בערעור שלפנינו ביה"ד נוכח לדעת שהמדובר בנידונינו בזוגיות שנכשלה כשלון חרוץ על רקע אלימות ריב ומדון, חילוקי דעות חשדנות על רקע העובדה שנמצאו קונדומים שעוררו חשדה של האשה, ואשר לדברי המערער נועדו לשימושו האישי עם האשה למניעת הריון, ואשר כתוצאה מכך נגררו הצדדים לאלימות פיזית ומילולית וזאת בנוסף לויכוחים התמידיים בין הצדדים בנוגע לעיתוי הרצוי לתכנון הריון נוסף כאשר המערער דרש מהמשיבה לדחות ההריון בעוד שהמשיבה דרשה שלא לאחר את המועד.

לדברי המערער, הקטטות והוויכוחים הנ"ל לוו מצד האשה באיומים להגשת תלונות שווא במשטרה, וכן הוכה ע"י המשיבה עד זוב דם באופן שלא היה יכול להמשיך לדור בכפיפה אחת ועזב את הבית המשותף ע"מ שלא להסתבך בתלונות שווא ואלימות פיזית ומילולית. כמו כן עולה מהחומר ומהתמליל שהוגש שבזמן פירוד הצדדים המשיבה השתמשה בסחטנות רגשית ע"מ לאלץ הבעל לחזור הביתה שבאם לא יחזור, תגיש נגדו תלונות במשטרה ע"מ להרחיקו מהבית ומהבן המשותף, ונראה שמסמיכותן של התלונות שהוגשו בפועל לזמן התמליל ואשר לפיהן הבעל הטריד מינית הבן שהמדובר בתכנון מתוזמן ולא כנה וכפי שאכן קרה בפועל שהמשטרה סגרה כמעט כל התלונות.

ולכן לאור האמור יש לחייב את האשה בגט היות ונישואי הצדדים הגיעו לקצן ונסתם הגולל על אפשרות שלום על רקע חילוקי דעות הקוטביים בין הצדדים הן בנוגע לתכנון הילדה ביניהם והן בנוגע לאורח חייהם כאשר כל צד מושך לכיוון שלו ונראה גם מהתמליל וסמיכותו למועד הגשת התלונות שהמשיבה חרשה מחשבות אוון ומזימות להפיל הבעל בפח יוקשים בתלונות שווא שגם לו יהיה שנגררה לכך כתוצאה מעזיבתו של הבעל מכל מכל היא תגובתה לא מידתית וכיום נעולה הדלת בפניו אפשרות לשלום בית ויש לראותם כמורדים אחד בשני. לצדדים, כלומר מצד הבעל מצד נחישותו שלא לחזור לשלום בית ומצד האשה מצד נעילת הדלת בפניו לחזור על רקע האיומים הכוזבים.

באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפ' שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה משא"כ בנידונינו שהאשה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מ"מ היא לא מידתית וכן נראה שהריב ומדון שהיה מנת חלקם של הצדדים האשה לא טמנה ידה בצלחת בריבים שביניהם וחשדותיה נגד הבעל גרמו לבעל לעזוב הבית באופן שהמצב כפי המתואר לא איפשר לבעל להמשיך להתגורר עם האשה בכפיפה אחת ויש להפסידה כתובתה וכן כנימוק נוסף להפסד כתובה יש להוכיח מדין משיאתו שם רע בשכניו שמפסידה כתובתה, וק"ו בנידונינו שבתלונה שווא על הטרדה מינית, גרמה לו בושת פנים ברשויות. ובעקבות הפרסום ברשויות מתפרסם אצל אחרים בבחינת אוזניים לכותל ועיין במהריק"ש סי' קט"ז בנושא אישה שקנתה סם רעיל וגמרה בדעתה להאכילו לבעלה ולא יצא זממה שיש להפסידה כתובתה ללא התראה. וכן עיין בספר גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ד' סי' א' בנידון אשה שעושה כשפים לבעלה ומשקה אותו משקה העשוי משחיקת אבן מסויימת שסגולתה למצוא חן וחסד בפניו והבעל נפל למשכב וחלה כתוצאה מכך שיש להפסידה כתובתה אם תמשיך בכך מאחר ועל העבר אי אפשר להפסידה כתובה היות והייתה לה כוונה טובה משא"כ להבא וזאת אפ' ללא התראה כפי שעולה מתשובת מהרקי"ש הנ"ל ודון מיניה ואוקי באתרין שכל שהמעשה חמור יש להפסיד האשה ללא התראה.

יצויין כי מודע אני למ"ש בספר מהר"י אדריבי סי נ"ב באשה שמחרפת בעלה ומקללת אותו ואת אביו ואת אמו ומאשימה אותו ששוכב עם בתו הנשואה ואיננה מניחתו ליכנס לבית בתו וחתנו ונועלת על כל בגדיו ומשברת כלי אכילה עם האוכל בתוכם הנשלחים אליו מביתה שכתב הרב המחבר ומובאים דבריו בכנה"ג אבן העזר סי קטו' הגה"ט אות יא' שדווקא במקללת יולדיו בפניו וכל השנויים כאן מפסדת כתובתה אבל שאר ביזויין שלא הוזכרו במשנה פרק אע"פ אינה מפסדת כתובתה. מ"מ נראה דרב גובריה המהריק"ש וגינת ורדים שיש לסמוך עליהם להפסידה כתובתה בצירוף יתר הנימוקים שכתבתי .

לאור האמור, יש לקבל את הערעור והאשה חייבת להתגרש במועד הקרוב שיקבע בית הדין וכן יש להפסידה כתובה ותוספת כתובה.
(-) ציון אלגרבלי

הערעור נסב על פסק הדין של בית הדין האזורי בטבריה שחייב את הבעל בתשלום כתובה.

ב"כ המערער טוענת, שהאשה הרסה במעשיה וביחסה כלפי הבעל את הנישואין. הבעל עזב את הבית כתוצאה ממעשיה. כמו כן טענה שהיא עוברת על דת וכפי שמפורט בכתב הערעור.

לאחר העיון נראה שיש לדחותו.

העובדה הברורה היא שהבעל הוא שעזב את הבית, ומנגד האשה כל הזמן טענה והדברים האלה עולים גם ברורות בתמליל של השיחות שהיא כל הזמן מתחננת לשלום בית.

והוא הבעל טוען טענות קשות כלפי אשתו, אולם אשתו מכחישה אותם ונטל ההוכחה מוטל על הבעל והוא לא עמד בו. בטענה אחת יש הודאה מצד האשה והיא הטענה שהיא שרטה אותו. אולי האשה אומרת שזו הייתה תגובה הגנתית בזמן שתקף אותה.

אפילו אם נקבל בעניין זה את גירסת הבעל הרי אין במעשה חד פעמי של תקיפה שנעשה במהלך ריב כדי לבטל את זכותה לקבל את כתובתה וכמו שכתבו הפוסקים ונפסק בכמה מקומות.

הטענה שהאשה עוברת על דת באי רצונה לשמור את השבת גם היא אינה מתקבלת וכמו שכתב ביה"ד האזורי בעת הנישואין היא לא שמרה שבת כך הכיר אותה הבעל. יתר על כן הבעל בעצמו לא שמר שבת בזמן הנישואין כפי שעולה ברור מתוך תמליל השיחות והוא לא יכול להלין על אשתו. יצויין שהאשה עצמה אמרה באחת השיחות שהיא מוכנה אפי' לשקול שמירת שבת אם הוא יחזור.

אולם עלינו להתייחס לטענה מרכזית שהעלתה ב"כ האישה והיא, תלונות האשה כנגד בעלה על חשש לפגיעה מינית בבן. בעצם הגשת התלונה יש לדבריה הוכחה שהיא מתנכלת לו, ולא רוצה בו.

ידידי הגר"צ אלגרבלי שליט"א (והסכים עמו הגר"צ בוארון שליט"א) הגיע למסקנה כי המשיבה תכננה בקור רוח מזימה להפיל את הבעל בפח בטענות שוא. המעשה הזה כ"כ חמור עד שאין צורך אפי' בהתראה והביא ראיה מהמהריק"ש שפסק שאשה שקנתה סם רעיל להרוג את בעלה מפסידה כתובתה גם בלי התראה וכן מביא ראיה ממקרה דומה שפסק הגינת ורדים, ואע"פ שב"גזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להורגו אם יעשה לה דבר" שנחשבת כעוברת על דת וכמבואר ברמ"א סי' קט"ו ס"ד כתב הגהות מיימוניות ומביאו הפ"ת בסקי"ז שבעינן התראה תחילה כדי להפסידה כתובתה, כאן אפ' לא בעינן התראה כי שם מדובר באיום גרידא וכאן מדובר שעשתה מעשה וזה בגדר דבר מפורסם שלא בעינן התראה.

דבריו תמוהים בעיני מכמה טעמים.

ראשית כל יש להעיר שהשאלה אם בדבר מפורסם צריכים התראה שנויה במחלוקת הפוסקים ותלויה בשאלה אם סגי בהתראה שלא תעשה כך, או שצריך להגיד לה בפרוש שאם תעשה כך תפסיד כתובתה (ועיין בס' קט"ו פ"ת ס' קי"א) אולם גם אם ננקוט שמספק לא ניתן להוציא מהבעל את הכתובה נראה ברור שכאן אין זה נחשב כדבר מפורסם. אם נעיין בתמליל נראה שהיה לה חשד שהיתה פגיעה בקטין, היא מעלה בשיחותיה עם הבעל כמה תופעות גופניות מעוררות חשד שקרו אצל הקטין. היא גם התייעצה בענין זה עם עו"ס. יתכן מאד שאם היחסים בינה לבין בעלה היו טובים היא היתה מתעלמת ומבליגה, אבל כאשר בעלה נטש אותה והיא מגלה תופעות גופניות מעוררות חשד האם אפשר לראותה כעוברת על דת, ואפ' אם נחשיבנה כעוברת על דת בודאי שא"א לראות זאת כדבר מפורסם היא היא בודאי מורה היתר לעצמה, והרי גם ל"גזם למוסרו לגויים" היא יודעת שזה לא מעשה ראוי, אולם היא מורה היתר לעצמה ולכן בעי התראה.

והנה מובא בפ"ת הנ"ל שאפי' מוציאה קול על בעלה שמזנה עם זרים דהיינו לא רק שמאיימת אלא עושה מעשה בעינן התראה כדי להפסידה כתובתה והרי הוצאת שם רע שהוא נואף גם הוא מעשה חמור של הכפשה והלבנת פנים ולמה צריכה התראה, וא"כ גם כאן כשמורה היתר לעצמה א"א להחשיב זאת כדבר מפורסם.

ואין לומר שכאן היא בודאי ידעה שאין שום יסוד לחשד והיא בלי שום יסוד העלילה עליו עלילה שקרית, כי מנין לנו לומר כך והרי מהתמליל רואים שהיו תופעות ומנין לנו להגיע למסקנה שהכל עלילת דם.

יתר על כן, גם אם נניח שלא היה שום יסוד לטענות כנגד בעלה גם אז מסתבר שהיא צריכה התראה. כי כפי שרואים אנו מהתמליל האשה ננטשה ע"י בעלה. היא מתחננת לשלו"ב והוא עזבה לנפשה ונהג בה בהתעלמות אכזרית מאד מבחינתה. אין ספק שיש בלבה רגשי זעם עזים כלפיו, ואם בכעסה ובהתמרמרותה היא "נוקמת" בו ג"כ אין להחשיבה כעוברת על דת בדבר מפורסם שאפי' התראה לא בעינא.

והנה בפד"ר א' ע' 338 ( הרבנים עדס , אלישיב , זולטי) כתבו שאפי' שאם חבלה בבעלה פיזית (ע"י זריקת חומצה) אין היא נחשבת כעוברת על דת אם עשתה זאת בגלל שפגע בה קשות. וז"ל:

" מעתה נחזי אנן בנידון דידן , אפי' אם נתפוס כגירסת הבעל שהאשה שפכה אליו את תמצית החומצן ... אבל מכיון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת ולפני המקרה הזה התחננה בפניו האשה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה שהאשה מתחננת על נפשה ועל נפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה א"כ אם האשה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עון פלילי ועבירה חמורה אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת כיון שעשתה זאת בעת כעסה ... וע"ז נאמרו דברי הרשב"א ... שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה "

ואפי' אם ננקוט שבכה"ג שחבלה בו תחשב כעוברת על דת אפ' אם זה מחמת כעס, אבל בנידון דידן בודאי מסתבר שאם זה מחמת כעס א"א להפסידה כתובתה אפי' בלי התראה.

ועיין בשו"ע אבהע"ז סיק קנד ס"ב ברמ"א ש"מקללתו חינם תצא בלא כתובה וכתב הרמ"א דוקא ברגילה בכך ודוקא אחר ההתראה. ומכאן נלמד שני דברים.

א. שכל זה אמור מקללתו חינם, אבל משמע שאם זה אינו חינם אלא כתגובה לא נחשבת כעוברת על דת .
ב. ועוד נלמד מכאן שאפי' בחינם צריכים התראה ואע"פ שידוע לכל שאסור לקלל מ"מ כין שאדם מורה היתר לעצמו אין זה נחשב כדבר מפורסם

על כן כאמור נראה לענ"ד, שכאשר האחריות על הרס הבית נופלת על הבעל שנטש את הבית והרסו א"א להפסידה כתובתה בגלל התלונה במשטרה שהוגשה אחרי עזיבתו ע"י אשה החשה עצמה נבגדת ובודאי שא"א להפסידה בלי התראה.
(-)בנימין בארי

אמנם נראה שהאשה עשתה מה שעשתה מתוך צערה, וכמ"ש כב' הרב בארי שליט"א, אך מכאן ועד להטלת האשמה כזאת של קלון חמור ביותר אשר השלכותיו הן מרחיקות לכת עד כדי הרחקה מצד המשפחה והמכרים וכו', לא תיתכן כל הבנה. ועל כן אני מצטרף לדעתו של כב' הרב צ. אלגרבלי הי"ו.
(-) ציון בוארון

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג בנימין בארי ונראה לי שבמקרה דידן שהאשה ניסתה למשוך את הבעל לשלום בית אחרת תעליל עליו במשטרה יש אומדנא שהעלילה היא עלילת שוא אחרת כיצד מסכימה לשלום בית כשהוא טומן בחובו חשש לשלום פרי בטנה ומכיון שכך נראה שרקמה לו עלילה בצעד מחושב באם לא ישלים אתה תוך תזמון התאריך להגשת תלונה שאחריתה מי ישורנו בהשלכות שיש לצעד זה בבחינת מעוות לא יכול לתקון ומהוה חסימה לאפשרות שיגורו יחדיו מחשש פן יבולע לו בהאשמות מסוג זה אם לא יענה לדרישותיה השונות ומעשה תלונת שוא נחשב כמרידת האשה בבעלה היות וחוסמת הדרך בפניו לחזור לשלום בית באופן שאין לדמות מקרה אחד ממשנהו בשל חומרת מסירה שוא כמבואר בש"ס ופוסקים
(-) ציון אלגרבלי

לאור האמור לעיל מחליטים ברוב דעות לקבל את הערעור, והאשה חייבת לקבל גט ומפסידה כתובה ותוספת כתובה.

ניתן ביום כ"ב באב התש"ע
(02/08/2010)
הרב ציון אלגרבלי - אב"ד
הרב ציון בוארון - דיין
הרב בנימין בארי - דיין