לפנינו ערעור על פסק בית הדין האזורי בפתח תקווה (הרב יגאל לרר – אב"ד, הרב אריאל ינאי והרב בן ציון הכהן רבין, תיק 1175011/4) שבסיכומו נפסק כי:

במקרה שלפנינו שני הצדדים לא מעוניינים זה בזה, חיי הנישואין שלהם התאפיינו במריבות קשות ונאצות, והאישה בתכתובות שלה עם הבעל אשר מוכיחות עד כמה קשה היה הסכסוך והמריבות ביניהם. למרות שהבעל הגיש את תביעת הגירושין – מדובר בנישואין שבמשך שנים לא היה בהם שלום בית, ובעצם הגירושין היא תוצאה של התנהגותם של שני הצדדים.

המקרה שתואר בעניין תיקון חדר האמבטיה שהתפרשׂ על פני חודשים רבים – כאשר האישה והילדים נאלצו להתקלח בגיגית במשך תקופה ארוכה – יש בו כדי ללמד על חוסר התחשבות מצידו של הבעל, ויש בה אולי גם ללמד על כלל התנהלותו בבית – כשבדבר כה חשוב לאישה ולבני הבית הוא מחליט בעצמו, ומעלים עין מהקושי הרב שהוא גורם לבני משפחתו. שום תירוץ כלכלי כזה או אחר לא יכול להצדיק זאת. כפי הנראה תיקון חדר האמבטיה היה חלק ממכלול המריבות שהיו לצדדים ואולי גם שימש לבעל ככלי נשק במאבק עימה – כמי שאומר לה "את תלויה בי, ואני המחליט". נאצותיה וקללותיה של האישה, עם על הצער שבדבר, לא באו מחלל ריק, ואין לראות אותה כמי שמקללתו בחינם, אלא מתוך מריבה וצער.

הבעל בתכתובת שלו לחמותו (2/2016) כותב כי כבר חודש הם לא מדברים [...] כשלדבריו האישה היכתה אותו אז וטרם התנצלה. כלומר, מדובר בסכסוך חריף וקשה, ששני הצדדים היו שותפים לו מי יותר ומי פחות – דבר שהוביל בסופו של דבר לגירושין בהסכמה.

בסיכומו של דבר, תביעת הכתובה של האישה נדחית.

יש לראות בשני הצדדים מורדים זה על זה ומי שהגירושין יצאו משניהם ומרצונם המשותף, ואין האישה זכאית לגביית כתובתה.

הקדמה
הובהר לצדדים לפני הדיון כי אף שהאיש הגיש ערעור שכנגד, מכיוון שלא חלק על מסקנת פסק הדין, בית הדין הגדול ידון רק בערעור האישה, אך בית הדין ישמע את מכלול טענות הצדדים.

לגוף הערעור
טענות האישה
1. האיש הוא שהגיש תביעת גירושין ואין מקום לומר שהצדדים באו בהסכמה לגירושין.

2. מאחר שהאיש לא הוכיח את טענותיו ובית הדין קבע כי האישה אינה מורדת מפני שלא הוכח כמה פעמים מנעה עצמה מלטבול, וכן קבע כי התנהגות האיש הבלתי־מתחשבת יש בה כדי להוות סיבה לצערה של האישה, הרי שאין מקום לקבוע כי הם מורדים זו על זה.

3. האיש נהג באישה באלימות כלכלית פיזית ונפשית מנע ממנה צרכים מינימליים כמו תנאי דיור והבאת אוכל לבית, ובכך הפר את חיוביו לאשתו.

4. יחסו של האיש לאישה מתחילת הנישואין היה מתעלם ומשפיל, הוא שגרם למריבות ולגירושין, וניסיונות האישה לשיקום הנישואין לא זכו לשיתוף מצידו. רק לאחר הגשת תביעת הגירושין ללא עילה להפסד כתובה החל האיש מעליל עליה עלילות.

5. בית הדין קיבל עדות על טבילת האישה כסדר, מלבד פעמים בודדות באשמת האיש, ובכל מקרה אין בכך לעשותה 'מורדת' משלא הושלמו תנאי 'מורדת'.

6. עדות הרב [א'] לא הייתה צריכה להתקבל בשל ההיכרות המוקדמת של האיש איתו, ובשל היותה עדות שמיעה ועדות מודרכת, וכן לגבי עדות הרב [ב'].

7. גם על אלימות האישה הנטענת כתב בית הדין כי נבעה ממה שהיה מצער אותה.

8. גם במקרה של ספק לבית הדין, חיוב הכתובה ודאי וחובת ההוכחה להיפטר היא על האיש.

9. כל הגירושין נבעו מאופיו של האיש וממריבותיו, וחיוב הכתובה הוא ברור.

טענות האיש
1. פסק הדין רק דחה את טענות האישה, אבל לא דן בטענות האיש שהוכיח את חוסר אמינות האישה וטענותיה, ואת ההוכחות שהאישה בכלל 'מורדת'.

2. פסק הדין השמיט את עדות הרב [ב'] על אלימות האישה מתחילת הנישואין ושלל הודעות והוכחות שהוצגו לבית הדין על מכות וקללות של האישה כלפי האיש שאין הנייר סובלן ועשרות תלונות במשטרה, שכולן נדחו.

3. האישה טענה שלא היו אצל הרב [ב'] אך הוכח שהיא כתבה לבית המשפט שהיו אצלו, והוא סיפר מפיה ולא מפי האיש.

4. האישה טענה בבית הדין שהבעל לא פרנס, ואילו בבית המשפט טענה פעמיים:

עד לפני חצי שנה התובעת לא עבדה כלל, יצאה ללימודים והייתה מטופלת בקטינים והנתבע היה המפרנס היחידי אשר כל עול פרנסת הבית היה מונח על כתפיו, כמו כן רוב תשלומי שכר הלימוד של התובעת.

5. עדות הבלנית [ג'], שהיא מכרה של משפחת האישה, שהעידה שבאה כל השנים מדי חודש בחודשו נסתרה על ידי עדות שהביאה האישה מבלנית אחרת שכמה שנים הגיעה אליה בקביעות, וכן מטענת האישה עצמה שפעמים רבות הלכה למקומות אחרים, וכן מהעדר טבילה בהריון. כמו כן נסתרה מעדות הרב [א'] כי שמע ממנה שהאישה העמידה את המקווה כתנאי לדרישותיה.

6. האלימות הוכחה בעדויות מפיה והייתה לאורך כל השנים, כך שעניין המקלחת אינו יכול לשמש כגורם.

7. מצב הדירה והמקלחת היה בשנה האחרונה לאחר הרעה כלכלית ופרוץ הסכסוך, ואילו המכות והקללות היו מתחילת הנישואין, כשגרו בדירה חדשה 'מהניילונים'.

8. עדות על אופי על האיש וכוונתו שלום בית נמצאת במכתבים שצירפה האישה כשהוא מנסה לפייס אותה, וכן כששיכנע אותה לצאת ללמוד ומימן את לימודיה.

דיון והכרעה
עיינו בפרוטוקולים של ארבעת הדיונים הראשונים בבית הדין האזורי, ומהם עולה כי הבעל – אף שפתח את תיק הגירושין לא היה נחוש בדעתו להתגרש והיה מוכן לסגור את התביעה ואף טען שאם ירחיקו את מגוריהם מהורי האישה יש סיכוי לשלום בית, ואילו האישה ובאת כוחה שיכנעו אותו ואת בית הדין בכל הדיונים להמשיך בהליך הגירושין. מלבד זאת כבר הייתה תביעת ממון בבית המשפט. הלכך אין מקום לחלוק על בית הדין האזורי בקביעה שהצדדים באו לפניו כששניהם מסכימים לגירושין, וההליך של הגשת התביעה אינו מצביע שהיא לא רצתה בגירושין ולא על הגורם לגירושין.

בית הדין האזורי קיבל משני הצדדים הודעות, עדויות והוכחות לסכסוך רב־עוצמה ורב־שנים והוא ששמע את העדים שהצדדים הביאו והסכימו להופעתם. התרשמות בית הדין האזורי מהם באופן ישיר בוודאי יכולה לתרום לבירור העניין שלפני בית הדין, גם אם לא מדובר בעדות שני עדים כשרים כטענת המערערת. מאידך גיסא בית הדין גם לא קבע שהאישה 'מורדת' מפני שלא היו לפניו הוכחות לאישה 'מורדת' ולא התקיימו בה תנאי הפסד כתובה ל'מורדת', גם אם היו לפני בית הדין עדויות על 'אשה רעה וכתובתה מרובה'. בכל אלה אין מקום לחלוק על העובדות שהוצגו ונקבעו בבית הדין האזורי כי: "מדובר בסכסוך חריף וקשה, ששני הצדדים היו שותפים לו מי יותר ומי פחות – דבר שהוביל בסופו של דבר לגירושין בהסכמה." נציין כי גם לפנינו הסכסוך רב־השנים היה ברור והוויכוח היה על מי היה האשם ומי המגיב ולא על עצם הצורך בגירושין. לכן נשאר לנו לדון לגבי הקביעה כי שני הצדדים היו 'מורדים זה בזה', כשהצדדים טוענים כל אחד כי הגירושין 'יצאו' מהצד השני, לטענת האיש האישה מורדת בוודאי, ולטענת האישה לכל הפחות צריך לדון במקרה זה ככתובה ודאית ו'ספק טענת פטור' מחיוב הכתובה.

לגבי אפשרות החיוב באופן זה שיש לבית הדין ספק אם הבעל חייב בכתובה, הארכנו בפסק דין בתיק 1434244/1 בנידון דומה לגבי מי מוחזק בכתובה במקום של ספק, ובדין טענות שאין אפשרות להוכיחן כמו 'בא עליה בנידתה' או לאי־טבילתה, קחנו משם, וגם במקרה שלנו אין אפשרות להוציא ממון ולחייב את הבעל בכתובה מספק כפי שהתבאר שם.

נוסיף כאן דברים רק לגבי דין 'מורדים זה על זה' שקבע בית הדין לגבי מקרה זה, כשכל אחד משני הצדדים טוען שהמרידה באה רק מצד בן הזוג והתנהגותו שלו היא רק כתגובה למרידת חברו, אם ניתן בכל זאת לפסוק שהם 'מורדים זה על זה':

הנה ברור שכאשר יש סכסוך ומריבות בין בני זוג, בדרך כלל שני הצדדים שותפים למריבה, אם לא בצדיקים 'הנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתם ואינם משיבים ועונים' שאז לא מתקיימת המריבה. אך עצם המריבות והסיכסוכים אינם מגדירים את אחד הצדדים כ'יצאו הגירושין ממנו', גם אם הוא החל במריבות או שהן נגרמות ממנו, שהרי זוגות רבים לצערינו חיים במריבות רבות שנים, וגם 'אשה רעה' אינה מפסידה את כתובתה המרובה וכן להפך.

כוונת הטור (אבן העזר סימן קיח) שכתב "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", אינה לאשמת אחד הצדדים במריבות במשך השנים, בגלל אופיו או התנהגותו, אלא למי שהחליט לסיים את החיים המשותפים ועמד על גירושי הצדדים במישרין ולפעמים בדרכי עקיפין.

לכן בנידון דידן קבע בית הדין האזורי כי אין לקבוע לפי המריבות והאשם בהם ממי יצאו הגירושין, אלא כמי שבאו אחר כל המריבות והמרידה ההדדית בהסכמה לגירושין כמו במקרה של רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח) שכתב:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט" – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

מדבריו נראה שמדובר בשני אנשים שאינם רוצים זה בזה ולא חשוב לנו מי האשם העיקרי בסכסוך. עוד נראה שמדובר באישה שלא רק 'אמרה' "לא בעינא ליה", אלא גם בפועל לא מקיימת יחסי אישות עם בעלה, ובכל זאת לא דנים בה דין מורדת להפסידה עיקר כתובה ונדוניה, שאם רק 'אמרה' ולא הייתה 'מורדת' בפועל – מה צריך לומר שלא דנים בה 'דין מורדת'.

חידוש נוסף בדבריו הוא שמחכים שנה שמא יחזרו בהם ולאחר שנה כופין לגרש וגם מפסידה תוספת כשהטעם הוא משום דאדעתא דהכי, שהיא תבקש גירושין, לא כתב לה.

הנוגע לענייננו הוא החידוש הראשון לעניין אי־הפסד הכתובה כששניהם מורדים זה בזה ולא ידוע מי אשם, ומן הסתם שניהם מאשימים זה את זה. וכבר תמהו על טעמו של דין זה, שהרי אישה האומרת 'מאיס עלי' ותובעת גירושין בלבד – לשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ב) אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ולרמ"א (שם) משהין י"ב חודש ומפסידה כתובתה. והפסד הכתובה הוא משום שהיא מאסה בו וביקשה את הגירושין, ולא נתקנה כתובה אלא כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה. ואם אמרה 'מאיס עלי ותובעת גירושין וכתובה' – 'חיישינן שמא עיניה נתנה באחר' ודנים אותה כמורדת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' ולא מפסידה מייד כתובתה אבל דנים בה מייד 'דין מורדת' (שו"ת הר"ן סימן יג ובשם הרשב"א, ונפסק ברמ"א, ולחזון איש אבן העזר סימן סט אות ד נאמנת לחובתה להפסיד הכתובה והמזונות בלא הכרזה). ואם כן, תמוה מדוע כאן כשאמרה 'לא בעינא ליה' וגם תבעה כתובה למה היא עדיפה ולא מפסידה מייד כתובה או ידונו בה דין מורדת? ואומנם יש חילוק בין המקרים שכאן גם הוא לא רוצה בה. אך כיוון שהוא לא רוצה בגירושין אלא רק היא, מדוע לא מפסידה כתובה?

יש שכתבו לבאר שכאשר שניהם 'לא רוצים זה את זה' וגם בפועל 'מורדים זה על זה', יש לנו ספק מיהו המורד ('הראשון' והעיקרי) ומספק לא תגבה כתובה. אך לא משמע בדברי רבנו ירוחם שדינו הוא מחמת הספק, שהרי כתב בפשטות שלא דנים אותה בדין 'מורדת' ולא מספק.

לביאור העניין נקדים לבאר מדוע באומרת 'מאיס עלי' ותובעת כתובה נוהגים בה כמורדת 'בעינא ליה ומצערנא ליה', דלכאורה אין בזה טעם, דבשלמא מי שאומרת שרוצה אותו אלא שלא מקיימת את חיוביה כלפיו כדי לצערו ('לחנכו'?) כיון שאין תביעת גירושין והם עתידים להמשיך לחיות יחד יש טעם להתחיל בקנס כספי מדורג ולעונשה כדי שתחדל ממרידתה או כדי לכפותה שתחזור אליו כמו שמשמע ברא"ש (כתובות פרק ה סימן לד) שכתב:

להכלימה בהכרזה ד' שבתות דכיון דאמרה "בעינא ליה" משהינן לה אולי תחזור בה, אבל אמרה "מאיס עלי, לא הוא ולא כתובתו בעינא" – ודאי לא תחזור בה ולא כייפינן לה בשהייה אלא אם ירצה יגרשנה בלא כתובה מיד.

אבל זו ש'כבר נתנה עיניה באחר' ותובעת גירושין ולא תחזור אליו מדוע לא להפסידה כתובה מייד? ובהכרח צריך לומר שכיוון שאינה נאמנת באמירת 'מאיס', חיישינן שבעלה אינו מאוס עליה מצד עצמו אלא שהיא מעדיפה מישהו אחר, ובעלה שאינו רוצה לגרש סבור שיש סיכוי שאם תיכזב תוחלתה להינשא לאחר יחזור ליבה אליו או שאפשר לכפותה לחזור אליו ולהמשיך לחיות יחדיו, לכן שפיר מנסים לעונשה או לכפותה לחזור אליו.

ולפי זה, במי שאינו רוצה את אשתו והיא תובעת את הגירושין, מדוע לא תפסיד כתובתה מייד? אלא נראה בהכרח שכאשר האיש לא רוצה את האישה, גם אם היא אומרת "איני רוצה בו" אי אפשר לומר שהיא מפירה את חיובי האישות כלפיו, ולא דורשים מאישה שהיא שתדאג להחזרת חיובי האישות כשהאיש אינו רוצה בה, ואולי במצב שאינו מפייסה יש גם הצדקה לאי־רצונה בו.

נמצא שכל עוד האיש רוצה באישה והיא מואסת בו ורוצה גירושין – היא מפסידה כתובה, אבל כאשר הבעל לא רוצה באישה מותר לה לא לרצות בו. ולפי זה ודאי כך הדין גם כשהוא אמר תחילה "לא בעינא לה" יהיה הדין כך, אלא שפתח רבנו ירוחם וכתב דינו 'באמרה היא' תחילה, לחדש דאפילו הכי: כל שהאיש מודה שאינו רוצה בה מותר לה לא לרצות בו ולא נחשבת מורדת ולא מפסידה כתובה.

בכך מיושב דקדוק נוסף, שלכאורה כיוון שהיא לא רוצה אותו ותובעת גירושין מה סלקא אדעתא לדרוש כתובה? גם מדוע כשהיא תובעת גירושין והוא לא מסכים לא נחשב 'יצאו הגירושין ממנה' כמו שכתב הטור (סימן קיח)?

ולדברינו: כיוון שמדובר שהיא אומרת "לא בעינא ליה כי הוא לא רוצה בי", והוא מודה שאינו רוצה בה – די בכך כדי שלא תפסיד כתובה, וגם לא נחשב שהגירושין 'יצאו ממנה' בלבד. ומכל מקום את התוספת מפסידה גם במקרה זה, מפני שגם בזה ברור שכיוון שהיא מבקשת את הגירושין 'אדעתא דהכי לא כתב לה'.

הגרי"ש אלישיב (פד"ר חלק ח עמ' 321) אומנם הוסיף שכאשר האישה 'מורדת' ומואסת בבעל והבעל רוצה אותה – באמת מעיקר הדין יש מקום להפסידה כתובה מייד, אלא שאם הוא רוצה שתחזור אליו הוא יכול הוא להתרות בה כדיני מורדת כדי לשכנעה לחזור אליו, אבל אם הוא לא רוצה שתחזור אין טעם לדון בה דיני מורדת. אבל גם לדבריו לגבי הפסד עיקר כתובה אין טעם להפסידה עיקר כתובה כשהוא גם אינו רוצה בה.

הדרינן לנדון דידן: כיוון שלא הוכח שהאיש רצה את הגירושין ולא רצה באישה, והאישה היא שעמדה על ההכרח בגירושין לכן שפיר קבע בית הדין שאין חיוב כתובה.

לכן הערעור נדחה ופסק הדין נשאר על כנו.

מכיוון שמדובר בערעור ובערעור שכנגד אין חיוב הוצאות ויש להשיב את ההפקדה.

ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ' באייר התשפ"ד (28.5.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה