוא זה שהביא את קץ הנישואין בהתנהגותו זו, א"כ אין לפוטרו מכתובת האישה.

יסוד הדברים מצינו בתוס' במסכת יבמות דף סה: ד"ה 'כי', ובהתאם לחידושו של הריצב"א שם בסוף התוס', שפסק שעל אף שחידש רבינו חננאל דכל אימת שכופין את הבעל להוציא וליתן כתובה, היינו רק עיקר כתובה, אך היא מפסדת את תוספת הכתובה - אע"ג שהיא תובעת את גיטה מחמת מום שיש לבעל (כגון שאין לו גבורת אנשים וכדו') והאשמה היא בעצם בו ולא בה, אעפ"כ הפסידה תוס' כתובה - מחמת הסברא 'דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה', וכך סוברים ראשונים רבים כדעת רבינו חננאל ודלא כדעת רבינו תם וכפסיקת השו"ע באבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו' ובביאור הגר"א שם בס"ק כ"ו.

מחדש הריצב"א (שם בסוף התוס') שרבינו חננאל יודה לר"ת באופן שהבעל אינו יכול לבעול את אשתו כלל, שבמקרה שתבעה האישה גטה מחמת כך, היא אינה מפסידה את תוספת כתובה, ולא אמרינן בכה"ג את הסברא שעל דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, והטעם 'דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך'. כאן יודה רבינו חננאל לדעת רבינו תם.

יסוד דבריו, דכל היכא שהדרישה לגט מחמת האישה, הגיעה אך ורק מחמת העדרו של דבר יסודי ומהותי בנישואין, וכל בר בי רב מבין ויודע שהנישואין מתחילה היו על דעת כך, כגון חיי אישות, שהרי הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה, ולפיכך הבעל לא יוכל לטעון שעל דעת כן שהיא תדרוש גטה ותעזבנו מחמת העדר דבר זה, הוא לא הסכים להתחייב ולהוסיף על כתובתה, שהרי הוא ידע היטב שהאישה נישאת לו על דעת שיהיו ביניהם חיי אישות, ובלא זה יש להניח שהיא תדרוש גטה. לכן אנו אומדים את דעתו שהתחייבותו למתן תוספת כתובה הייתה גם על דעת כך שתתבע את גטה מחמת טענתה זו בהעדר דבר מהותי ויסודי בנישואין - אע"ג שהוא אנוס בחסר זה ואין זה מחמת פשיעה מצדו - שבזה מודה ר"ח לדעת ר"ת שחייב בתוס' כתובה.

נמצאנו למדים, שבכל מקרה בו הדרישה לגט מגיעה אך ורק מחמת העדרו של דבר יסודי ומהותי בנישואין, וכל בר בי רב מבין ויודע שהנישואין מתחילה היו על דעת כך שיהיה אותו דבר יסודי, ושבהעדרו של דבר זה לא שייך לחיות חיי נישואין סבירים ותקינים, אנו נטיל את אשמת פירוק הנישואין על הצד שגרם לביטולו של אותו דבר יסודי - גם אם זה נעשה באונס מצדו - כי במציאות לא שייך לקיים חיי נישואין בהעדר דבר יסודי זה.

וכבר הזכרתי בפסק דין אחר את דבריו של רבי עקיבא איגר, בתשובה (החדשות סי' נא) בביאור דברי התוס', וז"ל:

"לענ"ד כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו".

מעתה, בהחלט יש מקום לקבוע, כי גם במקרה דנן יש חסרון מהותי בדבר יסודי בחיי הנישואין, שהרי גם לנהוג באישה בדרך מכובדת כהלכת גוברין יהודאין הוא חלק מהותי ובלתי נפרד מחיי וענייני האישות שבין הצדדים. ככל שחסר דבר יסודי זה, אין אפשרות לקיים חיי נישואין כפי שהורונו חז"ל וכפי שפסק הרמב"ם בדבריו המפורסמים בהלכות אישות (פרק טו הלכה יט), ונצטט דבריו:

"וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו... ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז".

אמנם בתוך עמנו אנו יושבים, ויודעים היטב כי בין בני זוג ייתכן וישנם עליות ומורדות ולעיתים אף הם רבים ביניהם, וצריך לדעת להוריד את הראש עד יעבור אותו גל עכור ולהמשיך את חייהם המשותפים מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות.

לא כן הדברים במקרה שלפנינו, שכפי שכבר הוזכר לעיל מדובר בסוג מריבה שונה לחלוטין, שמעבר לאמוציות להתפרצויות הזעם, השנאה והכעסים, הבעל הגדיש את הסאה וקילל כאחד הריקים, כשהוא מתבל בין פניניו גם מסכת של איומי רצח והרג. זוהי נורמה שאיננה מקובלת בכל קנה מידה, ואין זה פלא שהוצא כנגדו צו הרחקה ואף ישב במאסר. משכך, ברור לכל בר דעת, כי התנהגות שכזו מהווה חסר מהותי ויסודי בחיי נישואין תקינים בכל קנה מידה, ובזה האיש מרד ולא קיים את מחוייבותו האלמנטרית תחת החופה וכפי שהביא הרמב"ם.

מעתה נראה לומר, שמי שלא מקיים חיוביו כלפי בן הזוג הוא הגורם לגירושין, ולכן כשמדובר על האיש, הרי שהתחייבותו לתוספת כתובה הינה גם על גירושין שהיא תבעה כשראוי לה להפקיע עצמה ממנו מחמת אי קיום אותם חיובים שהוא התחייב בהם.

חובתו של כל בעל לנהוג באישה בדרך של כבוד, ובוודאי שלא בזלזול וביטויים קשים וחמורים, כפי שנוכחנו בנדון שלפנינו, כאשר בעל מתבטא כלפי אשתו בביטויים קיצוניים שכאלה שרק את מקצתם הבאנו בפסק הדין, או שדורש ממנה שתעוף מהבית תוך שהוא מציין בקול רם כנגד ילדיהם, עוד כמה דקות נשארו לה, הוא דבר חמור ביותר, והוא מהותי בחיי האישות.

לפיכך יש בהחלט להבין את האישה מדוע היא עזבה את הבית, ואין להפסידה כתובתה בשל כך.

כתובה מוגזמת
בעניין טענתו של האיש לפוטרו מחיוב הכתובה בשל היותה כתובה מוגזמת, כבר הארכתי בזה במספר פסקי דין גם כאן בת"א (עיין בתיק מס' 382416/7, פורסם). עיקרי הדברים, שסכום זה של 555,000 ש"ח לא נקרא כתובה מוגזמת, וגם אם מדובר היה בכתובה הנקובה בסך גבוה מאד שלכו"ע נחשב ככתובה מוגזמת, נמי ניתן לחייבו בחלק מסכום הכתובה וכפי שהעליתי שם לדינא, ואכמ"ל.

לפיכך יש לדחות טענה זו.

מן הכלל אל הפרט - ספק ועשיית פשרה
אמנם ועל אף האמור, האמת תיאמר כי אנו די מסופקים כיצד להגדיר את מעשיו של הבעל במקרה דנן, האם הם ברמה כזו שאי אפשר לבוא בטענות אל הבעל בגין התנהגותו זו מחד, אך מאידך אין אפשרות כלל לדור תחת קורת גג אחת עם בן אדם שכזה. אם כנים הדברים כהצד השני, הרי שיש בהחלט מקום לחייבו בכתובת האישה וכפי שביארנו.

מאידך יש בהחלט מקום לומר, שאין לדמות מקרה דנן לדברי הריצב"א הנזכרים, כיון ששם איירי באמת בדבר יסודי שבלעדיו לא ניתן לחיות חיי נישואין, שהרי מצוות עונה היא עיקר יסוד הנישואין, ועל כן יודה רבינו חננאל בזה שאם מחמתו לא שייך לקיים יחסי אישות, יש לייחס אליו את אשמת פירוק הנישואין, ואינו יכול להיפטר מחיובו בתוספת הכתובה בטענה שעל מנת למשקל ולמיפק לא יהיב לה - על אף שהוא אנוס בדבר שאין לו גבורת אנשים, וכפי שביארנו שמבלעדי חסר זה (של יחסי אישות בינו לבינה) אין כאן נישואין.

משא"כ במקרה דנן, שגם אם לעיתים הוא מתפרץ ברמה זו או אחרת, מ"מ לא התרשמנו שמדובר בתדירות כה גבוהה של התפרצויותיו של הבעל, עד שנוכל לומר שלא שייך לחיות כך בחיי נישואין תקינים. כפי שצויין, לא הוכח בפנינו כי התנהגותו זו והתפרצותו, הייתה באופן תדיר. מה גם שהאישה הכירה את הנתבע וידעה קודם הנישואין כי הוא נפגע טראומה וסובל מבעיה נפשית עקב הפיגוע בדולפינריום. א"כ, אף שאנו לא מקילים ראש בתלונות האישה על האיש בגין התפרצויותיו, מ"מ שמא לא נוכל בגין כך לייחס את פירוק הנישואין לאיש בלבד, ועל כן שמא שוב תוטל האחריות אף לפתחה של האישה שהיא זו שתבעה את הגירושין ועזבה את הבית (ולדבריה בצדק), אך יש מקום להפסידה את תוספת הכתובה מחמת הטענה של 'על דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה', שהרי היא זו שבפועל עתרה לגירושין.

עוד נוסיף ונאמר סיבה נוספת להקל במקצת על הנתבע, שכפי שהארכנו לעיל בדבר התנהגותה הבלתי תקינה של המנהלת הנזכרת - ובכך שגרמה לפגוע נפש להיגרר ולצלול לתוך חלום מדומה, שכביכול הוא עוד יצליח להשיג את ידה ולשאת אותה לאישה - אנו סבורים שיש מקום להכניס גם את זה בשיקול הדעת בבואנו לחייב את הנתבע בסכום כלשהו בגין תביעת הכתובה. משכך, מחמת הסיטואציה והנפשות הפועלות, כשהנתבע בהיותו תשוש נפש לא עומד בפיתוי ונגרר לכך שלא באשמתו, יש מקום לבוא לקראתו ולהפחית במעט מסכום חיובו בכתובה.

משכך, לאור התרשמותנו בדבר אלימות הנתבע וקיום קשרים לא מקובלים ברמה זו או אחרת שבין הנתבע לנשים זרות (גם אם אין לנו ראיה על קיום יחסי אישות), ולאור הספק שהצבנו זה עתה, אנו סבורים כי במקרה לא שגרתי זה מן הראוי לפשר בין הצדדים, ולחייב את הבעל בחלק מסכום הכתובה ולא בסכום הנקוב בה.

פסק הדין
לאור הספק שהצבנו לעיל ולאחר שיקול הדעת, בהתחשב במכלול טענות הצדדים ובנפשות הפועלות, מוחלט בזאת לחייב את הבעל כפשרה הקרובה לדין בחלק מן הסכום הנקוב בכתובה, וכדלהלן:
א. בית הדין מקבל חלקית את תביעת האישה לקבלת הכתובה.
ב. בית הדין מחייב את הבעל בסך 120,000 ש"ח בלבד. עליו להעביר לאישה סכום זה תוך 21 יום.
ג. במידה ותוגש בקשה תוך עשרה ימים לפריסת תשלומים, עשוי בית הדין לאפשר פריסה של 6 תשלומים חודשיים עוקבים.
ד. התיק ייסגר תוך 30 יום.
ה. ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים כנדרש.

ניתן ביום ג' באדר א' התשפ"ד (12/02/2024).

רפאל זאב גלב – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה