תיק זה נפתח בשל בקשת האב להוצאת צו כנגד העתקת מקום המגורים של האם עם שלושת הקטינות.

רקע נצרך
בתאריך 01/12/2022 התקבל תסקיר שאכן ממליץ על הישארות הקטינות בעיר אשקלון, כדי שלא לפגוע בקשר של הקטינות עם האב.

בהחלטה מתאריך כ"ג סיוון ה'תשפ"ג (12/06/2023) קבע ביה"ד מתווה לסיכומים. למעשה, רק סיכומי המבקש הונחו על שולחן ביה"ד בהתאם להוראות ביה"ד. בשל כך שסיכומי המשיבה לא הוגשו, ביה"ד קבע בהחלטה מתאריך כ"ט אדר ב' ה'תשפ"ד (08/04/2024) כי במקרה כזה הוא יפסוק על פי טענותיה כפי שנכתבו בהחלטה הנזכרת.

אי לכך, מעתיק ביה"ד את ההחלטה מתאריך כ"ג סיוון ה'תשפ"ג (12/06/2023) כרקע לפסק הדין:

האם התנגדה להמלצה, לחילופין דרשה כי ככל שהיא תישאר באשקלון האב ירחיב את זמני השהות.

האב קיבל את המלצת התסקיר שלא להעתיק את מקום המגורים אך סירב להגדיל את זמני השהות.

במענה לבקשתה החלופית של האם להרחבת זמני שהות ב"כ האב הפנתה להחלטה מתאריך י"ט ניסן ה'תשפ"ב (20/04/2022) בה נקבע ע"י ביה"ד כי על מנת לדון בהסדרת זמני שהות יש לפתוח תיק מתאים, דבר שהאם לא עשתה. בשל כך לטענתה לא ניתן לדון כעת.

ב"כ האב הוסיפה כי המצב כעת הוא כי ישנו הסכם שאושר ע"י ביה"ד שבו הוסכם על זמני שהות מסוימים, הסכם אשר יצר יציבות בחיי הצדדים והקטינות. הנתונים לא השתנו באשר למקום ושעות עבודתם של הצדדים, והנה בפתע פתאום האם החליטה 'לטלטל את הספינה' ולהחליף את סביבתן הטבעית של הקטינות כאשר מעולם לא הוצגו בפני ביה"ד הסיבות למעבר.

לדבריה המבחן המכריע למעבר מקום מגורים במקרה של אי הסכמה הינו 'טובת הקטין', ובמקרה הזה טובת הקטינות אינה עולה בקנה אחד עם המעבר, כפי שנקבע ע"י העו"ס לסדר"ד.

האם השיבה וחידדה את עמדתה שבאופן ראשוני היא מעוניינת להעתיק את מקום מגורים, אך ככל שהאב יתנגד היא מוכנה להתפשר ובלבד שהוא יגדיל את זמני השהות.

באשר לטענה כי לא חל כל שינוי השיבה כי כן חל שינוי. היא נישאה מחדש כאשר בעלה נאלץ לנסוע מרחקים ארוכים למקום עבודתו ([ר']) והדבר מקשה עליהם מאד, דבר שמביא לנטל גדול יותר (פיזית ונפשית) עליה גם מבחינת גידול הבנות.

בשל כך שבקשתה הראשונית הינה העתקת מקום מגורים נמצא שזוהי מהות הדיון ולא שינוי זמני שהות ועל כן היא לא פתחה תיק זמני שהות.

ביה"ד הבהיר כי על פי חוק יסוד חופש התנועה הרי שעל פניו לא ניתן להתנגד למעבר האם, יש לביה"ד אולי סמכות להוציא צו כנגד מעבר הקטינות, אך במקרה כזה (ככל שאכן יוחלט כך) לא יהיה מנוס כי האב יעמיס על עצמו את הנטל העיקרי של גידול הקטינות.

יוער עוד כי בהסכם לא כתוב כי נאסר על האם להעתיק את מקום המגורים (למרות שמצוין כי נאסר על מי מן הצדדים לצאת עם הקטינים לחו"ל ללא הסכמה).

ב"כ האב השיבה כי תפקידו של ביה"ד לאזן בין זכות האם להעתקת מקום מגורים לבין טובת הקטינות כפי שהומלץ ע"י העו"ס ובשל כך היא סבורה כי יש לביה"ד סמכות לאסור על האם להעתיק את מקום מגוריה.

(לאחר שנשמעו טענות הצדדים ביקש האב לשקול שוב את עמדתו, ולאחר התייעצות עם ב"כ הודיע כי הוא לא יעכב את מעבר האם ל[ר'] ובלבד שהעלויות שיגרמו בשל כך יוטלו על האם. האם התנגדה, בשל כך נפלה הצעה זו).

החלטה
השאלה המשפטית העומדת בפני ביה"ד הינה אחת בלבד:

האם יש לביה"ד סמכות לאסור על האם את העתקת מקום מגוריה (שלה בלבד! בלא תלות בשאלת העתקת מקום מגורי הקטינות).

לקראת חתימת החלטה זו הגישה האם את סיכומיה כשהם מתוקנים. הדבר למעשה לא משפיע על הקביעה העקרונית שפסק הדין, אך יש בנימוקים שהועלו בדבריה לאישור מעברה ל[ר'] בכדי לחזק אותו. לכשנסכם את הנימוקים שהעלתה, שניים הם:
א. ההישארות באשקלון עשויה לפגוע בנישואיה החדשים, ואילו המעבר ל[ר'] יחזק אותה (נוכח מקום עבודתו של בעלה שם).
ב. פיתוח האופק המקצועי והכלכלי שלה נוכח האפשרויות שנפתחות בפניה ב[ר'] בשל הסיוע של בעלה.

דיון והכרעה
ביה"ד יתייחס, כאמור לעיל, לשאלה המשפטית היחידה העומדת בפניו והיא: האם בסמכותו לאסור על האם להעתיק את מגוריה.

בסיכומיו, מנסה המבקש לבסס את הטענה שטען בדיון, כי יש לאזן בין חוק יסוד חופש התנועה ל'טובת הקטינים', ואין לקבל את העקרון הראשון כעקרון הגובר באופן תמידי, ועל כן הוא מבקש לקבל את עמדת העו"ס כי טובת הקטינות להישאר באשקלון, וממילא נגזר מכך כי על ביה"ד להורות למשיבה להישאר גם היא באשקלון.

הוא תומך את דבריו בתשובת מהרשד"ם (אבהע"ז קכג), בה הוא כותב לגבי השאלה האם אם שרצתה להעתיק את מקום מגוריה עם בתה הקטנה יכולה לעשות כן:

"כמו שהבן אינו יכול להוציאו מן העיר ולהעלים אותו מעיני אביו כן הבת. וא"ת ומנא לן דבן אינו יכול להוציאו האם למקום שהיא תרצה, העבודה שנראה לי שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין, דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו ותאמר שאפילו הכי נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק זה אין הדעת סובל בלי ספק ולא היה צריך ראיה."

אלא ששם השאלה אינה דומה כלל למקרה שלפנינו. המהרשד"ם דן בשאלה האם האם יכולה לקחת את הבן או הבת איתה למקום אחר, ובזה הוא טוען כי אין לה רשות לעשות כן, אך במקרה שלפנינו המשיבה לא תובעת את מעבר הקטינות, אלא מבקשת את מעברה היא בלבד כאשר את הקטינות היא מוכנה להשאיר באשקלון אצל המבקש, אלא שהוא מסרב לקבלן, ואפילו להרחיב את זמני השהות שלהן, כך שהעול ימשיך ליפול על כתפיה!

יתירה מזאת, דברי מהרשד"ם (שהובאו בפסקי דין רבים) הם ראיה לסתור, שהרי מפורש עולה מדבריו שא"א לכפות את האם להישאר בעיר (כשאינה מניקה) כאשר היא רוצה לעזוב, וכל השאלה היא האם היא יכולה לקחת יחד עמה את בנה או את בתה, שבזה הוא סבור שאין כוחה לעשות כן אפילו בבת שנקטינן בה את הכלל "בת אצל האם לעולם". אבל לגבי האם עצמה אין בכוחנו למונעה מלהעתיק את מקום מגוריה.

כך מפורש עולה, מהטעם הנוסף שמביא מהרשד"ם לצורך נימוק הכרעתו שהאם אינה יכולה לנתק את הבת מאביה וז"ל:

"ומטעם אחר וגדול הוא בעיני אני אומר שמה שאמרו "הבת" היא "אצל האם לעולם" אינו רוצה לומר שיש לה כח להוציאה ולהוליכה למקום שתרצה האם, שהרי שנינו בפרק נערה שנתפתתה "האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה" כו' וכל אלו הזכיות הם מן התורה, לבד מציאתה שהיא תקנת רבנן [...] אשר הודיע לנו ה' את כל זאת פליאה דעת ממני מי הוא זה אשר יעלה על דעתו לומר שהתורה זכתה לאב בכל אלו הזכיות ואתה רוצה לבטלן בהבל תקנה שאמר רב חסדא "זאת אומרת" כו' מדיוקא דמתניתין ותרצה לבטל המשנה השלימה הנזכרת והתורה השלימה שאמרה "בנעוריה בית אביה" – "כל שבח נעורים ברשות אביה"...

וכללא דמלתא כי כל זכות שאמרו ז"ל בדבורם "הבת אצל האם לעולם" – לא אמרו כן לחוב לאחרים, אלא במה שאין כופין אותה לדור אצל האחים ושאין האחים יכולים לומר "אם את אצלנו יש לך מזונות" כו' אלא שיתנו לה מזונות אפילו שהיא בבית אמה, ובזכותה דברו, לא בזכות האם..."

וכך מפורש עולה גם מהשאלה המקורית שהוצגה בפני מהרשד"ם, שאלה שנשאלה גם לפני מהריב"ל (שו"ת חלק א סימן נח), וכך היא לשון השואל בשו"ת מהריב"ל שם:

"מעשה שהיה כך היה: ראובן מת והניח ילדה קטנה בת חמשה־עשר חדשים, ואשתו היתה מעיר אחרת, שנשאה בשאלוניקי והוליכה בלארסו. ועתה זאת האשה האלמנה שכולה וגלמודה ורוצה לחזור לעירה ולמשפחתה ולבית אביה. ושאל השואל אם יכולים הקרובים של בעלה לעכב אותה באותה העיר שמת בעלה עד כ"ד חדשים, ואחר הזמן מהיניקה – האם יוכלו לקחת הילדה מאמה, דדילמא מאי דאמרינן בגמרא בכתובות פרק הנושא (דף קב) "זאת אומרת: הבת אצל האם לעולם" היינו כשאינה עוקרת דירתה מהמקום שהיו דרים בו, או דילמא מילתא פסיקתא קתני "הבת אצל האם" ולא שנא קטנה ולא שנא גדולה ולא שנא אם נשארה באותה העיר שמת בעלה ולא שנא אם רוצה לעקור דירתה?"

הרי לן, דלא היה מי שיפקפק שיכולה האם להעתיק את מקום מגוריה, וכל השאלה היתה האם היא יכולה גם לקחת את בתה איתה אם לאו.

אדרבה, נזכיר כי מהריב"ל חלוק על מהרשד"ם וסבור שהאם אף יכולה לקחת את הבת איתה מכח הכלל "בת אצל האם", וז"ל:

"מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים דהבת אצל האם לעולם. וכי יעלה על הדעת שכל אותם ההלכות שנאמרו בגמרא בפרק הנושא ובפרק אף על פי (שם נט, ב) שהגרושה – בזמן שהוא מכירה נותנין לה שכרה ומניקתו, שיכופו אותה לשבת באותה העיר שנתגרשה? ואם איתנהו להני מילי – לא הוו שתקי מינייהו הגמרא וכל הפוסקים, דכגון האי ודאי היה צריך לאודועי. ודברים אלו ברורים בעיני ממאי דאמרינן "אמר רב חסדא: זאת אומרת הבת אצל האם לעולם"...

ולאומר שיאמר דאפילו לדברינו אכתי תקשי דלא הוי מילתא פסיקתא שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק כא מהלכות אישות) וזה לשונו: "ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן – אחד זכרים ואחד נקבות – הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל" וכו' – יש להשיב לדבריו דהוי מילתא דלא שכיחא שלא תרצה האם את בניה, "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה", ומשום הכי קא חשיב ליה מילתא פסיקתא [...] אבל בהיותה קטנה וכל שכן בנדון דידן שהיא מנקת אין כח ביד שום בית דין לכופה שתשב באותה המדינה..."

עכ"פ, הן מדברי מהרשד"ם והן מדברי מהריב"ל עולה, כי א"א למנוע מהאם להעתיק את מקום מגוריה בו התגוררה כשהיתה נשואה (בין באלמנה ובין בגרושה). כל שהסתפקו הוא רק האם היא יכולה גם לקחת את הבת עמה.

עקרון זה עולה, גם מתשובת הרדב"ז חלק א סימן ש"ס (הובאה במהרשד"ם) ומתשובת המבי"ט חלק א סימן קסה (ובמחלוקתו של מהרשד"ם עם מהריב"ל דעתם כמהרשד"ם).

יצוין, כי בתשובת מהרשד"ם (בשאלת השואל, וגם בתשובה), הוזכר טעם נוסף (אם גם לא העיקרי) למנוע מהאם את היכולת להעתיק את מקום מגורי הבת, והוא חשש סכנת דרכים שבהעתקה לעיר אחרת:

"מפני סכנת הדרכים ומפני שינוי האויר והילדה רכה יונקת שדי אמה 'ודפקוה ומתה' ח"ו."

נמצא כי מפני שלשה טעמים סבור היה מהרשד"ם שלא לאפשר לאם להעתיק עמה את הבת: ניתוק הקשר מהאב, מניעת הזכויות שיש לאב בבתו, והחשש מפני סכנת דרכים.

באשר להתקיימותם של טעמים אלה בזמננו, נכתב בפד"ר (חלק ד עמודים 94–95, פסק דין שכתב הגרי"ש אלישיב, בהרכב הרבנים הגאונים ע' הדאייה וב' ז'ולטי, ונדפס גם בקובץ תשובות חלק ב סימן קטו), אחר שהובאו כל דברי הפוסקים הנ"ל:

"אכן נראה דהני טעמי שעליהם ביסס הרשד"ם ז"ל את דינו לא שייכי אלא בעובדה שנשאל עליה שהאם החליטה לחזור משאלוניקי – ששם היה מקום מגוריה עם בעלה למולדתה ולמשפחתה עיר בלארסו, שלפי מה שכתב הרשד"ם שם המרחק ביניהם הוא מהלך ב' או ג' ימים וגם סכנת דרכים כרוכה בנסיעה זו, אשר לפי המצב של אותם הימים הרי מרחק כזה פירושו הפרדת הילדה מאביה לאורך ימים. ועל גופא דעובדה זו השיב הרדב"ז בתשובה הנ"ל. לא כן במקרה דנן שריחוק מקום זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע...

ולכן מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר נסיעה של שעה–שעתיים מבדילה בין מקום של האב למקום מגורי האם לא ישתנה הדין מה שקבעו חז"ל 'בת אצל אמה', כמו שלא תשתנה הלכה הנזכרת כשהורי הילדה שניהם גרים בעיר אחת, אלא שדירת האב בקצה העיר מצד אחד ודירת האם בקצהו השני. ופשוט כי תקנה זו שקבעו חז"ל 'בת אצל אמה' לא ניתנה לשיעורין כאלה."

לאמר, בזמננו, ככל שמדובר במרחק סביר, הרי שלא יפגע הקשר של הקטינות עם אביהן, וגם זכויותיו בבתו לא ייפגעו (מלבד גם מה שבזמנינו נראה, שאין מקום כלל לדון בביטול זכויות אלו, דלא שכיחי כלל). ברור גם שבזמננו לא קיים החשש של סכנת דרכים. אשר על כן מסתבר שבזמה"ז יודה מהרשד"ם למהריב"ל שיכולה האם להעתיק את מקום מגורי הקטינות עמה.

עכ"פ, גם אם לא נאמר כן, הרי שכמו שאמרנו לעיל, אין חולק כי לאם עצמה אין כל שעבוד לקטינות, והיא יכולה לגור היכן שתחפוץ.

עקרון ברור זה עולה מדברי הרמב"ם הללו (הלכות אישות כא יח) שזכרם מהריב"ל, שלא חל על האם חיוב משפטי לגדל את ילדיה, ודבריו נפסקו בשו"ע (אבן העזר פב ח):

"אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות."

ובחלקת מחוקק (שם ס"ק יב) ניסח את העולה מדברים אלו:

"כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן"

עיין בפסק דין של ביה"ד הגדול (בתיק מספר 1330348/1 מתאריך י"א באדר ב התשפ"ב 14.3.2022 בהרכב הרבנים הגאונים ש' שפירא, א' איגרא, צ' לוז שליט"א, פס"ד שנכתב ע"י הגר"ש שפירא שליט"א) שהאריך וביסס יסוד זה (וע"ע בפס"ד של ביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע בהרכב הרבנים הגאונים א' דרשביץ' ע' יעקב וא' גאופטמן שליט"א תיק מספר 1280465/5 וכן תיק 1199769/2).

יצוין, כי העקרון העולה מדברי הפוסקים כי אין יכולת לכוף את האם לגור במקום מסוים, עולה בקנה אחד עם העקרון העולה מ'חוק יסוד - חופש התנועה' החל במדינת ישראל, כי כל אזרח סוברני לבחור את מקום מגוריו.

עקרון 'טובת הילדים'
נוסיף ונבהיר, שאף שהתסקיר אכן ממליץ על הישארות הקטינות ואמן באשקלון על מנת שהקשר עם האב לא ייפגע, הרי שהתסקיר משקף אמנם את המצב האידאלי מבחינת הילדים, אך אין הוא שוקל, מטבע הדברים, עניינים נוספים כמו הזוגיות החדשה של האם והמגבלות הנוצרות בשל כך (בקטע שהועתק לעיל מההחלטה מהדיון האחרון, מפרטת האם את הקושי שנוצר לבעלה אשר נאלץ כעת לנסוע נסיעות ארוכות ל[ר'] למקום עבודתו). תפקידה של העו"ס הוא לתת את המבט המקצועי, אך אין בתחום מומחיותה וסמכותה לבחון את ההיבטים המשפטיים וההלכתיים של המקרה.

כאמור, זכותה של האם לגור היכן שתחפוץ, במקום שהיא סבורה כי הוא מיטיב את מצבה, מבחינה נפשית כלכלית או מסיבה אחרת. כך היה תמיד עוד מזמן חז"ל שאלמנות וגרושות היו חוזרות מבית הבעל לבית אביהן, ולו מהטעם שאז הייתה פרנסתן תלויה בכך, אך גם בלא זאת הרי בגרושה נאמר מפורש בפסוק (דברים כד, ב): "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר", ובוודאי כשהיא נישאת לאחר עוזבת היא את מקומה והולכת לבית בעלה החדש בין אם קרוב הוא או רחוק. גם כאן רשאית האשה שנישאת מחדש, ללכת ולהתגורר במקום שבעלה שם, וכפי שהיא מפרטת בסיכומיה כי המעבר ל[ר'] אמור לחזק ולבסס את הנישואין, נוכח היות הבעל תושב המקום ואיש חינוך מוכר בעיר. דברים אלו דברי טעם הם, שכל בר דעת מבין אותם כי מקום מגורים, הקשר חברתי ופרנסה הם עוגנים המסייעים לביסוס זוגיות.

העקרון של 'טובת הילדים' הוא אמנם עקרון על, שמנחה תמיד את הפסיקה בעניין הסדרי השהות, עקרון זה חוזר ונשנה במשנתם של ראשונים ואחרונים ובכל הפסיקות של בתי הדין הרבניים לדורותיהם, ומיותר להאריך בכך במסגרת פסק דין זה, אבל גם לעקרון זה ישנן גבולות והוא לא גובר על כל דבר.

לשם המחשה, ברור לכל כי טובת הילדים הינה כי הוריהם ישלימו זה עם זה ולא יתגרשו, ובכל אופן התורה איפשרה גירושין גם במצב בו יש לבני הזוג ילדים ולא חייבה אותם להישאר נשואים בכל מחיר (ופשיטא שאין לומר דהיינו משום שאין זו טובת הילדים שהוריהם יישארו נשואים. מעולם לא שמענו שההיתר להתגרש תלוי בכך, וגם ישנם מקרים שאנשים יכולים להישאר יחד לטובת הילדים על אף שאינם חפצים זב"ז ובכ"ז לא שמענו שבמקרים אלו יש איסור להתגרש). כפי שעניין זה ברור, כך ברור גם כי לא ניתן לכפות אדם לגור במקום מסוים.

מעבר לכך, הקביעה כי 'טובת הילדים' הינה כי אם האם תתגורר באשקלון יהיה הדבר לטובת הילדים, תלויה בכך שהאם תשלים עם קביעה זו ותמלא אותה בחפץ לב. אך כפיה שלא ברצונה לעשות כן, גם לו היה הדבר בידינו (וכאמור לעיל, אין הדבר כך) עלולה לפעול באופן הפוך ולפגוע בילדים.

החלטה
סוף דבר, ביה"ד דוחה את תביעת המבקש לחייב את המשיבה להישאר להתגורר באשקלון, והיא רשאית להעתיק את מקום מגוריה ל[ר'].

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ח בניסן התשפ"ד (06/05/2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה