ביום כ"ח בסיון תשע"ט (01.07.2019) ניתנה החלטה דלקמן חתומה ע"י שלושת חברי ההרכב:

החלטה

ביה"ד ערך מסירת גט שליחות כדת משה וישראל.

בכך מגיעה אל סיומה פרשה ממושכת של סרבנות גט וסרבנות דין.

כאמור בהחלטה מ-אור לכ"ה בסיוון (27.6.19, כ"ד בסיוון ב[א']) [מס' החלטה בתיק ביה"ד: 80, נחתמה בשעה 20:51 לפי שעון ישראל], הסביר ביה"ד לתובעת את החשיבות ואת הצורך בחתימה על הסכם אשר יסיים את המחלוקות בין הצדדים, והודיע לה כי הנתבע מצדו חתם על טיוטת ההסכם שהוצעה בעבר בין הצדדים, ללא דרישה לערבות או להטלת עיקול על הדירה.

ב"כ הנתבעת הודיעה כי הנתבעת נרגשת מכדי לחתום היום על הסכם כלשהו, וביקשה ארכה של שבעה ימים להשיב לביה"ד.

בנוסף חזרה ב"כ הנתבעת על עמדתה, כי ההסכם שהוצע לנתבעת בעבר אינו הסכם טוב לנתבעת, והיה בו משום ניצול מצבה של התובעת, כמסורבת גט שבעלה בחו"ל והוא מסרב להופיע לדין או לשלוח מישהו מטעמו לייצגו באופן רשמי. מובן שבנסיבות כאלה, לטענתה, היתה התובעת עלולה לוותר על זכויות המגיעות לה לפי דיני התורה. עם זאת הודיעה ב"כ הנתבעת כי פניה של התובעת לשלום, ועל כן היא נכונה להגיע להסכם עם הנתבע על כל העניינים שבמחלוקת. לצורך ניסוח תשובתה של התובעת, ביקשה באת כוחה, כאמור, שבעה ימים.

לפיכך ביה"ד קובע כדלהלן:
א. הנתבעת תודיע לביה"ד תוך שבעה ימים אם היא מסכימה לאחת [או יותר] מהצעות ביה"ד דלהלן:
1. חתימה על ההסכם בנוסח שהוצע בעבר, תוך השמטת כל ענייני העיקול והערבות.
2. הצעת הסכם אחר מצד התובעת. ב"כ התובעת תצרף להודעתה הצעת הסכם.
3. הודעה כי היא נכונה לחתום בפני ביה"ד על הסכמה, שכל העניינים שבין הצדדים יידונו בבית הדין הרבני אשקלון, ואין לצדדים כל תביעה בערכאה אחרת. [למעט הוצל"פ למימוש פסקי הדין של ביה"ד, או ביה"ד הרבני הגדול במקרה של ערעור.]

ב. בנוסף תודיע ב"כ הנתבעת אם היא מבקשת לקבוע מועד לדיון בתביעותיה לחלוקת רכוש ולכתובה, או שהיא מבקשת להקפיא או לסגור אותם.

ג. לעת עתה אין ביה"ד נותן בידי הצדדים מסמך "מעשה בית דין". ביה"ד שוקל כתיבת פסק דין מנומק באשר להליך סידור הגט בתיק זה, על מכלול היבטיו ההלכתיים. למען הסר ספק, אין בכך משום עיכוב הלכתי כלשהו, אלא עיכוב מינהלי בלבד.

ד. ביה"ד משאיר את כל התיקים פתוחים למשך 14 יום מחתימת החלטה זו, וכל הצווים שניתנו בהם עומדים בתוקפם לעת עתה. כך גם צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן בתיק 1228564/1. לאחר קבלת תגובת ב"כ הנתבעת כאמור בסעיף א' לעיל, ישקול ביה"ד סגירת התיקים וביטול הצווים.
מזכיר ההרכב ישלח העתק החלטה זו אל הרה"ג [ש'] שליט"א מ"בית דין צדק [...]" ב[...], לידי כב' הראב"ד הרה"ג [ד'] שליט"א.

ניתן ביום כ"ח בסיון התשע"ט (01/07/2019).

בעקבות החלטה הנ"ל, נשלח גט שליחות נוסף מ[...], על ידי שליח הולכה בלבד, כנהוג.

בתאריך ח' תמוז תשע"ט (11.7.2019) נמסר גט שליחות שנית כדת וכדין, ונמסר מעב"ד לידי האשה כנהוג.

עתה נציג את נימוקי הרב צרור שליט"א להחלטה הנ"ל. הנימוקים מפרטים את האירועים שהביאו להחלטה זו, ואת השיקולים ההלכתיים שעמדו בבסיסה.

השתלשלות האירועים
הצדדים נישאו בשנת תשע"ב (2012), ולהם נולדו בן ובת. האשה פתחה תיק גירושין ביום 19.11.2015. התקיים דיון ראשון ביום כ"א בכסלו תשע"ו (3.12.2015) בפני ההרכב הקודם של בית הדין [הרה"ג לבנון, בירנבאום, שטיינהויז שליט"א], ובעקבותיו ניתן על ידם פסק דינם לחיוב בגירושין, כדלקמן:

"לגופה של תביעת הגירושין, האשה דיברה בסערת רגשות גדולה וטענה שבעלה חולה במחלת נפש, שהיא לא ידעה ממנה לפני הנישואין, ומיד לאחר הנישואין התחילו הבעיות, הם פנו ליעוץ נישואין אולם זה לא עזר, ואז היא הבחינה שהתנהגותו חורגת מהרגיל, בעלה היה מכה אותה, פעם אף קנה סכין ואיים על חייה, פעם שם את "הפאה הנכרית" שלה בתנור והיא נשרפה, פעם קרע לה את המטפחת, והיו לילות שלמים שהיה מטריד אותה ולא היה מניח לה לישון, והיא הייתה מגיעה לעבודה מותשת כולה, והיא מלאת פחד לחיות עמו. בזמן האחרון הוחמר מצבו והיא חוששת לחייה ומבקשת להתגרש מידית.

ביה"ד הכניס לדיון את אבי הבעל ואת הורי האשה, כדי להבין יותר טוב את המצב, לפי ראות עיניהם.

אבי הבעל אמר שהוא התמחה בטיפול תומך באנשים הסובלים מבעיות נפש, וזאת בגלל שהתנסה בכך במשפחתו. ומציע לקחת את בנו (הבעל) לטיפול שיבריא אותו. הוא הודה שלא גילה לאשה על כך שבנו חולה במחלת נפש ולוקח תרופות, וזאת בגלל שהתרופות איזנו אותו והוא התנהג כרגיל. לדבריו הוא התייעץ על כך (אומנם בצורה עקיפה ע"י שליח) עם סמכות תורנית, ונאמר לו שהוא לא חייב לגלות זאת.

ב"כ הבעל אמר שהם אינם מתכוונים ח"ו לעגן את האשה, ואם היא עומדת על כך להתגרש הבעל ייתן את הגט, והם יסייעו לה בכך. אולם הם מבקשים לתת אורכה לבעל לעבור טפול, כדי לאזן את מצבו הבריאותי, כדי שיהיה כשיר לתת את הגט, או לחילופין אפשר שהאשה תראה שמצבו השתנה, ותסכים לקבלו לשלום בית, ולשם כך הם מבקשים לאפשר לבעל לצאת לחו"ל ל[...] מקום מגורי הוריו, כדי שהוא יקבל שם את הטפול הרפואי, וזאת הואיל ושם יש להם בטוח רפואי חינם. ולאחר תקופה של כחצי שנה הם יחזרו לארץ. אבי הבעל אמר שהוא מוכן לערוב לחזרתו של בנו (הבעל) לארץ ע"י שיעבוד הדירה שלו למטרה זו.

האשה השיבה, שהיא אינה מוכנה לקבל בקשת ב"כ הבעל לתת לו אורכה להתרפא, מפני כל מה שהיא עברה עמו עד היום, היא מואסת בו, וגם היא מפחדת לחיות עמו בכפיפה אחת. מה עוד שהיא קראה ובדקה שמחלה זו יכולה לפרוץ עוד פעם, והיא עברה מספיק פחדים גדולים אתו, ואינה מסוגלת לעבור ניסיונות קשים כאלה עוד פעם.

לאור תשובת ב"כ הבעל ואביו, שאם האשה עומדת על כך שהיא רוצה להתגרש, הם יסייעו למתן הגט, אפשר שמתייתר הצורך בפס"ד בענין זה. אולם למען הסר ספק ביה"ד מבהיר את ההלכה במקרה כזה.

ולאחר שמיעת האשה וב"כ הבעל ואבי הבעל, ולאחר עיון במסמך הרפואי המבהיר את מצבו הבריאותי של הבעל, ביה"ד פוסק שהבעל חייב לתת גט פיטורין לאשתו.

וזאת מהנימוקים הבאים:
א. הבעל לצערנו חולה במחלת נפש, שללא כל ספק קשה לאשה לחיות עם בעל כזה. אומנם הרפואה התפתחה מאד בתחום מחלות הנפש, ויש תרופות המאזנות את החולה, ומאפשרות לו תפקוד סביר, אולם עדין התרופות אינן מרפאות את שורש המחלה, והיא נחשבת למחלה חשוכת מרפא, שיכולה להתפרץ בכל עת ובכל שעה, ובפועל האשה שלפנינו שרויה בפחד מתמיד מזה. לפי תיאור העובדות שהיא מספרת, המצב הגיע לחומרה כזאת, שכיום היא לא יכולה לגור עמו, מפני שאז היא נמצאת בסכנת חיים. בהתאם לכך ביה"ד הוציא צו הרחקה כנגד הבעל, (שניתן בהסכמה לנוכח המצב כיום), ובודאי שבמצב כזה, היא לא חייבת להמשיך לחיות עמו ולהיות נשואה לו. ונראה שמחלה זו, על כל תופעותיה והשלכותיה, היא חמורה יותר מהמומים הפיזיים המוזכרים המשנה כתובות (עז.) שעליהם כופין לגרש, ונפסק בשו"ע (אה"ע סי' קנד סע' א): "אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, וכו'", וק"ו מחלת נפש כזאת.

ב. האשה אמרה שהיא לא ידעה ממחלת בעלה לפני הנישואין, ולא ספרו לה את הדבר ויש כאן מקח טעות, כאמור לעיל אבי הבעל הודה שלא גילה זאת לאשה ולמשפחתה, (יוער בזה, לא מקובל עלינו שמותר להעלים מידע כזה, במקרה שהחולה מאוזן בתרופות), ולכן יש לאשה טענת מקח טעות, ואם כי קשה להתיר את הנישואין הללו בגלל טענת "מקח טעות", והדבר טעון עיון רב להתיר מסיבה זאת בגלל חומרת אשת איש, אבל קרוב לומר שיש כאן ספק מקח טעות, שמעמיד את חלות הקידושין בספק, ובמקום ספק בקידושין כופין לגרש. כפי שכתב המאירי ומהר"ח אור זרוע בשם רבינו מאיר הספרדי. ובשו"ת אור גדול (סי' ה) כ' שד' המהר"ח אור זרוע הם יסוד גדול לדינא.

ג. האשה טוענת שבעלה מאוס עליה בגלל התנהגותו החריגה והמסוכנת, ויש לה בודאי "טענה מבוררת" שמאוס עליה, ואע"פ שבטענת "מאיס עלי" אין כופין לגרש, כשיטת ר"ת, אבל נפסק שאם הבעל עשה שלא כהוגן ולא גילה לה דברים מלפני הנישואין, כופין אותו לגרש, כפי שכותב הרמ"א בשו"ע (אה"ע סי' עז) וז"ל: "ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה)."

לאור כל זאת:
א. מכל הנימוקים הללו פוסק ביה"ד שהבעל חייב לגרש.
ב. ביה"ד קובע מועד נוסף לדיון ביום רביעי ד' טבת תשע"ו (16/12/15)."

בדיון שהתקיים בתאריך ד' טבת תשע"ו (16.12.15) הופיעה האשה וב"כ, הבעל לא הופיע.

ב"כ האשה טען כי ידוע לו שהבעל ברח לחו"ל ל[א']. הוא בקש להעביר את התיק לאגף העגונות בהנהלת בתי הדין, וכן בקש פס"ד למזונות האשה והילדים ע"פ כתב התביעה, מאחר והאשה לא עובדת. בית הדין, בהחלטת ביה"ד מדיון זה [הרה"ג כץ, בירנבאום, שטינהויז, נחתמה בתאריך ט"ז בטבת תשע"ו (28.12.2015)], נקבע:

"לדברי האשה וב"כ הבעל נמלט לחו"ל, למרות שהוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ, בזהות בדויה [...] האישה וב"כ ימציאו הוכחות על מקום המצאו וכתובתו של הבעל, ולאחר מכן בית הדין ייתן את החלטתו על המשך הטיפול בתיק זה."

בהחלטה נוספת [החתומה בתאריך כ"ג בטבת תשע"ו (4.1.2016)] ביה"ד העביר את התיק לטיפול הרב מימון, מנהל אגף עגונות בהנהלת בתי הדין, לסייע להשגת גט מהבעל.

כמו כן, ניתן פסק דין זמני לחיוב מזונות אשה בסך 3,540 ₪ כולל מדור, ומזונות ילדים בסך 4,210 ₪ כולל מדור והוצאותיו ומטפלת לילדה. בס"ה חויב הבעל לשלם סך 7,750 ₪ מידי חודש מחודש 12/2015.

בהחלטה מנהלתית [החתומה בתאריך הנ"ל] הוחלט לקבוע מועד לדיון, לזמן את הצדדים, ולזמן את אבי הבעל לעדות.

בדיון בתאריך ז' אדר ב' תשע"ו (17.3.2016) הופיעו האשה וב"כ, הבעל לא הופיע. בפרוטוקול [שורות 9-14]:

"ב"כ האשה: הבעיה היא שהאבא של הבעל הוא המעכב, לפי הידוע לנו הבעל מסתובב בתוך הקהילה של [חסידות ...] ב[א']. לפי מה שנראה שהוא מסוגל לתת גט. והבעל יהיה מוכן לתת את הגט. ברגע שיגיע אנחנו נודיע לביה"ד ותזמינו אותנו מהר.

ביה"ד לב"כ האשה: ברגע שיגיע תודיעו לנו ונזמין דחוף."

בהחלטה בעקבות הדיון נכתב:

"האשה אמרה שהיא מצפה לגירושין ומבקשת מביה"ד לפנות אל הבעל לסדור גט שליחות.

א. ביה"ד מורה לבעל להשיב לביה"ד בנושא זה תוך 20 יום.
ב. ביה"ד מבקש מהרב מימון מנהל מחלקת עגונות, ובסיוע הרב אשר ארנטרוי שהתחיל בטיפול בנושא זה ליצור קשר עם הבעל, ולדווח לביה"ד."

בתאריך א' חשון תשע"ז (2.11.2016) הופיעה האשה ואמרה שהיא במו"מ עם הבעל דרך הרב ארנטרוי. ביה"ד ערך בירור שמות, כדי שעם השגת הסכמות בין הצדדים ניתן יהיה לסדר גט שליחות. ההסכמות לא הושגו, והגט לא סודר.

ההרכב החתום מטה נחשף לראשונה לקיומו של התיק כשהאשה הגישה בקשה למתן צו עיכוב יציאה כנגד אם אביו של הבעל, בתאריך 1.1.2019.

בתאריך 3.1.2019 בית הדין הנוכחי, שהוא חדש בתיק, קבע מועד לדיון דחוף בבקשת האשה להוציא צו עיכוב יציאה כנגד הסבתא של הבעל. לדבריה, הסבתא היא זאת שמעכבת את הגירושין מפני שהיא בעלת ממון רב, ובעלת השפעה גדולה בחסידות שאליה משתייך הבעל.

בדיון בתאריך ב' שבט ה'תשע"ט (8.1.2019) בית הדין העיר לאשה כי מאז החלטת בית הדין לחיוב גט מתאריך כ"א כסלו ה'תשע"ו (3.12.2015) לא נפתח תיק צווי הגבלה ולא התקיימה כל פעילות בתיק.

בהחלטה [תיק עיכוב יציאה 1056071/13] מתאריך י' שבט תשע"ט (16.1.2019) בית הדין החליט על קביעת מועד לדיון בצווי הגבלה וכפיית הבעל בגירושין, וכן בעיכוב יציאה לסבתא.

הרחקות דרבנו תם
בדיון [תיק צווי הגבלה 1045071/15] בתאריך ה' אדר ב' תשע"ט (12.3.2019) ביקשה האשה לכפות את הבעל בגט, ולהורות על הרחקות ר"ת כנהוג. בית הדין בהחלטתו מתאריך ז' אדר ב' תשע"ט (14.3.2019) פסק כדלהלן:

"ביום כ"ה בכסלו תשע"ו (7.12.2015) חייב ביה"ד את הבעל לתת גט לאשתו. פסק הדין כולל נימוקים לחיוב בגט. מאז ועד היום לא הופיע הבעל לדיון ולא שלח גט לאשתו. בפסק הדין הוצגו נימוקי החיוב לגט.

הדיון היום נקבע לעניין כפיית הבעל לקיום פסק הדין הנ"ל, בדרכים הקבועות בדיני התורה ובדרכים הקבועות בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. בכלל זה הטלת הרחקות דרבנו תם על פי דיני התורה, הבאים לידי ביטוי בין השאר באמצעות צווי הגבלה המפורטים בסעיף 2.(א) לחוק הנ"ל. הבעל לא הופיע לדיון.

לאחר שמיעת טיעוני האשה וב"כ, ולאחר עיון בפסק הדין הנ"ל ובהחלטות שניתנו מאז ועד היום, ביה"ד קובע כי יש בנימוקי החיוב בפסק הדין הנ"ל כדי לכפות על הבעל את מתן הגט, בכל דרכי הכפייה על פי דיני התורה. עם זאת, ביה"ד רואה לנכון להתקדם בדרכי הכפייה על פי ההדרגה הקבועה בחוק הנ"ל. לפיכך ביה"ד קובע כדלהלן:
א. ביה"ד מטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, וגוזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה, או לישא וליתן עמו, (רמ"א בשו"ע אה"ע סי' קנד סע' כא) ושלא לארחו, להאכילו, להשקותו, ללוותו ולבקרו בחלותו (ר"ת בספר הישר חלק השו"ת סי' כד), ושלא לצרפו למניין ושלא להעלותו לתורה בבית הכנסת, ולא לצרפו לזימון בסעודה (מהריב"ל בתשובה ח"ב סי' יח).

ב. ביה"ד מתיר לאשה ולב"כ להעביר פסק דין זה לכל קהילה אשר אפשר שהבעל מתגורר בה, ואף להפיץ פסק דין לציבור הרחב בכל דרך, לפי הצורך.

ג. ביה"ד מטיל על הבעל את ההגבלות המנויות בסעיפים 2.(א)(1) עד 2.(א)(6) בחוק הנ"ל. מזכיר ההרכב יכין צווים מתאימים לחתימת ביה"ד, לפי הצורך.

ד. ביה"ד קובע מועד לדיון בכפיית הבעל לגט באמצעות צו מאסר כאמור בסעיף 3 בחוק הנ"ל. בנוסף ידון ביה"ד בדיון זה ביישום סעיפים 2.(ב) ו-2א. בחוק הנ"ל.

ה. ביה"ד מורה לב"כ האשה להמציא לביה"ד רשימת עדים אפשריים, אשר יש להם מידע, להערכתה, באשר למקום הימצאו של הבעל, או באשר לגורמים שישפיעו עליו לציית לפסק הדין ולתת לאשתו גט לאלתר.

הרשימה תכלול פירוט באשר לכל מן העדים, מהו הקשר שלו לנתבע, ומהו המידע המצוי ברשותו. ברשימה תוכל ב"כ הנתבעת לכלול גורמים בעלי השפעה בחסידות [...], בכירים ככל שיהיו.

[יצוין כי בית דין צדק [...], המזוהה עם חסידות [...], קבע ביום י"ט בתמוז תשע"ח, כי הבעל אינו מוכן לתת גט ללא כל סיבה מוצדקת, שלא כדת של תורה, ולפיכך דינו כמסרב לדין תורה על כל המשתמע מכך, כמבואר בחו"מ סי' כ"ו, עד שישוב בתשובה ויתן ג"פ כפי שנפסק.]"

בתאריך כ"ג אדר ב' תשע"ט (12.3.2019) נתקבלה הודעה מטו"ר משה מיטלמן שהוא נשכר על ידי סבתו של הבעל לענין ביטול צו עיכוב יציאה שיצא כנגדה על ידי בית הדין, ואינו מייצג בתיק של הבעל ורק נתבקש מאבי הבעל לעזור במו"מ מול האשה להגיע להסכם כולל.

בתאריך כ"ה אדר ב' תשע"ט (14.3.2019), לאחר שהוגשה בקשה לזמן עדים שיכולים לעזור בשחרור האשה מכבלי עגינותה, החליט בית הדין לזמן את אחי הבעל ואת המשב"ק של האדמו"ר [...] מפני שייכותו של הבעל לחסידות זו. מועד הדיון נקבע לתאריך כ"ג ניסן תשע"ט (28.4.2019).

בתאריך 3.4.2019 התקבלה בקשה לדחיית מועד שסמוך לחג הפסח ומסתבר שהעדים לא ישהו בארץ בתאריך זה. בית הדין קבע מועד לדיון לתאריך 13.5.2019.

בתאריך 28.4.2019 הוגש מטעם טו"ר משה מיטלמן ייפוי כח מידי הבעל "לצורך ניהול מו"מ עם אשתי [פלונית] וייצוג בגישור בפני הרב אשר ארנטרוי בלבד. למען הסר ספק אינני נותן לטו"ר מיטלמן יפוי כח לייצגני בביה"ד הרבני".

בתאריך 28.4.2019 בית הדין נתן החלטה כדלהלן:

"לאחר עיון בבקשותיה של ב"כ התובעת, ולאחר עיון בהודעת מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים בדבר ייפוי כוח שקיבל טו"ר הרב משה מיטלמן לייצג את הנתבע במשא ומתן בפני הרב אשר ארנטרוי ממחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, הכולל הבהרה בדבר העדר תוקף הייצוג בפני ביה"ד הרבני, ביה"ד קובע כדלהלן:
א. חובתו של הבעל, הן על פי דיני התורה והן על פי חוקי מדינת ישראל, להתייצב בפני ביה"ד לדיון. שיטת העבודה, של מינוי מייצג למו"מ תוך אי מתן סמכות לייצג בפני ביה"ד, מצטיירת לכאורה כסרבנות דין חמורה. ביה"ד מתרה בנתבע, כי המשך התנהלות זו עלול לפעול כנגדו בהמשך ההליך, ולהביא לחיובו בהוצאות ובקנסות, וכן במתן החלטות נגדו על פי דיני התורה כפי הפסיקה באשר לאדם המסרב להופיע לדין.

ב. עם זאת, הואיל וייתכן שיש בכך פתח להשגת הגט הנדרש, ביה"ד מזמין לדיון הקרוב את הטוען הרבני הנ"ל, וכן את הרב אשר ארנטרוי הנ"ל. מובהר כי הטוען הרבני מוזמן לעדות בפני ביה"ד, וחובתו להתייצב ככל עד. בדיון יידרש הטוען הרבני למסור פרטים הקשורים לסירובו של הבעל לתת גט לאשתו, ולסירובו של הבעל להתייצב בפני ביה"ד או לשלוח מייצג רשמי מטעמו.

ביה"ד מבהיר כי טענה בדבר חסיון של עורך דין כלפי לקוחו אינה מתירה לטוען הרבני שלא להתייצב לדיון. יתר על כן, כלל לא ברור שטענה כזו יכולה להישמע, בשעה שאשה כלואה בעגינותה. יש מקום לדמות מקרה כזה, למצב שבו אדם חטף אדם אחר וכלא אותו. האם יעלה על הדעת שהגורמים האמונים על שחרור החטוף, יימנעו מלפעול בכל הכלים העומדים לרשותם, ויאפשרו לחוטף להסתתר מאחורי חיסיון של יחסי עו"ד ולקוח? כך גם במקרה של סרבנות מתמשכת, אין מדובר רק בהליך משפטי של תביעה אזרחית או פלילית, אלא, לכאורה, במניעת עוול מתמשך, בהצלת אשה הכלואה בידיו של אדם אחר.

בנוסף על מתן העדות יאפשר ביה"ד לצדדים לקיים מו"מ התואם את ייפוי הכוח של הטוען הרבני, וזאת בפני ביה"ד, באופן שיאפשר לביה"ד ללמוד באופן ישיר על עמדות הצדדים."

בתאריך 13.5.2019 התקיים בפני אב"ד במשך שעות ארוכות מו"מ בין האשה וב"כ לבין ב"כ הבעל משה מיטלמן, שבסופו ניתנה החלטה כדלהלן:

"ביה"ד שוחח באריכות עם ב"כ הצדדים ועם התובעת, והציע להם הצעה להסכם כולל בעניינים שנותרו במחלוקת. ביה"ד קובע כדלהלן:
א. ב"כ הנתבע יודיע לביה"ד תוך 3 ימים אם הוא מסכים להצעת ביה"ד.
ב. ביה"ד קובע מועד לדיון ליום ט"ז באייר תשע"ט (21.5.19) בשעה 10:15, להשלמת ההסכם ולאישורו.
ג. במקביל, למקרה שלא תתקבל תשובה חיובית עד המועד הנ"ל, ביה"ד קובע כדלהלן:
1. ביה"ד פונה כבר עתה אל מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, למצוא את מספרי הדרכונים של אבי הבעל ושל שני העדים הנזכרים בהחלטת ביה"ד מיום 1.4.19. מחלקת העגונות תעדכן את ביה"ד עד יום 16.5.19, אם השיגה את המידע הדרוש או לא. בהתאם יחליט ביה"ד באיזה אופן להוציא את הפסיקתאות ואת הזימונים. ב"כ התובעת תעמוד בקשר ישיר על מנהל מחלקת העגונות לצורך זה.

2. בהחלטת ביה"ד מיום 14.3.19 קבע ביה"ד כי ניתן לכפות על הבעל את מתן הגט, בכל דרכי הכפייה על פי דיני התורה. כאמור בסעיף ד' בהחלטה הנ"ל, ביה"ד קובע מועד לדיון ליום 27.6.19 בשעה 10:00, בכפיית הבעל לגט באמצעות צו מאסר כאמור בסעיף 3 בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) תשנ"ה-1995 סעיף 3. בנוסף ידון ביה"ד בדיון זה ביישום סעיפים 2.(ב) ו-2א. בחוק הנ"ל."

בתאריך 21.5.2019 התקיים דיון ארוך בניסיון להגיע להסכם כולל בין הצדדים. בסופו ניתנה החלטה כדלהלן:

"התקיים דיון ארוך בניסיון להביא את הצדדים להסכמות.

לעת עתה נראה כי על אף המחלוקות הקשות בין הצדדים, הושגו הסכמות בכל הסוגיות השנויות במחלוקת, וניתן לנסח הסכם בהתאם.

ב"כ הנתבע הציג טיוטת הסכם לביה"ד וב"כ התובעת. ביה"ד העיר כמה הערות על ניסוח ההסכם, וב"כ הנתבע הסכים לתקן את ההסכם בהתאם. ב"כ התובעת הציגה לביה"ד 20 הערות נוספות על הנוסח המוצע. ביה"ד מספר את ההערות, והורה לסרוק לתיק ביה"ד את הטיוטה. מובהר כי לעת עתה הטיוטה אינה מחייבת צד כלשהו, והיא לצורכי מו"מ בלבד. אלא שבנסיבות הקשות של תיק זה, ניאותו ב"כ הצדדים לשתף את ביה"ד בתמונה המלאה.

ביה"ד קובע כדלהלן:
א. ביה"ד קובע מועד נוסף לדיון עם ב"כ הצדדים בתאריך 29.5.19 בשעה 10:00, לצורך השלמת ההסכם וחתימתו.
ב. ביה"ד קורא לב"כ הצדדים לנסות ולהגיע לנוסח מוסכם בהידברות ישירה ביניהם טרם המועד הנ"ל.
ג. לצורך ייעול השלמת ההסכם, במקרה של אי הגעה לנוסח מוסכם, ימקדו ב"כ הצדדים לביה"ד את הנקודות שנותרו פתוחות, ע"י הכנת שני מסמכים מקבילים, תוך הדגשת החלק שאינו מוסכם.
ד. למען הסר ספק, בהעדר החלטה אחרת, יתקיים הדיון הקבוע ליום 27.6.19 במועדו.
ה. כאמור בהחלטה מיום 20.5.19 סעיף ב', אם לא יושג הסכם, יידרש טו"ר מיטלמן למסור עדות בפני ביה"ד."

הדיון ליום 29.5.20219 נדחה לתאריך 6.6.2019, ואז התקיים דיון נוסף במשך שעות ארוכות בפני האב"ד, בכדי להגיע להסכם כולל בין הצדדים. בהחלטה מתאריך 11.6.2019, לאחר הסכמה בסיסית בין הצדדים, נכתב שעל ב"כ הבעל להכין הסכם כולל לפי הסכמות שהושגו בדיון, ולהעבירם לב"כ האשה להארות והערות. בית הדין המליץ לצדדים להמשיך להידבר ביניהם בכתיבת ההסכם הכולל. נקבע מועד לדיון בתאריך 16.6.19.

חקירת אחי הבעל, וסידור גט שליחות מבית הדין [...] ב[א']
בתאריך כ"ד סיון תשע"ט (27.6.2019) התקיים דיון הכולל עדות מפי אח הבעל, [מ'].

נביא בקצרה קטעים מעדותו, הרלוונטיים לפסק דין זה (פרוטוקול שורות 20-29):

"ביה"ד לעד: אנחנו רוצים שתעזור לנו כדי להגיע ולפתור את הבעיות. אין לנו שום בעיה נגדך, על פי הדין וההלכה אתה חייב לומר רק את האמת.

ביה"ד: מה שמך?

ת. [מ'...] אני גר ברחוב [...] ב[...] זה שייך לחסידות [...] אני עובד בתלמוד תורה כמלמד של כיתה א'.

ביה"ד: מתי אתם נוסעים להורים?

ת. מידי שנה לפסח אני היחיד בארץ יש לי עוד אח הוא בישיבה ב[...] ב[י'] לא יודע איפה זה. לא הייתי אצלו אף פעם הוא בישיבה גדולה.

ביה"ד: כמה זמן אתם נמצאים שם כשאתם נוסעים?

ת. כמה שבועות, אולי שבועיים."

בהמשך הפרוטוקול (שורות 39-42):

"ביה"ד: מה אתה חושב שאתה יכול לעזור לנו לפתור את הבעיה של האח [פלוני]?

ת. אני לא מבין למה הזמינו אותי אין לי קשר לתיק הזה.

ביה"ד: לא דיברת איתו?

ת. דיברתי איתו אבל אני לא מעורב בתיק."

בהמשך הפרוטוקול (שורות 72-101):

"ב"כ האישה: מה שימך באנגלית?
ת. [מ'...] אני בן [...] הכתובת שלי [...] אני גר בארץ 7 שנים.

ביה"ד: אתה מחזיק בדרכון ישראלי?
ת. כן וגם [א'] אין לי דרכון נוסף ולא [...].

ביה"ד: ביום שאח שלך יצא מהארץ היית בארץ?
ת. לא יודע מתי הוא יצא.

ב"כ האישה: בחודש דצמבר 2015.
ת. נסעתי ל[...].

ב"כ האישה: ביחד עם אח שלך?
ת. לא.

ביה"ד: לאן נסעת והאם זה היה עם אח שלך?
ת. לא היה עם אח שלי, לא זוכר מתי בדיוק יצאתי.

ב"כ האישה: הדרכון של אח שלך נמצא אצלי יש לי חשש שהוא יצא עם הדרכון שלך ל[...] השאלה האם נתת את הדרכון שלך לאח שלך כדי שייצא מהארץ?
ת. לא.

ביה"ד: יצאת מהארץ בדצמבר 2015?
ת. כן.

ביה"ד: למה נסעת?
ת. לחזק את ההורים על התיק שהיה שם.

ב"כ האישה: אבל אמרת שאתה לא מתערב בתיק הזה?
ת. נכון נסעתי לחזק את אימא שלי אני לא מתערב בתיק הזה.

ב"כ האישה: מתי הנפקת דרכון ישראלי?
ת. לפני שנה וחצי כשעשיתי עליה לפני כשנה וחצי לא זוכר.

ב"כ האישה: אני מבקשת שתציג מסמך של היציאה שלך מישראל ל[...] ואת התאריך שהנפקת את הדרכון הישראלי.
ביה"ד: הוא יצא בחנוכה תשע"ה נרות חנוכה הדלקת פה או שם?
ת. הדלקתי פה זה לא היה בחנוכה.

ביה"ד: חנוכה יצא מה-6 עד ה-14 חנוכה עשית בארץ אז יצאת מה-15 בדצמבר עשרה בטבת היית שם?
ת. כן, הייתי שם כחודש וכמה."

בהמשך הפרוטוקול (שורות 149-172):

"ביה"ד: חשוב להבהיר לך את מעמדך, אתה לא נאשם, מבחינת החוק עֵד שנמצא בבית הדין חייב לומר את כל הידוע לו. לעד אין זכות שתיקה. מי ששומר על זכות השתיקה יש לו קנס גבוה על פי סעיף 5 לחוק כפיית סדר דין. האם נתת את הדרכון שלך כדי שיברח?
ת. כן.

ב"כ האישה: אנחנו לא בחקירה פלילית ככל שתיתן לנו יותר פרטים אנחנו מבינים שאתה איש בעל משפחה אין לנו מטרה לפגוע בך אבל אנחנו רוצים לקבל תשובות כדי לעזור לנו לקבל את הגט, אז אתה היית בארץ?
ת. כן

ב"כ האישה: הוא יצא עם אבא שלך?
ת. לא.

ב"כ האישה: הוא יצא מהארץ לבד? כי הוא לא מרגיש בסדר ולא יכול לנסוע לבד. מי יצא עם אח שלך מהארץ? הוא יצא עם הדרכון שלך כי הוא דומה לך והוא נסע עם הדרכון שלך וזה הצליח מי נסע איתו?
ת. הוא נסע לבד.

ביה"ד: הוא עלה לטיסה לבד?
ת. שותק.

ביה"ד: נסעת איתו לשדה תעופה?
ת. כן, ועד הביקורת דרכונים אני הייתי שם והוא נכנס משם הלאה.

ב"כ האישה: מי עלה איתו לטיסה?
ת. מה זה חשוב.

ביה"ד: המצב הוא, שיש כאן אישה עגונה, ויש פס"ד של ביה"ד של [...] על כתב סירוב כנגד הבעל. ביה"ד כותב בצורה מפורשת, אין שום סיבה שהאח יסרב לתת את הגט, אם יש לו על מה לדון שיבוא לדין, אין מקרה אחד של צד שיצאו מפה נפסדים, אין מצב שהבעל יחזיק את אשתו, אנחנו רוצים שלגברת יהיה גט, אנחנו מוכנים לתת לך 10 דקות להרים טלפון לאבא, להסביר את המצב כרגע יכול להיות שאתה מסתבך כאן בצורה פלילית, תבהיר לו שהכול נסגר ומפה ממשיכים הלאה."

בית הדין הפסיק את הדיון לתת לעד לשוחח עם אביו.

חוזרים לדיון העד חוזר בו מדבריו ומנסה לתקן, כאמור בפרוטוקול (שורות 213-237):

ב"כ האישה: הלכת איתו לשדה התעופה?
ת. לא.

ביה"ד: שכחת את מה שאמרת קודם? הכרטיס נסיעה יצא על שם [מ'] והוא התחזה אמרת שאתה נסעת איתם לשדה התעופה בביקורת המזוודות אתה הופעת ואז לאיזור הביטחון [פלוני'] החליף אותך והמשיך את המסלול הלאה האם זה שקר או לא?
ת. שקר.

ביה"ד: אתה טוען ש[פלוני] מה עשה?
ת. הוא היה אצלי בבית ולקח [את הדרכון].

ביה"ד: באיזה יום ואיזה שעה?
ת. לא זוכר.

ביה"ד: לא זוכר כלום?
ת. לא זוכר.

ביה"ד: אתה משתף פעולה או לא?
ת. אני יכול לשתף עם מה שאני יודע אני לא זוכר.

ביה"ד: מה קרה כשהוא הגיע לבית שלך?
ת. הוא היה אצלי ולקח את זה.

ביה"ד: מאיפה? הדרכון הרי לא נמצא על השולחן בסלון, איך הוא ידע איפה הדרכון נמצא?
ת. אין לי תשובה, אתם זוכרים מה שהיה לפני 3 שנים.

ביה"ד: הוא לא הגיע לדרכון כי הוא ניחש איפה הוא.
ב"כ האישה: אבא שלך יצא עם [פלוני] כי הוא לא יכול לנסוע לבד.
ת. הוא לא נסע.

ב"כ האישה: מי נסע עם [פלוני]. סבתא שלך?
ת. שותק.

ב"כ האישה: אין לו זכות השתיקה כדי שישמור עליה.
ת. לא יודע."

במהלך הדיון העד ניסה לדבריו ליצור קשר עם אביו ולא הצליח, אולם יצר קשר עם העסקנים ב[...] בשעה 14:00. לדברי העד העסקן אמר לו שהוא דיבר עם האב והוא הסכים שהבעל ייתן גט, ומשום כך בית הדין כתב החלטה עבור הרב [ש'] שליט"א מבית הדין [...], שבו נכתבו שמות גיטין של הבעל והאשה ושליח שני.

בית הדין המשיך את עדותו של העד לגבי הסבתא, מקום מגוריה והשפעתה על בני המשפחה. במהלך הדיון בית הדין יצר קשר עם בני משפחת הבעל ונתברר שאין הסכמה לגט, והבעל אינו בדרך לבית הדין ליתן גט. לפיכך בית הדין הוציא החלטה כדלהלן בשעה 16:41:

"לאחר שמיעת דברי העד ולאמר [צ"ל ולאחר] שבית הדין שוחח טלפונית בהסכמת ב"כ התובעת אם [צ"ל עם] גורמים שונים ממשפחתו של הנתבע, הואיל והנתבע עומד בסירובו להופיע לפני בית הדין או לסדר גט שליחות ממקום מושבו ב[א'] והואיל בנסיבות אלו יש להמשיך את הדיון עד למיצוי האפשרות להשגת גט שליחות ולקבלת מידע נוסף מהעד ובהתחשב בכך שלפנינו אשה עגונה כבר ארבע שנים לאחר שבעלה הנתבע ברח מן הארץ נגד צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן בבית הדין הרבני והואיל ומעדותו של העד עולה כי הוא היה שותף לכאורה בהפרת צו זו בית הדין קובע כדלהלן:
א. הדיון ימשך ביום (ראשון) [צ"ל שישי] בשעה 9:00.
ב. בית הדין מורה להנהלת בתי הדין להערך לדיון זה על כל המשמעויות הכרוכות בכך.
ג. בית הדין מוציא צו מעצר ללא שחרור לעד עד ליום (ראשון) [צ"ל שישי] לצורך המשך הדיון.
ד. יצויין כי ההערכות הנדרשת בסעיף ב' הינה מתוך התחשבותו של בית הדין בעֵד אשר בדרך הטבע היה אמור לשהות במעצר עד יום ראשון מתוך ראית (את) מכלול השיקולים והאיזון בין זכויותיו של העד אל מול הצורך לשחרור האישה מכבלי עגינותה הורה בית הדין על דיון למחר כאמור לעיל".

לאחר החלטה זו ביקש העד לפנים משורת הדין לנסות בשנית ליצור קשר עם אביו ולדבר על ליבו ולשכנעו שהבעל ייתן גט. למרות השעה המאוחרת ודלתי בית הדין היו אמורים להיסגר מ"מ בשל המצב העדין ביקש בית הדין ממחלקת ביטחון שעל ידי הנהלת בתי הדין אישור מיוחד להשאיר את בית הדין פתוח עד לסיום הדיון. כאן יש לציין את אנשי הביטחון שנשארו שעות רבות מעל שעות העבודה הרגילות, עד שעת לילה מאוחרת, כדי שנוכל לסיים את הטיפול על הצד היותר טוב.

העד ביקש ליצור קשר עם סבתו, בית הדין נעתר לבקשתו בתנאי שישוחח בפני בית הדין, מטרת בית הדין היתה לדעת מה רמת המעורבות של הסבתא במקרה זה. העד שוחח עם סבתו באידיש, אחד מעובדי בית הדין הדובר את השפה תירגם לבית הדין שהסבתא אומרת לו: "אל תפחד תהיה חזק, הם לא יכולים לעשות לך שום דבר, דברתי עם העורך דין בארץ ואמר לי שהם לא יכולים לעצור אותך, [מ'] אתה מקלקל לנו את הכל, אל תדאג". בהמשך ביקש העד מבית הדין אם אפשר לשלוח לחו"ל את ההחלטה של פקודת המעצר, אחד מעובדי בית הדין שלח את צילום פקודת המעצר בוואצאפ ל[פלוני], ולאחר מכן התקיימה שיחה נוספת עם הסבתא. בשיחה זו הסבתא אמרה שהיא בודקת והיא תחזור אליו. לאחר זמן קצר יצרה הסבתא קשר והודיעה לו שיאמר לבית הדין שעכשיו היא מסכימה, וברגעים אלו הבעל יוצא עם אביו לבית הדין [...] בראשות הרב [ד'] שליט"א.

בית הדין כתב החלטה בשעה 18:23 כדלהלן:

"לאור דיווח שהתקבל מבית הדין [...] כי הם נערכים לסדר גט שליחות בית הדין עושה הפסקה בדיון כאן.

אם יתברר כי סידור הגט לא הושלם יימשך מיד הדיון בבית דין זה מן הנקודה שבה הופסק.

אם תתקבל הודעה בדבר השלמה של סידור הגט ומסירת הגט והרשאות לידי השליח כדין, יורה בית הדין על סיום הדיון עם כל הכרוך בכך."

בשעה 18:40 התקבלה הודעה מ[...] כי הבעל ניגש כעת לבית הדין [...] להכנת גט שליחות כדין.

הצדדים נשארו בבית הדין עם העד עד לאחר שבית הדין יקבל מבית דין [...] הודעה שהסתיימה כתיבת הגט וההרשאות כדין, ולאחר מכן ייתן החלטה על סיום הדיון וביטול צו המעצר.

בשעה 20:30 התקבלה בקשה מהרב [ש'] מבית הדין [...], שבית הדין דכאן ישתדל בדיון מסירת הגט כי האשה תחתום על הסכם הגירושין.

בית הדין בהחלטתו בשעה 20:51 כתב החלטה כדלהלן:

"בהמשך להחלטות ביה"ד מהיום, בסיוע מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, נוצר קשר טלפוני בין הרה"ג [...] מביה"ד ב[...], לבין הדיין הח"מ [האב"ד]. הרב הנ"ל ביקש הבהרה באשר למצב הסכם הגירושין בין הצדדים.

ביה"ד הבהיר לו כי אין הסכם, הואיל ולא הושגו הסכמות בין הצדדים בעת שביה"ד עסק בנסיון להגיע להסכם, ועתה אין ביה"ד עוסק בכך.

יצוין כי ביה"ד בהרכבו הקודם חייב את הבעל במתן גט כבר לפני שנים, וביה"ד בהרכבו הנוכחי פסק כי ניתן לכפות את הבעל לתת גט בכל דרכי הכפייה על פי דיני התורה.

אף על פי כן ביקש הרה"ג [ש'] הנ"ל מביה"ד ב[...] כי ביה"ד יפעל לשכנע את האשה בבואה לקבל את הגט, לחתום על ההסכם ללא הסעיף שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים.

לפיכך ביה"ד קובע כדלהלן:
במועד מסירת הגט, יפעל ביה"ד כפי כוחו לשכנע את האשה לחתום על ההסכם ללא הפרט השנוי במחלוקת [עניין הערבות או העיקול על הדירה], וזאת לצורך סיום הסכסוך בין הצדדים ויציאה לדרך חדשה.

למען הסר ספק, ביה"ד מבהיר כדלהלן:
* אין בקביעה זו משום הבעת עמדה לגופם של סעיפי ההסכם, אם יבוא הדבר לידי דיון בפני ביה"ד.
* האשה אינה חייבת לחתום על ההסכם. זכותו של כל אחד מן הצדדים לעמוד בדין אם ירצה בכך.
* למותר לציין כי אין באמור בהחלטה זו כל קשר לחיוב הבעל בגט, ובוודאי שאין בכך התנייה או הסתייגות מחיובו של הבעל במתן הגט."

בשעה 23:35 בית הדין קיבל הודעה ממזכיר בית הדין ב[...] כי הסתיימו כתיבת הגט וההרשאות כדין.

בית הדין נתן את החלטתו כדלהלן:

"לאחר שנתקבל דיווח טלפוני מביה"ד ב[...] בדבר השלמת הכנת הגט וההרשאות, ביה"ד קובע כי הדיון שנקבע להיום מסתיים בזאת, ועל כן העד, [מ'] ת"ז [...], יכול ללכת לדרכו.

פקודת המעצר שניתנה בהחלטת ביה"ד מהיום – מבוטלת."

ביום סידור הגט, טרם מסירתו, נתקבלה הודעה מאת הרה"ג [ש'] שליט"א (בתיק 12/), שתוכנה ומשמעותה ההלכתית יובהרו להלן.

מכל מקום, ביום כ"ח בסיון תשע"ט (1.7.2019) נמסר הגט כדת וכדין, ובהחלטת בית הדין נכתב כדלהלן:

"ביה"ד ערך מסירת גט שליחות כדת משה וישראל.

בכך מגיעה אל סיומה פרשה ממושכת של סרבנות גט וסרבנות דין.

כאמור בהחלטה מ-אור לכ"ה בסיוון (27.6.19, כ"ד בסיוון ב[א']) [מס' החלטה בתיק ביה"ד: 80, נחתמה בשעה 20:51 לפי שעון ישראל], הסביר ביה"ד לתובעת את החשיבות ואת הצורך בחתימה על הסכם אשר יסיים את המחלוקות בין הצדדים, והודיע לה כי הנתבע מצדו חתם על טיוטת ההסכם שהוצעה בעבר בין הצדדים, ללא דרישה לערבות או להטלת עיקול על הדירה.

ב"כ (הנתבעת) [התובעת] הודיעה כי (הנתבעת) [התובעת] נרגשת מכדי לחתום היום על הסכם כלשהו, וביקשה ארכה של שבעה ימים להשיב לביה"ד.

בנוסף חזרה ב"כ (הנתבעת) [התובעת] על עמדתה, כי ההסכם שהוצע (לנתבעת) [לתובעת] בעבר אינו הסכם טוב (לנתבעת) [לתובעת], והיה בו משום ניצול מצבה של התובעת, כמסורבת גט שבעלה בחו"ל והוא מסרב להופיע לדין או לשלוח מישהו מטעמו לייצגו באופן רשמי. מובן שבנסיבות כאלה, לטענתה, היתה התובעת עלולה לוותר על זכויות המגיעות לה לפי דיני התורה. עם זאת הודיעה ב"כ (הנתבעת) [התובעת] כי פניה של התובעת לשלום, ועל כן היא נכונה להגיע להסכם עם הנתבע על כל העניינים שבמחלוקת. לצורך ניסוח תשובתה של התובעת, ביקשה באת כוחה, כאמור, שבעה ימים.

לפיכך ביה"ד קובע כדלהלן:
א. (הנתבעת) [התובעת] תודיע לביה"ד תוך שבעה ימים אם היא מסכימה לאחת [או יותר] מהצעות ביה"ד דלהלן:
1. חתימה על ההסכם בנוסח שהוצע בעבר, תוך השמטת כל ענייני העיקול והערבות.
2. הצעת הסכם אחר מצד התובעת. ב"כ התובעת תצרף להודעתה הצעת הסכם.
3. הודעה כי היא נכונה לחתום בפני ביה"ד על הסכמה, שכל העניינים שבין הצדדים יידונו בבית הדין הרבני אשקלון, ואין לצדדים כל תביעה בערכאה אחרת. [למעט הוצל"פ למימוש פסקי הדין של ביה"ד, או ביה"ד הרבני הגדול במקרה של ערעור.]
ב. בנוסף תודיע ב"כ (הנתבעת) [התובעת] אם היא מבקשת לקבוע מועד לדיון בתביעותיה לחלוקת רכוש ולכתובה, או שהיא מבקשת להקפיא או לסגור אותם.
ג. לעת עתה אין ביה"ד נותן בידי הצדדים מסמך "מעשה בית דין". ביה"ד שוקל כתיבת פסק דין מנומק באשר להליך סידור הגט בתיק זה, על מכלול היבטיו ההלכתיים. למען הסר ספק, אין בכך משום עיכוב הלכתי כלשהו, אלא עיכוב מינהלי בלבד.
ד. ביה"ד משאיר את כל התיקים פתוחים למשך 14 יום מחתימת החלטה זו, וכל הצווים שניתנו בהם עומדים בתוקפם לעת עתה. כך גם צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן בתיק 1228564/1. לאחר קבלת תגובת ב"כ (הנתבעת) [התובעת] כאמור בסעיף א' לעיל, ישקול ביה"ד סגירת התיקים וביטול הצווים.
מזכיר ההרכב ישלח העתק החלטה זו אל הרה"ג [ש'] שליט"א מ"בית דין צדק [...]" ב[...], לידי כב' הראב"ד הרה"ג [ד'] שליט"א."

טענה בדבר הטלת תנאי על ידי הבעל ב[...] בין כתיבת הגט למסירתו
כאמור לעיל, ביום סידור הגט, טרם מסירתו, נתקבלה הודעה מאת הרה"ג [ש'] שליט"א (בתיק 12/), וז"ל:

"כבוד הרה"ג מו"ה מאיר כהנא שליט"א אב"ד באשקלון

נתבקשתי ע"י הראב"ד דפה הגאון רבי [ד'] שליט"א להודיעכם, שאתמול בלילה בא האברך [פלוני] לביתו עם שני אברכים והג"ר [ד'] מיד סגר אזניו ושלחם מביתו.

וכן באו לכותב השורות אבל לא נתתי להם ליכנס בביתי.

והיום שמע הג"ר [ד'] מאברך בשם אחד האברכים הנ"ל ש[פלוני] עשה התרת נדרים ועשה תנאי בהגט בפני עדים, ובאמת לכאורה אין ממש בדבר זה אבל למיחש מבעי, ע"כ מבקש הג"ר [ד'] שליט"א ליתן הגט ולאחר נתינתה הוא יזמין את העדים לברר בדיוק מה היה, ונברר ביחד עם מעלת כת"ר אם יש בעיה בזה, ובנתיים לא ליתן ליד האשה תעודת היתר נישואין עד שיתברר הדבר.

בכל הכבוד

ידידכם הק' [ש'] אבדק"ק [...]."

בתאריך ה' תמוז תשע"ט (8.7.2019) ניתנה החלטה לאחר שהתקבלה עדות כדלהלן:

"בשתי שיחות טלפון שהתקיימו אמש בשעות 23:00 עד 23:45 [שעון ישראל] בין הח"מ לבין דייני ביה"ד "בית דין צדק [...]" ב[...], הראב"ד הרה"ג [ד'] שליט"א, וחברי ההרכב הרה"ג [ש'] שליט"א והרה"ג [...] שליט"א, עלו העובדות הבאות:
1. בפני ביה"ד ב[...] הופיעו שני עדים כשרים, והעידו כי הבעל הודיע להם לאחר שליחת הגט וטרם מסירתו, כי הוא אינו מבטל את הגט, אך הוא מטיל תנאי, כי הגט לא יימסר לידי האשה לפני שתחתום על הסכם הגירושין.
2. מעשה זה מעורר סימני שאלה באשר לכשרותו של הגט שנמסר לאשה, שכן יש לחשוש שיש בכך משום ביטול שליחותו של השליח, ואין כאן המקום להאריך בכך.
3. ביה"ד ב[...] וביה"ד הח"מ רואים בחומרה מעשה זה של הבעל. אם אמנם נפגעה השליחות, הרי שבמעשה זה עבר הבעל על שבועה דאורייתא שנשבע בפני ביה"ד ב[...]. בכך מגיעה סרבנותו של הבעל, לשיאים חדשים. אחר ארבע שנים של סרבנות גט וסרבנות דין, הוא מוסיף לחטוא, עובר על שבועתו ומבזה את בית הדין שבפניו ערך סידור גט שליחות ובפניו נשבע.
4. ביה"ד ב[...] פנה אל אביו של הבעל והעמיד אותו על חומרת הדבר.

אביו של הבעל התנצל בפני ביה"ד ב[...], והודיע כי בנו יבוא לביה"ד לסדר גט נוסף בכל עת שיתבקש, ללא תנאי.

5. ביה"ד הח"מ ביקש מביה"ד ב[...] לסדר הפעם גט על ידי שליח קבלה [ובנוסף גם שליח הולכה כמבואר בספר "קב נקי" ובאחרונים נוספים]. ביה"ד ב[...] ניאות לפעול כך בנדון דידן, על אף שבדרך כלל אין הם נוהגים לסדר גט עם שליח קבלה, וזאת בהתחשב בנסיבות המיוחדות בנדון דידן.
6. ביה"ד ב[...] ביקש לבחון את האפשרות לסדר גט ישירות מיד הבעל ליד האשה, אם תיאות האשה לבוא ל[...] ולקבל את גטה. בכך יתאפשר להם לשמור על מנהגם ולהימנע ככל האפשר מסידור גט ע"י שליח קבלה. אבי הבעל הודיע כי הוא מוכן לשלם את כל עלות נסיעתה של האשה ל[...] וחזרתה לישראל.
7. ביה"ד הח"מ שאל מה יקרה את האשה תטרח ותבוא ל[...], ואז ישוב הבעל ויסרב ליתן לה את הגט, או ידרוש ממנה לחתום על מסמך כלשהו טרם קבלת הגט. ביה"ד ב[...] השיב כי אבי הבעל ערב לכך שבנו ייתן את הגט, ואם האשה תבוא והבעל לא ייתן לה את הגט, ישלם אבי הבעל לאשה סכום של 20,000 [מט"ח].
8. ביה"ד ב[...] חזר וביקש שהאשה תחתום על מסמך המודיע כי היא מסכימה לדון בכל תביעותיה בפני ביה"ד באשקלון בלבד. ביה"ד הח"מ שאל האם הבעל, אשר לא התייצב בפני ביה"ד ולא מינה מורשה מטעמו, יסכים לחתום בעצמו על מסמך כזה. ביה"ד ב[...] השיב כי על פי דברי האב, הבעל יסכים לכך. ביה"ד הח"מ הבהיר לביה"ד ב[...], כי האשה וב"כ הודיעו בפירוש במעמד קבלת הגט הראשון, שאין פניה למלחמה, ועל כן אם יחדול הבעל מסרבנותו, וישתף פעולה עם כל ההליכים בביה"ד אשקלון, לא יהיה לה כל צורך בערכאות אחרות כלשהן.

לאור כל האמור ביה"ד קובע כדלהלן:
א. האשה תודיע לביה"ד בהקדם האפשרי, אם היא תיאות לנסוע ל[...] על חשבון אבי הבעל, ולקבל את גטה ישירות מידי בעלה. אם תהיה תשובתה חיובית, יקשר ביה"ד בין ב"כ האשה ובין ביה"ד ב[...] לתיאום הפרטים. ב[...] לא תתבקש האשה לחתום על מסמך כלשהו, אלא לקבל את גטה בלבד.

ב. אם לא תיאות האשה לנסוע ל[...], יקבע ביה"ד מועד לסידור גט שליחות באמצעות שליח קבלה. מזכיר ההרכב יתאם את המועד טלפונית עם ב"כ האשה ועם ביה"ד ב[...] [ביה"ד ב[...] לא יוכל לפני יום ד' הקרוב, ז' בתמוז תשע"ט].

ג. ביה"ד פונה לב"כ האשה, להחתים את האשה [באפשרות א', טרם יציאתה ל[...], תוך שליחת העתק לביה"ד, מאושר בחתימת עורכת דינה, ובאפשרות ב' בפני ביה"ד ביום סידור הגט,] על מסמך בנוסח דלהלן:

האשה מודיעה בזאת לביה"ד, כי אם ייאות הבעל לחדול מסרבנותו, ליתן לה את גטה לאלתר, לקבל את סמכותו של ביה"ד הרבני האזורי באשקלון, ולמנות מורשה מטעמו אשר יתייצב לדיונים במועדם, הרי האשה מסכימה בזאת אף היא, שכל תביעותיה נגד הבעל יידונו אך ורק בבית הדין הרבני אשקלון [או בהוצל"פ למימוש פסקי הדין, או בביה"ד הגדול במקרה של ערעור] ולא בכל ערכאה אחרת.

מזכיר ההרכב ייצור קשר טלפוני עם ב"כ האשה לצורך תיאום יישומה המעשי של החלטה זו.

מזכיר ההרכב ישלח העתק החלטה זו אל ביה"ד "בית דין צדק [...]" ב[...]."

בסופו של דבר נשלח גט שליחות נוסף מ[...], על ידי שליח הולכה בלבד, כנהוג. בתאריך ח' תמוז תשע"ט (11.7.2019) נמסר גט שליחות שנית כדת וכדין, ונמסר מעב"ד לידי האשה כנהוג.

כעת, לאחר שפרשת הגט הגיעה אל סופה לכל הדעות, הגיעה השעה לברר ולנמק כמה נקודות שעלו תוך כדי טיפול בתיק.

ענף א': בירור דין כפיית בעל שוטה לגרש את אשתו
א. ביאור טעם כפיה באיש בנידו"ד
תחילה יש לברר את דין הכפייה בנידו"ד. כאמור, ביה"ד בהרכבו הקודם פסק (בתאריך 7.12.2015) לחייב את הבעל בגט, מהטעמים כדלהלן:

"א. הבעל לצערנו חולה במחלת נפש¹, שללא כל ספק קשה לאשה לחיות עם בעל כזה ... ובודאי שבמצב כזה, היא לא חייבת להמשיך לחיות עמו ולהיות נשואה לו. ונראה שמחלה זו, על כל תופעותיה והשלכותיה, היא חמורה יותר מהמומים הפיזיים המוזכרים המשנה כתובות (דף עז עמוד א) שעליהם כופין לגרש, ונפסק בשו"ע (אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד סעיף א) "אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, וכו'", וק"ו מחלת נפש כזאת.

ב. האשה אמרה שהיא לא ידעה ממחלת בעלה לפני הנישואין, ולא ספרו לה את הדבר ויש כאן מקח טעות, כאמור לעיל אבי הבעל הודה שלא גילה זאת לאשה ולמשפחתה, (יוער בזה, לא מקובל עלינו שמותר להעלים מידע כזה, במקרה שהחולה מאוזן בתרופות), ולכן יש לאשה טענת מקח טעות, ואם כי קשה להתיר את הנישואין הללו בגלל טענת "מקח טעות", והדבר טעון עיון רב להתיר מסיבה זאת בגלל חומרת אשת איש, אבל קרוב לומר שיש כאן ספק מקח טעות, שמעמיד את חלות הקידושין בספק, ובמקום ספק בקידושין כופין לגרש. כפי שכתב המאירי ומהר"ח אור זרוע בשם רבינו מאיר הספרדי. ובשו"ת אור גדול (סי' ה) כ' שד' המהר"ח אור זרוע הם יסוד גדול לדינא.

ג. האשה טוענת שבעלה מאוס עליה בגלל התנהגותו החריגה והמסוכנת, ויש לה בודאי "טענה מבוררת" שמאוס עליה. ואע"פ שבטענת "מאיס עלי" אין כופין לגרש כשיטת ר"ת, אבל נפסק שאם הבעל עשה שלא כהוגן ולא גילה לה דברים מלפני הנישואין, כופין אותו לגרש, כפי שכותב הרמ"א בשו"ע (אבן העזר הלכות כתובות סימן עז) וז"ל: "ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה)."

מבואר מדברי בית הדין ג' סיבות לחייב את הבעל בגט:
א. הבעל חולה בנפשו, ולא גרע מהמומים המוזכרים במשנה שכופים עליהם לגרש.
ב. הבעל העלים זאת מהאשה קודם הנישואין והוי ספק מקח טעות, ובכה"ג כופים לגרש.
ג. האשה טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת והוא עשה שלא כהוגן וקדש אותה ברמאות, ובכה"ג כופין לגרש.

יש לציין שלמרות שמהטעמים שהובאו נראה שהיה מקום לכפות את הגירושין על הבעל, ביה"ד בהרכבו הקודם לא הגיע לשלב הכפיה, ורק חייב את הבעל בגט. כאמור לעיל, ההליך בפני ביה"ד הופסק בשל מו"מ בין הצדדים, ולאחר כשלון המו"מ לא חזרה האשה לביה"ד בבקשה להורות על כפיית הבעל.

לאחר מכן בדיון בתאריך 12.3.2019 הגישה האשה בקשה לכפות את הבעל לגט, וביה"ד בהרכבו הנוכחי בהחלטתו מתאריך 14.3.2019 פסק כדלהלן:

"לאחר שמיעת טיעוני האשה וב"כ, ולאחר עיון בפסק הדין הנ"ל ובהחלטות שניתנו מאז ועד היום, ביה"ד קובע כי יש בנימוקי החיוב בפסק הדין הנ"ל כדי לכפות על הבעל את מתן הגט, בכל דרכי הכפייה על פי דיני התורה. עם זאת, ביה"ד רואה לנכון להתקדם בדרכי הכפייה על פי ההדרגה הקבועה בחוק הנ"ל. לפיכך ביה"ד קובע כדלהלן:
א. ביה"ד מטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, וגוזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה, או לישא וליתן עמו, (רמ"א בשו"ע אה"ע סימן קנד סעיף כא) ושלא לארחו, להאכילו, להשקותו, ללוותו ולבקרו בחלותו (ר"ת בספר הישר חלק השו"ת סימן כד), ושלא לצרפו למניין ושלא להעלותו לתורה בבית הכנסת, ולא לצרפו לזימון בסעודה (מהריב"ל בתשובה חלק ב סימן יח).

ב. ביה"ד מתיר לאשה ולב"כ להעביר פסק דין זה לכל קהילה אשר אפשר שהבעל מתגורר בה, ואף להפיץ פסק דין לציבור הרחב בכל דרך, לפי הצורך.

ג. ביה"ד מטיל על הבעל את ההגבלות המנויות בסעיפים 2.(א)(1) עד 2.(א)(6) בחוק הנ"ל. מזכיר ההרכב יכין צווים מתאימים לחתימת ביה"ד, לפי הצורך.

ד. ביה"ד קובע מועד לדיון בכפיית הבעל לגט באמצעות צו מאסר כאמור בסעיף 3 בחוק הנ"ל. בנוסף ידון ביה"ד בדיון זה ביישום סעיפים 2.(ב) ו-2א. בחוק הנ"ל."

מבואר שביה"ד הורה על כפייה אולם בהדרגה, דהיינו הרחקות דר"ת ומגבלות נוספות. אולם, כפייה במאסר עדיין לא נפסקה על הבעל, וביה"ד קבע מועד לדיון (לתאריך 27.6.2019) לכפיית הבעל בגט באמצעות מאסר.

ובתאריך 27.6.2019 נתקיים דיון ארוך שכלל את עדותו של אחיו של הבעל, כשבמהלך הדיון הוחלט על מעצר לאחיו של הבעל עד יום א' לצורך המשך הדיון, ולמעשה בסופו של הדיון בשעה לילה מאוחרת נתקבלה ההודעה מביה"ד ב[...] על מסירת הגט ע"י הבעל.

מעתה, עלינו לדון האם ניתן ע"פ ההלכה לכפות את הבעל או אחיו ע"י מאסר לתת גט, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

ב. דברי הרא"ש וביאורם של המהרי"ט והמהרח"ש
שנינו במשנה בכתובות (עז.):

"ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי, בין שהיו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו."

וכן פסק בשו"ע (אה"ע סי' קנד סעי' א), וז"ל:

"אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם וכו'."

יש לדון על מום של חולי הנפש האם זהו מום שכופין עליו או לא, ובפשטות לא גרע מום זה מכל המומים שהוזכרו במשנה. אולם, מאידך גיסא, מצינו למרן השו"ע (אה"ע סי' קנד סעי' ה) שפסק בשם תשובת הרא"ש (כלל מג סי' ג), וז"ל:

"איש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

מבואר מדברי הרא"ש שכיון שלא מצינו שחז"ל כללו את השוטה בתוך אותן המומים שכופין עליהם להוציא, על כן אין כופין אותו לגרש. וא"כ לכאו' ה"ה בחולה במחלת נפש, אף שיש בכך איום על חייה של האשה, אין כופין אותו לגרש, מחמת שאין הוא נכלל במומין הכתובים במשנה.

בביאור דברי הרא"ש נאמרו כמה דרכים, שכבר הקשו האחרונים סתירה בדברי הרא"ש: מצינו לו בתשובה (כלל מב סי' א) שנכפה דינו כמום גדול שכופין את הבעל לגרש, ושם לאחר דברי הרא"ש הובאו דברי תלמיד הרא"ש מהר"ר יצחק בן רבי מאיר זלה"ה שכתב לדמות את נכפה לשוטה ע"פ המבואר בגמ' בב"מ (פ.) – וא"כ מדוע הרא"ש בתשובה הנ"ל כתב גבי איש המשתטה מידי יום שאין זה מום שכופין עליו?

ובשו"ת מהרי"ט ח"א (סי' קיג ד"ה והא דכתב) עמד בזה, וכתב ליישב, וז"ל:

"והא דכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ג וכו', תשובה זו לא פליגא אתשובתו שבכלל מ"ב דהכא לא הוי מחמת חולי אלא שאומרת שהוא מטורף וטפשות רבה עליו ורגזן וראובן משיב שאינו מטורף רק שאינו בקי בטיב העולם ודבר זה אפילו כפי דברי האשה לא חשיב מום אלא תרבות רעה וחסרון דעת."

וכן מבואר בדברי המהרח"ש בתשובה (סי' לג ד"ה איברא) שכתב, וז"ל:

"בשוטה גמור אף על גב דעתים חלים מ"מ כשהוא שוטה גמור מתגרה עמה ואינה יכולה לסבול כלל, בכי הא כופין אותו כשהוא חלים וכו', ואין סתירה לזה ממה שכתב הרא"ש בתשובותיו [כלל מג סי' ג] הביאה הטור אבן העזר בסימן קנ"ד באיש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו אבי עני הוא ומחמת דוחקו השיאני וכו' ואי איפשי לקבל כי הוא מטורף וכו', עד אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותן שאמרו חכמים שכופין וכו' אלא תפייסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו ע"כ. דהתם ודאי לאו בשוטה גמור קאמר אלא באיש כעסן ורגזן ויש לו קצת טירוף ומשתטה אך אינו שוטה גמור, ובזה שייך לומר תפייסנו או תקבלנו, אבל בשוטה גמור לא שייך פיוס ולא שייך לומר שתקבלנו ואינה יכולה לסבול כלל, כדאמרינן בריש פרק חרש [יבמות קיב ע"ב] דלהכי לא תקנו רבנן נישואין בשוטה ושוטה, דלא קיימא תקנתא דרבנן שפגיעתו רעה ואין אדם יכול לסבול לדור עם נחש בכפיפה אחת. וראיה לזה דבמה שכתב הרא"ש בתשובה הקודמת גבי נכפה שהוא מום גדול וכופין אותו וכו' כתוב שם מרב שקיים סברת הרא"ש, וכתב טעמא שאין מום גדול מנכפת שהרי מדמה בפרק האומנים [ב"מ פ ע"א] נכפה לשוטה, משמע דפשיטא ליה דשוטה מום גדול יותר מנכפה, ולרבותא קאמר שנכפה מדמה הגמרא לשוטה וכו' ולהכי כופין אותו להוציא."

מבואר מדבריו, דהרא"ש גבי איש המשתטה לא מיירי בשוטה גמור, אלא באיש רגזן שמחמת כעסו מגיע לידי טירוף ושטות, אבל ודאי שבשוטה גמור כייפינן ליה לגרש כשהוא חלים, וממילא דברי הרא"ש גבי נכפה אינם סותרים, כיון שנכפה דומה הוא לשוטה גמור דכייפינן לגרש.

וכ"כ בשו"ת אגרות משה ח"א (חאה"ע סי' פ ד"ה ועיין בטור) מדנפשיה לבאר בדברי הרא"ש, וז"ל:

"ועיין בטור אה"ע סי' קנ"ד שהביא תשובת הרא"ש באיש המשתטה מדי יום ויום ואומרת אשתו אבי עני הוא ומחמת דוחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל וא"א לקבל כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין ואיפסק כן בש"ע שם סעי' ה'. ולכאורה סותר להא שבארתי דשטות הוא מום גדול שכופין להוציא.

אבל פשוט שהם איירו רק באיש פקח שהוא כעסן מצד מדתו הרעה, ולשון המשתטה מדי יום ויום שכתבו הוא רק שמכעסו עושה מעשה שוטה ומטורף, ולכן אין לומר עליו שאין דר עם נחש בכפיפה דכיון שהוא פקח אפשר לה לראות שלא יבא לכלל כעס אך שהוא טרחא גדולה לפניה להזהר בזה, ולכן כיון שלא מצינו שכופין בכה"ג שהוא רק טרחא גדולה סובר שאין כופין לגרש אלא צריכה לפייסו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו. אבל כשהוא שוטה שעליו נאמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה משום שאין שייך ליזהר ואין שייך לפייסו כיון שעושה שלא בדעת, ודאי יודו שכופין אם אך יכול ליתן גט כגון כשעתים חלים."

החת"ס בתשובה ח"ב (חאה"ע סי' ב ד"ה ובהא) הביא ביאור זה והוסיף עליו, וז"ל:

"ובהא מיירי תשו' הרא"ש שבטור א"ע סי' קנ"ד סעיף ז' שהיה הבעל משתטה בכל יום ויראה שיהרגה בכעסו, ובגוף התשובה שהיה נושך ובועט ומכה, ופסק שיפייסנו לגרש ופסק כן בש"ע. ומעלתו נתקשה בזה איך יגרש להרמב"ם. וכבר קדמו הרח"ש בקושיה זו בסי' ל"ג, וכתב דהתם ודאי לאו בשוטה גמור אלא באיש כעסן ורגזן ויש לו קצת טירוף ומשתטה אך אינו שוטה גמור וכו' ע"ש. ועדיין לא הועיל כלום, דהמעיין בפנים בתשובת הרא"ש יראה שהיתה יראה שאם תמתין ישתטה לגמרי ולא יכול לפוטרה עוד, משמע שגם עתה היה לו התחלת טירוף. אבל הענין כמ"ש שהיה כעסו ניכר מחמת עצבון רוח וכדומה אלו בעלי מרה שחורה, וכשמוסיף והולך סופן להשתטות לגמרי בכל דבריהם, אך עתה כל זמן שאינו שוטה בכל דבריו - נהי בשעת כעסו ובאותו הענין שמשתטה בו נידון כשוטה, מ"מ במה ששואלים אותו ומשיב כהוגן ה"ל כפקח."

והיינו שהחת"ס נקט כביאור המהרח"ש ודעימיה דהרא"ש מיירי ברגזן ולא בשוטה גמור, אלא שהוסיף החת"ס שבשעת כעסו דינו כשוטה, אלא שאינו כשוטה בכל דבריו.

אמנם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו (סי' מב קונ' אורחות המשפטים פ"א אותיות ו-ז), לאחר שהאריך בזה בביאור דברי הרא"ש אליבא דהמהרח"ש ודעימיה, חלק על דברי החת"ס, וז"ל שם:

"ולפני זה אקדים לבאר דבר, והוא, כי מתוך דברי תשובות הרא"ש הנ"ל שהשיב בפשיטות לכוף את האיש בנכפה אנו למדים ביאור לדברי תשובה אחרת שברא"ש, והיא בכלל מ"ג סי' ג' וז"ל התשובה: ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטפשות מתוספת עליו מדי יום יום ושואלת שיגרשוה טרף יטרף ותהי' עגונה לעולם וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה ואבי' היה עני ומחמת דחקו השיאה לו וכסבורה היתה יכולה לקבל כי הוא מטורף לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו כי כאשר מגזים עושה מכה והורג וזורק ובועט ונושך, וראובן משיב הכרת בו מקודם לכן וסברה וקביל גם אינו בקי בטיב העולם ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים או כסף ערכם והוא יגרשך, איני רואה מתוך טענות דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפ' המדיר ואלו שכופין להוציא מוכה שחין ובעל פוליפיס והמקמץ והמצרף נחושת ובורסקי, ועוד שנינו התם האיש שנולד בו מומין אין כופין אותו להוציא לכן אין כופין לגרש אך תפייסנו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו עכ"ל. ויוצא לכאורה מדברי תשובה זאת של הרא"ש דס"ל בהדיא דגם במטורף לגמרי אשר האשה יראה שיהרגנה ג"כ אין כופין את הבעל לגרשנה ומטעמא דאין להוסיף על מה שמנו חז"ל.

אך לפענ"ד נראה דמכיון שראינו שהרא"ש בתשובה אחרת הנ"ל השיב כן בפשיטות לכוף בנכפה אף על פי שלא נמנה בין המומין בפ' המדיר, ומטעמא שהסבירו חכמי דורו בתשובה שם דזה שלא מנו אותו חכמים לפי שכל שכן הוא ולא הוצרכו למנותו, א"כ בעל כרחינו אנו למדין שהמדובר בדברי תשובות הרא"ש בכאן הוא לא במי שמתברר שהוא מטורף ממש ויש לו חולי הטירוף, אלא במי שהוא אוילי וכעסן ורק לפי דמיונה של האשה הוא מטורף ממש ולכן יראה מתוך כך פן יהרגנה בכעסו בראותה לפי דמיונה שטפשות מתוספת עליו מדי יום יום, והרי זה בדומה למה שמצינו בכזאת בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאה"ע סי' ק"ד שהבעל לפי דמיונו נתן לאשתו דין נכפית, והגאון בעל נו"ב ז"ל השיב נגד זה בחריפות על חלומותיו ועל דבריו של בעל זה עיין שם. והדברים מוכחים גם מדברי הרא"ש עצמו בכאן, הן ממה שכותב שראובן השיב אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם, והן ממ"ש שהאשה בעצמה עם טענתה שהוא מטורף הוסיפה לטעון גם בלשון כי טפשות מתוספת עליו מדי יום יום לכן שואלת שיגרשנה טרם יטרף ודברים אלה מוכיחים שלאמיתו של דבר היה הבעל הזה רק רגזן וכעסן ולכן היה מכה אותה ובועט בה, וגם היה טיפש שלא ידע בטיב העולם ומתוך כך שיערה האשה בדעתה מבלי שישאלו על כך את פי הרופאים המומחים, כי מטורף גמור הוא ויראה לכן פן יהרגנה בכעסו, וכן כי טפשות מתוספת עליו מדי יום ויום ויראה לכן פן יטרף ממש ותשאר עגונה לעולם, וא"כ משום כך השיב הרא"ש בזה שפיר דמשום טפשות ואוילות וכעס ורגזנות אין לנו לכוף את הבעל לגרש, ושבכגון דא אין לנו ללמוד מהמומין שנמנו בפ' המדיר שכופין בהן לגרש, ושאין להוסיף מום כזה על המומים שמנו חז"ל. אבל משא"כ במי שנתברר שהוא שוטה ממש אשר מחלה טירוף ממשית קוננת בו בכל כגון דא נראה ברור שלא גרע זה מדין הנכפה שהשיב הרא"ש בתשובה האחרת בפשיטות דיש לכופו לגרש, וה"ה נמי בשוטה שיש לכופו לגרש בעת חלימותו.

והתבוננתי דגם המהרח"ש בתשובה שם מבאר כעיקרו של דבר זה, דדברי הרא"ש בתשובה הנ"ז ודאי לא בשוטה גמור קאמר אלא באיש כעסן ורגזן ויש לו קצת טירוף ומשתטה אך אינו שוטה גמור, ובזה שייך לומר תפייסנו או תקבלנו, אבל בשוטה גמור לא שייך פיוס ולא שייך לומר שתקבלנו ואינה יכולה לסבול כלל עיין שם.

ואמנם בשו"ת חתם סופר חאה"ע ח"ב סי' ב' משיג על המהרח"ש בזה וכותב דעדיין לא הועיל כלום דהמעיין בפנים בתשובת הרא"ש יראה שהיתה יראה שאם תמתין ישתטה לגמרי ולא יכול לפוטרה עוד משמע שגם עתה הי' לו התחלת טירוף, ולכן מבאר הח"ס בכוונת דברי הרא"ש דמיירי בהיה מוכה בחולי האנדגריפי וכדומה שהי' כעסו ניכר מחמת עצבון רוח וכדומה אלו בעלי מרה שחורה וכשמוסיף והולך סופן להשתטות לגמרי בכל דבריהם אך עתה כ"ז שאינו שוטה בכל דבריו נהי בשעת כעסו ובאותו הענין שמשתטה בו נידון כשוטה מ"מ במה ששואלים אותו ומשיב כהוגן הו"ל כפקח כיון דידענו שהוא אנדגריפי עיין שם.

אבל לפי דברינו האמורים נלפענ"ד דקושית הח"ס על המהרח"ש יורדת ואין כל הוכחה מגוף דברי הרא"ש שגם עתה כבר לבעל התחלת טירוף אלא מיירי בטיפש ורגזן והאשה לפי דמיונה דנה שהוא נגוע בחולי של טירוף ממשי ולכן יראה לשמא ישתטה לגמרי, ואדרבה יש הוכחה מגוף דברי הרא"ש דמיירי בכך, מלבד מה שמוכח זה גם מדברי הרא"ש בתשובה האחרת ממה שהשיב בפשיטות לכוף בנכפה והכל כנ"ל, ולכן שפיר מסוגל הוא גם לפוטרה בג"פ ואין כל קושיא על זה שהשיב הרא"ש שיפייסנה לגרש.

ועוד זאת דגם לפי אוקימתת הח"ס יש ג"כ מקום לחלק ולומר דזה הכל אמור במי שעוד לא השתטה לגמרי והתחיל בו לע"ע רק עצבון רוח וכדומה אלו בעלי מרה שחורה ועד כעת עוד לא התברר כלל שהיה כבר אי פעם מסוכן מחמת חליו ויש רק פחד לפן ישתטה לגמרי כדרכם של כאלה כשמוסיפים והולכים, ולכן השיב הרא"ש דבכזה אין לכוף לגרש, אבל משא"כ במי שהיה לו כבר התקפה של שגעון גמור, באופן שמסוכן לסביבותיו, ועל אחת כמה זה לא פחות מפעמיים כבנידוננו, בכל כגון דא י"ל דגם הח"ס יודה, עכ"פ בדעת הרא"ש, דיש לכופו לגרש בעת חלימותו, וכאמור זהו הכל אפילו אליבא דהח"ס, אבל בעצם פירוש דברי הרא"ש נלפענ"ד כדברי המהרח"ש דלא מיירי כלל בשוטה של ממש, וכדברינו האמורים.

גם המהרי"ט בתשובתו שם בד"ה והא שכתב הרא"ש, מבאר בהדיא דתשובה זו של הרא"ש לא פליגא אתשובתו שבכלל מ"ב דהכי לא הוי מחמת חולי אלא שאומרת שהוא מטורף וטפשות רבה עליו ורגזן, וראובן משיב שאינו מטורף רק שאינו בקי בטיב העולם ודבר זה אפילו כפי דברי האשה לא חשיב מום אלא תרבות רעה וחסרון דעת ע"ש, ובכלל דבריו דברינו.

מהאמור אנו למדים ביאור לדין הנפסק בזה באה"ע סי' קנ"ד סעי' ה' וז"ל: איש המשתטה מדי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים עכ"ל. ולהאמור ברור הדבר שהמדובר בשו"ע לא בשוטה ממש כי אם באיש מחוסר תרבות אוילי ורגזן, כי דברי שו"ע אלה מקורם מדברי הרא"ש הנ"ל, וכפי שנתברר מוכח בהדיא דדברי הרא"ש אמורים בכגון זה ולא בשוטה גמור.

וכך מצאתי בספר תפארת יעקב על אה"ע שכותב דהמחבר קיצר בלשון הרא"ש דשם מבואר דמכחישין אותה שאינו כ"כ משתטה רק מבוהל קצת וכעסן וזה דרך הרבה בנ"א ובזה שפיר כתב הרא"ש דאינו מום מדלא נזכר במשנה, אבל המשתטה ממש כמו שוטה רק דעתים חלים ויכול לגרש בהא ודאי איך יעלה על הדעת שאין זה מום, ועוד דהא בלי ספק מבל עי"ז מעונתה כשהוא משתגע א"כ איך יעלה על הדעת דאין זה מום ופשיטא דכ"ש הוא ממומין הנ"ל עכ"ל עיין שם, הרי בכנ"ל."

לדברי הציץ אליעזר אין צורך להגיע לביאורו של החת"ס דבשעת כעסו דינו כשוטה גמור, אלא הרא"ש מיירי כשאשתו של המשתטה חושבת שהוא שוטה גמור לפי דמיונה, אולם הוא אינו כן. ברם, מי שהוא שוטה גמור אליבא דכו"ע, ודאי דס"ל לרא"ש דכייפינן לגרש.

נמצא שכביאורם של המהרח"ש והמהרי"ט וסייעתם בדברי הרא"ש, דדוקא איש המשתטה בכעסו אין כופין לגרש אבל מי שהוא שוטה גמור בכל ענייניו כופין לגרש, כן נקטו החת"ס והצי"א והאג"מ, ויש להוסיף עליהם שכן פסק הגר"ש שלוש זצ"ל בפד"ר חי"ט (עמ' 307) והגר"ח פרדס בפס"ד שהתפרסם בקובץ כבודה של תורה (גיליון ד עמ' עז והלאה), וע"ע בחשוקי חמד עמ"ס גיטין (פח:).

ג. ביאור הגר"א בדברי הרא"ש
וחזיתי להגר"א (אה"ע סי' קנד ס"ק יז) שכתב להקשות על דברי השו"ע בשם תשובת הרא"ש מדברי תשובת הרשב"א שהביא הרמ"א לעיל (סעי' ג), שם כתב שאיש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי מחמת כך אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש. ומאי שנא מדברי הרא"ש בתשובה שהביא מרן בסעי' ה' שכשהאיש משתטה מידי יום אין כופין אותו להוציא, שהרמ"א שתק לדברי מרן ולא השיג עליו מדברי הרשב"א?

וכתב הגר"א, וז"ל:

"ועיין סעי' ג' בהג"ה. אלא דכאן י"ל כיון שידעה, אלא אמרה סבורה הייתי לקבל כמ"ש בסעי' א'."

מבואר מדברי הגר"א שהטעם שהרא"ש והשו"ע פסקו בסעי' ה' גבי שוטה דאין כופין, הוא משום דמיירי כשידעה, שהרי אמרה "אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף", וכבר נתבאר ברמ"א בסעי' א' שאם היא ידעה מהמום קודם שנישאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה, משא"כ בתשובת הרשב"א שהביא הרמ"א בסעי' ג' דמיירי שלא ידעה מהמום קודם הנישואין, דבכה"ג כופין להוציא, וה"ה במום של איש המשתטה מידי יום אם לא ידעה ממום זה קודם הנישואין כופין להוציא.

נמצא דאף אי נימא דדברי הרא"ש הם דלא כהבנת המהרי"ט והמהרח"ש הנ"ל, אלא דהרא"ש מיירי בשוטה גמור, מ"מ יש לחלק אם האשה ידעה על כך מלפני הנישואין או לאו, ובנידו"ד שהאשה לא ידעה על כך לפני הנישואין, וכמו שאמר אביו של הבעל שהם הסתירו את דבר מחלתו של הבעל לפני הנישואין מהאשה, הרי שאף לדעת הרא"ש בכה"ג כופין את הבעל לגרש.

וכדברי הגר"א כן נקט להלכה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו (סי' מב קונ' אורחות המשפטים פ"א אות ח), ושם כתב ליישב גם הסתירה בדברי הרא"ש הנ"ל, דברא"ש בכלל מ"ב מיירי היכא דלא ידעה קודם הנישואין על כך שהוא נכפה, ומשו"ה פסק הרא"ש דכייפינן לגרש, משא"כ בכלל מ"ג גבי איש המשתטה מידי יום, דכיון דידעה לא כייפינן לגרש.

וע"פ דברי הגר"א פסקו הלכה למעשה בפד"ר חכ"ב (עמ' 224, מהדיינים הרה"ג נדב אליעזרוב וריגר) לכפות בעל שוטה בגירושין. ע"ש.

וע"ע בפד"ר ח"ו (עמ' 223, מהדיינים הרה"ג קושלבסקי נברוצקי ולופז) שכתבו שביאורו של הגר"א מוכרח בדעת השו"ע, וז"ל:

"והיינו שהגר"א מפרש דהא דאין כופין במשתטה הוא רק דומיא דעובדא דהרא"ש, ז"א שהאשה ידעה משטותו ויש לומר שסברה וקיבלה, אבל במקום שלא ידעה מלפני הנישואין על מום זה משמע שיש בטענתה ממש וכופין אותו.

וצ"ל לפי' הגר"א בזה שנתן הרא"ש הטעם אין כופין אלא באלו שמנו חכמים ולא סגי ליה בטעם דסברה וקיבלה, משום דבמומין גמורים ס"ל להרא"ש דיכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל, אבל אלו המומין שאינם שנויים אף על פי כשלא הכירה בהם יש בהם משום טענת מומין, מ"מ בהכירה בהם אינה יכולה לומר סבורה הייתי.

והנה פירוש זה של הגר"א נראה מוכרע מלשונו של המחבר, דאי נימא שהטעם שאין כופין במשתטה יום יום הוא משום שאין זה מהמומין שכופין עליהם, א"כ מיותר הוא לגמרי כל החלק של הסיפור שהביא טענת האשה שאבי מחמת דוחקו השיאני וסבורה הייתי לקבל וא"א לקבל, דהא העיקר תלוי אם מום זה כופין עליו או לא ולדעתו שאין זה מום אין כופין אפילו בדלא ידעה, הניחא להרא"ש בתשובה הביא המעשה כמו שהיה אבל המחבר לא היה צריך להביא חלק זה מהסיפור.

הרי שמוכח שהמחבר סובר שמחמת סברה וקיבלה אין כופין על מום זה של משתטה וכו', עכ"פ לדעת הגר"א יוצא דאפילו בבאה בטענת נשתטה ויראה לנפשה, אם לא הכירה במומו, טענתה טענה ועליו לגרשה. ולפ"ז במקרה דנן שלא גילה לה על התקפותיו העצבניות ואין כאן סברה וקיבלה, שפיר יכולה לטעון שהיא מפחדת ממנו ועליו לגרשה."

דהיינו שברא"ש ישנם ב' טעמים לפסק זה, האחד הוא משום דסברה וקיבלה, והשני הוא משום שאין כופין אלא במומים שאמרו חכמים, ובשלמא הרא"ש במעשה שהובא לפניו כתב שני טעמים אלו, אבל מרן השו"ע הרי בא להשמעינו את הדין, והיה לו לכתוב רק שאין כופין אלא במומים שהזכירו חכמים, ומדוע הביא את טעמו הנוסף של הרא"ש, ובע"כ לומר כמ"ש הגר"א דאתא לאשמועינן דבסברה וקיבלה אין כופין על מום זה.

ובפד"ר ח"ח (עמ' 218, מהדיינים הרה"ג גרז שפירא ולנאל) דנו בדברי הגר"א, וז"ל:

"ולכאורה דברי הגר"א תמוהים, דהרי הרא"ש כתב הטעם דאין כופין כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל, ולפי דברי הגר"א הטעם הוא מפני שסברה וקיבלה מה שלא כתב הרא"ש. ויותר מזה שהרי מה שפסק הרמ"א בסעיף א' שאם ידעה בהן אין כופין להוציא דסברה וקבלה, זוהי דעת הרמ"ה שהובא בטור, והטור חולק ע"ז דאין אומרים סברה וקבלה רק אם התנה בתחילה, דאז סברה וקיבלה ואינה יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ולפי"ד הגר"א נמצא דדעת הרא"ש הוא כדעת הרמ"ה, ונמצא דהטור חולק על דעת אביו הרא"ש ואיך לא הביא דעת אביו [...]

ולכן היה נראה לפרש דברי הרא"ש אחרת, ובפרט לאחר הדקדוק בלשונו שאינה מובנת, שכתב שם: איני רואה מתוך טענותיהם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל וכו'.

הרי דברי הרא"ש במשמעותם השטחית, אינם מובנים, שהלא טענות הצדדים היו אם יש בו מום של שוטה ואם אמרינן סברה וקיבלה, וע"ז לא השיב הרא"ש כלום, אלא השיב דאפילו אם יש בו מום של שוטה אין לכוף, וא"כ מה פירוש הדברים: שאיני רואה [עמוד 220] מתוך טענותם דברים שיהיה בהם לכוף, והלוא הטענות היו טענות אחרות, והתשובה היא לא ממין הטענה. ובאם הרא"ש מתייחס לטענותיהם, הוי ליה להזכיר מחלוקת ר' מאיר וחכמים אם אמרינן הייתי יכולה לקבל, אבל הרי הרא"ש כתב שבכלל אין לכוף, ומה לו להזכיר טענותיהם, ורישא לאו סיפא וסיפא לאו רישא, והלא היה לרא"ש להשיב בקיצור כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל.

לכן נראה דזה ברור כי ישנם מומים גדולים לבד המומים השנויים במשנתנו דאין דעת בני אדם סובלת אותם, דעיקר הקובע במומים הוא הסכמת העולם ובני אדם מה נקרא מום גדול ומה נקרא מום קטן, ולכן בודאי בנולדו מומים דלפי דעת בני אדם והסכמתם הוא מום גדול [...] ועל זה לא יחלוק אדם שאין לכוף לגרש [היינו שלא יחלוק אדם לומר שאין לכוף – ש.צ.] מאחר שאין דעת בני אדם סובלת מומים אלו. אכן מה שכתב הרא"ש דאין להוסיף על מה שמנו חז"ל הוא רק בהיו בו קודם נישואין.

והסבר הדברים בזה הוא, דבשאר מומים שלא מנו חז"ל אף על גב דהם גדולים ואין דעת בני אדם סובלתם, אבל אצל אדם שידע ממום זה לפני הנישואין ובכל זאת סבר וקיבל, הרי אנו רואים שלגבי אדם זה אין מום זה נחשב למום גדול שהרי סבור וקיבל, ואף שעכשיו אין ברצונו לקבל, מ"מ אין זה אצלו מום גדול ומאוס כל כך ודינו כשאר מומים. אבל במה שקבעו חז"ל כי הוא מום גדול דאין דעת בני אדם סובלתם ביותר, בזה אפילו אם ידע מקודם הוא נחשב מום גדול, דאין זה תלוי בדעתו וכבר שיערו חז"ל שאין הדעת סובלתם.

לפי זה היה נראה דאפילו לדעת הטור דבידעה לא אמרינן סברה וקיבלה ויכולה לטעון שסבורה היתה שיכולה לקבל, זה רק במומים שקבעו חז"ל, אבל בשאר מומים גדולים מודה הטור להרמ"ה שסובר בידעה וסברה וקיבלה דעכ"פ ראינו שהסכימה בתחילה ואצלה לא נחשב למום גדול, ואפילו עכשיו שאין ברצונה לקבל, מ"מ לא חשיב המום להיות מום גדול אלא כשאר מומים שאין כופים ...

ובזה נבוא לבאר דברי הרא"ש שכותב שאיני רואה מתוך טענות הדברים, כי מתוך טענותם אם סברה וקיבלה או לא, עכ"פ מתבאר שידעה מהמום הזה, וע"ז כתב הרא"ש שאין לכוף בידעה אלא באותם מומים שמנו חז"ל, והוסיף הרא"ש עוד שהרי שנינו האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא, דהיינו במומים קטנים, ומאחר שידעה מקודם אעפ"י שעכשיו אין ברצונה לקבל, עכ"פ לא הוי אלא מום קטן שאין לכוף ולגרש, וכמו שהוכחנו מדברי הגמרא, ולפי"ז יוצא דהרא"ש ס"ל כדעת הטור דבידעה במומין שקבעו חז"ל לא אמרינן סברה וקיבלה, אבל בשאר מומים גדולים, אם ידעה אמרינן סברה וקיבלה, וגם הטור מודה בזה וכנ"ל ...

וצדקו איפוא דברי הגר"א כי כל הטעם שאין כופים הוא שסברה וקיבלה מאחר דמום שוטה לא נמנה במשנה."

מבואר מדבריהם דבעינן לשני הטעמים שהובאו ברא"ש, דבמומים גדולים שלא הוזכרו במשנה רק אם לא ידעה מהם קודם הנישואין כופין אותו לגרש, משא"כ בידעה קודם הנישואין שאין כופין אותו לגרש ובזה דיבר הרא"ש וזו כוונת הגר"א. וע"ש עוד במה שכתבו ליישב ע"פ זה את הסתירה בתשובות הרא"ש הנ"ל.

נמצא דבביאור דברי הרא"ש ישנן ב' דרכים. הדרך הראשונה היא כמו שכתבו המהרי"ט והמהרח"ש ודעימייהו, דהרא"ש מיירי ברגזן שבשעת כעסו הוא משתטה אולם אין הוא בגדר שוטה גמור, אך ודאי דבשוטה גמור כופין לגרש. הדרך השניה היא כמו שכתב הגר"א, דהרא"ש מיירי דוקא היכא שהאשה ידעה קודם הנישואין וסברה וקיבלה, משא"כ אם לא ידעה קודם הנישואין דבכל גוונא כופין את השוטה לגרש.

ובנידו"ד כיון שהבעל היה שוטה עוד קודם הנישואין והאשה לא ידעה על כך, והוא בגדר שוטה גמור ולא רק בשעת כעסו, וכפי שהודה בכל זה אביו של הבעל בדיון הראשון, ודאי שיש לכפות את הבעל לגרש.

העולה מדברינו עד עתה, שבעל שיש בו מום של חולי הנפש, הרי זה מום שכופין אותו לגרש ולתת כתובה, וזאת אע"פ שמום זה לא נזכר בכלל המומין שבמשנה, כיון דלא גרע מנכפה שכופין לגרש.

ד. מו"מ בשאר הסיבות לכפות גירושין
הן אמנם שיש לדון עוד בשאר הסיבות שמנה ביה"ד בהרכב קמא לחייב את הבעל בגט. מה שכתבו לחייבו מצד דהוי ספק מקח טעות יש לעיין בזה, דכיון שהאשה ישבה תחתיו ד' שנים ולא קמה וברחה מיד כשנודעה לה המציאות, אפשר שיש לומר דבכה"ג אין זה מקח טעות וגם אין זה ספק מקח טעות.

וכן יש לדון במה שכתבו לחייב בגירושין ע"פ דברי הרמ"א באה"ע (סי' עז סעי ג) שאם קידשה ברמאות יש לכופו לגרש, והכא נמי בנידו"ד שקידשה ברמאות שהעלימו ממנה את דבר מחלתו, שהרי בקובץ תשובות (ח"ב סי' קיד) כתב שלא בכל רמאות כייפינן לגרש, וז"ל:

"אמנם נראה דבנדון דידן לא שייך כלל לדון לכופו לגרש משום שעשה שלא כהוגן, דזה שייך רק אם הבעל הוא בר דעת ואחראי למעשיו, וכיון שקידשה ברמאות ועשה שלא כהוגן, ובנכל ובתרמית פתיה, גם אנו נעשה בו שלא כהוגן, כמ"ש ביבמות ק"י ע"א, ועל זה כתב הרא"ש נהי דקדושין לא נפקיע מ"מ יש לכופו לגרש. אבל אם הבעל בעצמו אינו בר דעת כלל לעשות שלא כהוגן, אלא שאביו ומשפחתו של הבעל עשו שלא כהוגן, למה נכוף את הבעל לגרש, הרי הוא בעצמו לא עשה שום דבר שלא כהוגן."

ושמא יש לומר דה"ה בנידו"ד, שהרי הוריו של הבעל הם אלו שהעלימו את דבר מחלתו של הבעל מהאשה, וכפי הנראה שהבעל לא היה בר הכי כל הצורך כדי להבין את מצבו ולגלות לאשה. ועוד, שהרי לטענתם התייעצו עם סמכות הלכתית על כך, וקבלו היתר לפעול כן. ומאידך יש לומר שמצבו של הבעל לא היה כל כך נורא עד שאין הוא מבין שהוא חולה, וא"כ גם עליו היה מוטל להודיע למשודכתו טרם נישואיהם את דבר מחלתו, ומכל מקום מדי ספיקא לא יצאנו.

ועוד יש לדון שהרי דעת ההפלאה בהל' כתובות (סי' קיז סקי"ח) דהרמ"א מיירי רק במי שקידש ברמאות ולא נשא, אבל אם נשא אמרינן דמחלה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והכא בנידו"ד הרי מדובר בנישואין. ובשו"ת קובץ תשובות (שם) חשש לדבריו.

אלא שבשו"ת ציץ אליעזר ח"ו (סי' מב קונ' אורחות המשפטים פ"א אות יא) האריך להוכיח מדברי הפוסקים שכתבו ללמוד מדברי הרמ"א לנידונם, והם דיברו בנישואין ולא רק בקידושין. ע"ש.

עכ"פ, נמצא שהטעם של ספק מקח טעות, אינו מבורר, ויש לדון בו בכל מקרה לגופו, ובנ"ד הרי לא הושלם הדיון בעניין זה מעולם.

ה. כפיית בעל המאיים על חיי אשתו
עוד יש לדון בנידו"ד מצד אחר, והוא על פי מה שהובא בפרוטוקול הדיון (מתאריך 3.12.2015 שורות 47-50) בזה"ל:

"האשה: הוא קנה סכין ואיים עלי בסכין לרצוח אותי.

ב"כ הבעל: אף אחד לא יתמוך בזה שהאשה תעבור אלימות."

ועוד שם (שורות 68-73) בזה"ל:

"ביה"ד לב"כ הבעל: יש כאן צילום של הסכין היא מפחדת.

ב"כ הבעל: אנחנו מסכימים שיוצא צו הרחקה נגדו.

אבא של הבעל: אני לא יודע ממקרה הסכין אני מצטער. אם היא מפחדת למה נתנה לו להיות השבוע ביבי סיטר."

מבואר מדברי האשה שבעלה איים עליה בסכין לרוצחה, ואף ב"כ הבעל וכן אביו של הבעל לא ניסו להכחיש מאורע זה (הבעל לא נכח בדיון²). ולכאו' הרי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואם האשה מרגישה מאוימת ע"י הבעל בטענה מבוררת, יש לכפות את הבעל לגרשה.

והנה מצינו לכנה"ג (אה"ע סי' קנד הגב"י אות מט) שכתב, וז"ל:

"בעל משפט צדק ח"א סימן נ"ט כתב, דאפילו רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש, ואפילו לומר לו שחייב להוציא."

מבואר מדברי המשפט צדק, דאף היכא שרדף אחרי האשה בסכין להכותה נפש, אין לכפות את הבעל לגרשה. ודברי הרב משפט צדק הובאו בספרי הפוסקים בשתיקה, עיין בס' משחא דרבותא ח"א (חאה"ע סי' קנד דף קמד. ד"ה ואגב באתי) ובשו"ת שואל ונשאל ח"א (חאה"ע סי' יד) וח"ב (חאה"ע סי' נה אות ו) וח"ד (חאה"ע סי' יד ד"ה תשובה) ובעוד פוסקים.

ולכאורה יש לעיין טובא בדברי המשפט צדק, הרי אשה זו נמצאת בסכנת חיים והיאך נשאיר אותה בידו ולא נחשוש פן יקום להכותה נפש, וכי למיתה ניתנה לו?!

והנראה בס"ד לבאר בדברי המשפט צדק, דאיהו מיירי גבי בעל שהיה רודף אחר אשתו בסכין בימי ווסתה מחמת שהיה רוצה לשכב עמה, והיא היתה בורחת ממנו והוא היה מאיים להורגה, אולם בימי טהרתה לא איים עליה שיפגע בה, ורק בימי ווסתה היה מאיים עליה. ושם הביא מדברי הפוסקים שכתבו לדון האם יש לכפות בעל המכה את אשתו, ושוב כתב שמדברי מרן הב"י נראה שאין לכוף בעל המכה את אשתו, ומדברי הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' ג) נראה שאם האשה מפחדת שמא בעלה יהרגה, אין לכופו לגרשה. וכתב שאף אי נימא דשאני נידו"ד שהוא רודף אחריה להורגה, משא"כ בנידונו של הרא"ש דמיירי רק שמפחדת ממנו אבל לא רדף אחריה להורגה, מ"מ מאחר שלא הכה אותה בסכין, עביד איניש דגזים ולא עביד, ועל כן יש להשביע את הבעל שלא יעשה עוד כדבר הזה, אולם אין לכופו לגרשה. ע"ש.

ומבואר מדבריו דהיכא שברור הדבר שהאשה בסכנת מיתה, אין לנו להניחה תחת ידו, והמשפט צדק גופיה מיירי היכא שאין חשש סכנת מוות לאשה.

וכן נראה מדברי הפוסקים שלמדו כן בדברי המשפט צדק, דהנה בשו"ת מטה לחם (פרנג'י, אה"ע ח"א סי' ח דף טו ע"ד) כתב אודות בעל שהוציא סכין בשוק ורצה לפגוע באשתו, והסכין פגע באשה וקרע את הצעיף שעליה, ובדרך נס ניצלה האשה מסכנת מוות, והיא מפחדת להישאר אתו יחד ורוצה שיכופו אותו לגרשה, ושם לאחר שהביא את דברי הרב משפט צדק, כתב, וז"ל:

"הרי דהעלה הרב משפט צדק מעיקרא דכיון דעביד מיהא דרודפה בסכין הוי גרע טובא מנידון הרא"ש (כלל מ"ג סי' ג') והיה לו לכופו לגרשה, הגם ששוב מסיק הרב משפט צדק שם דמאחר שלא הכה אותה אלא רק רודפה, עביד איניש דגזים ולא עביד, הנה כל זה רק לפני נידונו של הרב משפט צדק שם, שהיה רודף אחריה בסכין רק כדי להפחידה, משא"כ הכא בנ"ד דגזים ועביד וזרק הסכין מתוך ידו אדעתא שיגיע אליה, וכבר הגיע אליה, אלא שבדרך נס היתה הצלתה, היכי יצוייר שלא יעלה מורא ופחד בלבבה, ולהתקרב אצלו ולהתייחד עמו בבית אחד, דבכה"ג ודאי שיש לה רשות למרוד בו ויש צד לכופו לגרשה, ולפחות תשב בבית אביה ותיזון ממון הבעל, וככה יעשה לו."

מבואר מדבריו שהבין בדעת הרב משפט צדק דדוקא היכא שהבעל רק איים על האשה אך לא עשה מעשה ולא נשקפת סכנה לחייה, הוא דאין לכופו לגרשה, משא"כ היכא שנראה שהבעל מתכוין להפיק את זממו שיש לכופו לגרשה.

וכ"כ מהר"ד פיפאנו זלה"ה בשו"ת נושא האפוד (סי' לב אות טו), וז"ל:

"ואשכחנא דרך אחרת לכוף את הבעל מצד אחר במה שהיא מתיראה לשבת אתו יחדיו, כי פעם אחת איימה באקדח והיא המתינה עד שישן והוציאה הכדורים מהאקדח. וגם הוא הודה על שהראה לה האקדח רק שאמר שהיה דרך שחוק.

ולכאורה היה נראה שאינה זוכה בטענה זו ע"פ מ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ג סי' ג' והביאה הטור באה"ע ופסקה הש"ע בסי' קנ"ד באיש המשתטה יום יום ואומרת אשתו כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו דאין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים ע"כ. גם הרב משפט צדק ח"א סי' ט"ן הו"ד בכנה"ג הגהב"י ס"ק מ"ט כתב דאפי' רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפי' לומר לו שחייב להוציא וכו' (ואינו מצוי אצלי ס' משפט צדק ח"א לראות שרשן של דברים) וה"ה ה"ן.

אבל נראה דשנין דא מן דא, דבנ"ד אנן קחזינן דהוציא מחשבתו לפועל מה שהיה אומר שהטוב שיהרגו שניהם, וכבר בקש להרג את עצמו אלא שלא עלה בידו, וכמו שהעיד הרופא שמצאו כאיש נדהם ואחר שתי שעות שנתיישב מעט ושאל לו על מה עשה ככה, והוא השיב דלמה לו חיים, ותהלות לא-ל שלא היה שם האשה, ואסון זה גרם לו כי דעתו בל עמו.

וכיוצא בזה כתבו הרב מטה לחם בסוס"י ח', והרב כוכב מיעקב אה"ע סי' ט"ו בנדון כזה דשאני נדון הרב משפט צדק דעביד אניש דגזים ולא עביד, משא"כ הכא דזרק סכין מתוך ידו אדעתא שיגיע אליה וכבר הגיע אליה, אלא דבדרך נס היתה ההצלה, איך אשר לא תעלה לה מורא ופחד להתקרב אצלו עי"ד כי קרוב הוא לנ"ד."

וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק למהר"י וואליד זלה"ה ח"א (סי' קלה דף קל"ו ע"ב) אודות בעל שהכה את אשתו מכות נמרצות וניסה לפגוע בחייה ולא עלתה בידו, שאחר שהביא את דברי הרב משפט צדק, כתב וזה תורף דבריו:

"ואף לסברת הפוס' שאין כופין לגרש במכה את אשתו, כאן מודים דרבנן כיון שהבעל היה אומר לה שיהרגנה או יעשה לה מום כדי שלא תהיה ראויה לאיש, והוציא מחשבתו הרעה לפועל, ועשה את אשר זמם במכת מות, וגם העיז פניו ואמר לעדים שעשה כן כדי להורגה אלא שלא עלה בידו והוא מצטער על כך, ודאי דבכה"ג כו"ע מודו שיש לכפותו לגרש."

זאת ועוד שבנידו"ד שהבעל חולה ב[מחלת נפש], הרי יש חשש ממשי לסכנת חיי הסובבים אותו, וכמו שכתב הציץ אליעזר ח"ו (סי' מב, קונ' אורחות המשפטים פ"א) אודות חולה [...], וז"ל:

"אבל לכגון נידוננו שהשאלה היא לענין עתים חלים ועתים שוטה. - אם כי לא בזמנים קבועים וגם לא במקרים תכופים, - וסוג המחלה נקבעה למסוכנת אשר בעת שתוקפת אותו עלול לסכן כל הנמצאים במחיצתו בניגוד לחולה הנכפה שנחלקו דעות הרופאים אם היא מסוכנת ומסכנת ורופאי זמנינו בדעה שאינה מסכנת כדמובא בשו"ת חתם סופר חאה"ע ח"א סי' קט"ז ובפ"ת אה"ע סי' ע"ז סק"ח ע"ש, וגם נקבעה למשלחה וחוזרת, בכל כגון דא נראה דיש לנו הרבה ללמוד מכל הנ"ל מתוך דימוי מילתא למילתא לכופו בעת חלימותו ולומר שבכגון זה שנשתנה לגריעותא גם המפקפקים גבי נכפה יודו מיהת שבכגון זה שפיר יש לחייבו ולכופו בעת חלימותו לנתינת ג"פ לאשתו באופן שאין פלוגתא בזה."

וכבר כתב בשו"ת שער אשר (קובו, ח"א סי' מ"ה ד"ה באופן) דהיכא דאיכא חשש סכנה לא חיישינן למיעוט פוסקים המחמירין בכפיית הגט. ע"ש.

העולה מן האמור הוא שלכ"ע כאשר יש לביה"ד חשש ממשי שהבעל מסכן את חיי האשה, שכופין אותו לגרש. ובנ"ד שהבעל חולה [...], והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותו כלפי האשה, מטבע הדברים יש מקום לחשוש לכך, ועל כן יש לצרף שיקול זה ולהורות כי כופין אותו לגרש.

ו. בעל המכה אשתו
ובר מן דין כבר נודע מה שכתבו הפוסקים בדין בעל המכה את אשתו אם כופין אותו לגרשה, והכרעת מרן בב"י אה"ע (סי' קנ"ד) היא שאין כופין לגרשה. אולם, בתשובת הרשב"ץ ח"ב (סי' ח') מבואר דכייפינן בעל המכה את אשתו לגרשה בעל כורחו, ובאו הפוסקים ואמרו שמרן זלה"ה לא ראה את תשובת הרשב"ץ, ואילו היה רואה את דבריו היה חוזר בו ואומר שכופין את הבעל המכה את אשתו.

זה יצא ראשון הרב יד אהרן (אה"ע סי' קנד אות כב) שכתב אילו מרן זלה"ה היה רואה את דברי הרשב"ץ היה חוזר בו. והביאו הראש"ל מהרד"ח חזן זלה"ה בספרו ישרי לב (אה"ע מע' ה אות ד דף לה.), וכן מהר"ד פיפאנו זלה"ה בשו"ת נושא האפוד (סי' לב), ומהר"י וואליד זלה"ה בשו"ת ויאמר יצחק ח"א (חאה"ע סי' קלה) ועוד פוסקים.

ובנידו"ד, לפי דברי האשה הבעל היה מכה אותה מכות נמרצות ומתעלל בה, ואין מציל מידו, וזו היא סיבה נוספת לומר שיש לכפות את הבעל לגרשה.

ואמנם בנ"ד הבעל מכחיש את האלימות ואת האיומים ברצח, אך הודו הוא ובני משפחתו שהוא חולה [במחלת נפש], ושהתנהגותו הושפעה ממחלתו, ועל כן יש מקום לחשוש לדבריה של האשה ולצרף זאת כשיקול לחיוב הבעל בגט.

ז. נקודות נוספות
לאחר שביארנו מפי פוסקים טעם הכפיה בנדון זה, יש לברר כמה נקודות נוספות במקרה זה.
א. מאחר ובית הדין פסק שיש לכפות את הבעל לגט, אולם בית הדין בעצמו ניסה בדיונים ארוכים מאד להגיע להסכמות ולא הצליח [וזאת למרות שהיה נראה בחלק מהדיונים שיש הסכמות והצדדים נשלחו להכין הסכם גירושין על פי הסכמות הללו, אולם כל פעם התפוצץ המו"מ בטענות שונות], יש לדון האם כשבית הדין פוסק שיש לכפות את הבעל בגט אין לנהל עמו שום מו"מ אלא רק בדרכי הכפיה. שהרי אם ננהל עמו מו"מ יש לפרש שהוא עקרונית מוכן לתת גט אלא שיש לו תנאים, וממילא כאשר האשה לא מסכימה לקבל את תנאיו הרי שהיא זו שמעגנת את עצמה ויש לבטל את הכפיה.

או נאמר שאין כן הדברים, אלא גם כשיש פסק דין לכפיה, יש לנסות לפעול בשני מסלולים: האחד, עיקר הדין, כלומר להמשיך עם כללי הכפיה שהם הרחקות ר"ת, מאסר וכו' עד שהבעל הסורר ייתן גט לאשתו, ויחד עם זאת יש לנסות להגיע להסכמות דרך בני המשפחה או עסקנים שיכולים להביא את הצדדים להסכמות, ואין מסלול אחד נוגע בחבירו, אלא איזה שיקדם יביא את התוצאה המיוחלת – גט לאשה המעוגנת במשך שנים.

ב. יש לברר את מהלך בית הדין לפסוק להכניס למאסר את העד, שהוא למעשה אח של המעגן, האם שפיר עביד.

ג. יש לדון הגם שהותר לנו על פי חז"ל לכפות במקרים מסוימים את הבעל לנתינת גט, האם שרי גם לכפות גט שליחות, או נאמר שרק שכופין אותו ישירות שיתן מידו לידה שרי, אולם אין בכח בית דין לכפות את הבעל ליתן גט שליחות.

ד. יש לדון מאחר ובאו עדים לפני המסירה ורצו לומר שהבעל עשה התרת נדרים ועשה תנאי בגט, אע"פ שלפני המסירה לא שמעו את דברי העדים, אולם עצם זה שבאו לפני הראב"ד ולפני הדיין ואמרו שרוצים לדבר בענין גט זה, והדיינים לא שמעו אותם רק לאחר מסירת הגט ונתברר שעשה תנאי, האם זה פוסל את הגט או לא.

כעת נפנה לבירור נקודות נוספות אלו.

ענף ב' – עשית תנאי בכופין לגרש
א. שיטת המהרשד"ם
במקרה שהבעל טוען שהאשה גזלה אותו בזה שמחזקת ממון או חפצים שלו בדרך גניבה, או משום פסיקה שלא כדין תורה בערכאה אחרת, ודאי שרשאי הבעל לעכב את הגירושין עד לאחר שתחזיר לו או לאחר בירור בבית דין. כ"כ בשו"ת מהרי"ק (שורש קב) בשו"ת שיבת ציון (סי' צו) ובשו"ת מהרש"ם (חלק ה סי' ס) ובשו"ת אגרות משה (אה"ע סי' קיא).

אולם כאשר אין תביעה ממונית נגד האשה אלא מבקש הוא תנאים אחרים, כגון הסדרי שהות או התחייבויות שונות מהאשה, האם בזה רשאי לעכב את הגט או לא?

ידועה שיטת מהרשד"ם (שו"ת אה"ע סי' מא), שהיא אבן פינה לענין זה. שם נשאל לגבי שומרת יבם נערה שנפלה לפני יבם שהוא גדול בשנים והיא מאורסת לבן גילה ואינה רוצה להתייבם ליבם משום שהיא ילדה ורוצה להנשא לבחור הדומה לה, והיבם מוכן לחלוץ לה בתנאי שלא תנשא לדודה אחי אביה. עיי"ש במהרשד"ם שהאריך בתשובתו, ובסו"ד (ד"ה אחר) כתב שם, וז"ל:

"ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו שאותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו שכופין מוכה שחין וכו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין התנאי, מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון אחד, נ"ל להעתיקו הנה, כי נראה לע"ד מסכים לדברי וכו', וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אע"פ שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי זה, שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע, אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה, עכ"ל, ראיתי וישמח לבי, שהרי כל המעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כוונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת זה, והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע מלהתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים, אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי, מרבה ממזרים לדידן דקיימ"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי, וה"ה והוא הטעם לדידן דקיימ"ל דאין כופין לחלוץ, דלא כפינן ליה אם ירצה לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פ', וא"כ הנראה לע"ד שאין ראוי לכופו, אפי' להתרחק ממנו כנז"ל אם ירצה לחלוץ ע"ד הנז'. בוחן לבבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, אין בהם נפתל ועקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה."

מקור דבריו כמו שהביא מספר חזה התנופה, ועל כן יש להקדים בתחילה את דברי ספר חזה התנופה המובאים בב"י (אה"ע סי' קמג) ומתוכם נלמד את הגדר האמיתי בנידון. וז"ל הב"י שם (אה"ע סי' קמג עמ' ד"ש – הוצ' מכון ירושלים – תשנ"ט):

"מצאתי בס"ה דינים שכתבם בסוף ספר חזה התנופה, אע"פ שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים למפרע, ואם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה."

וכך פסק מרן בשו"ע (אה"ע סי' קמג סעי' כא) כלשון הזה.

ב. שיטות רבותינו האחרונים בדברי המהרשד"ם
הבאר היטב (אה"ע סי' קנד ס"ק א) והכנה"ג (שם הגה"ט ס"ק א) כתבו, וז"ל:

"אלו שכופין אותו להוציא וליתן כתובה וכו', נ"ב, והיינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין, רשד"ם חא"ה סוף סי' מ"א."

וע"ע מ"ש מהריק"ש בספרו ערך לחם (סי' קמג סעי' כא) על מש"כ מרן (שם),
"ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה", וז"ל: "משמע דהא אי רצה לגרש בתנאי כשר אין כופין לגרש בלא תנאי". והוסיף שם דהרשב"א חולק, וז"ל:

"ועיין לעיל דין י"ו, ונ"ל דלא שבקינן מאי דקאמר הרשב"א בהדיא משום דיוקא, דאפשר דלרווחא דמילתא קאמר, א"נ כך היה המעשה שהשיב עליו ולא תידוק מיניה, ועיין סי' קנ"ד."

וכתב עוד בערך לחם (סי' קנד סעי' ב), וז"ל:

"רצה להטיל תנאי בגט אין שומעין לו כלל ורשד"ם חילק בתנאים סי' מא, ולראשונים ז"ל שומעין."

וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' ס' [עמ' סו ע"ב ט"א]).

מבואר מדבריו דהרשב"א חולק על דברי הרשד"ם, ומי שכופין אותו אינו רשאי להתנות שום תנאי.

הדבר צריך בירור, דהא דברי הרשב"א הובאו בב"י (אה"ע סי' קמג בהג' בדק הבית [עמ' שג – הוצ' מכון ירושלים]), וז"ל:

"כתב הרשב"א בתשובה, כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין, אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני."

ומסתימת דברי הרשב"א משמע שאינו רשאי להתנות שום תנאי, וזה סותר דברי המהרשד"ם. אולם אם כן הדברים, מדוע הב"י – שהביא בעצמו בסי' קמג את דברי החזה התנופה ופסקו להלכה, והביא גם את דברי הרשב"א – לא ציין שחולקים בדבר? ומשמע שהב"י הבין שאין מחלוקת ביניהם, והדבר צריך בירור.

זאת ועוד, מדברי המל"מ (פ"ח מהל' גירושין הי"א) משמע דלא פליגי, דהביא את דברי חזה התנופה, ולאחר מכן מיד הביא דברי הרשב"א דלעיל, ולא ציין דפליגי.

ובפסקי דין רבים הובאו שיטות הראשונים החולקים על מהרשד"ם.

כתב בשו"ת הרשב"ש (סי' רח [עמ' קנג ט"ב – מכון ירושלים]), וז"ל:

"וכל זה הוא להלכה, אבל לענין הנדון כבר כתבתי שהגט אינו גט. מכל מקום הכריחוהו לכתוב גט אחר ולא יטיל בו שום תנאי, לפי שמן הדין אפילו לא כתב לה גט הראשון אין לו להתנות עליה, לפי שהוא בעצמו שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא שהוא אומר שקנא לה ונסתרה, אם כן אסורה היא עליו וחייב לגרשה, וכל שחייב לגרשה אינו [יכול] להתנות עליה אפילו ברצונה, שאם כן מה הועילו חכמים ז"ל בתקנתם לא יתקיים התנאי ויתבטלו הגירושין."

וע"ע מש"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"ד טור א סי' ו [עמ' ו ט"א – מכון ירושלים]), וז"ל:

"ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכר, אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי אלא ברצונה, דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין."

מוכח מדברי הרשב"ש כל שמחוייב לגרש אינו רשאי להתנות כלל, כמאמרו "יקוב הדין את ההר", וכך פירשו בהרבה פסקי דין הרבניים: פסק ע"ח, ופסק פ"ד במאגר המקוון, שורת הדין (חט"ז עמ' קנה), משכיל לדוד (ח"ב סי' כב), ועוד בהרבה פס"ד.

ובשו"ת בצלאל אשכנזי (סי' ו) ובשו"ת מהרש"ך (סי' כח [עמ' צח ט"ב – הוצאת זכרון אברהם]) הביאו את תשובת הרשב"א (ח"ד סי' רנו), ז"ל:

"כל שהוא חיוב להוציאה אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה, וכל מי שגרש כן כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור בלי תנאי."

ג. ביאורים בשיטת מהרשד"ם
בביאור דברי המהרשד"ם נחלקו גדולי הדיינים במהלך הדורות, ונראה בס"ד להביא את הביאורים השונים שנאמרו בו. נציין שלכאורה בדברי מהרשד"ם עצמו יש מעין סתירה, שכתב מראש שתנאי שלא תלך לבית אביה, ש"שכמעט נמנע מלהתקיים" אינו יכול להטיל, אך שלא תינשא לדודה שהוא "נקל לקיים" יכול להתנות. הרי שהשאיר כר נרחב באמצע, תנאי אפשרי אך אינו נקל, אי ריש דבריו דוקא או סוף דבריו דוקא. ונראה שהפוסקים תפסו דעות שונות בזה, איפה הגבול, אי נוטה לצד תנאי שביכולת האשה לקיים, אף אם כרוך בוויתור או קושי מסויים, או נוטה לצד תנאי ש"נקל לקיים".

1. בפד"ר (ח"ה עמ' 79 לרה"ג: נסים, אלישיב, זולטי זצ"ל) דנו במקרה שהאיש ברח לפרס והתנה את הגט בכך שהאשה תוותר על כל זכויותיה הממוניות. האשה כתבה כתב ויתור על כל זכויותיה מהאיש, ולפני כן מסרה שטר מודעה בפני עדים שאינה מותרת על זכויותיה וכל מה שכתבה הוא באונס גמור והפקידה את השטר בבית דין וצירפה אישור חתום ע"י עדים שהם יודעים על האונס והאשה חתמה מתוך לחץ. וכתבו:

"ומכיון שבידי הבעל להתנות את נתינת הגט בסכום כסף שהוא רוצה לקבל עבורו, א"כ לכאורה הכסף שקיבל זכה בהם מן הדין. ואין בידה להוציא ממנו. אך א"כ צריך ביאור הסוגיא ביבמות דף קו גם אם לא נתנה לו הכסף ורק הבטיחה לו לתת למה יכולה לומר לו משטה אני בך. וע"כ צ"ל דאין לבעל שום זכות לדרוש כסף עבור נתינת הגט. ומן הדין עליו לפטור אותה בלי כל תשלום, ורק מתוך חומר הכפיה אמרינן שאין בית הדין כופין אותו אם בידי האשה לקיים תנאו, תדע שהרי מסיק הרשד"ם "הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים לדידין דקי"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי", ולכן נ"פ דאם מסרה מודעא על ויתורה יכולה לטעון משטה אני בך עבדה ליה. וזכאית לגבות ממנו את החוב. וע' שו"ת אור גדול סי' י"ז ובהגהה שם.

אולם במקרה דנן אמנם לפי טענות האשה שהבעל עזב אותה והלך לארץ אחרת והיא היתה מוכנה להמשיך לחיות אתו, והוא אשר שלח לה את הגט האזרחי בניגוד לרצונה, הרי לפי דבריה חייב היה בעל לגרש אותה, אבל אין בפנינו פסק דין מבית דין ע"ז שכנים דבריה ושהבעל היה חייב לגרשה מן הדין והיו כופין אותו לפטור אותה בגט. לכן אין האשה יכולה לגבות את החוב מן המשיב כל עוד וכבוד בית הדין האזורי לא יחליט בדבר חיובו של המשיב במתן גט, אם היה מן הכופין להוציא."

ומסקנתם שם בסעיף ג':

"ג. לקבוע מה היה דינו של המשיב אם היה מן הכופין להוציא."

הרי שמפורש בפסק שאם נפסק עליו שחייב לתת גט וכופין אותו, שאינו רשאי להתנות לוותר על חוב מזונות או על כתובתה.

וטעם הדבר, כמו שכתבו בפד"ר (שם), שיש הבדל מהותי בין מקח וממכר לגט, שבמקח וממכר התשלום הממוני הוא תמורת החפץ ממש, ולכן אם חסר אפי' דינר המכר בטל, משא"כ בגט התשלום שמקבל הבעל אינו מפני שזה שווי הגט אלא שזה תנאי בתנאי הגירושין, וכמו שהגדיר בספר בינת אדם (שער נה סי' לב):

"שאלה באחד שנתן גט ע"י שליח וקודם נתינת הגט נתפשר שיתנו לו חפצים ידועים וכן עשו והשלישו החפצים ולאחר נתינת הגט בלקחו החפצים ראה שרימו אותו בחפץ אחד [...] כשמגרש אדם אשתו אין מן הסברא כלל שיגרש אותה בשביל שנותנים לו ממון, ומי ראה כזאת, אלא שבודאי בלא"ה היה מן ההכרח לגרשה יהיה מאיזה טעם שיהיה, רק מה שיוכל להוציא ממון עושה כל התחבולות שיוכל לומר שאינו רוצה לגרש, אבל אנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרש ולכן כיון שהוא מגרש אף אם יגלה דעתו ואומדנא שבשביל זה הוא מגרש כיון שנותן גט ע"כ גומר ומגרש בלא שום פקפוק..."

וגם אם נאמר שגט דינו כמקח וממכר והתשלום שהתחייבה האשה לשלם זה עבור הגט עצמו, וכמו בקידושין שאם נתקדשה לו במנה וחסר דינר אין הקידושין חלים ה"ה גם בגט, ועיין בס' עין יצחק (אה"ע סי' מ) שכך סובר, מ"מ כתבו בפד"ר (שם):

"אך גם לדעת הגאון בעין יצחק, אם הבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא מכיון שהוא מחוייב עפ"י דין לגרשה, אין זה מיקרי מחיר הגט שהרי הוא מחוייב לגרשה בחנם."

הראת לדעת שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל היכא שיש פסק דין של כפיה הרי אינו רשאי להתנות, ואפי' אם התנה כן והאשה כתבה מודעה כדין שהוויתור הוא באונס, רשאית לתבוע את כל חובותיו כלפיה. ולפי"ז אפשר לומר שמה שכתב בקובץ תשובות שנביא להלן, הוא מפני שעדיין לא פסקו שמחוייב בגט ושיש לכפות לתת גט, לכך כתב שיש לחוש לדברי המהרשד"ם.

וראה מש"כ בשו"ת אור גדול (סי' מז עמ' 254), וז"ל:

"אמנם בניד"ד נראה פשוט דליכא שום אומדנא דדוקא אדעתא דהכי גירש, משום שהם היו מחויבים עפ"י דין לגרשה, וא"כ איך נימא אומדנא דלולא זה ודאי לא היה מגרש, כיון דהיו מחוייבים עפ"י דין אף לולא זה [...] ועוד היה נראה דאף עפ"י דין היו יכולים להוציא מידו החפצים לאחר הגט, דהנה עפ"י הדין הוא גט המעושה כדין וכופין אותו להוציא וליתן כתובה, וא"כ אף שמחלה לו הכתובה עכ"ז מחילתה הוא עפ"י אונס בכדי שיגרשה, וא"כ מחילתה הויא כתליוה ויהיב דאף בלא מודעה המחילה בטילה, וא"כ לאחר הגירושין אם היתה תובעתו לתת לה הכתובה היה חייב מדינא לתת לה דמחילתה אינו כלום."

וראה שם שהוסיף שאפילו אם נתנה לו – רשאית לתבוע חזרה, וראה בהערה שם מה שהקשה מחליצה, ומה שחילק בין חליצה לגט. מ"מ מוכח שכל שהוא מהכופין, אין לו להתנות שום תנאי.

וראיתי בכמה פסקי דין שהביאו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל מש"כ בקובץ תשובות (ח"א סי' קפא) ע"ד השאלה בזוג שנפרדו זמ"ז בגירושין אזרחיים וזה חמש שנים שהאשה הגישה תביעת גירושין לבית הדין [כולל ממונות] והבעל לא מופיע, האם ביה"ד רשאי לדונו שלא בפניו ולקבל עדים שלא בפניו ולהוציא פס"ד של כפיה, אם יתברר שהוא ראוי לכך. ובסוף התשובה כתב הגריש"א זצ"ל שהשואל כתב במכתבו שהבעל היה מוכן לתת גט אלא שדרישותיו היו מוגזמות בעיני הדיינים, וע"ז מביא הגריש"א את דברי מהרשד"ם שאפי' אלו שכופין זה בלא רוצה כלל, אבל ברוצה להטיל איזה תנאי בזה לא כופין לגרש בלי תנאי, "ומי שיכוף בד"ז כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה – והכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים – דע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני" עכ"ל. ורצו ללמוד מכאן שאין לכפות בשום מצב אם הבעל אומר שהוא רוצה להתגרש, אבל לפי התנאים שלו.

ויש להעיר דדבריהם צ"ע היכא שהוא מן הכופין לגרש, שאינו רשאי לעשות שום תנאי ואפי' שקל לקיים אולם אם הבעל עבר ועשה תנאי שנקל לקיימו אין כופין מחמת חומרת אשת איש. ואולי זה גופא כוונת הגריש"א זצ"ל, דשם איירי לפני פס"ד לכפיה ורצה להעיר להם שישקלו היטב בדבר איזה סוג תנאי הוא, שהרי בשאלה לא פירטו מה התנאים שרצה הבעל ובית הדין טענו שזה מוגזם, אלא ודאי שרצה להעיר להם שיבדקו היטב שאכן כן הדבר שלא יבואו לחשש כפיה. ואחר מכן מצאתי שכך העיר בספר משובח ומפואר (עמ' 66).

וכביאור זה בדברי הגרי"ש אלישיב כן נראה שנקט הגר"י גולדברג בספרו אלו שכופין להוציא (פ"א הע' 29). וע"ע במש"כ בהערת העורך בספר כנס הדיינים תשע"ח (עמ' 175) הסבר אחר, דאיירי שהאשה כבר שילמה כסף לבעל, והשאלה היא האם יכולה להוציא ממנו, אך אינו נראה כן, אלא מדובר בוויתור על מזונות, ודו"ק.

2. בשורת הדין (ח"י עמ' קצב, לרה"ג: ח. איזרר, מ. טופיק, ש. בן שמעון) פירשו בדברי הרשד"ם כדלהלן:

"לכן בתנאים של "שב ואל תעשה" שקיומם דורש התנהגות יום יומית עקבית לפי התנאי, יש סבירות מאד גבוהה שאפילו אשה שומרת מצוות תכשל בהם, ולו בחדרי חדרים. ראשית משום שהתנאי עצמו אינו בגדר אסור או מצוה. שנית משום שהאשה תתקומם בנפשה שבעלה השנוא עליה בלאו הכי קושר אותה גם אחרי הגט לאופני התנהגות שונים. המגבלות שהיא נדרשת לעמוד בהן הן מיוחדות רק לה ולא לכל הנשים. במציאות של ימינו יש חשש שרוב הנשים יתקוממו בתוכן פנימה נגד ההגבלות גם אם השלימו עמן באופן פורמלי.

בתנאים של "קום ועשה" שקיומן נעשה ע"י פעולה חד פעמית, קל יותר לכל אשה לגייס את כוחותיה פעם אחת, אפילו אם זה נעשה בהתרסה ובשנאה, ולכן יש מקום לקבל תנאי זה.

בתנאים של דרישות כספיות, כתבנו בגוף הפס"ד שכל דרישה כספית שהאשה אינה חייבת בה מפחיתה את הכסף שהיא מקבלת מכתובתה, ולכן אין לבעל המחויב בגט זכות לגרום ע"י תנאיו לפחות מכתובתה. במקרים שהדרישה הכספית אינה מפחיתה מערך הכתובה המגיע לאשה (כגון שאין לאשה זכות כתובה מאיזו סיבה שתהיה), אזי יש להבחין בין דרישה כספית מתמשכת, שיש לדמותה לתנאי מתמשך של "שב ואל תעשה". לבין דרישה חד פעמית. גם בדרישה חד פעמית יש פעמים שהדרישה כ"כ מקוממת שהאשה לא מסוגלת נפשית לקיימה, ואז ביה"ד לא יאשר את התנאי."

שיטתם היא שיש לחלק בין תנאי ב"שב ואל תעשה" שאין לקבל, ובין תנאי ב"קום ועשה" שיש לקבל. ובנוגע לתנאים של דרישות כספיות, כל דרישה כספית שהאשה אינה חייבת בה מפחיתה את הכסף שהיא מקבלת מכתובתה, ולכן אין לבעל המחויב בגט זכות לגרום ע"י תנאיו לפחות מכתובתה. במקרים שהדרישה הכספית אינה מפחיתה מערך הכתובה המגיע לאשה (כגון שאין לאשה זכות כתובה מאיזו סיבה שתהיה), אזי יש להבחין בין דרישה כספית מתמשכת, שיש לדמותה לתנאי מתמשך של "שב ואל תעשה", לבין דרישה חד פעמית. וגם בדרישה חד פעמית יש פעמים שהדרישה כ"כ מקוממת שהאשה לא מסוגלת נפשית לקיימה, ואז ביה"ד לא יאשר את התנאי.

3. בספר דברי משפט (ח"ב עמוד קנה) מהגאון הגר"נ פרובר שליט"א בנושא "בעל המחויב לתת גט האם יכול לעכבו בתביעה כספית", וכן בספר כנס הדיינים (שנת תשס"ח עמ' 119) ובפד"ר (חכ"א עמוד 180), דן במקרה שהאשה נגשה לבית המשפט וקיבלה שם פס"ד למזונות המזכה אותה בממון רב שמגיע לדברי הבעל בסך 750,000 ₪, וטוען הבעל שיש להחזירם לו, כיון שניתנו לה שלא כדין, ועל כן אין לחייבו בגט. וז"ל:

"שהרי כל אלו הכופין שבסוף המדיר אין כל אשמה תלויה בבעל, ואין הוא אשם שנהיה בעל פוליפוס או מוכה שחין, וכמו"כ הרי האשה לא מעונינת בו כלל, וסבר המהרשד"ם שכל סיבת החיוב במקרים אלו נובע מעיגון האשה, ולא מחמת חיובי בעל לאשה [שהרי אין היא מעונינת בו ולא רובצת עליו אשמה], ולכן סבר המהרשד"ם אם כל חיוב הגט נובע מתביעת האשה שאין רצונה להיות עגונה, אם כן במקום שיש ביכולתה לקיים בנקל את תביעתו של הבעל, לא נחשבת האשה כעגונה, היות וביכולתה לפתור את עגינותה ע"י שתעשה את בקשת הבעל."

כלומר שאם הבעל איננו אשם בסיבה שמחמתה כופין אותו לגרש, וכגון שנעשה בעל מום שהסיבה שכופין אותו היא כדי שלא לעגן את האשה, א"כ במקום שיש ביכולתה לקיים בנקל את תביעתו של הבעל אין היא נחשבת לעגונה, ובמקום שאין זה בנקל אין להתיר לבעל להטיל תנאי בגט. אבל במקום שהבעל אשם בסיבה שמחמתה כופין אותו לגרש, אין להתיר לו להטיל תנאי בכל גוונא.

4. בערעור על פסק דין הנ"ל בבית הדין הגדול בהרכב מורחב (הרה"ג: בקשי דורון, טופיק, גולדברג, בן שמעון, שרמן - מתוך המאגר המקוון פס"ד עח) הרשל"צ הרב בקשי דורון זצ"ל סבר:

"מי שחייב ליתן גט יש לו ליתן גט, גם אם יש לו תביעות כספיות, ואין להנציח העגינות בגין דרישותיו, על כן יש לקבל הערעור ולדון להחזיר חיוב הגט, ואח"כ לידון בשאלות הנלוות."

5. שיטת הרב שרמן שליט"א (שם) כל היכא שהאשה אינה יכולה לבצע את התנאי אין לקבלו, וז"ל:

"שגם בחיוב שכבר חל על האשה ע"פ דין אם אין היא יכולה לקיימו בפועל לא מתקבל התנאי שמעלה הבעל, ש[לא] יתן את הגט שהוא חייב ליתן לאשתו כל עוד שלא מקיימת אותו, ק"ו שתנאי נוסף שמעלה הבעל, שבזה דיבר המהרשד"ם שאין לקבלו כאשר אין התנאי ניתן לביצוע ע"י האשה וממילא אין לראות באשה כמעגנת עצמה אלא שהבעל הוא שמעגנה שאינו נותן לה גט שחויב בו."

היוצא מדבריו שאם היה מדובר במהלך הדיונים בבית המשפט לפני פסק דין שלהם ולפני גביה, ששם האשה יכולה לבטל את הדיונים בבית המשפט ולחזור לבית הדין, אכן אין לחייב את הבעל בגט עד שתחזור לבית דין.

6. שיטת הגר"צ אלגרבלי בפס"ד (תיק 3222-25-1) ושנה דבריו בפס"ד (תיק מס' 880581/9) שדוקא בנידונו של המהרשד"ם שאין הפסד ברור ליבמה, כי הנישואין עם הדוד לא היו מעשיים ויתכן שאפי' אם היו מעשיים לא היו מתממשים, משו"ה יכול הבעל להטיל תנאי בגט, אולם בכל אופן שיש לאשה הפסד ודאי מהתנאי בין אם מדובר בהפסד ממוני או כל הפסד אחר, שוב אין להתיר לבעל להטיל תנאי בגט.

7. דעת הגר"ר גלב בפס"ד (תיק מס' 1061137/1) שזכותו של הבעל להתנות עם מתן הגט, וכדי שתנאו יחול צריכים להתקיים ב' עקרונות: א. תנאי שבא לשנות תוצאה כלשהי הנגזרת אך ורק מחלות הגט שניתן על ידי הבעל, ולא מדובר בתנאי שרירותי חיצוני או ממוני שאיננו קשור לחלות הגט. ב. תנאי שהאשה תוכל לקיימו בנקל וכנראה גם מיידי, אחרת שוב התנאי נהפך ללא לגיטמי כי הוא יבטל את עצם הפסק של חיוב הגט, ויסכן את חלות הגט במקרה של אי קיום התנאי.

וע"ע להגר"ש דיכובסקי בשו"ת לב שומע (ח"א סי' י' עמ' קפו, קצד-קצו) שכתב כיו"ב.

8. בשו"ת עטרת דבורה להגר"א לביא (ח"ב סי' צא) כתב שישנם שני עקרונות בסיסיים בגדר התנאי שיכול הבעל להתנות בגט על אף היותו חייב בגט, והם: א. שהתנאי לא יעסוק כלל בהוצאת ממון. ב. שיהיה התנאי שייך לקיימו בבת אחת ובביצוע מיידי.

10. בס' שורת הדין (חט"ו עמ' שס"ח והלאה) כתב הגר"א ינאי שליט"א שבזוג האסורים זה על זה או שזו סכנה להם לחיות יחד כגון מוכה שחין, אין להתיר לבעל להטיל תנאים בגט, אולם בכה"ג שכופין לגרש משום טענה כגון בעלי מומין שזו זכותה של האשה להתגרש, אם הבעל רוצה למנוע ממנו הפסד ונזק שיווצר מחמת הגירושין כגון בנידון המהרשד"ם שהוא רוצה להציל את דודתו שלא יגרש אותה בעלה וישא את זו שהיא צעירה ממנה, שזהו נזק ישיר שיבוא מחמת החליצה – יכול הבעל להטיל תנאי בגט, אולם דרישות כספיות או שאר טענות שאינם באות למנוע נזק ישיר הבא מן הגירושין, אין להתיר לבעל להטיל תנאי בגט.

11. הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א בקונטרס תקנת עגונות, האריך מאד בביאור דברי המהרשד"ם. לדבריו, הבסיס להבנת המהרשד"ם בנוי משלשה יסודות בדין כפיה לגט.

היסוד הראשון הוא שדין כפיה לגט הבא מחמת טענות האשה (ולא מחמת איסורי נישואין וכדו'), תקנו חז"ל כדי להציל את האשה מעגינותה. היסוד השני הוא, דהגדרת "מקום עיגון" הוא לאו דוקא במקרה שיש חשש שהאשה תשאר עגונה כל ימיה, אלא אף עיגון לזמן נחשב לעיגון. והיסוד השלישי הוא, שכל תקנת חז"ל בדין כפיה בגט נתקנה אך ורק כשהבעל אינו רוצה לגרש, אך אם מצהיר שרוצה לגרש אלא שמתנה תנאי שנקל לקיימו, לא תקנו חז"ל דין כפיה לדברי מהרשד"ם.

בהגדרת היסוד השלישי שבתנאי שקשה לקיימו מחייבים גט בכפיה, כתב הגר"י גולדברג שכל ויתור משמעותי של האשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית או ממונית הוי בכלל תנאי שקשה לקיימו.

מאידך, דוגמא לתנאי שקל לקיימו ניתן להבין מתוך נידונו של המהרשד"ם, שם עסק כשהיבמה כבר מאורסת והיא צעירה והצהירה שרוצה לינשא לבין גילה, והחשש מהדוד שהוא זקן ויש לו אשה שמא יגרש את אשתו ולאחר מכן יפתה את היבמה, ולכן החולץ רוצה להתנות את החליצה בכך שלא תינשא לדוד הזקן. במקרה זה מגדיר הרשד"ם שהוא תנאי קל. הטעם בזה פשוט, שגם אם לא היתה מאורסת לבחור הרי ברגע שהוא חולץ לה היא מותרת לכולי עלמא, והחשש שמא תרצה לינשא לדוד זקן בא בימים הוא חשש רחוק, ורק כדי להרגיע את היבם מבקש הוא שתקבל את התנאי, זה חשיב לתנאי שקל לקיימו. וה"ה לגט, שמי שיכוף בתנאי כזה הרי שהגט בטל ובניה ממזרים.

וע"ש עוד בדברי הגר"י גולדברג במה שהאריך לבסס את דבריו, ולבאר שאין מדברי הרשב"א ראיה נגד דברי המהרשד"ם.

לסיכום: נמצא שישנם כשמונה ביאורים בדברי המהרשד"ם אימתי הבעל שכופין אותו לגרש יכול להתנות תנאי בגירושין, ואימתי אינו יכול. ולחומר גט מעושה, הרי שבשביל לכפות את הבעל לתת גט ולא להתייחס לבקשתו להתנות תנאי, בעינן שיהיה הדין כן לכל הביאורים בדברי המהרשד"ם, דבאיסור אשת איש עסקינן.

ד. תנאים פרטניים האם חשיב "תנאי שנקל לקיימו"
לאחר שהבאנו לעיל את הביאורים השונים בדברי המהרשד"ם, נפנה לעיין במקרים שבהם דנו רבותינו האחרונים בשיטת המהרשד"ם, ונדון מינה לנידו"ד.

1. 1">כתובה
בשו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן פב) דן בבעל שהיה חייב ליתן גט לאשתו אך הוא התנה את מתן הגט בוויתור האישה על כתובתה "כנהוג במקומותינו...", ודן שם האם יכול הבעל להתנות כן או לא. לאחר שהביא את דברי המהרשד"ם הנ"ל וכן את דברי המהרש"ם (בתשובותיו חלק ה סימן ס), כתב שם להתיר לבעל להתנות תנאי זה מאחר והוא תנאי שנקל לקיימו, וז"ל שם:

"הרי מפורש מדברי מהרשד"ם ומהרש"ם כדברינו דהיכא דמרוצה לגרש אלא שרוצה להטיל תנאי בגירושין ובידה לקיים התנאי לא מקרי אינו רוצה ליתן גט ואי אפשר לכופו, ופשוט וברור דלמחול הכתובה שכתב לה ועל כל פנים תוספת כתובה הוא תנאי שיש בידה לקיים, ואילו היה מבקש ממנה ש"תתן" לו סך כסף כשיעור תוספת כתובה וכיוצא בזה, זה יתכן שהוא תנאי שאין בידה לקיים, שאם אין לה אז אין לה, אבל כיון שהתנאי הוא ש"תוותר" על התוספת כתובה שכתב לה, וזה בידה לקיים בנקל, אם כן בידו להתנות ואי אפשר לכופו. ומהרשד"ם כתב ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה."

לדבריו של ה"משנה הלכות", נראה דלא רק שויתור על כתובה ותוספת כתובה הוא תנאי שיכולה לקיים, גם אפשרי שהיא תתן לו כסף אלא רק הצריך שיהיה בידה ליתן לו. דהמשנה הלכות לא חילק בין "קום ועשה" לבין "שב ואל תעשה" וכמו שכתבו בשורת הדין ח"י ,אלא חילק בין מקרה שיש באפשרותה לקיים את התנאי לבין מקרה שאין באפשרותה לקיים .

אולם דעת הגר"א שינדלר בפס"ד (תיק ‏962276/8) שוויתור על כתובה ותוספת כתובה הרי הוא בגדר תנאי שקשה לקיימו, והמהרשד"ם לא מיירי בכה"ג. וכ"כ הגר"י אליעזרוב בפס"ד (תיק מס' 3222/סא) ובס' שורת הדין חי"ב (עמ' שפ"א והלאה).

2. שינוי מקום מגורים
כתב בשו"ת עין יצחק (ספקטור, חאה"ע ח"ב סי' מ סעי' יט) שבעל שנתחייב לתת גט בכפיה ורוצה לתת בתנאי שהאשה לא תדור במקום מגורי אביה, דבכה"ג הרי זה תנאי שקשה לאשה לקיימו לפי שהוא כעין גלות, ואין להתיר לו להטיל תנאי בגט (ואם כי אין כאן גדר ברור, מ"מ יש ללמוד מדוגמא זו למק"א). וז"ל:

"ואף לדברי המהרשד"ם סי' מ"א שכתב בכל מה דאמרו דכופין לגרש דיכול לגרשה על תנאי שבידה ויכולה לקיים ע"ש. היינו בתנאי שביכולתה לקיים משא"כ בנ"ד שהטיל עליה שתטלטל את עצמה ממקום מולדתה ובית אביה ומגורה למקום אחר דזה הוי כמו גלות דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עליה ענין קשה כזה."

מבואר בדבריו כיון שזה מקום מולדתה, משמע בלאו הכי אם זה לא מקום מולדתה אלא דרה שם כי מצא חן בעיניה המקום חשיב כתנאי שנקל לקיים.

3. מזונות
דעת הגר"ע בר שלום בשו"ת הוראת שעה (סי' יז עמ' קיח) שבעל שמתנה את הגט בכך שהאשה תסכים שהוא ישלם מזונות עבור שלושה ילדים קטנים בסך של שבע מאות שקלים בלבד, הרי זה תנאי שא"א לקיימו כיון שזהו סכום נמוך. ומבואר בדבריו שאף שאין זה נוגע לכתובת האשה או נכסי צ"ב שלה וכיו"ב, אפ"ה הרי נחשב לתנאי שא"א לקיימו. וע"ע בדבריו (סי' כח, כט).

ה. מן הכלל אל הפרט
בנידון דידן היו כמה דיונים בפני כבוד האב"ד בין האשה וב"כ לב"כ האיש בניסיון להגיע להסכם כולל, אולם הצדדים לא הסכימו בסופו של דבר. עיקר טענת האיש היא שהדירה נרכשה בזמנו על ידי שני הצדדים ונרשמה בטאבו על שמם בחלקים שווים. לאחר מכן נמכרה הדירה ונרכשה דירה חדשה שנרשמה על שם האשה בלבד.

ב"כ האיש ביקש להחשיב את הדירה כרשומה בחלקים שווים, וזאת למרות שכעת הדירה רשומה רק על שם האשה, וטען שיש סיבה לכך, ומהחלק של האיש ישולם כל חיובו של מזונותיו כלפי אשתו וכלפי ילדיו כולל לשעבר מה שנפסק בהרכב קמא, ולעגן זאת בעיקול ובערבויות. לחלק מהמתווה האשה הסכימה ולחלקו לא הסכימה, וכך נמשך המו"מ במשך זמן רב ואפי' סוכמו עקרונות להסכם, אולם לטענת ב"כ האשה כל פעם ב"כ האיש הכניס להסכם סעיפים שלא מוסכמים וגורמים לאשה הפסדים.

מן זאת אנו לומדים לכל השיטות בפירוש המהרשד"ם במקרה זה מודה שאינו יכול להתנות, לא מבעיא לשיטות בכל נושא ממוני אינו יכול להתנות, אלא אפי' לשיטות שגם סכום כסף קטן, ואפי' לשיטת בעל משנת הלכות שגם ויתור על כתובה נחשב לתנאי שנקל לקיימו – הכא המבוקש לוויתור ממוני גבוה יותר של רישום על דירה ושל גובה סכום המזונות ועוד.

ענף ג – כפית הבעל ליתן גט באמצעות מעצר האב או האחים
א. יסוד דין כפיה בגיטין
איתא בגיטין (דף פח ע"ב):

"מתני'. גט מעושה בישראל כשר ובעובדי כוכבים פסול."

ובגמ' (שם):

"אמר ר"נ אמר שמואל גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל."

ופי' רש"י:

"פסול – להתירה לינשא. ופוסל – מן הכהונה משום ריח הגט."

ובכדי לבאר זאת עלינו להביא את דברי הגמ' בבא בתרא (דף מז ע"ב – מח ע"א):

"אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני, מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני [...] יקריב אותו מלמד שכופין אותו [...] ודילמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה. אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים. אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה. מותיב רב יהודה גט המועשה בישראל כשר בעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך, ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומגרש. הא איתמא עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר, ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מידי בעלה."

ומסיק:

"מודה שמואל היכא דיהב זוזי [...] תליהו וזבין – זביניה זביני", אך תליהו ויהיב לא הוי מתנה."

והקשו בתוס' (ד"ה אילימא) והרמב"ן (ד"ה גט) למאי דמסיק דרב הונא הוי זביניה היכא דיהיב זוזי, אולם אי לא יהיב זוזי חשיב כתליוהו ויהיב [כלומר מתנה] ולא מהני, א"כ אמאי בגט כדין כופין, הא אינו מקבל כלום בנתינת הגט וחשיב כתליהו ויהיב דלאו זביניה, ואמאי אמרי' בגיטין גט מעושה בישראל כדין כשר?

ותירצו בתוס' כיון שהוא מחוייב לגרש, ועל ידי שמגרש נפטר מחיובו – הרי זה כמו תליהו וזבין, דעצם זה שמרויח שנפטר מחיובו הרי זה כמו מכר שמקבל תמורה ולא מפסיד, ולכך מתרצה מחמת האונס.

הרמב"ן והרשב"א (ד"ה אלא) ביארו דשאר כסות ועונה לא חשיב ממון להחשיבו כתליוהו וזבין, אלא נתינת גט חשיב כתליוהו ויהיב שהדין הוא דלא הוי מתנה, וא"כ אמאי בגט מעושה כדין כשר? ומסקו שלא מדינו של רב הונא, אלא מהטעם שמצוה לשמוע דברי חכמים.

ובגמ' קידושין (דף נ ע"א) בסוגיא ד"דברים שבלב אינם דברים", פריך:

"וכן אתה מוצא בגיטי נשים ושחרורי עבדים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלביה לא ניחא ליה, אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, ודלמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים."

והקשה הרשב"א (ד"ה ודילמא) דגמ' הכא לא ס"ל כהא דבבא בתרא, דהא בבא בתרא מבואר דגט המעושה כשר מהטעם דאמר רב הונא תליוהו וזבין הוי זביני כיון שאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני, ואם כן אנו תולים שבאמת נתרצה, ממילא אין אפילו דברים שבלב. ואילו מדברי הגמ' בקידושין שרצתה להוכיח מגט המעושה שדברים שבלב אינם דברים, מבואר דסברת רב הונא לא שייכת בגט המעושה, שהרי לפי דברי רב הונא אין כאן אפי' דברים שבלב דלא ניחא ליה. ואין לומר שהגמ' בקידושין פליג על רב הונא דהא קיי"ל כרב הונא.

ותירץ, דודאי דהגמ' בקידושין נמי יכלה לדחות הקושיא מדברי רב הונא דלא הוי דברים שבלב כלל, אלא הגמ' הוסיפה עוד טעם שהיות ומצוה לשמוע דברי חכמים אין כאן דברים שבלב, כיון שגם טעם זה נכון הוא.

עוד תירץ, כיון שהגמ' הביאה דוגמא של קרבן, בזה לא שייך דינו של רב הונא, לכך תירצו תירוץ מתאים לשני המקרים. לביאור תירוצו עיין בביאור הגר"ח (הו"ד בשיעורי מרן רבי ברוך בער ב"ב סי' יז) ובאור שמח (גירושין פ"ג ה"כ ד"ה אחרי).

הרשב"ם בב"ב (מח ע"א ד"ה התם) פירש הטעם שגט מעושה כדין כשר, וז"ל:

"דהא לא מפסיד מידי, דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו, דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים, לא מפסיד כלום."

הר"ן בחידושיו לב"ב (מז ע"ב ד"ה אמר) פירש הטעם שגט מעושה כדין כשר, וז"ל:

"דבישראל כשר משום מצוה לשמוע דברי חכמים דהוה ליה כדמי, אבל בגוים דליתיה לההוא טעמא פסול מן הדין."

הרמב"ם (גירושין פ"ב ה"כ) פירש הטעם שגט המעושה כדין כשר, וז"ל:

"שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו."

וביאר הרב המגיד שזה פירוש הרמב"ם לנאמר בגמ' מצוה לשמוע דברי חכמים.

והקשו המשנה למלך (שם) ונתיבות המשפט (סי' רה ס"ק א) מדוע הוצרך הרמב"ם לטעם זה, הא קיי"ל דברים שבלב אינם דברים. וביארו דבגיטין יש דין מיוחד של ריצוי בלב, משא"כ במכר מספיק שיהא כוונה לעשיית המעשה, וכיון שקיבל כסף גמר ומקני. וע"ע בזכר יצחק (סי' כג) ובאור שמח (שם).

העולה מדברינו דמצינו בראשונים טעמים שונים לכך שגט מעושה כדין כשר:
א. תוס' – כיון שמצוה לשמוע לדברי חכמים הוי כמכר, וחשיב נמי כתליהו וזבין דזביניה זביני.
ב. רשב"ם – דכיון שהוא חייב לגרשה, מן הסתם יש ביניהם שנאה, ואף בלא גט אין האשה רוצה לעמוד עימו בחיי אישות, ולכן אין הבעל מפסיד כלום בזה שמגרשה. דבר זה דומה למכירה, שאין המוכר מפסיד מאומה אפילו שאינו רוצה למכור, כיון שמכל מקום מקבל תמורה ומסכים בלב שלם.
ג. חידושי הר"ן – שכיון שיש מצוה לשמוע בקול בי"ד, ושכר המצווה נחשב כדמים, ולכן גט המעושה כדין כשר.
ד. רמב"ם – כיון שרוצה להיות מישראל הכשרים הרוצים לקיים מצות חכמים, ורק יצרו הרע הוא המעכב לכך כופין אותו כדי לסלק את המפריע, ולכך אחר העישוי הגט כשר דהוי כישראל הכשרים.

מכל האמור עולה כי הואיל ביום ז' באדר ב' תשע"ט (14.3.2019) פסק בית הדין כי בנידון דידן יש לכפות את הבעל ליתן גט, לפיכך הגט יהיה כשר בכל דרכי הכפיה.

ב. כפיית קרובים האם נחשבת לכפייה
עם זאת כדי להגדיל תורה ולהאדיר, הואיל ובא נושא זה לידינו ראינו לנכון לבחון מה יהיה הדין במקרים אחרים, במצב שבית הדין לא פסק כפיה אלא הרחקות בעלמא, האם ניתן ללחוץ על הבעל לציית להחלטת בית הדין באמצעות מעצר של אחד מקרוביו, ללא כפיה בגופו של הבעל עצמו. האם הסכמת הבעל לסדר גט כדי לשחרר את אביו או את אחיו תחשב ככפיה, או כהסכמה מרצונו ללא כפיה.

ואכתי נשאר לנו לעיין בהאי מילתא, כיון שביום שבו ניתן הגט הראשון ע"י הבעל, הרי זה בא מחמת שאחיו של הבעל הובא לבית הדין לצורך מתן עדות בעניינו של הבעל, ובחקירתו הודה שהוא היה הגורם לכך שהבעל ברח לחו"ל, וזאת ע"י שנתן לו את הדרכון האישי שלו, והדיינים אמרו לאחיו של הבעל בזה"ל (פרוטוקול הדיון מתאריך 27.6.2019 שורות 165-172):

"אין מצב שהבעל יחזיק את אשתו, אנחנו רוצים שלגברת יהיה גט. אנחנו מוכנים לתת לך 10 דקות להרים טלפון לאבא להסביר את המצב. כרגע יכול להיות שאתה מסתבך כאן בצורה פלילית, תבהיר לו שהכול נסגר ומפה ממשיכים הלאה."

אחיו של הבעל ניסה ליצור קשר ללא הצלחה יתירה, ומחמת כן ניתנה החלטה להשאירו במעצר עד מיצוי האפשרות להשגת גט שליחות. לאחר מכן נשאר אחיו של הבעל בבית הדין וניסה ליצור קשר עם קרוביו בשנית ולהסביר להם את המצב, וכשקרובי הבעל הבינו שכלתה אליהם הרעה, מיהר הבעל אל בית הדין ב[...] ושלח לאשה גט. נמצא שהגט נשלח מחמת הכפייה שכפו את אחיו של הבעל, ויש לדון האם זה נחשב לכפייה או לאו.

ג. אונס שלא בגופו או ממונו
הנה הרשב"ץ בתשובה (סי' א עמ' ו בהוצאת מכון ירושלים) ביאר שכל אונס שלא נעשה בגופו ממש או בממונו ממש לא הוי אונס אי לא מסר מודעא, וז"ל:

"אבל נראה ברור, שמה שעיכבו האב מלצאת משם אינה כפייה לגבי בן. חדא, שאפילו היו חובטין לאב עד שיגרש בנו לא הוי עישוי, שאפילו היה בנו שרחמי האב על הבן לא מיקרי עישוי, וכל שכן דכפיית אביו שאינה עישוי לבן שאין רחמי הבן על האב, ומחתרת יוכיח."

וכתב עוד בהמשך התשובה (שם, עמ' יא):

"עוד יש אונס אחר, ולא מצינו לו דומה בגמרא, והוא שאנסו את אחרים כדין או שלא כדין בגוף או בממון, ואומרים להם בפירוש שאונס זה לא יסלקוהו עד שיגרש פלוני, אפילו אותו פלוני לא היה דינו לגרש. אני אומר שאין זה בכלל אונסין, אפילו הוציאו להריגה לבנו שרחמיו עליו אם הוא לא יגרש אשתו, וגרשה להציל בנו, כיון שלא מסר מודעא אין זה הגט מעושה כלל, שאין העשוי אלא בגופו, ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו."

מבואר בדבריו שכל זמן שהעישוי לא בגופו או ממונו של המגרש לא חשיב עישוי, והגט כשר. ואפי' אם הוציאו את בנו להריגה אם לא יגרש את אשתו, אין זה גט מעושה.

אמנם בדין זה האחרון שכתב התשב"ץ שאפי' הוציאו בנו להריגה אם לא יגרש אין זה גט מעושה, האריכו טובא הפוסקים לדורותיהם, עיין בב"י (אה"ע סי' קלד) שתמה על דברים אלו, וכן הוא כיו"ב בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי (סי' טו), ומאידך עיין בשו"ת דברי נחמיה (אה"ע סי' לב) ובשו"ת לבוש מרדכי (עפשטיין, סי' נח) במה שכתבו ליישב את קושיית הבית יוסף.

וברמ"א (אה"ע סי' קלד סעי' כא) הביא את שיטת הרשב"ץ ושיטת מרן הבית יוסף, וע"ש במה שכתב הפת"ש (סקי"ב) בשם המשכנות יעקב (סי' לח) והבית מאיר (סוף סעי' א), וע"ע בראש פינה (שם) ובשו"ת מהריב"ל ח"ב (סי' עז), וראה עוד בשורת הדין ח"ח (עמ' תנז והלאה) במה שכתבו לבאר בדברי התשב"ץ. וע"ע בתורת גיטין (סי' קלד סעי' ד) ובמה שהשיג עליו בשו"ת בית אפרים (תניינא חאה"ע ח"א סי' עג), ואכמ"ל.

ברם הנידון שלפנינו אינו בכפיית האב כדי שבנו יגרש או בכפיית הבן כדי שהאב יגרש, אלא בכפיית האח כדי שאחיו יגרש, ועל כן נראה שעלינו לברר בדברי הפוסקים שדנו בכה"ג ממש ואין להביא ראיה מדברי הפוסקים הנ"ל שרובם נטו להחמיר גבי אב על בן או בן על אב דהוי כפייה, דשאני רחמי אב על בן או בן על אב דהוו טפי מרחמי אח על אחיו.

ד. כפיית אחיו של הבעל אם נחשבת לכפייה
מדברי התשב"ץ הנ"ל יש ללמוד שכשם שאין כפיית האב על הבן או להיפך נחשבת לכפייה, כיון שאין הכפייה נעשית בגופו של המגרש, כך אין כפיית אחיו של הבעל נחשבת לכפייה כיון שאינה נעשית בגופו.

ברם מצינו בראשונים שיש שכתבו להדיא דאף בכפיית האחים ושאר הקרובים הרי זה נחשב לכפייה, דהנה בנו של התשב"ץ בשו"ת הרשב"ש (סי' שלט ד"ה והשני) כתב, וז"ל:

"כל שנאנס בגופו בהכאות והיינו רובייהו דכפיות ועשויין ואונסין ותליות הנזכרים במשנה ובגמרא וכל שכן כשיש חשש מיתה, ואפילו לא נאנס עדיין לא בגופו ולא בממונו אלא כל שבידו לעשות וכמו שכתבתי למעלה, ואפילו לא היה האונס לו בעצמו אלא לשארו הקרוב אליו כגון אביו ואמו ואחיו ואחותו וכן אשתו דאשתו כגופו, שכן כתב הרשב"א בתשובה על שנשאל באדם אחד ששדך אשה אחת וחלתה אחותו ואמרה שלא תאכל עד שישבע לה שלא ישאנה ונשבע ואחר כך מתה אחותו אם מותר לישא אותה, והשיב שהנדר הזה בטל מעיקרו ואינו נדר כלל לפי שזה אנוס היה בעיקר הנדר כיון שהיתה אחותו חולה חולי כבד ונשבעה שלא תאכל עד שידור ויאסור ואין לך אונס גדול מזה לאחיה ושלא יסתפק אדם לומר שאין אונס אלא אונס המגיעו בגופו או בממונו של נודר ממש שאין לך חביב על אדם כהצלת נפש אחיו ואחותו, ויקר פדיון נפשם בעיניו. ובהדיא תנן נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו וכו' הרי כל אלו נדרי אונסים ע"כ. ולפיכך אני אומר שאף שאר קרובים במשמע ומקרא מלא הוא וחרפה לא נשא על קרובו. אלא שגדר הקרובים הללו, אם קרובי פסולי עדות או הקרובים שבפרשת כהנים שהכהן מטמא להם בלבד, והדבר צריך לי תלמוד עד יבוא ויורה צדק."

מבואר מדברי הרשב"ש שאף אם כפו את אחיו או אחותו של המגרש הרי זה נחשב לכפייה, והביא לכך ראיה מדברי הרשב"א בתשובה, ודלא כהרשב"ץ שכתב שכל שלא כפו את המגרש עצמו אין זה נחשב לכפייה.

ותשובת הרשב"א שהביא הרשב"ש היא במיוחסות לרמב"ן (סי' רעג) שכתב, וז"ל:

"והוא שדעתי נוטה שהנדר הזה בטל מעיקרו ושאינו נדר כלל ויאסור, ואין לך אונס גדול מזה לאחיה. ואיני רואה שיספק אדם לומר שאין אונס אלא שמגיע לגופו או לממונו של נודר ממש, שאין לך חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו ויקר פדיון נפשם בעיניו. ובהדיא תנינא נדרי אונסים כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסים."³

וכן מבואר בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי (סי' ט"ו) שכתב, וז"ל:

"ואם ישימו בנו במאסר או יוציאוהו להריגה כדי שיגרש האב את אשתו מסתברא דהוי עישוי טפי מאונס ממון דהוי אונסא וכדכתיבנא, ולא דוקא בנו דעדיפא מגופיה אלא אפילו אביו או אחיו [...] ואם אנסו אחרים כגון בנו או אביו או אחיו שלא כדין כדי שיגרש הוא לדעת הרשב"ץ ז"ל אין זה גט מעושה עד שימסור מודעא, ולא נהירא דהך הוי עישוי טפי מממונא."

ובכנה"ג (אה"ע הגב"י סי' קלד אות נא) הביא את דבריו, והביא עוד פוס' שדנו בדברי הרשב"ץ, ע"ש.

וכך גם נוטה דעתו של המהריב"ל ח"ב (סו"ס עז) שכתב, וז"ל:

"הכלל העולה כי יש פנים לכאן ולכאן, כי מצד אחד יראה להקל, ולא מבעיא כשיהיה האונס באחד מן הקרובים, אלא אפי' כשיהיה האונס באביו, דאם באנו להחמיר באביו משום דדרך הבן לרחם על אביו, גם כן דרך האח לרחם על אחיו ואח לצרה יולד ודרך האח לרחם על בנו, ובאותו מעשה שהיה במונישטירי"י קודם ששמו לבעל אחותו בסוהר היו נודרים לו בכפלים ממה שנתנו לו בסוף ולא רצה לשמוע, ומי יוכל לשער ולעמוד על אלו הדברים. ואם באת לומר דאין לו אלא אביו ובנו השנויים במשנה דנדרי אונסין דכתבינן לעיל, אין הנדון דומה לראיה, דהתם הוי טעמא דאביו משום דחייב לשמשו אבל בנדון דידן אם באנו להקל באחים אם כן נקל גם באב דגם האחים הם ראשון בראשון כמו האב והבן. ומצד אחר נראה להחמיר ולומר דאפילו שיהיה הקרוב רחוק, כיון דחזיה שמחמת האונס הבא לאותו הקרוב גמר לגרש ונכמרו רחמיו על אותו הקרוב, הרי הגט הוא מעושה ואנוס הוא על נתינתו, ומה שלבי חושב ודעתי גומר דהיכא דליכא אלא חדא לטיבותא או שנתנו לו מעות כדי לגרש או שהאונס לא היה בעצמו של המגרש אית לן לדון ולהחמיר ולמימר דהגט הוי מעושה, אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותא שנתנו לו מעות כדי לגרש והאונס לא היה בעצמו של המגרש אלא באביו או בבנו או באחים, איכא פנים להחמיר ואיכא פנים להקל, ונפשי יודעת מאד כי שמה ישבו כסאות למשפט ויש כמה חכמים יודעי דעת ומורי הוראה ולהם המשפט והם יבחרו ולא אני, ותו לא מידי."

נמצא שדין זה לא יצא מידי פלוגתא, אם כפיית אחיו של הבעל נחשבת לכפיה לעניין גט מעושה או לאו.

כאמור לעיל כל הדיון דלעיל יהיה נכון כשאין פסק דין לכפית הבעל בגט, אולם כאשר יש פסק דין לכפיה כנידון דידן לכו"ע יש לכפות את הבעל בכל דרך ובכלל זה באמצעות לחץ על אביו או אחיו.

ה. כפיית קרוב הגורם לעגינות
אולם נראה בס"ד לומר, דאף אי נימא דאין לכפות את הבעל (או את אחיו) כדי לתת גט ואם כפו הרי זה גט מעושה, שאני נידו"ד שלא כפו את הבעל אלא ניתנה החלטה לשים במאסר את אחיו של הבעל שסייע לו לברוח לחו"ל ולעגן את אשתו, ומחמת החלטה זו נתן הבעל את הגט ב[...].

ונראה בס"ד להוכיח שאין זה נחשב ככפיה כלל, וזאת מכיון שאחיו של הבעל נחשב מסייע בידי עוברי עבירה – מאחר שנפסק ע"י ביה"ד שהבעל חייב לתת גט והוא סייע בידו להתחמק מלתת גט, ויש כח ביד בי"ד לכפות את המסייעים בידי עוברי עבירה.

דהנה מהר"ח פלאג'י זלה"ה בשו"ת חיים ביד (סי' צג) דן אודות משרת של גביר אחד שבי"ד הזמינוהו לדין ולא התייצב לפניהם, וביה"ד שלחו לגביר להודיעו שהם מתכוונים להעניש את משרתו, אולם הגביר חיזק את משרתו ונתן לו כח שלא ישמע בקול בית הדין. בעקבות כך הכריזו ביה"ד נידוי על הגביר ומשרתו, אולם הגביר עמד במרדו וחיזק את משרתו והביאו לביתו להתפלל עמו במנין עשרה ופנו גם לערכאות של עכו"ם, וביה"ד פנו גם לערכאות וניצחו במשפט, והצליחו לשים את המשרת עם הגביר בבית הסוהר עד שהמשרת קיבל עליו את הדין שפסקו הבי"ד. וכעת תבע הגביר לדעת היכן מצינו שיעשו בו כולי האי לנדותו ולהחרימו ולהניחו בבית הסוהר.

ועל זה השיב מהר"ח פלאג'י, ובתחילה הביא מדברי הכלבו ומהר"ם מרוטנבורג שכתבו שאין לאיש לעזור לקרובו להחליש את כח בית הדין, ולאחר מכן הביא ראיות מפוסקים רבים דמוכח מדבריהם שיש לענוש את המסייעים בידי עוברי עבירה, ושם הביא מדברי הראש משביר (חיו"ד סי' טז דף כג ע"ג) שכתב, וז"ל:

"וגם אני אומר דראוי עליו ועל עזרו קללה נמרצת עד שישוב הוא וכל עוזריו, כאשר חכמים הגידו עון עקבותיו יסובבוהו ונווסרו כל האנשים ולא יעשו כזאת בישראל, ועל עוזריו אני אומר דקטיר קא חזינן הכא, כלומר קשר רשעים אני רואה, ואורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגיבורים, ואמר עולא בפ' שבועת העדות בת' שיפורי שמתי ברק למרוז ומרוז גברא רבה לפי שלא בא לעזרת ה' שמתיה ברק."

ועוד הביא מדברי שו"ת בנימין זאב (סי' ת') שכתב על אלמנה שעשתה שלא כדין ויש נשים שסייעו בידה, בזה"ל:

"ע"כ אני אומר דראוי עליה ועל עוזריה קללה נמרצת עד אשר תשובי היא וכל עוזריה, כאשר חכמים יגידו ועון עקבותיה יסובבוה ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה כזאת בישראל, ועל עוזריה אני אומר דקטיר קא חזינא הכא, כלומר קשר של רשעים אני רואה שלא היה ראוי לכך כדאמר רב יוסף ביבמות פרק הע"י. ואורו ארור יושביה כי לא באו בעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים, ואמר עולא בשבועות פ' שבועת העדות בד' מאות שיפורי שמתיה ברק למרוז ומרוז גברה רבה הוה, ובשביל שלא בא לעזרת ה' שמתיה ברק וברק נביא היה כדמתרגמינן ברק נבייא ה'."

ועוד הביא מדברי המהרשד"ם (חיו"ד סי' ק) שכתב על המסייעים למחרף ותומכים בו, שלא חירפו בעצמם אלא רק סייעוהו, וז"ל:

"גם שאר האנשים אשר נתחברו עם האיש אשר העיז כנז', לא היו מדברים דברי חרוף וגדוף אלא שסמכו וסייעו למחרף הנז', היו חייבים עונש כמוהו שכבר אמרו חז"ל שהנטפל לעושה עבירה הרי הוא כאלו עשאה, וכמ"ש חז"ל על פסוק יען לא האמנתם יען לא האמנת היה ל"ל אהרן מה חטא מכאן שהנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה."

ועוד הביא המהר"ח פלאג'י מדברי המהריק"ש, וז"ל:

"גם הרב מוהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סס"י ק"ב הביא ראיות דהעוזר למי שהתריס נגד התורה ונגד הב"ד והחכמים כי הוא ראוי לעונש כי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ונראה כי אפי' למ"ש בגמ' אם לאו עכברא חורא מאין, זהו בחור שהוא דומם ואינו מתנועע ואינו עושה פעולותיו כלל, משא"כ באדם שמחזיק ביד הסרבן כדי שלא יהיה ציית דינא, כי אם לא היה הוא מחזיקו לא היה לו מצח להרים ראש ולהעיז פניו כ"כ, א"כ הוי הכל שנעשה ע"י החורא ולאו עכברא גנב וזה פשוט."

ועוד הביא מדברי הריטב"א בחידושיו למו"ק (טז.) שכתב שיש רשות ביד בי"ד לקנוס את כל המסייעים ביד המנודה, וז"ל:

"דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד' אמות דידיה. פי' כל זה אסור לעשותו עם המנודה ואסור להצטוות לו, ומיהו מאן דעבד הכי אינו מנודה אלא אם כן פירשו בדבר, וקמ"ל שיש רשות ביד ב"ד להחמיר בנידויו הן בגופו הן בממונו הן להאריך זמן נידויו ולקנוס כל הנטפלים לו ועוזריו."

ושם הביא מדברי מהר"ש קלעי זלה"ה תלמידו של המהרשד"ם בספרו שו"ת משפטי שמואל (סי' נט) שפסק כדברי הריטב"א, ושכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"ב (סי' כ) ובשו"ת מטה יהודה (בסוף הספר בהשמטות ליו"ד סי' ו) ועוד פוסקים, שהמסייע למנודה הרי הוא גם בכלל הנידוי. ע"ש.

וא"כ ה"ה בנידו"ד, דכיון שאחיו של הבעל עזר לו לברוח לחו"ל ולעגן את האשה ע"י שהביא לו את הדרכון האישי שלו וכך היה יכול לטוס לחו"ל בזהות בדויה, וזאת אע"ג שביה"ד פסק שהוא חייב לגרש ושיש לו צו עיכוב יציאה מהארץ, א"כ ודאי שביה"ד יכול לגזור עונש על האח המסייע, וכמו שהביא מהר"ח פלאג'י זלה"ה סוללת פוסקים דס"ל דדין המסייע כדין העוברי עבירה גופייהו.

ענף ד – גט שליחות בכפיה
א. דברי העונג יו"ט
פש גבן לדון בנידו"ד אם נימא שהייתה כאן כפייה, וכפיה זו נעשתה כדין כיון שהבעל היה מחוייב לתת גט וגם כופין אותו על כך, אולם מ"מ כיון דהכא עסקינן בגט שליחות שמא יש לומר דבגט שליחות לא מהני כפייה.

דהנה בשו"ת עונג יו"ט (סו"ס קסח) כתב, וז"ל:

"ודע דאפילו באותן שכופין אותו להוציא כגון מי שרוצה לעגן אשתו כמבואר (בסי' קנ"ד), מ"מ אם הוא כגוונא דאתא לפני כת"ר שהמגורשת אינה כאן רק שצריך לעשות שליח להולכה לגרשה אין יכולין לכופו לעשות שליח, דנהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לגרשה ע"י שליח ותבא אליו ויגרשה, ועשיית השליחות באונס לאו כלום הוא אם לא שיאמר בפירוש שעל עשיית השליחות אינו מקפיד, אבל בלא"ה לא.

ויש להביא דוגמא לזה ממ"ש התוס' בהא דאמרינן בזבחים (דף ג') אשה מסתמא לאו לגירושין עומדת, דאפילו אם זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת עי"ש. אלמא דאף דהא דמחויבת להתגרש עושה הכתיבה לשמה אף בסתמא, מ"מ כיון דמצי לגרש בגט אחר אינו חל על כתיבה זו לשמה דנימא סתמא כלשמה דמי, וה"נ דכוותה דאע"ג דהחיוב שמחויב לגרשה עוקר דין אונס מהגירושין, מ"מ כיון דיכול לגרש בעצמו או ע"י שליח אחר לא חייל דין רצון על עשיית השליחות, דהא יכול לגרשה ע"י שליח ומיקרי עשיית השליחות באונס.

ואף לפי מה שהסברנו דברי הר"מ ז"ל דהטעם בגט מעושה ע"י ישראל כדין משום דכיון שאינו יכול להפיק זממו למנוע מלגרשה גמר ומגרש, וא"כ אפשר לאמר גם בזה כיון דמחויב לגרשה ואינו יכול למנוע עצמו מזה מחמת כפייתינו גמר ומתרצה גם על עיקר הגט גם על עשיית השליחות, מ"מ הא כתב הר"מ ז"ל שם דלהכי לא מקרי אונס דכל מה שאדם מחויב לעשות אין זה אונס, וכאן נהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לעשות שליח כן נראה לי."

מבואר מדברי העונג יו"ט שאף אם כופין כדין את הבעל לגרש, מ"מ אין אנו יכולים לכופו לעשות שליח כיון שהוא יכול גם לגרשה בעצמו ולא ע"י שליח או ע"י שליח אחר ולאו דוקא ע"י שליח זה, א"כ שוב אין אנו יכולים לכופו למנות שליח שהוא אינו מחויב למנותו, וא"כ בנ"ד כיון שהבעל היה בחו"ל והגט ניתן ע"י שליח, אי נימא שכפיית האח הוי כפיה לבעל א"כ הרי א"א לכפותו על השליחות ונמצא הגט בטל.

וכן מצינו לגר"י אליעזרוב והגר"צ אלגרבלי בפס"ד (תיק 3222-25-1) שרצו לכפות בעל שהיה בחו"ל לתת גט שליחות, אולם הם נמנעו מכך עד שיצטרף אליהם בי"ד חשוב, וזאת מחמת דברי העונג יו"ט.

וז"ל הגר"י אליעזרוב (שם, וכן הוא בס' שורת הדין חי"ב עמ' שפג), אחר שציטט את דברי העונג יו"ט:

"ויעויין בספר כפיה בגט דף ס"ח שכתב דאפשר דכל דינו של העונג יום טוב דוקא בנידון שלו שבתחילה האשה סירבה לחיות עמו ואח"כ נתחדש סיבה מחודשת לכפות את הבעל כשכבר לא היה עימה, אזי י"ל שהדין שתבוא אצלו, אבל היכא שכבר היה הדין כפיה כשהיה עימה ואח"כ הלך ממנה שלא כדין, אי נמי שנעשה בר כפיה מכוח עצם ההליכה שהיתה שלא כדין, בזה שפיר י"ל שמודה העונג יום טוב שחייב לחזר אחריה ושפיר כופין גם על עצם מינוי השליחות, ונשאר שם בצ"ע.

ולפיכך לאחר העיון על אף שנראה להלכה שיש לכופו ליתן גט וכמ"ש לעיל, אך למעשה עדיין חיישינן מחמת שיטת העונג יום טוב וכן מחמת חומר הדבר לכוף בגט, ולפיכך למעשה קשה לנו לפסוק כפיה בפועל, ואנו פוסקים זאת להלכה ולא למעשה וכמו שנתבאר בארוכה."

וכן הגר"צ אלגרבלי כתב שם בזה"ל:

"ולכן עקרונית יש לכפות את הבעל לגט מאחר ולא רוצה שלום בית ולא גירושין רק בהטלת תנאים. אולם למעשה בהתחשב בעונג יום טוב שציטט עמיתי הרה"ג יעקב אליעזרוב, אין לכפותו אא"כ יצטרף לביה"ד בית דין חשוב."

פס"ד זה נשלח ע"י הר' שמעון יעקבי הי"ו להגאון בעל המשנה הלכות זצ"ל, והוא השיבו בתשובה שנדפסה בשו"ת משנה הלכות חי"ז (סו"ס פב) בזה"ל:

"ובפסק הנ"ל של הב"ד לאחר האריכות סיימו דהגם שבנידון זה היה נראה להלכה שכופין אותו ליתן גט ללא תנאים אלו האמורים לעיל, אך למעשה צ"ע עדיין מטעם העונג יום טוב סי' קס"ח דבמקום שהגט צריך לבא ע"י שליח אין יכולין לכופו לעשות שליח, דנהי דמחוייב לגרשה מ"מ אינו מחויב לגרשה ע"י שליח ותבא אליו ויגרשה ועשיית השליחות באונס לאו כלום הוא, והגם שהביאו דברי המחבר כפי' בגט שרצה לחדש דכה"ג יכולין לכופו גם על מינוי השליחות מ"מ לא סמכו עליו ולמעשה לא רצו לכופו משום שיטת העונג יום טוב דשליח א"א למנות בכפיה. ובזה צדקו דבריהם שאין לעשות שליח ע"י כפיה, וכמו שאין כופין לאדם לקבל שליחות כן א"א לכוף לעשות שליח ואין שליחות אלא על הכוונה לחודה."

ב. החולקים על העונג יו"ט
אולם נראה שאין דברי העונג יו"ט ודעימיה מוסכמים, דהנה בפת"ש אה"ע (סי' קמא סקנ"ו) הביא מדברי הס' גט מקושר (סג"ש אות כא) שכתב, וז"ל:

"ובאמת נראה דודאי מדינא לא חיישינן לביטול כל זמן שאינו מבורר בפנינו, דהא ביטול בינו לבין עצמו ודאי דלא מהני כדמוכח בהשולח כו', אלא שיש לחוש שמא ביטל בפני עדים, וא"כ ה"ל כההיא דקדושין עדים בצד אסתן ותאסר כו'.

מיהו נראה דכל זה במגרש מרצונו, אבל אם גירש ע"י כפיה כמו שהוא לדעת רוב פוסקים (ע' לקמן סי' קנ"ד ס"א ומ"ש שם), או אפי' למי שמחמיר שאין כופין וכפוהו ע"י עצות מרחוק דהיינו שישלח לה מזונותיה או מכח הכתובה וכדומה, מאחר שאינו מגרש ברצון, אפי' תהא הכפיה כדין, בכה"ג ע"י שליח להולכה לחוד ודאי לא מיגרשה אפילו בדיעבד."

מבואר מדבריו דהגט מקושר ס"ל שגט שנעשה בכפייה ונשלח ע"י שליח הולכה, אינה מגורשת אפי' בדיעבד כיון דחיישינן שמא הבעל ביטל את הגט בפני שני עדים, כדעת העונג יו"ט.

אולם הגרי"א ספקטור בשו"ת עין יצחק ח"ב (חאה"ע סי' מ אות מט) דחה את דברי הגט מקושר, וכתב להוכיח מדברי הירושלמי דמהני גט שליחות בע"כ של המגרש, וז"ל:

"לענ"ד דוחק לומר דלא משכחת ע"י שליח בגירושין בע"כ. כדמוכח בירושלמי פ"ד ה"ב במשנה דבראשונה היה משנה שמו ושמה. התקין ר"ג לכתוב איש פלוני וכל שום שיש לו כו'. ואמרינן בירושלמי שם דמתניתין מיירי במגרש בע"כ ע"ש. והר"נ שם כתב דמיירי בכותב הגט ושולחו ממקום כתיבה למקום נתינה כו'. אלמא דגם במגרש בע"כ יכול לשלוח ע"י שליח ולא חיישינן לביטול שליחות [...] ודוחק לומר דמיירי דהביאו הבעל בעצמו להגט ממקום כתיבה למקום נתינה, דא"כ הוי ליה מוקדם. ובודאי פשטות הלשון דמיירי בשולחו ע"י שלוחו, ואפ"ה מוקי בירושלמי להמשנה הנ"ל במגרש בע"כ, אלמא דמוכח דגם בע"כ לא חיישינן לביטול שליחות, וברור בעז"ה."

מבואר מדבריו, דהירושלמי בגיטין על המשנה שהתקין ר"ג לכתוב איש פלוני וכל שום שיש לו, כתב דמתני' מיירי במגרש בעל כורחו, ומוכח דאע"פ שהמשנה דברה בגט שליחות, דמיירי שיש לו שני שמות אחד במקום כתיבה ואחד במקום נתינה והוא שולח ממקום כתיבה למקום נתינה, מ"מ מהני אע"פ שנעשה בע"כ של הבעל, ומוכח דלא כהגט מקושר שכתב דלא מהני כפייה בגט שליחות והגט בטל אפי' בדיעבד.

והן אמת שמצינו לפני משה (שם) שכתב לפרש בשני אופנים את דברי הירושלמי, וז"ל:

"מתני' במגרש בעל כורחו. כלומר בעל כרחה וחששו שלא תשנה שמה בשם אחרת ולא בשבילה נכתב הגט ומה דאמר ר' אילי מרצונה ואין חוששין שתשנה. אי נמי בעל כורחו ממש ובהני גיטין שכופין אותו וחששו שלא ישנה הוא שמה."

ולביאורו הראשון של הפני משה דמיירי בעל כורחה ולא בעל כורחו, אין ראיה לדברי העין יצחק, מ"מ רוב הפוסקים נקטו כביאורו השני של הפני משה דהירושלמי מיירי בגט שליחות בעל כורחו של הבעל, דהנה כ"כ ר"ת בספר הישר (תשובה כו), וז"ל:

"אמנם תקנת ר"ג לא היתה אלא באותו ענין שמצינו, שמפרש שהיה הבעל הולך למדינת הים והיו מזקיקין את הבעל לגרש בע"כ לפי שלא היה רוצה לחזור אל אשתו והיה משנה שמו, בהאי ודאי תקן מה שתקן דחייש ללעז כיון דשני מקומות הן ובע"כ הוא, אבל במגרש במקומו וברצונו לא תקן בו כלל. ראיה לדבר מגמרא דבני מערבא דאשכחן בה הכי. ומתניתין דקתני וכל שם שיש לו, במגרש בעל כרחו או במגרש במקומות אחרים והיכי שמכריחין אותו לגרש, ופן יאמר היום ומחר מחמת כעסו אין זה שמי אלא זה שמי לפיכך הוזקק לפרש ולכתוב כל שמותיו, שלא יוציא לעז על גיטא."

וכ"כ הקרבן העדה (שם), וז"ל:

"מתני' במגרש בע"כ. באלו שכופין אותו להוציא כדתנן פ' המדיר, הלכך לא החמירו חכמים וסגי בכתיבת וכל שם שיש לו, ור' אילא איירי במגרש ברצונו צריך שיחקרו היטב אחר שם האיש."

וכ"כ הרידב"ז (שם, וכפל דבריו בירושלמי בב"ב פ"י ה"ד), וז"ל:

"ומשני מתניתא במגרש בע"כ מה דאמר ר' אילא במגרש ברצונו, פי' דלעולם לא חיישינן הא דשינה שמו למען לגרש את אשת שמעון, ז"א דהא לכשיבאו העדים ויעידו. אך באותן שכופין אותן להוציא והוא אינו רוצה לגרש וב"ד כופין אותו על כורחו, משנה שמו כדי שלא יועיל הגט. אבל במגרש ברצונו כל עיקר שמשנה שמו משום שרוצה לגרש אשת שמעון בזה לא חיישינן."

נמצא דמדברי הירושלמי לביאורם של ר"ת הקרבן העדה והרידב"ז, מוכח דניתן לגרש ע"י גט שליחות גם בע"כ של בעל, ודלא כהגט מקושר שכתב דחיישינן שמא הבעל יבטל.

וא"כ ה"ה נמי בנידו"ד, דמהירושלמי יש להוכיח דמהני גט שליחות הנעשה בכפיית הבעל לגרש, ודלא כהעונג יו"ט שפקפק בזה.

ג. כפייה על שליחות במרחק רב
עוד ראיתי לאב"ד ירושלים הגר"י גולדברג שליט"א בקונטרס "תקנת עגונות" הנדפס בקובץ חקר המשפט (יו"ל ע"י מערכת אוצר הפוסקים, ח"א עמ' תקכ) שכתב דלכאורה מדברי הרשב"ש בתשובה (סי' מו) מוכח דלא כהעונג יו"ט, וז"ל הרשב"ש:

"מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אעפ"י שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר. ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אעפ"י שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון."

וע"ש בהמשך דברי הרשב"ש דמיירי בגט שליחות ולא בגט הניתן מיד ליד, והוא לכאורה דלא כהעונג יו"ט שכתב שאין לכפות על הבעל לתת גט שליחות.

ומטעם זה כתב הגר"י גולדברג דלדינא אין כאן מחלוקת בין העונג יו"ט לרשב"ש, וכל אחד מיירי באופן אחר, וז"ל:

"כל המעיין בלשונו של הרשב"ש בתחילת תשובתו בסי' מ"ו שם יראה שנשאל "במי שהניח אשתו עגונה והלך למדינת הים", כלומר שהנידון שם היה שיש מרחק רב בין הבעל לאשתו, ויש להניח שאם יתנה שתבוא היא למקומו היא תסרב לכך מחמת המרחק הגדול וההוצאות הגדולות שאין בידה לשלמם ותתעגן זמן רב, ואף אם גם לאחר זמן רב תכנע לדרישתו אך כבר נתבאר לעיל דעיגון לזמן אף הוא נחשב לעיגון, ואין באפשרותו של הבעל לעגנה אף עיגון זמני כשהוא בר כפיה, ומשו"ה ס"ל לרשב"ש דכופין אותו לגרש ע"י שליח.

ואף דיש צורך ברצון הבעל במינוי השליחות, ומינוי באונס לאו מינוי הוא, אבל מאחר דמהני כפיה לעצם הגירושין אף דבעינן לרצון הבעל לגרש, והוא ע"פ מה שכתב הרמב"ם בפ"כ מהל' גירושין ה"ב דכל אחד רוצה להיות מישראל ולקיים מצוות חכמים ולאחר שתשש יצרו כמר ומגרש, ה"ה לגבי מינוי השליח לגרש במקום עיגון, נחשב מינוי השליחות כחלק ממצוות הגירושין, ואף לגבי מינוי השליח אמרינן את סברת הרמב"ם דמאחר שאין כל אפשרות במצב הנוכחי (כשיש מרחק רב ביניהם והאשה מתעגנת) לגרשה אלא ע"י שליח, על כן פשיטא דאף מינוי השליח בע"כ נחשב כמינוי מרצון משום דאף בכה"ג איכא מצוה לשמוע דברי חכמים, שהרי חכמים צוו לכופו כדי להתירה מעיגונה, ואין אפשרות להתירה מעיגונה אלא ע"י גט שליחות הנעשה ע"י מינוי שליח, וסברת הרשב"ש סברא אלימתא, שהרי פשיטא שאין לומר שחז"ל תיקנו דין כפיה למנוע עיגון כששניהם מתגוררים במקום קרוב בלבד, אך כשהאשה מתגוררת במרחק רב מבעלה, תשאר עגונה זמן רב, ומשו"ה ס"ל לרשב"ש דכופין בכה"ג לגרש ע"י שליח.

מאידך גיסא, מדברי העונג יו"ט שם משמע להדיא דעסקינן כשהבעל והאשה נמצאים במדינה אחת וקרובים זה לזה וכו', ובכה"ג שנמצאים בקרבת מקום ומעשים בכל יום שהאשה נוסעת מעיר לעיר לקבל את גיטה מבעלה ולא תתעגן בשום אופן אם תסע למקומו לקבל את הגט, על כן בכה"ג ס"ל לעונג יו"ט דאין כופין לגרש ע"י שליח משום שעיקר דין כפיה נאמר על עצם הגירושין דבלא הכפיה תשאר עגונה ועל כן תקנו לכופו לגרשה, אולם פשיטא דבמקום קרוב שיכולה להגיע למקומו ללא טרחה מרובה לא תקנו לכופו ע"י שליח."

מבואר מדבריו, דהעונג יו"ט מיירי רק היכא דהבעל והאשה נמצאים בקרבת מקום ואין בכך עיגון אפילו זמני אם האשה תטרח ותגיע אליו ותקבל ממנו את הגט, משא"כ היכא שהבעל והאשה נמצאים במרחק רב זה מזה, דאיכא עיגון אפילו זמני, יש לכופו לגרש ע"י שליח. וא"כ הכא נמי בנידו"ד, דהבעל ב[...] והאשה בארץ ישראל, והגם שבזמנינו שיירות מצויות בתוך כמה שעות להגיע ל[...] מארץ ישראל וא"כ נחשיב כקרבת מקום, אולם בנדון זה א"א לומר כן חדא, דיש לאשה ילדים קטנים ועליה לדאוג לכל מחסורם אע"פ שזה יכול להיות נסיעה קצרה מ"מ לדאוג לשהיית הקטינים במקום אחר ולהחסיר ממקום הלימודים ודאי שקשה הו. ותו, במקרה דנן הצד השני נהג באשה שלא כהוגן ואין לאשה את הכוחות הנפשיים להיות באותו מקום, ותחשוש שמא ילחצו עליה בנושאים שונים, לפיכך חשיב כמקום רחוק ושפיר יש לכופו לגרש ע"י שליח.

ענף ה' – תנאי בגט שליחות
א. תנאי בגט שליחות לאחר שליחה
בתחילת הדברים יש להבהיר שמה שעשה הבעל להתנות בפני שנים לאחר שליחת הגט הוא חמור ביותר, ראה מה שכתב הרמב"ם (פ"ו מגירושין הכ"ו):

"מי ששלח גט לאשתו וחזר ובטלו בפני שנים אחרים וכן מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגורם להיות ממזרים. שהרי יגיע גט לידה ותנשא בו ואחר זמן יצאו העדים שבטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קודם שיכתוב הגט ונמצא הולד ממזר."

מבואר בדבריו שככל שעושה הבעל פעולה לביטול הגט בכל צורה שתהא הרי שמכין אותו מכת מרדות, ואם היתה יד ישראל תקיפה היה ראוי לעונשו בכל החומר הראוי, לא רק על משך העיגון שגרם לאשה, אלא גם לאחר שצוה לכתוב הגט ושלח שליח הלך הבעל ועשה תנאי הרי שיש לבית הדין להכותו מכת מרדות, והיה מן הראוי לקונסו קנס כבד על כך. וצריך לידע שכל אלו שעזרו לו, הן מבני המשפחה הקרובה או יועצים למיניהם, שבעצתם נגרם צער אדיר לאשה, יש להם לבקש את מחילתה.

כבר בהחלטת בית הדין מתאריך ה' תמוז תשע"ט (8.7.2019) סעיף 3 מתחו בית הדין הח"מ, ובית הדין [...] ביקורת קשה על הבעל בז"ל:

3. ביה"ד ב[...] וביה"ד הח"מ רואים בחומרה מעשה זה של הבעל. אם אמנם נפגעה השליחות, הרי שבמעשה זה עבר הבעל על שבועה דאורייתא שנשבע בפני ביה"ד ב[...]. בכך מגיעה סרבנותו של הבעל, לשיאים חדשים. אחר ארבע שנים של סרבנות גט וסרבנות דין, הוא מוסיף לחטוא, עובר על שבועתו ומבזה את בית הדין שבפניו ערך סידור גט שליחות ובפניו נשבע.

ב. הצעת דברי הגמרא והאופנים השונים לבארה
כעת נפנה לדון בס"ד האם התנאי שהטיל הבעל בגט לאחר מסירתו לשליח מועיל או לאו, דהנה איתא בגמ' בגיטין (לב.):

"השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל [...] בראשונה היה עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו, התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן במפני תיקון העולם."

ועוד שם בגמ' (לג.):

"ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי. רשב"ג אומר אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו שא"כ מה כח בית דין יפה."

ולהלכה נפסק כדעת רבי, דאע"ג דלכתחילה אין לבטל שלא בפני השליח, מ"מ אם עבר ובטלו בפני שנים הרי הוא מבוטל. וכ"פ השו"ע (אה"ע סי' קמא סעי' ס).

מעתה יש לדון בדעת רבי דסבר דבטלו מבוטל, אם הוא הדין נמי כשהוסיף על תנאו או שינה את התנאי או הטיל תנאי בגט שנמסר לשליח בסתם, דאף בכה"ג יסבור רבי שכשם שיכול הוא לבטל את הגט כך הוא יכול להטיל תנאי או לשנות תנאי בגט, או דלמא יש לחלק דדוקא לבטל את עצם הגט או השליחות יש בידו, אולם גט שניתן וכעת אין הוא מבטלו אלא רק מגרע מכוחו ע"י שהוא מטיל בו תנאי, כיון שלמעשה נמסר הגט מיד הבעל לשליח שוב אין הוא יכול לשנות בו פרטים.

והנה יש לעיין למה רשב"ג נקט בתחילה "ביטלו אינו מבוטל" ורק אח"כ "ולא להוסיף על תנאו", לכאורה היה עדיף לומר בתחילה שאינו יכול להוסיף על תנאו שזה דבר קטן ולאחר מכן גם אינו יכול לבטל.

ועוד יש לעיין מדוע רבי אמר רק ביטלו מבוטל, והשמיט את הדין האם יכול הבעל להוסיף על תנאו או לא.

לכך נראה דרשב"ג אמר בתחילה את הדין הפשוט ואח"כ עבר ליותר מורכב, שבתחילה כתב ביטלו אינו מבוטל מפני שלאחר שציווה לכתוב את הגט וכתבוהו ומסרוהו לשליח הרי שי"ל שכעת התנתק האיש מהגט, כלומר לעת עתה לו יצוייר שיזדמן לשליח קפיצת הדרך וימסור הגט לידי האשה, הרי היא מגורשת בוודאי, כיון שאין עוד מעשה שיחצוץ בין השליח למסירה, לכך פשוט הוא שאינו יכול לבטל.

אולם כאשר יש בו תנאי, הו"א היות ויש עדיין שייכות לאיש בגט שהרי השליח אינו יכול למסור את הגט כמו שהוא לידי האשה, שהרי היא צריכה לקיים את התנאי, וכל זמן שלא קיימה את התנאי אינה מגורשת, נמצא שהאיש עדין אגיד בה, והיה מקום לומר שהוא יכול לשנות את התנאי או להוסיף. ובזה השמיענו רשב"ג שאעפ"כ אינו יכול לשנות או להוסיף על תנאו. כלומר, אם אנו אומרים שביטלו אינו מבוטל אין זה מוכרח שאינו יכול להוסיף על תנאו.

ורבי שאמר ביטלו מבוטל, א"כ אפי' שאין מונע מלגרשה באופן מיידי – רשאי האיש לבטל את הגט, כ"ש באופן שיש תנאי והוא עדין אגיד בה שיכול הוא לשנות או להוסיף על התנאי.

ולפי"ז אתי דברי רבי שאמר ביטלו מבוטל, אין צורך לומר שיכול להוסיף על תנאי זה, שהרי זה ק"ו, אם הבעל יכול לבטל אע"פ שאינו אגיד בה – ק"ו שרשאי להוסיף על תנאי דעדיין אגיד בה. ורשב"ג הזכיר בתחילה ביטלו אינו מבוטל, וחייב להוסיף "שאינו יכול להוסיף על תנאו" שאל"כ הו"א רק לבטל לגמרי אינו יכול דאינו אגיד בה, אולם להוסיף על תנאו דעדיין אגיד ביה רשאי, לפיכך סיים ואינו יכול להוסיף על תנאו.

וכביאור זה כן נראה מדברי המאירי (שם), שכתב, וז"ל:

"כבר ביארנו שאף לאחר התקנה כל שבטלו בפני שנים הרי הוא מבוטל, וכן הדין אם רצה להוסיף על תנאו שהוא רשאי."

מבואר מדברי המאירי שאין לחלק בזה בין ביטול הגט לבין הטלת תנאי בגט, דלכתחילה אין לבטל או להטיל תנאי בגט אלא רק בפני השליח, אולם בדיעבד אם עבר וביטל או הוסיף תנאי בגט הרי זה מהני.

וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל מו סי' ב), וז"ל:

"ומה שהבאת מההיא דפרק השולח בטלו מבוטל דברי רבי ורשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. ודקדקת מכלל דרבי סבר דיכול להוסיף על תנאו לבטל הראשון ולקיים האחרון, דאף להוסיף על תנאו פליג והוי כמבטל הראשון ומקיים האחרון שמוסיף. דומיא דסיפא דברייתא דאמר לה בפני שנים ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה בפני שנים ע"מ שתתני לי שלש מאות זוז, גם זה לא שייך לא למגרש על תנאי ובטל תנאו ולא דמי לההיא דמי שאחזו. דר' ורשב"ג איירי בעוד שהגט ביד שלוחו והוי כאלו הוא עדיין ביד הבעל ומילתא דפשיטא היא שיכול לעשות מה שלבו חפץ [...] וכל זמן שהוא ביד השליח אין לו לבטלו ולא להוסיף על תנאו מפני תקנת חכמים ואם בטלו או הוסיף על תנאו מה שעשה עשוי."

וכן מבואר מדברי המהרי"ק בתשובה (סי' קס) שכתב, וז"ל:

"על דבר שליח הגט שאומר שעל תנאי נמסר לו הגט אשר בידו - כל כי האי גוונא שליח נאמן, ואעפ"י שהעדים מעידים שלא בתנאי מסרו לו, נאמן לומר שאח"כ הטיל בו התנאי."

ומכך שהשליח נאמן לומר שהבעל הטיל בגט תנאי לאחר שמסרו לידו, שמע מינה שהבעל יכול להטיל תנאי בגט לאחר שמסרו ליד השליח.

וכן נראה מפשטות דברי שאר הראשונים בסוגיא שהביאו את דברי רבי כלשונם, ולא הוסיפו את הדין לגבי תנאי, ואם היה הדין חלוק היה להם לומר זאת, אלא ודאי שהבינו שאם יכול לבטלו כ"ש שרשאי להוסיף בו תנאי וכמו שביארנו.

ג. שיטת הרמב"ם בדין זה
הרמב"ם בפיה"מ (שם) כתב, וז"ל:

"ודע אם נתן אדם לאשתו גט על זמן או גט על תנאי והגיע לידה אם אמר לה כשיגמר תנאי פלוני או כשיגיע זמן פלוני הרי את מגורשת מעכשיו אינו יכול לבטלו אחר שהגיע הגט לידה, ואם לא אמר מעכשיו יכול לבטלו ואפי' שהוא בידה אחר שנשאר לו בו שום סרך והוא יכול להוסיף על תנאו כמו שיתבאר."

ובחידושי הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל (שם, אות לא) כתב לדייק מדברי הרמב"ם דס"ל דלדעת רבי אין הוא יכול להטיל תנאי בגט לאחר שנמסר לשליח, אלא רק לבטל בלבד, שאחר שהביא את דברי הרמב"ם בפיה"מ כתב, וז"ל:

"ומשמע מדבריו דהך דינא דאינו יכול להוסיף על תנאו, לא איירי בשלח שליח לגרש, אלא כשגירשה לאחר ל' או בתנאי דאם וחזר בו קודם שיחול הגט, דקודם תקנת ר"ג היה הבעל יכול לחזור בו או להוסיף על תנאו ובזה התקין ר"ג הזקן שלא יוכל לחזור בו או להוסיף על תנאו בתוך ל'.

ולהאי פירושא לא מצינו כלל להאי יסוד דהמשלח מצי להטיל תנאי בגירושין בלא לבטל את השליחות, ויתכן דהרמב"ם פליג אהך דינא וס"ל דכל היכא שהבעל שלחו לגרשה בלא תנאי מצי השליח לגרשה בסתמא כנגד דעת הבעל ואין הבעל יכול להטיל תנאי בגירושין בלא לבטל את השליחות, וצ"ע בזה."

מבואר מדבריו דס"ל בדעת הרמב"ם דהאי דינא אם הבעל יכול להטיל תנאי בגט לאחר שנמסר ליד השליח, כלל לא קשור למח' רבי ורשב"ג, והאי דינא דאמר רשב"ג שאינו יכול להוסיף על תנאו, הוא לעניין אם נתן גט על תנאי – שכעת אינו יכול לחזור בו או להוסיף על התנאי, אבל כאשר שלח גט ללא תנאי, להטיל תנאי חדש לא יתכן אלא רק לבטל את גוף השליחות.

אולם, לפי מה שכתבנו בס"ד לבאר במח' רבי ורשב"ג, אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב "אחר שנשאר לו בו שום סרך", דהיינו כיון שיש לו שייכות לגט, יכול הוא להוסיף על תנאו כאשר ניתן מראש לשליח על תנאי, ועל כן יכול הוא לבטלו.

ומצינו בזה דרך שלישית בביאור מח' רבי ורשב"ג, דהנה הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל בחידושיו עמ"ס גיטין (שם) כתב בזה"ל:

"רשב"ג אומר וכו' ולא להוסיף על תנאו. עפירש"י. תמוה לי מאי בעי בזה, דבזה ליכא פלוגתא. ואי נימא דסבירא ליה דלרבי יכול להוסיף, חדא דתמיהה גדולה בשלמא בטוליה בטיל דיוכל לגרוע כח הגט, אבל לעשות תנאי שלא כתוב בגט בפני ב"ד זה תמוה. ותו דנפקא מינה גדולה לרבי דסבירא לן כוותיה דכשר בדיעבד אם הוסיף בב"ד, וזה לא מצאתי בשום פוסק וצ"ע.

ונראה לי בזה בפירוש הגמרא בשני אופנים. חדא דבאמת לא פליג בזה רבי ארשב"ג, דתרוויהו ס"ל דאין יכול להוסיף, ורשב"ג נקט ההוספה לומר כשם שמודית שלא יוכל להוסיף כך לא יוכל לבטל [...] וניחא הכל. אלא דיש לדקדק דהוה ליה לינקוט איפכא לא להוסיף ולא לבטל, דהיינו לא זו אף זו, דללישנא דידן הוי זו ואין צריך לומר זו.

[ב'] או דבאמת רבי חולק ארשב"ג, וס"ל דיכול להוסיף דזה כמו זה הוא משום תקנת עגונות או תקנת ממזרים, ואי לא חיישינן בהא בדיעבד גם בהא לא חיישינן.

והראשון נראה לי, משום דלא מצינו דין זה בפוסקים אע"פ דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל."

מבואר מדבריו דלשיטת רבי, אחר שהגט נמסר ליד השליח הבעל רק יכול לבטלו, אבל להוסיף על תנאו או להטיל בו תנאי כיון שהתנאי לא נכתב בגט בפני בי"ד, והגט כבר נמסר ליד השליח, אין הוא יכול להוסיף תנאי בגט, ובזה מיירי רשב"ג כשאמר "ולא להוסיף על תנאו" (בשונה מהבנת הגר"נ פרצוביץ ברמב"ם) ודין זה הוא לכו"ע.

אולם הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל כתב שהטעם שנראה לו לפרש כן בדברי הגמ' הוא משום שלא מצא בדברי הפוסקים שכתבו שלדעת רבי דבטלו מבוטל הבעל יכול גם להטיל תנאי בגט. ברם, להאמור לעיל, מצינו כן להדיא בדברי המאירי והרא"ש שכתבו דלדידן דקי"ל כרבי הבעל יכול גם להוסיף תנאי בגט לאחר שהגט נמסר לשליח. אולם, מאידך גיסא, יתכן ולדברי הרמב"ם אין אפשרות להטיל תנאי בגט, וכמו שלמד הגר"נ פרצוביץ בדבריו.

ד. שיטת שו"ת שם אריה שיכול להטיל תנאי, ובלבד שיאמר בלשון "ואם לאו הגט בטל"
והנה בשו"ת שם אריה (בולחובר, אה"ע סי' ק) דן אודות בעל ששלח גט לאשתו, ולאחר שמסר את הגט לידי השליח קודם שהגיע לידי האשה, אמר הבעל שהאשה תראה שתשלח לו פאשפארט לפחות על חודש, ואם לאו יסע לסטאמבול ותאבד לנצח. ע"כ. והאשה לא קיימה את התנאי, והשאלה היא האם הגט בטל או לאו.

ושם לאחר שכתב בתחילה שאין כאן לשון ביטול, כתב שיש לפקפק מצד אחר והוא מצד התנאי שהתנה והאשה לא קיימה את התנאי, ושוב כתב, וז"ל:

"אך באמת נראה לי דאחר שמסר ליד השליח ללא תנאי, אף אם אח"כ אומר כדרך תנאי שתתן לו ר' זוז וכדומה, צריך לומר בפירוש שאם לא תתן לא תהיה מגורשת או שאר לשון ביטול, אבל אם אינו אומר כן להדיא שיהיה בטל אם לא תתן, אף שאמר שתתן ר' זוז לא נתבטל הגט אף אם לא נתנה, דכיון דצריך לומר לשון ביטול כשמבטל הגט לגמרי, ה"ה אם הוא רוצה לבטל כשלא תתן צריך לומר לשון ביטול באם לא תתן, דמה לי בטלו כולו מה לי בטלו פלגא, דאף שמשמע מדבריו כן שאינו רוצה שתתגרש אם לא תתן, מ"מ זה לא הוי רק גילוי דעת בגיטא דלא כלום הוא, דבעינן שיאמר בפירוש כן שאם לא תתן לא תתגרש, ודבר זה נראה ברור מסברא.

וכן נראה ממה דאיתא בגיטין ר"פ השולח במשנה, בראשונה היה עושה ב"ד ממוקם אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם. ובגמ' שם דף ל"ג ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי, רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו שא"כ מה כח בי"ד יפה, והרי ר"ג הזקן לא תיקן רק שלא לבטל, ומנא ליה לרשב"ג להוסיף שגם אינו יכול להוסיף תנאי לתקנת ר"ג. אלא ודאי דגם תנאי הוי כביטול, דהרי מבטל כשלא תקיים התנאי, וה"ה לענין גילוי דעת אף שאומר בדרך תנאי הוי ביטול אם לא תקיים, וצריך לומר לשון ביטול דוקא שאם לא תקיים יהיה בטל, כך נראה ברור."

מבואר מדברי השו"ת שם אריה דס"ל דהן אמנם דבכל תנאי שמתנה הבעל בנתינת הגט בלשון ע"מ אינו צריך שיאמר שאם התנאי לא יתקיים הגט יהיה בטל או לשון דומה לזו, מ"מ כשמתנה הבעל תנאי בגט לאחר שמסרו לשליח, כיון שהאפשרות היחידה לשנות את הגט לאחר שנמסר לשליח היא ע"י ביטול הגט וכדעת רבי דבטלו מבוטל, א"כ בעינן כשמתנה שיתנה בלשון של "ואם לאו הגט יהיה בטל", ואם לא התנה בלשון זו לא מהני.

ואפשר שיש כאן דרך נוספת על הנ"ל באות ב' בביאור מח' רבי ורשב"ג, דלדעת השם אריה דעת רבי היא דבטלו מבוטל וה"ה להוסיף בו תנאי בלשון שאם לאו יהיה בטל, ודעת רשב"ג דבטלו אינו מבוטל וגם אינו יכול להוסיף בו תנאי.

ושם כפל את דבריו בתשובה נוספת (סי' קג) בתוספת נופך, וכתב בזה"ל:

"וזה איזה שבועות השבתי לעיר טולשין בענין כזה, ושם בארתי באריכות, אשר תנאי שרוצה להטיל בגט אחר שנעשה שליח בלא תנאי, יש לו דין ביטול ממש, דאם לא תקיים התנאי יהיה בטל הגט או השליחות, ומה לי בטלו כולו ומה לי בטלו פלגא, ואם אומר אח"כ לשליח על מנת שתתן לי ר' זוז וכדומה, צריך לומר בפירוש שאם לא תתן לא תהיה מגורשת, או שאר לשון ביטול, אבל אם אינו אומר כן להדיא שיהיה בטל אם לא תתן, אף שאומר על מנת שתתן לי ר' זוז לא נתבטל הגט אף אם לא נתנה, דצריך לומר בזה לשון ביטול, והארכתי בזה לתרץ דברי הרא"ש והט"ז שהבאתי למעלה, וגם הבאתי ראיה ממה שכתבו ג"כ הפוסקים דמשביעים את הבעל שלא יבטל הגט והשליחות, ולמה לא ישביעו אותו ג"כ שלא יטיל תנאי בגט, דהרי יכול להטיל תנאי שתתן לו תרקבי דדינרי ויתבטל הגט, אלא ודאי דתנאי הוי כביטול דאם לא תקיים התנאי יתבטל הגט, וא"כ הוא ממילא בכלל השבועה שלא יבטל, וא"כ כשמתנה צריך לומר לשון ביטול שאם לא תתן לא תתגרש [...]

עוד נ"ל לפמ"ש מקודם דכיון דכבר נעשה שליח כשמתנה אח"כ איזה תנאי בעינן משפטי התנאים, דאע"ג דבשליח לא בעי' משפטי התנאים הוא רק משום דלא נעשה שליח רק בתנאי זה, וזה לא שייך כשכבר נעשה שליח, ולפי"ז נראה לי דאפילו התנה תנאי כפול ג"כ לא מהני אם התנה עם השליח כן אחר שנעשה שליח מקודם בסתם. דהרי א' ממשפטי התנאים הוא דבעינן שיהיה התנאי קודם למעשה. ובזה הא הוי המעשה דעשאו שליח קודם לתנאי זה שאומר לו אח"כ, וא"כ התנאי בטל והמעשה קיים, ואפי' לפ"ד הפוסקים דלחומרא לא בעינן משפטי התנאים כדאיתא בסי' לח ס"ד מ"מ הרי כתב שם הב"ש דתנאי קודם למעשה לכו"ע בעינן ע"ש. וא"כ בתנאי שמטיל בשליחות אחר שנעשה שליח בסתם הוי מעשה קודם לתנאי דמעשה השליחות היה מקודם ואח"כ התנה את התנאי, לכך אפי' אם אמר אם לא תתן ר' זוז לא תהיה שליח ואם תתן תהיה מגורשת לא מהני דהא קדם המעשה שהוא השליחות, דהא התנאי הוא בהשליחות וכבר קדם המעשה שעשאו שליח, נמצא התנאי בטל [...] רק דכ"ז בדרך תנאי בלבד, אבל יכול לבטל מקודם השליחות לגמרי ואח"כ להתנות התנאי ולעשותו שליח מחדש על התנאי [...] אבל כל זמן שלא ביטלו א"י להתנות עם השליח אח"כ שום תנאי [...] וא"ש ג"כ לפ"ז מה שכתבו הפוסקים להשביעו שלא יבטל, ולמה לא ישביעו אותו ג"כ שלא יטיל שום תנאי, דתנאי אינו מועיל כשלא מבטל מקודם כמו שכתבתי דהוי מעשה קודם לתנאי, והרי משביעים אותו שלא יבטל וממילא אינו יכול להטיל תנאי, ואתי שפיר."

מבואר בדבריו דמלבד דכפל דבריו הראשונים שאחר שנמסר הגט ליד השליח אין הבעל יכול להטיל תנאי בגט אא"כ יטיל בלשון "ואם לאו הגט בטל", הוסיף על דברות ראשונות וכתב שאף אם הבעל יאמר בלשון זו "ואם לאו הגט בטל" יש לומר דלא מהני, וזאת מכיון שהיות וכבר עשה שליח הוי מעשה קודם לתנאי, והתנאי בטל ומעשה קיים, ואין תקנה אא"כ יבטל את השליחות ושוב ימסור לשליח על תנאי את הגט, דבכה"ג הוי תנאי קודם למעשה.

אמנם בשו"ת בת דינא (איידלמאן, סי' יא סקי"ט) האריך לדחות את דברי השם אריה וכתב, וז"ל:

"ועתה נדון מענין התנאי, והוא ששמעתי שהרב פלוני דודה של המגורשת יצא בכוחא דהיתרא לומר שאין תנאי כזה מבטל את הגט, וסמך בכל כוחו על דברי תשובת שם אריה בסי' ק' וק"ג שהעתיק לי רב אחד וז"ל אף דקי"ל דלחומרא לא בעינן משפטי התנאי וגם קי"ל דע"י שליח לא בעינן משפטי התנאי, עם כל זה אם כשמסר ליד השליח לא הזכיר שום תנאי, רק אחר זמן קודם שמסר השליח הגט ליד האשה התנה איזה תנאי, צריך לומר בפירוש שבאם לאו אינה מגורשת, דתנאי לחוד אינו מבטל. ועוד שהוא מעשה קודם לתנאי דלא כמשפטי התנאי. ע"כ.

ואנכי בעניי אומר אם כדבריו כן הוא, נסתרו דבריו מש"ס ופוסקים, דהנה איתא בגיטין דף ל"ב ע"א ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו, מכלל דרבי פליג נמי בהא דיכול להוסיף על תנאו, וכן הוא מבואר בתשובת הרא"ש כלל מ"ו סי' ב'.

ולמה לא הזכירו רבי בפירוש שיכול להוסיף על תנאו, הוא משום דאתיא במכש"כ, מדיכול לבטלו כ"ש דיכול להוסיף על תנאו דבזה אינו מבטלו בפירוש כי אם מכלל לאו אתה שומע הן, וגם כי מבטלו אינו רק מצד אחד אם אינו יקיים תנאו כמובן. הלא מבואר דתנאי לחוד מבטל הגט ואינו צריך לבטלו בפירוש דלא כהנ"ל.

וכן לענין מעשה קודם לתנאי אם כוונתו למעשה השליחות. הלא כל זמן שלא נגמר מעשה השליחות לא חשוב מעשה כדאיתא בגמ' דף ס"ג ע"ב דע"כ לא מיבעי התם אלא בסופר ועדים אבל שליח ודאי לא נגמר שליחותו עד דלמטא גיטא לידה וכן מבואר שם כשכתבו גיטא מעליא ואבד עי"ש. וכן מבואר בתשו' הרא"ש הנ"ל להדיא וז"ל בעוד שהגט ביד שלוחו הוי כאלו הגט עדיין ביד הבעל ומילתא דפשיטא הוא שיכול לעשות מה שלבו החפץ עי"ש. ואין לחלק בין מוסיף על תנאי לעושה תנאי מחדש דהלא מפורש שם בתשו' הרא"ש הנ"ל דהוי כמבטל הראשון ומקיים האחרון שמוסיף [...] ועתה תחזה כמה בטילים דברי המתיר שסמך על משענת קנה רצוץ ואין להאריך עוד בזה."

מבואר מדבריו דאין לסמוך על דברי השו"ת שם אריה, וזאת מחמת שבדברי הגמ' בפשטות לדעת רבי אם יכול לבטלו ודאי שגם יכול להוסיף על תנאו שהוא ביטול מצד אחד, וכן מבואר להדיא בדברי הרא"ש. ומה שכתב השם אריה דהוי מעשה קודם לתנאי, אין זה נכון כיון שכל עוד שהגט ביד השליח לא נגמר המעשה והוי תנאי קודם למעשה.

ונראה בס"ד ליישב את דברי השם אריה מקושייתו הראשונה של השו"ת בת דינא, דהנה אף השם אריה מודה שלדעת רבי יכול הבעל להוסיף על תנאו לאחר שיבטל את השליח הראשון ויעשהו בשנית, ועל ידי כך לעכב את מתן הגט על ידי השליח עד שיקויים התנאי, רק שלדעת השם אריה בעינן שהבעל יאמר בפירוש בשעה שמתנה, ש"אם לאו הגט בטל" כיון שכל כוחו להתנות לאחר מסירת הגט ליד השליח הוא מכח שיכול לבטל את עצם הגט, ולכן בעינן שיזכיר בתנאי את ביטול הגט, ובכה"ג הוי ביטול על צד דמהני.

ומעתה גם אין להקשות מדברי הרא"ש והמאירי והמהרי"ק הנ"ל באות ב', ששם מפורש בדבריהם שהבעל יכול להתנות אף לאחר שהגט נמסר ליד השליח, שאף השם אריה מודה בזה, אלא דס"ל שהתנאי צריך להיות בצורה של ביטול דהיינו "ואם לאו הגט בטל".

ה. חידוש הגרי"א חבר שיכול רק להוסיף על התנאי הקיים, אבל אינו יכול להטיל תנאי חדש
וחזיתי להגאון רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל בשו"ת בנין עולם (אה"ע סי' לח) שדן אודות בעל ששלח גט, ואחר שהלך השליח אמר לפני שנים שאין רצונו שיתן השליח את הגט כי אם בתנאי שלא תנשא אשתו עד לאחר עשרים שנה, ועשה כן בערמה לבל יוודע זה לשום אדם מראש, כדי שיוציא מחותנו ממון רב. ושם (אות ב') כתב, וז"ל:

"ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו שא"כ מה כח בי"ד יפה וכו', ושם פסק רב נחמן הלכה כרבי. ע"ש. משמע דגם בהא דיכול להוסיף על תנאו שלא בפני השליח ג"כ פליג רבי, וס"ל דמהני והלכה כמותו."

מבואר מדבריו דס"ל בדעת רבי שהבעל יכול להוסיף על תנאו לאחר שמסר את הגט ליד השליח, כמו שיכול לבטלו.

בתחילת דבריו צידד שהגט בטל הן מצד השליח והן מצד המשלח. מצד השליח שקבל על עצמו רק למסור גט כנהוג בלי תנאי, אך לא גט שניתן בערמה בחשש איסור, ואומדנא דמוכח שלא היה מתרצה לכך. וכן בטל מצד המשלח, מכיון שהשליח שינה מרצון המשלח ומסר את הגט לאשה בסתם ולא בתנאי. ושם (אותיות ג-ד) כתב בזה, וז"ל:

"ועוד יש כאן ביטול מצד הבעל המשלח, שהרי אמר בפני העדים שאינו רוצה שתתגרש בגט זה לגמרי רק בתנאי שלא תנשא עד זמן פלוני, והשליח שינה מדבריו, שהרי אמר בפירוש בעת נתינת הגט שתהיה מגורשת מעכשיו ומותרת לכל אדם, וא"כ הרי שינה השליח ממה שהיה בדעת הבעל ולא עשה שליחותו, וא"כ ממילא בטל השליחות [...]

אך מה שיש להקשות על זה מהא דפרק השולח שהבאתי למעלה דפליגי רבי ורשב"ג בבטלו שלא בפני השליח, דרבי ס"ל אם ביטלו מבוטל ורשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף בו תנאי [כן הוא במקור – ש.צ.] דא"כ מה כח בי"ד יפה, הרי דאם לא בשביל טעם זה, היה יכול להוסיף התנאי מה שלא אמר לשליח כלל, וא"כ הרי יש כאן ביטול השליחות מצד התנאי החדש שלא ידע השליח ולא נתנו על תנאי זה וכמ"ש, וא"כ לרבי דפליג על רשב"ג ס"ל ג"כ דיכול להוסיף על תנאו, ומאי דנקיט רק ביטלו מבוטל לרבותא נקט דאפי' לגמרי יכול לבטלו שלא בפניו.

וסבור הייתי לפרש דמ"ש להוסיף על תנאו הוא ע"ד מ"ש בפרק מי שאחזו (גיטין עו.) ת"ר אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וכו' וחזר ואמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו', רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז וכו'. והיינו שתנאי הראשון לא נתבטל כלל, ואדרבא הברירה בידה לקיים איזה תנאי שתרצה וזה יקרא בגדר תוספת תנאי ולא ביטול תנאי הראשון, ועל זה אמר ג"כ רשב"ג דאין יכול להוסיף על תנאי בכה"ג משמסר לשליח וכבר הלך מאתו.

ואע"פ דבכה"ג לא שייך תקנת עגונות ולא תקנת ממזרים כדקאמר התם, דהא גם אם תקיים את התנאי הראשון תהיה מגורשת, מ"מ לא חילקו חכמים בתקנתם כמו שתקנו שאין יכול לבטל את הגט שלא בפני השליח מפני תיקון העולם, לא פלוג במילתייהו ואמרו שכל שלא בפני השליח אינו יכול לחדש בגט שום דבר, דאי לא הא לא קיימא הא, ובאמת אם עשה תנאי אחר אין בזה כלום."

מבואר מדבריו, שהוקשה לו היאך ניתן להתנות תנאי שלא בפני השליח, הרי השליח לא יודע מהתנאי ומוסר את הגט לאשה ללא התנאי ושליחותו בטילה מצד המשלח כיון שהבעל לא רצה שיגרשה ללא תנאי ולא קיים שליחותו כראוי – וזה אף לדעת רבי. משום הכי כתב הגרי"א חבר לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, ולדבריו מאי דקאמר רשב"ג שאינו יכול להוסיף על תנאו ורבי פליג עליה שיכול להוסיף על תנאו, הוא רק באופן שכבר התנה תנאי אחד בתחילה וכעת הוא מתנה תנאי אחר, דבכה"ג הבחירה היא בידי האשה לקיים איזה תנאי משני התנאים שהתנה, ובכה"ג דעת רשב"ג שאינו יכול להוסיף על תנאו משום מה כח ב"ד יפה ודעת רבי שיכול להוסיף על תנאו [והביאור הוא שכיון שהתנאי הראשון שהתנה עודנו קיים, אף אם השליח לא יודע מהתנאי השני אין שליחותו בטלה כיון שהוא עדיין התנה בדיוק כרצון הבעל, אלא שהבעל נתן לאשה אפשרות אחרת לקיים תנאי אחר ולקבל את הגט], אבל להתנות תנאי חדש שלא ידע ממנו השליח – בזה הגט בטל אף לדעת רבי.

אולם, בהמשך דבריו (אות ו) חזר בו מגישה זו, וכתב:

"ולכן נלענ"ד דכאן לא נפ"מ מיד בזה שהוא בטעות כיון שהמשלח עושה כן בכוונה ואצלו אינו בטעות וקיי"ל שלוחו של אדם כמותו הוי כאלו הוא עשה בעצמו [...] והשליח אינו אלא כידו של המשלח."

נראה כוונתו שבאותו מקרה הבעל רצה שהשליח יתן את הגט בסתם מתוך ערמה, למרות אמירתו בפני העדים, וא"כ אין כאן טעות בעצם השליחות וסוף סוף עשה השליח כפי רצונו. עי"ש עוד שכתב עוד (אות ט) "דאין זה אלא ביטול מקצת השליחות, ולא אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו". ולאחר שהסיק שאין כאן ביטול שליחות, דן (אות י) דן האם ביחס לתוקף השליחות צריך לנסח את התנאי באופן המועיל, כלומר, במידה ולא התנה כמשפטי התנאים – האם יש תוקף לתנאי שאמר הבעל בפני עדים. וכיון שנשאר בספק, העלה שלכאורה דינו כפי המבואר בשו"ע (סימן קמג סעיף טז) שאם נמסר גט בתנאי שלא תינשא לפלוני עד זמן פלוני שאין לאשה תקנה להינשא לו אלא שיקדשנה שוב ויגרשנה. אך מסיק שבנידון זה שאסרה לא רק לפלוני אלא לכו"ע למשך עשרים שנה, עדיין אגידא ביה והרי היא אשתו לענין זה שיכול לכתוב לה גט חדש בלא לקדשה שוב, עיי"ש.

וא"כ, אפשר שלפי שיטתו יש תוקף לתנאי שהתנה הבעל שלא ימסור את הגט בלא שתחתום על הסכם הגירושין, עכ"פ מספק, גם אם לא התנה כמשפטי התנאים. מ"מ נראה שגם לשיטתו סגי בגט נוסף, כפי שנעשה, גם בלא שיחזור ויקדשנה, שהרי ממ"נ, אם אין תוקף לתנאי – הרי הגט הראשון חל כדין. ואף יש תוקף, הרי המסירה שנעשית בלי שחתמה על הסכם הגירושין אינה כלום, ועדיין אגידא ביה לכו"ע ויכול לגרשה בגט נוסף.

ו. בירור דעת הנוב"י
שוב מצאתי בשו"ת זקן אהרן (ואלקין, ח"א סי' צג סוף ד"ה ושוב מצאתי) שכתב אודות בעל ששלח גט לאשתו ע"י אביו שנעשה שליח שני בסתמא, ואחר שמסר את הגט אמר לאביו שלא יהיה הוא בעצמו השליח ליתנו לה אלא שיעשה שליח שלישי, אם תנאי זה מהני או לאו, וכתב וז"ל:

"ובלא"ה יש לדעת מתי התנה כן, דאם באמת קודם סדור הגט התנה אז אין השליחות חל רק על תנאי זה אבל אם מתחלה סידר הגט ועשה שליח סתמא ורק אח"כ אמר לו שלא יעשה לאביו שליח לגירושין לא נתבטל השליחות עי"ז, ועמ"ש בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' קכ"ז."

מבואר מדבריו שאם הבעל התנה תנאי זה קודם סידור הגט התנאי קיים, אבל אם התנה כן לאחר שמסר את הגט לשליח לא נתבטלה השליחות ע"י תנאי זה אף אם אביו לא קיימו, ושם בנה לו ציון לדברי הנודע ביהודה. ונראה מדבריו דמקור דין זה הוא מדברי הנוב"י.

גם בספר שורת הדין ח"ו (עמ' תלח) בדברי אב"ד ת"א הגרמ"י ניסנבוים, לאחר שהביא את דברי השם אריה הנ"ל כתב, וז"ל:

"וחזינן מדבריו דאחר שעשה הבעל שליח, ומסר לו כח גירושין שוב לא יכול להטיל תנאי בגירושין אחר שמסר לשליח בסתם דאל"כ לא תירץ מידי מהך חששא. ורק דדן משום ביטול על צד זה שלא תקיים, ובזה תי' דצריך לשון ביטול וכבר נכלל בהך שבועה שלא לבטל הגט. וכ"כ בנוב"י אבהע"ז תנינא סי' קכ"ז, דאין הבעל יכול להטיל תנאי בגט אחר שמסר לשליח סתם, ולא התנה בשעת המינוי, יעוי"ש."

מבואר מדבריו דס"ל דדעת הנוב"י היא כדעת השם אריה, שלאחר שמסר הבעל לשליח את הגט שוב אינו יכול לחזור ולהטיל בו תנאי.

לפי"ז בנדון זה התנאי של הבעל לא תופס כלל, מפני שהוא אמר שאינו מבטל את הגט, אלא שרצונו שהיא תחתום על הסכם גירושין כפי שהוא כתבו.

ז. דעת הגר"ש אייגר זצ"ל
ועוד ראיתי להגאון רבי שלמה אייגר זצ"ל בשו"ת מהר"ש אייגר (חאה"ע סי' יח אות ד), וכן הוא בשו"ת נודע בשערים (סי' א), שם כתב לדון דכל היכא שהבעל התנה תנאי לאחר שמסר את הגט לשליח אין זה מועיל, וזאת מכיון שהתנאי לא נעשה בפני האשה שהיא הבע"ד. שם עסק בגט שלאחר שמסרו הבעל לידי השליח הטיל בו תנאי בפני עדים, וכתב, וז"ל:

"כיון דלא התנה עם האשה, ומכדי כל תנאים דמצינו בקרא המובאים בפרק האומר בקידושין, כולם במתנה עם הבעל דבר או עם השליח דהוא ג"כ בע"ד לעניין השליחות – כתנאי בני גד ובני ראובן שהתנה מרע"ה עם יהושע והזקנים, וכן התנאים שבש"ס גיטין וקידושין כולם ע"ד זה: הרי את מקודשת לי על מנת, הרי זה גיטך על מנת, אי לא אתינא עד תלתין יומין כתבו וכו', ותנאי שמתנה בינו לבין עצמו כנידון דידן בעניין שיש להבעל דבר שייכות בו מנא לן דהוה תנאי.

ובטור סי' קמ"א במגרש ע"י שליח קבלה לא יתנה שום תנאי, והב"י תמה למה. ולדעתי אפשר דטעמיה, דלקבלת הגט שציותה עליה הוי שלוחה כמותה, ולגבי התנאי שלא ציותה עליו לא הוה שלוחה כמותה וכזר נחשב לה, והרי זה כמתנה עם אחר שאינו הבעל דבר, וכה"ג לא הוי תנאי.

וראיתי בחידושי הרשב"א פ"ק דקידושין דף כ"ג "הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה, דכיון דאמר ליה קנה כו', וכשאמר לו על מנת לאו כלום קאמר ליה". כתב בשם הראב"ד בזה"ל: "דיד עבד כיד רבו לזכות לאדון אמרינן, אבל לא לחוב לו כו', וכשהתנה עם העבד כאילו התנה עם אחר". ולפענ"ד לדבריו ז"ל מתפרש יפה "לא כלום קאמר ליה" דר"ל 'ליה' – לרבו – לאו כלום קאמר כי אם היה לאיש זר תנאי שהתנה."

מבואר מדברי הגר"ש אייגר שאין הבעל יכול להתנות תנאי בגט לאחר שנתנו ליד השליח, וזאת מכיון שכל תנאי צריך להיעשות בפני הבע"ד הנוגעים בדבר, והראיה מנותן מתנה לעבד ומתנה אתו ע"מ שאין לרבו רשות בו, שכתבו הראשונים דהתנאי בטל, דכיון דהתנה עם העבד ולא התנה עם רבו, התנאי נעשה באיש זר ואין כאן תנאי המועיל.

אמנם בשו"ת נודע בשערים (שם) השיב על דבריו, שאחר שהביא את תורף דברי הגר"ש אייגר כתב, וז"ל:

"הנה לדעתי נראה דבאמת אם מתנה אפי' עם אחר, לומר דהמתנה אשר אני נותן הוא על תנאי זה, בודאי דמהני, ולא גרע מגילוי דעת כיון דאתני וכפל תנאו, רק זהו באומר התנאי נוכח האיש שמתנה עליו, כגון להוי ידוע מה שהמתנה מה שאני נותן לאיש פלוני הוא על תנאי שיעשה כך וכך, אבל אם מתנה עם אחר בדבר שאינו שייך למי שנותן המתנה, כה"ג תנאי כזה לא מצינו. והכא המתנה נותן לרבו – דיד עבד כיד רבו, ומתנה עם העבד שלא יהיה לרבו רשות בו [...]

אך באמת כל התנאים שמתנה עם אחר, לא עם האחר מתנה, כי זה רק הודעה אשר מודיע לאחרים שכשמוסר לבעל דבר על תנאי זה הוא מוסר, והוי כאילו מתנה עם הבעל דבר בעצמו, לא כהך דהראב"ד דדיבורו ותנאו הוא לנוכח העבד."

מבואר מדבריו שלעולם ניתן להתנות תנאי במתנה בפני אחר, וכן בגט שלא בפני האשה או השליח, ושאני נידונם של הראשונים בנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו, דהתם התנאי נעשה עם העבד ולא ביחס לאדון כלל, משא"כ במתנה שהתנאי לא נעשה עם מי שהתנה הבעל בפניו, אלא שהוא מגלה דעתו בפני אחר על תנאי שהוא מתנה עם מקבל המתנה, וה"ה בגט שהוא מגלה דעתו בפני עדים על תנאי שהוא מתנה עם מקבלת הגט.

ח. דעת הגא"א וסרמן זצ"ל
עוד מצינו להגר"א וסרמן זצ"ל בקובץ ביאורים עמ"ס גיטין (אות יט) שכתב לדון בעניין זה, אם הבעל יכול להתנות תנאי בגט שלא בפני האשה שהיא הבעל דבר, וז"ל:

"ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי, רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו שא"כ מה כח ב"ד יפה. ומשמע דמדינא דאורייתא יכול להוסיף על תנאו שלא בפני האשה. וקשה הא כתב הראב"ד, הובא בחידושי הרשב"א לקידושין כ"ד, דתנאי שלא בפני הקונה לא מהני.

ולק"מ, דהא דבעינן שיתנה בפני הקונה היינו היכא דבעינן דעתו, אבל באשה שמתגרשת על כרחה א"כ מ"ל בפניה מ"ל שלא בפניה, וזה פשוט.

עוד אפשר לומר, דהא דבעינן תנאי בפני הקונה הוא אחד מדיני תנאים, והנה הא דבעינן כל דיני תנאים כתבו התוס' בכתובות (נ"ו), משום דאי לאו דמצינו בבני גד ובני ראובן היה ראוי לומר דאין שום תנאי מועיל לבטל מעשה דהא לא אתי דיבור ומבטל מעשה, וכיון שלא למדנו עיקר דין תנאי אלא מבני גד ובני ראובן לא נוכל ללמוד אלא דומיא דהתם ומשו"ה בעינן כל דיני תנאים, ע"כ תוכן דבריהם. ולפ"ז נ"ל לומר דבר חדש, דבקנין לאחר שלשים יוכל להתנות בלא דיני תנאי, דהא בזה אין אנו צריכין ללמוד מבני גד ובני ראובן, דהא אפילו לחזור יוכל בתוך ל' וא"כ כ"ש שיוכל להתנות [...] וא"כ יוכל להתנות גם בלי דיני תנאים, וה"ה שיוכל להתנות שלא בפני הקונה. דגם זה דבעינן תנאי בפני הקונה הוא אחד מדיני תנאים, ובמקום דלא בעינן לכל שאר דיני תנאים גם זה לא בעינן, ויוכל להתנות שלא בפני הקונה."

מבואר מדבריו שאף הוא נתקשה בדבר זה, היאך הבעל יכול להטיל תנאי בגט שלא בפני האשה או השליח שהם הבע"ד בגט, ותירץ בשני אופנים: הראשון, דהא דבעינן תנאי בפני הקונה הוא רק בגלל דבעינן דעת קונה, אבל בגט דלא בעינן דעת האשה ואשה מתגרשת בעל כרחה שוב אין לחלק אם התנה בפניה או לאו. והשני, דהא דבעינן תנאי בפני הבע"ד הוא אחד ממשפטי התנאים, ובמעשה שאינו נעשה עכשיו אלא לאחר זמן לא בעינן למשפטי התנאים, וכיון שהבעל מסר את הגט לשליח שיוליך אותו לאשה הרי יש עוד זמן עד שהגירושין יחולו, ומשום הכי לא בעינן למשפטי התנאים.

אמנם יש לעיין בדבריו, דהנה מה שכתב בתי' הראשון דכיון שאשה מתגרשת בע"כ אין צריך להתנות בפניה דלא בעינן לדעתה, הנה מאחר דקי"ל דאיכא חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בע"כ כמבואר ברמ"א באה"ע (סי' קטו סעי' ו), שוב יש לומר דעכ"פ מדרבנן בעינן שיתנה בפניה.

ומה שכתב בתי' השני שכיון שהבעל מסר את הגט לשליח ואין המעשה נעשה עכשיו לא בעינן למשפטי התנאים, הנה דין זה נתון הוא בפלוגתא דרבוותא, דהנה דעת הראב"ד שהובא ברמב"ן במלחמות בביצה (דף י. מדפי הרי"ף), וז"ל:

"עתה אגלה את הסוד הנעלם מבני אדם שהראשונים לא פירשוהו כי כל מה שאמרו חז"ל בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה וכו' לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצה שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אא"כ נעשה כראוי וכחוזק תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד."

מבואר מדבריו דדוקא היכא שהמעשה נעשה מיד בעינן למשפטי התנאים, משא"כ אם המעשה חל רק לאחר זמן לא בעינן למשפטי התנאים, ומשום הכי יש לומר גם כמ"ש הקובץ ביאורים דלא בעינן שיתנה בפני הבע"ד דוקא.

אולם הרמב"ן שם הביא שדעת הרז"ה והעיטור אינה כן, ולדבריהם אף המעשה לא חל מיד מ"מ בעינן לכל משפטי התנאים. ולדבריהם, בעל שמסר את הגט לשליח שיוליכנו לאשה ותתגרש בו שהמעשה לא חל מיד ולאחר מכן הטיל תנאי בגט שלא בפני השליח או האשה, לא נתקיימו משפטי התנאים והתנאי בטל. וע"ע במה שהאריך בזה בשו"ת מהרי"ט (חחו"מ סי' מח) ובש"ך חו"מ (סי' רנג ס"ק טז) ובמחנה אפרים (הל' גירושין פ"ט הלכה לה), ואכמ"ל.

ענף ו' – תנאי עם שליח שלא כמשפטי התנאים
עוד יש להוסיף, דכפי הנראה מדברי ביה"ד בהחלטתו מתאריך ה' תמוז תשע"ט (8.7.2019), הבעל לא התנה בתנאי כפול את התנאי שרצה להטיל בגט, ומעתה באנו למח' הראשונים אי בעינן למשפטי התנאים היכא שעושה שליח.

דהנה בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת מטות שאילתא קלח) כתב, וז"ל:

"וכי בעינן תנאי כפול דקא יהיב לה גט לאשתו וקא מתני בהדה, אבל קא מתני שליח לא בעינן תנאי כפול, אדעתא דמאי דקאמר ליה הוא דמשוי שליח. ואף על גב דתנאה דבני גד ובני ראובן בהדי אלעזר הכהן ובהדי יהושע בן נון קא מתנו, ומשה הוא דהוה להון שליח. כיון דהוקשו ראשין לאבות, כמאן דמתני בהדיהו דידהו דמי."

מבואר מדבריו דכל היכא שמתנה עם שליח לא בעינן למשפטי התנאים, כיון שהשליח עושה אך ורק על דעת המשלח.

וכדבריו כן כתבו העיטור (דף לח ע"ב) המאירי בקידושין (סא.) ובב"מ (צד.) והרשב"א בגיטין (עה:) והר"ן בגיטין (דף לו: מדפי הרי"ף) והרמב"ן בגיטין (עו.) ובס' המלחמות עמ"ס ביצה (י.) ועוד ראשונים. ובביאור דבריהם, עיין להגאון רבי שמעון שקאפ (קונ' השליחות סי' ט"ו).

ומרן הב"י (אה"ע סי' ל"ח) הביא את דברי הרשב"א והר"ן [אולם לא הביאם בשו"ע], וכ"פ הב"ש (שם, סק"ב, ובסי' קמ"ד סק"ח).

ברם אין חידוש דין זה מוסכם אצל רבותינו הראשונים, וכמו שכתב הכנה"ג (אה"ע סי' ל"ח הגב"י אות ח') בשם תלמידו של הרשב"א בס' חוקות הדיינים, שכתב דאף באופן שנעשה ע"י שליח בעינן משפטי התנאים, וכיון שכך כתב מהר"א בן יעיש בתשובה בכת"י שאין להוציא ממון מיד המוחזק. ע"ש. והובאו דבריו בבאר היטב (שם, סק"ג) ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חאה"ע סי' כ"ח אות ו).

וע"ע בגט פשוט (סי' ק"כ סקמ"ג) ובפת"ש (סי' קמ"ד סוף סק"ה) במ"ש לבאר בדברי הס' חוקות הדיינים, שאף הוא מודה לר"ן והרשב"א, אלא דס"ל לחלק בין אם התנאי נוגע לשליח או למי שעבורו נעשתה השליחות. ע"ש.

גם הבית מאיר (אה"ע סי' ל"ח סעי' ב') כתב שדעת התוס' והרא"ש שהובאו בדברי מרן הב"י (שם) אינה כן ולדעתם בכל גוונא בעינן משפטי התנאים. ע"ש. ועיין במ"ש בשו"ת עמודי אש (סי' כ' אות מ"ז) לדון בדבריו.

וע"ע בדברי הגאון מהר"י כולי זלה"ה בהגהותיו על המשנה למלך (פ"ו הל' אישות ה"א) שכתב שדברי הר"ן אינם מוסכמים בראשונים. וכן נראה מדברי האבני מילואים (סי' ל"ח סק"ב) דאיכא מרבוותא דפליגי. ע"ש. וע"ע בכנה"ג (אה"ע הגה"ט סי' קמ"ג סקל"ג).

וחזי כל הנ"ל לאיצטרופי לסניף בנידו"ד, דאף התנאי שהתנה הבעל בשליחות הגט הראשון, תלוי הוא במחלוקת ראשונים אם יש לקיימו או לאו, כיון שלא התנה במשפטי התנאים.

מן הכלל אל הפרט
לשיטות שאינו יכול לעשות תנאי ולא להוסיף לא היה צורך בגט נוסף, אולם לשיטות שהאיש רשאי להוסיף תנאי גם כאשר הגט ביד השליח לפני מסירתו היה צורך בגט נוסף. כאמור לעיל בית הדין סידר גט נוסף בכך יצאנו ידי כל השיטות.

דינים העולים מן האמור
מסקנות העולות מתוך דברים הנ"ל:
א. מחלת נפש חמורה העלולה לסכן את בת הזוג מהווה עילה לכפיית גט, שלא גרע מהמומים המנויים במשנה כתובות (דף עז.). [ענף א, אות א']
ב. בדברי הרא"ש שאין כופין ב"איש המשתטה מיום יום ואומרת אשתו ... יראה אני פן יהרגני בכעסו", אלא במה שאמרו חכמים, נאמרו מספר פירושים:
1. מהרח"ש, חת"ס, אג"מ, ציץ אליעזר – מדובר באיש כעסן ורגזן ויש לו קצת טירוף מתוך כעסו, או שהאשה מדמיינת כן, לא בשוטה גמור. [אות ב']
2. גר"א (עפ"י פד"ר) – האשה ידעה מראש וסברה וקבלה, ובמומים שלא מנו חז"ל לא אומרים "סבורה הייתי לקבל". [אות ג']
ג. באיש שקידש ברמאות, כתב הרא"ש שיש לכופו לגרש משום שעשה שלא כהוגן. נחלקו האחרונים בדעתו האם אומרים כן אף לאחר שנשא, או רק לאחר קידושין בלבד, דאילו אחר נישואין אאעב"ז. [אות ד']
ד. בעל המאיים על חיי אשתו, ואף עשה מעשה לכך, יש לכפותו לגרש. [אות ה']
ה. דעת התשב"ץ שבעל המכה את אשתו כופין אותו לגרש. ואמנם הכרעת הב"י אינו כן, אך כמה אחרונים החזיקו בדעת התשב"ץ. [אות ו']
ו. לדעת מהרשד"ם, אפילו אותם שאמרו חז"ל ואלו כופין לגרש יכולים להטיל תנאי סביר. [ענף ב, אות א']
ז. אולם, דעת הרשב"א, התשב"ץ והרשב"ש שאינו רשאי להתנות. [אות ב']
ח. בדברי האחרונים ובפד"רים שונים מצאנו התייחסות באיזה מקרים ניתן ליישם את שיטת מהרשד"ם ומה נחשב תנאי סביר "נקל לקיים" לדעתו, ומה נחשב תנאי בלתי סביר, שכרוך בהוצאה מרובה. [אותיות ג'-ד']
ט. לכל השיטות, בוויתור כספי גדול, כנידו"ד, אינו יכול להתנות אף לדעת מהרשד"ם. [אות ה']
י. גט מעושה כדין כשר, ונחשב כעין "תליוהו וזבין" ולא כ"תליוהו ויהיב". וטעם הדבר:
1. לתוס', הר"ן, והרמב"ם – מחמת המצוה שבדבר.
2. לרשב"ם – מכיון שמן הסתם יש ביניהם שנאה. [ענף ג, אות א']
יא. נחלקו ראשונים האם אונס קרובי הבעל על הגט נחשב ככפייה לבעל:
1. דעת התשב"ץ שאונס קרובים לא נחשב ככפייה לבעל. [אות ג']
2. דעת הרשב"ש, הרשב"א, רבינו בצלאל אשכנזי, ומהריב"ל שנחשב כפייה. [אות ד']
יב. מהר"ח פלאג'י האריך שיש לענוש גם את העוזרים להמרות את פי ביה"ד, וא"כ שפיר יש לגזור עונש על האח בנידו"ד שסייע לבעל לברוח לחו"ל. [אות ה']
יג. העונג יו"ט חידש שאין לכוף על גט שליחות, מכיון שאין הבעל מחוייב לגרשה ע"י שליח אלא תבוא אליו ויגרשה, אלא אם יאמר במפורש שאינו מקפיד על עשיית השליחות [ענף ד, אות א']
יד. אולם, בשו"ת עין יצחק הוכיח מירושלמי שאף בגט שליחות אפשר לכוף. [אות ב']
טו. דעת הגר"י גולדברג שליט"א שבמגרש ממרחק רב במדינת הים גם העונג יו"ט מודה שהשליחות בכלל הכפייה, שלא תשאר עגונה גם באופן זמני. [אות ג']
טז. אסור לבטל או להטיל תנאי בגט שליחות שלא בפני השליח אלא בפני אחרים, ומכין אותו מכת מרדות. [ענף ה, אות א']
יז. לדעת רבי שאם בטלו מבוטל בדיעבד, דעת מאירי והרא"ש בתשובה דה"ה אם הוסיף על תנאו. [אות ב']
יח. בדעת הרמב"ם נחלקו אחרונים האם יכול להוסיף על תנאו. [אות ג']
יט. לדעת השם אריה יכול להטיל תנאי רק אם מתנה במפורש שאם לאו הגט בטל, אך בשו"ת בת דינא דחה דבריו. [אות ד']
כ. לדעת הגרי"א חבר זצ"ל אף לדעת רשב"ג יכול רק להוסיף תנאי שאינו מבטל את התנאי הקודם, אך אם השליח מסר שלא כרצון הבעל, הגט בטל מטעם ביטול השליחות לכו"ע. דן האם תנאי בשליחות צריך למשפטי תנאים, ונשאר בספק. אך גם לשיטתו נראה שמועיל הגט השני שניתן, וא"צ לחזור ולקדשה כדי לגרשה. [אות ה']
כא. דעת הנו"ב שאין הבעל יכול להטיל תנאי בגט לאחר שמסרו לשליח סתם. [אות ו']
כב. דעת הגר"ש אייגר זצ"ל שאינו יכול להתנות בפני אחרים, אלא בפני בעל הדבר או השליח, אך בשו"ת נודע בשערים השיב על דבריו. [אות ז']
כג. לדעת הגר"א וסרמן זצ"ל יש לחלק בין קונה מרצון לבין אשה שמתגרשת בע"כ [וא"כ צ"ע לאחר חרם חדר"ג שלא לגרש בע"כ]. עוד חילק בין תנאי בגט מיד לבין גט לאחר ל' יום שא"צ משפטי תנאים לדעת הראב"ד. אך הרמב"ן חולק על הראב"ד בזה. [אות ח']
כד. לדעת השאילתות וכמה ראשונים א"צ תנאי כפול בתנאי שמתנה עם השליח, והביאם ב"י וכן פסק הב"ש. אך יש ראשונים אחרים שחולקים, ויש לצרף דעתם לנידו"ד שנראה שלא כפל תנאו [ענף ו'].
הרב שלמה צרור – דיין
קראתי בעיון ובשקידה את הנימוקים המפורטים שכתב כב' ידידי היקר, הרה"ג שלמה צרור שליט"א. מפאת קוצר הזמן לא אתייחס לגופם של כל הדינים שהביא הרה"ג צרור בנימוקיו, אך חשוב לציין שהמסקנות ההלכתיות לאורך ההליך היו מקובלות על שלושת חברי ההרכב.

הכפייה בנ"ד נעשתה כדין, בגט שליחות, באמצעות עיכוב של אחי הבעל המעגן ומתן פקודת מעצר, בהסכמת שלושת חברי ההרכב ללא פקפוק. כך גם ההחלטות למסור את הגט הראשון, ולהמתין עם מסירת המעב"ד עד הגיע הגט השני שבו לא הוטל תנאי, היו כולם מוסכמים על שלושת חברי ההרכב פה אחד.

עוד ראיתי לנכון לציין כאן שני עניינים, שאף שאינם דברי הלכה, הרי הם חלק מן הבסיס המחזיק את כוחם ואת מעמדם של בתי הדין בישראל.

האחד, שיתוף הפעולה של ביה"ד דנן עם בית הדין [...] ב[...], בראשות הרה"ג [ד'] שליט"א, ובפרט עם הרה"ג [ש'] שליט"א אשר עמד בקשר טלפוני עם הח"מ לאורך כל התהליך של סידור גט השליחות, ושל הטיפול בבעל הסרבן, עד להשלמת מסירת הגט השני.

והעניין השני, הוא היעילות והמסירות של מערכת בתי הדין למצוא פתרון לכל אשה עגונה שבעלה ברח לחו"ל, תוך חשיבה יסודית ובירור כל דרכי ההגעה אל הבעל הסרבן, ובכלל זה באמצעות חקירת בני משפחתו. יידע כל סרבן, שידו הארוכה של ביה"ד תגיע אליו במוקדם או במאוחר, וכי עד אז לא תהיה לו מנוחה בעולם הזה. כאן ראוי לציין את כב' ידידי היקר הדיין המצוין הרה"ג צרור שליט"א, אשר ניהל את החקירה של אחי הבעל, אשר במסגרתה ניתנה הודאתו על מעורבותו בבריחתו של הבעל, ובזכותה יכול היה ביה"ד להתקדם אל המעצר שהביא את הסרבנות אל קיצה. גם הרעיון לאפשר לאחי הבעל לשוחח עם סבתו בפני ביה"ד, באופן שמעורבותה האישית ניכרה לביה"ד, הועילה להבאת מסכת סרבנות עגומה זו אל סיומה המהיר. יהי רצון שנזכה לכך, שמתוך ידיעה ברורה זו, ומתוך עמידתו האיתנה של כלל עם ישראל כנגד תופעת סרבנות הגט באשר היא, לא תבאנה בנות ישראל לא לידי עגינות ולא לידי סרבנות, ולא יהיה עוד צורך בפסקי דין כאלה.

הרב מאיר כהנא – אב"ד

פסק דין זה ניתן לפרסום עקב סיום החלק הדיוני של ההליכים שבין הצדדים.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ' באייר התשפ"ד (28/05/2024).

הרב שלמה צרור – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

הערות

¹ על עובדה זו שהבעל הינו חולה [...] אין עוררין. ב"כ הבעל העיד על כך בביה"ד בזה"ל (פרוטוקול הדיון מתאריך 3.12.2015 שורות 3-5):

"הבעל נמצא אצל אבא שלו בירושלים. הוא לא מאושפז הוא נמצא בטיפול צמוד. יש הרעה במצבו הוא באמצע התקף כבר חצי שנה. אנחנו לא מעגנים את האשה הוא מטופל יש [מחלת נפש]. הוא אובחן במחלה הזו מזמן."

גם אביו של הבעל באותו דיון אישר את דברי ב"כ הבעל (שם שורות 7-16) בזה"ל:

הבן שלי אובחן כחולה היה לו התקף שהיה בחור אני הבאתי אלי ל[...] למשך 6 שבועות והחזרתי אותו לישיבה. הוא היה בישיבה משך שנתיים והיה יציב משך שנתיים בישיבה, אנחנו קבלנו מכתבים מרופאים שהוא שיכול להינשא. אני הגעתי ארצה בראש השנה והבן בקש לשאול שאלה את האדמו"ר, אז הבנתי שמצבו לא טוב, ורק במוצאי ראש השנה הוצאתי אלפי דולר לטפל בו. מצבו הבריאותי היום בעליות ובירידות ההוא לקח טיפול של לרזפן והוא הרגיש טוב. מה שהוא עכשיו בבית הוא נמצא בחרדות ... אני רוצה לקחת אותו ל[...] לטיפול שם הטיפול הוא טובה אני 11 שנים עובד עם חולה נפש. שם אני יכול לטפל בו. וזה לא עולה לנו כסף.

גם האשה אישרה את הדברים (ע"ש שורות 26-27, 38).
² ועיין בשו"ת נושא האפוד (סי' לב אותיות י-יב) במה שכתב אודות אשה שטוענת על בעלה שאיים על חייה והכה אותה, ובעלה לא היה נוכח בדיון בבי"ד, אם נאמנת היא בטענותיה, או דאמרינן דכיון שבעלה לא נוכח בבי"ד הרי היא מעיזה פניה, והטעמים שכתב שם שייכים אף בנידו"ד. ואכמ"ל.
³ אמנם לדעת התשב"ץ גופיה, אין דברי הרשב"א מהווים סתירה לדבריו, שהרי הוא יצא לחלק בין אונס בנדרים לאונס בגט מעושה, וכך כתב (שם) בזה"ל:
"ואע"ג דאמרינן בפרק ארבעה נדרים דנדרי אונסים הוו אם חלה בנו, היינו למימר דמקרי אונס לענין למפטריה משום דאנוס רחמנא פטריה, והכי נמי לענין קיום תנאי הגט למאן דאית ליה יש אונס בגיטין, והיינו דמייתיה עלה בגמרא ההוא דפסקיה מברא. אבל לענין גט מעושה אינו ענין, שאין כל הנאנס נקרא מעושה, ואפילו נאנס מפני שהיו מכין וחובטין בנו יחידו אשר אהב והרוצה להחמיר עליו הראיה."