לפנינו ערעור על החלטת כבוד אב בית הדין הרבני האזורי מיום כ"ז בטבת התשפ"ד (8.1.24), שלא לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של הצדדים.

ברקע הליכים שנוהלו בין הצדדים בסוגיית מזונות הקטינה, בתם המשותפת, שהמערער מתכחש לאבהותו עליה. על החלטת בית הדין קמא בסוגיה זו הגיש המערער ערעור שנדחה בפסק דינו של בית דיננו, אולם לאחר מכן הגיש המערער לבית דין קמא עצמו בקשה לסתירת הדין ולעיון בו מחדש. ביום י"ט בסיוון התשפ"ג (8.6.23) דחה בית הדין קמא במותב תלתא את בקשתו זו של המערער בהחלטה מנומקת.

ברם המערער לא אמר נואש ושב והגיש בקשות לסתירת הדין. בקשתו הנוספת הוגשה לכתחילה כשהיא רצופה בלשונות שאינן ראויות ומנוסחת כהטפת מוסר לבית הדין, אב בית הדין הבהיר לאיש כי בית הדין לא יעסוק בבקשה זו כפי שהיא וכי ככל שהמערער מבקש כי בקשתו תיבחן לגופה – יגיש אותה שנית כשבה טענות ענייניות והנמקות לסתירת הדין בהתאם להוראות תקנות הדיון בלבד. המערער אכן הגיש לבית הדין קמא את בקשתו שנית, וזו נדחתה בהחלטה מנומקת של אב בית הדין מיום כ"ה בתשרי התשפ"ד (10.10.23).

המערער הגיש לבית הדין קמא בקשה נוספת ובה טען כי החלטתו האמורה של אב בית הדין ניתנה שלא כדין שכן, לדעתו, היה עליה להינתן במותב תלתא. כן טען לגופם של דברים נגד האמור בהחלטה זו. את בקשתו זו דחה אב בית הדין בהחלטתו מיום כ"ו במרחשוון התשפ"ד (10.11.23) בהחלטה נוספת שבה הבהיר את התשתית למתן החלטתו בדן יחיד.

לאחר החלטה זו הגיש המערער נגד אב בית הדין בקשת פסלות שנומקה "לאור הראיות העובדתיות אשר נכתבו בבקשה מיום 10.7.23", היינו הבקשה הנ"ל לסתירת הדין שנוסחה כהטפת מוסר לבית הדין. המערער פירט והסביר כי בקשתו המדוברת ("מיום 10.7.23") מוסבת "על אופן התנהלות הדיונים בפני בית הדין הנכבד הגורעות מן האמת והצדק", פירט את העילות האפשריות להגשת בקשה לסתירת הדין בהתאם לתקנות הדיון ואת תנאי הגשתה של בקשה כזו והמשיך באומרו כי בבקשה הנ"ל "העלה ראיות חדשות עובדתיות שלא היו בידי הנתבע ובפני בית הדין הנכבד קודם מתן פסק הדין שיש בהם כדי לסתור את פסק הדין". המערער הוסיף כי באותה בקשה אף "העלה הנתבע בבקשה זו טענות עובדתיות על אופן התנהלות הדיונים בבית הדין, התעלמות ואי התייחסות הדיינים לבקשות הנתבע המשליכים על דיונים ונוגדות לכללי הצדק והאמת".

נקטע כאן את הדברים ונעיר כי נראה מן הדברים כי המערער אינו מבין, או משים את עצמו כמי שאינו מבין, כי טענות עובדתיות חדשות (או שאינן חדשות) הן טענות הנוגעות לעילת התביעה ולא טענות בנוגע להתנהלות הדיון בה שהן טענות ערעוריות מובהקות.

המערער המשיך ואִזכר את ההחלטה שהורתה לו להגיש, אם ירצה, בקשה ממוקדת ומנומקת בהתאם לתקנות בלבד, את בקשתו הנוספת ואת דחייתה. לעניין דחיית של הבקשה טען המערער כי הבקשה נדחתה "ללא כל נימוק, תוך התעלמות ואי־התייחסות לראיות העובדתיות החדשות אשר הציג הנתבע בבקשה לסתירת דין, ודחיית הבקשה נעשתה בהתייחס על החלטות קודמות שניתנו טרם הגשת הבקשה לסתירת דין". בהמשך התפלמס המערער ארוכות עם ההחלטה, שב על טענותיו הקודמות ולבסוף האשים את בית הדין במשוא פנים – האשמה שאליה נלוו "ראיות", וכלשונו:

ראיות עובדתיות למשוא פנים:
א. בית הדין הנכבד מתעלם משקריה הברורים והנחרצים של התובעת לכל אורך הדיונים ללא כל התייחסות.

ב. מקבל את דברי השקר של התובעת כדברי אמת.

ג. מוחל וסולח לעדויות הסותרות של התובעת בפני הרשויות ובפני בית הדין.

ד. מחייב את הנתבע להוצאות מדור על סמך חוזי שכירות פיקטיביים אשר הציגה התובעת בפני בית הדין.

ה. מותיר החלטות ופסקי דין על כנם וגם לאחר שהתברר כי ההחלטות ופסק הדין ניתנו בהטעיה תוך כדי מרמה מצד התובעת תוך כדי הגשות מסמכים וקלטות מזויפים.

ו. כמו כן מונע בית הדין הנכבד מהנתבע מלקבל מסמכים שיש בהם להשפיע על פסק הדין בכללותו ומלהגיע לחקר האמת.

ז. בית הדין מסייע בשקריה של התובעת ומוחק את כתובת המגורים בחוזה השכירות אשר הציגה התובעת בפני בית הדין בכדי לחייב את הנתבע על פי חוזה השכירות הפיקטיבי, בניגוד מוחלט לבא כוח הנתבע שביקש מבית הדין להשאיר את הכתובת גלויה בחוזה השכירות וזאת בכדי שהנתבע לא ימצא את שקריה של התובעת.

ח. בית הדין בבקשות הרבות אשר הגיש הנתבע שלא זכו להתייחסות אף לא שלח לתגובת התובעת ואף משנתקבלה החלטה לתגובת התובעת בעניין הקלטת המזויפת ערוכה ושקרית התובעת לא הגישה תגובה לבית הדין ובית הדין טען במקומה וקיבל את גרסתה השקרית בדיונים ולא בכדי.

ט. לעומת זאת בקשות התובעת בפני בית הדין שכל בר־דעת יבין שהבקשה הינה הזויה ושקרית ונוגדת את המציאות העובדתית ביקש בית הדין את תגובת הנתבע.

י. בית הדין מונע מהנתבע מלקבל מסמכים רפואיים של התובעת שיש בהם כדי להשפיע על פסק הדין ולהגיע לחקר האמת.

יא. ועוד לאחר שהוכח לבית הדין כי התובעת לא שכרה דירה והציגה חוזה פיקטיבי בפני בית הדין, בית הדין לא נזף בתובעת ואף לא הורה לתובעת להחזיר את הכספים אשר קיבלה במרמה וזאת על אף שעברו חודשים רבים.

יב. ועוד התעלם ומתעלם בית הדין מתצהיריה הכוזבים של התובעת בכדי לא לסתור את פסק הדין, הליכים המנוגדים לערכי האמת והצדק, והמנוגדים למציאות העובדתית.

יג. סטטוס התובעת בפסק הדין "כשרה וצנועה", "כל דבריה ברורים ונחרצים", "התובעת דוברת אמת" לא השתנו כלל וזאת על אף הראיות העובדתיות שהוצגו בפני בית הדין כי התובעת שיקרה והציגה מצג שקר בפני הדיינים כל מהלך הדיונים.

יד. כבוד בית הדין אף לא דן בעניין הכתובה לאחר חיובו של הנתבע בכתובה וזאת על אף הראיות העובדתיות אשר הציג הנתבע בפני בית הדין הנכבד על פי בקשת אב בית הדין בדיון שאינו מחויב בכתובה וזאת בכדי שהתובעת 'תזכה' בסכום 55,555 ש"ח.

טו. כמו כן התעלם בית הדין הנכבד מהתחייבות הנתבע בבית הדין הגדול על פי בקשת בית הדין הגדול להפקיד סכום של 250,000 ש"ח המהווה סכום הכתובה ומזונות בכללותו לכל אורך התקופה כערבון לבדיקת אבהות שככל שימצא שהוא האב יוחלט הכסף לטובת התובעת על פי החלטת בית הדין הגדול. התחייבות זו מהוה סילוק לנגיעתו בדבר שהנתבע אינו האב. ראיה עובדתית שיש בה לסתור את פסק הדין ואת העובדות אשר נקבעו בפסק הדין.

טז. כמו כן בית הדין הנכבד פוסח על הסעיפים בחוק ועל ההלכות בשולחן ערוך בחיובו של הנתבע בכתובה ומזונות בת התובעת, שאינה בתו של הנתבע בטענת 'ברי'.

נעיר כבר עתה כי ה"ראיות" האמורות אינן "ראיות" אלא לכל היותר "טענות", שכן לשום פרט מפרטיהן לא צורפה בבקשה אסמכתה כלשהי או למצער הפניה ממוקדת להחלטה של בית הדין קמא, למשל, שלטענת המערער מלמדת על משוא פנים.

הטענות בדבר שקרים וכדו' של המשיבה הן טענות המצפות הלכה למעשה מבית הדין לקבל בהכרח את עמדת המערער, והרי הוא כמי שאומר "כל דיין שלא יקבל את עמדתי – מוטה ופסול הוא". זו עמדה שכמובן אין לקבלה ושאילו הייתה מתקבלת לא היה כל דיין בעולם יכול לדון בעניינם של הצדדים, שהרי כדי שלא להיות פסול, בעיני המערער, היה עליו לחרוץ את הדין, לטעמו של המערער כמובן, מראש...

המערער אינו מבחין בין טענותיו ועמדותיו האישיות לבין המבחן האובייקטיבי וסבור כי על בית הדין לקבל אוטומטית, כנראה, את דבריו שלו כי "כל בר־דעת מבין" כך או אחרת, כי דברי המשיבה הם שקר ודבריו הם אמת וכו'.

אין המערער עוצר במרוצתו להאשים את בית הדין, ולו לרגע, כדי להתבונן שמא ואולי טרם ייחשד בית הדין שאינו נוגע בדבר במשוא פנים עליו לחשוד בעצמו, שמא נושא הוא פנים לעצמו. "כל נגעים רואה אדם חוץ מנגעי עצמו."

את סדרת האשמותיו המשיך המערער בבקשתו האמורה בתלונה על מתן החלטתו של אב בית הדין בדן יחיד – תוך שהוא מתעלם מן העובדה הפשוטה שהוזכרה לעיל – עובדת דחיית בקשתו הקודמת לסתירת הדין בידי כל שלושת חברי ההרכב.

המערער טוען נגד נימוקיו המשפטיים וההלכתיים של אב בית הדין למתן ההחלטה ביחיד – טענות שאף לו נניח כי יכולות היו להישמע אין הן אלא טענות ערעוריות 'רגילות' ולא טענת פסלות.

במסגרת טענות אלה טען המערער גם נגד דברי אב בית הדין בהחלטתו שבה נימק את מתן ההחלטה ביחיד והסביר כי מהותה של ההחלטה היא החלטה בבקשה לזמן את הצדדיים לדיון נוסף. לעניין זה טען המערער: "הנתבע לא ביקש בבקשה לסתירת דין לקבוע מועד לדיון נוסף בניגוד לנכתב בהחלטה." אלא שנעלם כנראה מעיני המערער כי בקשה לסתירת הדין היא, כהגדרת בתקנות הדיון ואף לפי מהותה, בקשה לדיון נוסף "דיון מחדש" כלשון התקנות.

לאחר מכן שב המערער והעלה טענות עובדתיות – ערעוריות שונות, 'קבע עובדות' בניגוד לא רק לפסק דינו של בית הדין קמא אלא אף בניגוד לפסק דינו של בית דיננו שדחה את ערעורו הקודם, העלה טענות על החלטות נוספות – אף הן טענות ערעוריות מובהקות – וסיכם:

לאור הראיות העובדתיות ועל אופן התנהלות בית הדין במהלך הדיונים הפוגעות בזכותו של בעל דין להליך הוגן ולמשוא פנים ולמשפט צדק מתבקש בית הדין הנכבד לפסול עצמו מלדון בתיק.

הבקשה נוסחה אומנם כמכוונת ל"בית הדין" אבל לפי תוכנה ומהותה כוונה לכאורה לא כלפי בית הדין כולו אלא כלפי אב בית הדין, ועל כן דחה אותה אב בית הדין לבדו – נציין כי על היות דחיית בקשת הפסלות בדן יחיד (ובמשתמע על בסיס ההנחה המתבקשת כאמור כי הבקשה כוּוְנה רק כנגדו) לא השיג המערער בערעורו לפנינו.

ההחלטה, מושא הערעור, שבה נדחתה בקשת הפסלות ניתנה בכ"ז בטבת התשפ"ד (8.1.24). בפתח ההחלטה העיר אב בית הדין "ההחלטה ניתנת במסגרת התיק הנוכחי" היינו שלא במסגרת תיק ייעודי, מאחר שלא נפתח תיק כזה "אף שעל פי הכללים המחייבים, יש להגיש בקשה זו במסגרת תיק בקשה לפסילת דיין".

אנו נוסיף על דבריו ונעיר כי גם סדרת הבקשות לסתירת הדין פרט לראשונה שבהן לא הוגשו במסגרת תיק ייעודי, כנדרש.

ואכן לטעמנו חבל שבית הדין קמא לא עמד על הדרישות המנהליות ולא חייב את המערער להגיש בקשות לסתירת הדין ובקשות פסלות בתיקים ייעודיים ותוך תשלום אגרה כדין (ובאשר לבקשות לסתירת הדין, לטעמנו, יש יסוד אף להתנות את הגשתן, ובוודאי כשחוזרות ונשנות הן, אף בהפקדת ערובה להוצאות, גם כשמדובר בבית הדין קמא ולא בערכאת הערעור, ויש מקום להשית הוצאות בגינן אם נדחות הן).

לו נהג בית הדין קמא עם המערער במידת הדין בעניין זה, וכראוי – נקל היה יותר לעקוב אחר השתלשלות הדברים בתיקים, מה שהיה מקל על עבודתנו שלנו, וחשוב מכך – ייתכן כי המערער היה משכיל להבין כי הטרחת בית הדין בטענות שווא חוזרות ונשנות עשויה לשאת בצידה מחיר של חיובי הוצאות, ולמצער כרוכה היא בתשלום אגרה.

לגופם של דברים הבהיר אב בית דין קמא:

מעיון בבקשה לפסילת אב בית הדין עולה כי לנתבע טענות והשגות על החלטות שניתנו בבית הדין, אך טעות בידו. מבחינה עקרונית, הבקשה לפסילה אינה יכולה להתבסס על טענה כנגד החלטה שיפוטית או כמה החלטות שיפוטיות שאינן מקובלות עליו [...] הסעד בנסיבות אלו יוכל להינתן במסגרת בקשה לעיון חוזר או באמצעות הגשת ערעור לבית הדין הגדול.

סעיף 19א(א) לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955, קובע: "דיין לא ישב בדין אם מצא [...] כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט."

המבחן לבחינת בקשה לפסילה בשל טענה למשוא פנים, הוא מבחן אובייקטיבי ולא מבחן או תחושה סובייקטיבית של הטוען לפסלות.

בהמשך לכך האריך בית הדין קמא במובאה מדבריו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק, בע"א 401/06, שבה עצמה הובאו פסיקות קודמות רבות ושאנו נקצר ולא נצטטה במלואה ואף לא את המובאות שבה, שכולן ללמד על הכלל כולו יצאו כי טענות נגד החלטות לגופן ונגד צורת הטיפול בבקשות ובתגובות וכו', היינו סדרי הדין ואופן תפקודה של הערכאה השיפוטית, ואף כשמדובר בטענות נגד החלטות רבות – אינן עולות כדי עילת פסלות אלא לכל היותר (לפי העניין) כדי עילת ערעור לגופן של אותן החלטות. עוד הביא אב בית הדין קמא מדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, בערעור פלילי 614/85, שאף הם ברוח זו.

כן הביא מדברי הגר"א הישריק בפסק דינו של בית דין זה, בתיק 1071670/1, שבהם חידד את מהותו של 'חשש למשוא פנים' והבהיר כי טענת משוא פנים צריכה להיבחן בזהירות ובעין אובייקטיבית, שכן לא דעתו הסובייקטיבית של בעל הדין היא העשויה לבסס טענה כי פסיקה נגדו מונעת בהכרח ממשוא פנים, ונצטט אף אנו אם כי שלא את מלוא הדברים:

'משוא פנים' הוא למעשה כאשר השופט או דיין מתנהג בניהול המשפט העומד לפניו בנטייה ברורה לטובת צד אחד. קביעה כזו, במידה ותהיה, תוביל לטענה שהמשפט אינו משפט צדק ואולי אף אינו משפט כלל, כמשמעותו. זאת משום שהמסקנה היא כי לאותו דיין היה "מניע" משלו לניהול המשפט ולתוצאותיו ולא המניע של עשיית צדק ומשפט אמת [...] האשמה חמורה כזו דורשת נטל ההוכחה המוטל במלואו על הטוען לקיומה, בוודאי כאשר לא נטען בבירור מה הוא אותו 'מניע', שלדעת הטוען, יהיה לדיין בעשותו כן. בירור קביעה כזו, מחייב קבלת נתונים וראיות שהפרשנות להם אינה ניתנת לשני פנים אלא מובילה באופן ברור רק להסבר אחד ולמסקנה אחת סבירה. כל עוד דרגה כזו של ראיה אינה מוצגת בפנינו לא נוכל לערער את חזקת כשרותו של היושב על מדין. אין כל סיבה לעשות כך לגבי כל אדם ובוודאי שלא כלפי שופט או דיין [...]

יש לכבד החלטות בית הדין הרבני ככל החלטות של כל ערכאה משפטית בישראל, גם כאלה שאינן תואמות לרצונו או ציפיותיו של צד זה או אחר. כך הוא טבעם של דברים, בית הדין ובית המשפט הם מקומות שבהם על דרך הכלל כמחצית יצאו מרוצים והמחצית האחרת לא כך. אך ודאי שלא יעלה על הדעת כי משום שהחלטה מסוימת או פסק דין של אותה ערכאה משפטית אינו לרוחו של צד זה או אחר, הוא מיד יתלה באותה ערכאה שאינה צד כלל בעניין, כאילו היה הדבר משום "משוא פנים". הליכה בדרך זו היא מסוכנת ויש בה משום פגיעה ואף פגיעה אנושה באושיות המשפט והצדק [...]

עקרונות אלה, נציין אף אנו, התבארו נשנו ונשתלשו פעמים רבות בפסיקותיו של בית דין זה. ועל בסיס האמור המשיך אב בית הדין קמא וקבע:

נחזור לנידון שבפנינו, מעיון בבקשת הפסילה, הרי שבהתאם למכלול ההגדרות המשפטיות שניתנו לסעיף 19א(א) לחוק הדיינים, כאמור, לא נמצאה הצדקה להיעתר לבקשה.

בהתייחס להחלטות מיום כ"ה בתשרי תשפ"ד (10.10.2023) ומיום כ"ו חשון תשפ"ד (10.11.2023), גם לאחר כעת עיון נוסף בהן אין כל יסוד לטענת פסול על יסוד אי הסכמת הנתבע לנאמר בהחלטות אלו.

הנתבע מערב בין השגות על האמור בהחלטות לטענת פסול, וכאמור, אין יסוד לזיקה בין הדברים.

לגופה של בקשתו יובהר: בהחלטה הנזכרת נקבע כי לא נמצאה עילה לקבוע מועד לדיון נוסף בנידון, על פי סעיף קכ"ט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

לאחר שההליכים בין הצדדים הושלמו והפסיקה חלוטה, ולאחר ההחלטה הנזכרת, כעת באמצעות הבקשה הנוכחית, מבקש הנתבע לאכוף על בית הדין לקיים דיון נוסף לאחר שההליך כבר הושלם באמצעות פסיקה חלוטה. בבקשתו, הנתבע הופך טענות שכבר נדחו, ומבקש להציג אותן כעובדות מוצקות. לפי דרכו ככל שבית הדין אינו מקבל את עיצוב הנתונים מחדש כפי שמבקש להציג, אליבא דהנתבע בית הדין אינו דן דין אמת אמיתו.

ובכן, לא באמצעות בקשה זו ובאמצעות הצגת בית הדין כפוסק פסיקה שגויה הגוררת גזלת הנתבע כביכול, והטחת האשמות כנגד בית הדין, יאכוף הנתבע את עמדתו על בית הדין.

על מנת שלא להיגרר אחד התנהלותו המתוארת של הנתבע, ולאחר ההחלטה שלא לדון מחדש על פי סעיף קכ"ט מצאתי לנכון במסגרת ההחלטה הנוכחית שלא להתייחס כלל לגופו של הדיון שכבר הסתיים, ואני מוצא לנכון שלא להוסיף נימוקים מהותיים, או להבהיר במסגרת זו את שלילת המצג השגוי שהציג הנתבע בבקשתו.

מסקנה: אין יסוד לבקשתו האחרונה של הנתבע לפסול את אב בית הדין, ומאחר שהפסיקה חלוטה אין להציג מחדש בדרך כזו או אחרת את הבקשה לשינוי הפסיקה.

בערעור – כל ערעור – נדרש המערער להראות באצבע היכן טעתה, לדעתו, ערכאה קמא. עליו להראות מה מדברי בית הדין קמא שגוי מבחינה הלכתית או משפטית, לוקה בטעות הנראית לעין או בעובדות או נבע מפגם בדרך ניהול הדיון.

בענייננו: לא די לטעון כי החלטותיו הקודמות של בית הדין קמא לקו באחד מפגמים אלה (ואיננו אומרים כמובן כי כך היה, ובנוגע לכמה נקודות אף הבענו לעיל בזהירות את דעתנו כי לא כך הדבר). על המערער לטעון, ולבסס את טענתו, כי החלטת אב בית הדין שלא לפסול עצמו לקתה בהם, היינו לטעון למשל כי דברי אב בית הדין כי טענות מן הסוג שהעלה המערער אינן עילת פסלות – שגויים הם על פי הפסיקה או אף על פי החוק עצמו; כי העובדות שציין אב בית הדין בהחלטתו לוקות בטעות הנראית לעין או כי ניהול הדיון בעניין בקשת הפסילה היה פגום.

הערעור שלפנינו אינו מכיל אחת מכל אלה, כל שיש בו הוא חזרה נרחבת על הטענות שהועלו לפני בית הדין קמא, טענות שאותן דחה אב בית הדין קמא בהחלטתו המנומקת שהובאה לעיל.

מן הדין לא היינו צריכים אף לומר כי צדקו דברי אב בית הדין קמא באותה החלטה, שכן לא הועלתה, כאמור, טענה המבקשת להראות כביכול במה לא צדקו, היינו מה הטעות שנפלה בהם, אולם למעלה מן הצורך נאמר אף אנו בפה מלא כי דברי אב בית הדין קמא בהחלטה האמורה צודקים ונכוחים שכן כל טענות המערער אינן טענות פסלות ולכל היותר היו עשויות להיות טענות בערעור על ההחלטות הקודמות, ערעור שבגדרו היה על המערער לשכנענו כי ההחלטות הללו – שגויות היו, אולם אין בהן כדי להראות לא משוא פנים, לא חשש למשוא פנים ולא מראית עין של משוא פנים, כך אפילו היו מוכחות וקל־וחומר משלא הובאו להן עצמן ראיות או אסמכתאות כלשהן.

משכך הערעור על החלטתו של אב בית הדין קמא שלא לפסול את עצמו – נדחה.

המערער יישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח (ויוער כי אי־חיובו בסכום גבוה יותר אינו אלא משום שזו מצידה לא נזדקקה אלא לתגובה קצרה לטענותיו). 1,000 ש"ח נוספים ישלם המערער כהוצאות משפט לאוצר המדינה בגין ערעור זה שהוא ערעור סרק ככל משפטיו וחוקותיו.

פסק דיננו זה מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ב' באדר ב' התשפ"ד (12.3.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה