לפנינו ערעור על פסק הדין בתביעת המדור של האם. האם מערערת על פסק דין של בית הדין האזורי באר שבע שפסק בתאריך כ"ב במרחשוון התשפ"ד (6.11.23) כדלקמן:

ד. באשר להפחתת המזונות בית הדין מחליט כי מאחר ולאם נכס שרכשה באילת ובנוסף [היא] משכירה יחידת דיור בסך של כ־2,900 ש"ח בחודש האב פטור מרכיב המדור בסך 1,000 ש"ח (סכום זה מופיע בתיק 1149691/7 בפסק דין מיום 2.5.18).

בהחלטה נוספת שניתנה למוחרת היום צירף בית הדין האזורי נימוקים וכך כתב:

בין דייני ישראל קיימת מחלוקת אם אישה שרכשה דירה ויש עליה משכנתה ובדירה גרים גם ילדי האב – אם עליו לשאת במדורם. יש הסוברים שהאב פטור מאחר שדירה שרכשה האם לעצמה ומשלמת משכנתא [...] להגדיל את מסת נכסיה ואין כל היגיון שהאב שהתגרש ממנה יעזור לה לצבור נכסים. אך יש הסוברים שעדיין האב חייב בחיוב מזונות ילדיו ואין כל קשר בין מה שהאם צוברת לעצמה ובין חיובו [...]

יש לזכור שבשולחן ערוך לא מופיע מצב של חיוב מדור כלפי ילדים כאשר האם גרושה, אלא שמכל מקום בתי הדין נוהגים לחייב זאת מאחר שזה הולך לילדים ולהם הוא חייב. אבל אין לך בו אלא חידושו, ולהוסיף חידוש על חידוש ולחייב את האם כשיש לה – לדעתי אין לכך מקום בנסיבות תיק זה.

על החלטת בית הדין האזורי שאין לחייב את האב במדור ילדיו מאחר שלאם דירה בבעלותה ושם גרים הילדים – מערערת האם.

טענות האם
1. האם טוענת כי האב חייב במזונות ילדיו ונכלל בחובת חיוב זה גם חובת תשלום מדור לילדים בחלק יחסי בהתאם למספר הילדים.

2. בנידון דידן האב משלם 1,100 ש"ח בעבור כל בת, סכום שהוא נמוך מהמקובל ובנוסף היה מחויב בסך של 1,000 שקל בעבור חיוב המדור. הצדדים מכרו את דירתם, בתמורה שקיבלה האישה – האם, כ־200,000 ש"ח, ובעוד כספים והלוואות שנטלה מהבנק ומקרובי משפחתה קנתה האישה דירה לה ולילדיה והיא פורעת הלוואת משכנתה. האם טוענת כי היא לא מבקשת 40% מסך הלוואת המשכנתה שהיא משלמת, אלא מבקשת 40% משכר דירה שהייתה משלמת כמקובל באזור זה לו הייתה צריכה לשכור דירה.

3. גם סכום המזונות לא משולם כסדרו.

4. עוד טענה האם על פגמים פרוצדורליים שהיו בניהול ההליך והדיון.

טענות האב
האב טען להרחבת חזית בידי האם. בנוסף טען כי האם משכירה יחידת דיור המניבה לה כ־3,000 ש"ח שהם יותר מ־40% מסך עלות המדור ולכן אין לחייבו בדמי מדור בסך 1,000 ש"ח. על טענות המערערת על פגמים פרוצדורליים שהיו בניהול ההליך והדיון הגיב ואמר כי כך נעשה דבר יום ביומו ולא היתה כאן חריגה נגד האם.

דיון והכרעה
בית הדין מקבל את הערעור. לאב יש חיוב מוחלט לדאוג לקורת גג לילדיו וחובו במדור ילדיו לא מותנה בשום דבר.

נבאר דברינו גם במישור העקרוני וגם באשר למקרה דנן.

בית הדין פסק באופן עקרוני שמאחר שהאם רכשה לעצמה דירה ויש לילדים היכן להתגורר, אף אם היא משלמת חוב משכנתה ויש לה הוצאות בעבור המדור – הללו הוצאות בגין רכיב הוני ואין חובה על האב להשתתף בתשלום זה שהוא לצורך האם.

בפסק דין ארוך שלנו, בבית הדין הגדול, מכ"ג בטבת תשפ"א (7.1.21) בתיק 1241751/2 (פורסם), עסקנו ביסודות חיובי מזונות וגדריהם ופסקנו כי יש חובה על האב להשתתף במדור ילדיו. וכך כתבנו שם:

הכללת חיוב המדור וחיובים נוספים בחובת המזונות

אף שבלשון הגמרא (כתובות מט, ב וסה, ב) לא הוזכר אלא חיובו של האב במזונות "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו" "אבל זן קטני קטנים" מכל מקום חייב האב בכלל חיובו זה גם ביתר צורכיהם של ילדיו – צורכי הגוף כרפואה, ביגוד ומדור, וצורכי הרוח – חינוך – שהחיוב בהם אף קדום יותר, ומקורו בברייתא (קידושין כט, א) שהובאה לעיל המונה את חובת האב ללמד את בנו תורה ואף אומנות.

כך, בנוגע לחובת המדור, מבואר בשו"ת ר"י מיגאש (סימן ס):

שאלה: ראובן – מתה אשתו, ולו ממנה שלש בנות ושני בנים ונשא את רחל, וילדה לו בת, ונפטר לבית עולמו [...] ועמדה רחל ותבעה כתובתה [...] אחר כך תבעה מזונות בתה. אמרו היתומים "תשב אחותנו עם אחיותיה", ואמרה אמה "לא כי אם עמי ותתן לו חלקה בשכירות הבית"..

תשובה: מי שהורה שאין היורשין מחוייבין לשכור ליתומה מדור לדור בו לא הורה כדין, לפי שאם היתה רחל זאת נשארת עדיין במיגר אלמנותה אז היו יכולין לומר לה "תדורי עמנו בבית את ובתך, ולא תטריחנו לפרוע שכירות". אמנם זאת כבר קבלה כתובתה ונתפרדה מהם, ואי אפשר לה לדור עמהם עוד, וקיימא לן הבת אצל אמה. והראוי הוא שתשכור רחל זאת בית ויהיה חציה שכירות על היורשים מצד הבת והחצי על רחל.

הרי לנו שפשוט לו לר"י מיגאש שחובת יורשי האב לזון את בתו מנכסי הירושה כוללת את חובת המדור. ולא זו אף זו: חובה זו צופנת בחובה את חובת התשלום בעבור המדור הטוב והראוי לבת מכוח הכלל "הבת אצל אמה" ואין אפשרות להיפטר ממנה בהצעה מגורים במקום אחר, ואם שוכרת האם דירה לה ולבת – מחצית מעלות השכירות נזקפת לחובת יורשי האב המחויבים במדורה של הבת.

כך הורה תלמידו, הרמב"ם (הלכות אישות פרק יג הלכה ו):

ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד, זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור, וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו.

כך נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עג סעיפים ו–ז) וכך פירש המגיד משנה (הלכות אישות שם):

ולא האשה בלבד וכו' – זה פשוט שהפרנסה והכסות הרי הן כמזונות וכן הזכירו בגמרא בהרבה מקומות פרנסה בכלל מזונות [...] זה הכלל וכו' – כן מוכיח בפרק מציאת האשה (שם סח) שהבנות – אף על פי שאין בלשון התנאי אלא "תהויין בביתי ומיתזן מנכסי" שיש להם לבוש וכסות, והוא הדין לכל מקום.

כך ממילא גם לגבי הילדים שגילם עולה על שש לאחר הרחבת החיוב כאמור (ובפרט שאף לו היה החיוב מעל גיל שש נותר כחיוב צדקה גרידא, הלוא גם צדקה כוללת גם את אלה "די מחסרו אשר יחסר לו").

ובהמשך פסק הדין שם:

יישום הדברים
הוזקקנו להקדמות דלעיל ולביאור השלכותיהן להלן משום שהן נוגעות גם לשאלות העקרוניות, לאו דווקא לנדון שלפנינו, ובייחוד על רקע טענות שנשמעו לאחרונה כביכול דמי המזונות המקובלים בבתי הדין (אף כמינימום) מופרזים הם. נבאר אפוא את היוצא מדברינו דלעיל:

א. ילד הגר בבית אימו – אף אם אין מגוריו מטילים על האם הוצאות של שכר דירה, היינו אף אם הדירה בבעלותה, ואף אם לא הוציאה הוצאה יתרה לקניית הדירה כדי שזו תכיל גם את הילד ירשה דירה – זכותה לדרוש מהאב החייב במדור הילד דמי שכירות בעבור חלקו היחסי של הילד.

על בסיס עיקרון הלכתי זה מקובלת כיום בבתי הדין ובבתי המשפט שומת דמי מדור המעמידה את חלקם של הילדים – המוטל על האב – על כשלושים אחוזים מעלות שכירותה של הדירה כשמדובר בילד אחד וחלק גדול יותר כשמדובר ביותר מילד אחד. כך כאמור אף אם אין האם נזקקת לשכור דירה אלא גרה בדירה שבבעלותה וכל שכן כשאכן נזקקת היא לכך, שכן המפורסמות אינן צריכות ראיה והכול יודעים שבדרך כלל כשמתווספים למשפחה ילדים נזקקת המשפחה לדירה גדולה יותר שעלות שכירותה גדולה יותר.

נוסיף בעניין זה כי במובן מסוים מדובר בהקלת הנטל מעל האב בהשוואה לאמור בתשובת הר"י מיגאש שהובאה לעיל, שבה נקט הר"י מיגאש כדבר פשוט בעלות מדור הבת הוא מחצית מעלות שכירות הדירה שבה גרות האם והבת, אף שמדובר בבת אחת בלבד. אכן אפשר שנורמות החיים בזמננו, השונות משהיו בזמן הראשונים, עשויות להשפיע על חישוב חלקם של הילדים במדור. ואפשר גם שהנוהג מביא בחשבון שאכן יש שהאם שוכרת דירה יקרה יותר משיקוליה שלה ולאו דווקא מחמת צורכי הילדים (וכנ"ל), ועל כן נקבעה השתתפות מופחתת של האב בבחינת 'פשרה' או 'דין כעין פשרה' שתכליתם לחסוך התדיינות בשאלה אם אכן עלות השכירות וגודל הדירה סבירים הם ולהותיר התדיינות זו רק למקרי קיצון. ועל כל פנים נראה שכל עוד אין טענה כי עלויות השכירות חריגות הן – לא יוכל האב לטעון כי על האם להוכיח שאכן חלקו של הילד או תוספת העלות הנגזרת ממגורי הילד עם האם הם כמקובל. זאת משום שאי אפשר לחשב את חלקו של הילד בכל מקרה לגופו באופן מדויק, אומנם המוציא מחברו עליו הראיה אבל בדבר שאי אפשר לעמוד עליו רשאי בית הדין לפסוק 'דין כעין פשרה' (חושן משפט סימן יב סעיף ה), ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב'פשרה' שלכאורה מטיבה עם האב (לפי היוצא מדברי הר"י מיגאש וכנ"ל), שאינו יכול להלין עליה, עוד יש לדון שחיובו של האב בחלק יחסי זה – ללא צורך בהוכחה – יכול להתבסס אף על 'מנהג המדינה', ואין כאן מקום להאריך.

מכל האמור פשוט ובסיסי שדמי מדור בעבור ילד אחד כמעט בכל מקום בארץ לא יפחתו מ־1,000–1,500 ש"ח. ומאותם טעמים יש לקבוע גם כי השתת 30% מהוצאות החשמל, הגז, המים והארנונה בדירה שבה גרה האם עם הילד על אבי הילד – סבירה ומוצדקת היא כל עוד לא מדובר בהוצאות מופרזות.

יוצא מתשובת הר"י מיגאש (שהובאה בפסק הדין האמור) כי יש חובת מדור לא רק על האב אלא אף על יורשיו כלפי לילדיו. וכן משמע שפסקו הרמב"ם והשולחן ערוך. ברור כי אם האם לא הייתה מלינה את הילד אצלה בדירתה, היה האב צריך לשכור מדור בעבור הילד. ומה לי אם האם שוכרת דירה בעבורה ובעבור ילדיה והאב משתתף בעלות שכר הדירה או שהאם קונה דירה ומשלמת משכנתה – עדיין חיוב האב קיים.

לאור זאת סבור בית דיננו כי האב חייב במדור ילדיו אף אם לאם קיימת דירה בבעלותה.

נכון הוא כי יש לעיין ולהתחשב לעניין גובה התשלום בפער בין שכירות דירה זולה ליקרה והוא הדין להבדל שבין שכירות דירה לבין תשלום משכנתה. אבל עצם חיוב האב במדור הוא ברור.

בפסק דין נוסף של בית הדין הגדול שגם עליו חתומים חלק מחברי הרכב זה, בתיק מספר 1336937/2 (הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב מיכאל עמוס), פסק דין מיום ט' במרחשוון תשפ"ג (3.11.22), שכותרתו "חיוב האב בתשלום בגין מדור הילדים אף שהוא בבית שבבעלות האם ואין היא משלמת שכר דירה בגינו". נפסק:

ב. אף שהאב פטור לממן תשלומים עבור הדירה שקנתה האם, שבקנייה זו מרבה את הונה, האב חייב לשלם מדור ילדיו, ואף שלאם יש מדור – אין היא מחויבת לאפשר מגורי הילדים במדורה ללא תמורה.

ג. האב ישלם סך 40% מדמי שכירות דירת ארבעה חדרים באזור שבו גרו הצדדים בעבר ושהאם ממשיכה לגור בו.

ותורף הדברים שם הוא שמאחר שאם האם היתה קונה דירה ומשכירה אותה לאדם זר ואילו לילדים ולעצמה הייתה שוכרת דירה, היה האב צריך להיות שותף באופן יחסי בתשלום השכירות לילדים – מה בכך שיש לאם דירה והיא משלמת בגינה חוב משכנתה? אין זה מפקיע את חיובו של האב. ואם בחרה האם לא להשכיר את הדירה שקנתה אלא לגור בה, מה בכך שהיא משלמת לפירעון המשכנתה ולא לשכירות? ולכן יש לחייב את האב בחלק יחסי, אלא שנכון הוא שאם תשלום המשכנתה הוא סכום גבוה, נתחשב בטענת האב והוא יחויב לשלם כשיעור שכירות של אותו אזור ולאו דווקא 40% מסך המשכנתה.

והביאו שם ראיה שאין האישה חייבת לתת לילדים לדור בחינם מאישה מינקת שנתגרשה מבעלה שחובת האב לשלם לה על כך. וכך כתבו שם:

משכך חיוב האב לשלם השתתפות בדמי מדור אך רק הנצרך והראוי להם, ומשכך יש לחייב את האב בתשלום 40% משכר דירה בת ארבעה חדרים באזור זה שהוא [=חלק זה של 40%] צורכם וראוי להם, אך לא בתשלום דמי השכירות של הדירה שקנתה האם או באחוז מסכום המשכנתא, שהרי תשלום המשכנתא הוא עניינה של האם – לממן את הדירה שקנתה, ובזה ודאי שאין האב מחויב, אלא שעם זאת את שיעור דמי מדור ודאי חייב לשלם עבור ילדיו.

לאור זאת חייב האב בתשלום דמי מדור באופן יחסי בהתאם לסך השכירות שבאותו מקום.

לפני סיום נציין להרצאתו של חבר ההרכב הדיין הרה"ג מיכאל עמוס שניתנה בכנס הדיינים בשנת התשפ"ב (נמצא כעת בעריכה וטרם פורסם) שם התייחס לטענה שתשלום חוב המשכנתא של האם לרכישת הדירה אינו הוצאה בעבור המדור אלא השקעה מניבה ושההוצאה הזו הינה 'רכיב הוני' . וכן ביחס לטענה שמדובר כאן במקרה של זה נהנה וזה לא חסר. וכך אמר שם:

הילדים נמצאים אצל האימא – היא אפוטרופוס שלהם, כל החיובים כלפיהם מוטלים על האב ולא עליה, היא אינה שונה מאפוטרופוס אחר. אפוטרופוס שהוציא על יתומים – זכאי לתשלום. אפילו אם לא מינוהו אפוטרופוס אלא "יתומים שסמכו אצל בעל הבית" מעצמם "וזן אותם משלו" – זכאי לתשלום ו"לא הניח מעותיו על קרן הצבי" (חושן משפט סימן רצ סעיף כה). האם לאפוטרופוס ששוכר בית לגור בו עם היתומים לא נשלם על החלק שלהם בשכירות? גם אפוטרופוס שיש לו בית משלו – וגם אם אין לו 'משכנתה' – ודאי שצריכים לשלם לו על מגורי הילדים אצלו. אי אפשר לומר לו 'זה נהנה וזה לא חסר' אם הוא תובע תשלום, כך בוודאי אם תבע תשלום מלכתחילה ולכאורה גם אם לא תבע בפירוש מדור כיוון שידוע שכלל האפוטרופסות שנטל על עצמו היא בתשלום, ואפילו אם לא נאמר הדבר בפירוש "לא הניח מעותיו על קרן הצבי", שוודאי בסתמא דעתו לתשלום גם בעבור המגורים. אין חילוק בין אימא לאפוטרופוס.

ועוד שם:

תביעת התשלום מחייבת כמו אמירת "צא", בעל הבית אינו חייב להניח לחברו לגור בביתו חינם, וכשמגלה דעתו כך והלה אינו יוצא, חייב לשלם. וכך גם כאן. ברור שהאם צריכה להיות עם ילדיה בבית, כיוון שזו טובתם, אבל החיוב לממן את טובתם זו הוא של האב, ואם היא אומרת שדורשת ממנו תשלום, מדוע לא יתחייב לשלם?!

[...] כאן 'מידת סדום' היא לומר לאם "אם את רוצה שהאב ישלם את שהוא מחויב, תשכירי את הבית שקנית ותשכרי בית אחר" [...]

בדברים אלה הוסבר שאין בענייננו פטור מחמת 'זה נהנה וזה לא חסר' שכן ודאי שהאם חסרה ואף שהיא צריכה לשכור דירה בעבורה וממילא ידורו שם הילדים – מדורם גורם לה לחיסרון הן בבית עצמו, באחזקתו, הן – וזה חיסרון משמעותי יותר – בעצם הפרטיות ויכולת השימוש. כשגרים אנשים נוספים בבית יש לכך השפעה ישירה על שאר הדיירים. אין לומר לאם "את לא חסרה" שכן ודאי הוא שכשיש דיירים נוספים יש חיסרון בשימוש בבית, ומה עוד שכשהאם תובעת מראש ואומרת לאב "שלם" הווי כמו בעלים שאומר לדייר "צא", שאי אפשר לומר שמחל או ויתר על זכותו ועל ממונו. לכן האב חייב לשלם וכפי שפסק המחבר בשולחן ערוך חושן משפט (סימן שסג) שאם גילה דעתו דלא ניחא ליה, רשאי לדרוש תשלום.

לגבי היות המשכנתה רכיב הוני, כבר ציינו כי מה לי תיושם אם חובת האב להשתתף בתשלום השכירות בעבור ילדיו כפשוטה או בתשלום חלק מעלות המשכנתה 'ואפוכי מטרתא למה לי'. ובאופן חריף יותר נאמר כי 'מידת סדום' היא לדרוש מהאם להשכיר את דירתה שקנתה ולשכור דירה אחרת כדי לחייב את האב לשלם 'שכירות'.

לטענות נוספות שהיו לאם בדבר ניהול ההליך איננו רואים צורך להזדקק בפסק זה.

מסקנות לאור האמור והוראות
א. בית הדין מקבל את ערעור האם ומחזיר את חיוב האב במדור.

גובה החיוב הוא 1,000 ש"ח כפי שהיה. אם האב סבור כי עלות שכירות באזור זה נמוכה יותר רשאי הוא להגיש בקשה מטעמי שינוי נסיבות לבית הדין האזורי.

ב. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בשבט התשפ"ד (6.2.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה