דיין א'
בפנינו תביעת גירושין של האישה וכן תביעתה לכתובה בסך 2,000,000 ש"ח, ותביעת נגד של הבעל לשלום בית.

יצוין כי התובעת הודיעה לבית הדין יותר מפעם אחת במהלך הדיונים, שאם הבעל ייאות ליתן לה את גיטה לאלתר, היא תוותר על כתובתה. הבעל לא נענה להצעה זו בשעתו, ולכן ניתן פסק דין זה בחיוב גט. פס"ד בעניין כתובה יינתן בנפרד, אם יהיה צורך בכך, כאמור להלן.

עוד יש לציין כי ענייני הרכוש נדונים בביהמ"ש לענייני משפחה, וככל הידוע לבית הדין, טרם ניתן פסק דין בעניינם.

רקע עובדתי
הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשנ"ח (1998), ונולדו להם ארבעה ילדים משותפים. כיום רק אחת מהם היא קטינה, ילידת 2010. הצדדים התגוררו לאחרונה ב......

בחודש 5/2020 האישה עזבה את הבית [לדבריה ב-10.5.2020 ולדברי הבעל ב-8.5.2020], ועברה לגור בבית הוריה עם הילדים. לאחר כחודש וחצי, בסוף חודש יוני 2020 עברה לדירה שכורה ב[ק']. הצדדים גרים בבתים נפרדים מאז.

ביום 17.5.2020 הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך. במסגרת הליך יישוב הסכסוך, נעשה ניסיון לשלום בית, וביום 12.8.2020 הגישו הצדדים בקשת להקפאת הליכים למשך שלושה חודשים, ואף צרפו "הסכם זמני לתקופת הקפאת הליכים", שבו נכתב (סעיף 4): "במהלך שלושת החודשים, ינסו הצדדים לשקם את חיי נישואיהם (להלן: "ניסיון שלום בית") ויעשו כל מאמץ משותף לחיות בשלום בית". הניסיון נשא פרי חלקי, והצדדים חזרו לחיי זוגיות חלקיים הכוללים קיום יחסי אישות, תוך המשך מגורים בבתים נפרדים, למשך שנה ויותר, עד לקראת סוף שנת 2021.

ביום 22.12.2021 הגיש הבעל שוב בקשה ליישוב סכסוך.

ביום 28.2.2022, לאחר תום תקופת עיכוב הליכים, הגישה האישה תביעת גירושין וכתובה. תביעת הגירושין היא זאת העומדת לפנינו בפסק דין זה. הבעל הגיש כתב הגנה לתביעות אלו ביום 5.4.2022.

ביום 16.5.2022 הגיש הבעל תביעה לשלום בית.

ביום כ"ט בסיון תשפ"ב (28.6.2022) התקיים הדיון הראשון בתביעת הגירושין.

ביום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022) התקיים דיון הוכחות ארוך בתביעת הגירושין (במסגרתו גם הגיעו הצדדים להסכמה בעניין מזונות הקטינה).

בהחלטה למחרת הדיון, הורה בית הדין לצדדים להגיש סיכומים בתביעת הגירושין, וציין בתוך ההחלטה (סעיף ב):

"בנסיבות של הצדדים שבפנינו, בית הדין ממליץ לבעל לתת גט לאשתו לאלתר, ללא צורך בהגשת סיכומים. יצוין כי האישה הודיעה שאם הבעל יסכים לתת לה גט לאלתר, ללא המתנה לסיכומים ולפסק דין, היא תמחל על כתובתה."

ביום 1.12.2022 הודיע הבעל לבית הדין שהוא לא נענה להמלצת בית הדין, והוא אינו מסכים לבקשת האישה לתת גט. בהודעתו האריך הבעל לתאר את רצונו בשלום בית. הוא ביקש מבית הדין להוציא החלטה נוספת לפנות לאישה שתכבד את רצונו לניסיון ממושך לשלום בית עם טיפולים זוגיים, וציין כי אם לא יצלח ניסיון זה, אז הוא יכבד את המלצת בית הדין לגרש.

במקביל, ב"כ הבעל הגישה באותו יום בקשה לקיום דיון נוסף בתביעת הכתובה ובתביעת הבעל לשלום בית. לטענתה תביעת הבעל לשלום בית לא נידונה כראוי, אלא תביעת הגירושין של האישה.

בהחלטה מיום י' בכסלו תשפ"ג (04.12.2022) הבהיר בית הדין בעניין הבקשה לדיון בתביעה לשלום בית: "דיון הוכחות בתביעת הגירושין הוא הוא דיון ההוכחות גם בתביעת שלום הבית."

סיכומי ב"כ האישה בתביעת הגירושין הוגשו ביום 27.12.2022, וסיכומי ב"כ הבעל בזה הוגשו ביום 26.1.2023.

ביום 11.6.2023 קיים בית הדין דיון הוכחות בתביעת הכתובה, והורה על הגשת סיכומים בתביעת הכתובה, שיהוו המשך לסיכומי הצדדים בעניין תביעת הגירושין.

סיכומי ב"כ האישה הוגשו ביום 18.6.2023, וסיכומי ב"כ הבעל ביום 17.7.2023 [נסרקו בטעות לתיק הגירושין 1266632/6]. ביום 3.8.2023 הגיש ב"כ התובעת סיכומי תגובה.

עיקר טענות הצדדים
טענות האישה
• הבעל התנהג כלפי אשתו באלימות מילולית קשה במשך עשרים שנה, ואף היו אירועי אלימות פיזית בעבר.
• הבעל הוא אובססיבי כלפי האישה, חושד בה, ואף השתיל אמצעי מעקב במכוניתה.
• הבעל התכתב עם נשים אחרות, ואף בגד בה בעבר.
• הבעל נרשם לאתר היכרויות בעודו מתגורר ביחד עם האישה.
• הצדדים פרודים זמן רב, לאחר מספר ניסיונות של שלום בית שלא צלחו. הבעל אינו מתקן את התנהלותו כלפיה. האישה סבלה מבעלה, ואינה מוכנה לניסיון נוסף.
• באשר לטענת הבעל לקיום יחסי אישות בחודש 11/2021, האישה מכחישה וטוענת כי הפעם האחרונה הייתה בחודש 8/2021 בעת שהותם של הצדדים במלון.
• באשר לטענות בדבר התייחסות חיובית שלה לבעל ולמשפחתו בימי האבל, האישה אינה מכחישה את העובדה שהיא באה לעזור, אך היא טוענת שמדובר במחווה אנושית ומשפחתית, שאין לה קשר לזוגיות.
• האישה מכחישה את טענות הבעל על כך שהאישה מוסתת נגדו על ידי בתם של הצדדים ועל ידי בני משפחתה. לדבריה, היא זו שהגיעה למסקנה שעליה להתגרש, ובני משפחתה ובתם של הצדדים רק מחזקים אותה לפעול כהבנתה.
• האישה מכחישה את טענות הבעל, שהיא מסיתה את הילדים נגדו. לדבריה היא פועלת למען הקשר בין האב לילדים, אך הוא, בהתנהגותו כלפיה וכלפיהם, מעורר את התנגדותם.

טענות הבעל
• תביעת הגירושין לאקונית, ומורה שלא הייתה אז לאישה כוונה אמיתית לעתור לגירושין.
• האישה לא הוכיחה עילת גירושין הלכתית המושתתת על בירור עובדה בשטח, כפי הצורך. כדי לחייב בגט יש צורך בבסיס מוכח, ולא בהעלאת ספקות או שאלות.
• האישה מושפעת מגורמים אחרים, ביניהם משפחתה, ואחת מבנותיהם של הצדדים, אשר מעודדים את הגירושין בלי לאפשר לאישה ניסיון הוגן לשלום בית.
• האישה המשיכה בקשר זוגי עם הבעל גם לאחר שעברה דירה. לטענת הבעל היא לנה אצלו לפחות פעמיים בשבוע באופן קבוע וגם בילתה עמו בשבתות וחגים. האישה מודה שבאוגוסט 2021 הם היו יחד בבית מלון, וכן חגגו סוכות יחד עם הילדים. לטענת הבעל הצדדים קיימו יחסים גם באוקטובר 2021.
• האישה רכשה לבעל צמיד זהב ליום הולדתו באוגוסט 2021 (לאחר הפירוד) במסיבה שערכה לו בביתה בנוכחות הילדים. היא נכחה ועזרה לבעל בכל תקופת השבעה על אביו ב-5/2022, וכן פנתה אליו בבקשה שיסייע לה למכור את מכוניתה ב-7/2022.
• כל זה מורה שיש סיכוי ממשי לשלום בית גם בשלב זה בחיי המשפחה, על אף הפירוד הטכני הממושך.
• הצדדים כבר נפרדו בעבר, בשנת 2016 ובשנת 2018, כך שייתכן שהם עוד יחזרו לחיות ביחד גם לאחר הפירוד הנוכחי.
• כל זה סותר את טענת "מאיס עלי", שנועדה למצבים של מאיסות נפשית עמוקה, ולא לאישה הממשיכה להסתייע בבעלה כפי הצורך.
• אף אם יש טענת מאיס עלי, אין כופין את הבעל על כך (שו"ע אה"ג סי' עז סעי' ב), ואף אין מחייבים גט לרוב הראשונים (עי' שיט"מ כתובות סד ע"א, ושו"ת עטרת שלמה ח"א סי' לב ס"ק ו).
• טענת האישה לאלימות הבעל הועלתה בשקר לראשונה בדיון, רק לאחר שהאישה הבינה כי לא קמה לה עילה לתביעת הגירושין.
• טענת האישה על מכשיר מעקב ברכבה נסתרת בתמלול שיחה עם אחיה. בשיחה זו הכחיש הבעל כל מעורבות בנושא, וכן לא הוכח כל קשר של המכשיר לבעל.
• נודע לבעל על קשר מסוים של האישה עם עובד במאפייה, שיש בו משום מעשה כיעור.
• האישה נהגה לקלל ולגדף את הבעל, ואף לאיים עליו.
• האישה מסיתה את הילדים נגד הבעל.

דיון והכרעה
נקדים ונאמר כי בנידון דידן בית הדין רואה פער עצום בין הכרזותיו החוזרות ונשנות של הבעל בדבר רצונו לשלום בית, אל מול ההאשמות הקשות שהוא מטיח באישה כמעט בכל תחום אפשרי. הדברים כה בולטים, עד שקשה מאד ליישב ביניהם בראייה הגיונית, והדעת נותנת, איפוא, שמדובר באחת משתי אפשרויות: או אובססיה המשתלטת על החשיבה ההגיונית, והבעל אכן שבוי באמונתו ששלום הבית אפשרי, או לחלופין בהעמדת פנים שיטתית של רצון לשלום בית (כטקטיקה משפטית, לצורך שליטה באישה, או לצורך השגת הישגים בענייני הרכוש הנדונים בביהמ"ש), בשעה שברור גם לבעל עצמו ששלום בית לא ייכון בבית זה.

כך או כך, בבואנו לדון בשאלת החיוב בגט, אין לנו אלא העקרונות ההלכתיים המסורים בידינו, ומכוחם ניתן פסק דין זה.

עוד נקדים שהאישה טענה לבגידות מצד הבעל. אולם, היא לא הביאה הוכחה ברורה לבגידה או לקשר אינטימי עם נשים אחרות לביסוס טענותיה, וכן לא התברר היקף הדברים אף לטענתה. זאת ועוד, נראה שהבגידה העיקרית הנטענת הייתה בעבר ולדבריה היא סלחה לו על כך וחזרה בינתיים לשלום בית. לכן אין מקום לחייב גט מחמת עילה זו.

כמו כן, האישה לא הוכיחה בצורה ברורה את טענותיה על אלימות פיזית מצדו של הבעל, כך שאין לחייב מטעם זה.

גם טענות הבעל הנגדיות על קשר של האישה עם גבר ממקום עבודתה לא הוכחו. יתר מכך, תיאור הבעל על טיב הקשר אינו עונה לדרישות ההלכתיות של "מעשה כיעור". ספק גדול אף אם עונה הוא לדרישות של "עוברת על דת" אילו התרה הבעל באישה וטען להפסד כתובה מטעם זה, כך שאין משמעות ממשית לטענות אלו, לעניין תביעת האישה לכתובתה. אם יש משמעות לטענות אלו, הרי היא דווקא בהקשר האמור לעיל, שקשה להבין כיצד הבעל טוען טענות כאלה כלפי אשתו [בשפה בוטה ותוקפנית], וממשיך לטעון לשלום בית.

אולם, לאחר עיון בתיק, דעתי היא שהבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר, בהצטרף הנימוקים דלהלן:

א. מאיסות מבוררת, הניכרת היטב לבית הדין
עמדתה של האישה לאורך כל הדיונים בפני בית הדין הייתה נחרצת לגירושין. בנימוקיה, על אף שהם לא הוכחו עובדתית, ניכר כי דבריה כנים, וכי אם יש אמת בדבריה, יש בכך נימוקים משכנעים מאד לרצונה בגירושין. זהו בדיוק הבירור הנדרש מבית הדין בואו לקבוע האם המאיסות היא מבוררת לעיני בית הדין.

נציין בזה כמה מן הדברים שעלו בכתבי בית הדין ובדיונים. נפתח בתגובת האישה לבעל בהודעת ואצאפ מיום 10.2.2022 (צורף לכתב ההגנה) כאשר טען אליה שיש לו המון הוכחות שאחרים משפיעים עליה:

"...אף אחד לא יגיד לי אם להתגרש או לא. זה החלטה שלי, אז אם אתה לא מקבל את זה זה בעיה שלך [...]

דיי, לא יעזור לך. אני אתגרש ממך ויהי מה."

נזכיר גם את דברי האישה בדיון הראשון מיום כ"ט בסיון תשפ"ב (28.06.2022):

"האישה: 20 שנה הספיק לי לסבול מכות קללות אלימות מילולית ופיזית כל מיני האשמות, הבת שלי הצילה אותי אני יכולה להקריא את זה? זה היה לפני חודשיים שהוא ביקש ממנה שתדבר איתי היא רשמה לו: הפסדת בת מהרגע הראשון שקיללת את אימא שלה בגדת בה כפתת אותה השפלת אותה אתה אשם בכל מה שאנחנו עוברים ולא אף אחד אחר, יום יבוא ואני אגיד בבית הדין כמה היית רע לילדים שלך כמה הפחדת אותנו בגלל הצעקות שלך תתבייש לך אני מבחינתך אני מתה יבוא יום ומי שילווה אותי לחופה שלי זה אח שלי.

הבת היום בת 23 אני לא מוכנה לתת שום צ'אנס לנישואין האלה."

וכן העיר בית הדין באותו דיון שהגורמים המשפיעים על האישה לטענתו של הבעל, הם חלק מחיי בני הזוג:

"בית הדין: זה לא משנה מה הבת כתבה השאלה מה הפער ביניכם. שנתיים בבתים נפרדים וחצי שנה שאין קשר זה גסיסה איטית.

הבעל: היו אנשים שמנעו את זה.

בית הדין: הם קיימים.

הבעל: צריך לנטרל את הגורם השלישי ולנסות.

בית הדין: הגורמים האלה הם חלק מאיתנו."

ובהמשך אמרה האישה:

"אם תעמיד ילד ילד ותשאל אותם אם אתם רוצים שאבא שיחזור הם יגידו שלא, הם לא רוצים שאני אחזור לסבל של קללות ואיומים וקמצנות, גם אם הם יגידו לי אני לא חוזרת אליו אני אמשיך לסבול אחרי 24 שנה."

וכן בדיון השני מיום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022):

"בית הדין: ... אנחנו שואלים כדי להבין את עמדה הנפשית שלך: מה ההבדל בין יוני 2021 חודשיים לפני שהייתם במלון שאז נתת לזה צ'אנס לבין היום שאת לא מוכנה לתת שום צ'אנס?

האישה: גם אז לא רציתי. הוא [ניסה] לשכנע אותי אמרתי ניתן עוד צ'אנס. עכשיו אני לא מעוניינת כי אני לא רוצה לסבול. סבלתי מספיק, גם כשהייתי אצלו בסוכות הלכתי בשביל הילדים אכלנו וזהו.

בית הדין: איך בחודש אוגוסט לפני שנה את מקיימת איתו יחסי אישות?

האישה: יש יצרים. ניסיתי ולא הלך. הוא שלח לי מכתב לפני שבוע הכנסתי לתיק וזהו לא רוצה קשר אליו הלוואי שיסתדר עם הילדים שלו."

ושוב, בהמשך:

"האישה: לא יילך. לא מעוניינת. אף אחד לא ישכנע אותי."

הרי שבשלב זו האישה נחושה להתגרש, גם מדעת עצמה, וכבר לא מוכנה לתת צ'אנס נוסף.

נוסיף ונציין שלאורך תקופת ההליכים בבית הדין, העצימה המאיסות של האישה בבעלה. נציין בזה את דברי הצדדים בפנינו בסוף דיון ההוכחות ביום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022):

"הבעל: אני מציע לאישה לנסוע לחופשה לטוס לחו"ל.

האישה: אני מוותרת. אני לא אוהבת אותך. אני שונאת אותך.

בית הדין: שמעת? זה דברים מאוד חמורים מה שהיא אומרת בבית הדין."

נציין גם תמליל הודעת וואצאפ קולי של האישה לבעל מיום 20.3.2022 (צורף לכתב ההגנה):

"...שאני אזרוק אותך שתהיה כמו כלב. לבד בלי הילדים בלי משפחה, בלי אישה, בלי אף אחד. אני נשבעת לך, שגם אם לא יודעת מה יהיה וככה זה ייגמר, אבל העיקר שאני אתפטר ממך."

כבר הארכנו בפס"ד 1129765/2, שעל אף שמלשון הרמב"ם משמע לכאורה שטענת "מאיס עלי" מתארת סלידה רגשית מקיום יחסי אישות, כבר פסק מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סימן קפו) שאין צורך בזה דוקא, אלא כל שאמרה האישה שהיא שונאת את בעלה, הוי כטוענת מאיס עלי, והובא בקצרה בבאר היטב (אה"ע סי' עז ס"ק יב).

בכל זאת, נציין התכתבות אינטימית בין הבעל לאשתו מיום 8.2.2022 (צורף לכתב ההגנה), בה פנה אליה בתחינה לשוב לחיי אישות, אך האישה הביעה חוסר עניין מוחלט בכך:

"הבעל: הסברתי לך שאני מתגעגע ורוצה שנחזור לחיי אישות [...] את אשתי וזה לא בושה לבקש.

האישה: אני לא מעוניינת, ולא חושבת שאני ואתה במצב שיכולים עוד להיות ביחד, אז באמת תחפש לך מישהי..."

טענותיו החוזרות ונשנות של הבעל שהאישה אינה החלטית בדעתה, ומושפעת מאחרים, ועל כן אילו ניתנה לצדדים אפשרות לטיפול וניסיון שלום בית הייתה חוזרת אליו, כמו בעזיבות הקודמות – דינן להידחות. אין ספק שלאחר שלוש וחצי שנים של פירוד והתכתשות הצדדים בבית הדין ומחוצה לו, דברי האישה הנ"ל מהדיון הם ברורים והחלטיים, וכפי שאף ציין בית הדין בדיון.

עוד הוסיפה האישה לטעון, כי הבגידות היו חלק מההחלטה שלה לעזוב את הבית. בבקשה מיום 24.5.2020, כשבועיים לאחר הפירוד (בתיק סעד דחוף 2/ (בקשה למזונות)) כתבה ב"כ האישה:

"8. לאחרונה גילתה האישה כי הבעל אף נרשם כמנוי באתר הכרויות "שליש גן עדן", ואף מחזיק בטלפון נייד סודי באמצעותו הוא מנהל שיחות עם נשים זרות לצורך תיאום מפגשים עמם.

9. נוכח האמור יזמה האישה שיחה עם הבעל, בה הודיעה לו כי גמרה אומר לסיים את קשר הנישואין עמו.

10. להמחשת רצינות כוונותיה עזבה האישה את בית המגורים ועברה להתגורר בבית אמה ביחד עם ארבעת הילדים."

וכעי"ז בתשובת ב"כ האישה מיום 25.5.2020 לפנייתו אליה לעותק של הסכם השכירות (מופיע בכתב הגנה לגירושין):

"4. הריני להודיעך כי מרשתי גמרה אומר לסיים את קשר הנישואין עם מרשך לאחר מסכת של אלימות מילולית, נפשית, כלכלית ואף פיזית אשר הייתה מנת חלקה לאורך שנות הנישואין.

5. לאחרונה גילתה מרשתי כי מרשך אף הגדיל לעשות ונרשם כמנוי לאחר ההיכרויות "שליש גן עד", באמצעותו יצר קשרים עם נשים זרות.

6. לאור האמור, מרשתי עזבה את בית המגורים ושכרה דירה עבורה ועבור ילדיה."

בדיון הראשון ביום כ"ט בסיון תשפ"ב (28.06.2022):

"ב"כ האישה: ... כל זה אחרי שהוא בגד בה.

בית הדין: מתי הוא בגד?

האישה: לפני שנתיים כשעוד הייתי בבית, אני יודעת מזה שהוא מחזיק 2 טלפונים ידעתי כל הזמן שהוא בוגד ושתקתי וסלחתי, כשישבתי שבעה על אבא שלי הוא ישב עם מישהי באשקלון כשהבן שלי עם גבס בשתי הרגליים ושתקתי."

נזכיר את דבריה בדיון השני מיום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022):

"בית הדין: הוא אומר שאת מוסתת?

האישה: הוא מאשים את כל העולם רק לא מאשים את עצמו לא לוקח אחריות על המעשים שלו.

בית הדין: למה את לא מסוגלת לחיות איתו?

האישה: הבגידות שלו אתר היכרויות שיחות עם נשים זה בכל השנים שהיינו ביחד, אלימות מילולית קללות בלי סוף ליד הילדים בגלל זה עזבתי את הבית, הוא הכה אותי בפנים ואלימות מילולית זה יותר גרוע ליד הילדים זונה שרמוטה בוגדת אם אני הולכת לעבוד אני הולכת לבגוד, אני הולכת להביא פרנסה לבית.

בית הדין: מתי הייתה אלימות פיזית?

האישה: לפני 5/6 שנים.

בית הדין: אחר כך המשכתם לחיות עוד שנתיים שלוש?

האישה: עם האלימות המילולית והבגידות הקמצנות לא עוזר כל היום בבית עם הטלפון אני רצה ומתמודדת עם הילדים והכול.

בית הדין: הבגידות היו הסיבה שעזבת?

האישה: ברור."

כמו כן, בדיון השני, ב"כ האישה גם הזכירה מספר שמות של נשים לטענתה הייתה לבעל התכתבות אתם. אולם, הבעל הכחיש את הדברים, וטען שאינו מכיר את הנשים הללו (שורות 339-363, 378).

בדיון ביום מיום ב' באייר תשפ"ג (23.04.2023), ענתה האישה לשאלת בית הדין:

"האישה: היו בגידות, הייתה אלימות, היה טרור כלכלי, אלימות מילולית, הייתה אלימות פיזית, היו קללות, אני עזבתי את הבית לפני כמעט 3 שנים.

בית הדין: מה ההי האירוע הספציפי שבגללו עזבת?

האישה: היו כמה חודשים טובים שלא ישנתי איתו כחודשיים לפני שעזבתי, לפני זה היה יחסי אישות כמו בעל ואישה.

בית הדין: לגבי האלימות הפיזית יש מי שיודע על האלימות הזאת.

האישה: כמה פעמים הייתי בתחנת משטרה, היו מכות, הוא דחף אותי, החטיף לי סטירות, היה דוחף אותי מכה אותי."

אמנם, כאמור לעיל, האישה לא הביאה הוכחה ברורה לבגידה או לקשר אינטימי עם נשים אחרות לביסוס טענותיה, אך טענותיה (בין אם מדובר בבגידה ממש או בהתכתבויות בלבד) מחזקות את טענת מאיסותה בבעלה להיחשב כמאיסות באמתלא ברורה.

בנוסף, לטענת האישה, הבעל היה אובססיבי ועקב אחרי אשתו, ואף השתיל ברכבה מכשיר מעקב, שלטענתה התגלה ע"י אחיה, אולם, הבעל מכחיש מעורבות בזה. (ראה דיון ראשון שורות 115 והלאה ודיון שני שורה 68 והלאה.) בבקשה מיום 28.7.2022 אף הגיש הבעל תמליל שיחה עם האח [של האישה] שהכחיש כל ידיעה ומעורבות בעניין. אף שטענה זו לא הוכחה כדבעי, וכן נראה שמדובר בתקופה תוך כדי ההליך המשפטי, כך שקשה לבנות על פרט זה חיוב לגט כשלעצמו, נראה בכל זאת שהדבר מעיד על אווירה קשה בין הבעל והאישה, וגם פרט זה מצטרף לחזק את מאיסות האישה בבעל.

סיכומו של דבר, בית הדין רואה בעליל מאיסות ברורה של האישה בבעלה, המבוססת על טיעונים עובדתיים לטענתה, טיעונים כאלה שאילו הם הוכחו היה ברור לכל אדם שאין מקום להמשיך לחיות בזוגיות כזו.

מכל האמור עולה כי בנ"ד קיימת עילת גירושין של "מאיסות מבוררת" ללא כל ספק.

ב. הפירוד הממושך
הצדדים נמצאים בדירות נפרדות כשלוש וחצי שנים, ויותר משנתיים מאז שקיימו יחסי אישות לאחרונה אף לדברי הבעל. הצדדים מצויים בהליכי גירושין כבר 20 חודשים, ושנה וחצי מאז קשר חיובי משמעותי אחרון של הצדדים (עת סייעה האישה לבעל כאשר ישב שבעה על אביו), והאישה נחושה להתגרש. במצב זה, אפשר להפעיל את דברי הגר"ח פלאג'י הידועים בספרו חיים ושלום" (ח"ב קיב), שכתב:

"והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא מש"כ בזה בספר החסידים."

אמנם, ככלל אין אנו מחייבים בגט על סמך דברי הגר"ח פלאג'י לבדם, וכבר הארכנו בזה בפס"ד (תיק 1129765/2), אך כצירוף למאיסות מבוררת, ובפרט כשיש עילות נוספות כאמור להלן, יש בדברי הגר"ח פלג'י כדי להכריע את הדין לחיוב בגט.

ג. מרידה הדדית ו/או אובססיה חולנית
כפי שכתבתי בפתח הדברים, בנידון דידן ניכר פער עצום בין הכרזותיו החוזרות ונשנות של הבעל בדבר רצונו לשלום בית, אל מול ההאשמות הקשות שהוא מטיח באישה כמעט בכל תחום אפשרי. הדברים כה בולטים, עד שקשה מאד ליישב ביניהם בראייה הגיונית, והדעת נותנת, איפוא, שמדובר באחת משתי אפשרויות: או אובססיה המשתלטת על החשיבה ההגיונית, והבעל אכן שבוי באמונתו ששלום הבית אפשרי, או לחלופין בהעמדת פנים שיטתית של רצון לשלום בית (כטקטיקה משפטית, לצורך שליטה באישה או לצורך השגת הישגים בענייני הרכוש הנדונים בביהמ"ש), בשעה שברור גם לבעל עצמו ששלום בית לא ייכון בבית זה.

אבהיר כי לדעתי האישית, בנ"ד, שני הדברים נכונים: הבעל אובססיבי כלפי אשתו ברמה שאינה מאפשרת לה לחיות עמו, ועל כגון זה נאמר: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה", ובנוסף, בנ"ד הבעל כבר אינו מנסה לחזור לחיים משותפים, אלא רק לשלוט באשתו, ואולי גם להרוויח משהו בענייני הרכוש, ועל כן קיימת גם עילת "מרידה הדדית", היכולה להקים חיוב בגט מכוח דינו של רבנו ירוחם.

מכל מקום, גם אם לא נקבל עובדתית את קיומן של שתי העילות זו לצד זו, הרי שממה-נפשך, אחת מהן ודאי קיימת.

עילת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה", כאשר היא מוכחת עובדתית, יכולה להוות עילה לחיוב בגט גם ללא עילות אחרות. אולם עילת "מרידה הדדית" משמשת כבסיס לחיוב בגט בדרך כלל בצירוף עילות אחרות.

בנידון דידן, אכן לא הוכחו עובדתית העילות ל"אין אדם דר עם נחש בכפיפה", אך התרשמתי מטיעוני הצדדים, מחקירותיהם, ומן הייחס של הבעל כלפי אשתו בבית הדין ובתכתובות שהוצגו לבית הדין, כי די בכך כדי לחייב את הבעל בגט. ובמשנה תוקף אמורים הדברים במצב המתואר לעיל, שוודאי קיימת אחת משתי העילות, המרידה ההדדית או האובססיה החולנית, ובצירוף הנימוקים האמורים לעיל, פשוט וברור שהבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.

להמחשת האובססיה בייחס של הבעל והתנהלותו המתלהמת כלפי אשתו, נציין עוד מכתב שכתב הבעל לאשתו ביום 15.6.2023 (צורף לסיכומי ב"כ האישה הנוספים בעניין הכתובה מיום 18.6.2023), שבו הוא כותב ומפרט באריכות את תכנית ה"מלחמה" שלו אם יחוייב בגט:

"את צריכה להבין שאני עדיין לא פתחתי במלחמה שלי ואני עדיין מאמין בכול ליבי שיש מקום לתקן ויש מקום לשלום בית.

אבל ביום שאני יחויב בגט אז אני אפתח במלחמה שלי וזה יהיה מלחמה מאוד כואבת...

ואף אסגור חשבון עם כולם. עם אמא שלך...

תביני [פלונית] אין מה להפסיד [...] אני ילחם עד הסוף, גם במחיר של להישאר לבד...

אני לא יתגרש בשביל להגשים לאמא שלך את החלום ואני נישבע בקב"ה...

במלחמה את תפסידי.

יש לך ברירה אחת, בואי נשב נדבר נלבן את הדברים נודיע על הקפאת הליכים בבית משפט, נעשה הסכם שיכלול ניסיון שלום בית לחצי שנה לפחות ואם לא נסתדר נתגרש ביפה לא במלחמה."

נבהיר כי למרות דברי הפיוס בסוף, איום המלחמה המפורט לכל אורך המכתב משקף את הייחס האובססיבי של הבעל, ואינו מורה על מי שבאמת מחזר אחר אשתו מאהבה ומחפש שלום עמה.

בדיון השני, מיום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022), ציטטה ב"כ האישה הודעה מיום (26.3.2022):

"גרושה את לא תהיי גם אם יתלו אותי".

בהמשך הדיון הסביר: "הכוונה הייתה שאני לא ייתן גט על מנת לרצות את חמתי או את הבנות שלי כי צד שלישי חפץ בכך".

גם מכשיר המעקב, שלטענת הבעל לא היה ולא נברא, החיפוש של הבעל אחר האישה במקום עבודתה, הטענות שלו כלפי קשר שהיה לה לכאורה עם אדם מסוים, והעמידה התוקפנית שלו מולה, כל אלה עומדים בחוסר התאמה בולט - לביטויי אהבה ובקשת שלום בית, ואף הם מחזקים את התרשמותי שמדובר באובססיה חסרת כל היגיון, שאינה מאפשרת חיים משותפים.

בהצטרף כל השיקולים דלעיל, המאיסות המבוררת, הפירוד הממושך, והמרידה ההדדית או האובססיה החולנית שאינה מאפשרת חיים משותפים, כל אלו מצטרפים יחדיו לחיוב הבעל במתן גט לאשתו.

עניין הכתובה
בעבר, הביעה האישה מוכנות לוותר על תביעת הכתובה אם יאות הבעל לסדר את הגט לאלתר, כמובא בתחילת פסה"ד.

בנידון דידן, צירוף השיקולים האמור לעיל, נותן תמונת מצב מורכבת בשאלת חיוב הכתובה.

זאת מכיוון שככלל, ללא התייחסות לנידון דידן, חיוב בעל בגט מכוח מאיסות מבוררת ופירוד ממושך, כרוכים בוויתור על תביעת הכתובה. חיוב מכוח מרידה הדדית, כרוך בחיוב עיקר הכתובה ובהפסד תוספת הכתובה.

אך חיוב בעל בגט מכוח "אין אדם דר עם נחש בכפיפה", כולל גם את חיוב הכתובה במלואה. כך גם חיוב מצד "רועה זונות" אם יפסוק בית הדין כי ניתן להוכיח את הטענות בדבר בגידות, וכך גם חיוב מצד האלימות אם יפסוק בית הדין שיש ממש בטענות האישה בעניינים אלו.

הואיל ובדיונים הארוכים שקיימתי עם הרה"ג חבריי להרכב שליט"א, לא הייתה הסכמה בין חברי ההרכב בשאלה האם הוכחה או לא הוכחה אחת העילות הכוללת חיוב כתובה, לעת עתה לא ראינו לנכון להכריע בשאלה זו, עד לקבלת עמדתה של האישה.

לפיכך על האישה להודיע לבית הדין תוך 21 יום מחתימת פסק דין זה, האם היא מסכימה, במקרה שהבעל ייאות לתת גט במועד הראשון שיקבע בית הדין, לוותר על כתובתה.

מסקנה
לאור כל האמור, אם יסכימו עמי חבריי, יקבע בית הדין כדלהלן:
א. הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.
ב. תביעת הבעל לשלום בית נדחית.
ג. בית הדין קובע מועד לסידור גט ליום [...].
ד. אם לא ייאות הבעל לסדר את הגט, יקיים בית הדין במועד זה דיון בהטלת צווי הגבלה.
ה. על האישה להודיע לבית הדין תוך 21 יום מחתימת פסק דין זה, האם היא עדיין מוכנה לוותר על כתובתה במקרה שהבעל ייתן את הגט במועד הנ"ל כפי חיובו בלא עיכוב ודיחוי נוסף.

הרב מאיר כהנא – אב"ד

דיין ב'
קראתי את דברי חברי כב' אב בית הדין שליט"א, ואיני מסכים עמו שיש לקבוע חיוב גמור בנ"ד.

לדעתי לא הוכחה מרידה מצדו של הבעל, ולא הוכחה אובססיה ברמה המחייבת בגט.

ובמצב כזה, שיש מאיסות מבוררת ופירוד ממושך, אך אין מרידה הדדית, לא ניתן לחייב את הבעל במתן הגט בלשון של "חיוב".

עם זאת, כבר כתבתי בתיק 1129765/2 בפסק הדין מיום ג' בשבט תש"פ (29.1.2020) בנימוקי דעת המיעוט, כי מצווה על הבעל לגרש, ע"פ מ"ש רבינו יונה המובאים בשיטה מקובצת (כתובות סד ע"א) וז"ל:

"כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא ידרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ.) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא".

צריך להבהיר שלאחר שמודיעין לו שמצווה עליו לגרשה והוא אינו מגרש – חשיב עבריינא.

על כן אני מסכים למסקנה שיש לקבוע מועד לסידור גט, ובמקרה שהבעל יסרב יש לדון בהטלת צווי הגבלה. אך לשון פסק הדין לדעתי צריכה להיות לשון של מצווה ולא לשון של חיוב.

כאמור, יש להבהיר לבעל שמשמעות הקביעה "מצווה" היא שהוא מצווה לקיים את פסק הדין, ושאם הוא לא יקיים את פסק הדין הוא ייקרא "עבריין" ובית הדין ידון בצווי הגבלה של "הרחקות דרבנו תם" או לחלופין לחייבו במזונות אישה על דרך ברירה.

הרב שלמה צרור – דיין

דיין ג'
קראתי את דברי ידידי האב"ד הרה"ג מאיר כהנא שליט"א, ואני מסכים למסקנת דבריו לדינא שיש לחייב את הבעל במתן גט, בשל המאיסות המבוררת לבית הדין, והפירוד הממושך בין הצדדים, אולם איני מסכים עם מה שכתב שבנידון דידן קיימת גם מרידה הדדית.

גם איני מסכים עם דברי ידידי הרה"ג שלמה צרור שליט"א שכתב שאין לחייב בנתינת גט, ועכ"פ יש מצוה, אלא שכתב שניתן לתת כנגד הבעל צווי הגבלה, ולענ"ד הביאור בדברי רבינו יונה שכתב שמותר לקרותו עבריין, היינו שחייב בנתינת גט, ומה שכתב מצוה, היינו שאין כופין אתו בשוטים ועכ"פ אומרים לו שמצוה עליו ליתן גט ככל המצוות שמחוייבים לקיימן, דבלא"ה היכי שרי למקרי עבריינא, וכפי שכתבנו לבאר לקמן.

עוד ראיות למאיסות המבוררת
בנידון דידן התבררה המאיסות המבוררת ע"י ידידי האב"ד הרה"ג מאיר כהנא שליט"א, וכן יש לי להוסיף על דבריו בנספחים שצירף הבעל בכתב ההגנה שלו לתביעת הגירושין מתאריך 5.4.2022, וכן מתביעת השלום בית מתאריך 16.5.2022 שבהם נראה בעליל את מאיסות האישה בבעלה.

ראשית, כבר בכתב התביעה של האישה לגירושין מתאריך 27.2.2022 כותבת האישה שנאלצה לברוח לבית אימה נוכח התנהגותו של הבעל החל מחודש מרץ 2019. נעשו ניסיונות רבים של שלום בית אשר לא צלחו נוכח התנהגותו של הבעל, הבעל אומר אחד בפה ואחד בלב.

בנספח ה' מתאריך 5.4.2022 מצרף הבעל תכתובת בינו לבין הבת [...] שבו הבת כותבת לו: "תיקח אחריות על המעשים שלך ותפסיק להאשים אנשים אחרים, חוץ מאת עצמך", והוא מגיב: "לקחתי ולוקח".

בנספח יג, מצרף תכתובות ואטצאפ בינו לבין אשתו, כדלקמן.

ביום 8.2.2020 כותבת האישה: "תחפש לך מישהי אחרת אני נותנת לך אישור".

ביום 10.2.2022 כותב לה: "אהבת חיי את", האישה מגיבה: "אוהב חחחח, אוהב משהו אחר לא אותי".

בתאריך 2.3.2020 מגיבה לו: "תבין, לא יכולה לסבול אותך".

ביום 26.4.2020 האישה כותבת: "אין דרך יפה איתך מה לא מובן".

ביום 4.5.2020 הבעל שולח לאשתו: "היום את חוזרת למיטה", והאישה מגיבה לו: "תגיד לי מה לא מובן, אז תשלים עם זה, לא חוזרת לישון איתך".

ביום 12.5.2020 כותבת לו: "אני יראה לך מה יש לי "נמאס לי ממך", "חתיכת אפס זבל".

בדיון מתאריך 28.6.2022 בית הדין שואל את האישה מתי הוא בגד, משיבה האישה לפני שנתיים אני יודעת מזה שהוא מחזיק שני טלפונים, ידעתי כל הזמן שהוא בוגד שתקתי וסלחתי, מתלוננת שהוא עוכב אחריה באוטו, טוענת אני לא אוהבת אדם שמחפש אותי שאולי אני בוגדת בו.

בדיון מתאריך 29.11.2022: "אני לא רוצה להמשיך לסבול", ובהמשך: "הוא הרביץ לי והכה אותי והרחיק אותי מהמשפחה שלי". ובהמשך בית הדין אומר לה אולי הוא אוהב אותך, האישה מגיבה אני לא אוהבת אותו, הוא אובססיבי, אדם שמקיים עם אשתו יחסי אישות ומסתובב ומתכתב עם בחורות זה לא אהבה. ועוד אומרת הוא גלגל אותי מכל המדרגות.

גם מתמלול שיחה ביניהם מתאריך 20.3.2022 (14:21) אומרת לו האישה: "זה ברור שאני מסרבת, אני גם אמרתי להם שם בדיון [...] שום הסכם [...] חבל שאני אנתק לך את הטלפון בפנים".

שוב אומרת (14:22): "אני לא יהיה מחויבת לך בהסכם לשלום בית. נקודה".

שוב אומרת (14:22): "אין שלום בית, אין הבנה?" הבעל: "גם חצי שנה את לא מוכנה?" האישה: "לא מוכנה". הבעל: "אז מה את מעדיפה, תביעות?" האישה: "ביי [פלוני] ביי, ביי".

הבעל משיב לה (14:23): "נגיע להסכמות, ונלך לניסיון שלום בית, ואם לא צלח השלום בית אז נתגרש תחת הסכם". האישה אומרת לו: "לא צלח, לא יצלח כי אני לא רוצה". הבעל: "זה בעיה שלך". האישה: "ברור אני לא רוצה".

הרי ברור מכל ההודעות והאמירות שהביא הבעל לחזק את תביעתו לשלום בית ולהגנתו מתביעת האישה לגירושין, ניכר שהאישה מואסת בו, ולקמן נביא דעת פוסקים רבים שבמאיסות מבוררת ניתן לחייב את הבעל בנתינת גט, ובפרט שיש לצרף לזה את הפירוד הממושך למעלה מ-24 חודש שיש לצרף דעת הפוסקים בביאור דברי הגר"ח פלאג'י, שיש לחייב את הבעל בנתינת גט, וכנ"ל.

וכבר כתבנו בזה באריכות בפסק דין בתיק 1129765/2 מיום כ"ו בסיון התש"פ (17.6.2020) (פורסם במאגרים) בנתינת נימוקים כדלהלן, ונצטט את עיקרי הדברים. ואמנם בנ"ד המאיסות שונה, אך למעשה הן הן הדברים, כפי שנסביר להלן. וז"ל באותו פס"ד:

"א. טענת מאיס עלי, אימתי נטענת, ודעות הפוסקים בזה
(א.) כדי לדון בטענת מאיס עלי, האם צריך שהאישה תטען כך במפורש או די בדבריה כדי להשתכנע שהבעל מאוס עליה.

בנידון דידן מעולם לא אמרה האישה שבעלה מאוס עליה, אלא שבדבריה אפשר להשתכנע שבעלה היה מאוס עליה, ואין היא יכולה להתחבר עמו, שהרי טענה כנגדו שהיה נוהג עמה באלימות מילולית ונפשית, היה מקלל ומבזה אותה וכו'.

והנה חזינא בשו"ת מהר"א ששון [תורת אמת] (סימן קפו) שנשאל באישה שהלכה לאחותה שילדה ובעלה קרא לה בימי חוליו שתבוא ותשמש אותו, ואמרה שאין רצונה לשבת עם בעלה בבית אחד כי שונאת אותו, ויש להסתפק בלשון זה אם חשיב כאילו אמרה מאיס עלי, והביא לשון הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ח), וז"ל:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה."

ובתחילה כתב המהר"א ששון לדקדק מדברי הרמב"ם דבטענת מאיס עלי צריכה האישה לומר שאינה יכולה להבעל לו מחמת המיאוס, אבל אם לא תהיה טענתה מחמת מיאוס הבעילה, לא הויא טענתה מאיס עלי, ואף אם תאמר אני לא רוצה בו כי שנאתיו או לא יקרא עוד בעלי, לא חשיב כטענת מאיס עלי, דאפשר שהשנאה לא תהיה מחמת המיאוס, רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר. אלא שמהר"א ששון כתב דאפשר גם להיפך דמאיס עלי, הוא פירוש לשנאתיו, איני רוצה בו, וכן משמע ממה שסיים הרמב"ם שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה. ודקדק כן מדברי מרן הב"י (סימן עז דף קיז:) בשם המרדכי שכתב וטענת מאיס עלי היא גם כשהאישה טוענת שהבעל לא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, ודקדק כך גם מדברי הרא"ש (פ"ה דכתובות סימן לד) שלא צריך שתהיה השנאה מחמת מיאוס הבעילה, וכתב להכריח כך גם מגמ' כתובות. ולבסוף כתב, "המכוון אצלי הוא שכל איני רוצה בו, שנאתיו, לא נקרא עוד בעלי וכו', הויא כמאיס עלי".

הא קמן דס"ל למהר"א ששון דלא בעינן שבדוקא תוציא מפיה "מאיס עלי", אלא גם אם אמרה דבר שמשמעותו שמואסת בו סגי, ולא בעינן דוקא שתאמר בפיה שמואסת בו לעניין תשמיש, ולכן כל שאמרה שהיא שונאת אותו, או אינה רוצה אותו כבעל, או שאינה רוצה בו שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, הוי כטוענת מאיס עלי, והובא בקצרה בבה"ט (סימן עז סקי"ב). וכן חזינא בשו"ת פני משה למהר"ם בנבנישתי ח"א (סימן נה) שהביא דברי מהר"א ששון כדבר פשוט, וז"ל: "אלא כל דאמרה לא בעינא, יהיה מאיזה סיבה שיהיה, מאיס עלי מקריא". וכן חזינא בספר משפט וצדקה ביעקב לגאון רבי יעקב אבן צור ח"א (סימן רפא) שנשאל באישה שלא אמרה מאיס עלי, ולא בעינא ליה ומצערנא ליה, אלא שאינה יכולה לדור עמו מחמת שאמו של הבעל גרמה למיתת אביה, ולכן אין היא והוא יכולים לדור בכפיפה אחת, וכל שכן להתכסות בשמיכה אחת, האם בכה"ג חשיב כטוענת מאיס עלי. והשיב: "אע"פ שבנידון דידן לא אמרה מאיס עלי, כבר כתבנו דלאו דוקא לשון מאיס עלי אלא ה"ה האומרת אינו רוצה בו, שנאתיו, דינה כאומרת מאיס עלי", והסתייע מדברי מהר"א ששון הנ"ל, ושכן כתב המהרש"ל בתשו' (סימן סט) דגם באומרת שאינה רוצה בו מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד, ובא שיכור לביתו, אין לך מאיס עלי יותר מזה.

וכן משמע מדברי המאירי כתובות (סוף דף סג) שכתב, וז"ל:

"ואף לשיטת גדולי המחברים [הרמב"ם] פירשו רבותי כדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין, ר"ל שאף אנו מכירים בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במידות, אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר, איך שומעין לה."

משמע מדברי המאירי אף שהאישה לא אמרה במפורש מאיס עלי, מכל מקום אם בי"ד רואה שטענותיה אמת וראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו וכו', הוי כאילו אמרה מאיס עלי.

ובאוצר הפוסקים החדש (סימן עז דף ח ע"א) נכתב שדברי מהר"א ששון הובאו גם בספר פני משה ח"א (סימן נה), וכ"כ בשו"ת דברי שמואל (סימן ח), ובשו"ת דברי מרדכי (סימן נד), ועוד.

אלא דחזינא בפסקי דין הרבניים ח"ט (עמ' 181) פסק דין מהרב הגאון צמבליסט שהביא דברי נתיבות משפט להגר"ח אלגאזי (דף ריז. ד"ה ומה שכתב הרמב"ם) שהביא דברי מהר"א ששון הנ"ל, והעיר על זה נתיבות המשפט שיש לחלק באופן אחר, דלהרמב"ם דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דקדק וכתב דדוקא באומרת שאינה יכולה ליבעל לו מחמת מאיסותו, אבל אם מאסה בו מפני שהוא מכלה ממונו וכיוצא בזה, אין טענתה מספקת לכופו לגרש. אבל מהר"ם דס"ל דבכל עניין אין כופין לגרש, והיה דן דינא דמתיבתא רק לעניין ממונא, בזה סגי שתאמר שלא היה הולך בדרך ישרה, או שהיה מכלה ממונוכיוצא בזה.

ושם בפד"ר הנ"ל כתבו דמדברי מהר"א ששון לא משמע כחילוקו של נתיבות משפט, וכתבו להוכיח כדברי מהר"א ששון מגמ' כתובות (קט.), ולענ"ד אין ראיה מהתם, והכי מוכח ממהר"א ששון גופיה שכתב שלא מצא ראיה לספיקו הנ"ל, אלא שכתב כן מסברא דנפשיה, ואכמ"ל.

ואנא עבדא אמינא דאף להגר"ח אלגאזי הנ"ל שכתב לחלק בין אמרה במפורש מאיס עלי לאומרת שהוא מכלה ממונו, לא בא לאפוקי היכא דלא אמרה מאיס עלי, אולם מכלל דבריה מוכח שהוא מאוס עליה לתשמיש המטה, שכוונתו לחלק בין סוגי הטענות הגורמות לריחוק, וס"ל דבטענה שהוא מכלה ממונה או שאינו הולך בדך ישרה, אין בזה הכרח שמואסת בו לקירוב בשר. אולם לעולם מודה הגר"ח אלגאזי היכא שמכלל דבריה מוכח שאינה מסוגלת להיות עמו בקירוב בשר, הוא בכלל טענת מאיס עלי. ומכל מקום המהר"א ששון ומשפט וצדקה ביעקב ומהרש"ל ס"ל דלא בעינא שתאמר מפורש מאיס עלי, אלא סגי בטענה שהיא שונאת אותו, או שהוא שותה לשכרה, וניכר שהוא מאוס עליה לקירוב בשר.

איברא דחזינא בשו"ת צמח צדק חאה"ע (סימן רסב סק"ב) שכתב לדקדק מדברי הרמב"ם הנ"ל דאין כופין את הבעל לגרש אלא כשמאוס עליה, ואינה יכולה להבעל לו מדעתה, ולא כשרצונה להתגרש מאיזה טעם אחר. ע"כ. מכל מקום גם לדברי הצ"צ בנידון דידן הגם שלא אמרה כן במפורש אומדנא דמוכח דמאיס עלה לתשמיש המטה, אלא דגם מהר"א ששון בתחילה כתב לדקדק מהרמב"ם כדברי הצ"צ, ולבסוף כתב דמסיפא דהרמב"ם אפשר דאפי' בשנאוי לה, שפיר חשיב טענת מאיס עלי.

ובספר אוצר הפוסקים (סימן עז דף קז ע"ד) הובאו דברי הגר"ש מטאלון בשו"ת בצל הכסף ח"ב (סימן י) שהסכים עם דברי מהר"א ששון דטענת מאיס עלי, היא לאו דוקא בטוענת במפורש דמאיס עלה לתשמיש המטה. ועל כל פנים כדברי הצ"צ הכי משמע מדברי תוס' רי"ד כתובות (סד.) שכתב כיון שבעלה מאיס בעינה, אנוסה היא בדברי ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אישה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין מום ניכר בו. והכי משמע גם מתשו' הרשב"א (סימן קלח) המיוחסות לרמב"ן דמאיס עלה, היינו מתשמיש.

מכל מקום בנידון דידן אנן סהדי שלאחר כל טענותיה של האישה והשתדלותה לשלום בית כפי בקשת בית הדין הגם שהיה נגד רצונה, וחוסר השתדלות הבעל, בודאי במצב כזה כבר מאיס עלה לתשמיש.

ולכן בנידון דידן הגם שלא אמרה במפורש מאיס עלי, מכל מקום מדבריה והטענות הקשות שאמרה כנגדו והאיומים שטענה שאמר לה, וכן הדברים הקשים שאמר בפני בית הדין וכנ"ל, מוכח בודאי שהאישה מואסת בו ואינה יכולה להתקרב אליו, והוא בכלל דברי המאירי הנ"ל שאנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים, ובוודאי שבית הדין אינו חושש כלל שמא עיניה נתנה באחר."

עכ"ל סעיף א בפסה"ד הנ"ל.

בנידון דידן טענה האישה שבעלה היכה אותה, גלגל אותה מכל המדרגות, קלל אותה, הרחיק אותה מהמשפחה שלה, אובססיבי כלפיה, אומרת לו במפורש לא יכולה לסבול אותך, נמאס לי ממך. ויש לראות בטענות ובאמירות הללו כטוענת במפורש "מאיס עלי".

וכך המשך פסה"ד הנ"ל:

"(ב.) בטענת מאיס עלי, האם בעינן דוקא שהבעל תבע את אשתו בבי"ד שהיא מורדת, והאישה משיבה מאיס עלי.

בשו"ת הרמ"א (סימן צו) תשובה מהרב הגאון אליעזר אשכנזי באישה שנישאה לאיש, ולאחר שנה נמצאת גניבה בידו, ואחר זמן נתפס בעניין זיוף חותם המלכות, ותבעה האישה שיגרשנה הואיל ומאיס עלה על פי דרכו ופרי מעלליו, דאינו כבוד לא לאביה ולא לה לשהות עמו. ושם הביא מחלוקת הרמב"ם ויתר רבוותא אם כופין על הבעל לגרש בטענת מאיס עלי. וכתב ליישב קושית ר"ת בתוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) על הרמב"ם ודעימיה דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דהא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, כשם שחששו חז"ל בגמ' נדרים (צ:) באומרת טמאה אני לך שמא עיניה נתנה באחר, דלכן כתב הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ח) וז"ל: "האישה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו". הרי שלא כתב הרמב"ם לכופו לגרשה אלא שהבעל תובע, ושואלין לה, והיא משיבה ואומרת שמחמת שמאיס עלה היא מרדה, ולעולם אם האישה תבעה גירושין בטענה דמאיס עלי, גם לרמב"ם חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.

ולפי"ז בנידון דידן שהאישה הגישה תביעה לבית הדין לגירושין, ובית הדין מפרש כל תלונותיה כטענת מאיס עלי וכנ"ל, יש לומר דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר.

ובשו"ת דבר אליהו (סימן עג עמ' 140 ד"ה וגם) הוכיח כן גם מדברי הה"מ שם (ה"ט) דאם תבעה גט לאחר פירוד י"ב חודש כופין הבעל לגרשה, אולם אם באה מיד לפני בית הדין חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. אלא שכתב לדקדק מדברי התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) דגם לשיטת האומרים דכופין אותו להוציאה, היכא שיוצאת בלא כתובה, לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר, מבואר דאפי' כשבאת לתבוע שיגרשנה שומעים לה. ולפי"ז בנידון דידן שלא תבעה כתובה, עכ"פ לדברי התוס', הגם שהאישה תבעה את הגירושין, יכולה לטעון מאיס עלי, ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.

אלא שבספר אוצר הפוסקים (סימן עז דף קח ע"ד) כתבו שהרב יחזקאל מהמבורג שהובא בשו"ת עטרת צבי (אחרי סימן יא) כתב שכל דברי מהר"א אשכנזי דחוקים, וכן כתב המחבר שם (כב ע"ד) שמדברי הה"מ בדעת הרמב"ם מוכח דלא כמהר"א אשכנזי, וכ"כ בספר ישא ברכה (קכט ע"ב), וכן מוכח מתשו' חכמי פרובינצא (סימן עב) תשו' הריב"ם דהא דלא חיישינן לרמב"ם שמא נתנה עיניה באחר, הוא בשאין קוראות תחילה ערער על הבעל וטוענות תחילה מאליהן אלו הטענות, אבל היכא שהבעל קרא חמס עליה ומתחיל בטענה, ולאחר שאלה היא טוענת מאיס עלי, חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.וידויק עוד בפסקי דין הרבניים ח"ו (עמ' 347) מהגר"ש ישראלי ז"ל דכל שלא הזכירה כלל תביעת הכתובה, אין חשש שעיניה נתנה באחד, ורק היכא שיש לחוש שעיניה נתנה באחר, דינה כמורדת ולא כטוענת מאיס עלי.

ובנידון דידן אין חשש כלל לפני בית הדין שעיניה נתנה באחר, אלא כל מה שאמרה בפני בית הדין היה ניכר שהביעה את מרת נפשה וצערה, ולכן הגם שהאישה הגישה את תביעת הגירושין, הואיל ולא תבעה כלל כתובה, ולפני ראות עיני בית הדין אין לחוש שעיניה נתנה באחר, שפיר דמי להחזיק טענת האישה כטענת מאיס עלי, וכדלקמן.

ע"כ לשון סעיף ב' בפסה"ד הנ"ל.

בנידון דידן, הגם שעם תביעת הגירושין, הגישה האישה את תביעת הכתובה, מכל מקום האישה אמרה מספר פעמים כי היא מוכנה לוותר על תביעת הכתובה אם הבעל יתן לה גט.

וכך המשכנו שם:

"(ג.) בטענת מאיס עלי האם כופין הבעל לגרש או מחייבים אותו, או מצוה עליו לגרש, או שאין אומרים לו כלום, ולמ"ד מצוה עליו לגרש, האם עכ"פ נוהגים בו הרחקות דר"ת.

איתא בגמ' כתובות (סג:) דמורדת דתנן במתני' (סג.) דפוחתים לה מכתובתה, היינו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, ובזה כופין אותה להשאר תחת בעלה, ומכריזים עליה ד' שבתות. אולם אם אמרה מאיס עלי, אמימר אמר דלא כייפינן לה להשאר תחת בעלה, ומר זוטרא אמר דכפינן לה להשאר תחת בעלה. ופליגי רבוותא בהא דאמר אמימר דבאומרת מאיס עלי דלא כייפינן לה, האם עכ"פ כפינן לבעל לגרש.

הרמב"ם (פי"ד מאישות ה"א) כתב דאם אמרה מאסתיהו ואינה יכולה להבעל לו מדעתה, כופין אותו להוציא לדעתו, לפי שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל. וכתב הרא"ש כתובות (פ"ה סימן לד) שכן דעת הרשב"ם, וכ"כ הטור (סימן עז ס"ב) בשם הרשב"ם. ובשו"ת יביע אומר ח"ג חאהע"ז (סימן יח אות ה) כתב שכן דעת רבינו יהודה בתוס' גיטין (פד. ד"ה הכא בדידה), וכ"כ הריטב"א כתובות (סג:) בדעת רש"י, וכ"כ המרדכי כתובות (ס"פ אע"פ), וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ס"ס תתקמו) בשם רש"י, וכ"כ הסמ"ג (לאוין פא), ובשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש בטור השלישי למהר"א אבן טוואה (סימן לה) הוסיף וכתב שכן דעת הראב"ד.

אלא דפליגי רבוותא בדעת הרמב"ם ודעימיה דבטענת מאיס עלי דכופין הבעל לגרשה, האם מיירי דוקא בנותנת האישה אמתלא לדבריה. מרן הב"י (שם) הביא דברי הגמ"י (פי"ד מאישות אות ה) בשם התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) ובשם מהר"ם מרוטנבורג שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא, היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה, וטענה הנראית למה הוא מאוס עליה, הלא"ה לא מפקינן לה, וכן כתבו המרדכי (סימן רצ) והרא"ש (ס"ס לה) בשם מהר"ם. ובהמשך דברי הבית יוסף (שם) הביא תשו' הרשב"ש (סימן צג) שכתב באישה שטענה שקודם נישואין היתה מואסת בו, ואמה השיאתה בעל כרחה, דנראה דאפי' לאומרים שאין כופין בטענת מאיס עלי יודו בזה, שמה שאמרו שלא לכוף, הוא משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אולם אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו, נסתלקה חששא זו, דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האישה טענה ואמתלה לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרשה, אלא שלעניין מעשה לא היה הרשב"ש מיקל בכך. הרי משמע מדברי הרשב"ש, שלדעת הרמב"ם כופין הבעל לגרש אשתו כשטוענת מאיס עלי על אף שלא נתנה אמתלא.

וכן כתב מרן הראש"ל הרב הגאון עובדיה יוסף ז"ל בשו"ת יביע אומר ח"ג (סימן יח) לדקדק מתשו' הרשב"ש הנ"ל, והביא דבספר נתיבות משפט להגר"ח אלגאזי (דף ריג סוע"ד) כתב לתמוה על הרשב"ש, שהרי האומרים שכופין בטענת מאיס עלי לא אמרו אלא כשיש אמתלא והוכחה לדבריה. וכתב הרב ז"ל לבאר דברי הרשב"ש, דהרמב"ם ס"ל שכופין בטענת מאיס עלי אף שלא נתנה אמתלא לדבריה, וכדמשמע מפשט לשונו של הרמב"ם לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. וכן כתב התוס' רי"ד כתובות (סד.), וז"ל: "אבל אמרה מאיס עלי, אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן וכו', ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו". וכ"כ הרשב"א בתשו' המיוחסות לתשו' הרמב"ן (סימן קלח) האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, אלא שהרשב"א כתב כך לעניין ממון. וכן כתב בשו"ת פרי צדיק (סימן ב) בדעת הרמב"ם שאין האישה צריכה ליתן אמתלא לדבריה, ולקמן (סימן יט אות טו) כתב כך בשם המהריב"ל ח"ג (סימן יד), אלא שבמאירי כתובות (סג:) מבואר דלדעת הרמב"ם בעינן שתתן אמתלא לדבריה, ושכן כתב בשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חאה"ע סימן מ).

ובספר אוצר הפוסקים (סימן עז עמ' 221-217) הביאו מחלוקת הפוסקים בדעת הרמב"ם, ומכלל הפוסקים דס"ל דגם לדעת הרמב"ם בעינן שתתן אמתלא לדבריה, כך כתב המהרשד"ם חיו"ד (סימן קמ), וכ"כ בספר ידי אליהו (תיקון נה), וכ"כ בספר פרי תבואה (סימן נ ד"ה ולעניין), וכ"כ בספר ישא ברכה (דף קכט ע"ג), וכ"כ בספר יד שלמה (דף כד ע"ג), וכ"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב (סימן מ), ויש להוסיף שכן מוכח מדברי הגראי"ה קוק בשו"ת עזרת כהן (ריש סימן נו). ומאידך בכלל הפוסקים דס"ל בדעת הרמב"ם שאין צריך שתתן אמתלא, כן כתב בנתיבות משפט (דף ריז ע"ג), ושכן מבואר במהרי"ק (שורש קב), וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק ח"א (סימן קכו), וכן מבואר בשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש בטור שלישי (סימן לה), וכ"כ בספר מקור ברוך (סימן יז) וכ"כ בשו"ת מהר"ם גאויזון (סימן מב), וכ"כ בספר נעות המרדות (פ"א עמ' ח), וכ"כ בספר עבודת השם (סימן כט), וכ"כ בשער המלך (פ"ט מאישות הט"ו), וכן מוכח מדברי הר"ן והריטב"א שהקשו על דברי הרמב"ם שלא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה כשיתנו עיניהם באחר, ואת"ל שלדעת הרמב"ם אין כופין אא"כ נתנה אמתלא, אין מקום לקושיא זו. וכ"כ להוכיח כן בשו"ת היכל יצחק ח"א (סימן ב).

ויעויין עוד לקמן בעזה"י דפעמים שהאמתלא מבוררת וגלויה לכל, ואף לחולקים על הרמב"ם יש לכפותו בנתינת הגט.

אולם מאידך, התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) הביאו דברי ר"ת שכתב להקשות על היש מפרשים דס"ל דכופין את הבעל לגרש שהרי יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר, אלא שדחה זאת שהרי בטענת מאיס עלי יוצאת בלא כתובה, ובאומרת טמאה אני לך יוצאת עם כתובה. ועכ"פ הכי ס"ל לר"ת דאין כופין אותו לגרש, וכ"כ התוס' שם בשם ר"ח. וכ"כ הטור (שם) בשם ר"ת והרא"ש.

וכתב מרן הב"י (שם) בשם הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן ו) אע"פ שהרמב"ם ס"ל שכופין את הבעל להוציא, ר"ת ור"י חולקים עליו, וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש, ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה, ואיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, אולם אם כבר נעשה מעשה אם סמכו על הרמב"ם, מה שעשו עשוי. וכן כתב הרשב"א בתשו', וכ"כ הרב המגיד (פי"ד מאישות ה"ח) שכבר פשטה ההוראה בכל ארצותינו שלא כדברי הרמב"ם שאין כופין את האיש לגרש, והוסיף הה"מ ולא עוד אפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומשום קלקול הדור שלא תהא אישה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה. וכ"כ הריב"ש בתשו' (סימן קד). ובשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש למהר"א אבן טוואה בטור השלישי (סימן לה) כתב שכן דעת הרמב"ן והר"ן והנמשכים אחריהם.

והנה בשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש בטור השלישי (סימן לה) למהר"א אבן טוואה כתב שבטענת מאיס עלי יש שבע דעות, ובדעה השניה הביא דעת הרמב"ם ודעימיה, ובדעה השלישית הביא דעת ר"ת והרמב"ן והרשב"א הנ"ל. ובדעה השישית הביא דעת מהר"ם מרוטנבורק שאם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש. וסיים בדעת השביעית שהיא דעת התוס' שאע"פ שאין הדין נותן לגרש בטענת מאיס עלי, מכל מקום אם נתנה אמתלא שהיא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כל, שבזה תו ליכא חששא שנתנה עיניה באחר, כופין הבעל לגרש הואיל שהכל רואים שהאמתלא שנותנת היא אמת, ולא נשאר מקום לשום חשד.

וכל זה לדינא דגמ', אלא שהרי"ף כתובות (כז. בדה"ר) כתב וז"ל:

"הדין הוא דינא דגמרא אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא, יהיב לה גיטא לאלתר, ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן לה מינה."

דברי הרי"ף הובאו בטור (סימן עז ס"ב), אלא שמרן הב"י (שם) הביא תשו' הרא"ש (סימן ח) שכתב:

"ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקים עד הקצה האחרון בכל מיני הרחקות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האישה, כי נראה להם דברי רבינו תם וראיותיו עיקר. ואף אם היו הדברים מוכרעים צריך אדם להרחיק עצמו מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל, ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי התלמוד בימי הגאונים בישיבות של בבל שהיה צורך של שעה בימיהם, ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי, כדי שלא תתלה עצמה בגוי ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, וסמכו על זה, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אותה תקנה לא פשטה בכל הארצות. ועוד אני אומר שהגאונים שתקנוה היה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל, והאידנא נראה העניין בהיפך, בנות ישראל בדבר הזה שחצניות הן, ואם תוכל האישה להפקיע עצמה מתחת בעלה באומרת לא בעינא ליה, לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה, על כן טוב להרחיק הכפייה.

וכ"כ הרשב"א בתשובה שאותה תקנה לא פשטה בארצות, ואין אנו דנים בה.

ובשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש הנ"ל הביא דברי הרי"ף הנ"ל, ושכן כתבו רב שרירא גאון ורב האיי גאון ומנהג זה תיקנו גאוני הישיבות של בבל, ונהגו במנהג זה יותר משלש מאות שנה, ושכ"כ בהגהות אשרי כתובות (פ"ד סימן לד) בשם רבינו גרשום מ"ה.

ומרן הראש"ל הרב הגאון עובדיה יוסף ז"ל בשו"ת יבי"א ח"ג חאהע"ז (סימן יח) הביא דברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל, ומאידך הביא דברי הרמב"ן במלחמות (פ' אע"פ) ובחי' כתובות (סג:) דלפי מה שכתב הרי"ף, תקנה זו היתה לדורות, וכ"כ האור זרוע (סימן תשנד) דאפי' אין לה טענה, אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו, אע"פ שמכח ההלכה אין לנו לכופו, מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט מיד למורדת, וכ"כ בה"ג. וכ"כ השלטי גיבורים כתובות (סג:) בשם הריא"ז דתקנה זו פשטה בכל ישראל, ואין לזוז מתקנתן.

ולעניין הלכה, כתב מרן השו"ע (סימן עז ס"ב) וז"ל:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכול להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה, אין לה כתובה

וכתב החלקת מחוקק שם (סק"ה): "דלא כדעת רשב"ם והרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, ועיין במ"מ מש"כ על דברי הרמב"ם דאין נוהגים כמותו, ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא". וכ"כ הב"ש שם (סק"ז) דלדעת השו"ע אין כופין אותו להוציא, ודלא כרמב"ם והרשב"ם, וכ"כ בביאור הגר"א שם (סק"ה), וכ"כ בבאר הגולה (סק"ו). וכ"כ בשו"ת משפטי עזיאל ח"ז (סימן קיה, עמ' תקנה) שדעת מרן השו"ע כרעת ר"ת, ואפי' נתנה אמתלא לדבריה לא מהני. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד (סימן כא) בדעת הטור והשו"ע, וכן כתב הרב הגאון יהושע מאמאן בשו"ת עמק יהושע ח"ג חאה"ע (סימן לב), והוכיח כן שהרי מרן הב"י הביא דברי הגמ"י בשם התוס' והר"מ שגם לרמב"ם אין לכוף הבעל בנתינת גט אלא כשהאישה נתנה אמתלא לדבריה, נמצא שלחולקים על הרמב"ם אפי' נתנה אמתלא לדבריה לא מהני, והרי מרן השו"ע סתם כדעת החולקים על הרמב"ם. וכ"כ שוב בח"ד (סימן יג) דבטענת מאיס עלי אין כופין הבעל אפי' בדברים, אלא רק אם רצה הבעל מרצונו לגרש, יגרש. ואם האישה נשארת במרדה במה שטוענת מאיס עלי, מתירים לו לישא אישה אחרת.

זאת ועוד, גם מדברי הרמ"א משמע שאין כופין את הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, שהרי כתב בסימן עז (ס"ג) וז"ל:

"ויש אומרים דכל זה [היינו בין בטוענת מאיס עלי ובין בטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה] באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה, אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא וכו', ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו."
וכתב בביאור הגר"א (סקל"ד) שהוא מדברי הרא"ש שאין כופין אותו לגרש.

אלא דלכאורה מדברי הרמ"א יו"ד (סימן רכח ס"ס כ) משמע דבטענת מאיס עלי חייב הבעל להוציא. ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ה (סימן כו אות ד) הביא דברי הנודע ביהודה קמא חיו"ד (סימן סח) שהביא ראיה מדברי הרמ"א הנ"ל בטענת מאיס עלי אם נשבעה לבחור להתחתן בו ומאסה בו שאין צריכה דעתו כדי להתיר שבועתה, ולא העיר הנוב"י דלית הלכתא הכי, ואכמ"ל.

ובספר אוצר הפוסקים החדש (סימן עז דף כא ע"ב) הובאו דברי רבים מהאחרונים שכתבו שאין כופין הבעל בטענת מאיס עלי, וכ"כ בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן קפט), וכ"כ בשו"ת מהרי"ק (שורש סג וקב), וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן קטז), וכ"כ בשו"ת מהר"י בירב (סימן מא), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א (סימן רה), וכ"כ בשו"ת מהרלב"ח (סימן לו), וכ"כ בשו"ת מהרש"ל (סימן מא), וכן הוא בפסקי דין הרבניים ח"ז (עמ'5) ודקדקו כן מדברי הרשב"א והרמ"א. וכ"כ בפד"ר חי"ב (עמ' 114), וכ"כ הגרח"ג צמבליסט בירחון ישורון חל"א (עמ' תצט) שלמעשה נהוג שאין אף לחייב הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, ורק משדלים אותו ליתן גט.

אלא שרבים מהפוסקים סמכו בזה על דברי מהר"א אבן טוואה בשו"ת התשב"ץ בחוט המשולש (טור שלישי סימן לה בסוף התשובה) שכתב וז"ל:

"עוד ראיתי לכתוב פרט אחד בעניין זה, עם היות שאין צריך עוד שום טעם לנדון זה, לא חשכתי עצמי מלכתבו. והוא כי אפי' לדעת האומרים שאין לכפות על הגט אלא באותם שהזכירו חז"ל כפייה, מכל מקום ראיתי שהם עצמם מתירים לכתחילה לכוף כשיראה להם שהעניין צריך לכך, שהרי כתב הרא"ש בתשובה הביאה הטור ז"ל (סימן קנד) וז"ל, אישה שנתייראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או ישבע לה שלא ילך, והשיב הרב ז"ל שאם הוא רוצה לילך, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו לגרש קודם שילך. הנה משום חשש דשמא ילך ויתעכב דן הרב שיכופו אותו לגרש, ועל תשובה זו סמכו הריב"ש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל ובנו ז"ל ועשו מעשה, וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו כופין אותו להוציאה בגט, וכן א"ז הרשב"ץ ז"ל בשו"ת התשב"ץ ח"ב (סימן ח) נשאל על איש שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה אותו מרוב הקטטות והמריבות, והכל יודעים שהוא קשה, וגם שהוא מרעיבה וכו', והשיב קרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה כדקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער וכו', ואפילו מדיר את אשתו בדברים שאינם לה כל כך צער, קי"ל יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בכמה מקומות, דוק ותשכח, כל שכן בצער תמיד כזה שיוציא ויתן כתובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואע"פ שבאומר אינו זן ואינו מפרנס כתב הריא"ף ז"ל כתובות (לו.) דלא יוציא ויתן כתובה, התם אפשר בתקנה דעד שיכפוהו לגרש, יכפוהו לזון, אבל זה מעוות לא יוכל לתקון, דטוב פת חרבה ושלוה בה וכו', וטוב ארוחת ירק וכו', ויותר קשה המריבה מחסרון המזונות, ואיזה טובה יש לאישה שבעלה מצערה כל יום במריבה, ויכולים לכוף אותו להוציא, קל וחומר מבעל פוליפוס, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תמיד מר ממות לא כל שכן. וגם יש פוסקים באומר איני זן שכופין אותו להוציא והמרעיב אותה הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה לבין כופין אותו להוציא, דכשאמרו יוציא ויתן כתובה, אין כופין אותו לגרש, אלא מגבין לה כתובתה, ואם גירש מעצמו מוטב, ואם לא קרינן ליה עבריין, וכשאמרו כופין עושים כל כפייה אפי' בשוטים, ואע"פ שיש בתשובות גדולי חכמי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, לאו קטלי קני באגמא אנן, ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות."ע"כ מדברי התשב"ץ."

והמשיך מהר"א אבן טוואה:

"הנך רואה שהרא"ש ז"ל והטור ז"ל והרשב"א ז"ל והריב"ש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל הם רוב בנין ורוב מנין מהמחמירים שלא לכוף בגט, והרי כולם הסכימו במה שנראה להם לפי אותו נדון לכוף, מר מחמת חשש שילך לעיר אחרת שלא מרצונה, ומר מחמת שמצערה ומשליכה מביתו, ומר מחמת מחלוקת קטטה ורעבון. העולה מדבריהם ז"ל שאפילו לדעת הסוברים שלא לכוף, אם יש צורך שעה בכפייה יכופו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומזה יש ללמוד לכמה דברים אחרים שאם יארעו יש בהם כדי להתיר הכפייה לכולי עלמא, ובלבד שתהא כוונת הדיין לשם שמים, ויחקור על הדבר כראוי."

וכן חזינא לכמה מגדולי הפוסקים שסמכו על דברי מהר"א אבן טוואה לכוף את הבעל לגרש את אשתו, וכמבואר בשו"ת משפטי עזיאל ח"ז (סימן קיב) שלאחר שהביא שיטות הראשונים הנ"ל והכרעת מרן השו"ע, דמשמע מינה שאין לכוף את הבעל בטענת מאיס עלי, מכל מקום כתב וז"ל, "אבל כמוהר"א טוואה פתח לנו פתח להרשות בית הדין לכוף את הבעל לגירושין לפי ראות עיניהם", והביא התשובה הנ"ל. והוסיף וכתב וכן ראיתי למרן הגאון הראש"ל יש"א ברכה זצוק"ל בשו"ת מעשה איש חאה"ע (סימן א) שסמך על תשובה זאת, ואסיק לדינא שהדבר תלוי לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין. אלא שהרב משפטי עזיאל כתב שדברי מהר"א אבן טוואה מיירי שהבעל הוא הגורם למרידת אשתו בטענת מאיס עלי, כגון שרוצה לעגן את אשתו, או שמצער ומגרשה מביתו, או שמכה אותה ורב איתה בקטטות תמידיות, משא"כ אם אין הבעל הגורם בודאי שאין לכופו.

עוד חזינא מה שכתב הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק ח"א (סימן א-ב) לחזק שיטת הרמב"ם וליישב קושיות הראשונים עליו, וכתב הגם שהרא"ש כתב לחלוק על הרמב"ם מכל מקום הרא"ש גופיה בתשו' (כלל מג) כתב במחלוקת הרמב"ם ור"ת ור"י למה נכנס ראשנו בין הרים גדולים, וכל זה להבא, "אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה ז"ל מה שעשה עשוי". וכתב הגראי"ה אם היה סבור הרא"ש ששיטת הרמב"ם דחויה בעיניו לא היה פוסק דלשעבר מה שעשה עשוי, ועוד שהרא"ש גופיה בתשו' (כלל לה) בארוסה שנתקדשה בטבעת שאולה וכן קידשה בנכל ובתרמית, כופין אותו לגרשה בטענת מאיס עלי. עוד כתב להוכיח כן מתשו' הרמ"א (סימן עז) במעשה דומה למעשה דהרא"ש הנ"ל באחד שקידש נערה בנבל ובתרמית שכופין אותו לגרש, וזה כדעת הרמב"ם.

שו"ר גם בשו"ת ציץ אליעזר שכתב קונטרס בדין מורדת במציאות של תקופתנו, והיינו בתקופה הסמוכה לעלייה ההמונית של רבים מעדות המזרח לארץ ישראל, ופעמים שהיו משיאין נערה קטנה לאיש מבוגר, והיתה הנערה תובעת גירושין בטענה דמאיס עלי. וכתב שדיני מורדת היא ים גדול רחב ידים, וכבר כתב בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן קנה) כד הוינא בשמעתתא דמורדת לא מסיקנא מיניה אפילו כדמסיק תעלא מבי כרבא, והביא דבר הרמב"ם והרא"ש והמ"מ הנ"ל, וכתב דעכ"פ עלינו למשכוני נפשין למצוא תקנה לבנות ישראל העלובות. והביא תשו' המהר"א אבן טוואה הנ"ל, והוסיף להסתייע מתקנת הגאונים הנ"ל דבטענת מאיס עלי כייפינן ליה לבעל שיוציא ויתן כתובה, שהרי אין בנות ישראל הפקר שיהיו משועבדות ליבעל למי שמאיס עליהם, וכ"כ המרדכי כתובות (סימן תפו). והגם שהרז"ה בכתובות (שם) כתב דתקנת הגאונים היתה רק תקנה לשעה, מכל מקום הרמב"ן המלחמות (שם) השיב על דבריו שמדברי הרי"ף מוכח שהתקנה היתה לדורות, והיתה תקנה זו נהוגה חמש מאות שנה, וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן קנז) שרבינו ישעה מטראני כתב שגאוני הישיבות רבנן סבוראי תקנו שיכופו את הבעל, וכ"כ בה"ג ורבינו האי ורב שרירא גאון, ואין לזוז מתקנה זו, וכ"כ הרי"ף, ואין מי שיוכל לעקור תקנת בית הדין הגדול שבבבל. ובפרט אם האישה נותנת אמתלא לדבריה בזה גם התוס' ומהר"ם מרוטנבורג מסכימים להתיר לכוף הבעל לגרש.

והסתייע שוב מדברי הרשב"ש הנ"ל, שבנתנה אמתלא לדבריה אף המהר"ם מרוטנבורק היה מסכים להתיר לכוף את הבעל לגרש. והגם שהבית יוסף כתב שהרשב"ש לעניין מעשה לא היה מיקל בכך, אבל בספר אבני האפוד על אבה"ע מביא בשם ספר אליהו רבה בתשו' (סימן יג) דאע"ג דהרשב"ש לא כתב אלא להלכה, מ"מ דיינו שהרשב"ש דעתו כך להלכה, וכ"כ בשו"ת צל הכסף שיש לסמוך על הוראה זו, ושלפי דעתו גם מוהר"א מונסון ומהרי"ט שהובאו בכנה"ג בהגב"י סברו וקבלו סברת הרשב"ש.

עוד הוסיף להסתיים מתשו' נכדו של התשב"ץ בשו"ת יכין ובועז ח"ב (סימן מד) שכתב: "מאחר והאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו, והיה מקניט אותה ומצערה, קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה". וסיים, שמכל האמור יש כר נרחב לדון בדבר כפייה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא לתרבות רעה. ודבר זה גם רמוז ברמ"א (סימן עז ס"ג) שכתב שאפילו במקום שכופין אותו לגרש במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין. וכתב הח"מ שם (סקכ"ח) שכוונת הרמ"א על המקומות שנוהגים ע"פ הפוסקים דס"ל דבמאיס עלי כופין את הבעל לגרש, וכ"כ הגר"א שם (סקל"ח).

אלא שכתב שעל אף הכל יש עדיין מקום לדיין לומר מה לי ולצרה הזאת להכניס ראשי בין הרים גדולים, וליכנס לחשש גט מעושה וכטענת הרא"ש. לכן כדי להניח את הדעת, יש אפשרות לכוף את הבעל בחיוב מזונות מבלי לחייב את האישה לשבת תחתיו, וכ"כ הבית מאיר (סימן קנד ס"א) שהמתנכר שלא לכפותו על הגט, יש לכפותו על חיוב מזונות ופרנסה או לשלם הכתובה והנדוניא, עד שמכח זה ירצה בעצמו לגרש, ובזה אין חשש, והגם שהפ"ת שם כתב בשם התורת גיטין דבכה"ג חשיב גט מעושה, מ"מ בנידון דידן יש לסמוך על המתירים. ודומה לזה כתב בשו"ת פרי צדיק (סימן יז) באישה שמרדה על בעלה בטענת מאיס עלי כי בעלה נאבד ממנו מאור עיניו ב"מ, והעלה שהבעל חייב לגרשה, אלא שאין בידינו לכופו לגרש, מ"מ גם אין בידינו לכופה לשבת תחתיו, ותטול כתובתה מושלם זולת התוספת, והבעל חייב במזונותיה כל זמן שלא גירש, כיון שהעכבה מציד, ומעין זה כתב המהרי"ט ח"א (סימן קיג) בבעל שנעשה נכפה שתלך ותדור בבית אביה, וכל זמן שלא יגרשנה חייב במזונותיה, וכ"כ בספר מור ואהלות אהע"ז (סימן י), וסיכם שראוי לקבוע בזה הלכה ברורה בכל בתי הדין בארץ כדי שלא נהיה בהלכה זאת בבחינה של עשיית אגודות אגודות.

וחזר ושנה לחזק תשו' הנ"ל בספרו ח"ה (סימן כ"ו) והסתייע מתשו' המהרש"ם ח"ג (סימן צג) וסיים וז"ל, "ובהעריכנו מערכה מכל מערכה גם כת האריות השניה הזאת אשר בחלק אחד צועדים בראש רבנן סבוראי שהיו סמוכים לחכמי התלמוד והגאונים ז"ל ואחריהם חבורת הראשונים והפוסקים שהזכרנו, ובחלק שני צועדים בראש הרמב"ם וסייעתו ז"ל שבתוכם גם מרבותינו הצרפתים ז"ל ואחריהם יתר חבורת הראשונים והפוסקים קמאי ובתראי עמודי עולם, ואחרי זאת בקחתנו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותינו פירצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים וכו', וכמה פעמים הרי אזנינו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש וכו'. נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאיס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפייה [ועכ"פ בכפי דרך הברירה שזכרתי], והיינו חיוב מזונות וכתובה .

הא קמן שגם הרב ציץ אליעזר כתב שיש מקום לסמוך על כל הני רבוותא הנ"ל לאחר שיקול דעת וכובד ראש לכוף את הבעל ליתן גט בטענת מאיס עלי, אלא שאם אפשר לכופו על חיוב מזונות ותשלום הכתובה כדי שייתן את הגט עדיף. אולם, בנידון דידן אף מזונות בניו אינו נותן, והאישה גובה את חובו מהביטוח הלאומי.

ועוד ראיתי לאחד מגדולי הפוסקים והדיינים הגאון רבי עובדיה האדאיה ז"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (סימן כא) שדן באישה שדרשה שבעלה יתן לה גט בטענה שכל הזמן יש קטטות ביניהם והבעל הגורם לקטטות, וכתב הרב ז"ל שיש להניח כי האישה היא בבחינת טענת מאיס עלי, והואיל והדברים מוכיחים שאין עוד תקנה לשלום שהם כבר נפרדים יותר מחמש שנים, הדבר פשוט שאין מקום לעגן את האישה יותר מזה. די לה העונש בעבר שפטרו את הבעל ממזונותיה כל הזמן, ואין לנו לעגן בנות ישראל יותר מזה. וכתב עוד, ולעניין בקשת הבעל לשלום בית, ניכרים הדברים שכל כוונת הבעל לעגנה ממה שעשה מספר פעמים שנכנס לבית הדין לגרשה ושוב פתאום חזר בו, וכן חתם על הצהרה כאשר יגמר הסכסוך שבינו לבין אביה, תיכף יפטור בגט פשוט, ופעם אמר אם יתנו לו חמשת אלפים לירות יסכים לגרשה, כל זה מראה בעליל שדברי מרמה בפיו באומרו שהוא אוהב אותה, ולכן כתב שיש לחייב את הבעל לגרש את אשתו בג"פ כדת, ובמקרה שיסרב, יש לחייב אותו במזונות עד יום מתן הגט. ע"כ.

הא קמן דבטענת מאיס עלי, אפילו שלא כל כך היתה מבוררת, כמבואר בריש התשובה הנ"ל, ס"ל לרב ישכיל עבדי ז"ל שלאחר י"ב חודש שהאישה הפסידה מזונותיה מחייבים את הבעל לגרש את אשתו. ולדבריו, בנידון דידן שבית הדין משוכנע שבאה בטענת מאיס עלי וכבר הם בפירוד קרוב לשלש שנים, ולא שילם הבעל מזונות כל זמן הפירוד, יש לחייב את הבעל בנתינת גט.

ועינא דשפיר חזי למה שכתב מרן הראש"ל הרב הגאון עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע (סימן יח) בנערה שהשיאה אביה בתימן לאיש אשר היה גדול ממנה בשנים הרבה וכן היו לו מכבר שתי נשים, וכבר מזמן הנישואין לא רצתה להנשא לו בטענת מאיס עלי, ולאחר שהביא דברי הרשב"ש דאם נתנה אמתלא לדבריה גם החולקים על הרמב"ם יודו שכופין, והביא דעת הפוסקים דס"ל שלהרמב"ם אין צריך אמתלא מבוררת כדי לכוף הבעל בטענת מאיס עלי וכו', כתב שם (אות ד) וז"ל:

"ואם כן כשהאמתלא ברורה ומפורסמת שעכ"פ ע"פ הרוב דבריה אמיתיים, שפיר אזלינן בתר רובא לכופו להוציא. וה"נ ס"ל למהר"ם הנ"ל, וגם הרשב"ש מסתמך ואזיל על סברא זו, ומכל שכן שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי מעיקר הדין, ואפי' בלא אמתלא ברורה. ואת"ל שאין כופין שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו, שפיר כופין להוציא, ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק, כמ"ש הרי"ף בשם בי דינא דמתיבתא."

והמשיך וכתב, והגם שר"ת והרא"ש פירשו בדעת הרי"ף שאין לכופו לגרשה אלא שנתנו לבעל רשות לגרש לאלתר, "מ"מ קושטא קאי שהרי"ף בשם הגאונים דעתו שיש לכופו לגרשה בטענת מאיס עלי, וכמ"ש להדיא בהרי"ף בגמ' כתובות (קט.), וכ"כ הרא"ש גופיה בתשו' (כלל מג סימן ח) שיש שנהגו ביש מקומות לכוף בטענת מאיס עלי כדברי הרי"ף, וכ"כ הרמב"ן במלחמות (פ' אע"פ) והרשב"א בתש' ח"ו (סימן עב|) ועוד בדעת הרי"ף.

ולקמן (אות יג) הביא דברי הציץ אליעזר הנ"ל והוסיף, וז"ל

"גם אני בעניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והניסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים וכו' ומרבין ממזרים בעולם, ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן, ובעקבתא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכל שכן כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכוים כל כך שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו על מה שיסמוך."

והסתייע מדברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סימן לה) בבעל נכפה שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב הגר"ח פלאג'י דמ"מ לכו"ע אין כופין את האישה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אישה, וגם לאישה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש, וכל שכן היכא שהיא ילדה דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, וכל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האישה.

ועוד צירף לזה מש"כ הגר"ח פלאג'י שם ח"ב (סימן קיב) שאם המתינו י"ח חודש וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לבי"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזיוג וכנ"ל. וכתב שחברי בית הדין דפתח תקוה הגאון הגדול רבי ראובן כץ ומהר"י בן מנחם הסתמכו על דברי הרשב"ש וסיימו שאע"פ שהרשב"ש כתב להלכה ולא למעשה, מכל מקום יש המקילים גם למעשה [א"ה, אלא ששם בנידון דידהו צורפו דיעות אלו כסניף לכופו לגרש].

ובדרך זו חזינא שהלכו בה מגדולי הדיינים כמובא בפסקי דין הרבניים חכ"א (מעמ' 333-364) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים פופוביץ והגר"ש עמאר ואוחנונה בבני זוג שהאישה טענה שהיתה אלימות מילולית עלבונות והשפלות ונבלות הפה, הבעל היה חוזר הביתה מאוחר בלילה ולפעמים למחרת, מתקשר עם נשים זרות, ויש חוות דעת של הפסיכולוג שאין סיכוי לשלום הבית. מאידך, הבעל הכחיש דבריה בעניין האלימות, וגם מכחיש קשר עם נשים אחרות, וחזרתו מאוחר בגלל שהסתבך בחובות נאלץ להסתתר. ובנימוקיו לחיוב גט של הרב הגאון פופוביץ שליט"א כתב, וז"ל:

"טענת האישה בעניין 'מאיס עלי' עקב השפלות וזלזול ממושך מצד הבעל התרשמתי מהדיונים הארוכים שהטענה היא כנה, ואין החשד שעיניה נתנה באחר, או בממון [...] וכבר הביא הרמ"א (סימן עז ס"ג) שהבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם, וכן מובא בחזו"א אהע"ז בסימן סט ס"ק ט"ז."

וציין עוד לדברי הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק ושו"ת יבי"א ושו"ת ציץ אליעזר הנ"ל, ולכן הואיל וטענת הבעל לשלום בית אינה כנה, ולאור הפירוד הממושך שבין הצדדים וחוסר סיכוי לשלום בית, חייב הבעל לגרש את אשתו.

גם הגר"ש עמאר שליט"א (שם) הסתמך על דברי הרמב"ם ותקנת הגאונים שמעיקר הדין יש לכוף את הבעל לתת גט לאשתו והסתמך בזה על דברי הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק ושו"ת יבי"א הנ"ל ועוד, והוסיף דגם לראשונים דס"ל שאין כופין, עכ"פ גם לדידהו יש לחייב את הבעל בנתינת גט [א"ה, ולכאורה כך הוא לדברי רבינו יונה בשטמ"ק הנ"ל דכתב דמותר לקרותו עבריין, ולא לר"ת]. עוד כתב, כיון שבאמת גם הבעל אינו מעוניין בקשר עם אשתו הוי כמורדים זה על זה שכתב רבינו ירוחם ז"ל במישרים (נתיב כג ח"ח) שכופין אותו לגרש [ולקמן נביא בעזה"י דברי הפוסקים בזה], ועוד צירף דברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל דבפירוד ממושך, כופין הבעל לגרש, ודברי הגר"ש עמאר מופיעים גם בספרו שו"ת שמע שלמה ח"ג (סימן יט).

אלא דמה שכתב הגרש"מ עמאר דבטענת מאיס עלי מבוררת לכו"ע עכ"פ מחייבים אותו בנתינת גט אינו מוסכם כדחזינן בשו"ת קובץ תשובות להגרי"ש אליישיב ז"ל ח"א (סימן קעד) שכתב, וז"ל:

"גם אם נניח שדינה של האישה כאישה הבאה בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, אכתי אין בזה לחייב את הבעל במתן גט, עיין עיין שו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן) סי' קל"ה שאלה האומרת מאיס עלי, וכו', ואם הבעל חייב לגרשה, תשובה וכו', דע כי היא אינה יכולה לכוף בעלה לגרש אותה בגט לפי שהאישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא כי אם לרצונו וכו' ,ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש, אין נכונים דבריו במקום זה וכו'."

וכתב הגריש"א שמשמע מדברי הרשב"א שאין כופין ואף לא מחייבים את הבעל לגרש. וכתב עוד שכן משמע מדברי התוס' כתובות (סג:), וכן דקדק מדברי הרמ"א אהע"ז (סימן עז ס"ג) שכתב דבטענת מאיס עלי אין כופין הבעל לגרש ולא את האישה להיות אצלו, ואם איתא דחייב לגרש פשיטא שאין מחייבים אותה להיות אצלו. ולכאורה אין הכרח לא מדברי הרשב"א והתוס' והרמ"א, ובפרט שברמ"א יו"ד (סימן רכח ס"ס כ) מבואר דחייב לגרש, ולא זכר שר מדברי הרמ"א שם. ועכ"פ מהכא משמע מדברי הגריש"א זצ"ל שאין אפילו לחייב בטענת מאיס עלי.

אלא דחזינא להגריש"א ז"ל בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן פה) שדן בזוג שהתחתנו בתימן ושניהם בזיווג ראשון ויש להם חמש בנות, והבעל נשא שוב אישה אחרת וילדה לו בן והיא עודנה תחתיו, והאישה תובעת לחייב את בעלה לגרשה הואיל ומאיס עליה שהלך ונשא אישה אחרת. וכתב הגריש"א דלכאורה יש לדונה כדין אישה הבאה בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, יש לדון נהי דקי"ל דאין כופין לבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש לומר דחיובא מיהא איכא עליו לשחרר אותה בג"פ. וכתב להוכיח מדברי הרא"ש ומדברי הה"מ ומדברי השטמ"ק בשם רבינו יונה שאין אפי' חיוב לגרשה, ומכל מקום כתב להוכיח מדברי הריטב"א והמאירי דעכ"פ יש חיוב לגרשה. וציין לשו"ת התשב"ץ הנ"ל ולספר צל הכסף (סימן יג) [דס"ל שיש חיוב לגרשה], וכן משמע מתשו' הבנימין זאב (סימן קטז) שיש חיוב לגרשה, אלא שבנידון דידיה הנ"ל כתב שיש לחייבו לגרשה הואיל ומשיאה שם רע בשכנותיה. ע"כ.

הא קמן שבתשו' זו של הגריש"א ז"ל לא סתם שאין לחייב בנתינת גט בטענת מאיס עלי, והראה מקום שיש מקום לחיוב, וכן השמיט הראיות מהרשב"א והתוס' והרמ"א כפי שכתב בתשו' ח"א (סימן קעד) הנ"ל.

אלא דחזינא בספר שורת הדין ח"ה (מעמ' רל) תשובה מהרה"ג חיים גדליה צימבליסט שכתב שנהגו [בבתי הדין] למעשה כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו ליתן גט. וביאר מחלוקת הרמב"ם והרא"ש הנ"ל דהרמב"ם ס"ל הואיל ואין לחייב את האישה להיבעל לשנאוי לה, יש לכוף את הבעל לגרש משום זה נהנה וזה לא חסר, וסייע לזה מדברי הר"ן קידושין (סה.) שכתב דבאומר לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני שמבקשים ממנו ליתן גט, אבל לא כופין אותו דלא ניחא ליה ליאסר בקרובותיה, הא לאו הכי כופין אותו ליתן גט דזה נהנה וזה לא חסר. אולם הרא"ש ודעימיה ס"ל הואיל ואשתו ברשותו אין כופין אותו לגרש, וסייע לזה מתוס' ב"ק (כ:).

והוסיף וכתב, והגם שרבינו תם בספרו ספר הישר תשו' (סימן כד) והמהרי"ק (שורש קב) כתבו דהגם דבטענת מאיס עלי אין לכפותו לגרש, מ"מ נוהגים בו הרחקות רבנו תם, אלא שהמרדכי כתובות (סימן כד) הזכיר הרחקות ר"ת רק במה שמובא בגמ' שמחייבים אותם להוציא, וכן הרמ"א (סימן קנד סכ"א) הביא הרחקות דר"ת באלו שמחייבים להוציא, ולא בטענת מאיס עלי המבוארת בסימן עז, משמע דבטענת מאיס עלי אין נוהגים בו הרחקות דר"ת, הואיל ואין מחייבים אותו לגרש. והסתייע בזה מדברי הגר"א (סימן קנד סק"סז) שכתב, וז"ל: "וכל זה [היינו הרחקות ר"ת] עושין לו שעבר על דברי חכמים", הא משמע מדברי הגר"א שאם אין מחייבים אותו לגרש, אין לנהוג בו הרחקות דר"ת. ע"כ.

ולאחר המחילה והסליחה כיאות מהגרח"נ צימבליסט הראיה מדברי המרדכי אינה מוכרחת, הגם שכתב המרדכי כן באלו שמחייבים אותם לגרש, מניין דס"ל דבאותם דמצוה לגרש לא ינהגו בו הרחקות דר"ת, ובפרט שהמרדכי גופיה בכתובות (סימן קפו) אחר שהביא שיטת ר"ת, סיים בדברי הראבי"ה שכתב, וז"ל: "אחרי אשר ראינו בה פלוגתא דרבוותא, חכמי הדור יתנו לב לפי העניין להעמיד דבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה". וכן מדברי הרמ"א אין הכרח לומר מדהא שלא הזכיר הרחקות ר"ת בסימן עז, היא ראיה דבטענת מאיס עלי אין ליתן עליו הרחקות דר"ת, שהרי ר"ת הוא ראשון החולקים על רבינו שמואל דס"ל שכופין הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, והוא גופיה כתב שנוהגים בו בהרחקות, ועכ"פ לענ"ד קשיא מילתא ללמוד מדברי המרדכי והרמ"א הסתומים בזמן שיש ללמוד מדברי ר"ת והמהרי"ק המפורשים.

זאת ועוד חזינן לאחד מקמאי שהתייחס אם יש ללמוד כן מדברי המרדכי והרמ"א וכתב לדחות הראיה, וזה כמבואר בתשו' הרב הגאון אליהו אלפנדארי בסדר אליהו רבה ואליהו זוטא (סימן יג) שנשאל

"בנערה שנשאת, ותכף ומיד בכניסתה לחופה כאשר אישה רצה ליקרב אליה צעקה בקול מר ואמרה מאוס הוא בעיני, אין לי חפץ בו משום דדמי עלי כאריה, ופייסו אותה בכל מיני פיוסים ולא הטתה אוזן לשמוע, וחזרו לגעור בה ולדבר עמה קשות מה המעשה הרע אשר את עושה, אף היא תשיב אמריה וכי ממני יצא הדבר, הלא ודאי כי מה' יצא הדבר שאני יושבת צלולה בדעתי, וכשאני רואה אותו, נכנס בי רוח עועים, וחזרו לדבר עמה פעם אחר פעם, ולא הועילו כלום, עד כי ארכו הימים והיא יושבת בבית אביה, זה לה כ' שהיא שהיא יושבת בבית אביה סורה וגלמודה, ונוהגת עצמה בצניעות גדול, כמו שהעידו והגידו עליה בני המבוי, ועלה הלך ונשא אישה אחרת והוליד ממנה בנים ובנות, ועמדו עליו אנשי חסד לפטור את הראשונה בגט, שמה שמרדה בו אינו במרד ובמעל מרוע לבבה כי אם גזירה מן השמים, שלא עלה זיווגם יפה, ולא הטה אוזן לדבריהם, וכל חפצו וישעו לעגנה כל ימיה."

והאריך בדברי הרמב"ם והסמ"ג, ומאידך ר"ת ודעימיה וכן בדברי הרי"ף הנ"ל, והוסיף להביא שהרב בעל העיטור כתב, הגם דר"ת הרחיק הכפייה בגט, לא הרחיקה אלא מדינא דגמרא, אבל מתקנתא מודה שכופין, אלא שהרשב"א לא כתב כן בדעת ר"ת, ומכל מקום דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"ם ובעל העיטור והריא"ז והסמ"ג דכייפינן לגרש בטענת מאיס עלי. וכתב:

"ועם האמת דכל הנך רבוותא לא קיימין בטעמא חד, דיש מהם שאומר מדינא דגמרא, ויש מהם שאומר מדינא דתקנתא, מכל מקום אנן בדידן מה אכפת לן כיון דאיכא כפייה, יהיה מן הטעם שיהיה. וזה שאני מרבה בדעות היתר הכפייה אין רצוני ח"ו לתפוס היתר בכפייה דכיון דאיכא כל להקת הגדולים שזכרנו לעיל בהרחקת הכפייה, וכל האחרונים נמשכו אחריהם, מי הוא זה אשר יערב אל ליבו לקרב מה שהם ז"ל הרחיקו הרבה. אמנם כל מגמתינו הוא להראות דאיכא כת מרבוותא טובא דמתירין לכפות בהאי מילתא כפייה בהדיא, כדי לבוא אל עיקר שאלתנו, האם נסמוך לעשות בנידון זה הרחקה שכתב ר"ת."

אלא שכתב שם (ד"ה הלום, דף ס ע"ג):

"והנה ראיתי לחכמים המובהקים שהעירו בזה שבטענת מאיס עלי שלא לנהוג בהרחקות דר"ת הואיל וכתב המרדכי (פ' המדיר) וז"ל, בכל הני דלא קתני כופין, אלא יוציא ויתן כתובה, לא כפינן אלא בדברים בעלמא, אבל הר"ם אומר בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל גזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט. ודברים אלו הביאם מרן הב"י (ס"ס קנד) ע"ש. ואם באנו ללמוד משם לנידון דידן ודאי אינו עניין כלל, דע"כ לא קאמר התם ר"ת ז"ל אלא במקום שאמרו חכמים יוציא, אבל במאיס עלי דלפי ר"ת וכל הנלוים עמו ליכא אפילו יוציא, מאן לימא לן שיאמר בו ר"ת לקבל עליו בגזירה."

אלא שכתב הרב אליהו רבה וזוטא שאחר החיפוש מצא במהרי"ק (שורש קב) תשובת ר"ת דבטענת מאיס עלי נוהגים בו בהרחקות דר"ת. אלא שכתב דכל זה כבנידון דידיה "דאנן ידעינן בודאי דלא נתנה עיניה באחר, וגם ליכא למיחש שילמדו ממנה אחרות למרוד בבעליהן". והוכיח כך מהלבוש (ס"ס קלד), וז"ל:

"ואע"פ שאין כופין עכשיו שום איש לגרש את אשתו וכו', אבל אם רואים ב"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האישה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה"ג מכל מקום יכולים הבי"ד להטיל חרם ביניהם וכו' שלא יהו רשאים לדבר עמו, וליש וליתן עמו, וכו' אם לא יגרש [...] ועיין במהרי"ק (שורש קב)."

ודקדק הרב א"ר וא"ז שמבואר בדברי הלבוש שלא בכל מקום התיר ר"ת, רק לפי ראות עיני הדיינים כשיראו שיש תקנת האישה בדבר, והיינו שרואים הבי"ד שמה שטוענת מאיס עלי הוא אמת והיא אנוסה, מפני שלא עלה זיווגם יפה, והבעל רוצה לעגנה.

וסיים הרב סדר א"ר וא"ז (דף סג ע"ג ד"ה הנה לזה), וז"ל:

"דכיון דר"ת ז"ל בעל המימרא במאיס עלי אמרה [לעשות הרחקות דר"ת] ומהרי"ק ז"ל הביאו להלכה פסוקה בלתי שום ערעור, וכן עשה איהו ז"ל מעשה בעניין איסור אשת איש, גם מהר"ר דון תם ומהר"י אבאיוב ז"ל שהם גדולי האחרונים תפסוה במושלם פשוט כנזכר, אם כן מעתה איך יעלה על לב איש לומר דמה שלא הזכירוה מרן והרב המפה בפסקיהם הוי משום דקהו בה קהייתא, דאם כן היה להם ז"ל להזכירה ולומר דלא סמכינן עלה, או דלא עבדינן בה עובדא, ומי לנו בקי בדברי מור"ם בעל סדר המפה מהרב הלבוש שהיה תלמידו, וכיון דחזינן ליה דפסקה להא דר"ת בפסקיו כנזכר, איך יעלה על הדעת שבא לקרב מה שהרחיק רבו, אשר על כן נראה לע"ד ברור ומוכרח דמה שלא הזכירוה להא מרן ומור"ם הוי טעמא משום דהא דהורה ר"ת לעשות הרחקה במאיס עלי, לאו בכל טוענת מאיס עלי היא, אלא דוקא כשניכר בודאי שכן הוא באמת, ושיש עיגון בדבר דוקא."

הא קמן שגם הרב אליה רבה וזוטא הרגיש בדברי המרדכי והרמ"א הנ"ל, ולסוף כתב דהיכא שברור לבי"ד טענת המאיס עלי של האישה, יש לכל הפחות לנהוג בבעל בהרחקות דר"ת, וזה דלא כדברי הגרח"נ צימבליסט שלדברי המרדכי והרמ"א אין לנהוג בהרחקות ר"ת כשטוענת האישה מאיס עלי.

אלא שבלא"ה הגרח"נ צימבליסט גופיה בפסקי דין הרבניים ח"ט (מעמ' 101) כתב לצרף דעת הפוסקים לכוף את הבעל בנתינת גט בטענת מאיס עלי, וממילא בודאי שאפשר לסמוך עליהם בעניין הרחקות דר"ת. ובפסק דין הנ"ל דעת הגר"ש ורנר דיש לסמוך על הפוסקים הנ"ל לכוף הבעל בנתינת גט שיש עוד צד נוסף כדי לכופו.

וכן חזינא בספר שורת הדין חט"ז (מעמ' קעב) פסק דין מבית דין הגדול, כל שבית הדין משוכנעים באמיתות הדבר, ושאכן המאיסות ממשית ולא מדומה, יש לחייב את הבעל בנתינת גט, והסתמכו על דברי הפוסקים הנ"ל.

הנה גם אנן חזינא בצער האמיתי של האישה, ואין ספק לדידן שלא תוכל אישה זו לשוב לבעלה הראשון, ובפרט שעל כל הסבל שסבלה ממנו עוד היה מהתל בה שלא הגיע לשלום הבית אצל זקני העדה כפי שהוא דרש, וכן לא הגיע מספר פעמים לדיונים, וכן לדבריה איים עליה שיוריד לה את הראש, ולא רק זאת אלא בפני בית הדין בשני דיונים שונים הודיע לפני בית הדין שיש לו "קריזות" והוא לא אחראי למעשיו.

והגם דיש החולקים וס"ל שאין מחייבים ליתן גט ואין נוהגים בו בהרחקות דר"ת אף בטענת מאיס עלי ונתנה אמתלא לדבריה וכנ"ל, מכל מקום בודאי שיש סמך גדול בנידון דידן לחייב הבעל במתן הגט הואיל ויש לנו אילנות גדולים לסמוך עליהם, ובפרט במקום שיש עוד צדדים לחייב הבעל בנתינת גט, שגם לדבריהם יש לצרף דעות הפוסקים המחייבים בנתינת גט לצדדים נוספים וכדלקמן."

עכ"ל בפס"ד הנ"ל בנושא חיוב גט במאיסות מבוררת.

והגם שבנידון דידן המאיסות שונה, אולם במהות המאיסות המבוררת אין שינוי, גם בנידון דידן טענה האישה שבעלה היכה אותה, גלגל אותה מכל המדרגות, קלל אותה, הרחיק אותה מהמשפחה שלה, אובססיבי כלפיה, אומרת לו במפורש לא יכולה לסבול אותך, נמאס לי ממך. ויש לראות בטענות ובאמירות הללו כמאיסות מבוררת, ואנו משוכנעים כי האישה לא תשוב לבעלה שוב, ולכן העיקר שיש לסמוך על כל הני רבוותא דס"ל דעכ"פ יש לחייב בנתינת גט.

עוד כתבנו שם בעניין פירוד ממושך כדלהלן:
"ג. פירוד ממושך של הצדדים ואין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית

בנידון דידן מתגוררים הצדדים בנפרד למעלה משנתיים וחצי.

ידועים דברי הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב סימן קי"ב), וזה תורף דבריו:

"כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב שכשיבואו עניינים אלו בפני בי"ד, להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום, כי גדול השלום, ועל דרך שכתב מהרשד"ם חאהע"ז (סימן ק"ג) דאפילו אין הכחשה ביניהם אין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה דתוחלת ממושכה מחלת רב, ואין להם תקנה. ע"כ. ואם יראה בעיני הבי"ד שעבר זמן ולא היה שום תקנה, אז ישתדלו לתת גט."

והדין כן בין אם האיש רוצה להתגרש והאישה לא רוצה להתגרש, ובין אם האישה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה להתגרש, דיש על הבי"ד להשתדל לתת גט ולהפרידם זה מזה. וסיים,

"אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחת האישה, וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות, עתידין ליתן את הדין, והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום, ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מה שכתב בזה בספר החסידים. כל זה כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו הקדושה."

ובנידון דידן בוודאי בית הדין עשו השתדלות גדולה לעשות שלום בין בני הזוג, ושלחו את בני הזוג מספר פעמים לזקני העדה האתיופית, והנראה לבית הדין שאין תקנה לבני הזוג שיהיה שלום ביניהם, ובפרט מהתנהגותו של הבעל שהודיע לפני בית הדין מספר פעמים שאם הוא תופס "קריז", אינו מודע למעשים שלו, והוא לא אחראי למעשיו, בוודאי במצב כזה, הנראה שאין לבני הזוג אלו תקנה לשלום בית. ולדברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל יש לכוף את הבעל לתן גט, שהרי בנדו"ד בני הזוג כבר פרודים למעלה משנתיים וחצי.

אלא דחזינא בשו"ת יביע אומר (ח"ג אה"ע סימן ח"י אות י"ג) שכתב בדרך אפשר לבאר דברי הגר"ח פלאג'י דלאו כפייה בשוטין קאמר אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה, וכדעת רבינו יונה והרמ"א. והנראה בכוונת הרב ז"ל למש"כ השיטה מקובצת (כתובות סד ע"א), וז"ל:

"כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בי"ד מודיעים לו שמצווה עליו לגרשה, ונותנים לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא."

והרמ"א (ביו"ד סימן רכ"ח ס"כ) כתב שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא, וכתב הט"ז שם (ס"ק לד) היינו לדעת הרמב"ם, אבל לא קי"ל הכי באה"ע סימן ע"ז. וכן בביאור הגר"א שם (ס"ק נג) כתב שכך היא דעת הרמב"ם, ואף שכל הפוסקים חולקים עליו מ"מ אינה מחויבת להיות עמו.

ומה דכתב הרב ז"ל לבאר בדברי הגרח"פ דבריחוק בין בני הזוג למעלה מי"ח חודש מותר לקוראו עבריינא, משמע לכאורה דאפי' הרחקות דר"ת אין לתת על הבעל. וראייה לכך מדברי הפ"ת (סימן קנ"ד סק"ל) שכתב בשם הג"א (ס"ס ע"ב) בשם מהריב"ל "דהאידנא שהרחקות חשובים כנידוי אין לעשות שום הרחקה, רק שאומרים לו מותר לקרותך עבריין". כוונתו למש"כ המהריב"ל (בתשובות ח"ב סי' יח) דהגם דהסמ"ג והמהרי"ק ועוד כתבו שיש לנהוג בהרחקות דר"ת בטענת מאיס עלי, מ"מ לא נהגו בזה, ועכ"פ ס"ל למהריב"ל דמותר לקוראו עבריין. ויעו"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז (סימן כ"ג) ובח"ח (סימן כ"ה) מה שכתב בשם הפוסקים דלא ס"ל כמהריב"ל, וגם מהריב"ל לא השווה מידותיו, ואכמ"ל.

אלא גם מביאור מרן הראשל"צ ז"ל בדברי הגרח"פ דשרי למקרייה עבריינא, הנראה לענ"ד דעכ"פ יש לומר לבעל שהוא חייב להוציא, וכדמוכח מתשובת הריב"ש (סימן קכ"ז ד"ה אמנם) שכתב דהא דאמרינן בכתובות (דף ס"א ע"ב) דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, כבר הסכימו כל האחרונים לא שיהיו כופין אותו על הגט אלא כופין אותו על הכתובה ומבקשין ממנו על הגט, ואומרים לו שהוא חייב להוציא, ואם לא יוציא אין רוח חכמים נוחה ממנו, ושרי למקרייה עבריינא. ע"כ. הא קמן מוכח מהריב"ש דבמקום דשרי למקרי עבריין חייב להוציא, וכן מוכח מסברא, דאם לא נאמר כן כיצד מותר לקוראו עבריין, ודו"ק. והגם דבשטמ"ק הנ"ל כתב בשם רבינו יונה דבאומרת מאיס עלי אומרים לו דמצווה לגרשה ומותר לקוראו עבריינא, ומשמע שגם במקום שרק מצווה לגרש מותר לקוראו עבריינא, נלענ"ד שכוונת רבינו יונה דמצוה לגרשה, היינו שחכמים מצווים אותו שיגרשנה, והוי ככל מצוות דרבנן שמחוייב עכ"פ לקיימן. והכי מוכח מלשון הגמ' שבת (מ.) דמאן דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא, ואם אינו אלא מצווה בעלמא ולא חיוב, אמאי שרי למקרי ליה עבריינא.

ויעויין עוד בחידושי הריטב"א מו"ק (ד. ד"ה ליתי מר ולשמתיה) שכתב וז"ל: "פירוש ככל מאן דעבר אדרבנן שהוא חייב נידוי". ואם חייב נידוי, אין לומר בשיטת רבינו יונה שאומרים לו מצווה לגרש היינו מצווה בעלמא, אלא וודאי כוונת רבינו יונה במש"כ מצווה היינו ככול המצוות שהם חיוב גמור. וכך גם מוכח מדברי מרן הראש"ל ז"ל גופיה שם (ריש אות י"ג) שהביא דברי הרמ"א (יו"ד סימן רכ"ח סוף ס"ז) שכתב שבטענת מאיס עלי חייב להוציאה, וכתב הרב זצ"ל שיש לדברי הרמ"א סימוכין מדברי השטמ"ק בשם רבינו יונה. מוכח מדברי הרב ז"ל שהבין בדברי רבינו יונה הואיל דמותר לקוראו עבריין חייב להוציאה. ויותר מזה מובא בדברי מרן הראש"ל ז"ל בהמשך שם (סימן כ אות ל"ד), שמסתמך על דברי הגרח"פ הנ"ל שכופין הבעל לגרש מחמת פירוד ממושך.

גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן נ"ב) כתב שאין להסתמך על פשט דברי הגרח"פ דלאחר פירוד ממושך יש לכוף הצדדים לתת גט. ושם דן בעניין ערעור שהגיש הבעל נגד החלטת בית הדין האזורי שאין לכוף האישה לקבל את גיטה, ומיירי באיש שהתחיל לתבוע גירושין משנת תשכ"א ובית הדין עד שנת תשד"מ דחה את דרישתו לחייב את האישה לקבל את הגט, הואיל ואין עילה מוצדקת שהאישה חייבת לקבל את גיטה. והרב צי"א כתב לחזק החלטת הבי"ד האזורי, וז"ל:

"כי בית הדין האיזורי לא מצא עילה לנתינת גט פשוט, ולא נתן חשיבות לעצם הדבר מה שכבר זה עידן ועידנים השלום לא שורר בין בני הזוג, ובצדק, דאם לא כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכל איש שירצה מאיזה סיבה שהיא להפטר מאשתו או יתן עיניו באחרת, יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה ג"פ היות ואין סיכויים לחיי שלום."

וככה מצינו בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן קמ"ה) שדן במקרה שאחד מאס באשתו אחר היותו עמה חמשה חודשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו ארבע עשרה שנים, ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן. והעלה כי אין לו טעם מבורר ואין בדבריו כלום, ולא משנה מה שכבר עברו ארבע עשרה שנה ולא באו לידי קירוב.

ושוב העיר מדברי הגרח"פ הנ"ל, שלדבריו היה מקום לכאורה בנידון זה שכבר עברו שנים רבות שאין שלום בן בני הזוג לחייב את האישה לקבל גיטה, וכתב הרב צי"א:

"אין בזה בכדי סמיכה, וערבך ערבא צריך. ואחרי בקשת המחילה, הגרח"פ ז"ל יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש, מצינו שנפסק להלכה שמגלגלים את בני הזוג שנים על שנים, ולא כופין לא אותו ולא אותה לגרש."

וציין לדוגמא דברי הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות הלכה ט"ו) ושו"ע (סימן עז ס"ג וסימן קנד ס"ז).

וכוונת הרב צי"א למש"כ הרמב"ם (שם):

"האישה שבאה לבי"ד ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינים פשרה, ואומרים לה ראוי לך שתנהגי עם בעלך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואח"כ תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה, ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה."

הא קמן הגם שהאישה טוענת על בעלה שאינו יכול לשמש כדרך כל הארץ, הגם שאין כופין אותה לישב עם הבעל, בכ"ז אין כופין את הבעל לגרש אף שמצב זה נמשך כמה שנים.

וכך נראה מדברי השו"ע (סימן ע"ז ס"ג) בעניין מורדת הטוענת מאיס עלי דאין כופין אותו לגרש ולא אותה לישב תחתיו. וכך נראה מדברי השו"ע (סימן קנ"ד ס"ז) במי שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים, שאין כופין אותו לגרש.

ולאחר מחילה מהרב צי"א, אי משום הא לא איריא, דבוודאי לא נעלם מדברי הגרח"פ דברי הרמב"ם והשו"ע, אלא דס"ל להגרח"פ דלא דמי כשיש טענות כלפי הבעל, וכגון שאין הבעל משמש אותה כדרך כל הארץ, או שאין לו גבורת אנשים, או דמאיס עליה, דבכה"ג הגם שיש עילה אין כופין את הבעל לגרש, כיון דעכ"פ הם בבית אחד ורחמי ה' מרובים שאפשר שיתעסק ברפואות ויתרפא, ואפשר שידבר על ליבה ויחזור השלום. משא"כ כשבני הזוג פרודים יותר מי"ח חודש וכל אחד גר בדירה אחרת, דלאחר זמן ממושך כזה בריחוק הגופות והנפשות שהסיכויים להחזיר השלום בית לאחר קטטות הוא קטן מאוד, מוטל על הבי"ד החיוב למנוע את האיש ואת האישה מחשש קלקול והרהורי עברה כמבואר בדבריו הנ"ל.

עכ"פ כתב הרב צי"א שם לבאר כוונת הגרח"פ ז"ל דלא כיוון בדבריו לכפייה כמשמעו, אלא שבית הדין יסובבו את הדברים שהצדדים יסכימו לכך, ודקדק זאת בלשון הגרח"פ שכתב "עד שיאמר רוצה אני", היינו עד שיסכימו להיפרד זמ"ז בג"פ. עוד כתב לבאר בדברי הגרח"פ ז"ל דמיירי:

"רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל"ז לחיות חיי אישות, וכדכתב בלשון 'ואם בינם לשמים', וזאת היא גם הראייה שמביא שם מספר חסידים שהמדובר היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו, וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בחאהע"ז (סימן קג) שמסתייע ממנו החיים ושלום. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפייה לגט פיטורין, כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת."

הא קמן דגם הצי"א שכתב על דברי הגח"פ ז"ל שיחידאה הוא ודבריו תמוהין, מכל מקום היכא שבגלל המריבות שביניהם, שני בני הזוג לא רוצים להזדקק זה לזה, יש לכוף את בני הזוג להתגרש.

ודומה לדברי הצי"א כן כתב הרב הגאון עזרא בצרי בפסקי דין הרבניים חי"ב (מעמ' 207-203) שהדבר ברור שכוונת הגרח"פ לכפות הצדדים בדברים, ואין כוונתו להכריחם בדרכי הכפייה. עוד כתב לבאר שהגרח"פ מיירי שהקטטות הם משני הצדדים, אולם אם רק הבעל מרגיל בקטטה, ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הגרח"פ ז"ל.

שו"ר בפסקי הדין הרבניים ח"ט (עמ' 213) מהדיינים הרבנים הגאונים גורן, קאפח והגר"מ אליהו שכתבו שאין להסיק מתשובה זו של הגרח"פ שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, כל שכן שמדובר בכפיית הבעל לנתינת גט, ואף אין לכוף אישה לקבל גט אא"כ האישה מורדת, או שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית, אז כופין אותה לקבל גט.

ועכ"פ גם לדבריהם היכא שהאישה מורדת, שזה לבדו אין לכופה להתגרש לאחינו האשכנזים שנוהגים בחדר"ג, מ"מ בצירוף פירוד י"ח חודש, יש לכופה להתגרש, וכן לדבריהם היכא שהבעל טוען שמאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגליים לדבר יש לכופם על הגט. ומסתמא לדבריהם הוא הדין אם האישה טוענת שמאוס עליה בטענה מבוררת דיש לצרף פירוד ממושך.

אולם אשכחן לכמה מגדולי הדיינים שהביאו דברי הגרח"פ כפשוטן אלא שקבלו דבריו במקצת, כמבואר בפסקי דין הרבניים (ח"ז עמ' 113) פסק דין מחברי בית הדין הגדול הדיינים הרבנים הגאונים הגר"י ניסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי , שבא לפניהם ערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא חייבו את האישה לקבל גט מבעלה. פסק הדין עסק בזוג שחיים בנפרד למעלה מעשר שנים, ובית הדין האזורי לא ראה בתביעת הבעל תביעה מוצדקת לחייב את האישה בקבלת גט, ובדיון האחרון התנגדה האישה לקבלת גט אפי' אם ייתן לה הבעל פיצוי מתאים, וכן אפילו אם ייתן לה מזונות כל ימי חייה לאחר מתן הגט. חברי בית הדין הגדול כתבו שמתקבל רושם שבמקרה זה לא נשאר לאישה כל יחס חיובי כלפי בעלה, ולא קיים עוד אצלה קשר נפשי אליו, וההסבר היחיד שיש לתת לסירובה של האישה הוא רק נקמנות גרידה, בבחינת "תמות נפשה עם פלישתים". עכ"פ נראה שבוודאי שהאישה לא רוצה אותו, ורוצה להחזיק אותו רק כבן ערובה, ומסתברא דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה שלא לגרש אישה בעל כרחה. אלא שאף אם נאמר דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן כנ"ל, לכאורה יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני.

אלא שכתבו להוכיח מדברי המהרשד"ם בחאה"ע (סימן ק"כ) שלאחר פירוד של עשר שנים יש להתיר לבעל שאשתו מרדה בו לגרשה בעל כורחה, ואין בזה משום חרם דר"ג, שהרי המהרשד"ם שם נשאל מפלוני אשכנזי שצעק לפניו בקול מר שאשתו מרדה בו כבר קרוב לארבע שנים, והוא אינו יודע מה לעשות, שאפשר שגם בכה"ג גזר רגמ"ה. בהתחלה לא רצה להשיב לו, הואיל ורבני האשכנזים בקיאין יתר בתקנות רגמ"ה, אולם כיוון שלא היה מי שישיב לו, ויש לחשוש שמא השטן יוציאו חוץ ממחיצתו, ועוד שאין לו מי שישמשנו והוא בבכי ובתחנונים שיגרשו אותה בעל כורחה, ובזה משכן המהרשד"ם נפשיה להתיר לו לגרשה בע"כ מכמה טעמים: חדא, דבכמה דברים אזלינן בתר אומדן הדעת, והרי מהר"י איסרלן בתרוה"ד (פסקים רנו) כתב שמי שנשתמדה אשתו שברינו"ס נושאין אישה אחרת בלי גירושין, דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה. וכן הרשב"א בתשובה כתב דתקנת הגרמ"ה לא נתפשטה בארצותינו, והדעת נוטה שלא גזר בכל האנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים, אבל באלו שאמרנו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרת בזה לא גזר הרב אפי' היתה תקנה עולמית, שכל שכן ששמענו שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, ע"כ. הרי שגם הרשב"א אזיל בתר אומדנא. והרשב"א כתב כל שהוא מן הדין לגרשה וכגון במורדת י"ב חודש, בין במורדת מחמת מאוס עלי ובין בעינא ליה ומצערנא ליה, הדין הוא לגרשה ולהוציאה. ולכן איש זה שאשתו מורדת בו, אין למחות בו שלא יישא אישה כרצונו.

אלא שהעיר מדברי המהרי"ק (שורש סג) שכתב בשם המרדכי בשם הראב"ן שבמורדת לא תיקן הרגמ"ה, אלא שבמרדכי לא רצה להחליט בדבר. וכתב המהרי"ק וק"ו בן בנו של ק"ו אנו בעוונותינו ובפרט כי הדור פרוץ, ואם יתירו במורדת, יבואו להתיר גם שלא במורדת, ואפי' תקדיח תבשילו, יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באישה אחרת. אלא שכתב המהרשד"ם שממשכן נפשיה להתיר, כי ידוע שאמרו שבמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, ולכן במורדת ארבע שנים שאינה רוצה להתייחד עמו, שהוא מילתא דלא שכיחא, אין לחוש על זה.

עוד כתב המהרשד"ם להתיר משום ספק ספיקא, ספק שמא עבר זמן תקנת רגמ"ה, ואת"ל שלא עבר שמא במורדת ארבע שנים לא תיקן, שלא יעלה על הדעת בן אדם שיהיה האיש ההוא אסור בנחושתיים, והתורה דרכיה דרכי נועם, ואדרבה המעכב בידו לשאת אישה חוטא הוא. ולכן בנידון הנ"ל שמרדה בו ארבע שנים וקלא אית ליה, יש להתירו לישא אישה ואין לחשוש שמא יטעו אחרים, דהיא מילתא דלא שכיחא.

וזה סמך להתיר בזוג שהם פרודים עשר שנים והאישה לא רוצה לקבל גט רק מחמת נקמנות שהוא מילתא דלא שכיחא שיש להתירו לישא אישה אחרת.

ועוד הביאו דברי הגרח"פ ז"ל להסתייע בנידון הנ"ל, אלא שכתבו:

"ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בע"כ, יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מ"מ יש לדון דעכ"פ יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה, ולהיפטר על ידי כך מהחיובים המוטלים על הבעל כלפי אשתו."

והוכיחו כך מדברי הישועות יעקב (סימן עז) ומתשו' מהר"ם מלובלין (סימן א) שכל שהבעל בא בטענה דמאיסה עלי, והיא טענה מבוררת אינו חייב בשאר כסות ועונה. ומסוף דבריהם שם מוכח שכל שהתאמת לבית הדין שהאישה מסרבת להתגרש מחמת נקמנות גרידא, יש לחייבה לקבל גט, וכדמוכח מדברי הרמב"ם ומדברי הגרח"פ. ופסק דין זה נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב ז"ל והובא בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן קט"ז).וכן חזינא בשו"ת שמע שלמה ח"א (סימן א).

אלא שבנידון דידן מיירי שהבעל הוא זה שמסרב ליתן את הגט, ובזה אין מדברי המהרשד"ם הנ"ל כדי להתיר, ומ"מ מדבריהם מוכח שיש עכ"פ לקבל דברי הגרח"פ במקצת.

ויש מהדיינים שקבלו דברי הגרח"פ כפשוטן לכוף על נתינת הגט, כמבואר בפסקי דין הרבנים ח"ט (עמ' 149-152) מהדיינים הרבנים הגאונים ילוז וריז'י וטופיק שדנו בזוג שהבעל טען שהיא מאוסה עליו הואיל והיא בעלת מריבות, ואפי' ילדיה פרי בטנה אינם מסוגלים לחיות איתה בבית אחד. בית הדין זימנו את שלשת ילדי הצדים זה שלא בפני זה, וכל אחד מהם אמר לפני בית הדין שאם האם תחזור הביתה הוא יברח מהבית, והאישה אינה חפצה בגירושין. בית הדין סמכו על דברי הגרח"פ הנ"ל הואיל ובני הזוג כבר שנים רבות שהם חיים בנפרד, ואפסה כל תקוה לשום שלום ביניהם, וצירפו לזה הסכמת הבעל ליתן סכום הגון הרבה יותר מהכתובה, דבכה"ג חייבת האישה לקבל גיטה.

וכן חזינא בפסקי דין הרבניים ח"כ (עמ' 64) פסק דין מחברי בית דין הגדול מהדיינים הרבנים הגאונים דיכובסקי, שפירא ובן שמעון בבעל שטען שאשתו מאוסה עליו והאישה דבקה בשלום בית. בתחילה כתבו לפטור את הבעל משאר כסות ועונה כפי שכתב הרא"ם בתשו' (סימן ל) שבעל המואס באשתו פטור משאר כסות ועונה. והגם שהחלקת מחוקק (סימן עז סק"ג) כתב לחלוק על הרא"ם, מכל מקום הבית שמואל שם (סק"א) כתב דהבעל יכול לומר קים לי כרא"ם. והגם שהבית מאיר (שם) פסק דלא כרא"ם, מ"מ הישועות יעקב (סימן עז בפירוש הקצר סק"א) כתב דאם הבעל טען שאשתו מאוסה עליו, ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ, מ"מ יכול למנוע ממנה מזונות, ורשאי הבעל לסמוך על הרא"ם ומהר"א ששון. וכ"כ הבית יעקב (ס"ס עז) כל שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש אמתלא מבוררת פטור מזונות, והוכיחו כך מהאי דינא דמתיבתא שהובא בטור (סימן עז) בשם מהר"ם מרוטנבורג שכתב החזון איש חאהע"ז (ס"ס טז), שאם רואים הדיינים שאכן הבעל מאוס עליה הגם שמבקשת כתובתה כדי להתפרנס ממנה, אינה מפסדת כתובתה, ודלא כב"ש שכתב דמפסדת כתובתה. והוא הדין בבעל שטוען שאשתו מאוסה עליו, אם נראה לדיינים שאכן היא מאוסה עליו פטור ממזונות וכו'.

אלא שכתבו שכל זה לעניין שאין לחייב את הבעל לשלום בית, וכן אין לחייבו בשאר כסות ועונה, אולם מאידך, אין ראיה מהנ"ל לחייב את האישה להתגרש. וכתבו להסתפק אם בכה"ג יש חרם דרגמ"ה שלא לישא אישה על אשתו, והביאו דברי הכנה"ג (סימן א בהגב"י סקל"ג) שאפי' האומר שאשתו מאוסה עליו, חרם דרגמ"ה מונעו מלישא אישה על אשתו, אולם בשו"ת צמח צדק חאה"ע (סימן קלב) כתב דהיה נראה שיש להתיר לבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו לישא אישה על אשתו שהרי הג"א בכתובות (פ"ה סימן לה) הביאו דברי רגמ"ה דבאישה הטוענת מאוס עלי כופין את הבעל לגרשה, וכדעת הרמב"ם, וכיון שרגמ"ה לא ייפה כח האישה מכח האיש, הרי כיון שכופין את האיש לגרשה, כן כופין את האישה שהבעל טוען שהיא מאוסה עליו להתגרש. ואע"פ שאין הלכה כרגמ"ה והרמב"ם בעניין כפיית האיש, מ"מ לגבי כפיית האישה בודאי הלכה כמותו, ומכל מקום הצריך הצמח צדק היתר מאה רבנים.

אלא שבסוף התשובה כתב הצ"צ הגם שנראה שלהלכה כל שהבעל טוען שמאוסה עליו ויש לו טענה מבוררת, דבכה"ג לא גזר רגמ"ה, מ"מ למעשה אין לנהוג כך, כיון שלא ראינו שנעשה מעשה כזה להתיר חרם דרגמ"ה בטענת מאיסה עלי. ומכל מקום בנדיון דידיה שהיה טעם גדול להתיר לבעל הואיל ולא זכה להבנות מאשתו, והאישה כבר באה בשנים, הרי גבי נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, פסק הב"ש שכופין לגרש. ואף שבתשו' אבן יקרה (ח"ג סי' כד) לא פסק כך, מכל מקום מדברי שאר פוסקים מבואר דלא כאבן יקרה. ועכ"פ בצירוף שני הטעמים כתב להתיר לבעל על פי מאה רבנים לשאת אישה על אשתו, השליש הגט וכתובה.

וכן חזינא בפד"ר חכ"א (מעמ' 333) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים פופוביץ', הגר"ש עמאר ואוחנונה באישה שתבעה גירושין הואיל והיתה אלימות מילולית, עלבונות והשפלות, והבעל היה שובר כלים באמצע הלילה, וכן קללות וניבול פה. עוד טענה שהבעל היה חוזר בשעות המאוחרות בלילה, ולפעמים בבוקר היה עם סימני אודם על גופו ובגדיו. בית הדין שלח את בני הזוג לייעוץ, וקבל חוות דעת מהיועצים שאין סיכוי לשלום בית, והאישה טענה שהבעל מאוס עליה הואיל שהיתה אלימות מילולית, והיה אומר לה זבל כמוך, חתיכת זקנה, פגועת מוח, ועוד. אולם הבעל הכחיש הכל וטען שלימדו אותה לטעון טענת מאיס עלי.

בית הדין כתב שלא היתה כל ראיה לטענת האישה שבעלה היה רועה זונות, מכל מקום כתב שטענת האישה שהבעל מאוס עליה היא טענה כנה, ואין חשד שעיניה נתנה באחר ולא בממון, ולא נראה שלימדוה לטעון כך, והסתמכו על דברי הרמ"א (סימן עז ס"ג) שהבי"ד ידונו לפי ראות עיניהם, וכן מבואר בחזו"א אהע"ז (סימן סט סקט"ז). והוסיפו שנראה שגם הבעל יודע שלאחר המצב והפירוד ביניהם אין סיכוי לשלום בית, וגם הוא לא מעונין בשלום, ותביעתו לשלום אינה כנה. ושם (עמ' 362) צירפו דברי הגרח"פ דעכ"פ יש לחייב את הבעל בנתינת גט, בצירוף טענת מאיס עלי ושהיו הבעל והאישה מורדין זה על זה. ודברי הגר"ש עמר שליט"א גם בספרו שו"ת שמע שלמה ח"ג חאה"ע (סימן יט).

שו"ר בשו"ת שמע שלמה להגר"ש עמר שליט"א ח"א (סימן א אות ח) שכתב בזוג שעשו הסכם גירושין והאישה כבר קבלה חלקה בדירה, וכשבאו לסידור הגט תבעה האישה שלום בית, ולפני הדיינים נראה שהאישה תובעת "שלום בית" רק כדי להתנקם מהבעל, והביא דברי הגרח"פ ז"ל וכתב, וז"ל: "ונראה מדברי הגרח"פ ז"ל דגם באיש ס"ל לכופו כעבור זמן רב, והדברים ק"ו בחרם דרגמ"ה, ואם כי לא ראינו מי שסומך על זה לעשות מעשה, מ"מ לא ראינו אינה ראיה". אלא שהעיר על זה מפד"ר (ח"ז עמ' 111), שהתירו לבעל רק למנוע שאר כסות ועונה, אך לא לישא אחרת, וכתב דבנידון הרבנים הנ"ל היה בזה כדי להרתיע את האישה להתגרש, משא"כ בנידון דידיה שזה לבד אין מרתיע את האישה, הדרך היחידה לתת לבעל היתר נישואין.

עוד יש להסתייע ממה שכתב הרה"ג אליהו אברג'ל שליט"א בשו"ת דברות אליהו ח"ד (סימן ל) בבני זוג המסוכסכים שנים רבות, וכל הניסיונות שנעשו לעשות שלום ביניהם נפלו בתוהו, וכתב הואיל שאין שום תקוה ביניהם לשלום בית, הגם שהאישה מבקשת שלום בית, ונראה לבית הדין שהיא תקוות שווא, הואיל ונראה לבי"ד שכל בקשת האישה לשלום בית היא רק נקמנות מבחינת "תמות נפשה עם פלישתים", אין שום הצדקה להשאיר את הבעל בעיגונא דגברא כל ימיו, ומסתברא דבכגון בא לא תיקן רגמ"ה שלא לגרשה בעל כרחה. והוסיף, וז"ל: "וכן הורה גבר הגר"ח פלוג'י בספר חיים ושלום ח"ב (סימן קיב) וכו'". הא קמן דס"ל דברי הגרח"פ ז"ל כפשוטן.

הא קמן דיעות הפוסקים הנ"ל בקצרה, לדעת מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף ז"ל היכא שיש פירוד ממושך, הגם שצד אחד רוצה בגירושין וצד אחד אינו רוצה בגירושין, אם הבעל אינו רוצה בגירושין מותר לקוראו עבריין, ולעיל הוכחנו שכוונת הדברים שעכ"פ הבעל חייב בנתינת גט, אלא שאין כופין אותו בשוטים. ולדעת הצי"א כוונת הגרח"פ להביא את הצדדים להסכמה, וכן במקרה שבגלל המריבות שני בני הזוג אינם רוצים בחיי אישות, יש לכופם על הגט, ולדברי הרב עזרא בצרי אם שני הצדדים מרגילים לקטטות יש לכופן על הגט, ולדברי הרבנים גורן, קאפח והגר"מ אליהו אין ללמוד מדברי הגרח"פ הלכה למעשה, מ"מ היכא שיש טענה נוספת, וכגון שהיא מורדת או שהיא מאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת על כך יש לכוף על הגירושין, ומסתברא לדידהו דה"ה באישה הטוענת דמאוס עליה וכדו'. ויש מהדיינים שהבינו דברי הגרח"פ כפשוטן וסמכו על דבריו כמבואר בפד"ר ח"ט (עמ' 149) מהרבנים ילוז וריז'י וטופיק. וכן בפד"ר ח"כ (עמ' 62) מהרבנים דיכובסקי ושפירא אבן שמעון. וכן בפד"ר חכ"א (עמ' 333) מהרבנים פופוביץ' והגר"ש עמאר ואוחנונה סמכו על הגרח"פ כפשוטו.

ולפי"ז בנידון דידן שבני הזוג פרודים למעלה משנתיים וחצי, לדעת מרן הראש"ל ז"ל מותר לקרוא עברינא, ויש לומר לו דחייב במתן גט. וגם לצי"א יש לומר הואיל וכיום שני בני הזוג אינם חפצים זה בזה, וכפי שאמר הבעל בפרוטוקול הדיון מס' 11 בתאריך 22/10/2019 שהוא כבר אינו אוהב את אשתו, ולא רוצה להישאר איתה, ולא רוצה לחזור אליה והוא רוצה להתגרש, הא קמן ששניהם כבר אינם מעוניינים בחיי אישות ביניהם ויש לכופם להתגרש. וגם לרבנים גורן וקאפח ומרדכי אליהו שכתבו שבטענת הבעל דמאוסה עליו בטענה מבוררת ויש רגלים לדבר יש לכוף את האישה להתגרש במצב של פירוד ממושך, נראה שהוא הדין גם היכא שהאישה טוענת מאיס עלי וכנ"ל. ולעיל התבאר בעזה"י בנידון דידן אם יש טענה של האישה דמאיס עלי. ומדברי הגר"י ניסים והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל נראה שהבינו דברי הגרח"פ כפשוטן, והגם שלא סמכו על דבריו לגמרי אלא לפטור הבעל משאר כסות ועונה, מ"מ משמע מדבריהם שאם לא די בכך, אפשר לסמוך על הגרח"פ.

וכל שכן לדברי הרבנים הגאונים ילוז וריז'י וטופיק, ופופוביץ' והגר"ש עמר ואוחנונה, ואברג'ל דמשמע מינייהו דמקום שבית הדין משוכנעים היטב שאין סיכוי כלל לשלום הבית שיש לסמוך על הגרח"פ לחייב את בני הזוג בגירושין."

ע"כ מפסה"ד הנ"ל. ובנידון דידן שיש פירוד ממושך למעלה מי"ח חודש, יש לסמוך גם על הפוסקים הנ"ל לחייב בנתינת הגט.

וכך סיכמנו את מסקנת הדברים בפסק הדין הנ"ל:

"המורם מן האמור:
א. אישה שתבעה גירושין ומכלל דבריה נראה לבית הדין שבעלה מאוס עליה לחיי אישות, הוי כאילו אמרה במפורש מאיס עלי, וכ"כ מהר"א ששון ובספר צדקה ומשפט ובשו"ת פני משה ועוד.

ב. אישה הטוענת "מאיס עלי" עם כל ההשלכות ההלכתיות שיש בטענה זו, אין חילוק בין אם טענה כן לאחר שבעלה תבע אותה לדין שהיא מורדת, לבין אם היא בעצמה תבעה את הגירושין בטענה זו.

ג. הטוענת "מאיס עלי", נחלקו הראשונים אם כופין הבעל לגרש, ולהרמב"ם כופין לגרש, אלא דפליגי רבוותא בדעת הרמב"ם אם זה בדוקא שנתנה אמתלא לדבריה, אולם רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם וס"ל שאין כופין, וכן דעת מרן השו"ע.

אלא שרבים מהפוסקים סמכו על מה שכתב מהר"א אבן טוואה בשו"ת התשב"ץ (טור השלישי סימן לה) שאף לדעת האומרים שאין לכפות על הגט בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש להתיר לכוף כשיראה לבית הדין במקום שצריך לכך, וכגון מה שכתב הרשב"א בתשו' מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו, כופין אותו להוציא בגט, וכן בכגון מש"כ בשו"ת התשב"ץ במי שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה בו מרוב הקטטות והמריבות וכו', שקרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה, וכ"כ בשו"ת משפטי עזיאל לסמוך על דברי מהר"א אבן טוואה לכוף על הגירושין לפי ראות עיני בית הדין, וכ"כ בשו"ת מעשה איש, וכ"כ בשו"ת היכל יצחק, וכן מבואר בשו"ת ציץ אליעזר, וכ"כ בשו"ת ישכל עבדי שכל שיש אמתלא מבוררת לטענת מאיס עלי יש לחייב את הבעל לגרש, וכ"כ בשו"ת יביע אומר, וכ"כ בפסקי דין הרבניים רבים מהדיינים.

ד. יש מהדיינים שכתבו שבטענת מאיס עלי אין אף לנהוג בהרחקות ר"ת עם הבעל, אולם נעלם מהם דברי הגר"א אלפאנדרי בספרו סדר אליהו רבה ואליהו זוטא שכתב שלכו"ע יש לנהוג עם הבעל בהרחקות דר"ת כל שניכר לבית הדין שדבריה אמת ולא נתנה עיניה באיש אחר, ודחה את הראיות שלכאורה משמע מדברי המרדכי והרמ"א דלא ס"ל הכי.

ה. הגר"ח פאלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סימן קיב) כתב שאם היתה מחלוקת בין בני הזוג, ימתינו עד י"ח חודש, ואם נראה לבית הדין שאין תקוה לשלום בית, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט. ונחלקו גדולי הדיינים בביאור דברי הגרח"פ. בשו"ת יבי"א כתב שכוונת הגרח"פ שמותר לקרותו עבריין, ונראה שכוונת דבריו דהגם שאין לכופו בשוטים על הגט, מכל מקום יש לחייבו בנתינת הגט, ובשו"ת צי"א כתב לבאר דבריו שיש לבית הדין לסובב שהצדדים יסכימו להתגרש, וכן במידה ששני בני הזוג אינם רוצים בחיי אישות בגלל המריבות שביניהם, יש לכופם על הגירושין. ויש שהסבירו שאם היו הקטטות משני הצדדים יש לכופם על הגירושין. ויש מהדיינים (גורן, קאפח והגר"מ אליהו) ס"ל שאין ללמוד כלל מדברי הגרח"פ כפייה על הגט, ועכ"פ גם לדידהו יש לצרף דבריו אם האישה היתה מורדת, או שטען הבעל שמאוסה בעיניו ויש סיבה מבוררת לכך, ועכ"פ רבים מהדיינים צירפו דברי הגרח"פ בצירוף על טענת מאיס עלי ומורדים זה על זה..."

עכ"ל בפסה"ד הנ"ל, וכך הוא למעשה גם בנידון דידן.

הערות על דברי האב"ד שליט"א בעניין המרידה ההדדית ועילת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה"
אלא שאיני מסכים עם מה שכתב ידידי האב"ד הרה"ג מאיר כהנא שליט"א שיש לצרף בנידון דידן מרידה הדדית, ולחילופין אובססיה חולנית. הוא כתב שהבעל היה אובססיבי כלפי אשתו ברמה שאינה מאפשרת לה לחיות עמו, ועל זה נאמר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", ובנוסף בנידון דידן הבעל כבר אינו מנסה לחזור לחיות חיים משותפים, אלא רק לשלוט באשתו, ואולי גם להרוויח משהו בענייני הרכוש, ועל כן קיימת גם עילת "מרידה הדדית", וגם אם לא נקבל את קיומן של שתי העילות זו לצד זו הרי שממה נפשך אחת מהן ודאי קיימת.

עילת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", כאשר היא מוכחת עובדתית, יכולה להוות עילה לחיוב בגט גם ללא עילות אחרות, אולם עילת מרידה הדדית משמשת כבסיס לחיוב בגט בד"כ בצירוף עילות אחרות. והביא סימוכין לאובססיה של הבעל לאשתו שהבעל כתב לאשתו:

"את צריכה להבין שאני עדיין לא פתחתי במלחמה שלי ואני עדיין מאמין בכל ליבי שיש מקום לתקן ויש מקום לשלום בית.

אבל ביום שאני יחוייב בגט, אז אני אפתח במלחמה שלי, וזה יהיה מלחמה מאד כואבת [...]

ואף אסגור חשבון עם כולם, אם אמא שלך [...]

אני לא יתגרש להגשים בשביל להגשים לאמא שלך את החלום ואני נישבע בקב"ה [...]

במלחמה את תפסידי

יש לך ברירה אחת, בואי נשב נדבר נלבן את הדברים [...] נעשה הסכם שיכלול ניסיון שלום בית לחצי שנה לפחות, ואם לא נסתדר נתגרש ביפה לא במלחמה..."

ולאחר המחילה בנידון דידן איני רואה כלל מרידת הבעל באשתו, ואדרבה הבעל מחזר אחריה לעשות שלום בית איתה, וניכר דרישת הבעל לשלום בית שהיא כנה, אלא שהבעל אינו מבין עד כמה אשתו פגועה ממנו במשך שנים רבות, עד שהיא מרצונה החופשי אינה מסוגלת להמשיך לחיות אתו, וכפי שהתבאר לעיל מאיסותה בו.

ומה שכתב שהתנהגות הבעל אפשר שהיא בגדר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", לענ"ד אינה שייכת בנידון דידן. אמירה זו נאמרה בגמ' יבמות (דף קיב ע"ב) על הא דלא תקנו חז"ל קידושין לשוטה משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ואם כוונתו שבטענת מאיסות מבוררת קיימת הטענה אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, הא בלאו הכי כתבנו לעיל שיש סיבה לחייבו במתן הגט מהטענה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

ומה שכתב שיש צד לחייב בנתינת גט מההתנהגות האובססיבית של הבעל, לענ"ד לא הייתה קיימת התרשמות כלל במהלך הדיונים שהבעל היה מקנא לאשתו קנאות חריגה, ובוודאי לא בסוג הקנאות של פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו, וכדאיתא בגמ' גיטין (דף צ ע"א). ומה שציין לדברים שכתב הבעל, לענ"ד אדרבה מוכח מהם עד כמה רצונו בשלום בית, ובשעת כעס וחוסר ודאות מן העתיד מצוי שהבעל טוען כלפי אשתו דברים חריגים שלא מוסיפים לשלום הבית, וכגון שיחזיר מלחמה שערה, עם כל זה אין לראות זה אובססיביות שמחמתה לחייב את הבעל בנתינת גט.

ולכן הנראה לענ"ד שחיוב הגט בנידון דידן הוא בהסתמך על דברי הפוסקים שבמאיסות מבוררת ובצירוף פירוד ממושך יש לחייב בנתינת גט.

הרב דניאל גודיס – דיין

מסקנה
לאור כל האמור לעיל, בית הדין קובע כדלהלן:
א. בית הדין קובע בדעת רוב, כי הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.
דעת המיעוט היא שמצווה על הבעל לגרש את אשתו לאלתר.
ב. תביעת הבעל לשלום בית נדחית.
ג. בית הדין קובע מועד לסידור גט ליום [...].
ד. אם לא ייאות הבעל לסדר את הגט, יקיים בית הדין במועד זה דיון בהטלת צווי הגבלה. מובהר כי סעיף זה נקבע פה אחד.
ה. על האישה להודיע לבית הדין תוך 21 יום מחתימת פסק דין זה, האם היא עדיין מוכנה לוותר על כתובתה במקרה שהבעל ייתן את הגט במועד הנ"ל. לאחר מכן ייתן בית הדין החלטה באשר להמשך ההליך בעניין זה.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ט' בכסלו התשפ"ד (22/11/2023).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה