א) המבקשת נולדה באוקראינה להורים נוכרים.
ביום 7/7/15 הוגשה בביה"ד בקשת המבקשת לאישור יהדותה ואישור נישואיה.

המבקשת נישאה לי' אזרח ישראל מ"ז ...... בנישואי פרגוואי ביום ......

המבקשת קיבלה אישור של תושבת ארעי בישראל כבת זוג של יהודי.

לאחר "נישואיה" והגעתה לארץ הכירה המבקשת את היהדות. המבקשת רצתה להתחיל בהליכי גיור במסגרת מערך הגיור, אך מכיוון שלטענתה לימודי הגיור הנערכים שם הינם ברמה ירודה ומלבד זאת דרישתם הייתה שתעבור גיור רק אחרי שתקבל תעודת זהות ואחרי חמש שנים, החלה ללמוד אצל גב' א' בבני ברק במשך שנה וחודשיים.

לאחר הליך לימוד והכרת יהדות התגיירה המבקשת ביום ב' בטבת תשע"ה בבית דינו של הגר"נ קרליץ.

ביום ..... תשע"ה, כשבועיים לאחר הגיור, נערכה לה חו"ק כדמו"י על ידי הרב ו', כדי שיתאפשר לה לחיות עם בעלה (שהיה נשוי לה אזרחית) כדמו"י.

הצדדים רצו להירשם לנישואין בבד"צ שארית ישראל, אך מכיוון שהמבקשת רשומה נוכרייה במרשם האוכלוסין, לא הייתה אפשרות לרושמה לנישואין. לפיכך פנתה המבקשת לביה"ד כדי לאשר יהדותה וכדי לאפשר רישום נישואיה.

המבקשת הופיעה בפני ביה"ד, ביה"ד התרשם שהמבקשת שומרת מצוות, והוצגו בפנינו עדויות ומסמכים לפיהם המבקשת ובעלה מנהלים אורח חיים של שומרי מצוות, שומרים שבת וכשרות, והמבקשת שומרת על טהרת המשפחה.

ב) ביום ט"ו באב תשע"ה 31/7/15 פנה ביה"ד למ"מ מנכ"ל בתי הדין הרב שמעון יעקבי, לצורך קבלת הנחיות להמשך ההליך שנעשה לצורך הכשרה חוקית של נישואין שנערכו ללא רישום קודם.

כמו כן פנה ביה"ד לב"כ היועץ המשפטי לממשלה לקבלת תגובתו לבקשה לאישור הגיור והכשרת נישואין כדמו"י שנערכו במסגרת פרטית ללא רישום מוקדם.

בכ"ב בשבט תשע"ו התקבלה בביה"ד תגובת הרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים (בפועל) (כתוארו אז):

"עמדתי היא כי בשל הנסיבות שתוארו בהחלטה יכול בית הדין לדון לגופו של עניין."

ביום 28/2/16 התקבלה בביה"ד תגובת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, המביע התנגדותו לאישור יהדות ואישור הנישואין. להלן חלקים מתגובתו:

"4. לפי החלטות ממשלה מס' 3613 מיום 4.7.1998 ומס' 3155 (ע/2) מיום 14.2.2008, הסמכות לעסוק בגיורים במדינת ישראל נתונה למערך הגיור ולבתי הדין המיוחדים לגיור. לענייננו, הליך הגיור לא נעשה במסגרת מערך הגיור הממלכתי ובתי הדין המיוחדים לגיור, ומשכך לא הוצאה לפונה תעודת אישור (על המרת דת) לפי סעיף 2(2) לפקודת העדה הדתית (המרה). זאת ועוד, כאשר המדובר בפרטים שאינם אזרחי ישראל או בעלי רישיון לישיבת קבע, הרי שבהתאם לכללי הדיון בבקשות לגיור, התשס"ו-2006, פתיחת הליך לגיור במערך הגיור מותנית באישור ועדת חריגים.

5. לנוכח האמור, ככל שהמבקשת מעוניינת בכך, עליה לפנות למערך הגיור ולקבל אישור מועדת חריגים בטרם יפתחו הליכי גיור במערך הגיור.

6. לאור האמור לעיל, עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להליך הנדון היא כי יש להפנות את המבקשת לגורמים המוסמכים כאמור לעיל והאמונים על טיפול במקרים כגון הנדון, קרי – מערך הגיור בכפוף לאישור ועדת חריגים.

7. לעניין רישום הנישואין, הרי שהנישואין נערכו על ידי מי שאינו מוסמך לרישום נישואין ולפיכך אין להם תוקף.

8. ויודגש, על מנת שבית הדין יוכל לדון בבקשה לאישור נישואין, על הנישואין להיות של יהודים. מאחר ועולה שאלה ביחס לנפקות הגיור שערכה המבקשת מבחינת הדין, הרי שספק אם לבית הדין הסמכות לדון בהליך."

ג) זמן לא רב לאחר מכן, ביום כ"א באדר ב' התשע"ו 31.3.2016 ניתן פסק דין בהרכב מורחב של תשעה שופטים בבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 7625/06), בעניין מעמדם של גיורים שנעשו על ידי בתי דין פרטיים אורתודוקסים, שאינם שייכים למערכת בתי הדין הממלכתיים, של מערך הגיור הממשלתי או בתי הדין הרבניים. הליך זה שהתקיים בפני בית המשפט העליון קיבץ אליו שלוש עתירות שונות שהוגשו אל פתחו. האחת, היא עתירה בבג"ץ 7625/06, של עותרת אשר בעת ששהתה בישראל שלא כדין התגיירה בגיור אורתודוקסי בבית הדין של הרב קרליץ. העתירה השנייה היא במסגרת בג"ץ 1594/11, של עותר אשר בעת ששהה בישראל כדין באשרת תייר, התגייר בגיור אורתודוקסי בבית הדין של הרב פרנק ממאה שערים. והעתירה השלישית היא בבג"ץ 1595/11, של עותרת אשר בעת ששהתה בישראל אחר שקיבלה היתר שהיה ארעי התגיירה בגיור אורתודוקסי, גם היא בבית הדין של הרב קרליץ.

נושא העתירות המשותפות שנדון בפסק דינו של בית המשפט, היה "האם בעקבות הגיורים שעברו יש להכיר בעותרים כיהודים לעניין חוק השבות" (פסקה 10 לחו"ד של כב' הנשיאה נאור). זאת מאחר שלפי סעיף 1 לחוק השבות, תש"י-1950 "כל יהודי זכאי לעלות ארצה" ולפי ההגדרה בסעיף 4ב לחוק השבות: "לענין חוק זה, 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". ההשלכה האזרחית של הוראה זו בחוק השבות היא הזכות לאזרחות ישראלית ולשהות במדינת ישראל על פי סעיף 2(א) לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, לפיו "כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות". יוצא אם כן, כי פסק דינו של בית המשפט העליון עוסק אך ורק בתחום הזכות האזרחית, בשאלה האם יש זכות לעלייה ולאזרחות במדינת ישראל למי שהתגיירו בבית דין פרטי אורתודוקסי בישראל. כדברי הנשיאה מ' נאור בסיכום חוות דעתה (בפסקה 48) "הכרעתנו היום מצומצמת לשאלת הקניית מעמד מכוח חוק השבות. זוהי אינה שאלה דתית, כי אם שאלה אזרחית-ציבורית. איננו קובעים דבר, במסגרת הליכים אלה, בשאלת ההכרה בגיור שעברו העותרים בהקשרים אחרים". לכן למעשה, אין בפסק דין זה של בית המשפט העליון כדי לשנות את המצב המשפטי לעניין הפן ההלכתי הנובע משאלת הגיור, ולענייננו, לשאלת סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לענייני הנישואין והגירושין, מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, לעניין בירור יהדותו של אדם ותוקף גיורו אגב 'עניני נישואין וגירושין' (ר' לעניין זה באריכות בחיבורו של הרב שמעון יעקבי, "ביטול גיור עקב חוסר כנות בקבלת המצוות", התש"ע, בעיקר בעמ' 47-30).

כאמור, פסק הדין המדובר עסק בשאלת מעמדם האזרחי של הגיורים אשר נערכו על ידי בתי דין אורתודוקסיים פרטיים בישראל, בעת ששהו בישראל. שאלה זו מורכבת משתי שאלות משנה. הראשונה, היא האם תוקפו של סעיף 3(א) לחוק השבות: "יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה" – חל גם על מי שבא לישראל כשאינו יהודי ונהיה ל'יהודי' רק לאחר מכן, אחר שהתגייר בישראל? לפי פסיקת בית המשפט, שאלה זו כבר הוכרעה ברוב דעות בג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412 (2004): "כי חוק השבות חל על מי שאינו יהודי, ואשר תוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור בישראל או מחוצה לה".

השאלה השניה שעולה לצורך עניין זה, והיא הנוגעת לעניינינו, היא מיהו אותו 'בית הדין' לגיור אשר מדינת ישראל כמדינה מכירים למעשה באפשרות שלו 'לגייר' מי שאינו יהודי ל'יהודי' לעניין חוק השבות? על כך השיבה נשיאת בית המשפט העליון, כב' השופטת מ' נאור, כי גם לשיטתה "אין לקבל גם גישה לפיה הביטוי 'שנתגייר' פירושו כל מי ששלושה יהודים הכריזו על גיורו על ידם, וודאי שלא כל פלוני שהחליט, מבחינת רצונו הסובייקטיבי, להסתפח על העם היהודי" (פסקה 29). לכן, לצורך מבחן מיהו בית הדין אשר אשר נכיר בגיוריו לעניין זה, מציעה הנשיא נאור, יש לאמץ את "מבחן עצמו שאימץ בית משפט זה לעניין הכרה בגיור שנערך בחו"ל – מבחן הקהילה היהודית המוכרת". לדבריה, "מבחן זה משלב באופן הראוי את הגשמתן של כל שלוש התכליות עליהן עמדתי: עידוד העליה ואחדות העם היהודי מחד, והפיקוח על ההיבט הציבורי של הגיור מאידך".

מבחן זה נפסק במסגרת בג"ץ 2859/99 מקרינה נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 721 (2005), בו עסק בית המשפט בשאלת ההכרה לעניין חוק השבות בגיורים אשר נערכו בחו"ל, ובו קבע כי הגיורים שיוכרו לעניין זה יהיו רק בגיורים שנערכו על ידי בית דין השייך ל"קהילה יהודית מוכרת" (פסקה 16 לחו"ד של הנשיא, כתוארו אז, אהרון ברק):

באומרנו "קהילה יהודית מוכרת" כוונתנו, ככלל, לקהילה מבוססת ופעילה בעלת זהות יהודית משותפת וידועה, שלה מסגרות קבועות של ניהול קהילתי, ואשר משתייכת לאחד הזרמים המוכרים באוכלוסיה היהודית העולמית. עמידה על דרישות אלה תבטיח כי הגיור לא ינוצל לרעה לשם רכישת זכויות כלכליות בלא כל רצון להצטרף לעם היהודי

תנאי נוסף אותו קובע בית המשפט בבג"ץ 7625/06, לשם ההכרה בהליך הגיור שנערך בישראל בבית הדין הפרטי לעניין חוק השובת, הוא שהגיור שנערך בישראל נעשה תוך כדי שהמתגייר שהה בה כדין, לפי חוקי מדינת ישראל (פסקה 25):

הדרישה כי ניצול ההסדרים הקבועים בחוק השבות ייעשה בתום לב ומבלי שיהיה נגוע בניצול לרעה – דרישה לה אני שותפה – אינה מצדיקה את צמצום תחולתו של חוק השבות באופן שלא יחול על מי שהתגייר בארץ. עם זאת, היא מצדיקה את צמצום תחולתו כך שיחול רק על מי ששהה בישראל כדין בעת גיורו. ברוח זו נקבע בעניין טושביים א, כי חוק השבות חל על מי "שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור" (שם, פסקה 25 להחלטתו של הנשיא א' ברק; ההדגשה הוספה – מ.נ.). חוק השבות אינו חל על מי שעבר גיור בישראל תוך כדי ששהה בה ביודעין שלא כדין. ודוק: לעניין תחולתו של חוק השבות, אין נפקות לסוג האשרה בה מחזיק המתגייר. מי ששהה בישראל כדין בעת גיורו – חוק השבות חל עליו.

בהתאם לחוות דעתה של הנשיאה נאור הוכרע פסק הדין ברוב דעות של שמונת השופטים מתוך התשעה. לפי פסק דינם זה, העותרת בבג"ץ 7625/06, אשר בעת גיורה בישראל שהתה בארץ שלא כדין, לא תוכר כמי שנתגירה לעניין חוק השבות, ועל כן בוטל הצו על תנאי שניתן בעניינה. וזאת למרות שבית הדין הרבני הכיר לעניין נישואין וגירושין בגיור שנערך לה בבית הדין של הרב קרליץ. ואילו העותר בבג"ץ 1594/11 והעותרת בבג"ץ 1595/11, אשר שהו בישראל כדין בעת גיורם בבית הדין פרטי אורתודוקסי 'השייך לקהילה יהודית מוכרת', יוכרו כיהודים לעניין חוק השבות, וכי הצווים על תנאי שניתנו בעניינם יהפכו למוחלטים. בדעת המיעוט היה המשנה לנשיאה, כתוארו אז, השופט א' רובינשטיין, אשר עקרונית קיבלה את עמדתה של הנשיאה נאור נוכח פסיקות בית המשפט העליון בעבר שניתנו בעניין, אך הציע להשהות את תוצאת פסק הדין ב-18 חודשים, "לשם הסדרה חקיקתית ממלכתית בנושא הגיור, ולשם תקנת כלל הגרים לכל היבטיה, ויפה שעה אחת קודם", מתוך החשיבות שהוא רואה בחקיקת גיור ממלכתי מוסדר. אגב, מטרה אשר לה גם אנו יכולים להצטרף, במידה ויקבע בחוק, גיור ממלכתי על פי דין תורה.

על פי עקרונות אלו, מאחר והמבקשת שהתה בארץ כחוק, לפיכך הגיור שערכה בבית דינו של הגר"נ קרליץ, יהיה מוכר על ידי המדינה לצורך קביעת יהדות במרשם האוכלוסין ולצורך חוק השבות. עם קביעה זו של בג"ץ, אין לבתי הדין המיוחדים לגיור מעמד ייחודי בענייני הגיור במדינת ישראל. משנקבע שגיורים של בתי הדין הפרטיים מוכרים לעניין הרישום במרשם האוכלוסין ולעניין זכאות על פי חוק השבות, אין מניעה חוקית לרישום זה, וממילא גם אליבא דשיטת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נופלת המניעה שביה"ד ידון ויפסוק בבקשה לאישור ההלכתי של הגיור ואישור הנישואין. יתרה מזו, הזכות של יהודי להינשא כדמו"י היא זכות יסוד, וכאשר מוגשת בקשה לאשר גיור אגב עניין של נישואין, ועל פני הדברים אין עולה חשש לחוסר תום לב וחשש לניצול לרעה של זכות, מוטלת על בית הדין חובה הלכתית וחוקית לדון בבקשה לגופה.

כאמור, בישראל אדם צריך הכרה בגירותו, בין לעניין הרישום במרשם האוכלוסין בין בכדי לקבוע שהלה זכאי לעלות על פי חוק השבות, ובין כדי להינשא ולהתגרש, שהרי על פי חוק, נישואין וגירושין של בני זוג יהודיים ייעשו על פי דין תורה, ולהכי בעינן קביעה מוקדמת שכל אחד מבני הזוג יהודי ורק אחרי כן תהיה אפשרות להשיאם. קביעת היהדות נעשית ברבנות המקומית או בבית הדין לפי העניין. לפי נוהל רישום נישואין הנוהג כיום, כל מי שמגיע מחו"ל צריך בירור יהדות בבית הדין כדי שיוכל להינשא. המדדים הקובעים את יהדותו של אדם לעניין נישואין הינם המדדים ההלכתיים ואין בלתם. ולפיכך רק ביה"ד הרבני הוא המוסמך לקבוע יהדות על פי חוק נישואין וגירושין.

לעומת זאת הכללים החוקיים לרישום במרשם האוכלוסין שונים. סעיף 2 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, קובע:

"(א) במרשם האוכלוסין יירשמו הפרטים הבאים הנוגעים לתושב וכל שינוי בהם:

.......

(5) הלאום;

(6) הדת;

(7) המצב האישי ...."

סעיף 3 לחוק קובע:

"הרישום במרשם ..... יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2."

משמעות הדבר שהרישום על לאום, דת ומצב אישי לא מהווה ראיה אף לכאורה על המצב האמיתי והאם הלה אכן יהודי או נשוי או שניהם.

סעיף 3א.(ב) לחוק זה קובע:

"לענין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, "יהודי" – כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, תש"י-1950."

משביארנו את המצב המשפטי, שלפיו אין מניעה שביה"ד ידון בקביעת מעמדה של המבקשת לענין נישואין וגירושין כדמו"י ועל פי חוק בישראל, [ועיין מש"כ בזה בתיק 1110810/2, (פס"ד שיצא בימים אלו)], חובתנו לבאר את מעמדה ההלכתי.

ד) על פי דין תורה בעינן שגר יקבל מצוות, ימול ויטבול בפני שלשה, ואשה תקבל מצוות ותטבול בפני שלושה, כדאיתא בכריתות ט,א וביבמות מ"ז, וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ג מה' איסו"ב ה"א – ה"ו, והשו"ע בסימן רס"ח.

ומקור הדין הוא ביבמות מו,ב:

"אמר ר"י גר צריך שלשה משפט כתיב ביה".

ומזה למדו שצריך שיהיה בי"ד בגיור כשאר משפטים, ועיין בסוגיית הגמ' שם דלא בעינן בי"ד קבוע אלא כל שצירפו שלשה, וכלשון הגמ' דילמא דאיקלעו. ובסוגית הגמ' שם משמע שהיו ת"ח. אך בדברי הראשונים מבואר שלא בעינן שיהיו דיינים סמוכים כפי הנדרש לדון בכל דיני תורה (ומי שאינו סמוך לא נקרא דיין ופסול לדון תוס' סנהדרין ג,א ד"ה אי ובש"מ). ובטעם הדבר דלא בעינן סמוכים דנו הראשונים בתוס', ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א ובשאר הראשונים ביבמות שם ובקידושין ס"ב.

התוס' ביבמות ריש דף מז,א כתב:

וא"ת ואנן היכי מקבלין גרים הא בעינן מומחין וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדמשמע נמי בשילהי המגרש (גיטין דף פח: ושם) וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים.

והתוס' בקידושין סב, ב ד"ה "גר" כתב:

וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות ויש לומר דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין (דף פח:). עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אף על גב שאינן מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם.

חזינן שדעת התוס' היא שהיכולת לקבל גרים בזמן הזה היא משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן. ולפי זה רק היכא דאין בי"ד סמוכין אז כשרים בי"ד הדיוטות, והיינו דוקא בזמן הזה. ויש לעיין האם גם בזמן חז"ל בבבל שלא היו סמוכים האם נימא דעבדינן שליחותייהו, או שנימא לרוצים להתגייר, לכו לא"י ע"מ להתגייר בפני סמוכים. אך דעת ר' נתנאל שמכיוון דכתיב לדורותיכם, ש"מ שאף היכא שאין סמוכים ניתן יהיה לגייר אף בלא סמוכים, ויסוד דבריו הוא מסוגיית הגמ' בכריתות ט, א כפי שיתבאר.

וברמב"ן ביבמות מו,ב כתב:

וקשיא לן כיון דגר דצריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין, שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה, וליכא למימר משפט דכתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא, דהא מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר,

ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי, אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש (פ"ח ב'), ולא דאיק דשליחותא דהדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אבל גבי גר היכי מנסבינן ליה בת ישראל,

ואפשר דגר צריך שלשה גמרא, ומשפט כתיב ביה אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי,

ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעוונות היכי מקבלינן גרים, איכא למימר נפקא לן הא מהיכא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (ט' א') אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב,

ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין.

והנה הרמב"ן רצה לומר בתחילה כתירוץ התוס' והקשה דדין שליחותייהו הוא רק מדרבנן, ולפי זה אם הוא מדין שליחותם של סמוכים לא יהא גר מהתורה. ובסוף דבריו כתב לחדש שבי"ד הדיוטות עבדינן שליחותייהו ומועילה גירותן אף מהתורה. וכעין דבריו כתב בנתיבות המשפט חו"מ סימן א' ביאורים ס"ק א', והוכיח סברתו מדין גירות בזמן הזה. ואח"כ תירץ דהדרשה ממשפט היא אסמכתא בעלמא, והך דינא גמירי מהלכה וגמירי דסגי בהדיוטות. ובתירוצו השלישי הקשה איך אנן מקבלים גרים ותירץ דילפינן מלדורותיכם, שכיוון שאמרה התורה שלדורות עולם תהיה גירות, ש"מ שבכל דור תהיה גירות לפי המציאות בדור, וכמו דילפינן בכריתות שהיכא שאין ביהמ"ק תועיל הגירות ללא הבאת קרבן, הוא הדין היכא שאין בי"ד סמוכין יועיל בי"ד הדיוטות ופשטא דמילתא דדין זה נוהג דוקא כשאין סמוכים אבל כשיש סמוכים בעינן סמוכים בדוקא, דילפינן ממשפט, ודומיא דגרים בזמן הבית דבעינן קרבן לעיכובא. ודבריו הם כדברי ר' נתנאל בתוס'.

ועיי"ש בחידושי הרשב"א שכתב:

דלמא דאיקלעי. איכא למידק כיון דגר צריך שלשה מדכתיב בי' משפט א"כ אדרבה על כרחין נבעי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות אין דיניהן דין דבר תורה, ואי אפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא דהא מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר וליכא למימר נמי דאנן שליחותייהו קא עבדינן כדעבידנא בגיטין וקדושין ובממון וכדאיתא בפ' המגרש דשאני התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בממון הפקר ב"ד הפקר אבל הכא היאך אפשר למישרי גוי בבת ישראל וכן כל שאר דיני דת משה ויהודית,

וי"ל דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דלשלשה בלחוד כתב ביה רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם, לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילו בזמן הזה דליכא מומחין, ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפ' ארבעה מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמן הזה אף על גב דליכא הרצאות דמים.

חזינן דהרשב"א בתירוצו הראשון כתב כדברי הרמב"ן בתחילת דבריו, דסבר דשליחותייהו דקמאי עבדינן היינו רק מדרבנן, ולכך דחה הך סברא מהלכה. ובתירוצו השני תירץ שמלדורותיכם ילפינן שגירות תהיה לדורות עולם ואפילו בזמן שלא יהיו מומחין, ולפי זה פירש שדין לדורותיכם, מגדיר דהא דילפינן ממשפט דבעינן שלשה הוא דוקא לעניין שלשה ולא לעניין דבעינן שלשה מומחין, אף לא בזמן שיש בית ויש סמוכים. וזה לא כמו שביארנו בדברי הרמב"ן דאיהו מפרש על פי הילוך הסוגיא בכריתות. ועיין שער המלך פי"ג מה' איסורי ביאה הי"ג ועיין אבני נזר ח' יו"ד סימן שד"ם ואכמ"ל.

העולה מהאמור לעיל, דבטעמא דמהני קבלת גרים בזמן הזה אף שאין לנו סמוכים, נאמרו שלוש שיטות בראשונים:
א. משום דשליחותייהו דקמאי הסמוכים עבדינן.
ב. בזמן שיש סמוכים בעינן בי"ד סמוכים וכשאין סמוכים אף בי"ד הדיוטות מועילים.
ג. מהתורה לא בעינן דיינים סמוכים.

ה) ועיין ברמב"ם ה' איסורי ביאה פי"ג הט"ו שכתב:

לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

ומקור דברי הרמב"ם הוא מסוגיית הגמ' ביבמות עט,א

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר. ודלמא ישראל הוו! לא סלקא דעתך, דכתיב: ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד. ודלמא דוגזר בעלמא! אלא מהכא: ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל [וגו'] וימצאו מאה וחמשים אלף [וגו'] ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל ושמונים אלף חוצב בהר.

ועיין עוד בירושלמי קידושין פ"ד ה"א,

ועיין במ"מ שכתב:

"ומתוך כך ביאר רבינו שבי"ד הדיוטות היו מגיירין אותם ובדיעבד כולם גרים".

ובכ"מ שם כתב חלק וז"ל:

ה"ה כתב שבפני בית דין הדיוטות היו מגיירים אותם ולי נראה דמדכתב רבינו בפני הדיוטות ולא כתב בפני ב"ד הדיוטות דאנן אף על גב דהדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (דף פ"ח:) על ב"ד שבזמן הזה, מ"מ אין מקבלין אותם בב"ד דידן אלא שאם קבלו אותם גרים, הדיוטות שאינם ב"ד הרי הם גרים .

חזינן לדעת המ"מ שגורס בי"ד הדיוטות, ואולי היה מקום לפרש דבריו על פי מה שדנו הראשונים והאחרונים בבירור דעת הרמב"ם בה' סנהדרין פ"ב ה"ו האם לדעת הרמב"ם בהודאות והלואות יכולים לדון גם בי"ד שאינם סמוכים עיין חידושי הר"ן סנהדרין ג, א ובדברי הרמ"ך שהביאם הכ"מ שם ועיין בזה באריכות במפרשי השו"ע ריש סימן ג' והדברים ארוכים ואכ"מ, ואי נימא הכי, היה מקום לומר שהרמב"ם סובר דלגבי גירות לא בעינן סמוכים דילפינן מבי"ד הדן בהודאות והלואות. ולכן בי"ד הדיוטות גיירו בניגוד לדעת בי"ד הגדול.

אך אם כן היה על הרמב"ם לנקוט הלשון בי"ד של הדיוטות. ולולי דמסתפינא הייתי מפרש שיכול להיות שבי"ד הדיוטות הוא תואר לבי"ד ולא רק מגלה מהותם של הדיינים. שאף אם היו סמוכים לא היה להם לגייר בניגוד להנחיית בי"ד הגדול וכמליצת הירושלמי ברכות פ"ב ה"ט "כל מי שפטור מו הדבר ועושהו נקרא הדיוט". וידועים דברי הגמ' ביבמות קט,ב

א"ר יצחק, מאי דכתיב: רע ירוע כי ערב זר? רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ולערבי שלציון, ולתוקע עצמו לדבר הלכה. מקבלי גרים - כר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור.

ויש לפרש שלכתחילה לא מקבלינן גרים כדאיתא שם, אלא שכמו היום, כן היו אז בימי דוד ושלמה בתי דין שתקעו עצמם לדבר הלכה וחשבו שמבינים יותר מביה"ד הגדול, וגיירו בניגוד לדעתם . ולכן קורא להם הרמב"ם בי"ד הדיוטות שעושים מה שלא מוטל עליהם וכמו שכתב הירושלמי שבכהאי גוונא מיקרי הדיוט. ואין זה כמו בתי דין בזמן הזה שאנו בי"ד של הדיוטות.

ו) ויש להעיר בעיקר האי דינא של קבלת גרים מה היא החובה אם יש חובה, ועל מי היא מוטלת דעיין בתוס' רא"ש ביבמות שם שכתב:

רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים. נראה דהיינו דוקא מי שמשיא אותם בדברים להתגייר או המקבלם מיד אבל אם מתאמצין להתגייר צריך לקבלם שהרי מצינו שנענש יעקב על שלא קבל את תמנע שבאת להתגייר והלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל וגם יהושע קבל רחב הזונה, והלל שקבל אותם גרים שאמרו ע"מ שתשימני כ"ג וע"מ שתלמדני כל התורה כולה מתאמצין היו להתגייר

ומשמע שפשוט לו שצריך לקבלם ומי שלא מקבל נענש, אך גם בדבריו אינו מבואר מהות החיוב.

ועיין בבעלי הנפש לראב"ד סוף שער הטבילה שכתב

ואם תאמר היכן צוונו, מואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום. וכתוב (ירמיהו טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'. וכתוב (ישעיהו מט, ו) ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ.

ומשמע דיליף מאברהם ושרה דהם היו ראשונים לגירות, אך אכתי איננו יודעים מהו מקור הדין

והרשב"ץ בספר זהר הרקיע (עשה מ') כתב שיש מצוה על בית דין לקבל גוי הבא להתגייר. וכתב דראוי להכניס מצוה זו בכלל מנין המצוות, ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה.

ובאזהרות הר"י אלברצלוני במצות עשה אהבת הגר כתב, שקבלת גרים הוא בכלל מצות "ואהבתם את הגר". ובביאור הגאון ר' ירוחם פישל פערלא על ספר המצות להרס"ג סוף עשה י"ט (ח"א דף קמח) מצדד שהוא נכלל במצוה "ואהבת את ה' אלקיך" כמבואר בספרי (פרשת אתחנן פיסקא ל"ב) שזה מצוה לאהבו על כל הבריות כאברהם אביך שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן".

ועיין בזה במה שכתב הרב גד אלדד במאמרו בתחומין י"ח, ואכמ"ל ועוד חזון למועד.

ויותר נראה כגרסת הרמב"ם כפי שהיא לפנינו בפני הדיוטות ממש וכדגרס הכ"מ שהרי בימי דוד לא היו בי"ד הדיוטות, אלא רק סמוכים. ולכאורה הדבר תלוי מאי טעמא סגי בבי"ד הדיוטות, האם מפני ששליחותיהו דקמאי עבדינן וכמו בדיני ממונות, וזה לא שייך בימי דוד. או מפני שלא בעינן בי"ד סמוכין ואף בזמן שיש סמוכין. שמע מינה שבי"ד סמוכים לא מעכב בגירות, אלא סגי בשלושה הדיוטות. ותלוי במחלוקת הראשונים שהזכרנו לעיל.

והרשב"א בחידושיו ביבמות עט, א כתב:

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים. והא דאמרינן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה היינו ב"ד מומחה אבל אלו נתגיירו בב"ד הדיוטות וכיון שנתגיירו חשו להן כדקי"ל כולם גרים הם כדאיתא בפרק כיצד (כ"ד ב') גבי הנטען מן השפחה ונתגיירה, וכזה כתב הרמב"ם ז"ל.

וכן כתב שם הריטב"א בתירוץ אחד.

שמע מינה שגיור שנעשה בפני בי"ד שאינם סמוכים מועיל, ומלשון הרשב"א והריטב"א שכתבו בי"ד הדיוטות משמע כגירסת המ"מ. ומשמע שהרשב"א והריטב"א אזלי לשיטתייהו שאף בזמן שיש סמוכים גיור בפני הדיוטות יועיל. ונראה שזוהי גם דעת הרמב"ם ולכן סבר שגיור בי"ד הדיוטות הועיל בימי דוד ושלמה.

והתוס' ביבמות כד, ב כתבו:

אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים

ונראה שהתוס' אזלי לטעמייהו דטעמא שגיור מועיל בזמן הזה הוא משום שליחותייהו, ודין זה נוהג רק כשאין סמוכים שאז אנו שלוחיהם אבל כל היכא שיש סמוכים וכגון בימי דוד ושלמה, גירות הדיוטות לא תועיל. ובפרט שביה"ד הגדול לא רצה לגייר, ואיך יעשו שליחות בי"ד הגדול כנגד רצונם. ועיין אור שמח ה' איסורי ביאה פי"ד הי"ג בפיסקא המתחלת ובזה.

ז) והנה לסברת המ"מ, הרשב"א והריטב"א, שגרסי בי"ד הדיוטות, ומשמע שבשלשה הדיוטות גרידא לא סגי, דבעינן שיהא עליהם שם בי"ד, והיינו שיהיו ת"ח. אך לכ"מ דגריס הדיוטות, יש לעיין אם סגי בכל שלשה הדיוטות אפילו לא למדו כלל.

ועיין בחידושי הרשב"א ביבמות פח,א שכתב:

מדתניא בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי והא התם בידו לאיגיורי ופרקינן כיון דאמר מר גר צריך שלשה משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא .... עוד י"ל דלגבי הפרת נדרים לא בעינן מומחין ובשלשה הדיוטות היודעים לפתוח סגי ליה וכיון שכן לא אמרינן מי יימר דודאי משכח דמזדקקי ליה והכין אמרינן בהדיא בשבת בשלהי פרק כירה (מ"ו ב'), כנ"ל.

משמע מדברי הרשב"א שהג' הדיוטות שצריכים לעניין גירות מצויים פחות מהג' הדיוטות דבעינן לעניין התרת נדרים או מפני שהידיעות הנצרכות להתרת נדרים הינם פחותות ולעניין גירות בעינן לכל הפחות שיודעים ה' גירות שהן מרובות יותר, או שבעינן עכ"פ בי"ד אלא דסגי בבי"ד הדיוטות ולא בעינן דוקא סמוכין וכפשט לשון הרשב"א, הריטב"א וגירסת המ"מ בדברי הרמב"ם.

ולפי זה גם בזמן הזה לא סגי בג' הדיוטות גרידא, ועכ"פ לא סגי באינם יודעים הלכות גירות דלכל הפחות בעינן דיודעים ה' גירות ואולי אף מעבר לזה מדקרי להו בי"ד הדיוטות.

והרמב"ם שם בהי"ז כתב:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.

ופשט לשונו בהלכה זו משמע שבשלשה הדיוטות גרידא סגי, אך משמע מדבריו דלא סגי במעשה הגיור גרידא שנעשה בפני ההדיוטות, אלא בעינן שתתברר צדקותו שאם לא כן לא חלה גירותו. ובוודאי לפי זה גם בזמן הזה אם התגייר בפני בי"ד הדיוטות או אפילו בי"ד ממש ויש ספק בכוונתו, בעינן שתתברר צדקותו. והנה אף אי נימא שלא בעינן בי"ד בהכרח עכ"פ בעינן שלכל הפחות אחד מהם יהיה ת"ח, שאם לא כן איך נדע שנעשה מעשה הגירות כדין. ועיין בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קנט, שדו בזה וכתב:

בדבר אם צריך שיהיו הב"ד לגרות כל השלשה ת"ח דוקא. הנה אף שבלשון הגמ' יבמות דף מ"ז איתא ת"ח אבל ברמב"ם פי"ד מאי"ב ה"ו כתב ושלשה עומדין ע"ג ולא הזכיר שיהיו ת"ח ומדלא הקשו עליו נו"כ מגמ' משמע שסברי דלאו דוקא נקט בגמ' ת"ח אלא משום דבעי שיודיעוהו מקצת הדינים נקט ת"ח וכהא דמצינו בסוטה דף ז' שאמר במתני' ומוסרין לו שני ת"ח ומסיק בגמ' שהוא רק כדי שידעו לאתרויי ביה .... ולכן גם בגרות מה שאיתא בברייתא ת"ח הוא רק שידעו מה לומר להגר מקצת המצות וכל מה שצריכים לדבר אתו. ולכן אם גם סתם אנשים ידעו זה מחמת שהת"ח אחד יאמר להם תחלה סגי ולכן לא הזכיר זה הרמב"ם.

ואף שהזכיר הרמב"ם שיהיו ת"ח ברפ"ג מסוטה ובפ"ה מרוצח ה"ח התם דעושין זה הב"ד צריכין למסור ת"ח כדי שודאי ידעו וגם יתקבלו דבריהם אבל בגרות שא"צ לבא דוקא לפני ב"ד שבעיר דהא יכול לבא לפני כל אדם להתגייר שייך רק לומר להם שידעו מה לעשות ואם יודעין רשאין אף שאינם ת"ח. ורק שצריך לעיין מה שהרמ"א הוסיף על לשון המחבר שנקט כהרמב"ם ושלשה עומדים שיהיו ת"ח משמע לכאורה שפליג ומצריך שיהיו ת"ח דוקא. אבל הא א"א לומר כלל שיצטרכו ת"ח דוקא שהרי בימי דוד ושלמה לא קבלו גרים ומ"מ נתגיירו הרבה גרים כמפורש ביבמות דף ע"ט א"כ מוכרחין לומר שהדיוטות גיירום כמפורש ברמב"ם פי"ג מאי"ב הט"ז דת"ח ודאי לא היו עושין שלא כהוגן ואם אף רק לכתחלה היו צריכין שיהיו הב"ד ת"ח לא היו חושדין אף הדיוטות כשרים לעשות דבר שאין להם לעשות כמו שלא נחשדו לפסוק שאר דינים השייכים לב"ד ולת"ח. אלא משמע שאף לכתחלה יכולים כל שלשה מישראל לגייר רק שצריך לידע אם עשו כדין. ולכן מוכרחין לומר אף להרמ"א שכוונתו להשיג רק שהי"ל להזכיר שיהיו ת"ח כדאמר בגמ' משום שצריך שידעו איך לעשות. וטעם הרמב"ם והמחבר שלא נקטו הוא דכיון שפרטו כל הדינים בהכרח צריך שידעו. ולכן לדינא אין קפידא בזה רק שהת"ח היחידי יודיע להשנים שמצטרף עמו פרטי הדינים דמילה וטבילה והודעת המצות וקבלתו.

ומהאי טעמא נהגו בתי דין של ישראל בכל תפוצות ישראל לקבל גרים ולגיירם. וכן הוא כיום אף בחו"ל, שכל הרוצה ליטול את השם, נוטל את השם ועורך גיורים, ובמקרים אלו אם הגיור נעשה על פי הכללים ההלכתיים חלה הגירות. ולפיכך בכל מי שהתגייר בחו"ל ורוצה להיות מוכר כגר, ודאי לעניין דין תורה לעניין חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), צריך להגיע לבית הדין ובית הדין קובע האם בית הדין שגייר מוכר, דהיינו שמבין בטיב גירות ועושה הדברים כדין, ואם הגיור נערך כדין במי שבא לפנינו.

ח) והנה לפי מש"כ האגרות משה שבעינן עכ"פ שהגירות נעשתה כדין, בעינן שעכ"פ לפחות אחד מהשלושה יידע בטיב גירות. ואף אם השניים האחרים לא יודעים, יש לומר שבדיעבד הוי גירות, אם אנו בטוחים שנעשה על פי כללי ההלכה.

והנה מעיקר הדין בעינן שלושה בגירות, וגר שלא התגייר בפני שלושה אין גיורו גיור, וכפי שכתב הרמב"ם בפ"ג מה' איסורי ביאה ה"ו, וכן פסק השו"ע ביו"ד סימן רס"ב ס"ג. ומשכך תפקיד ביה"ד לבדוק שהמבקש מקבל עליו עול מצוות ומל וטובל כדין, ואם לא נעשתה מילה וטבילה כדין, הרי הנכרי נשאר בנכריותו. ולפיכך בעינן שעכ"פ יידעו הלכות גירות, ומאמינים בדברי חז"ל ולפיכך מי שאינו מאמין בדברי חז"ל מהיכי תיתי שינהג כפי שציוו חז"ל בדיני טבילה, ואם לא כן לא עלה מנכריותו ונשאר בחזקתו.

הן אמת אם נימא שמעיקר הדין לא בעינן בי"ד אלא סגי אפילו בשלושה הדיוטות, וכמו שכתבו הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א ושאר ראשונים. והרמב"ם בה' איסו"ב פי"ג הט"ו סיים:

והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

והנה מלשון הרמב"ם שכתב שבי"ד הגדול לא היו מקרבים ולא מרחיקים עד שיראו מהות הגירות. ולכאורה הדברים צריכים ביאור דאם חל הגיור מה הכח של בי"ד הגדול לדחותם והעיקר צריכים לפרש כמו שכתב מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל בספרו מנחת אברהם סימן ו':

ויש לעיין במ"ש הרמב"ם בפי"ג מאי"ב הט"ו דגרים שהתגיירו לפני הדיוטות בימי דוד ושלמה (וכן כל גרים שלא בדקום תחילה ולא הודיעום המצות ועונשם) היו בי"ד הגדול חוששין להם לא דוחים אותם ולא מקרבים עד שתראה אחריתם, ואפי' עבדו אח"ז ע"ז והוכיח סופן על תחילתן מ"מ הוו כישראל מומר מאחר שטבלו, וזהו דקיימו שמשון ושלמה נשותיהן אף על פי שנגלה סודן והכתוב חשבן כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין דמ"מ לא עומדין בגיותן עיין שם. וצ"ב מהו זה שאין מקרבין אותו כיון שבכל אופן הוא גר גמור וכ"ז שלא עבר עבירה אינו נפסל ולא נענש, וגם מה ענין יש כאן לב"ד הגדול שבירושלים. ועיין בירוש' קידושין פ"ד ה"א דף מ"ב ע"א. ונראה דגרים אלו לא היו מקבלים את קרבנם, ולהכי אף על גב דהיה ישראל במילה וטבילה אבל לא היה ישראל כשר להכנס לקהל ע"י הרצ"ד כ"ז שלא נתברר צדקותו, ולהכי חשבן הכתוב כאילו הם עכו"ם דלגבי איסור קהל הוי כלא נתגייר, וחוששין לו היינו דהוי ספק מומר כיון דהוי ספק אם רוצה לקיים המצות. ועיין בספ"ז שלח פט"ו סי' י"ד יכול גר שנתגייר במה"י וכו' לא אמרתי אלא אתכם.

ומשמעות הדברים היא שבזמן הבית שהגירות אינה נגמרת אלא בהרצאת דמים, לא יוכל בי"ד לערוך גירות ע"ד עצמו ולהכניס לכלל ישראל את מי שירצה על פי שיקול דעתו. אלא שבסופו של דבר הדבר תלוי בשיקול דעתו של ביה"ד הגדול, אם לאפשר לו להביא קרבן ולגמור הליך הגירות באופן שיתאפשר לו לבא בקהל. וזהו הפירוש בדברי הרמב"ם שלא היו מקרבים ולא היו מרחקים.

אך עכ"פ חזינן שחובה על בי"ד הגדול לבדוק והוא הדין על כל בי"ד חובתו לבדוק ולא ייתן אישור עד שיבדוק מהות המעשה ובפרט היכא שנעשה בפני הדיוטות, האם הליך הגיור נעשה כדין והאם כוונת המתגייר הייתה להתגייר, דאם לא כן יש פקפוק גדול איך יחול הגיור, ובפרט לסברת הריטב"א ביבמות כד,ב שביאר הטעם שמועילה גירות לשם אישות עיי"ש שכתב:

"כיוון דנתגיירו וקיבלו עליהם, חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו, ואע"ג דמחמת אונס הוא".

ולפי זה אם לא התכוונו להתגייר לשם שמים לא שייך בזמן הזה אגב אונסיה סבר ומקבל, כיוון שמכיר יהודים שאינם נוהגים באורח חיים של שמירת מצוות, אין הוא מקבל אגב אונסיה שמירת מצוות אלא לחיות כמו יהודים אלו, ולפי זה הוי פגם בגירות. ועיין בזה בדבר אברהם ח"ג סימן כ"ח ובתשובות הגרי"א הלוי הרצוג ח' יו"ד ס' צ"ב עמ' רצו.

ומהאי טעמא נהגו בתי דין של ישראל בכל תפוצות ישראל לקבל גרים ולגיירם. וכן הוא כיום אף בחו"ל, שכל הרוצה ליטול את השם, נוטל את השם ועורך גיורים, ובמקרים אלו אם הגיור נעשה על פי הכללים ההלכתיים חלה הגירות. ולפיכך בכל מי שהתגייר בחו"ל ורוצה להיות מוכר כגר, ודאי לעניין דין תורה לעניין חוק גירושין ונישואין, ואף לעניין הרישום במרשם האוכלוסין, צריך להגיע לבית הדין ובית הדין קובע האם בית הדין שגייר מוכר, דהיינו שמבין בטיב גירות ועושה הדברים כדין, ואם הגיור נערך כדין במי שבא לפנינו. ועיין עוד מש"כ בפס"ד איטלמן הנז"ל.

לפיכך, מכיוון שלאור החומר שהוצג בפנינו והתרשמות ביה"ד, המבקשת התגיירה כדת וכדין ומקפידה על שמירת מצוות, ובימים אלו הוצגו בפנינו מסמכים נוספים, המורים שהמבקשת ממשיכה להקפיד ולשמור מצוות גם כיום, לפיכך אין ספק שגרותה גרות, והמבקשת הינה יהודייה לכל דבר. לאור האמור יש לאשר יהדותה ומשכך גם את נישואיה. המבקשת הגישה בקשתה לפני מספר שנים, אך הפרוצדורה המשפטית וההוראות שניתנו בעבר, שלא לאשר גירות של בתי דין פרטיים, מנעו מאיתנו להשלים ההליך ולהוציא פסק דין סופי בבקשתה. אמנם עתה אחרי שהוצרכנו להכריע עקב מקרים נוספים שהוצגו בפנינו, מקרים שבהם לא התקבלה עמדת עדכנית של הפרקליטות, וכבר ציוותה תורתנו הקדושה "ואהבתם את הגר" והזהירה על אונאתו, אין מקום לעכב עוד את מתן החלטתנו ולגרום עוול למבקשת.

ובפרט שמצב זה שאיש ואשה נשואים כדמו"י ואינם רשומים במרשם האוכלוסין ככאלה, דבר היכול להביא לידי תקלה של היתר אשת איש דאורייתא ללא ג"פ.

המדיניות השיפוטית המקובלת בבתי הדין הרבניים זה כמה שנים היא שלא לאשר נישואין פרטיים, אלא אם הרב שסידר את הקידושין מתחייב שלא לסדר עוד קידושין במקרים נוספים בלא שבני הזוג יירשמו מראש לנישואין במשרדי הרבנות המקומית. אם הרב מסדר הקידושין מסרב ליתן התחייבות כזו, נשלחים בני הזוג אחר כבוד להירשם לנישואין כאילו לא נישאו ולעריכת חופה בלא ברכות. זאת משום הפגיעה בתקנת הציבור בסידור קידושין בלא רישום מוקדם באמצעות רב רושם נישואין. במקרה דנן המבקשת רשומה במרשם האוכלוסין נשואה מכוח הנישואין האזרחיים, ובנסיבות המיוחדות שפורטו ברישא לפסק דין זה לא קיימים החששות הרגילים בעניין נישואין פרטיים.

לאור האמור לעיל יש לקבוע:
א. מאשרים את הגיור שנערך בביה"ד של הגר"נ קרליץ וקובעים שהמבקשת יהודייה.
ב. מאשרים כי המבקשת נישאה כדמו"י עם י' מ"ז ........
ג. מאחר וביה"ד האזורי הוא הראש המקומי של סניף העדה הדתית היהודית כמשמעותם של מונחים אלו בפקודת העדה הדתית (המרה), פסק דין זה הוא תעודת אישור המעידה שהמבקשת התקבלה אל העדה הדתית.
ד. יש להעביר פסק דין זה אל ראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה, אשר קיבל את הסמכות של הממונה על המחוז לעניין המרת דת.
ה. יש להעביר העתק של פסק דין זה אל רשות האוכלוסין וההגירה לצורך תיקון פרטי הדת והלאום ועדכון פרט המצב האישי במרשם האוכלוסין.

הרב שלמה שפירא

לאחר העיון אנו מצטרפים לפסק הדין של עמיתנו הג"ר שלמה שפירא.

הרב אברהם מייזלס             הרב אריה אוריאל

הוחלט כאמור בפסק דינו של הרב שלמה שפירא.

ניתן ביום ו' באב התשע"ח (18/07/2018).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה