ביום י"ז באלול התשפ"ג (03/09/23) במלון ... אשר ב.... , שווייץ, נמצאה הגב' ..... ללא רוח חיים. פחות משבועיים קודם לכן, ביום ג' באלול תשפ"ג (20/08/2023), חתמה המנוחה בפני נוטריונית בישראל, עו"ד .... , על צוואה. הצוואה כוללת עמוד אחד ובו בין היתר מורה המנוחה כי –

[...] ככל ומותי יקבע בשווייץ, תובא גופתי לשריפה בשווייץ, במקום הכי קרוב למקום התרחשות המוות ובפרק הזמן המהיר ביותר – אי לכך אני מורה להימנע מניתוח גופתי לאחר המוות.

האפר יאוכסן בשווייץ עד איסוף.

בקשתי כי אחי, ...... , [...] יאסוף את האפר משווייץ, באופן אישי, בתוך כ-30 יום ממועד המוות.

ניהול עיזבון ורכוש:
הוראתי כי מנהלת העיזבון והיורשת היחידה היא אימי – הגב' ...... [...]."

בדיון שנערך בפנינו אתמול הופיעה המבקשת, אם המנוחה ז"ל, מלווה בבעלה וילדיה – אביה ואחיה של המנוחה. לדברי המבקשת ובני המשפחה כולם, אין לאשר ולתת תוקף לציוויה של המנוחה כי גופתה תישרף. לדבריהם, בקשה זו אינה הולמת "בשום צורה את אורח חייה" של המנוחה.

האם מסרה לבית הדין כי "ידעתי שהיא עומדת לטוס באופן כללי, לא לשם התאבדות או כל מה שקורה מסביב". האם הוסיפה "אנחנו יהודים, משפחה דתית, איך אפשר לעשות את זה?! אני דואגת לנשמה שלה. הנשמה שלה, כמה ימים, שבוע וחצי, לא הגיעה למנוחה".

ב"כ המבקשת הוסיף כי "מלשון הצוואה רואים כמה תמרה הייתה מחוברת למשפחה. היא מזכירה רק את המשפחה לא מישהו אחר. [...] היא הייתה מאוד מחוברת למשפחה [...]. הסעיף הראשון [של הצוואה – י' י' ב"מ) מתייחס לכבוד המשפחה, שלא ידעו שהיא התאבדה. סעיף אחרון בצוואה מתייחס לזה שכל הרכוש – שאימה תהיה מנהלת עיזבון וכל הרכוש יעבור אליה. וגם הסעיף האמצעי של שריפת הגופה, כל המטרה שלא תהיה הלוויה גדולה וידברו שהבת של משפחת ... התאבדה. שלא יהיה צער למשפחה, בושה". ב"כ המבקשת מוסיף כי מעיון בצוואה ניתן לראות כי היא "נחתמה בהיסח דעת. לא חתומה על הדף השני שכתוב באנגלית. צוואה שצריכה להיות בשווייץ לא חתמה על החלק באנגלית. [...] צריך להחליט איזה סוג שריפה, למנות מישהו שיהיה אחראי על זה. הגופה לא שורפת את עצמה. מישהו שיהיה מודע וקיבל תשלום על זה ומודע לכך. יש רצון כללי כזה לכבד את המשפחה. [...] יש היבט של צוואה לא אפשרית [...]. אין מי שמוכן לקחת את זה, לקחת את הפרויקט הזה להתעסק בשריפת הגופה". כך מסר לבית הדין גם אח המנוחה, אשר על פי הצוואה אמור לקבל את אפר המנוחה. לדבריו, המנוחה שיתפה אותו במחשבותיה לגבי שריפת גופתה, אך אמרה לו "שהיא פשוט מכינה דברים להיות מסודרת. יכול להיות שאני אעשה את זה בעוד חמישים שנה". לדבריו, "אמרתי לה שאני לא אהיה מסוגל לעשות זה. היא גם שתקה [כ]שאמרתי את זה"

לדיון התייצבו גם נציגת פרקליטות מחוז ירושלים, עוה"ד יעל רוד-סליטן, עוה"ד בת-אל צידון באת-כוח היועצת המשפטית לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי ועו"ד דוד גולדפרב, מנהל המחלקה למשפט דיפלומטי ואזרחי במשרד החוץ. לטענת נציגת הפרקליטות, "השאלה האם לקיים את ההוראה בעניין שריפת הגופה [היא] לא שאלה [ש]בסמכות בית הדין. זה לא חלק מעיזבון. אם ניקח לדוגמה זרע של מנוח אחרי פטירתו, זה לא עיזבון. עיזבון זה רכוש. לדוגמה גוף לא חלק מעיזבון. ולכן סוברים שאין סמכות לבית הדין בשאלה המסוימת הזאת". לטענתה, רק בית המשפט המחוזי הוא בעל סמכות לדון בנדון שבפנינו. עוד לטענתה, "סעיף 155 לחוק ירושה, שבית דין דתי מוסמך לעניין ירושה וצוואה אם כולם הסכימו לכך, ויש כאן חלק חסר שהמנוחה לא הביעה הסכמתה". כמו כן ביקשה נציגת הפרקליטות כי "אם יוכרע שיש כאן סמכות, נבקש עיכוב ביצוע. זה מאוד קריטי". לטענות אלה הצטרפה גם נציגת האפוטרופוס הכללי וטענה כי "עמדת המדינה אחידה. כל הנוגע לעניין הגופה ולסדרי קבורתה לא שייך לעניין העיזבון".

נציג משרד חוץ מסר לבית הדין כי "ביום ראשון נודע לנו שהמנוחה הודיעה לחלק מבני המשפחה שהיא מתכוונת להתאבד. מאותו רגע [...] יצרנו עם משטרת שווייץ. התברר שהיא הזמינה חדר בבית מלון. בראשון בערב מצאה המשטרה שם גופה בחדר. השגרירות ומשטרת ישראל יצרו קשר. [...] אין לנו עמדה בקשר לצוואה. אנחנו יודעים מגורמים מקומיים [ש]נמצאו ליד גופתה דרכון שלה וצוואה. צריך אישור העברת גופה על ידי קונסול. הקונסול לא חותם כי ידוע לנו שיש צוואה כזאת ולא נפעל כנגד הצוואה, אלא אם כן נקבל צו שיפוטי שאומר אחרת".

לקראת תום הדיון נענה בית הדין לבקשת אבי המנוחה ונתן לו את זכות הדיבור. אבי המנוחה שיתף את בית הדין בייסורים העוברים על המשפחה מעת שנודע להם על פטירת בתם ועל צוואתה:

שמי....... אני תושב .... שלושים שנה. בשירות צבאי, במלחמת יום כיפור ובשלום הגליל, ראיתי דברים שאי אפשר לתאר אותם. נכנסים לראש השנה; רצינו להיכנס בשמחה. השם נתן השם לקח, יהיה שם השם מבורך. יש שלושה שותפים באדם. הקדוש ברוך לקח את הנשמה והחלק שלה נמצא שם. אני נכה מאה אחוז. אם אני לא אביא אותה לקבורה להיות איתה במצבה שלה, הכול מאיתו. יש לי ילדים ברוך השם, בן מנהל בית ספר. התחילה שנה, לא נמצא שם. והורים חדשים והראש שלו נמצא בזה. והבן השני מתחננים אליו לבוא. מה נשאר לנו? לא נצליח לשבת ליד הקבורה שלה? היכן נשב? יש לנו פעם בשבוע לשבת לידה לקרוא פרקי תהילים, בת זקונים זה מה שהיה לנו. נתנו לה את הכול. מאות אלפי ₪. לא עבדה אף פעם, רק למדה, והכל על חשבוננו. הילדה לא השאירה כלום רק חובות. מבקשים: כולכם הורים כאן, תנו לנו את השנים האחרונות. אני בגיל 72. יש לי עמותה מוכרת בכל הסביבה. תנו לנו לשבת ליד הילדה. לא רואים אותה, אבל יהיה לנו להיכן ללכת. בשווייץ, מי יכול להתקרב לשמה? תנו לנו. אנשים מביאים את הנפטרים לארץ, אנחנו נשאיר אותה שם?! אין שום מטרה, שהיא רצתה לעשות את זה. היא לא הייתה עושה דברים כאלה. אנחנו שבוע ימים, לא ישן שעה בלילה. אני לבד בבית. האישה לא יכולה להישאר בבית, היא אצל הבן. אני לבד בבית. רוצה להתפלל, לא יכול להתפלל. יושב כמו לא יודע מה. התחלתי לדבר אליה: מה היה חסר לך? מדוע עשית את זה? ביקשנו לשכור לה דירה [...].
/blockquote>לשאלת בית הדין את נציגת האפוטרופוס, אם יש לה התנגדות לקיום הצוואה, השיבה כי אין לה התנגדות לקיום הצוואה כלשונה בכל מה שאינו קשור לסעיף המורה על שרפת הגופה.

לפני שנעבור לדיון ולהכרעה נציין כי ההליך בפני בית דין זה החל לפני ימים אחדים, ביום כ"א באלול התשפ"ג (07/09/2023). אם המנוחה אינה מסוגלת לשבת בימים אלו בבית מגוריה ב.... היא מתארחת בבית בנה ב..., יישוב המצוי בתחום שיפוטו של בית דין זה. על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים אפשר לפתוח הליך בענייני ירושה בכל בית דין אזורי בהסכמת כל הנוגעים בדבר, גם שלא בהתאם לתנאי הסמכות המקומית הרגילה. בשל דחיפות הנושא שעמד על הפרק, הסכים בית דין זה במותב דיין יחיד, בהתאם לכללי הדיון, לשמוע את הבקשה כבר ביום פתיחת ההליך. לאחר שבית הדין שמע וחקר את בני המשפחה החליט בית הדין "שמצבה הנפשי של המנוחה היה קשה", והיא לא הייתה כשירה "לקבל החלטות הן בענייני הרכוש והן בענייני הגוף ולכן בית הדין אינו מאשר את הצוואה". בהחלטה נוספת כתב בית הדין:

לאחר שעיינתי בצוואה מיום 20.08.2023 ושאר המסמכים הסרוקים בתיק ולאחר ששמעתי עדים על מצבה הנפשי של המנוחה סמוך לכתיבת הצוואה, בית דין ביטל את הצוואה כאמור בהחלטה מהיום ואין לצוואה שום תוקף.

אני מורה למשרד החוץ בישראל להנפיק אישור להטיס את הגופה של המנוחה לישראל בהקדם האפשרי [...].

למחרת מתן ההחלטה האמורה הגישה באת כוח היועמ"שית במשרד האפוטרופוס הכללי בקשה לביטול החלטת בית הדין ובקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה לביטול ההחלטה. הבקשה הובאה לפני בית הדין ביום שלשום, והוחלט להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע; לקיים למוחרת (יום אתמול) דיון בבקשה לביטול ההחלטה בפני מותב שלושה של בית הדין; להזמין לדיון לצורך מתן עדות את הנוטריונית שאישרה את הצוואה; וכן כי כל המעורבים ייערכו גם לסיכומים בעל-פה בפני בית הדין, וכי הכרעה תינתן בהקדם האפשרי לאחר הדיון.

תוך כדי הדיון שקיימנו אתמול הובאה לפנינו בקשת העדה, הנוטריונית, לפטור אותה מהתייצבות. העדה כתבה בפנייתה כי היא "אינה מחזיקה במידע אודות המנוחה, אין לה כל הכרות עם המנוחה למעט העובדה שהמנוחה פנתה אליה בתפקידה כנוטריון והיא התבקשה על ידי המנוחה לערוך אישור נוטריוני של עשיית צוואה". כמו כן כותבת העדה כי היא "לא ערכה את הצוואה, אלא אישרה כנוטריון את חתימתה של המנוחה על הצוואה, כאשר המנוחה שלחה את הצוואה המוכנה בעברית ובאנגלית למייל" של העדה. עוד הסבירה העדה כי כבר נועד לה קודם דיון בבית הדין בחיפה, דיון אשר אליו הגיע במיוחד עד מצרפת, והיא צירפה מסמכים התומכים בחוסר יכולתה להתייצב לדיון.

דיון והכרעה
א. סמכות בית הדין לדון בנדון שבפנינו
בפני בית הדין עלו טענות נציגת הפרקליטות וב"כ היועמ"שית במשרד האפוטרופוס הכללי כי בית הדין נעדר סמכות לדון בסעיף בצוואה המתייחס לרצונה של המנוחה כי גופתה תישרף בשווייץ. לטענת נציגת הפרקליטות כך יש ללמוד מסעיף 155 לחוק הירושה כמו גם מפסק דין אשר ניתן ולפיו זרע אינו חלק מנכסי העזבון ועל כן גם גופה אינה חלק כזה ולא ניתן לצוות עליה.

בית הדין דוחה את שתי הטענות האלה. בסעיף 155(א) לחוק הירושה נקבע:

על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".

הגדרת "הצדדים הנוגעים בדבר" כבר נדונה בפסקי דין רבים וביניהם גם בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (תיק מספר 1216640/2) בו נקבע כי:
"בעת הגשת בקשה למתן צו קיום לצוואה, אנו יוצאים מנקודת מוצא לכאורית שמדובר בצוואה כשרה. בהנחה שהצוואה אכן כשרה, אין היורשים על פי דין או מי שאינו זוכה על פי הצוואה באים בגדרי 'נוגעים בדבר', שהרי זכות ירושתם התאיינה הלכה למעשה על ידי המוריש. לפיכך: די בהסכמת הזוכים על פי הצוואה כדי להקנות סמכות לבית הדין ליתן צו קיום לצוואה או לדון בהתנגדות לה, ואין צורך בהסכמת שאר היורשים על פי דין.

תימוכין לפרשנות זו המצמצמת את המונח הנוגעים בדבר שבסעיף 155(א) לחוק הירושה מצאנו בדבריו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8550/06 הנ"ל (כבוד השופט [כתוארו אז] א' רובינשטיין, פסקה ח), ונכונים הדברים בענייננו:

"אכן, הנשיא שמגר לא הבחין בין 'נוגע לדבר' ל'מעוניין בדבר', אך לדעתי יש לראות זאת על הרקע שנדון בפרשת משולם, ומכל מקום יש לדעתי לתת משמעות לשוני בלשונו של המחוקק, ויש לפרש את המושג 'נוגע בדבר' באורח שאינו מרחיב את גבולותיו למחוזות רחוקים יתר על המידה. נוכח כל האמור, אין מקום להיעתר לעתירה. ממילא, ישוב הדיון לבית הדין האזורי שידון בטענות העותרת נגד הצוואה.

גם אם נרחיב את המונח עד קצה הגבול, ונראה שכל אדם יש לו עניין בצוואה דבר, ויהיה בכלל כמעוניינים בדבר, אין הדבר לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה לפיו סמכות בית הדין הרבני תלויה רק ב'נוגעים בדבר', שהם במפורש רק הזכאים לירושה לפי החוק – יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה".

למעלה מן הצורך יובהר כי (כפי שהובא גם בפסק הדין הנ"ל) שאלת בירור סמכותו של בית הדין היא בסמכותו של בית הדין. בפסק דין של בית המשפט העליון בבג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 134, 118 (2003) נאמר: "בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לדון בתביעה שלפניה." (וראו באסמכתאות שהובאו שם: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, בעמ' 345; בד"מ 3414/00 מעטוף נ' מעטוף, פ"ד נה(5) 495. בעמ' 503, 505 ;כן ראו פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 780846/1 (מס' תיק ישן 5305-21-1) מיום כ"ד במרחשוון תשס"א – 22.11.2000).

כך הובא גם בבג"ץ 1173/17 (פנינת המיתרים בע"מ נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים ואח' [פורסם בנבו)6.2.2017)) בו נקבע כי:

אין כל מניעה שבית הדין הרבני ידון בשאלת סמכותו העניינית (בג"ץ 673/89 שולמית משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, מה(5) 594, 598 (1991); בג"ץ 89/86 שולמית משולם נ' בית הדין הרבני האזורי (06.03.1986).

וראה גם בבג"ץ 5918/07 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו], (23.6.2009)):

"לכך יש להוסיף כי בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון "בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לדון בתביעה שלפניה" (הלכת פלמן לעיל, עמ' 134 והאסמכתאות המוזכרות שם)".

לאור האמור הרי שזו סמכותו של בית הדין להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותו, והיות ועל פי הפסיקה "די בהסכמת הזוכים על פי הצוואה כדי להקנות סמכות לבית הדין ליתן צו קיום לצוואה או לדון בהתנגדות לה", והיות ובנדון שבפנינו הזוכה על פי הצוואה היא אם המנוחה אשר נתנה את הסכמתה לסמכות בית הדין, כמו גם יתר בני המשפחה, הרי שעל פי סעיף 155 אין כל מניעה שבית הדין ידון בדבר תוקפה של הצוואה.

עתה נבוא לטענה כי גופה אינה נכללת בגדרי העיזבון ועל כן בית הדין נעדר סמכות לדון בצוואה לשורפה. כבר במהלך הדיון ציין בית הדין בפני נציגת הפרקליטות כי מן הסתם היא מבקשת להיסמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק מס' 7141/15. פסק דין בו צוין "כי תאי זרע, ככאלה, אינם בגדר "נכסים" הנכנסים לעיזבון".

אך הנה דברים אלה מתייחסים לדברי השופט עמית אשר בוארו בסעיף 8 לחוו"ד שם כלשונו:

בעניין פלונית עמדתי על כך שזרע אינו "נכס" רגיל, ומכאן שאין להחיל עליו את דיני החוזים, וכפי שציין השופט מלצר, אף אין להחיל עליו את דיני הירושה, ומכאן שאין בצו הירושה כדי להביא ל"חלוקת" מנות הזרע בין ההורים למערערת.

אך דברים אלו מתייחסים לזרע, ולזרע בלבד, וזאת מכוח תכונותיו הייחודיות להנציח את האדם, כלשונו של השופט עמית בעניין פלונית (בג"ץ 4077/12 פלונית נ' משרד הבריאות) ולפיה:

יכול הטוען לטעון כי אין להשוות זרע או ביצית לאיברים מתחדשים אחרים, ואפילו לא לאיברים כמו כליה או קרנית, מאחר שהגמטה הזכרית והנקבית (תאי זרע ותאי ביצית) מאפשרים להביא לעולם ילד ובכך "להנציח" את המטען הגנטי של התורם לדורי דורות. באספקלריה זו, תרומת זרע או תרומת ביצית היא עניין נכבד עד מאוד.

השורה התחתונה היא, כי גם אם יש מקום להחיל את הדין האזרחי על תרומת זרע, ואף שמבחינות "מסחריות" הגדרתו של זרע שונה מאיברים וחלקי גוף אחרים, הרי שלכלל "נכס" רגיל לא הגענו, וסחירותו של זרע אינה כסחירותו של חפץ מיטלטל, שניתן להחיל עליו מנהג סוחרים ותקנת השוק. בשל כך, דומה כי לא יימצא חולק כי ככלל יש לאפשר לתורם לחזור בו מהסכמתו, כל עוד מדובר במערכת היחסים שבינו לבין בנק הזרע בלבד".

הרי לנו שדבריו מתייחסים לתאי זרע ואליהם בלבד, מה גם שבנדון שבפנינו כלל לא עסקינן בשאלת "חלוקה" או "מסחר" בגופת המנוחה, אלא אך ורק במוטל עלינו לנהוג בה ובאופן הטיפול בה.

באשר לאלה, קרי אופן הטיפול בגופה, הרי מצאנו התייחסות מפורשת בסעיף 2 לחוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, תשנ"ו–1996 בו נקבע כי:

"אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך; הבחירה יכול שתהיה בצוואה או בכל דרך אחרת".

דבר המלמד כי אדם רשאי לצוות על אופן הטיפול בגופתו, וביכולתו להורות על כך "בצוואה", ומשכך והיות ולבית הדין ניתנה הסמכות החוקית לדון ולאשר או לבטל צוואה הרי שניתנה לבית הדין הסמכות לדון גם בצוואה המתייחסת לאופן הטיפול בגופה.

יואר כי כפי שנאמר גם בדיון בית הדין אינו רואה בפסיקות בית המשפט העליון בתיק 1835/11 כמו גם בתיק 791/18 כל סתירה לאמור לעיל, ומפאת קוצר הזמן והרצון שלא לעכב את הפסיקה בית הדין אינו מרחיב בכך בשלב זה. היה ויוגש ערעור ובית הדין הגדול יורה לנו להשלים את נימוקינו בנושא זה, כי אז נוסיף וננמק.

יובהר כי במצב עניינים שכזה הרי שבית הדין לא רק רשאי לדון בנושא שבפניו אלא שבית הדין גם חייב לדון בנושא שהובא לפניו. כך נאמר בבג"ץ 8754/00 (רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625):

"ככלל, כשקנתה ערכאה בישראל סמכות שיפוט לדון בתביעה שהוגשה לה, עליה לעשות שימוש בסמכותה ולהפעילה (ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, בעמ' 384, 652) [...] הכלל הוא כי משקנתה ערכאה בארץ סמכות שיפוט, עליה להפעיל סמכותה. סטייה מכלל זה לא תיעשה כדבר שבשגרה".

כך נאמר גם על ידי בית המשפט העליון (ראו: בג"ץ 5376/08 ‏שלום סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב [פורסם בנבו] (‏8.4.2010)):

"הפעלת הסמכות השיפוטית אינה בגדר אופציה, אלא היא בגדר חובה המוטלת על הערכאה השיפוטית, כחלק בלתי־נפרד מהאחריות הרובצת עליה ליתן שירות שיפוטי לציבור המתדיינים המבקש הכרעה שיפוטית במחלוקותיו. האחריות והחובה להכריע בהליך משפטי שהוגש בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת טבועים באופייה של הפונקציה השיפוטית, והם חלק בלתי נפרד ממנה.

אכן הזכות לשבת בדין היא גם חובה לעשות כן. חובה זו היא בראש וראשונה כלפי מערכת השפיטה כחלק מתפקידו המוסדי של השופט ומהצהרת האמונים שלו. חובה זו מעוגנת אף בכללי האתיקה של השופטים (תשנ"ג), הקובעים כי "שופט יטפל וידון בכל תיק המועבר לטיפולו, בהתאם לחוק ולנהלים, אלא אם קיימים טעמים המחייבים כי יפסול עצמו מלדון בעניין".

אולם החובה לשבת בדין אינה רק חובה של השופט כלפי מערכת השפיטה. זוהי חובה גם כלפי הצדדים, במסגרת הצורך בהשגת הכרעה צודקת וברורה תוך זמן סביר. נוסף לכך, זוהי חובתו של השופט גם כלפי הציבור בכללותו, שציפייתו המוצדקת היא כי שופט לא יבור לו את התיקים, אלא ידון באלה המובאים לפניו. (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, 22, 23 ((2006)

כבר הובהר בפסיקה לא אחת כי הזכות לשבת במשפט היא גם חובה לעשות כן; השתחררות בלתי־ראויה של השופט מהדיון וההכרעה במשפט פוגעת בהגינות המשפט, ועלולה לגרום לעיוות דין (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מט(1) 39, 43 (1995); ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790 (1991); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע ([פורסם בנבו], 28.7.2003); ע"א 5939/01 ממן נ' ממן ([פורסם בנבו], 11.9.2001); המ' 258/65 מיקולינסקי נ' בית א.ב.ג. בע"מ, פ"ד יט(2) 645, 647 (1965); ע"פ 1816/90 גרשוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.6.1990); ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.1995); ע"א 4160/90 שחר נ' מושנוב (לא פורסם, 29.7.1996); ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.4.1998); ע"פ 5796/07 יום טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 ([פורסם בנבו], 13.8.2007); בג"ץ 5364/94 ולנר נ' יו"ר מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758, 814 (1995))."

ב. כשירות המנוחה ז"ל לצוות
בית הדין שמע את דברי קרובי המשפחה של המנוחה. בית הדין התרשם כי החלטת המנוחה לאבד עצמה לדעת ובד בבד להורות על שריפת גופתה הייתה החלטה נמהרת, אשר נבעה ממצוקה נפשית. נראה כי המבקשת, אם המנוחה, הרימה את הנטל להראות כי המצווה לא הייתה כשירה לערוך את צוואתה. עדויות בני המשפחה היו מרשימות ומשכנעות בכנותן ובאהבתם למנוחה. דבריהם לא נבעו ממניעים דתיים גרידא, אלא מטעמים אנושיים מקובלים. הנטל להוכיח את חוסר כשירותה הנפשית של המצווה אינו חייב להיות מעל כל ספק. די במאזן הסתברויות, בשיעור של 51% ומעלה. מן הצד השני של המתרס המשפטי אין עומד קרוב משפחה בדרגת קרבה גבוהה שיש לו עניין אישי בקיום צוואת המנוחה. המשיבים, באי כוח המדינה, לא טענו כי יש להם ראיות נוגדות או אחרות או כי הם לוקחים על עצמם לפעול כדי להוכיח כי המצווה הייתה כשירה לצוות, בניגוד להתרשמותנו אנו מדברי בני המשפחה. בענייננו אין מדובר בצוואה של חולה הסובל ממחלה גופנית מתארכת אשר מורה בדעה צלולה את אשר ייעשה בגופתו לאחר שייפטר לבית עולמו כדרכו של עולם. אנו עוסקים בנסיבות טרגיות, שבהן ברור כי כל אדם סביר היה מונע את התאבדותה של המנוחה, אף שגם זה היה כביכול "רצונה האחרון", שיש לכבדו.

יואר כי בית הדין אף שאל את נציגת האפוטרופוס הכללי האם יש לה התנגדות לקיום הצוואה, והנציגה השיבה כי אין לה התנגדות לקיומה, וכל התנגדותה הינה לאופן ביטול הצוואה ו/או לסמכות בית הדין לדון בשאלת הטיפול בגופה.

ג. בטלות הצוואה
אחר כל הדברים האלה בית הדין סבור כי יש להצהיר על בטלות כל הצוואה, לרבות החלק בצוואה המורה על שריפת גופתה של המנוחה, וזאת הן על פי ההלכה המסורה לנו מדור לדור, ההלכה אשר היא הדין שעל פיו מצווה בית הדין לדון, והן על פי החוק.

וקודם שאפתח בהלכה לא למותר לציין כי משקנה בית הדין סמכות לדון בצוואה הרי שמוטל עליו לדון בה על פי ההלכה, כפי שנאמר גם בסעיף 155(ג) לחוק הירושה, וכפי שכבר בוארו הדברים בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (פד"ר 1204359/1), ולפיהם:

"סעיף 155(א) לחוק הירושה, תשכ"ה–1965 דורש, כדי להסמיך את בית הדין ליתן צו ירושה או צו קיום צוואה, את הסכמתם בכתב של "כל הנוגעים בדבר" לסמכותו של בית הדין. הא ותו לא.

סעיף 155(ג) לחוק זה קובע כי משהסכימו "כל הנוגעים בדבר" לסמכות בית הדין מוסמך הוא לדון ומוסמך הוא – וממילא אף חייב על פי ההלכה – לפסוק בעניינו של העיזבון "לפי הדין הדתי הנוהג בו" (למעט ההסתייגות האמורה בהמשך הסעיף לעניין זכויותיהם של קטינים או פסולי דין).
[...]
אך מכל מקום כאמור אין צורך בקבלת סמכות בית הדין "לדון על פי ההלכה", "קבלת הדיין" נדרשת כאן ולא "קבלת הדין", ומשנתקבל הדיין – קמה וגם ניצבה מאליה סמכותו שעל פי חוק, סמכות המאפשרת – וממילא מחייבת אותו – לדון על פי ההלכה (אלא אם יסכימו היורשים שעל פי ההלכה לחלוקה אחרת של העיזבון ויקנו את העיזבון לאחרים – בהתאם לכך – ואזי תהיה גם חלוקה זו "על פי ההלכה")."

והנה על פי ההלכה שרפת גופת המת הינה עוון חמור ומעשה אסור שכן בכך מתבטלת מצוות הקבורה ויש בכך גם משום ניוול המת (ראה: שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, יורה דעה, סימן קיד; הרב י"מ טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א, פרק טז, סעיף ט), וראה עוד באריכות באנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשנ"א, כרך ב, עמ' 505, הערה 24א. וראה גם, הרב א' בקשי-דורון, "פתרון לבעיית קבורת הנוכרים במדינת ישראל", תורה שבעל פה לט (תשנ"ח), עמ' כז-כח.

וכבר הרחבתי בפסק דין אחר (הובא בספרי יין לבנון חחו"מ סימן ט) כי על פי ההלכה כאשר אדם מצווה דבר שהינו לרעתו אין לקיים את צוואתו, כפי שכתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עא אות ו) במי שציווה שלא יקימו על קברו מצבה:

"דלא ישמעו לו בכל רק יעשו איזה מצבה קטנה שיש תיקון לנפש בזה, לפי דברי רבנו האר"י זצ"ל וכו', ומשנתנו היא זו בונין לו נפש על קברו, ואילו נזכר החכם שיש בזה סוד ותיקון לנפשו לא היה מצוה כך".

כן עולה גם משו"ת "יוסף אומץ" (סי' פט) שנשאל בת"ח שטרם יום הליכתו ציווה שלא יקברוהו אלא כעבור מ"ח שעות, מיראתו פן יתעלף ויסברו בטעות שהוא מת, והשיב שאין שומעין לו שאילו ידע כמה פגם יש בהלנת המת לא היה מצוה כן, ועל כן מי שיקברנו ביומו מצוה רבה קעביד וגורם לו נחת רוח.

וכן כתב המהרלנ"ח בתשובה (סי' סג) בדבר צורבא מרבנן דנח נפשיה בחו"ל ובניו מבקשים להעלות את עצמותיו לא"י אך מסופקים אי ניחא לאביהם בכך ואי יאות עבדי. והשיב להם המהרלנ"ח:

"נ"ל שאפילו בצורבא מרבנן כי האי שרי ויאי למסקי לא"י, ואפילו היכא דגלי דעתיה בהדיא דלאו שפיר לאסוקי מיתנא לא"י, ומשום דאמרינן בירושלמי דרבי בר קיריא קרי עליהון ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה וכו', אם כל זה נראה לי שמותר לבניו להעלותו לא"י, ומצוה קא עבדי. ואע"ג וכו' וכ"ש כאן בהוצאת המת ממקומו שהבלבול קשה למתים שמתיראים מיום הדין וכו', וכן יש בזה משום בזיון המת, ברם בקושטא ליתא דשאני בזה"ז דליכא צורבא מרבנן דיכיל למסמך אדעתיה נגד כל הפוסקים שפסקו מעלת הקבורה בא"י לענין כפרת עונות ומנוחת הנפש וכו', לפיכך אפילו צורבא מרבנן דגלי דעתיה דלא שרי למעבד הכין אם ירצו בניו להעלותו לא"י שפיר דמי".

ויש שם עוד אריכות דברים, ומה לדון בדבריו, אך אין כאן מקומו.

ועל כן על פי ההלכה נראה שאין כל מקום להורות על קיום הוראתה זו של המנוחה ויש לקבל את התנגדותם של בני משפחתה, המבכים את החלטתה זו ומתנגדים אליה בכל תוקף.

יואר כי חוק כבוד האדם וחרותו לא בא למעט מחקיקה קיימת, מהוראת דין שהייתה קיימת ערב חקיקתו. חוק הירושה קדם לחוק כבוד האדם וחרותו. על פי חוק הירושה, במתח שעשוי להתקיים בין כיבוד רצון המת הפורמלי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בצוואה, ובין רצונם של בני משפחתו הנוגעים בדבר כי עניין צוואתו יידון בבית הדין הדתי על פי הדין הדתי, מוסמך בית הדין להפעיל את הדין הדתי ולקבוע שהצוואה אינה בת תוקף.

לעילה זו לביטול הוראת הצוואה הנ"ל מצטרפת גם העובדה שבצוואה אין כל הוראה בדבר האדם או הגוף שעליו לבצע את שריפת הגופה, וגם לא נקבע מי יישא בעלות האמור, כאשר לדברי משפחת המנוחה היא עצמה הייתה נתונה בחובות וודאי לא הותירה אחריה כסף המיועד למטרה זו, ואף לא ציינה את העלות ואת האופן בו תבוצע הוראתה. כאמור לעיל ,בני המשפחה כולם מסרבים ליטול חלק וודאי לממן הוראה זו. משכך הרי שאין זה כבודה של המנוחה להותיר את גופתה ללא טיפול בארץ ניכר, ויש להביאה ארצה ולנהוג בה ככל ישראלי אחר שנפטר בחו"ל.

נוכח האמור הרי שאין מנוס מלקבוע כי גם על פי חוק הוראתה זו של המנוחה אינה בת מימוש ויש להיענות לבקשה לבטלה, ולהורות על הבאת גופתה ארצה ככל גופת ישראלי שנפטר בחו"ל.

ביטול זה של חלק מן הצוואה עולה בקנה אחד גם עם סעיף 38 לחוק הירושה בו נקבע כי:

38. ביטול מקצת הצוואה

(א) נקבע בצוואה דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהיתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה.

(ב) בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה שלא כאמור בסעיף קטן (א), אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאיה אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו.

לאור כל האמור בית הדין קובע:
א. צוואתה של המנוחה מיום 20.8.2023 בטלה.
ב. נכון נוהגים בני משפחת המנוחה העושים ככל יכולתם לנהוג בגופת המנוחה כבכל ישראלי אחר שנפטר בחו"ל – להביאו לקבר ישראל במהירות האפשרית.
ג. אין אנו נותנים הוראות למשרד החוץ כיצד לפעול בגדרי סמכויותיו. יחד עם זאת, חזקה כי משעה שפסקנו כי צוואת המנוחה בטלה, יפעלו כל רשויות המדינה לגבי המנוחה בהתאם לרצון בני משפחתה. בנסיבות העניין זהו גם כבודה של המנוחה.
ד. מאחר ופסק דין זה הוא בגדר פסק דין הצהרתי בלבד, ואין בו הוראות ביצוע, אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין. בקשת באת-כוח המדינה לעיכוב ביצוע נדחית.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

בדיון הקודם שהתקיים בפניי במותב דן יחיד ביום כ"א באלול התשפ"ג (12/09/2023) שמעתי את בני משפחת המנוחה ואת התיאורים הקשים המצביעים על מצבה הנפשי הקשה של המנוחה בחודשים הסמוכים לכתיבת הצוואה, כאמור בפרוטוקול הדיון:

בחודשים האחרונים היא הייתה בקשר איתנו וסיפרה לאמא שהיתה לה התגלות אלוקית והגיעה למשפחה ודרשה בהתאם לאותה התגלות שיעשו כל מיני דברים מוזרים.

כשהחתול מת היא המשיכה לישון עם הפגר של החתול המת ושמרה אותה ביום במקרר שלה, לאחר כמה ימים שרפה את החתול ולאחר מכן החליטה שמגיע לה גורל דומה ורצתה ללכת בדרכו של החתול, למות ולהשרף וכנראה הצוואה היא בעקבות המתואר. הצוואה היא לפני שבועיים.

התרשמתי מאוד מכנות דבריהם של בני המשפחה. לכן קבעתי שאין מנוס אלא מלפסול את הצוואה על כל חלקיה. לאחר הדיון אתמול הבנה זו התחזקה בי אף יותר, לאחר שהתרשמתי מכל משפחתה עד כמה המנוחה אהבה אותם וכמה הם אוהבים אותה, בבחינת כמים הפנים לפנים. השתכנעתי כי לא הייתה אפשרות שהמנוחה הייתה רוצה בדעה צלולה לגרום להם לצער הקשה מנשוא, שאינו צער רגעי, אלא צער של משפחה שלמה למשך כל ימי חייהם.

מעשה קיצוני של איבוד עצמי לדעת, במיוחד של אדם צעיר ובלי בעיות גופניות, כבר מדליק נורה אדומה ומצביע מיניה וביה על מצבו הנפשי הסבוך. אם נחבר לכך את תוכן הצוואה שהיא קיצונית שבעתיים מהנורמה החברתית בה המנוחה חיה, אין מנוס מלהכריע שעדויותיהם הכואבות והקשות של משפחת המנוחה על מצבה הנפשי הם אמת לאמיתה.

ההלכה היהודית מתייחסת להתאבדות כמחוץ לתחום וכדבר החמור ביותר עד שההלכה אומרת שלא מתאבלים עליו. כך פסק השולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף א):

המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.

ובכל אופן יש מהפוסקים שהכריעו להקל להתאבל עליו כשאר מתים משום ההבנה שמדובר בחוסר שפיות ,לפחות רגעית, ואם היה יכול לחזור בו היה חוזר בו (גשר החיים חלק א' עמוד שז).

בפסק דין בבית המשפט העליון (רע"פ 8736/15 זילפה צוברי בר כנגד מדינת ישראל בפני כבוד השופטים מלצר, פוגלמן וברק ארז) כתבה השופטת ברק ארז בעניין המניע להתאבדות והסיבה שהמחוקק הוריד את העברה הפלילית מניסיון התאבדות או מהתאבדות עצמה:

53. בצד האפשרות שהשמעת איום באשר לכוונה להתאבד עשויה להיות אמצעי למניפולציה רגשית ואף נקמה, אמירה כזו עשויה להיות גם ביטוי למצב משברי או אף קריאה לעזרה. מהספרות המקצועית הרלוונטית עולה כי התנהגות אובדנית היא בדרך כלל תוצאה סופית של מצב מצוקה מתמשך, שלו עשויים להיות ביטויים שונים, ובכלל זה דיכאון, חרדה וחולי נפשי אחר (קיי רדפילד ג'יימיסון הלילה ממהר לרדת 76-73, 83-80, 95 (עליזה רענן מתרגמת, 1999) (להלן: ג'יימיסון)). למעשה, ההיסטוריה של הדיון באיסורים הפליליים על ניסיון התאבדות מלמדת כי ההכרה במצבו הנפשי הרעוע של אדם הבוחר לשים קץ לחייו הייתה שיקול מרכזי שתמך בביטולים של איסורים אלה בשיטות משפט מודרניות (ראו:Kate E. Bloch, The Role of Law in Suicide Prevention: Beyond Civil Commitment – A Bystander Duty to Report Suicide Threats, 39 STAN L. REV 929, 933 (1987) (להלן: בלוך)). הדברים יפים גם לגבי ביטול העבירה של ניסיון התאבדות במשפט הישראלי. על כך ניתן ללמוד למשל מדבריו של חבר-הכנסת מרדכי ביבי, שדיבר בשם הרוב בוועדת החוקה, חוק ומשפט, במליאת הכנסת שבה נדון ביטולה של עבירה זו מספר החוקים:

"הסעיף שמדובר במחיקתו אומר: 'כל המנסה לאבד עצמו לדעת יאשם בעוון'. כלומר, הכוונה לאיש השולח יד בנפשו – וברובם המכריע של המקרים, אם לא בכולם, אלה הם אנשים אשר איבדו את שיווי-משקלם הנפשי" (ד"כ 46 2090, התשכ"ו).

ועוד יש להוסיף את אשר כתבה השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר בתמ"ש 74691-01-19:

נושא שריפת גופת הנפטר פרוץ לגמרי ולא נקבעו לגביו כל כללים בניגוד לקבורה דתית או אזרחית אשר הוסדרה בחוק ונקבעו לגביה כללים ברורים. ראה למשל פקודת בריאות העם -1940 בו נקבע שאין להקים בית עלמין אלא באישור שיינתן בתנאי שבית העלמין נמצא במקום שאינו מסכן מקורות מים ובתנאי שהוא מרוחק, יותר ממאה מטרים מבית מגורים וכי עליו להיות מוקף גדר, חובה לנהל פנקס קבורה ואין לקבור מת אלא אם כן ניתן רישיון קבורה וכן נקבע מועד לחובת הקבורה, כן הוסדרו כללים ברורים בחוק האוטונומיה והפתולוגיה תשי"ע-1953.

5.2.8 שריפת גופת הנפטר נכללת בכיבוד רצון המת, שהינה נגזרת של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כשליבתה של הזכות טמונה בזכותו של הנפטר בהגנה על כבודו גם כשילך לעולמו.

5.2.9 שריפת גופת הנפטר מעצם טבעה טומנת בחובה חשש גדול שתבוצע בדרך אשר לא תכבד את הנפטר, כשבעדר איסור בחוק על שריפת גופה ובהעדר כללים מוסדרים יכולים קרובי הנפטר, ללא כל פיקוח חוקי, לשרוף את הגופה בכל דרך שתראה להם, אפילו בחצר ביתם.

5.2.10 דוגמא נוספת לבעייתיות הקיימת הינה סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות תשי"ח -1958 הקובע:

"מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה... רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחומו אירע המוות או נמצאת הגויה לחקור בסיבות המוות".

5.2.11 בעוד שלגבי קבורה לא ניתן לקבור אדם אלא לאחר קבלת רישיון קבורה לגבי שריפת הגופה לא נדרש כל רישיון לשריפתה וניתן לעשות זאת מיד ולמנוע על ידי כך את האפשרות לחקירת סיבת המוות.

"מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה... רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחומו אירע המוות או נמצאת הגויה לחקור בסיבות המוות".

5.2.11 בעוד שלגבי קבורה לא ניתן לקבור אדם אלא לאחר קבלת רישיון קבורה לגבי שריפת הגופה לא נדרש כל רישיון לשריפתה וניתן לעשות זאת מיד ולמנוע על ידי כך את האפשרות לחקירת סיבת המוות.

5.2.12 על הבעייתיות הקשה הקיימת כתב כבוד השופט צבי ויצמן במאמרו, שצוטט לעיל, את הדברים הבאים:

"האם אפשר שהליך שריפת המת פשוט מהליך הקבורה הרגיל? האם אפשר ששריפת המת תעשה ללא רישיון שריפה? והיכן תיקן המחוקק תקנות לעניין מתן רישיון שריפה? הקיים הליך שכזה? מה הם התנאים לקבלת רישיון שריפה? מי הגוף הפקח על הליך השריפה? שותק לו המחוקק – האם שתיקה זו יש בה להעניק זכות או רשות ללא תנאי או מיגבלה? האם על בית המשפט לעמוד בנעליו של המחוקק ולברות תנאים וכללים מדעתו ומסברתו"?

"האם אפשר שהליך שריפת המת פשוט מהליך הקבורה הרגיל? האם אפשר ששריפת המת תעשה ללא רישיון שריפה? והיכן תיקן המחוקק תקנות לעניין מתן רישיון שריפה? הקיים הליך שכזה? מה הם התנאים לקבלת רישיון שריפה? מי הגוף הפקח על הליך השריפה? שותק לו המחוקק – האם שתיקה זו יש בה להעניק זכות או רשות ללא תנאי או מיגבלה? האם על בית המשפט לעמוד בנעליו של המחוקק ולברות תנאים וכללים מדעתו ומסברתו"?
...
"היעלה על הדעת כי חובת קבורה מפורשת תחול רק ביחס לגופה שבותרה ונותחה על פי חוק האוטונומיה והפתולוגיה אך לא יחייב את הקבורה לגבי גופות שלא בותרו? האם קיים איסור לשרוף רק גופה שנותחה בבית ספר לרפואה אך שריפתה של גופה שלא נותחה בו מותרת?"

5.2.13 לחברת "ע' ש'", שבאמצעותה רצו המשיבים לשרוף את הגופה, אין כל רישיון לעסוק בשריפת גופות והיא אינה תחת כל פיקוח חוקי.

5.2.14 יותר מכך התנהלותה של חברת "ע' ש'" חסויה מעיני הציבור, כשהינה מנמקת את התנהלותה הנסתרת מחשש שמא גורמים מתנגדים יתנכלו לה.

5.2.15 על אף שבן זוגו של המנוח ובנותיו העידו על כוונת המנוח ויש לקיים את רצון המנוח, יש להבטיח שרצון זה יקוים בדרך שתבטיח את כבודו וזאת ניתן לעשות רק לאחר קביעת כללים מפורשים שיסדירו מי הם הגופים הרשאים לעשות כן ואת אופן התנהלותם. דברים אלה מקבלים משנה תוקף דווקא במדינת ישראל בו לנושא זה יש רגישות רבה לאור מאורעות העם היהודי.

5.2.16 מתן אישור לרצון המנוח לשרוף את גופתו ללא הסדרה חוקית וקביעת כללים אינה ממלאה אחר מטרת כבוד חוק האדם וחירותו ועל המחוקק לתת את דעתו על כך, מהר ככל האפשר, אם בחר בדרך של התרת שריפת גופת הנפטר.

5.2.17 בנסיבות דנא, לאור הודעת בן זוגו של המנוח ובנותיו שהינם מסכימים לבקשת בן המנוח לקבור את המנוח, אני מאשרת את הסכמת הצדדים לקבור את המנוח ועל הצדדים לעשות כן תוך 48 שעות.

כמו כן, בנידון דידן המשפחה מתנגדת לשרפת הגופה ויש כאן חשש גדול שביצועה בקשה זו של המנוחה אינה לפי כבודה כאמור הן מצד מצבה הנפשי הקשה בזמן כתיבת הצוואה והן מצד שהמנוחה לא פרטה את אופן ביצוע בקשה זו שיכולה להיות לא לפי כבודה ולכן יש לבטל את הצוואה מיסודה.

עוד נקודה שעולה מתוך הדיון היום שהמנוחה לא השאירה מאומה אלא רק חובות ובכל אופן כתבה בצוואה שהיא מורישה לאמא "כל רכושי שיישאר לאחר מותי מכל סוג שהוא לרבות פוליסות ביטוח למיניהן, מיטלטלין לרבות כל זכויותיי בכספים במוסדות פיננסיים ניירות ערך ותכשיטים" למנוחה אין מאומה והיא כותבת שהיא מורישה פוליסות ביטוח ניירות ערך וכדו'. דבר זה מחזק את הראיות לחוסר האיזון והפרופורציות בהם חיה המנוחה.

מכל האמור לדעתי יש לפסול צוואה זו על כל חלקיה כבר בשלב זה.

הרב אברהם דב זרביב

בהתאם לנימוקים המפורטים לעיל בית הדין פוסק:
א. צוואתה של המנוחה מיום 20.8.2023 בטלה.
ב. נכון נוהגים בני משפחת המנוחה העושים ככל יכולתם לנהוג בגופת המנוחה כבכל ישראלי אחר שנפטר בחו"ל – להביאו לקבר ישראל במהירות האפשרית.
ג. אין אנו נותנים הוראות למשרד החוץ כיצד לפעול בגדרי סמכויותיו. יחד עם זאת, חזקה כי משעה שפסקנו כי צוואת המנוחה בטלה, יפעלו כל רשויות המדינה לגבי המנוחה בהתאם לרצון בני משפחתה. בנסיבות העניין זהו גם כבודה של המנוחה.
ד. מאחר ופסק דין זה הוא בגדר פסק דין הצהרתי בלבד, ואין בו הוראות ביצוע, אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין. בקשת באת-כוח המדינה לעיכוב ביצוע נדחית.

ניתן ביום כ"ו באלול התשפ"ג (12.9.23)