לפנינו ערעור על החלטת בית הדין קמא (בית הדין הרבני האזורי תל אביב, הרכב ב) כי סמכות הדיון בעניין הרכוש היא לבית הדין הרבני.

העובדות בקצרה
1. האיש הגיש לבית הדין הרבני בקשה ליישוב סכסוך בכ"ד באדר ב' התשפ"ב (27.3.22), הצדדים לא הגיעו להסכמות והתיק נסגר.

2. האישה הגישה לבית המשפט תביעות רכוש ומזונות ביום ט"ו בסיוון התשפ"ב (14.6.22), לבית הדין הגישה תביעת גירושין ומשמורת ביום י"ז בסיוון התשפ"ב (16.6.22).

3. האיש הגיש לבית הדין תביעת גירושין כרוכה ברכוש ובמשמורת בכ"ט בתמוז התשפ"ב (28.7.22).

4. האישה ביקשה מבית הדין למחוק את תביעת האיש לחלוקת הרכוש מאחר שהסמכות של בית המשפט.

5. בהחלטתו מיום כ"ז באדר התשפ"ג (20.3.23) קבע בית הדין כי הסמכות נתונה לו.

6. האישה הגישה לבית הדין בקשה לעיון מחדש בשל קיומן או גילויין של ראיות חדשות, ובקשה זו נדחתה בהחלטה מיום י"ז בסיוון התשפ"ג (6.6.23).

טענות הצדדים
בין הצדדים ישנו ויכוח עובדתי אם כתב תביעת הרכוש הוגש לידיו של האיש בפועל: לדברי האישה היא עצמה הגישה את התביעה לידיו, לטענתה הגישה במעטפה את שתי התביעות – תביעת המזונות והתביעה לחלוקת רכוש, אלא שהאיש סירב לחתום לה שקיבל את המסמכים. מנגד טוען האיש כי מעולם לא קיבל כלום ועל כן הגיש את התביעה לבית הדין.

אין חולק שהסמכות לדון בתביעת המזונות שהוגשה עם תביעת הרכוש נתונה לבית המשפט, למרות טענת האיש (שלה אין ראיות) שגם היא לא נמסרה לו, וכנראה מסיבה זו התביעה לבית הדין אינה כוללת את עניין המזונות.

נתון נוסף שעלה לאחר החלטת בית הדין הראשונה הוא כי כנראה נשלחו מבית המשפט זימונים לדיון שנקבע בו – צורפו אסמכתאות למשלוח שאין מהן ראיה במה מדובר (מה תוכן המשלוח), אך כנראה מדובר בזימון לדיון שכן בית המשפט אינו שולח כתבי טענות, ואכן כך העריכה באת כוח המשיב בדיון. בית המשפט קבע דיון בשתי התובענות (רכוש ומזונות) קודם להגשת תביעת הגירושין של הבעל (שהוגשה אחרי תביעת הגירושין של האישה). זימונים אלו נשלחו בדואר רשום ולאחר שהאיש לא היה בבית פעמיים הושארו בתיבת הדואר בפעם השלישית. אלא שהאיש טען כי הוא לא קיבל אותן וכי באותו זמן טרם הפרידו הצדדים את המגורים, ואין ראיה שאכן קיבל בפועל את הזימונים.

כפי שכתב בית הדין האזורי שני הצדדים הסתמכו על פסיקת בג"ץ בתיק 58/08 שבה נפסק כי במקרה שצד אחד הכמין את כתב תביעתו לבית המשפט ובאותו זמן הגיש הצד השני תביעה לבית הדין יש לעיתים לקבוע כי הסמכות תהיה לבית הדין.

החלטת בית הדין קמא
בית הדין קבע כי האישה לא הצליחה להוכיח כי התנהלותה הייתה בתום־לב דיוני וכנאמר בהחלטתו:

אין חולק כי בנדון שבפנינו הנתבעת דכאן לא המציאה כדין את התביעה לבעלה. יחד עם זאת לבית הדין גם לא הוכח כי קמה בענייננו "חזקת הידיעה" של הבעל אודות התביעה, שני הצדדים מכחישים זה את זה בשאלה זו, ובידי בית הדין אין דרך להכריע עם מי האמת. במצב עניינים שכזה ומשהנתבעת דכאן לא הציגה כל הוכחה לטענתה על המסירה, ובפרט לאור העובדה שלטענתה הבעל סירב לקבל את כתבי בית הדין שביקשה למסור לו – דבר שהיה בו כדי להצביע על הצורך להמציא לו את התביעה כדין, הרי שאין מנוס מלקבוע כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה כי פעלה בתום־לב, ומשכך הם פני הדברים הרי שאין מנוס מלקבוע כי הסמכות לדון בנושא הרכוש מסורה לבית הדין.

משכך קבע בית הדין כי הסמכות נתונה לו.

עובדות נוספות הנצרכות לנו
לפני מתן הכרעתנו חובה עלינו להוסיף עובדות מספר שעלו מכתבי הטענות ובדיון לפנינו.

אין חולק שהאישה הגישה תביעת רכוש ומזונות לבית המשפט ותביעת גירושין ומשמורת לבית הדין ולא הגישה תביעת כתובה – כל התביעות הנצרכות לצורך יצירת פירוד גמור בין הצדדים, לתביעתה צורף ייפוי הכוח שנתנה לבאת כוחה ליצגה בכל ענייניה בבית המשפט ובבית הדין. ייפוי כוח זה סרוק בתיק.

תביעות האישה הוגשו כחודש וחצי לפני הגשת תביעת הבעל בבית הדין. לתיק תביעת הבעל צורף ייפוי הכוח שנתן לבאת כוחו ליצגו בבית הדין בתל אביב, ייפוי הכוח נחתם בכ"ה בתמוז התשפ"ב (24.7.22), ימים ספורים לפני הגשת תביעתו.

לאחר ימים מספר, בז' באב התשפ"ב (4.8.22), לאחר שבאת כוח האיש הוסיפה בייפוי הכוח הנ"ל (לאחר שנחתם) בכתב ידה "ובבית המשפט לענייני משפחה ראשון לציון", הגישה באת הכוח את ייפוי הכוח לתיק בית המשפט וביקשה לעדכן את ייצוגה במערכת בבית המשפט.

באת כוח האיש הגישה לבית המשפט בקשות להורות לאישה להמציא לה את כתב התביעה בענייני הרכוש. בדיון בבית המשפט שנערך בכ"ד בתשרי התשפ"ג (19.10.22) אמרה באת כוח האישה שהוגשו כתבי תביעה, באת כוח האיש טענה שכתבי התביעה לא הגיעו לידה.

העובדות בעניין המסירה של כתבי התביעות לא התבררו לנו ולא לבית דין קמא.

בין כך ובין כך, אין סיבה הגיונית מדוע לא תגיש האישה את תביעותיה לאיש כפי שמחייבות התקנות. האמירה שנאמרה לפנינו שהאישה רצתה להציג מצג של שלום בית אינה הגיונית ואינה נכונה, שהרי האישה הגישה תביעה לגירושין ושאר תביעות שמטרתן פירוד, האישה לא תבעה כתובה ולכן גם אין לה עניין להציג מצג שלפיו רצונה בשלום בית.

לגופם של דברים
פסיקת בג"ץ בתיק 58/08 האמור קובעת כי במקרה קיצוני של חוסר תום־לב אפשר לקבוע כי פתיחת התביעה המוקדמת יותר לא תקנה סמכות ותידחה מפני התביעה המאוחרת יותר. אך כנאמר באותה פסיקה:

22. שלילת נפקותו של מבחן הזמן בגין חוסר תום־לב המתבטא בהמצאה מאוחרת – צריכה שיעשה במשורה, במקרים חריגים שבהם חוסר תום־הלב הוא מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות.

בחינת תום־הלב של הצד שהמציא את כתב התביעה באיחור צריכה לכלול, בין השאר, את זמן העיכוב בהמצאה, את הסיבה לאיחור בהמצאה, את מצב ההליכים בין הצדדים ואת הפגיעה שנגרמה לצד השני להליך עקב העיכוב בהמצאה. שקלולם של גורמים אלה, ואיזונם עם הצורך לתחום את החריג למבחן הזמן הרגיל, הם שיקבעו את התוצאה בנסיבותיו של כל מקרה.

משכך, אפילו נקבע שכתב התביעה לא הומצא לבעל: אין באי־הגשת כתב התביעה טרם פתיחת התיק בבית הדין כדי לסתור את הנתון שהתביעה הוגשה קודם לבית המשפט, לכן יש להוכיח מלבד זאת שבאי־המסירה יש חוסר תום־לב מהותי. במקרה שלפנינו הסתפק בית הדין אם יש כאן חוסר תום־לב, ובמצב דברים זה מכוח הספק היה עליו לפסוק כי בית המשפט לא שמט את הסמכות מתחת ידו.

או בלשון אחר: הגשת תביעה בתום־לב מקנה הסמכות לערכאה שהתביעה הוגשה לפניה. הגשת תביעה דורשת המצאה כפי שקבע המחוקק, המצאה מהתובע לנתבע. (וכפי הידוע לנו יש מקרים לא מעטים שבהם הנתבע ממאן לקבל את התביעה מסיבות שונות ומשונות, ואין אנו קובעים מסמרות מה קרה במקרה שלפנינו.) משכך לפעמים כשהתובע מכמין תביעתו ולא מוסרה לנתבע, הדבר מגלה שמלכתחילה תביעתו הייתה בחוסר תום־לב, ולכן במקרה שכזה הגשת התביעה לא מקנה סמכות. בנסיבות שכאלו כל עוד לא יוכח שסיבת ההכמנה נבעה מרצון שלא לבצע ולקדם את ההליך, אי־ההמצאה כשלעצמה אין בה להפקיע סמכות.

בנסיבות העניין גם אם נקבל את דברי האיש כי לא קיבל את כתב התביעה ואף לא ידע עליה עדיין ספק רב אם נוכל לקבוע כי יש כאן חוסר תום־לב מהותי, שכן מדובר באישה שאינה בהכרח בקיאה ברזי המשפט, לא נראה כי מבחינה עובדתית היה לה תכנון מקדים להסתיר את התביעה, ואף אין כל הגיון בכך, לאור העובדות: האישה הגישה תביעת גירושין, רוצה בגירושין, רוצה בפירוק השיתוף בבית המשפט והגישה תביעה בהתאם. מלבד זאת, על כל פנים נשלחו זימונים מטעם בית המשפט בצורה עצמאית (ואלו נשלחו גם לבאת הכוח). משכך, לא ברור איזה אינטרס אמור להיות לאישה להסתיר את התביעה.

בנסיבות אלו יש לקבוע שבית המשפט שלפניו הוגשה תביעת הרכוש של האישה זמן רב לפני הגשת התביעה הכרוכה של האיש בבית הדין הרבני, תביעה שיש יותר מרגליים לדבר שנכרכה בחוסר תום־לב, הוא שקנה סמכות, ומה גם שהתנהלות צד האיש מעלה חשש שבמהלך הגשת התביעה נעשה ניסיון להציג מצג שווא שלפיו לא ידוע לו על הצגת תביעת הרכוש בבית המשפט. דיינו בזה, ואין כאן מקום להאריך.

סוף דבר
א. הערעור מתקבל.

הסמכות לדון בחלוקת הרכוש היא של בית המשפט.

ב. הבטוחות שהפקידה המערערת יוחזרו לה בהתאם לנהלים.

ג. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום א' בניסן התשפ"ד (9.4.2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה