לפני בית הדין תגובת האם, המשיבה, ל'ערעור' האב על החלטות בית הדין האזורי המורות על אימוץ ההמלצות המקצועיות בעניין ניתוק הקשר בין הילדים לאם, וכן להוראות בית הדין בעניין פירוק השיתוף.

לטענת המשיבה מדובר בבקשות רשות ערעור בלבד משום שמדובר באימוץ עקרוני של ההמלצות, כאשר בית הדין נותן בהחלטה זו הזדמנות נוספת לשינוי המצב, וכן תולה את השינוי במתן סיוע מקצועי לצדדים למימוש ההחלטה, ורק לאחר מכן ייתן את החלטתו הסופית. לטענתה אין מקום להתערב בהמלצה זו שניתנה על ידי גורמים מקצועיים לאחר שבדקו את התנהלות ההורים לאורך זמן.

גם לגבי פירוק השיתוף טוענת המשיבה כי אין מקום להתערבות בית הדין לערעורים בעניין קריאת בית הדין האזורי להנעת הליך פירוק השיתוף בין הצדדים ונקיטת צעדים מעשיים לביצועו, ולטענתה אין בהחלטה כל הוראת פינוי מיידית לקטינים.

מנגד, בקשת המערער למתן צו עיכוב ביצוע להחלטות בית הדין שיש בהם, לטענתו, כדי לפגוע בקטינים ובמדורם. לטענת המערער כאשר המשיבה לא מצאה מקום להגיב לגופם של דברים אלא רק להסתתר תחת טענות מנהליות יש לראותה כמודה לדברי המערער בגוף הדברים, ואין מקום לחייב את האב לפעול בכוח כנגד ילדיהם הרכים ובניגוד להוראות גדולי ישראל והמומחים השוללים דרך זו.

דיון והכרעה
לאחר העיון בתיק, בהליכים המתארכים בו ובכתבי טענות הצדדים נראה כי אכן מדובר בבקשות רשות ערעור על החלטות ביניים המנסות לקדם הליכים שהומלצו, תוך כדי מתן אפשרות למערער לפעול ולהוכיח את כוונותיו הטובות.

אבל גם אילו היה מדובר בערעור בזכות לא היה מקום לערב את ערכאת הערעור ולחלוק על החלטות המושתתות על שיקול דעת סביר של בית הדין האזורי לקדם פתרון בהתאם להמלצות ולמציאות העומדת בפניו, ומכמה טעמים שאבאר.

לגבי הטיפול בילדים
ההנחה הרגילה היא כי טובת הקטינים היא שיהיה להם קשר קבוע וסדיר עם שני ההורים כולל הסדרי לינה. האחריות לקיום קשר זה היא בראש ובראשונה על מי שהילדים נמצאים אצלו, ונטל ההוכחה על עשיית מירב המאמצים לקיום הקשר מוטלת על הורה זה, בכל דרך שיצליח בה.

כל הורה רשאי לנקוט בדרך החינוכית הנראית לו, או המסורה לו מרבותיו, אבל ככל שבית הדין נוכח שמתקיים ניכור הורי – גם אם אין זה בגרמתו במזיד של האב, מכל מקום כל שהוא אינו מצליח בחינוך ילדיו, רשאי בית הדין להעביר את הילדים לחינוך ההורה השני כדי שיקיימו את 'כבד את אביך ואת אמך' כראוי, ואין הוא רשאי להניח את המצב כ'מבוי סתום'.

הזכות לערער לפני בית הדין הגדול – בכל ערעור – היא לא בהצגת אפשרות של דעה שונה מזו של בית הדין האזורי, אלא: על המערער להוכיח טעות בפסק הדין בהלכה, בעובדות או בשיקול הדעת. כדי שבית הדין הגדול יתערב ויחלוק על שיקולי בית הדין האזורי, ובפרט בבקשה לעיכוב ביצוע, זקוק בית הדין להוכחות המבססות את הטעות באופן הניכר לעין ולא די בטענות חשובות ככל שיהיו של הצד המערער.

בערעור שלפנינו המערער מודה כי בית הדין פועל לפי מסקנות חוות הדעת של ד"ר וישנה, חוות הדעת של מר אדלר ותסקיר העובדת הסוציאלית. בית הדין גם קיים דיון בנוכחות הצדדים וגם דיבר עם הקטינים עצמם ולא נחפז להסיק מסקנות אלא לאחר זמן. וכך אין לומר שהוא מאמץ את המסקנות כחותמת גומי. אדרבה, גם בהחלטה זו קבע בית הדין כי כל שינוי ילווה בייעוץ ותמיכה של בעלי מקצוע וגם השאיר אפשרות לאב להוכיח שאפשר אחרת.

למערער ישנן טענות על חוות הדעת והוא חולק על מסקנתן ועל מסקנת בית הדין, אך בכל דבריו אין הוכחה לטעות של בית הדין. גם אמירת בית הדין לאם, במהלך הדיון, שגם לה חלק במצב שנוצר אינה סותרת את מסקנות בית הדין כי במצב הנוכחי האחריות מוטלת על האב.

נדגיש כי גם אם היה בית הדין הגדול שוקל בדעתו כי אפשר לבחון את העניין באופן שונה, אין שיקול דעתו גובר על שיקול הדעת של בית הדין האזורי. יתרה מזו: בהחלטות הניתנות בשיקול הדעת של בית הדין האזורי ובפרט בפיקוח וניהול של הסדרי שהות ומשמורת, קיימת עדיפות לשיקול דעת בית הדין האזורי על פני בית הדין הגדול שנסמך על כתבי טענות ואולי על דיון יחיד, כשלעומתו בית הדין האזורי מכיר את הצדדים ואת התנהלותם לאורך זמן, ויש בידו להתרשם התרשמות בלתי אמצעית בהופיעם לפניו.

רכוש הצדדים
גם לגבי הרכוש מתקיים הליך בירור. בית הדין נתן הוראת ביניים לפעול לפירוק שיתוף בדירות על ידי הצדדים ובאופן שאינו מכריע עדיין את הדין.

הטיעון שטוען המערער הוא רק שיש בכך כדי לפגוע במגורי ילדיו ולכן היה על בית הדין להמתין לסיום ההליך.

גם הוראה זו נובעת משיקול דעת בית הדין, כשלפניו שותפות בשני נכסים של בני הזוג והליך הנמשך זמן רב, כשהאב יושב בדירה המשותפת עם הילדים. פירוק השיתוף בין שני צדדים המתגרשים הוא הכרחי, והאופן והעיתוי של ביצוע הפירוק משתנה לפי שיקול דעת בית הדין בכל מקרה לגופו. במקרה זה סבור בית הדין האזורי כי הגיעה העת להתחיל את הליך פירוק השיתוף בפועל. החלטה אינה מורה על פינוי מיידי. כדי להתערב בשיקול דעת זה יש צורך בהוכחה לטעות בשיקול הדעת של בית הדין האזורי ולא די בהצגת אפשרות שלא לפעול או לפעול בצורה שונה, ובפרט שהמערער לא הציג בפנינו פתרון חלופי מלבד המשך ההמתנה.

לאור זאת לא מתקבלות הבקשות לרשות ערעור ולעיכוב ביצוע.

המזכירות תסגור את התיק.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ב בטבת התשפ"ד (3.1.2024).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה