א. לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש שהגיש המערער – בכרוך לתביעת הגירושין – אינה נתונה לו אלא לבית המשפט.

הצדדים הגישו לבית המשפט לפני שנים רבות מסמך שכותרתו 'הסכם שלום בית', הסכם שאושר בבית המשפט ושכלל הוראות בענייני רכושם של הצדדים. במשך השנים התגלעו מחלוקות בין הצדדים כמה פעמים ועד לאחרונה שבהן פנתה המשיבה בבקשות יישוב סכסוך לבית המשפט.

בשונה מכך, באדר התשפ"ג (מרץ 23), כתריסר שנים לאחר אישור ההסכם האמור, פנה המערער לבית הדין הרבני בבקשת יישוב סכסוך.

לאחר תום הליך יישוב הסכסוך ותקופת עיכוב ההליכים הגיש המערער לבית הדין תביעת גירושין כרוכה. דיון ראשון בתביעה זו התקיים בה' באב התשפ"ג (23.7.23), המערער הציג בקצרה את תביעתו לגירושין, המשיבה הביעה את הסכמתה, ומשכך נתן בית הדין לאחר הדיון פסק דין לגירושין בהסכמה. עם זאת נוכח בקשת המערער דנן (שלה לכאורה לא התנגדה המשיבה) שלא לסדר גט טרם הכרעה ביתר העניינים - לא סודר גט עד כה.

באותו דיון עלה גם עניינה של תביעת הרכוש שנכרכה כאמור בתביעת הגירושין. התובע ביקש שבית הדין ידון בתביעתו ואילו המשיבה טענה כי הסמכות לדון בענייני הרכוש מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, בית הדין ביקש לדעת מה טיב ההליכים המתנהלים בבית המשפט ובאיזה שלב הם מצויים, ובא כוח המשיבה השיב:

בית הדין: [...] מה פתוח כיום בבית המשפט?

ב"כ האישה: ניסינו להמציא לבעל את כתב התביעה. הגשנו בקשה לאכיפת הסכם. כותרתו: 'שלום בית ולחילופין גירושין'. ההסכם אושר בשנת 2011. הם שנה וחצי לא ביחד.

דרך המלך, לפנות לבית המשפט בבקשה: לאכוף, לבטל, לשנות.

הגשנו בימים האחרונים שתי תביעות. הוא לא הסכים לקבל את כתב התביעה, נקבע דיון ב־19.12.23. נקבע שבא כוח הבעל צריך להגיב תוך עשרים יום. ניסינו להמציא לאדון את כתב התביעה. אמר שהוא בחו"ל [...]

בית הדין: יש החלטה מתאריך 12.7. הגשת את הבקשה באותו היום.

ב"כ האישה: או יום קודם.

בית הדין: לפי הכותרת של הבקשה בקשתם לקבוע סמכות בלעדית לבית המשפט.

ב"כ האישה: פרוצדורה. בקשנו מהם שכל ההסכם, כולל ענייני רכוש, כולל הדירה, הכול בסמכותם. זה מה שאנו טוענים [...]

אם יקראו את גוף ההסכם יראו שיש שם את נושא הדירה.

בית הדין: האם אתה טוען לחוסר סמכות בגלל שפתחת ב־12.7 הליך בבית המשפט. או גם מהסיבה שבית המשפט אישר את ההסכם בשנת 2011.

ב"כ האישה: זו הסיבה עיקרית. הוא הגיש בבית הדין תביעה לשלום בית וכרך רכוש. יש הסכם, פנינו לבית משפט.

בית הדין: הלכה נהוגה: ערכאה משפטית שאישרה הסכם, גם אם יש תניית שיפוט, זה לא תקף. זה בגדר חסימת גישה לערכאות. טענת מהותית: בית המשפט אישר את ההסכם לפני שתים־עשרה שנה.

ב"כ האישה: אם בית המשפט לא היה נכנס לרכוש, הם דנו בזה במהלך השנים [...] כל פעם הם פנו ופתחו הליך יישוב סכסוך. כל הזמן הסמכות הייתה לשם. לפתע הם פנו לכאן. הם רוצים לשנות בהסכם. אין כאן סמכות. לא סתם קבעו דיון בבית המשפט [...]

בית הדין: [...] רכוש זאת הדירה.

ב"כ האישה: הדירה רשומה רק על שמו. על פי ההסכם הוא היה צריך לרשום את הדירה גם על שמה.

התובע – המערער שלפנינו – השיב לטענות אלה באמצעות בא כוחו:

ב"כ הבעל: יש רק כותרת הסכם שלום בית. אין בכותרת את המילים: לחילופין גירושין [...] גם בכותרת וגם ב'הואיל' לא כתוב: גירושין. זה תנאי לשלום בית. מה עשה בית המשפט? אישר את ההסכם כהסכם ממון. אין סמכות לבית משפט לדון בשלום בית. מפנה לסעיף 1. הוא שינה את הסכמות הצדדים ואישר את ההסכם שלום בית כהסכם ממון [...] ההסכם צריך להיות מבוטל. בית הדין אמון על שלום בית ומשכך הסמכות נתונה לבית הדין.

בית הדין: אם בית המשפט לא היה מוסמך, אנו נבדוק אם הוא היה מוסמך? אתה אומר: לא הבינו, חתם סתם. אנו לא אישרנו את ההסכם.

ב"כ הבעל: יש פסק דין של בית הדין הגדול הקובע שאם הסכם אושר בחוסר סמכות, בית הדין יכול לבטלו. הגשנו תביעה כרוכה לפני שהוא הגיש לבית משפט.

בית הדין: מתי הגשת?

ב"כ הבעל: ב־15.6.23, הגשנו בזמן. אנו מבקשים במסגרת התביעה לטעון בנושא הרכוש. צירפנו את ההסכם. אמרתי שההסכם אושר ללא סמכות. השופטת הייתה צריכה להפנות אותם לבית הדין. היה צריך להסביר לאיש את ההשלכות, לפי בית הדין הגדול [...]

במידה וההסכם לא יבוטל, נטען לעניין הסבירות באותה ערכאה. לדעתי לא צריך להגיע לזה. הם לא חתמו על שום תניית סמכות בהסכם. אין סמכות המשכית לבית משפט. שלום בית לא יכול להיות. הסכם ממון נידון בפני מי שדן בתיק הגירושין. מצידו לאורך כל השנים הוא לא מפר את ההסכם. מי שהפרה את ההסכם לאורך כל הדרך זו האישה [...]

המשיבה השיבה לטענות אלה ולשאלות בית הדין:

ב"כ האישה: ראשית הם הודו שההסכם אושר [...] בית המשפט אישר בהתאם לסמכותו וכפי שראה לנכון. יש לשמור על כבוד בית המשפט. יש להמתין להכרעות שם [...] צירפנו את כל הפעמים שהם פתחו שם הליך של יישוב סכסוך [...] שבית המשפט יכריע אם יש להם סמכות [...]

הגשנו בקשה שהסמכות תהיה שם. שיגיב שם. יש פסיקה. צריכה לדון, השופטת שאישרה את ההסכם, היא עדיין שם וזה חוזר אליה. אם יש בעיית סמכות, לבקש לשנות את ההסכם [...]

בית הדין: יש טענה, פתחו פה תביעה כרוכה לפניך. יש לכך משמעות משפטית. הוא טען לבטל את ההסכם פה [...]

לעניין הטענה בדבר הליכים קודמים העיר בית הדין, לאחר שבא כוח התובע השיב ואמר כי לא התקיים כל דיון בבית המשפט במשך השנים: "הוא אמר שהיה שם הליך של יישוב סכסוך. הוא יודע שהליך יישוב סכסוך לא קונה סמכות."

ב. בהחלטתו שניתנה יומיים לאחר הדיון (ושבה גם ניתן פסק הדין לגירושין בהסכמה הנ"ל) קיבל בית הדין קמא את עמדת המשיבה וקבע (ההדגשות אינן במקור):

הסמכות לדון בהסכם הממון ורכוש המשותף נתונה לבית המשפט מהנימוקים הבאים:

1. בית המשפט כבר נתן החלטות בתיקים שנפתחו – בית המשפט כבר הורה לבא כוח האיש להגיב על התביעה לקביעת הסמכות. בא כוח האיש יעלה שם את טענותיו.

2. לטענת בא כוח האיש כי החלטת בית המשפט בשנת 2011 לא התקבלה כדין – ככל שיש לבא כוח האיש ערעור על החלטה של בית המשפט עליו לפנות לבית המשפט לבירור טענתו. בית הדין אינו משמש כערכאת ערעור על בית המשפט.

נגד החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפנינו, הצדדים טענו בכתב ובעל פה.

באשר לנימוק הראשון טען המערער כי בכל המדדים קדמה תביעתו לתביעת של המשיבה – תביעתו הוגשה לבית הדין קודם שהוגשה תביעת המשיבה לבית המשפט, החלטות ראשונות של בית הדין בתביעה זו קדמו להחלטת בית המשפט הראשונה – ההחלטה שבה התבקשה תגובתו שלו – ואף היו מהותיות יותר, ודיון בבית הדין התקיים קודם לדיון בבית המשפט.

באשר לנימוק השני שב המערער על טענתו כי אישור ההסכם היה שלא בסמכות שכן מדובר בהסכם 'שלום בית' – עניין שאינו בסמכותו של בית המשפט. לעניין דבריו של בית הדין קמא כי טענות אלה עליו להשמיע בבית המשפט עצמו ולבקש את ביטול ההסכם בגינן טען המערער כי משניתן פסק דין בחוסר סמכות עניינית יכולה אף ערכאה אחרת, שאינה הערכאה שנתנה את פסק הדין, לקבוע כי כך היה ולדון לגופו של עניין בהתאם לקביעה זו.

עוד טען המערער כי גם אם אושר ההסכם כדין, אישורו של הסכם אינו מקים סמכות נמשכת לבית המשפט בכל הנוגע לאכיפתו וזאת בהתאם לפסיקות ידועות של בג"ץ.

המשיבה שבה על הטענה בדבר הליכים שהתקיימו במשך השנים בבית המשפט, אולם לא הצליחה להציג אסמכתה לטענה כי אכן התקיימו דיונים בבית המשפט במשך השנים או כי ניתנו החלטות מהותיות כלשהן של בית המשפט. כל שהצליחה להציג היו בקשות יישוב סכסוך שכפי שהעיר אף בית הדין קמא אין בהן כדי להקנות סמכות ואת ההחלטות בדבר הגשת תגובה וקביעת דיון – בהליך האחרון שנפתח לאחר ההליך בבית הדין ושהחלטות אלה שניתנו בו היו מאוחרות למקבילותיהן שניתנו בבית הדין.

לעניין ההסכם טענה המשיבה כי בית המשפט אישר את ההסכם כדת וכדין וכי טענות לביטולו של ההסכם צריכות משום כך להיות מופנות אליו. המשיבה עמדה על הוראות ההסכם שעניינן ביחסי הממון שבין הצדדים שבשלהן היה מוסמך בית המשפט לאשר את ההסכם.

ג. סקרנו עד כה בקצרה את הרקע והמחלוקות שבין הצדדים, והגיעה עת הכרעה.

שתי מחלוקות מהותיות יש בין הצדדים, המשליכות על שאלת הסמכות, האחת מהן הדין עם המערער ובאחרת עם המשיבה. תוצאת הדברים היא כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הסמכות לדון בענייני רכושם של הצדדים נתונה לבית הדין הרבני, אך הטענה כי ההסכם לא אושר כדין אינה מתקבלת ומשכך ידון בית הדין בענייני הרכוש בהתאם ובכפוף להסכם, לאמור:

בית הדין יכול וצריך להכריע בכל מחלוקת בענייני רכוש הצדדים שלא הוכרעה בהסכם, יכול וצריך לאכוף את ההסכם ויכול אף לדון בשאלה אם עניין מסוים אכן צריך להיות מוכרע על פי ההסכם או שמא פרשנותו הנכונה של ההסכם ונסיבות שונות, לרבות – ואולי בעיקר – נסיבות שנוצרו לאחר כריתת ההסכם, מביאות למסקנה כי אותו עניין לא נכלל בהסכם מלכתחילה, כי ההסכם הסדיר את אותו עניין רק בהינתן מצב עובדתי מסוים ובפועל התקיים מצב אחר וכדומה.

ד. נבאר:
הצדדים הגישו לבית המשפט הסכם שכותרתו 'הסכם שלום בית'. פסיקה בענייני שלום בית אכן אינה מצויה בגדרי סמכותו של בית המשפט, כטענת המערער, אולם האם מכאן יש להסיק כי אישורו של בית המשפט את ההסכם הוא בבחינת סטייה מסמכותו של בית המשפט גם בכל הנוגע להוראות הממוניות שבהסכם?

תשובה לשאלה זו היא שלילית. לא 'שלום בית' לבד אינו מצוי בסמכותו של בית המשפט אלא גם ובעיקר היפוכו – גירושין, ולמעשה: אדרבה, אין הוראת חוק הקובעת כי הסמכות בענייני שלום בית היא סמכותו הייחודית של בית הדין אלא שהוראה בדבר שלום בית היא לפי מהותה הוראה בדבר העדר עילת גירושין – בין שהיא באה בד בבד עם דחיית תביעת גירושין מפורשת ובין שלא כך – ובדבר המשך הנישואין כנישואין בעלי תוכן ולא 'על הנייר' בלבד. וכיוון שענייני הנישואין והגירושין הם בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, כך ממילא גם עניינו של שלום הבית. ועתה: הגע עצמך, הייתכן כי הוראות ממוניות הכלולות בהסכם גירושין יוכלו להיות מאושרות בבית המשפט – וכידוע כך נעשה כדבר שבשגרה – ואילו כאלה הכלולות בהסכם שלום בית לא יוכלו להיות מאושרות בו?

אכן דרך המלך היא כי כאשר בית המשפט מאשר הסכם שכותרתו היא 'הסכם גירושין' ושאף נכללות בו הוראות בעניינם של הגירושין בצד הוראות בענייני רכוש או ילדים מדגיש הוא כי אישורו אינו חל על ההוראות בנוגע לגירושין שאינן בסמכותו אלא על שאר הוראות ההסכם. ייתכן כי מן הראוי כי כך ינהג בית המשפט גם כשבא לפניו הסכם שכותרתו היא 'הסכם שלום בית' והמכיל הוראות בענייני רכוש או ילדים. אולם אם שגה בית המשפט ולא הדגיש כאמור ואולי אף אם התכוון באמת לאשר גם את העניינים שאין בסמכותו לאשרם – אין יסוד לקביעה כי העדר תוקפו המשפטי של האישור בנוגע לעניינים אלה יגרור אחריו גם את בטלות האישור בנוגע לעניינים שהיה בית המשפט מוסמך לאשר.

לא זו אף זו, ייתכן כי, בניגוד לאמור, ב'הסכם שלום בית' אין בית המשפט נדרש אף לכתחילה להדגיש כי אישורו אינו חופף על הוראות שלום הבית עצמן, שכן קיים הבדל מהותי בין הסכם גירושין להסכם שלום בית:

גירושין הם פעולה משפטית המצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין ומצריכים הם אף פסק דין, ויודגש: אף גירושין בהסכמה מצריכים פסק דין – העשוי להינתן נוכח ההסכמה – ואינם יכולים להיעשות ללא פסק דין (ראה תקנה קנד לתקנות הדיון). משניתן פסק דין לגירושין הרי הוא גם בר־אכיפה (אם כי כשניתן פסק הדין רק על יסוד ההסכמה לא יאכוף בית הדין את הגירושין אם חזר בו אחד הצדדים מהסכמתו). משכך, בהסכם גירושין הוראות ההסכם בנוגע לגירושין עצמם – ולא רק אלה שבנוגע לעניינים הכרוכים בהם – נעשות לפסק דין עם אישורן, ושעה שערכאה שאינה מוסמכת לאשר הוראות אלה מאשרת את ההסכם ונותנת לו תוקף של פסק דין נדרשת אפוא ההדגשה שאישורה ופסיקתה אינן חלות על הוראות אלה.

לא כן 'שלום בית' – שלום הבית כשלעצמו אינו פעולה משפטית אלא מצב שרצוי שישרור בין בני זוג, מצב זה יכול לשרור שלא מכוחו של פסק דין – כך ראוי ובדרך כלל, כידוע, כשאכן שורר שלום בית אין זו תוצאתו של פסק דין. פסיקת שלום בית כשמתקיימת היא – ערכה ועיקרה ובוודאי בפן האופרטיבי אינם עצמאיים פוזיטיביים אלא נגטיביים: שלילת גירושין, ובעלי השלכה עקיפה על תביעות אחרות, שלשם ביסוסן מוגשת תביעת שלום הבית, בעיקר: תביעת מזונות ומדור. הסכם שלום בית לפיכך אינו מיועד, לפי מהותו, להקים פסק דין לשלום בית, ולא כל שכן שאינו מיועד לאפשר אכיפה של שלום הבית, אלא להקים את תנאיו הממוניים (או האחרים) של שלום הבית, אם כתנאים שיאפשרו את שלום הבית ברמה הפרקטית, אם כתנאים שאחד הצדדים דרש אותם כתנאי להסכמתו לשלום הבית ואם להפך: התחייבויות או ויתור על התחייבויות שאחד הצדדים מסכים להן בתנאי שייכון שלום בית. התחייבויות אלה – ככל שמוסמך בית המשפט לאשרן מצד עצמן – אין סיבה שלא יוכל לאשרן בזיקה לעניין שלום הבית. אישורו של ההסכם אינו נחזה כפסיקה של שלום בית, לאור האמור לעיל, אלא כאישורן של אותן התחייבויות, המצוי בסמכותו כאמור, ומשכך ההדגשה כי אכן אין מדובר בפסיקת שלום בית – אפשר שאינה הכרחית.

מכאן כי הוראות ההסכם שאישר בית המשפט, שלפי מהותן הן בבחינת הסכם ממון, אושרו כדין ובסמכות.

ה. למעלה מן הצורך נוסיף ונשאל, שאלה רטורית כמובן, את המערער: מה מהות ההוראות הנ"ל שבהסכם, לדעתו?

החוק אינו מכיר את המונח 'הסכם שלום בית' כסוג ייחודי של הסכם מחייב כלל ובהקשר הממוני בפרט. חוק יחסי ממון מדבר על 'הסכם ממון' (סעיף 1 לחוק) ועל הסכם גירושין ("הסכם שאושר בפסק דין להתרת נישואין") הכולל הוראות בענייני ממון, שדינן כהסכם ממון (סעיף 2(ד) לחוק). הא ותו לא. הפסיקה קבעה בצד זאת כי גם בין בני זוג ייתכנו הסכמים תקפים שאינם 'הסכם ממון' כמשמעותו בחוק זה, והללו תקפים ומחייבים ככל חוזה, מכוחו של חוק החוזים, אף אם לא אושרו.

לדעתנו, כאמור, ההסכם שבנדון הוא 'הסכם ממון', כך סבר גם בית המשפט שאישר הסכם זה. אולם אם לדעת המערער, בשל היותן של ההסכמות הממוניות שבהסכם זה חלק מ'הסכם שלום בית', אין מדובר בהסכם ממון, מדוע לא יחייבו הן את הצדדים אף ללא אישור, מכוחו של חוק החוזים? החוק לא קבע כי אין תוקף להסכם בין בני זוג שאינו 'הסכם ממון', הפסיקה אף קבעה מפורשות כאמור כי יש תוקף להסכם כזה, אלא שלעיתים ניצב בית המשפט או בית הדין בפני השאלה אם הסכם מסוים 'הסכם ממון' הוא לפי מהותו ומשכך אם לא אושר – אינו תקף, או חוזה אחר הוא התקף אף שלא אושר. היותו של הסכם 'הסכם שלום בית' עשויה לשקף את היותו הסכם שאינו צופה פני פירוד עתידי, מה שמהווה סיבה לראות בו חוזה שאינו טעון אישור, אם כי לעיתים עשוי הוא לצפות גם פני גירושין ולקבוע כי הסדרים מממוניים מסוימים שבו יהיו תקפים או לא יהיו תקפים אם לא ייכון שלום הבית ופני הצדדים יופנו לעבר הגירושין (וכך גם אם לא נאמר בכותרתו של ההסכם בפירוש "ולחילופין גירושין", וכפי שמדגיש המערער כי בענייננו לא נאמר כך). בין כך ובין כך ודאי הוא שאי אפשר לאחוז במטה משני ראשיו ולטעון מצד אחד כי הסכם רכושי מסוים שנערך בין בני זוג אינו 'הסכם ממון' שיכול בית המשפט לאשרו ומאידך גיסא לטעון כי אותו הסכם אינו תקף ללא אישור.

ו. כאמור, ההסכם האמור תקף ומחייב, והרוצה לטעון לבטלותו – עליו אכן לפנות לערכאה שבה אושר ולבקש את ביטולו או לתבוע כי ייקבע כי מלכתחילה נפל פגם בכריתתו או באישורו.

אולם אף שבעניין זה אין הדין עם המערער, בכל הנוגע לשאלת הסמכות לדון בענייני רכושם של הצדדים, ובכלל זה אף בהיבטיו של הסכם זה – בפרשנותו ובאכיפתו במסגרת תביעת הרכוש, לצורך ההכרעה בה או כחלק מיישומה של הפסיקה – הדין עם המערער:

אישור הסכם, על פי הפסיקה, אינו מקים סמכות נמשכת לערכאה שאישרה את ההסכם. כך, על פי הפסיקה, לא זו בלבד שאישורו של בית המשפט לענייני משפחה את ההסכם אינו מקים לבית המשפט סמכות נמשכת לדון בתביעות אחרות של הצדדים, ולו גם בעניינים שמאותו מין של העניינים שנדונו בהסכם, אלא שאפילו בנוגע לעניינים שנכללו בהסכם עצמו – סמכויות האכיפה והפרשנות של ההסכם אינן ייחודיות לבית המשפט שאישר את ההסכם. הסמכות היחידה שאכן מוקנית לערכאה שאישרה את ההסכם היא הסמכות לדון שוב בשאלה זו עצמה, היינו תוקפו של ההסכם עצמו ככל שעולות טענות כי נכרת או אושר שלא כדין.

הליכים אחרים שאולי אילו היו מתקיימים היו מקימים סמכות נמשכת – לא התקיימו בין הצדדים, כאמור לעיל. והליכי יישוב סכסוך, שהם ההליכים היחידים שאכן התקיימו בין הצדדים למן ההסכם ועד להגשת תביעת הגירושין, אינם מקימים סמכות אפילו בנוגע לתביעה הבאה בהמשך ישיר להליך יישוב הסכסוך. (אכן יש למבקש יישוב הסכסוך זכות קדימה בכל הנוגע לברירת הערכאה, אולם זכות זו מוגבלת ותחומה בפרק זמן קצר. בין כך ובין כך קיומו של הליך יישוב הסכסוך ביחידת הסיוע שעל יד ערכאה מסוימת אינו מעניק סמכות לאותה ערכאה אלא מעניק זכות קדימה כאמור בלבד.) לא כל שכן שאין בהם כדי להקים סמכות נמשכת.

מכאן שערב פתיחת ההליכים האחרונים החזיקו שתי הערכאות – בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה – בסמכויות מקבילות בכל הנוגע להליכי רכוש שבין הצדדים. בית הדין יכול היה לקנות סמכות על בסיס הגשת תביעת גירושין כרוכה ובית המשפט – על בסיס תביעה רכושית עצמאית. משקדם אחד הצדדים והגיש תביעה לאחת הערכאות – קנתה זו את הסמכות שנעשתה מאותה עת לסמכות ייחודית ששללה את סמכותה של הערכאה האחרת.

הגשת התביעה היא נקודת הזמן שבה נקבעת הסמכות במצב כזה, ולא מתן החלטה זו או אחרת כפי שסבר משום מה בית הדין קמא.

מתן החלטות או קיום דיון אין בו כדי להעניק בכורה לערכאה שהקדימה את חברתה בכל הנוגע לסמכות עצמה אלא בנוגע לשאלה איזו ערכאה תדון בשאלת הסמכות, אך דווקא בשאלה זו לא נתן בית הדין קמא את הבכורה לבית המשפט שהרי הוא עצמו החליט כפי שהחליט בסוגיית הסמכות.

אכן למעשה גם בפרמטר של מתן החלטות או קיום דיון הקדים בית הדין קמא את בית המשפט ועל כן בדין החליט בעצמו בסוגיית הסמכות. אולם מטעם זה עצמו הרי שגם לשיטתו ולסברתו שלפיה פרמטר זה הוא הקובע את הסמכות עצמה היה עליו לקבוע כי הסמכות שלו היא ולא של בית המשפט.

לאמור: בית הדין סבור כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הסמכות העניינית לדון בתביעת הרכוש שהגיש המערער ושאותה כרך לתביעתו לגירושין קנויה לבית הדין הרבני.

ז. במאמר מוסגר נציין: אומנם בכתב ההגנה שהגיבה המשיבה לבית הדין קמא טענה כי בית הדין משולל סמכות גם משום שמדובר בתביעה שאינה כנה, בכריכה שאינה כנה ובכריכה שאינה כדין, ודברים אלה נשנו גם בתגובתה לערעור. אך לא זו בלבד שבית הדין קמא לא קיבל טענה זו, ואת שקבע קבע שלא בהסתמך עליה ואף ללא שיזכיר אותה, והמשיבה לא הגישה ערעור – ולו ערעור שכנגד – שבו טענה נגד ההתעלמות מטענתה זו וביקשה לקבוע את העדר סמכותו של בית הדין מחמתה, אלא שאף בדיונים לא בא זכרה של טענה זו, לא בבית הדין קמא ולא בבית דיננו.

זאת ככל הנראה שלא בכדי: המשיבה העלתה טענה זו בזיקה לתביעת 'שלום הבית' שהגיש המערער כחלק מתביעתו ל'שלום בית ולחילופין גירושין', בהקשר זה טענה כי הכריכה אינה כדין שהרי אי אפשר לכרוך לתביעת שלום בית, כי התביעה אינה כנה שכן, לדבריה, התובע לא חפץ בשלום בית וכי הכריכה אינה כנה שכן מטרתה הייתה התחמקות מקיום הוראות ההסכם.

הא ותו לא.

שתי הטענות הראשונות מתורצות 'האחת בחברתה', שכן גם אם אומנם לא היה המערער כן בתביעתו לשלום בית – ולו גם כתביעה חלופית – הרי שלא נטען כי לא היה כן בתביעתו (החילופית במוצהר ואולי היחידה אם אכן לא היה התובע כן בתביעת שלום הבית) לגירושין, ואדרבה: חוסר הכנות הנטען בנוגע לשלום הבית מחזק את כנות תביעת הגירושין. לתביעת הגירושין אפשר לכרוך את ענייני הרכוש, וממילא הרי לנו תביעה כנה לגירושין וכריכה כדין של תביעת הרכוש בה.

אשר לטענה כי הכריכה לא הייתה כנה שכן המערער ביקש לחמוק מקיום חובותיו שעל פי ההסכם: ענייני הרכוש של הצדדים עשויים לכלול גם עניינים שלא נכללו בהסכם, אך גם ככל שמדובר אך ורק בעניינים שנכללו בהסכם – טענה נגד ההסכם אינה חייבת כמובן להתקבל אך אין העלאתה והעמידה עליה עושה את הכריכה לכריכה שאינה כנה. המערער פירט לכאורה את כלל ענייני הרכוש ואף פירט את סוגיית ההסכם ואת טענותיו נגד ההסכם, פירוט זה הוא המדד העיקרי לכנות התביעה ולרצונו של המערער כי אכן תתברר ותידון. כך יש לעשות בין כשתביעה מתבררת בבית הדין ובין כשהיא מתבררת בבית המשפט, כל אחת מהערכאות צריכה לדון גם בזיקה להסכם, ורצונו של בעל דין כי דווקא ערכאה זו היא שתדון ולא חברתה אינו מלמד על חוסר כנות.

ח. לאור האמור פוסק בית הדין:

1. הערעור מתקבל. הסמכות לדון בתביעת חלוקת הרכוש מוקנית לבית הדין הרבני.

אכן במסגרת התדיינות וההכרעה בתביעה זו צריך בית הדין הרבני עצמו לפעול בהתאם להסכם שאישר בית המשפט בשעתו בין הצדדים, ונתונות לו – כחלק מן הדיון וההכרעה בתביעה הרכושית ולצורכה – אף הסמכות לפרש את ההסכם והסמכות לאוכפו לאחר בחינת מכלול העובדות וטענות הצדדים אם מי מהצדדים הפר את ההסכם הפרה יסודית.

עם זאת ככל שיש למערער טענות לפגם בהסכם ובהליך אישורו ומבקש הוא משום כך את ביטולו של ההסכם – הסמכות לדון בטענות אלה אכן נתונה בידי הערכאה שאישרה את ההסכם, היינו בית המשפט לענייני משפחה.

2. אין צו להוצאות משפט, ולפיכך על המזכירות להשיב את כספי הערבות למערער בהתאם לנהלים.

3. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ט באייר התשפ"ד (6.6.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה