רקע
לבית הדין האזורי (בירושלים, הרכב ב) הוגשה תביעת גירושין כרוכה של האישה. הצדדים היו נשואים כעשרים ותשע שנה ולהם חמישה ילדים – כולם בגירים למעט האחרון, בן שמונה בעת הגשת התביעה ובעל צרכים מיוחדים. הצדדים היו פרודים באותה עת כחצי שנה. בי"ח באייר התשפ"ג (9.5.23) התגרשו הצדדים.

בדיון שקדם לגירושין ביקשה התובעת להתגרש, הנתבע השיב: "אני לא כל כך רוצה להתגרש, אך אם היא תעמוד על כוונותיה, אני לא אמנע ממנה." התובעת הבהירה: "אני 'נעולה' על הגירושין."

התובעת לא ויתרה על כתובתה – כתובה בסך (נקוב בדולרים העולה כיום, בקירוב לסכום של) מיליון ושלוש מאות אלף ש"ח. ובית הדין הבהיר לצדדים, כאמור בפסק דינו, כי הכתובה בסך מוגזם, וכידוע בפסיקה הסך הנקוב בה לא ייפסק אף אם תימצא זכאות לכתובה אלא ייפסק סכום כתובה על דרך פשרה כמקובל. בית הדין ציין כי התברר כי הצדדים לא היו עשירים ערב החתונה – לדברי האישה בזמן החתונה הייתה עקרת בית, "וכך סיכמנו שאהיה"; והבעל אמר "הייתי בצבא קבע. השתחררתי חצי שנה לפני החתונה, בחתונה לא היתה לי עבודה כלל" – והסיק מכך "שלבטח לא הייתה כוונת הבעל לסך הגבוה שרשם בכתובתו, וראו בספר אורות משפט חלק ג מעמוד שטו והלאה".

טענות האישה לזכאותה לכתובה
לטענת התובעת (בבית הדין האזורי):

באשר לכתובה: פירטנו בכתב התביעה כי התנהגות האיש כללה אלימות פיזית, מילולית, נפשית וכלכלית, וזו הביאה את האישה למאיסות בבעל. הבעל גרם לה לצער כבד לאורך מרבית שנות הנישואין אך החמיר בשנים האחרונות. טרם הורחק האיש מביתו בעקבות אירוע אלימות קשה בנובמבר 22, הוא הכין פירוד, לאחר שהפריד חדרים ועבר ללון בקומה הראשונה. כך שמאז הוא החיל נתק מוחלט בין הצדדים ולא קיים חובותיו לאשתו בסרבו לכל מגע ולכל יחסי אישות. יש תיק מוצגים שמבסס טענות אלו בהתכתבויות שהיו.

באשר לאירוע האלימות שהביא לפירוד: הוא חבט בה בפנים, בחזה וביד, כולל שבר באף ושטף דם תת־עורי בחזה וחבלות ביד. האישה לא רצתה לסבך את האיש, אך הלכה לעובדת סוציאלית שביקשה לחקור מה אירע, הוגשה תלונה, המשטרה הרחיקה אותו, לא ידוע אם הוגש כתב אישום.

בדיון הוכחות לעניין הכתובה טענה האישה עוד: "היה יחס משפיל, אונס, מכות, חסך מלהוציא עליי כסף. ההסכם שלנו היה שאם יש שלום בית, הבית שלי יהיה של שנינו." בית הדין הקשה: "האם זו משמעות האמור בהסכם?" ברם, חרף הצגת השאלה שוב ושוב, לא התקבלה תגובה עניינית מאת התובעת.

האישה המשיכה:

הייתה אלימות במשך השנים, נגח ושבר לי את האף, זלזל בי, אין לו טיפת כבוד, קילל, אנס אותי. חודשים לא היה בחדר שינה, וידע שאני טבלתי, ידע שצריך לפייס אותי. אמר שאגיד שאני הזונה שלו, שאשתה וודקה, שאראה פורנוגרפיה. לא הסכמתי, כי הבעל היה מחוץ לחדר שינה. לילה אחד בא, ואמר לי שלא אני אחליט, ארבעים וחמש דקות הוא קרע לי את הבגד ושם אותי במיטה והתנגדתי, ואמר שאהיה בשקט כדי שהילדים לא ישמעו. התקשרתי למחרת לרב [א'] – הייתי אישה בלי קול, אמר לי שיעשה 'חדירה קטנה' וילך לעבודה. קילל אותי כל הזמן, "מכשפה", "מלאך המוות".

כל החיים נתתי לו ורציתי שיהיה טוב. גרנו ב[ר'] בבית שאני הבאתי לפני החתונה, והוא לא רצה, ועברנו לבית בשכירות ב[י'] והשכרתי את הדירה שלי ב[ר']. היריון שני היה ב[ב']. הבאתי את הכסף מ[ר'], נתתי לו את כל הכסף, ונשאר מלא כסף. ההיריון השני היה קשה, והיה קשה להגיע ל[י']. חמותי אמרה שאזהר וגם נשים הרות אונסים. הבעל אמר שהכול זמני. עברנו ל[מ'], הייתה שם ישיבה. כל השכירות נתתי לבעל. הוא בנה את [ג'], הייתי בהיריון לבד. שום דיבור, שתיקה. מכרתי תכשיטים בסך מאה וחמישים אלף שקל ושמתי במגרש. הייתה לידה ומכירה של הבית, והוא לא היה מרוצה. רצה עוד לבנות. לא רציתי. רצה לעבוד ב[כ'], רצה שאהיה עם הילדים לבד. הלך בלי רשותי ל[כ'] לאימא שלו, לפתוח חנות לאח שלו. הוא הלך לעבוד שם, ולא היה בא הביתה. רק ביום ששי בא הביתה. אימא שלו אמרה שהבעל לא אצלה.

אבא שלי היה 'הכספומט' הראשי. גדלתי בלי אמא. אבא שלי בנה שני בתים ב[ר'] – לי ולאחותי, לפני שקנה לעצמו. הבעל קיבל ירושה בית ולא שיתף זאת. יש לנו בן עם תסמונת דאון, ולא רצה לעבוד כדי שלא אבזבז.

באשר למשטרה: הבעל עשה לי את המוות בשנתיים האחרונות, הוא עשה שתיקות ובדידות, ואני עם ילד נכה, ואז הרים עליי יד. מתקשרת אליו לעבודה והוא לא עונה לי. רק מילה או חיבוק. הוא תפס לי את הצוואר ומשך לי את החולצה והעיף אותי לתוך הקיר. שבועיים לא יכולתי לעמוד על הרגליים. צעק שאני מציקה לו. הייתה עוד אלימות, איים עלי, היו לי במגרה שש מאות ש"ח, שאלתי אם הוא לקח – התפרץ, דחף אותי לקיר, עיקם לי את היד והביא לי זכוכית בראש. ברחתי להיות עם הילד והסתרתי. היד כאבה ואמרתי לבעל. והוא אמר שייתן לי עוד פעם, "זונה", הוא נגח לי באף והלך לעבודה. הקשבתי לקלטת והלכתי לשערי צדק, שאלו אותי מה קרה, אמרתי שקיבלתי נגיחה מבעלי באף, והעובדת הסוציאלית הזמינה משטרה. המשטרה לקחו את הבעל לחקירה.

בא כוח התובעת הציג הודעות טקסט שבהן כתבה האישה לבעל שהוא אלים, וגם באותו יום 'הרים ידים', וכן שהוא אונס אותה בלי לפייס. לדבריה הבעל לא ענה לה.

בא כוח הנתבע התנגד באומרו כי אלו הודעות של האישה – צילומי מסך. אין הודאה מהבעל, ואי אפשר לשאול למה לא ענה כי ההודעות של הבעל "לא שם" – "היא לא צירפה את כל ההודעות".

טענות הבעל לאי־זכאותה של האישה לכתובה
לדברי בא כוח הבעל:

הכול לא נכון, זה שקר, הוגשה תלונה במשטרה, ולא נעשה עם זה כלום והבעל לא נעצר, רק עוכב. האישה הגישה תלונה נוספת, והוא הובא להארכת מעצר ושוחרר שם. אין תיעוד רפואי ולא הוגש כתב אישום. לא קיבלה צו הגנה מבית משפט. לא היה אירוע אלים. רק הוסכם בצו הגנה "מבלי שאף אחד יודה [...] שינתן צו הגנה הדדי", זה ציטוט משם. התאפשר קשר עם הילד ושימוש משותף ברכב. לאחר הדיון הבעל לקח חפציו מהבית.

לגבי העבר, לא רק שאין שום אלימות אלא אף האישה התנהגה באלימות פיזית משמעותית כלפי הבעל, רדתה בו, הרחיקה אותו ממשפחתו, עד היום אחיו לא עשה אתו שבת ושאר אחיו, כולל הוריו, התרשמתי שהוא "נחנח", כך שאין זכאות לכתובה ועל האישה לשלם פיצוים לבעל.

בדיון ההוכחות טען הבעל עוד:

אלו האשמות חמורות ללא ביסוס, 99.9 אחוז זה שקר ורמאות. מה שאמת זה שאנו נשואים. אוכיח הכול. לא מסוגל לשמוע שקר זה. מעולם לא נגעתי בה, ולא פגעתי בכבודה ולא זלזלתי בה. מעולם לא צעקתי על הילדים שלי. כל יום ששי באתי עם זר פרחים. מסרתי נפש עבור הבן, נסעתי כל בוקר 60 ק"מ כדי שלא ייסע בהסעה. ביקשתי שתכין לי את הילד, והיא לא הכינה לי. לא אנסתי. מה שקרה: עברנו מ[ר'] ל[י'], היא רצתה שאכנס לנדל"ן, לא רציתי, היא השפילה אותי אין סוף לפני כל העולם, שבאתי מבית של מסכנים והיא מ[...] אבא שלה כפה עליי במה לעבוד.

לא ידעתי מה זה סך הכתובה הגבוה של 360,000 דולר, רימו אותי לפני החתונה. אבא שלה הביא את הרב שלו.

לא היה שלב שלא סיכמתי עם האישה, כל החיים. נסעתי ל[כ'] כדי לעזור לאחי בשנת 2000, חזרתי הביתה שלוש פעמים בשבוע. נסעתי להתפרנס שם. ישנתי לילה אחד אצל אחי כי היה מאוחר. האישה בחזיונות ולא במציאות. מעולם לא הכאתי כל אדם, כשהתעצבנתי, הבנתי שאני בורח מהבית. בשנת 09 האשה התחילה להעליל עליי עלילות שאני עם אישה אחרת, והכחשתי, לא נגעתי בשום אישה בחיי. התקשרתי לאבא שלה כשהיא התקשרה אליי, אמר לי שהאשה בבעיה חודשית. באותו ערב, יצאנו לחצר להירגע, ושם היה דקר חד מברזל, והיא הניפה זאת והחלה לאיים עליי שהיא משפדת אותי, ורצתי החוצה, זה היה בשנת 09. היו כמה פעמים שהיא עמדה להרוג אותי. אחותי באה אליי. היא קרעה לי כפתור בחולצה. לא רציתי ללכת למשטרה, אם פעם אחת הייתי מקליט, מזמן היה נגמר הדיון הזה.

המשטרה חקרה אותי, הבאתי את הילדים לעדות שמעולם לא השפלתי אותה, בקשתי את הרב [א'] שיעיד – הוא יועץ לאבא של האישה שמקבל ממנה תגמול. קיבלנו ממנו ייעוץ בכפייה של האישה כי הוא מקבל תגמול והוא לא צד הוגן. האישה התקשרה אלי כל יום חמישים שיחות טלפון. אמרה שאימא שלי פרוצה ואחותי בת פרוצה. דרישות כספים בכל השיחות. אין לי אשראי ולא משכתי מעולם כסף מהחשבון, יש לה אובססיה לכסף. התיק נסגר במשטרה ללא אשמה – לא מחוסר ראיות רק מחוסר אשמה. היא עשתה לעצמה סימנים בגוף וטענה שאני הרבצתי לה.

בתגובה לדברים הציג בא כוח האישה תמלול שיחה שבו האישה מאשימה את הבעל בתקיפה, והבעל מבקש סליחה. הבעל הגיב: "כדי להרגיע אותה, על כל דבר ביקשתי סליחה כדי שהיא תירגע."

עוד שאלה האישה לפי התמלול: "אני צריכה להסתיר אלימות [...] שותה וודקה ואונס [...] לאיזה מצב הבאתה אותי.. שאחכה עד שירד דם וסכין בלב. למה אתה שותק?" הבעל, לפי התמלול, לא ענה ולא הכחיש.

הכרעת בית הדין האזורי בעניין הכתובה
בפסק דינו כתב בית הדין האזורי בעניין הכתובה:

הצדדים הציגו טענותיהם באשר לכך, נזכיר האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 9.5.23:

ב"כ האשה מצהיר הכתובה בסך מיליון ושלוש מאות אלף ש''ח.

האשה מגיבה לשאלת בית הדין: בזמן החתונה הייתי עקרת בית, וכך סיכמנו שאהיה.

הבעל מגיב: הייתי בצבא קבע. השתחררתי חצי שנה לפני החתונה, בחתונה לא היתה לי עבודה כלל.

ב"כ האשה טוען לאחר מכן כי בעת החתונה הבעל השקיע כספים, כנראה מה שקיבל מהצבא.

והובהר לצדדים כי הכתובה בסך מוגזם, וכידוע בפסיקה, הסך הנקוב בה לא ייפסק אף אם תימצא חבות. ואם תימצא זכאות לכתובה, תיפסק הכתובה מדין פשרה כמקובל. התברר כי הצדדים לא היו עשירים ערב החתונה, כך שלבטח לא היתה כוונת הבעל לסך הגבוה שרשם בכתובתו, וראו בספר אורות משפט חלק ג מעמוד שטו והלאה.

כך שבית הדין כבר הבהיר שהכתובה לא תיפסק בסך הנקוב בה. אף לאור דיון ההוכחות שהתקיים, לא השתנתה תובנה זו אצל בית הדין.

הכתובה הוצגה בתיק המוצגים, על סך 323,000 דולר, ובסיומה נרשם בכתב יד:

לבאר, כי נערך הסכם יחסי ממון נפרד נוסף על הכתובה שתוקפו חל עם חלות הכתובה ואינו מבטלה, והעתקו נמצא בתיק הנישואין של הרבנות.

העדים חתומים תחת זאת (מלבד חתימתם תחת הכתובה) ואף החתן חתום תחת זאת (מלבד חתימתו תחת הכתובה).

כך שכאמור לעיל, אין בסיס לסבור שהכתובה לא בתוקף או שנערכה שלא כדין.

לאישה טענות לאלימות ואונס שחוותה מהבעל, הבעל מכחיש. טענות התובעת הקשות לא הוכחו.

טענות הצדדים ההדדיות באשר לכתובה מובאות במסגרת החלטת בית הדין מיום 10.5.23. כן מובאות טענות התובעת הקשות כנגד בעלה (ואף טענותיו והכחשותיו של הנתבע) בהחלטת בית הדין מיום 21.6.23 (דיון ההוכחות שהתקיים), כמתואר ומצוטט מעלה.

למעשה, האישה היא זו שפתחה את תביעת הגירושין.

ונזכיר האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 9.5.23 –

בפנינו תביעת גירושין כרוכה של התובעת.

התובעת מבקשת להתגרש, הבעל טוען: אני לא כל כך רוצה להתגרש, אך אם היא תעמוד על כוונותיה, אני לא אמנע ממנה [...] הצדדים פרודים כבר כחצי שנה [...]

בפסק הדין צוטט מהחלטה קודמת גם [לא בסדר המובא להלן]:

א. לטענות האישה כי הבעל בגד בה עם אישה בשם [א'] (הבעל מכחיש) – אין כל משמעות בתיק הכתובה [...] זה היה לפני עשרים וחמש שנה, אך מאז חיו יחד שנים רבות והולידו ילד [...] משכך, מבוקש שהתובעת לא תטרח להתייחס לכך בסיכומיה.

ב. הכתובה הוצגה בתיק המוצגים, על סך 323,000 דולר, ובסיומה נרשם בכתב יד:

לבאר כי נערך הסכם יחסי ממון נפרד נוסף על הכתובה שתוקפו חל עם חלות הכתובה ואינו מבטלה, והעתקו נמצא בתיק הנישואין של הרבנות.

והעדים חתומים תחת זאת (מלבד חתימתם תחת הכתובה) ואף החתן חתום תחת זאת (מלבד חתימתו תחת הכתובה).

ג. לאישה טענות לאלימות ואונס שחוותה מהבעל, הבעל מכחיש.

ד. האישה פתחה את תביעת הגירושין.

ה. הוגשה תלונה כנגד הבעל על אלימות, והתיק נסגר.

בסוף פסק הדין נאמר:

הנתבע מחויב בכתובת התובעת בסך שלושים אלף ש"ח, לתשלום בתוך שישיםיום.

באשר לדירה ב[י'] הרשומה על שם שני הצדדים – היא שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים (על פי הרישום).

לפנים משורת הדין והיות ושתי התביעות כרוכות יחדיו, כולל בדיון ההוכחות שהתקיים, לא ייפסקו הוצאות משפט בגין הגשת תביעה זו לחלוקה לא שווה בדירת הצדדים, אף שהיא תביעה הנטולה כל בסיס סביר.

ברם, ככל ונוטרח שוב על ידי התובעת בתביעה זו, אזי בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט עבור הגשת תביעה זו.

על החלטה על החלטת זו של בית הדין האזורי בירושלים מיום יז אלול תשפ"ג 27.08.2023 הוגש בפנינו ערעור.

דיון והכרעה
הנה לאחר עיון יוצא כי לסעיפים א–ב בהחלטה אין נפקות לעניין חיוב או אי־חיוב בכתובה. סעיפים ג–ה הם אשר היו אמורים להשפיע על מתן החלטה בתביעת הכתובה, אלא שבית הדין האזורי כתב כי לא הוגשה כל ראיה זו או אחרת שתתמוך בטענות האישה, והבעל מכחיש טענות אלו.

בדיון לפנינו חזר המשיב והכחיש טענות אלו, אלא שבא כוח המערערת טען בדיון זה כי אכן הוגשו ראיות המאששות את טענות האישה אלא שבית הדין קמא התעלם מראיות אלו:

ב"כ המערערת: מדובר כאן על סדרת טעויות של בית הדין האזורי, לרבות בעיה מהותית בהפעלת שיקול הדעת ואסביר:

האישה הגישה יחד עם תביעתה תיק מוצגים נרחב. שם ביססה את טענותיה, לרבות טענות אלימות וכן לעניין הנכס ושאר טענות. בפסק דין לא ניתנה התייחסות לראיות הללו ובאופן תמוה התעלמו מהן וקיבלו את גרסת האיש שלא בוססה במסמך אחד אפילו. האישה הגישה בין היתר תכתובת ושיחת טלפון בין הצדדים בעניין האלימות.

בית הדין: ביקשתם להציג נתונים של נושא האלימות והמשטרה? היה טיפול בבית חולים?

ב"כ המערערת: כן. היו שני אירועי אלימות שגרמו לפירוד בין הצדדים. האישה התביישה ללכת לבית חולים ורק לאחר מכן, כששוחחה עם עובדת סוציאלית, היא אמרה לה "אין לך ברירה", וגם בבית החולים היא התביישה לומר ואז חקרו אותה והרווחה הגישו תלונה נגד האיש.

בית הדין: היא הגיעה ואמרה "הוכיתי על ידי בעלי", ואז אמורים לזמן את המשטרה. זה הוגש?

ב"כ המערערת: כן.

הגשנו גם תמליל שיחה והודעת וואטסאפ שהיא אומרת לו "נגחת לי באף ושברת לי, ויש לי שטפי דם", והוא לא מכחיש, שתיקה, ובין לבין הוא אומר "אני מצטער" ו"עצבנת אותי". גם מאלו התעלם בית הדין הרבני. כשהאיש נשאל "למה לא הגבת?" הוא ענה "היא משגעת אותי בטלפונים, ואיני עונה לה", ובית הדין האזורי קיבל טענה זאת, שהוא לא עונה.

יותר מזה: האיש אמר בחקירה שהתיק במשטרה נסגר. קבע בית הדין הרבני שתיק המשטרה נסגר, אנו פנינו לפרקליטות להראות ולהוכיח לבית הדין הרבני שהתיק לא נסגר, ולא רק זאת אלא הוא הוגש לתביעות להמלצה לכתב אישום. בית הדין הרבני בפסק הדין חוזר על הטעות המובנית וכותב: התיק במשטרה נסגר, ולכן: האישה לא הוכיחה טענותיה.

לעניין האונס זה בשורות 34–47 ו־300 ואילך [לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי], והאיש בחר מרצונו שלא לחקור את האישה.

בית דין: אולי זה תפקיד בא כוח האישה לחקור מה היה?

ב"כ המערערת: אני חקרתי וגם בית הדין הרבני. האישה סיפרה דברים מזעזעים ובא כוח האיש בחר שלא לחקור.

בפרוטוקול שורה 414 ובסיכומים סעיף 9 – האיש אישר בחקירתו שהפריד חדרים ועבר לגור למטה, וכשנשאל "למה?" ענה שהיא מכפישה אותו וצועקת. אבל הוא הודה בפירוד שיצר. פסק דין שותק גם לעניין הזה. האישה טענה "הוא בגד בי בעבר" ונתנה את שם האישה, אמר לה בית הדין הרבני "מה שהיה היה". היא אמרה: גם כעת הוא נעלם, הוא עובד כמוכר למה הוא לא בבית?

חודש וחצי אחרי שהתגרשו, הוא כינס את הילדים "יש לי זוגיות חדשה", ואחרי כשלושה חודשים הם התחתנו – [הוא] עם אותה האישה שמופיעה בטלפון הנייד שלו. הוא בחר לסלק את האישה מעליו, היא הגישה כתב תביעה לגירושין כי לא נותרה לה כל ברירה.

כשאדם מתגרש מאישה אחרי עשרים ושמונה שנים ותוך חודש וחצי מכנס ילדים "זו זוגיות חדשה שלי", וכעבור שלושה חודשים מתחתן זה לא נראה תמים.

מנגד טען המשיב:

אי אפשר לבוא לבית הדין בחוסר ניקיון־כפיים ובחוסר תום־לב. ולא ניתן להביא עובדות חדשות. התיק הפלילי נגד האדון נסגר [...]

אני אומר: אם באים עם עובדה חדשה יש לציין זאת. בין פסק דין של בית הדין האזורי לבין הדיון כאן יש לומר "העובדות השתנו".

בא כוח הבעל טען תחילה כי מאחר שהאישה היא שתבעה גירושין הרי בזה היא מפסדת את כתובתה כי לא הוכחה תביעתה, וכמו שכתב בית הדין קמא:

לאישה טענות לאלימות ואונס שחוותה מהבעל, הבעל מכחיש. טענות התובעת הקשות, לא הוכחו. טענות הצדדים ההדדיות באשר לכתובה מובאות במסגרת החלטת בית הדין מיום 10.5.23.

כן מובאות טענות התובעת הקשות כנגד בעלה (ואף טענותיו והכחשותיו של הנתבע) בהחלטת בית הדין מיום 21.6.23 (דיון ההוכחות שהתקיים), כמתואר ומצוטט מעלה.

למעשה, האישה היא זו שפתחה את תביעת הגירושין. ונזכיר האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 9.5.23:

בפנינו תביעת גירושין כרוכה של התובעת.

התובעת מבקשת להתגרש, הבעל טוען: אני לא כל כך רוצה להתגרש, אך אם היא תעמוד על כוונותיה, אני לא אמנע ממנה [...] הצדדים פרודים כבר כחצי שנה [...]

אין תיקים לצדדים בבית המשפט.

התובעת מבהירה: 'אני נעולה על הגירושין'. האישה לא מוותרת על כתובתה.

כך שהתובעת היא זו שיזמה את הגירושין, אף שהבעל לא כל כך רצה בכך אז. הוגשה תלונה על ידי האישה כנגד הבעל על אלימות, והתיק נסגר. כאמור, טענות התובעת הקשות כנגד הנתבע, לא הוכחו.

לאור כל האמור, נראה על פניו שהבעל פטור מכתובת אשתו, שהרי היא זו שיזמה את הגירושין, פתחה את התיק, ואף התלונה שהגישה כנגד בעלה על אלימות, נסגרה (וכידוע, אף זה משליך על חבות בכתובה).

אלא שלפנינו טען בא כוח המערערת כי בית הדין קמא התעלם מכל הראיות שהובאו בפניו בתיק המוצגים שהוגש לבית הדין קמא:

מדובר כאן על סדרת טעויות של בית הדין האזורי, לרבות בעיה מהותית בהפעלת שיקול הדעת ואסביר. האישה הגישה יחד עם תביעתה תיק מוצגים נרחב. שם ביססה את טענותיה, לרבות טענות אלימות וכן לעניין הנכס ושאר טענות. בפסק דין לא ניתנה התייחסות לראיות הללו ובאופן תמוה התעלמו מהן וקיבלו את גרסת האיש שלא בוססה במסמך אחד אפילו. האישה הגישה בין היתר תכתובת ושיחת טלפון בין הצדדים בעניין האלימות.

הראיות שהובאו בתיק המוצגים שהוגש לבית הדין קמא:

א. מסמך של חדר המיון של בית החולים שערי צדק שבו נכתב כי האישה התלוננה כי נדחפה לקיר על ידי בעלה ונחבלה באצבע ימין. באצבע יש נפיחות ויש לה כאבים לכל אורך האמה וכן חבלות בבית החזה בצד ימין.

ב. מסמך המעיד על חבלה באף – לטענתה ננגחה על ידי בעלה באף, מתלוננת על כאבים עזים ויתכן כי יש שבר.

ג. אישור של המחלקה לטיפול באלימות של 'יד שרה' שבו נכתב כי הנ"ל התחילה בטיפול אצל עובדת סוציאלית במרכז לטיפול באלימות במשפחה.

ד. כמו כן הוגש דוח סוציאלי מתאריך 29.11.22 ובו נכתב שהנ"ל הגיעה למיון בעקבות חבלות בליווי עובדת סוציאלית. לטענתה: הבעל 'הצמיד את ראשו לאפה' בגלל שלקחה כרטיס אשראי, היא לרוב מסתירה את האלימות כלפיה מהילדים. היא שוחררה לאחר התערבות מנהלת שרותי הרווחה בבית החולים ומשטרת ישראל וחתימתה של היאשה.

ה. הוגש מסמך של בית המשפט שבו ניתן צו הרחקה לבעל מהמתלוננת ושחרורו הותנה בהפקדת ערבות.

ו. הוגש מסמך של משטרת ישראל המעיד כי התיק הוגש לטיפול תביעות מרכז ירושלים.

ז. הוגש תמליל שיחה בין האישה לבעל שבו האישה מטיחה בפני בעלה על האלימות והפציעה ביד, באף ובבית החזה. במשך השיחה הבעל מבקש סליחה מהאישה שלוש פעמים – בכל פעם שמאשימה אותו באלימות זו.

לטענתה מכל המפורט עולה כי אכן האישה סבלה מאלימותו הפיזית של הבעל.

מסמכים אלו הוגשו לפני בית הדין קמא והוא לא התייחס אליהם וכדברי המערערת "בית הדין קמא התעלם ממסמכים אלו", אפשר 'דהווי כשגגה היוצאת מלפני השליט' ובית הדין לא ראה אותם ולא הייתה כוונת מכוון להתעלם מהם.

בית הדין קמא כתב כי הבעל הכחיש את הטענות. ודאי לו הבעל היה מכחיש ולא היו ראיות לזה, הרי שהדין עם בית הדין קמא, אולם אחר שהובאו ראיות – שוב אין ממש בהכחשתו של הבעל.

עיקר הדיון שלפנינו הוא כדי להחליט 'ממי יצאו הגירושין', ובעל אלים באופן שהוכח ותואר – יש בכך כדי לקבוע ש'ממנו יצאו הגירושין' והוא חייב בתשלום כתובה ותוספת כתובה.

בא כוח הבעל טען כי מאחר שהאישה היא שתבעה גירושין הרי שהיא מפסידה את כתובתה ואת תוספת כתובתה, אך טענה זו יש לדחות על הסף ואינה עניין לנידון דידן כי העיקר הוא לא מי תבע גירושין אלא 'ממי יצאו הגירושין', ובנידון דידן: אחר שהוכחה אלימותו של הבעל כנגד האשה ודאי שרשאית לתבוע גירושין ואת כתובתה ותוספת כתובתה, וכבר נאמרה המילה בזה באריכות בספר אמרי עמוס (מהאחד החתומים מטה – עיין בחלק א סימן מג ובחלק ב סימן עב) וסוכם שם עיקר הדין:

זה לשון הטור (בסימן קיח):

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה, ויצאו הגירושין ממנה – אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה [וכו׳] בענין כזה אמרו חכמינו ז״ל (כתובות נד): כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה וכו׳. ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה – עיקר ונדוניא ותוספת.

עד כאן.

מדברי הטור דייק הגאון רבי חיים טולידנו בספרו חוק ומשפט (סימן קפה) שלא די בכך שהאשה מבקשת את הגט בכדי להפסידה כתובתה אלא הדבר תלוי בכך שעילת הגירושין תלויה בה. ולפיכך באופן שהגורם הישיר לכך שהאשה נקטה ביוזמת הגירושין הינו התנהגות הבעל אין האשה מפסידה תוספת.

ושם נשאל על מי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אחרת עליה וכו׳, ובתום עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה שניה. ופסק שיש לחייב את הבעל בכתובה ותוספת כתובה על אף שהאשה היא זו שתבעה את הגירושין, וסמך את תשובתו בדיוק דברי הטור הנ״ל שכתב מי שאשתו תובעת גירושין "ויצאו ממנה הגירושין". ורצונו לומר: לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה, שאף על פי שהיא תובעת גירושין, לא יפחות לה כלום. עיין שם. הובאו דבריו בספר עטרת דבורה (סימן לו).

עוד הביא שם כמה פוסקים שכתבו שדברי הטור בזה הינם על פי הדין. ועל אף שכל סימן קי״ח מדבר בתקנות שתקנו חכמי טוליטולא, כיוון דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו. אמנם יש חולקים בזה, וכמו שכתב בספר פני לוי (סימן ל) וסבירא להו שאף בזה דברי הטור הינם תקנה שאינה מן הדין, ואינה נוהגת הלכה למעשה. ומכל מקום לדינא גם הפני לוי כתב שהדין דין אמת, ואם הבעל גרם במעשיו ובהתנהגותו לכך שהאשה תבעה גירושין יש לה כתובה. ועיין שם שהביא ראיה לדבריו.

וכן החזון איש בהלכות כתובות (סימן סט ס״ק כב) העלה גם כן לדינא דעל אף שהאשה תובעת את הגירושין – באופנים שהעילה לגירושין הינה מעשיו הרעים של הבעל, לא הפסידה את זכותה לכתובה ותוספת כתובה. וזה לשונו שם:

דיני תוספת [וכו'] 'באה מחמת טענה' – פלוגתא רבנו חננאל ורבנו תם בתוספות יבמות (סה, ב) ומספיקא לא מפקינן מניה. ואלו שכופין אותו להוציא (כתובות עז, א) – לא נתבאר בהדיא בפוסקים, ודעת בית שמואל (סימן קנד ס״ק א) דתליא בפלוגתא רבנו חננאל ורבנו תם. והאומר 'אי אפשי אלא כמנהג פרסיים' (מח, א) דאמר 'יוציא ויתן כתובה' – נראה דיש להן תוספת, וכמו שכתב במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס, דמחייבינן ליה לגרש וכו׳, יש לה תוספת. וכן במדיר את אשתו (ע, א) יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו. וכן כתב בהגהות מרדכי בהדיא.

עד כאן.

ומבואר בדברי החזון איש דכל שהוא 'מעיק לה' הוי כמוציאה לרצונו. ואין חולק שבנדון שלפנינו יש בו את כל הגדרים של ׳מעיק לה׳, וכפי הראיות שכתבנו לעיל בענין אלימותו של הבעל.

בא כוח המשיב טען כי החומר והראיות על האלימות הוא חומר חדש ובתחילה יש להביאו בפני בית הדין קמא ולא לבית הדין הגדול. טענה זו יש לדחות: כל הראיות והחומר שהוגש לבית הדין הגדול היה מונח ונמצא במסמכים שהוגשו לבית הדין האזורי, ויש בזה טעות. אפשר שבשגגה לא ראה בית הדין קמא את החומר, אך מכל מקום כל החומר היה לפניו ובודאי יכול היה לעיין בו.

טענת כתובה מוגזמת
סברת בית הדין קמא הייתה כי הסכום הנקוב בכתובה הוא סכום מוגזם. אך הגם שהסכום הוא מוגזם מכל מקום יש לבחון לגופו של תיק מדוע נכתב סכום זה. הבעל הסכים לכתיבת סכום זה בהתחשב בבית בשווי של למעלה מארבעה מיליון ש"ח שהאישה 'הביאה' לנישואין. לכן נראה שצודקת האישה בטענתה.

למעשה נראה שיש לחייב סך 600,000 ש"ח כסכום כתובתה. הסכום יקוזז מחלקו של האיש במכירת הדירה.

פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ד' באייר התשפ"ד (12.5.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה