הוגשה לפנינו בקשה ע"י מר אלמוני לאשור צואה של המנוח פלוני ז”ל, שנכתבה בחודש טבת תש"ל (1970).

המבקש מספר את גלגולה של הצואה. הוא היה חייב למר ש' ר' סכום כסף ועבר זמן ולא החזיר לו. פנה אליו מר ש’ ר’ ואמר לו שמצא ספר עתיק, בין ספריו של אביו, ובו כתובה צואה של המנוח הנ"ל שבה כתוב שהוא נותן כל אשר לו לאלמוני, ואמר לו מר ש’ ר’ שאם יחזיר לו הכסף יתן לו הספר.

את הספר עם כתב הצואה המקורי הציג בפני ביה"ד, כמו כן אומר שהמנוח פלוני ז”ל נפטר ערירי.

המבקש עצמו לא הכיר המנוח אולם יודע שהיה חבר של אביו ע' מ' ז"ל שעזר לו בשיפוץ הבית, ולכן לדבריו כנראה שבגלל זה הוא כתב את הצואה עבור המבקש. הצואה נכתבה אחרי פטירת אביו של המבקש.

על הצואה חתום המנוח פלוני ז"ל וכן שני עדים ש’ ר’ יחיא אבן חיים שהוא חתום בטביעת אצבע, וכן מ' ר' שהוא חתום בה בכתב יד.

הופיע העד מר ש’ ר’ ומעיד שהוא הכיר את המנוח פלוני ז”ל כאשר הוא היה בגיל 14 ומצא הספר בין ספריו של אביו. הוא לא הכיר את מצבו האישי של המנוח וכמו כן אביו לא סיפר לו כלום על הצואה. הוא מעיד שאביו לא ידע לכתוב והוא חתם עם אצבע.

כמו כן הופיע העד מר ס' מ' ומעיד שהוא בנו של מ' ס' ז"ל שהוא חתום על הצואה ואומר שהוא מזהה כתב ידו של אביו ואת חתימתו.

ביה"ד שוב הזמין את העד מר ס' מ' לברר את עדותו. כאשר נשאל על מה שהעיד בדיון הקודם שזה כתב ידו של אביו וזה חתימתו, הוא מפרש דבריו שהכוונה רק על החתימה של אביו בלבד ולא על השם המלא שנכתב לפני החתימה.

כמו כן הוא אמר שלפני 25 שנה הוא ראה לאחרונה חתימת יד אביו. כאשר נשאל אם יש בידו איזו שהיא הוכחה או חתימות קודמות של אביו, הוא השיב שאין בידו שום הוכחות. ביה"ד בקש שתוך 10 ימים יחפש דוגמת חתימת אביו ויציג אותה לביה"ד. עד היום לא הוצג מאומה.

לאחר שמיעת המבקש ונציגת האפוטרופס הכללי וכן אחר עיון בסיכומים של הצדדים, נראה שהצואה לוקה בכמה חסרונות, וישנם ספיקות רבים באמיתותה והם:

א) העד ש’ ר’ העיד שאכן אביו חותם באצבע אולם אין הוכחה שאכן זו היא חתימת אצבעו של אביו ש’ ר’ יחיא ז"ל.

לגבי העד השני ס' מ' יש לפנינו רק עד אחד על חתימתו של העד שהוא בנו ס' מ', וכמו כן הוא אומר שפעם אחרונה שראה חתימת אביו היה לפני 25 שנה, וכן לא נמצא אצלו שום הוכחה או זיהוי של חתימת אביו.

ב) לגבי חתימת המנוח פלוני ז”ל על הצואה אין לפנינו שום הוכחה או זהוי שאכן זו חתימתו. מלבד זה החתימה וכתב הצואה הוא זהה. זאת אומרת מי שכתב הצואה הוא שחתם. וזה נכתב בכתב רש"י ובכתב יפה.

כמו כן מהמידע שבמינהל האוכלוסין התברר כי כאשר עלה המנוח לארץ בשנת 50 הוא היה בגיל 38 שנה ואז חתם על טופס של רשום לעולה בחתימת אצבע (מצורף לתיק), נראה מכך שלא ידע לכתוב ולחתום. וגם אם נקבל את תשובתו של המבקש שיתכן והוא למד אח"כ לכתוב מ"מ כאן בארץ ישראל לומדים לכתוב כתב עברית ולא כתב רש"י.

ג) אם המנוח רצה להכיר טובה לאביו של המבקש, מדוע כתב צוואה רק לבנו שהיה אז בגיל 14 ולא הכירו כלל, ולא צירף לצוואה את אחיו.

ד) המנוח נפטר בשנת 1994, שזה כ-24 שנים לאחר כתיבת הצוואה, והמבקש היה אז בגיל 39, מדוע במשך כל השנים לא הודיע לו המנוח שישנה צוואה לטובתו, ולא יצר שום קשר עמו.

ה) העדים החתומים על הצוואה נפטרו הרבה שנים לאחר כתיבת הצואה וגם הם לא הודיעו למבקש שישנה צוואה לטובתו.

ו) ביה"ד נועץ באדם שבקי בצוואות תימניות, והוא אמר שכל כתב הצוואה נראה כתב אחיד כולל חתימות המצוה וכמו"כ התימנים שכותבים צוואה בכתב רש"י על כריכת הספר, לא מציינים מספר זהות, ובצוואה שלפנינו מצוין מספר זהות ולכן נראה לנו שהצואה לא אוטנטית.

לאור כל הספיקות הנ"ל ואחר עיון בסיכומי נציגת האפוטרופוס הכללי המצורף לתיק עולים ספיקות רבים בענין אמיתות הצוואה.

בנוסף לזה גם אם לא היו כל הספיקות הנ"ל, היות והמבקש הגיש את הצוואה לאישורו של ביה"ד הרבני וקבל סמכותו בנידון, הרי ביה"ד דן בזה לפי ההלכה, והצוואה אינה כתובה לפי ההלכה היהודית (קנין מעכשיו, וגם קנין אודיתא). הכלל של "מצוה לקיים דברי המת" שייך רק אם הושלש לכך לפני כתיבת הצוואה כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רנ"ב סעיף ב' וברמ"א שם.

כמו"כ כאן מדובר בעיקר בכספים שנכנסו לחשבונו של המנוח, לאחר הכתיבה של הצוואה, שמקורם בקיצבאות שקיבל המנוח, ולא היתה דעתו עליהם במועד כתיבת הצואה.

לכן לאור כל הנ"ל ביה"ד פוסק:

דוחים את בקשתו של אלמוני לאשר את צוואתו של המנוח פלוני ז”ל.

ניתן ביום י' שבט תשס"ה (20/01/2005)

שמואל פופוביץ - אב"ד         משה אוחנונה - דיין        דוד מלכא - דיין