לפני ביה"ד בקשת המבקש בעניין השבתו ליהדות, ומתן הבהרה האם קיימת אפשרות שהוא יעבור הליך גיור.

רקע ועובדות
אמו של המבקש היא בת לאמא יהודייה משני הצדדים. אבא של אם המבקש היה רוסי. לפיכך נרשמה ברישומים הרשמיים ברוסיה כרוסיה. לדברי אם המבקש, אימה והיא הוטבלה לנצרות.

המבקש נולד בשנת 2000, ולדברי אימו גם הוא הוטבל לנצרות.

לאור זאת החליטה רשות האוכלוסין וההגירה כי הוא אינו בן הדת היהודית, ואינו זכאי לעלות לארץ לפי חוק השבות על כל המשתמע מכך.

המבקש עבר הליך השבה ליהדות ביולי 2022 בביה"ד ירושלים.

דא עקא שבחוק השבות כתוב:

4ב. לענין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת.

לפיכך מבחינת החוק סבתו, אימו והוא אינם יהודים. גם השבה ליהדות לא תועיל לו, שכן אינו בן ליהודייה ולא נתגייר.

גיור ליהודי שהמיר דתו לפי ההלכה
אע"פ שחטא ישראל הוא
לפי ההלכה היהודית ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א), אפילו עובד עבודה זרה, אפילו גוי שהתגייר ולאחר מכן חזר לסורו, ראה בבלי יבמות דף מז עמוד ב:

טבל ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו. למאי הלכתא? דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל, ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין.

כלומר, לאחר שאדם התגייר הוא ישראל לכל דבר, ואף אם חזר בו לאחר מכן הוא נשאר ישראל וקידושיו קידושין, בניגוד לגוי שאם קידש בת ישראל אין קידושיו קידושין. דברים אלו נפסקו בשו"ע יו"ד רסח יב:

ואפילו חזר ועבד אלילים הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קדושים.

גם ראה תוספתא מסכת חולין פרק א הלכה א:

הכל כשרין לשחוט אפי' כותי אפי' ישראל ערל ואפי' ישראל שהמיר דתו לעבודת כוכבים. שחיטת עובד כוכבים הרי זו פסולה.

כלומר, למרות ששחיטה של מי שאינו יהודי פסולה, מכל מקום שחיטה של מי שהמיר את דתו דינה כדין שחיטת יהודי! המרת דתו אינה נחשבת, והוא נשאר יהודי.

גם ראה בבלי יבמות דף טז עמוד א:

והתנן: כל הכתמים הבאים מן הרקם - טהורים, ורבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים וטועים, מבין העובדי כוכבים – טהורים.

כלומר, דם נדות של יהודייה טמא, ושל נכרית טהור. כתמי דם הבאים ממקום שנקרא רקם טמאים לדעת רבי יהודה מפני שהם גרים שחזרו לסורם והמירו דתם, ומבאר שם רש"י:

שהמירו דתם וגזרו על כתמיהם שאף על פי שחטאו שהמירו ישראלים הם.

כלומר, אע"פ שהמירו דתם הם נשארו יהודים, ודם נשותיהם טמא כמו דם של בת ישראל.

גם ראה שו"ת מהרי"ק (רבי יוסף קולון 1480-1420) סימן פה שכתב:

היבמה שנפלה לפני יבם מומר שהיא פטורה מן היבום ומן החליצה מודים דמומר זוקק אשתו ליבום לפני אחיו הכשר ולא מיבעיא היכא שקדשה קודם שהמיר אלא אפילו קדשה לאחר שהמיר פשיטא דמודים שאשתו מקודשת וכיון שהיא מקודשת פשיטא שהיא זקוקה ליבם שאינו מומר דפשיטא שהגאונים אינם חולקים על תלמוד ערוך בסוף פ"ק דיבמות (דף יו) דגרסינן שם אמר רב יודא אמר רב אסי כותי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא ואפילו שמואל לא פליג עליהם התם אלא משום דלא חייש לבני הכותית משום דאינו קרוי בנך ולבני הישראלית נמי לא חייש משום דגמירי דבנתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו כדאיתא נמי התם והלא אין לך מומר גדול מכותי ואפ"ה היכא דאיכא למיחש שמא מעשרת השבטים הוא קדושיו קדושין וה"ה שאשתו זקוקה ליבם.

כלומר, אם אדם המיר דתו ונפטר בלא ילדים אשתו צריכה ייבום או חליצה, שכן אע"פ שחטא ישראל הוא וקידושיו אינם פוקעים בכדי, והביא ראיה מיבמות טז שם מובא שגוי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו שמא הוא מעשרת השבטים האבודים, ואע"פ שכעת הוא נוהג כגוי לכל דבר מכל מקום לא פקעה יהדותו וקידושיו קידושין!

דעות שישראל שהמיר הריהו גוי
אומנם יצוין כי יש דעות שחולקות, וסוברות כי ישראל שהמיר דתו כבר אינו ישראל והריהו כגוי:
א. העיטור אות ק - קידושין דף עח טור א כתב:

"בתשובות דקמאי משום דחילל שבתות אינו כישראל שנ' ביני ובין ישראל כל המשמר נקרא ישראל ותניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל תנן מן המומר ליין נסך ולחלל שבתות בפרהסי'. הילכך מחלל שבתות בפרהסי' עכו"ם הוא וקידושיו לאו קידושי".

ב. הטור אבן העזר הלכות קידושין סימן מד הביא דעה:

"וי"א דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד כו"ם דינו כעכו"ם גמור ואין קדושיו קדושין".

ג. הטור אבן העזר הלכות יבום סימן קנז כתב:

"כתב רב שרירא גאון נפלה לפני מומר כיון שהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתעגנה עד דחליץ לה ורב יהודה כתב אי כד נסבה בעלה הוי יבם מומר לא בעי חליצה מיניה ואם היה הבעל מומר ויושבת תחתיו ומת בהמרותו בלא בנים אינה צריכה יבום דהא לאו אחיו הוא ואין זקוק לה חליצה ע"כ".

כלומר, לדעת רב יהודאי גאון מומר אינו נחשב אחיו לעניין ייבום וחליצה, ונראה שטעם הדבר מפני שנחשב כגוי וממילא הריהו זר ואינו קרובו. כך נראה שהבין הרשב"א ביבמות כב., וכך דעת המהר"י מינץ בסימן י"ב. אמנם ניתן לדחות זאת ולומר שאין ראיה שדעת רב יהודאי גאון שנעשה גוי וצריך גיור ואין קידושיו קידושין, אלא שאינו נקרא אחיו במצוות וממילא אינו בכלל פרשת ייבום, וכך נראה מדברי האור זרוע א יבום וקידושין סי' תרה.

ד. בשו"ת הרדב"ז חלק א סימן שנא כתב כך:

"דקדושי מומר לאו דאורייתא נינהו אלא משום חומרת אשת איש אמרו מומר שקדש חוששין לקדושיו דמדין תורה הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו והכא חששא הוא שמא בעל לשם קדושין שהרי אינה ודאי מקודשת שאם בא אחר וקדשה קידושי ודאי תפסו בה וכן כתבו בהדיא שהיא ספק מקודשת וכיון דהוי ספיקא באיסורא דרבנן אזלינן בה לקולא שהרי הדבר ספק אם בעל לשם קדושין או לשם זנות ואת"ל בעל לשם קדושין אין קידושין תופסין מן התורה אלא מדרבנן".

ה. בתשובת ב"י דיני גיטין וגירושין סי' יד הביא מחלוקת בינו לבין ר' מנחם הבבלי, דדעת ר' מנחם הבבלי שנחשב המומר לגוי ואילו דעת הבית יוסף שאינו נחשב גוי.

ו. המהרש"ל בחכמת שלמה מסכת יבמות דף טז עמוד ב כותב שמי שנהג כגוי, אע"פ שנולד לאם יהודיה, צריך גיור:

כשנוהג עצמו כעובד כוכבים הרי הוא כשאר עובד כוכבים וכמעט שאין בהם דין ישראל ודוקא כשמתגיירים הרי הם כשרים.

ז. המהרי"ט אלגאזי הלכות בכורות פרק ח דף נו עמוד א (בדפוס וילנא) אות סה מבאר את דברי המהרש"ל הנ"ל שדינו נכון במקרה שהאב גוי והאם יהודייה דווקא:

ולעד"נ דודאי כוונת רש"ל הוא ע"ד האמור דכיון דשדינן ליה בתר אביו דמשו"ה לא הוי ממזר, ושדינן ליה בתר בת ישראל דמשו"ה הוי פגום לכהונה, ונמצא דכפי"ז יש בו צד גיות וצד ישראל, הנה כן הדבר תלוי במה שיתברר, שאם ינהוג כגוי מתחלה הרי למפרע משעת לידה דינו כגוי ולאו כישראל מומר, ואם יתנהג מתחלה כדין ישראל הרי למפרע משעת לידה דינו כישראל, דבהכי ל"ק מידי על רש"ל.

ח. המהרשד"ם בחלק אבן העזר סימן י כתב בעניין זה באריכות, והגן על שיטה זו מהקושיות שיש עליה, מהגמ' ביבמות מז: שאומרת שגר שחזר בו נקרא ישראל מומר וקידושיו קידושין, ומהגמ' בסנהדרין מד. שאומרת שישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא.

ט. בשו"ת דברי יציב חלק אבן העזר סימן סב כתב שגם להסוברים שאפילו מומר נקרא עדיין ישראל ונאמר עליו "אע"פ שחטא - ישראל הוא", היינו דוקא אם משייך את עצמו לעם ישראל בדרך כלשהי, אבל אם התנצר או התאסלם ורואה את עצמו כנוצרי או מוסלמי, ונטש לגמרי את יהדותו – בזה לכולי עלמא דינו כגוי.

דעת רוב הפוסקים ובעלי השו"ע
למרות הדעות הנ"ל שסוברות שמומר דינו כגוי דעת השו"ע, הרמ"א ורוב הפוסקים שאינו צריך גיור כלל וכלל:

השולחן ערוך אבן העזר סימן מד סעיף ט כתב "ישראל מומר שקידש, קדושיו קדושין גמורים". השולחן ערוך אבן העזר סימן קנז סעיף ה כתב "אם המת היה מומר, אשתו זקוקה לאחיו", ומשמע שגם רשאי לייבם (דדעת השו"ע שאפשר לייבם בזמן הזה), ואין שום ספק בדבר. גם השולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף יב כתב "ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין."

הרמ"א לא חלק על השו"ע בכל המקומות הנ"ל, והוסיף ביורה דעה סימן רסח סעיף יב "ישראל מומר שעשה תשובה, א"צ לטבול; רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני ג'". כלומר, הוא כותב בפירוש שאין שום צורך בגיור כלל וכלל אלא רק מדרבנן עליו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות ותו לא.

גם בעניין שיטת המהרש"ל, המהרי"ט אלגאזי וכו' הנ"ל הוגש ערעור על פסק הדין של ביה"ד חיפה שהצריך גיור, והחלטת ביה"ד הגדול, הגרי"ש אלישיב, הרב ז'ולטי והרב גולשמידט (גדולי הדיינים בבתי הדין הרבניים) הייתה לקבל את הערעור:

דעת המהרי"ט אלגאזי בחידושיו בריש בכורות, כי הולד הנולד לבת ישראל מעכו"מ, הוא כנוכרי אם נתגדל אצל אביו הגוי, וצריך גירות לפי הדין, אולם להלכה נקטינן דלא כמהרי"ט אלגאזי, והנולד הוא לפי הדין, ישראל גמור לכל דבר... לפיכך אנו מחליטים... המערערת ובניה הם יהודים גמורים ואין צורך לגירות כלל" ע"כ.

ניתן ביום כ"ד באדר שני תש"ל, וחתומים: דייני ביהדה"ג: יוסף שלום אלישיב, בצלאל זולטי, אליעזר גולדשמידט".

זאת ועוד, נראה שמלבד המהרש"ל (ואותם שהלכו בעקבותיו ויישבו את דעתו) לא מצאנו מי מהראשונים או גדולי האחרונים המובאים לעיל, שאומר בפירוש שמומר צריך גיור, ויותר מסתבר לומר שמה שכתבו שקידושיו אינם קידושין הוא משום שכל המקדש על דעת חכמים מקדש, ומה שאינו אחיו לעניין חליצה הוא מפני שאינו אחיו במצוות (וכן מוכח מלשונו של רב יהודה גאון בנימוקו לפטור האישה מייבום וחליצה וז"ל, "אינה צריכה יבום דהא לאו אחיו הוא ואין זקוק לה חליצה"), ודלא כפי שנקטו בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן ח ובשו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן קז בביאור אותם שיטות ראשונים וגדולי האחרונים כנ"ל.

מכל זה ברור שדעת השו"ע והרמ"א וגדולי הדיינים כהסוברים שיהודי שהמיר את דתו נשאר יהודי גמור, ומכיוון שאת מימיהם אנו שותים וביה"ד מחויב לדעתם וכך יש לפסוק ולהורות, לכן להלכה ולמעשה יהודי שהמיר דתו הריהו יהודי ואין מקום לגיור כלל וכלל.

הסבך החוקי : לפי החוק צריך גיור, אך לפי ההלכה אין מקום לגיור
אך לפי החוק אין זה משנה, מבחינת החוק מי שהמיר לנצרות הוא נוצרי ולא יהודי, ולכן הסבתא, האימא והמבקש הם נוצרים לפי החוק, שכן הם בני דת אחרת. אומנם המבקש עבר השבה ליהדות, ואם כן הוא בן הדת היהודית, מכל מקום אינו בן לאם יהודייה לפי החוק ולא עבר גיור, ולפי חוק השבות אינו יהודי: ""יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".

לפיכך אנו נתונים במצב מורכב, שמחד גיסא לפי ההלכה המבקש אינו צריך להתגייר והוא יהודי, ולא רק שאינו צריך אלא אפילו אם ירצה לעבור הליך גיור אינו יכול להתגייר מכיוון שלא ניתן לגייר אדם שהוא יהודי לפי ההלכה, ומאידך גיסא החוק דורש ממנו להתגייר, ולכאורה אין לו שום דרך להפוך להיות יהודי לפי חוק השבות!

פתרון לסבך החוקי – הוצאת תעודת המרה
אומנם נראה שהפתרון החוקי לבעיה הוא כדלהלן:

המרת דת חוקית של אדם לדת היהודית היא הליך מקביל לגיור. חוק השבות אינו מצריך גיור בצורה מסוימת דווקא, דהיינו גיור אורתודוכסי, מילה וטבילה לשם גירות. ראיה לכך היא מפסקי ביהמ"ש העליון שעם השנים הכשיר כל גיור שנעשה בקהילה יהודית מוכרת גם אם אינם פועלים לפי כללי ההלכה, בתחילה בחו"ל ולאחר מכן גם בארץ, ראה בג"ץ 264/87, 723/88 התאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש"ס נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים; בן רפאל נ' שר הפנים ועוד. לפיכך כל המרת דת ליהדות שנעשית בקהילה מוכרת נחשבת גיור בעיני חוק השבות.

לפי פקודת העדה הדתית (המרה) שינוי דת מבחינה חוקית יכול להתבצע כפי האמור בפקודה, דהיינו ע"י הליך של המרת הדת וקבלת אישור רשמי מראש העדה הדתית:

הפרוצדורה עם המרת עדה בעדה מס' 15 לש' 1947:
2. (1) אדם שהמיר את עדתו הדתית ורוצה כי תינתן נפקות חוקית לאותה המרה, יקבל מאת ראש העדה הדתית שאליה נספח, או מאת האדם שמינהו או הכיר בו ראשה של אותה העדה הדתית כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב, תעודת אישור, המעידה שנתקבל אל אותה העדה הדתית, ויודיע את העובדה לממונה על המחוז במחוז שבו הוא יושב.

(2) כשתנוח דעתו של הממונה על המחוז בדבר זהותו של המבקש ומשתוראה לו תעודת האישור המוזכרת בסעיף קטן (1), ירשום את דבר המרת העדה ויתן למבקש תעודת אישור על אותו רישום.

(3) הממונה על המחוז ישלח העתק של תעודת האישור על אותו רישום לראשה של העדה הדתית שאליה נספח המבקש, וכן לראשה של העדה הדתית שעמה היה המבקש נמנה קודם לכן.

במקרה דנן המבקש המיר את דתו מנצרות ליהדות בדרך של השבה ליהדות שהתבצעה ביולי 2022. כדי להשלים את ההמרה מבחינה חוקית יש להוציא למבקש תעודת המרה. לאחר שהליך זה יושלם לכאורה אין מניעה מלהכיר בו כיהודי גם לעניין חוק השבות, היות שנעשה הליך מקביל לגיור.

לפיכך ביה"ד ישלים את המרת דתו של המבקש בדרך של הוצאת תעודת המרה, ומקווה שבזה יבוא עניינו של המבקש על מקומו בשלום.

החלטה זו מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ו' באדר א התשפ"ד (15/02/2024).

הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד
הערה: מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה