לפנינו תשובת המשיב לערעור.

המשיב מבקש כי נדחה את הערעור על הסף ולחילופין נתנה את הדיון בו בהפקדת ערובה להוצאות בסכום נכבד של 50,000 ש"ח. אולם בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לאף אחת מבקשותיו אלה. ונבהיר:

הערעור נסוב על החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב כי נעדר הוא סמכות לדון בתביעת הגירושין של המערערת שכן לא נתקיימו בעניינה הוראות החוק שעל בסיסן יכול היה לכאורה לקנות סמכות זו – הוראות סעיף 4א(א) ולחילופין הוראות סעיף 4ב1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953.

המערערת משיגה על קביעה זו בהעלותה טענה שלפיה בנסיבותיו של המשיב יש לראותו כמי שמקום מושבו בישראל, וממילא התקיימו בו תנאי הסמכות שבסעיף 4א(א)(1), שכן לטענתה התנהלותו היא כזו שיש בה כדי לראות את ישראל כמרכז חייו וקיימת תשתית בפסיקה המאפשרת לפרש את הביטוי 'מקום מושב' כמכוון למקום מרכז חייו של אדם; ולחילופין כי אף שתנאי סעיף 4ב1 לא התקיימו במלואם בעניינם של הצדדים מכל מקום יש לפרש את הוראותיו של סעיף זה בפרשנות מרחיבה שאינה נצמדת בדווקא ללשונו של החוק אלא לתכליתו ולבחינת יסודן ההגיוני של דרישותיו, יסוד שלדעתה מתקיים בעניינם של הצדדים אף אם לא התקיימו דרישות החוק ככתבן וכלשונן.

לא נכחד כי בנוגע לכל אחת מטענות אלה מוטל על כתפי המערערת נטל כבד משקל, אולם בכך לבד אין הצדקה לחסום בעל דין מלערער ולא כל שכן כשמדובר בעניין שיש לו נגיעה לכאורה לעיגון. בעניין הנוגע לעיגון גם לא בנקל יותנה ערעור בהפקדת ערובה כמבוקש העשויה לחסום את המערערת ובפועל אכן להביא לעיגון. לא זו בלבד אלא שגם היות שטענות המערערת הן טענות עקרוניות שהדיון בהן עשוי להיות בעל השלכות למקרים נוספים – הרי שגם מטעם זה יש יותר מקום לשמיעת הערעור, אף אם נניח כי סיכויי אותן טענות להתקבל אינם נראים גדולים ביותר, ללא שיותנה בהפקדת ערובה.

זאת ועוד: המשיב יצא את הארץ לכאורה בעת היות צו עיכוב יציאה תלוי ועומד נגדו. בהתנהלות זו יש לכאורה יותר מחוסר תום־לב; אף חיזוק מסוים לטענות המערערת יש בה, שכן מי שנוהג בדרך זו נחזה כמי שירא מן הדין. אין מן הדין להשית חובת הפקדת ערובה על בעל דין כדי להגן על בעל דבבו מהוצאות שאליהן ייגרר שעה שאותו בעל דבבו התנהל לכאורה בדרך האמורה.

אכן להגנתו טען המשיב בכתב תשובתו לערעור כי לא ידע על אודות הצו וכי גם לידי הרשויות לא הגיע הצו, שהרי לוּ היה מגיע לידן היו מונעות ממנו את היציאה.

אפשר כי הצו אכן לא הגיע לידי הרשויות. בעניין זה אפשר שתידרש בדיקה אל מול מזכירות בית הדין האזורי ואל מול מתפעלי מערכות המחשוב של בית הדין (שכן צו כזה אמור לעבור באופן ממוחשב ואוטומטי אל הרשויות אף ללא דיוור) מחד גיסא, ואל מול מנהל ביקורת הגבולות מאידך גיסא. קיימת גם האפשרות כי הכשל לא אירע בהעברת הצו ליעדו אלא ביישומו, היינו כי המשיב הצליח להערים על הרשויות.

כך או כך: אף אם נניח כי המשיב לא הערים על הרשויות – חובתו של אדם לציית לצו שיפוטי אינה תלויה בהגעת הצו לידי רשויות האכיפה, ומאחר שנראה לכאורה כי הצו דוור אל המשיב עצמו הרי שהיה עליו לציית לו. הטענה כי הצו לא הגיע לידי המשיב לא התבררה לפנינו, לעת עתה על כל פנים. יש מקום לקבוע כי אי אפשר לענוש אדם בשל הפרת צו כל עוד לא התברר בוודאות קרובה כי הצו כן הגיע לידיו. אך אף אם נקבע כך, רחוקה הדרך מכאן ועד קביעה כי יש לקבל בלי בירור את טענתו כי לא קיבל לידיו את הצו ולגזור מכך את חיוב המערערת בהפקדת ערובה, למרות שורת הדין והיושר הגורסת כי אין לחייבה בערובה בנסיבות של יציאת המשיב את הארץ שלא כדין וכאמור לעיל.

מטעם זה יש לדחות גם את טענת המשיב כי הערעור עוסק בסוגיה תיאורטית נוכח יציאתו את הארץ. היציאה את הארץ הייתה לכאורה שלא כדין (וכאן נוסיף כי אפילו נקבל את טענת המשיב בדבר חוסר ידיעה לא יהיה בכך כדי לשנות הנחה, זו אלא שהמשיב יוכל להתגונן מפני ענישה בטענת שגגה ותום־לב), ואין מקום לקביעה כי בשלה יידחה או יימחק הערעור בשל ראייתו כתיאורטי בלבד, שכן משמעותה של קביעה כזו היא כי יצא חוטא נשכר.

אכן גם ללא נימוק זה אין הטענה ברורה, שכן ככל שייקבע כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בתביעת הגירושין – עומדת הסמכות על כנה אף אם עתה אין המשיב, הנתבע, בארץ. הדיון בתביעה עשוי להניב פסק דין לכאן או ולכאן. לפיכך: שאלת הסמכות אינה תיאורטית אלא שאלה מעשית. אף פסק הדין שיינתן, אם ייקבע שיש סמכות, לא יהיה תיאורטי שכן לפסק דין לגירושין שנותן בית הדין בישראל עשויות להיות השלכות ולעיתים גם דרכי אכיפה גם כלפי אזרח ישראל השוהה בחו"ל (ולעיתים אף כלפי מי שאינו אזרח ישראל), ומה גם ששהיית אדם בחו"ל במועד מסוים אינה יכולה להוות בסיס להנחה כי לעולם לא ירצה לשוב ארצה וייאלץ אז לציית לפסק הדין.

המשיב העלה גם טענה נוספת, טענה נגד כל ניהול ההליך בבית הדין, שלפיה אין תוקף לכתבי הטענות של המערערת שכן ייפוי הכוח שנתנה לבא כוחה לא אומת ואושר בדרך הקבועה בסעיף 30 לפקודת הראיות.

ברם סעיף 30 לפקודת הראיות קובע כי "מותר" להוכיח ייפוי כוח שנערך בחו"ל בדרכים הקבועות באותו סעיף. אין זאת אומרת בהכרח, בדרך של 'מכלל הן אתה שומע לאו' כי הדרכים המנויות שם הן היחידות שבהן אפשר להוכיח את אמיתיותו של ייפוי הכוח, שכן הוראת החוק יכולה להתפרש כאומרת כי דרכים אלה ייחשבו הוכחה מספיקה מן הסתם, ובהיעדרן – אם יתכחש מי מבעלי הדין לאמיתת ייפוי הכוח יצריך הדבר בירור, אך בירור זה עשוי להיעשות בדרכים נוספות.

לא זו אף זו: אף לו ראינו את הוראות פקודת הראיות כאומרות כי לא תתקבל ראיה שאינה בהתאם להן – דיני הראיות בבית הדין הרבני אינם בהכרח כפופים להוראות אלה, שכן דיני הראיות בבית הדין הרבני הם ביסודם אלה שעל פי דין תורה. וכך בוודאי בהעדר הוראת חוק אחרת המופנית לבית הדין הרבני במפורש והמסייגת עיקרון זה או מחריגה דבר ממנו. ולא עוד אלא שבעניינים הנידונים בבית הדין הרבני, אף למקבילה האזרחית, בית המשפט לענייני משפחה, התיר המחוקק בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, לנהוג "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה" ו"בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" ולאו דווקא לפי דיני הראיות הרגילים.

משכך, דינה של טענה זו של המשיב הוא לדחייה, ואין בה כדי להצדיק את מחיקת או דחיית הערעור שלפנינו או את הדרישה להפקדת ערובה כתנאי לשמיעתו.

סוף דבר
א. דינו של הערעור שלפנינו להישמע אף ללא הפקדת ערובה להוצאות.

מזכירות בית הדין תקבע מועד לשמיעת הערעור ותזמן את הצדדים לדיון.

ב. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום א' באדר ב' התשפ"ד (11.3.2024).

הרב ציון לוז־אילוז
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה