בפנינו בקשה משותפת לסידור גט פיטורין. לבית הדין דנן הגיע זוג שהתגורר בקיבוץ [...], המשתייך לעוטף עזה. לאחר היום המר והנמהר בשבת קודש ושמחת תורה – במסגרת פינוי אזורי כולל לכל אנשי העוטף, ובפרט אלו הסמוכים לגדר – התפנה כל הקיבוץ למלון, ולאחר תקופה של כחצי שנה הקיבוץ עבר לבניין מגורים שהמדינה שכרה עבורם בעיר [...]. הזוג הנ"ל אף הוא מתגורר בבניין זה עם כל חברי הקיבוץ, כאשר על פי בקשתם המדינה הכירה בהם כזוג פרוד העומד לפני גירושין, והעמידה לרשותם שתי דירות – האחת, בה מתגורר האיש, בקומה שנייה, והשנייה, בה מתגוררת האישה, בקומה עשירית. לזוג שני ילדים בני 7 ו-11, אשר מתגוררים עם האישה.

כשנודע הדבר, ביה"ד סבר מתחילה שבתנאים אלו לא ניתן לסדר גט עד שתהיה הפרדת מגורים מוחלטת. לשאלת ביה"ד, מהו האופק למעבר זה? ענו בני הזוג שהמדינה חתמה איתם חוזה לחמש שנים עד שיקומו של הקיבוץ. ביה"ד הפנה את תשומת ליבם שעניין זה מקשה על סידור הגט, והציע לכתוב החלטה שתופנה לרשויות לפיה אחד מבני הזוג יעזוב את הבניין לבניין סמוך, ולאחר מכן יסודר גט. בני הזוג הגיבו בכעס ותסכול ממציאות זו, וכן כלפי ההצעה שהוצעה אמרו שאין היתכנות לזה מצד המדינה, מאחר וכל בני הקיבוץ נמצאים באותו בניין. זאת ועוד, הם אינם רוצים לשנות את המתווה הנוכחי בו לילדים נוח לעבור בין ההורים מבלי לטרוח.

ביה"ד לא סידר גט עד להגשת תצלומים של הבניין ובירור הסוגיא, ונדמה שכעת הגיעה העת להכריע בנקודה זו.

נקדים לומר שמקרה זה אינו מקרה שיגרתי וגם אינו קבוע, מאחר ומציאות זו עומדת להשתנות כשיחזרו להתגורר באיזור העוטף. כמו כן, אין כאן הוראה חד משמעית הבאה ללמד על הכלל כולו, אלא לבחון את גבולות הדין הנצרכים לבירור הלכה זו, ולראות האם יש מקום להקל במקרה זה.

ברור שלא ניתן להשאיר את בני הזוג בסטטוס זה של נשואים במשך תקופה כה ארוכה כאשר הם אינם מתגוררים יחד, וכל חפצם להיפרד זה מזו. מציאות זו אינה נכונה הלכתית, ומזמנת בעיות. מאידך, לא ניתן לחרוג מההלכה הברורה והצרופה בעניין הפרדת המגורים טרם סידור הגט. אשר על כן אמרתי לברר הלכה זו על בוריה, ולראות האם יש להקל במקרה זה.

כאמור, שני הצדדים רוצים בסידור הגט, והסכימו לסמכות דיין יחיד להכריע בשאלה זו, בהתאם לתקנה 3(א) בתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש"ן-1990: "ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שידון בדיין אחד ובית הדין אישר שהענין ראוי, לפי דין תורה, להיות נדון בדיין אחד."

דיון והכרעה
הסוגיא בנידון זה נמצאת במסכת כתובות (דף כז ע"ב), וז"ל:

"מתני'. אמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה! לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו.

גמ'. תנא: ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה - יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת - נכנסת בסוף בניה. בעי אביי: מהו לעשות בגרושה כן? התם הוא דבשבויה הקילו, אבל הכא לא, או דלמא לא שנא? ת"ש, דתניא: המגרש את אשתו - לא תנשא בשכונתו, ואם היה כהן - לא תדור עמו במבוי; אם היה כפר קטן, זה היה מעשה, ואמרו: כפר קטן נידון כשכונה. מי נדחה מפני מי? ת"ש, דתניא: היא נדחית מפניו, ואין הוא נדחה מפניה, ואם היתה חצר שלה - הוא נדחה מפניה. איבעיא להו: היתה חצר של שניהם, מהו? ת"ש: היא נדחית מפניו; במאי עסקינן? אילימא בחצר שלו, פשיטא! ואלא בחצר שלה, והתניא: אם היתה חצר שלה - הוא נדחה מפניה! אלא לאו כי האי גוונא. דלמא דאגיר מיגר. מאי הוי עלה? ת"ש: הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר."

א. שיטת הריטב"א בדעת רש"י
"לפי הגמ' ישנו היתר בשבויה של יוצאה בראש בניה ונכנסת בסוף בניה, ושואל אביי האם אף בגרושה ישנו היתר זה? פושטת הגמ' לאיסור, וכפי הביאור שנביא להלן. אולם, פרטי המקרה בו עוסק אביי בגרושה אינם מבוארים בגמ', וכותב רש"י דעסקינן בכהן שגירש את אשתו, ושואלת הגמ' מהו לדור עמו בחצר.

בטעם הדין של הרחקת דיורים כותב רש"י, וז"ל:

"לא תנשא בשכונתו - לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה."

דברי רש"י פשוטים בהקשר הברייתא שמביאה הגמ' – העוסקת באישה שנישאת לאחר הגירושין, שיש עליה איסור לחזור לבעלה, ובוודאי להיות עימו כשהיא נשואה לאחר – וע"ז מסיקה הברייתא שאינם יכולים לדור באותה שכונה, ועוד מבואר בברייתא שבכהן אסור להם לגור באותו מבוי.

מכאן, שבפנויה שאין איסור מה"ת להיות עימה, הרי שלא יהיה איסור להיות עימה באותו חצר.

ואכן, לכל אורכה של הסוגיא לא נזכר אף ברמז מעמדה ההלכתי של גרושה שאינה נישאת ואינה גרושה מכהן לעניין מגורים באותה חצר.

כדברים הללו כותב להדיא הריטב"א בחדושיו למסכת כתובות (דף כז ע"ב) בדעת רש"י, וז"ל:

"פרש"י ז"ל כהן שגירש את אשתו מהו לעשות כן דהא והא פסול כהונה היא, או דילמא בשבויה הקלו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו. ובהא הוא דאיבעיא לן אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא, וכולה סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת, הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו, וכן פרש"י ז"ל לקמן דבכהן שגרש את אשתו מיירי, ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטועה בדבר."

מבואר יוצא מדברי הריטב"א שבגרושה פנויה שלא היתה נשואה לכהן לא קיים איסור לדור ביחד באותה חצר. אולם להיות בדירה אחת, ברור שאסור, וכפי שכתוב במשנה בגיטין (דף עט ע"ב) וכפי המבואר שם, ונרחיב קימעא להלן.

זאת ועוד, מרחיק הריטב"א לכת וכותב שהפרשנות האחרת הבאה לאסור מגורים נפרדים בחצר אחת בגרושה פנויה הינה טעות, ורומז בזה לפרשנות שנביא להלן המדייקת אחרת ברש"י, ועליה כותב הריטב"א שהינה טעות.

כאן המקום להביא מהשיטמ"ק בשם ליקוטי גאונים חידוש גדול המתבסס על יסוד דומה להיתר המופיע בריטב"א, וז"ל:

"והא דקתני לא תנשא בשכונתו ולא קתני לא תדור משום דעד שלא נשאת רשאה ודאי לדור בשכונתו כדי שתהא קרובה אליו אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו."

הרי לן שסוברים הגאונים שהרחקה בין גרוש לגרושה לא רק שאינה נאסרת, אלא יתכן שיש עניין חיובי בקירוב ביניהם, על מנת שיחזרו ויקיימו מצוות מחזיר גרושתו, יעויין בחינוך.

ב. שיטת רבים מהאחרונים בדעת רש"י
"כותב רש"י (כתובות דף כח ע"א ד"ה לא תדור) בעניין כהן שאסור לדור עם גרושתו במבוי, וז"ל:

"לא תדור עמו במבוי - שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו."

לומדים האחרונים בדעת רש"י שני דברים: הראשון, שמבוי גדול משכונה, שאם קטן משכונה היה על רש"י לחדש חידוש גדול יותר שאפילו במבוי מותר לדור עימה וכ"ש שכונה, אלא על כרחך חידש רש"י שבשכונה מותר לדור, ובודאי במבוי הגדול משכונה.

נעיר שבשאלה זו מה גדול יותר – האם מבוי משכונה או להיפך – נחלקו הרא"ש ותוס', ולהלן נביא בקצרה מחלוקתם.

נקודה נוספת שלומדים האחרונים בדעת רש"י היא שמגורים נפרדים בחצר אחת נאסרים, אף בזוג שהתגרשו והבעל אינו כהן וכן לא נישאה האישה. כך מדוייק מרש"י שכתב כן רק בשכונה, ולא כתב לחדש חידוש גדול יותר שאף בחצר אחת הם מותרים, ועל כרחך שבחצר אחת נאסרים.

כן דייקו בדעת רש"י חדושי אנשי שם (על הר"ן בכתובות דף יב ע"א מדפי הרי"ף ס"ק ב), וכן כתבו הב"ח (אהע"ז סימן קיט ס"ק י) והפר"ח (סימן קיט סעיף ז), וכן למדו המשל"מ (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כז) והרב גט פשוט (סימן קיט אות מ). וז"ל הפר"ח (שם) :

"והנה מלשון רש"י שכתב אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו משמע דוקא שכונה הוא דשרי אבל חצר לא ומהכא משמע נמי דס"ל לרש"י דמבוי גדול משכונה."

ג. ראיית הר"ן מהסוגיא לדין מגורים בחצר אחת בזוג שהתגרשו
"לשיטה זו בבאור דברי רש"י הוסיף הר"ן ראיה מהגמ' עצמה, שכן, כפי האמור לעיל, הגמ' מביאה שאלה מי מתפנה בפני מי, ובפשטות שאלת הגמ' נסובה על מבוי או שכונה בכהן ונשואה, ומביאה הגמ' ברייתא שבחצר היא נדחית מפניו. שואל הר"ן על הברייתא, מדוע הביאה נידון של חצר? והרי בכהן נאסר אף במבוי, ובנישאת לאחר מכן נאסרת אף בשכונה, וא"כ באיזה נידון מדובר בברייתא העוסקת בחצר? ומכאן הסיק הר"ן שהברייתא עוסקת בזוג שהתגרש והאיש אינו כהן והאישה לא נישאת לאחר מכן והיא פנויה, ובכה"ג הוכיח הר"ן שנאסרים שניהם לדור בנפרד בחצר אחת, וז"ל הר"ן:

"ומסקינן דבחצר של שניהם נמי היא נדחית מפניו ותמהני חצר מאי עבידתה דהא בשנשאת אפי' בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אף על פי שלא נשאת במבוי מיהא מיתסר והכא משמע דלא מתסר אלא בחצר לפיכך נ"ל דברייתא באשת ישראל תכף שנתגרשה מיירי דקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת וקתני דלאחר שנתגרשה צריך [האחד] להיות נדחה אף על פי שלא נשאת עדיין ושפיר מייתי מינה ראייה לשנשאת לענין שכונה ולאשת כהן לענין מבוי דחד טעמא הוא ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר אלא אם כן היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב."

אלא שיש לדחות את ראיית הר"ן מהגמ'. ראשית, המציאות השכיחה של מגורים משותפים היא בחצר, ועל כן הברייתא עסוקה בזה ללמוד לדין מבוי ושכונה ולא מפני שהיא כותבת דין חדש. עוד יש לדחות שאכן עסוקה הברייתא במבוי או בשכונה, אלא שכותבת הגמ' שאם יש לאישה חצר בתוך המבוי או השכונה ולבעל אף הוא יש חצר במבוי או בשכונה – בכה"ג היא נדחית מפניו, ולא שהמקרה הוא בגרים בנפרד בחצר אחת, והשתא אתי שפיר שמדובר באשת כהן או בנישאה לאחר מכן.

ואכן יעויין בפרי חדש (אבן העזר סימן קיט סעיף ז) שכתב לדחות ראייה זו, וז"ל:

"ובאמת דראייתו לא מכרעת מידי דנקט חצר ולא נקט מבוי ושכונה משום דלא הוי מידי דשכיחא למהוי להו מבוי ושכונה וכי קתני ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה לאו דוקא מהחצר אלא כדינו דהיינו מהשכונה או מהמבוי."

לענ"ד דיוק האחרונים בדעת רש"י אף היא אינה מחוייבת, מאחר והסוגיא עוסקת במבוי ושכונה ולא בחצר, הרי שלא היה מקום להזכיר חצר. אלא שאם אכן צודק הר"ן בדיוקו מהסוגיא, והסוגיא בהמשך אכן עוסקת בחצר, הרי שיש מקום לדיוק ברש"י, וכפי שלמדו האחרונים. ולפי"ז, אם אכן אין ראיה מהסוגיא בדעת הר"ן, הרי שאף אזלה לה הראייה בדעת רש"י.

לאחר עיון מצאתי שכמונו כתב לדחות דיוק זה מרש"י הרב פרח מטה אהרן (ח"ב סימן יז), וכן כתב בספר אמרות טהורות (סימן קיט סעיף י).

ואכן הר"ן בהמשך הדברים, כשהביא את הירושלמי והוכיח ממנו דבחצר אחת במגורים נפרדים ניתן לגור אם התגרשו וטרם נישאה האישה והוא אינו כהן, נשאר בדין זה בספק, ואם אכן סובר הר"ן שישנו הכרח לדין זה מהבבלי מדוע חוזר בו מקביעה זו? ועל כרחך שאף הר"ן סובר שניתן לדחות ראייה זו.

והנה יעויין בשלטי גיבורים (כתובות דף יב ע"א בדפי הרי"ף) שהביא סמ"ג שכתב שאין הכרח ברש"י וז"ל:

"סמ"ג כתב בשם רש"י דכל זה מדבר בכהן ואין לנו ראיה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר אחד ומדברי שאר פוסקים נראה דמיירי גם בישראל."

הדברים מובאים בסמ"ג (לאוין סימן קכו).

וכן ראיתי שהביא בקובץ שיטות קמאי (כתובות דף כח ע"א) בשם ספר עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ (הלכ' נדה ושאר עריות פי"ב), וז"ל:

"מי שגירש אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר, שלא יבאו לידי זנות. ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. וכפר קטן נדון כמבוי. היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו. וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין או מכין אותן מרדות. ואם נתגרשה מהארוסין מותרת לתובעו לדין ולדור עמו בחצר. ואם לבו גס בה אף מן הארוסין אסור. ופירש"י, שכל אלה בכהן, ואין לנו ראייה בישראל שיאסר לדור עמה."

יעויין בספר ידי דוד (קאראסו סימן קא) שמביא דברי הסמ"ג ומוכיח מיניה שאף הוא כמו הריטב"א סובר בדעת רש"י שבנתגרשו מותר לגור בחצר אחת בדירות נפרדות וכן למד בדעתו הרב פרח מטה אהרן (ח"ב סימן יז), ועוד המשיך לתמוה על הב"ח האיך הוכיח ברש"י היפך דברי הסמ"ג וסמך על דקדוק קל שלו ברש"י, היפך דברי ראשונים מפורשים שכתבו שמרש"י לא ניתן להוכיח נידון זה?

ראיתי בפד"ר (חלק י עמוד 212) מפי כתבו של הגר"ע בצרי שכתב ליישב שמהסמ"ג לא מוכח כלום בדעת רש"י, רק כתב שאין ראיה מרש"י, אבל אף הסמ"ג לא התיר בחצר אחת, ועל כן דחה דברי ה'ידי דוד' וה'פרח מטה אהרן'.

ואחר בקשת המחילה לא ניתן לומר כוותיה, שכן האיך הב"ח מדקדק ברש"י היפך דברי הסמ"ג, ולא חש לזה שהסמ"ג הכיר בודאי דקדוק זה ולא ראה בזה שום ראיה? זאת ועוד, שלעיל הבאנו שבכל הסוגיא לא מצינו שום יסוד לאסור בגרושה שלא נישאת ואינה נשואה לכהן, וכל האיסור נשען על דקדוק בדעת רש"י, וממילא אם נאמר שאין הכרח ברש"י להגיע למסקנה זו ולאסור, חוזר הדין הפשוט שאין סיבה לאסור אלא רק בנישאת או באשת כהן שהתגרשה, דבשניהם הוי איסור מה"ת.

יעויין במל"מ שמסתפק בדעת הסמ"ג ונוטה לבאר כדברינו, שאכן מוכח מיניה שסובר ברש"י להקל במגורים בחצר אחת.

עוד נעיר שלעיל הבאנו דעת הריטב"א שכתב שכל מה שכתב בדין חצר בגרושה פנויה הוא כדי להוציא מדעת הטועים ברש"י. נראה שראה מקום לדיוק זה ברש"י, וכתב ע"ז שפרשנות זו הינה טעות, וכן מדוקדק מדברי הסמ"ג שראה מקום לדיוק זה ומכל מקום דחאו. הרי שמול הראשונים עמד דיוק זה, ומכל מקום דחו דיוק זה מפני דברים המפורשים בסוגיא.

הנה כי כן נמצא שבדעת רש"י ישנם שתי הבנות: דעת הריטב"א, הסמ"ג, העץ חיים, הרב ידי דוד (סימן קא), והרב פרח מטה אהרן, הרב תשובת מהר"ש די מאיו המובאת בבית דוד (ח"ב מאה"ע סימן פה), הרב אמרות טהורות (סימן קיט סעיף י), וכן סובר הגט מקושר (נבון) (דף יד ע"א) להתיר מגורים נפרדים בחצר אחת, ואילו כנגדם דעת חדושי אנשי שם, הב"ח, המל"מ, הפר"ח והג"פ שכתבו לבאר ברש"י לאסור מגורים בחצר אחת לזוג שהתגרש, אף אם גרים בנפרד.

על מעמדו של רש"י בפירושו על הש"ס כפוסק, יעויין מש"כ הגרי"ח סופר שליט"א בהקדמה לספר ביאורי ה'כלומר' על רש"י.

ודעת הר"ן בדין זה הינה מסופקת לאחר שהביא את הירושלמי והסיק ממנו להתיר, ומכאן נצעד לדברי הירושלמי.

עוד נעיר שבמל"מ (פרק כא מאיסורי ביאה הל' כז) מסתפק בדעת ר"י המובא בר"ן שאף הוא יאמר שאין איסור לדור בחצר אחת עם גרושה פנויה, עיי"ש.

ד. שתי הבנות בירושלמי
"הנה מביא הר"ן (על הרי"ף מסכת כתובות דף יב ע"א) דברי הירושלמי ומבארו, וז"ל:

"אבל נמצא בירושלמי בפרק הזורק [הלכה ט]:

המגרש את אשתו לא תדור עמו באותו חצר ולא באותו מקום אם היה חצר של אשה האיש מפנה [של האיש האשה מפנה] של שניהם מי מפנה מפני מי אשה מפנה מפני האיש ואם יכולין הם זה פותח לכאן וזה פותח לכאן בד"א בזמן שנשאו הא לא נשאו לא ובכהנת אפי' לא נשאו ע"כ.

ומשמע מיהא דבלא נשאו אפילו בחצר שרי דדוחק הוא לומר דכי קתני הא לא נשאו לא [לא] קאי אאותה חצר אלא אאותו מקום ובודאי שזו דירושלמי חולקה עם הברייתא (ששנויה) [שבגמרתנו] ששם השוו כהן לישראל ובגמרתנו חלקו בהן ולפיכך הדבר צריך עיון."

בגט פשוט (סימן קיט ס"ק מ) תמה על הבנה זו, שאם כך הוא מדוע לשון הירושלמי הוא "נשאו" – וכי מה איכפת לן בבעל? עיקר העניין הוא האם האישה נישאת, והו"ל למימר "נישאת". על כן מבאר אחרת את דברי הירושלמי, וז"ל:

"ובר מן דין הא דקאמר בירושלמי בד"א שנשאו אינו ר"ל שנשאת הגרושה דא"כ הכי הול"ל בד"א כשנשאת הא לא נשאת לא. אלא ה"ק בד"א בשנשאו, כלומר שהיא גרושה מן הנשואין אז לא תדור עמו בחצר. אבל לא נשאו כלומר דהיא גרושה מן האירוסין שרי. ובכהנת אפילו לא נשאו דאינה גרושה אלא מן האירוסין יש להחמיר בה שלא תדור בחצר עמו."

פירוש זה של הג"פ בהבנת הירושלמי מבואר להדיא באור זרוע (הל' יבום סימן תריח) וכן ראיתי בתשו' הראנ"ח (ח"א סימן ו, צו) דפירש כן דברי הירושלמי, והכריע הדבר ממאי דמסיים עלה בירושלמי: "והארוסה שביהודה כנשואה היא".

נמצא לפי פירוש זה של האור זרוע יוצא היפך מסקנת הר"ן, שמהירושלמי עצמו יש ראיה לאסור מגורים בחצר אחת, שכן ע"ז נסובים דברי הירושלמי בחצר אחת, ומבואר שדין זה איירי רק אם נישאו ולא התארסו מפני שבאירוסין אין ליבם גס זה בזו.

אלא שמהתוספתא במסכת אבל רבתי מבואר להדיא כפי ביאורו של הר"ן, וז"ל (מסכת שמחות פרק ב הלכה יב):

"בית שמאי אומרים המגרש את אשתו לא ישרה עמה לא במבוי ולא בחצר, ואם היה של שניהן מפנין זה מפני זה, מפנין אשה מפני האיש; במה דברים אמורים בזמן שנישאו, ובכהונה אף על פי שלא נישאו; במה דברים אמורים מן הנישואין אבל מן הארוסין, וכן החולץ ליבמתו, לא יפנה מפני שאין לבו גס בה.

הרי לן שכל האיסור לדור יחד בחצר אחת הוא רק לאחר שנישאו, ואף כאן כתיב "נישאו" ולא נישאת, הרי שאין בדקדוק זה כדי להכריע. ועיין מש"כ בפד"ר הנ"ל ליישב לשון זאת. ואכן יעויין בפר"ח שאף הוא הציע להבין את הירושלמי כהבנת הג"פ והמהראנ"ח, ומכל מקום כתב שאין לזוז מהבנת הר"ן מפני שהתוספתא באבל רבתי מסייעת לדברי הר"ן, וז"ל:

"ומ"מ אף שפשט של הירושלמי הוא שלא כדברי הר"ן מ"מ אין לנו לזוז מפירושו כיון שפי' מוכרח באבל רבתי שהוא מקור דין הירושלמי ולפי זה באמת שנראה מהירושלמי ומהאבל רבתי דאפילו בחצר שרי."

ומכאן קצת קשה על הגר"מ עמוס שליט"א בשורת הדין (כרך יג עמוד ריט) שהעדיף הבנת הג"פ והפר"ח בירושלמי, והנימוק לזה - כדי לא למיעבד מחלוקת בין הירושלמי לבבלי.

במחכ"ת, לענ"ד דבריו תמוהים, מאחר ואף הפר"ח עצמו כתב להיפך מחמת הברייתא באבל רבתי, וכן לפי הדברים שאמרנו לעיל מהבבלי אין כל ראיה כלפי נידון זה של גרושה פנויה בחצר אחת. זאת ועוד, אם דברי הירושלמי מבוארים להדיא יש בזה כדי לשפוך אור על הבבלי להקל, ואכן לא ניעבד פלוגתא בין תלמודא דידן לתלמוד הירושלמי לאידך גיסא ולקולא.

עוד נעיר שהבה"ג בהל' גיטין הביא את התוספתא ממסכת שמחות כלשונה להלכה.

הנה יעויין בגר"א על אתר (אה"ע סימן קיט ס"ק טו) שאף ממנו משמע שלמד מהירושלמי לקולא בחצר וכפי שלמד הר"ן בירושלמי, וז"ל:

"וכ"ה דעת הר"ן (כוונתו לאיסור מגורים בחצר אחת לגרושה פנויה - א.ה.) אבל ירושלמי פ' הזורק המגרש את אשתו לא תדור עמו באותו חצר ולא באותו מקום אם היה חצר של אשה האיש נדחה מפניה כו' בד"א בזמן שנישאו הא לא נישאו לא ובכהנת אפילו לא נישאו מ' דלא כהרמב"ם והר"ן ונראה שהיא הברייתא דאמר בגמ' ת"ש כו' ודלא כהר"נ שכתב דההי' ברייתא מיירי בישראל ולא נישאת והר"ן כ' שגמ' דידן חולקת על הירושלמי שהרי בגמ' שלנו חילקו בין כהן לאשת ישראל ונישאת ושם השוו."

שני דברים כותב הגר"א: הראשון, כפי שאמרנו, שמהירושלמי משמע שבנתגרשו ולא נישאת מותר לדור בחצר אחת. השני, מבאר הגר"א שזו כוונת הבבלי שכותב חצר והכוונה לאחר נישואיה וכפי ביאור הירושלמי, וזו אותה ברייתא, ודלא כר"ן.

א"כ נראה מהגר"א שחולק על השו"ע מכח ירושלמי זה, ובכך מבאר אף את הבבלי ודלא כרמב"ם והר"ן.

נעיר שירושלמי זה הובא להלכה ברשב"א בתשובה (חלק א סימן רט), ודבריו הובאו בשו"ת מהרנ"ח (סימן צא), אלא שלא מבואר באיזה אופן מבאר הרשב"א את הירושלמי, האם כפי התוספתא באבל רבתי או שמא כהבנת הג"פ והמהרנ"ח (סימן ו).

ה. שיטת הרא"ש והטור
"וז"ל הרא"ש (כתובות פרק ב סימן לב):

"א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה וכו' תנא אעפ"כ ייחד לה בית בחצרו וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת היא נכנסת בסוף בניה והנ"מ בשבויה דבשבויה הקילו אבל בגרושה לא דתניא המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו [דף כח ע"א] ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי [אם היה כפר קטן] זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כשכונה שכונה גדולה ממבוי ובאשת איש החמירו רבנן טפי מגרושה שהיא בלאו ואשתו שנישאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אינה כי אם בלאו ויש לה דין גרושה לכהן."

מלשון הרא"ש נראה שנקט לשון הגמ', ולדבריו הגמ' עוסקת בגרושה שנישאת וכן באשת כהן. לדרכו של הרא"ש ככל והאיסור חמיר טפי מרחיקים יותר, ולדרך זו מכריע הרא"ש ששכונה גדולה יותר ממבוי, מאחר ובסוגיא מבואר שבנישאת אין לדור בשכונה, ובאשת כהן לא תדור במבוי.

כדברי הרא"ש ששכונה גדולה ממבוי כותב אף הר"ן, ויעויין שם האיך מוכיח עיקרון זה. אולם בתוס' (כתובות כח ע"א ד"ה ואם) כתבו להיפך, ששכונה קטנה ממבוי. וכתבו על זה דאם היה כהן לא תדור עימו במבוי דכיון דפנויה קיל ליה, אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה, דהיינו שלוש בתים, עיי"ש.

נמצא א"כ מוכח מהרא"ש שלא עוסק בגרושה פנויה שאינה אשת כהן, אלא רק היכא דיש איסור לאו באשת כהן או באשת איש דהוי איסור כרת דחמיר טפי ,ומפני דמכרת ברמיזותיו יש להרחיק טפי.

תפיסה זו ברא"ש מתיישבת טפי עם תפיסתו שככל והאיסור חמיר טפי ישנו צורך של הרחקה גדולה יותר, ועל כן ממילא יש לומר שבפנויה דהוי איסור מדרבנן לא צריך להרחיק, ויכולים לדור במגורים נפרדים בחצר אחת.

ואף התוס' שחולקים על זה, מבארים הראשונים – הר"ן על אתר, וכך גם כותב בג"פ ועוד – שהוא מתבסס על זה שבעלה משמרה, ועל כן בנישאה הריחוק הוא קטן יותר מאשר בגרושת כהן.

וא"כ ניתן להסיק מהרא"ש שזוג שהתגרש והאישה לא נישאת וכן האיש אינו כהן, הרי שיהיה מותר לגור בחצר אחת אם גרים בנפרד.

וכן למד בדעת הרא"ש באמרות טהורות (הל' גיטין קיט), וכתב שם להשיג על הרב מראה פנים שכתב שבדברי הרא"ש לא התבאר דין זה. כדברי המאמרות טהורות סובר הרב ידי דוד (סימן קא), ויעויין בטור שאף הוא לא הביא את דין הגרושה שלא נישאת, ואף ממנו משמע שלא יהא איסור בכה"ג.

אלא שיעויין בב"י על הטור הנזכר, שאחר שהביא את הרא"ש הביא דעת הרב המגיד והר"ן שיש לאסור בחצר אף אם לא נישאה ואינה גרושה מכהן, וסיים בדברי הריב"ש (סימן שס), ומכאן שלמד שאף ברא"ש אין הכרח להתיר בגרושה פנויה בחצר אחת, וצ"ע.

ו. דעת הרמב"ם והשו"ע
"בשונה מהדברים שהעלינו לעיל – שלא ראינו הכרח לדין זה של איסור במגורים נפרדים בחצר אחת של זוג שהתגרשו והאישה פנויה, מאחר ובגמ' לא מבואר האיסור וכן מהראשונים אין דברים ברורים – ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כז) כתוב להדיא שבחצר אחת ישנו איסור אף בגרושה פנויה שלא תדור עם הגרוש, אף עם המגורים נפרדים, וז"ל:

"וכן מי שגירש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, וכפר קטן נידון כמבוי."

כלשון הרמב"ם נוקט השו"ע, וא"כ על פניו נסתם הגולל על נידוננו, מאחר ודעת השו"ע לאסור מגורים של זוג שהתגרשו בחצר אחת, ולא חילק הרמב"ם האם נישאת או פנויה, נראה ממנו שאין לחלק בין הדינים.

אלא שיש לתהות על הרמב"ם ב' תמיהות: הראשונה, מניין שאב הרמב"ם הלכה זו מאחר ובש"ס דילן ליכא כלל איזכור לדין זה? תמיהה נוספת, איזה איסור יש לזוג שהתגרש והאישה פנויה לגור בחצר אחת, וא"כ בליכא איסורא מדוע לא ניתן לגור בחצר אחת במגורים נפרדים?

יעויין ברב המגיד שכותב שגירסא אחרת היה לו לרמב"ם, וז"ל:

"נראה שהוא היה גורס שם המגרש את אשתו לא תדור בחצרו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכו' זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כמבוי [דלא] כגירסת ספרינו. וכן מצאתיה בהלכות היא לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן וכו' ונראה דבישראל כל זמן שלא נשאת תדור בשכונתו."

יעויין שם שמוסיף לומר שאף לפי גירסת הגמ' שלנו יש לדייק כן, ורומז בזה לביאור הר"ן בסוגיא לדין חצר, וכפי המבואר לעיל. אלא שאם גירסת הרמב"ם שונה משלנו – כי אז אם לדין נקבל. אולם אם דין זה של הרמב"ם יבואר אף לגרסתנו, ועל כרחך מתיישב על דיוק הר"ן בסוגיא, וכפי שביאר הרב המגיד – כי אז יש תשובה, וכפי האמור לעיל הפר"ח דחה דיוק זה בסוגיא.

והנה, כלפי התמיהה הנוספת שהעלינו לעיל – מהו האיסור הגורם לריחוק זה בגרושה פנויה, כבר כתב לתמוה על זה הרמ"ך על אתר, הביאו הר"ן, וז"ל:

"והר"מ הכהן ז"ל כתב עליו (על הרמב"ם) תמה בגמרא שלנו לא אמרינן כי אם לא תנשא בשכונתו מפני שהיא ערוה וכיון דגייס בה גזרינן שמא יבא עליה אבל לא נשאת מאי איכפת לן אם תדור בשכונתו הא לא יעשה איסורא בביאתו?"

דברי הרמ"ך לא זכו למענה מהר"ן, אולם בפר"ח (אה"ע קיט סעיף ז) כתב ליישב בפשיטות, וז"ל:

"ואין דינו מחוור דאי לדעת הרמב"ם משמע דכל אשה שנבעלה ברצונה בלי פיתוי מיקריא קדשה ולוקה עליה מלאו דלא תהיה קדשה וכן לדעת הרמב"ן בהשגותיו לס"ה בשורש חמישי איכא איסורא דאורייתא מדאיתא בפרק הבא על יבמתו מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן בא וכן היא שקבלה מאנשים הרבה נמצא אח נושא אחותו וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה וגם המ"מ סבור בפ"א מהל' אישות דהבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה כשירצה לבא עליה יהיה באישות ע"כ."

נמצא א"כ שדינו של הרמב"ם להחמיר בגרושה פנויה שלא תדור בחצר אחת נשען על תפיסתו של הרמב"ם בדין הבא על הפנויה דהוי איסור מה"ת, ולפי"ז הרמ"ך שחולק סובר בזה דלא כהרמב"ם ויתיר לגרושה פנויה לדור בסמיכות לזה שנתגרשה ממנו ובאותה חצר.

יעויין בפד"ר (חלק י עמוד 213) שכתב לבאר בזה מחלוקת רש"י ותוס', וז"ל:

"והיה אפשר לומר שזה יסוד מחלוקת רש"י והרמב"ם בפירוש הגמרא, דרש"י מפרש דוקא בכהן דס"ל דאיסור פנויה הוא רק מדרבנן וע"כ לא גזרו בזה חכמים, והרמב"ם ס"ל דהוי איסור תורה, ועל כן אין לחלק בין נישאת לאחר או לא נישאת שגם בלא נישאת יש איסור לאו, ואף שנישאת חמור יותר, מכל מקום כיון דהוי איסור תורה, מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ואכמ"ל במחלוקת זו של איסור פנויה. וכן נראה ממהר"י קצבי סי' י"ד."

ואכן יעויין בישועות יעקב (אה"ע סימן קיט (הארוך ס"ק ט)), הובאו דבריו בספר מחצית השקל (סימן קיט ס"ק טו), שכתב מעתה לדידן דלא קיימא לן בזה כרמב"ם ופסקינן דבקדשה אין איסור רק מדרבנן – א"כ מהראוי להתיר אף בחצר, והרמב"ם לטעמו.

לא נעלמו ממני דברי הריב"ש (סימן שס) שכתב שאף באיסורי דרבנן בעינן הרחקה, דכעין דאורייתא תקון, ולדבריו לא שייך החילוק בין דין דאורייתא לדרבנן. הב"ש (סימן קיט ס"ק טז) נוקט כמותו, וכן הוא בבית מאיר על אתר, אולם נראה שהח"מ (ס"ק כב) לא מסכים עם דבריו, ובגר"א (ס"ק יז) ביאר דתליא במחלוקת הרא"ש והתוס' המובאת לעיל. עוד יעויין בפר"ח ס"ק כ שדחה דברי הריב"ש.

עוד נבהיר שעדיין דברי הרמב"ם נשארו תמוהים, וכפי שהקשה בזקן שמואל (דף כ), דא"כ שיש איסור לאו גם בפנויה, מדוע חלקו בגמרא בין גרושת ישראל לכהן, הרי בשניהם יש לאו, ומדוע הרחיקו בכהן למבוי? ויישב דישראל יכול לבעול לשם קדושין ותהיה מותרת לו, וע"כ לא הרחיקו כל כך, אבל באשת כהן שאף לשם נישואין אסור להם לחזור – עשו הרחקה יתירה.

יעויין בשו"ת בנין אב (ח"ג סימן סב) שהאריך בגדר זה, ואכמ"ל בנקודה זו.

ז. הבנת גדר האיסור בחצר אחת
"לשם ההבחנה בגדרו של האיסור לדור בחצר אחת אף שהמגורים נפרדים, יש להתבונן בגדר אחר העולה בהלכה זו. הנה פוסק הרמ"א (אה"ע סימן קיט סעיף ז) כך:

"וכל זה במבוי סתום, אבל במבוי מפולש שדרך רבים עובר ביניהם, מותרים לדור (ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם התוספות), אם רשות רבים מפסיק בין בתיהם (הגהות אשירי פ"ב דכתובות)."

דברי הרמ"א תמוהים, מאחר ומחבר הרמ"א בין שתי שיטות ראשונים הסותרות אחת את רעותה. לדעת הר"ן המובא בריש דברי הרמ"א משמע שמבוי מפולש מותר לזוג שהתגרש לדור אף אם המגורים הם צמודים אחד לשני, ובתנאי שיש דרך רה"ר עוברת בכניסה לדירות. אולם מהגהות אשרי המובא ברא"ש משמע שצריך שיהא דרך רה"ר מפריד ביניהם לגמרי, היינו שהדירות של שניהם צריכים להיות משני צידי המיתרס של רה"ר, וא"כ דברי הרמ"א צריכים ביאור האיך מביא שניהם בכפיפה אחת?

בביאור דברי הרמ"א כותב בחלקת מחוקק (סימן קיט ס"ק כ), וז"ל:

"אבל אם דרים זה אצל זה יכולים לבא זה אצל זה דרך הכותל שביניהם אבל אם בית א' מפסיק ביניהם שאין יכולין לילך דרך חצר אחר אלא דרך המבוי ומאחר שמבוי רבים בוקעין בה הוי רה"ר מפסיק ביניהם."

דברי הח"מ אינם ברורים די הצורך, ולתוספת הביאור נביא כאן את המחצית שקל עליו, וז"ל:

"אין כוונתו של הרמ"א דבעינן דווקא שרה"ר יהיה מפסיק בין בתיהם, אבל אם בתיהם סמוכים זה לזה בשורה אחת ואין רה"ר מפסיק ביניהם אף שהמבוי מפולש אסור.

רק כוונתו במה שכתב אם רה"ר כו' רוצה לומר אף שבתיהם סמוכים זה לזה בשורה אחת, אם בית אחד מפסיק ביניהם, שאינם יכולים לילך זה אצל זה אלא א"כ יוצא מביתו תחלה למבוי המפולש, קרינן ביה שפיר רה"ר מפסיק ביניהם כיון שאי אפשר לילך מזה לזה רק דרך רה"ר, ולא אתי אלא לאפוקי רק אם דרים זה אצל זה דהרי יכולים לבוא זה אל זה דרך כותל שביניהם ואינם צריכים לילך דרך מבוי, בזה לא מהני מה שהמבוי מפולש, עיין פר"ח וזהו גם כוונת הח"מ."

מדברי הח"מ, וביתר ביאור במחצית השקל, נראה שלא צריך דוקא שרה"ר תהיה ביניהם, ואפילו שניהם בצד אחד אין בעיה, רק שאם הדירות קרובות זה לזה כך שישנה מציאות שיכול לעבור מבית לבית ע"י כותל ביניהם – יהיה אסור. ומשמע שאף אם ישנו כותל, מכל מקום יש איסור כיון שיכול ויפתח כותל או שישנו דרך ביניהם, ולכן במציאות זו צריך שיהא בית ביניהם ולא צמודים ממש. כך לכאורה משמעות הדברים, אלא שדבריו צריכים ביאור, מאחר וכתב שכך משמע מהפר"ח, ושם לא משמע כן, וז"ל:

"הנה סברא זו הזכירה הר"ן וכן הריב"ש בתשובה בסי' ש"ח ומוכח להדיא לסברא זו דכיון שהמבוי מפולש אף שב' החצרות הם סמוכים זה לזה בשורה אחת אין בכך כלום שהרי אין דרך ליכנס מחצר לחצר אלא ע"י דרך המבוי וכיון דמבוי רבים בוקעים בו שפיר דמי ולפי זה מ"ש הגהת אשיר"י דאם רה"ר מפסיק מבית לבית שרי משמע דפליג אהא וס"ל דאף במבוי מפולש אם הבתים בשורה אחת אסור לדור עמה במבוי זולת כשיש רה"ר מפסיק בין הבתים והשתא תימה על ההגה שפסק לב' הסברות ולכאורה נראה דפליגי?

וצ"ל דאף שהבתים סמוכים זה לזה במבוי כיון שהמבוי מפולש ואינו יכול ליכנס בבית א' [א"כ] יוציא מביתו תחילה לרה"ר קרינן ביה שפיר רה"ר מפסיק מבית לבית ולא אתא אלא למעוטי אם יש דרך כניסה ויציאה בתוך החצרות עצמן מחצר לחצר דאז ודאי שאינן יכולים לדור יחד זה אצל זה וכן כתב החלקת מחוקק אלא שלשונו אינו מדוקדק עיין שם."

מדברי הפר"ח משמע שעיקר חידושו של הרמ"א הוא שאף שהדירות צמודות זו לזו, אם אין דרך להיכנס דרכם אלא שכדי להיכנס לדירה הסמוכה יש לצאת לרה"ר ולהיכנס אליה, כי אז הוי כאילו רה"ר עוברת ביניהם. ולפי"ז אם יש כותל בין הדירות החוסם כניסה ישירה בין הדירות, בזה סגי. ומהח"מ, כאמור לעיל, לא משמע כן, וזה כוונתו של הפר"ח שלשונו של הח"מ אינו מדוקדק.

וכן כותב להדיא בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) (חלק ב - אבן העזר, סימן קנו), וז"ל:

"קבלתי וע"ד שאלתך בנדון המגרש וגרושתו שדרים בשני בתים סמוכים זל"ז ממש, אבל דרך הרבים עוברים וכפי דקיי"ל בש"ע א"ה סי' קי"ט עפ"י דעת רוב הפוסקים כל שאסורים לדור בחצר א' אף בשני בתים אסורים אפי' ע"י שמירת אחרים, ונסתפקת אם בחצר דווקא חיישינן שנתייחדו, אבל לא שיכנוס לביתה, או נימא איפכא דגם היתר דרך רבים עובר ביניהם בהג"ה רמ"א שם במבוי דוקא הוא דיש ריחוק מקום אבל בתים סמוכים אסור אף בכה"ג אתד"ק [אלו תורף דברי קדשו – א.ה.], ויפה הצעת צדדי הספק וסיום דבריך כי ממ"ש הח"מ בסי' קי"ט סק"כ לא ראית לא היתר ולא איסור עכ"ל.

הנה בפרי חדש שם הרגיש על הרמ"א שפסק שני הסברות סברת הר"ן במבוי מפולש אף דשני חצירות סמוכות זו לזו בשורה אחת מותר וסברת הג"א דרה"ר מפסיק בין בית לבית שרי, משמע אבל אם הבתים בשורה אחת אסור לדור במבוי מפולש נמי, והעלה שם הפ"ח דצ"ל גם כוונת הג"א דאף שהבתים סמוכים זה לזה במבוי מפולש כיון שאינו יכול לכנוס בבית א' אא"כ יוצא מביתו תחילה לרה"ר קרינן ביה שפיר רה"ר מפסיק מבית לבית, וסיים הפ"ח שם וז"ל: וכ"כ הח"מ אלא שלשונו אינו מדוקדק עכ"ל, הנה מבואר דמותר כה"ג, [...] מיהו בנ"ד בשני בתים סמוכים דקאי ברחוב העיר, ואין מוקפות מחיצה, מותרים כנ"ל."

נמצא א"כ שעיקר הנידון אצלינו הוא לא הזמינות שלהם לעבור מזה לזה, ככל וזה לא נעשה באופן ישיר אלא דרך רה"ר, אלא האם ישנו מקום אחד המשמש את שניהם יחדיו, וכמו חצר אחת לשניהם, שאז מציאות זו מזמינה איסור כאשר זה מכיר ברמזיו של השני. אולם, אם המעבר ביניהם נצרך לעבור דרך רה"ר, מציאות זו אף אם היא קרובה מאוד, מכל מקום אינה משמשת כמעבר ביניהם אלא כמעבר של בני רה"ר, ועל כן יהיה מותר. ולפי זה, חדר מדרגות בבניין גדול יכול להיות דומה למבוי מפולש המשמש את כולם, ולכן אין הבעיה משום חדר מדרגות אלא משום הכניסה לבנין דהוי חצר משותפת, ויש לבחון נקודה זו של חצר משותפת.

וכן ראיתי שכתב הראנ"ח (שו"ת ראנ"ח סימן צו) בגדר ההבחנה בין חצר לקרבת בתים, וז"ל:

"ומ"מ אם הבתים האלה אינם בחצר א' אלא בבתים הסמוכים זה לזה בעלמא אין אסור כלל בדירתם בהם דלא אשכחן חומרא דשכונה או דמבוי אלא בגרושה שנשואה לאחר שאם יבא עליה איכא אסור כרת או באשת כהן אפילו בלתי נשואה דאיכא לאו וא"כ אפי' באשת ישראל שנשאת ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה לסברת קצת מפרשים דס"ל הכי שכתב הר"ן ז"ל אבל באשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת עדין לא אשכחן בה אסור כיון שאם יבא עליה לא יהיה אסור הרבה בביאתו."

ח. חצר המשמשת ככניסה
"לעיל הבאנו שזמינות המגורים (או הקירבה בין המגורים) אינה שורש האיסור, ואף אם הדירות קרובות כל ואין מעבר ישיר ביניהם אין איסור, ועיקר האיסור הוא המגורים בחצר אחת אף שהדירות נפרדות לגמרי כיון שהחצר משמשת את שניהם. וכן משמע מלשון הראשונים על אתר שעסקו בחצר אחת, והכוונה שהם גרים בחצר אחת המשמשת את שניהם, וכן הוא המקרה הנידון ברבי זכריה בן הקצב בגמ' שיחד לאשתו דירה בחצר כאשר הוא גר בפנים הבית, וכן הוא לשון הרמב"ם והשו"ע: "לא ידורו בחצר אחת". עוד יעויין בראשונים בריש ב"ב הכותבים שחצר של פעם הייתה משמשת אותם לתשמישי דירה, וכן דנו פוסקי זמנינו על הדלקת נרות חנוכה בפתח החצר, וכפי פסיקת השו"ע (סימן תרעא סעיף ה), וז"ל:

"נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו; ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר."

ומובא בשם החזו"א [יעויין בשו"ת אז נדברו (ח"ה סי' לט) וכן תשובות והנהגות (כרך ג סימן רטו)] שבימינו שאין חצר משמשת אלא למעבר או לגינה וכדו' ולא לשימוש ביתי כבימי חז"ל, לא יהיה בכך הכירא לפרסומי ניסא, ועל כן ידליקו בפתח הבית ולא החצר. אולם יש המביאים בשם הגרי"ז שחלק על זה, ונראה ששורש מחלוקת הוא בגדר פרסומי ניסא, אולם כו"ע יודו ששונה החצר של היום מחצר של חכמי המשנה.

וכן יעויין בספר אור לציון (תשובות ח"ג פרק ז בבאורים לתשובה יב) לענין בדיקת חמץ בחדר מדרגות, ולענין שותפות כל דייר בחדר המדרגות.

וכן יעויין בשו"ת אור לציון (חלק ד - הערות פרק מב) שאף הוא הביא שלשיטת החזו"א חצר שבזמנינו אין דינה כחצר, וכמבואר בדבריו בהלכות עירובין (סימן סה ס"ק נב), שחצרות שלנו דין מבוי להן ולא דין חצר, כיון שמשמשות הן למעבר בלבד ולא לכל תשמישי חצר כבזמן חז"ל, ע"ש. וראה עוד בדבריו (סימן צ ס"ק כ"ג; יו"ד סימן קסח ס"ק ו), אף שהגרי"ז מבריסק לא סבר כן, וס"ל דחשיב חצר, וכך נהג בעצמו שהיה מדליק בפתח חדר המדרגות.

וכן ראיתי להדיא שפירש המהר"ש די מאיו (המובא בתשובת בית דוד סימן פה) שהחצר בו עוסקת הסוגיא הינה רק עם ב' דיירים, הבעל והאישה, והיא שימשה למגוריהם.

ואם אכן אנו צודקים, כי אז יש להתייחס לכניסת הבניין לא כאל דין חצר אלא כאל מעבר המשמש את כולם, וכן הוא אף לחדר המדרגות, וכפי האמור לעיל, ובהתאם לכך ניתן להקל במגורים בבנין אחד בקומות נפרדות אף כאשר ישנה כניסה המשמשת את כל דייני הבניין.

אלא שהפוסקים על אתר בהתייחס לדין הרחקת המגורים בחצר בנתגרשו מביאים את דברי הראנ"ח (סימן צו) שאזיל בתר איפכא, וכותב להכריע שלא כמונו. וז"ל הג"פ (קיט סעיף מא) שהביאו:

"דקדק הראנ"ח ז"ל סימן צ"ו מן הירושלמי דאפילו אין להם שום תשמיש בחצר אלא לכניסה ויציאה אינה יכולה לדור עמו בחצר. ומכאן דן דהוא הדין אם הוא דר בעליה והיא דרה למטה בבית והתחתית והעילית משתמשים ע"י פתח אחד הוה ליה כניסת אותו פתח כחצר ואסורים לדור שם."

דברי הראנ"ח הובאו בבאר היטב על אתר ובמחצית השקל ובעוד פוסקים, ולהלן נדייק טפי בדבריו. מכל מקום, אם ננקוט כמותו הרי שעל פניו היחס לכניסה משותפת הוא כאל חצר, ובהתאם לזה יאסר לזוג שהתגרש לגור בבנין אחד.

נעיר שאין הכרח בדקדוק האמור בראנ"ח מהירושלמי להוכחת דין זה, אולם הפוסקים נקטו כמותו ומי יבא אחר הארי.

ט. ביאור הסוגיא ודין מגורים בחצר ע"י שומרים
"יעויין בר"ן שלפני שהביא את הירושלמי והסתפק בדין מגורים בחצר אחת לפנויה גרושה, והביא את הדיוק שלו מהגמ' לאיסור, כתב הר"ן, וז"ל:

"ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר אלא אם כן היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב."

הרי לן לשיטת הר"ן שאם נזהרים שיהו אחרים עמהם, וכמו רבי זכריה בן הקצב, הרי שניתן לדור בחצר אחת לזוג שהתגרש והאישה לא נישאה או שאינה גרושה מכהן.

ולפי"ז שאלת הסוגיא בדעת אביי "מהו לעשות בגרושה כן" הינה מה יהא הדין בנתגרשה ונישאת או הייתה נשואה לכהן, וכפי שאכן באר רש"י, ותשובת הגמ' הייתה שאסור לגור במבוי או שכונה, ועל כרחך שלא יועיל אף שומרים במקרים אלו. אולם אם לא הייתה נשואה לכהן או לא נישאת, הרי שמותר בחצר אחת ע"י שומרים.

וראה בג"פ תמה על הר"ן, שכן מהגמ' משמע דפשיטנן לאיסורא באשה גרושה, ומנליה להכריע שמותר ע"י שומרים? וכתב ליישב כמונו, שתשובת הגמ' הוא רק באשת כהן או בנישאת לאחר מכן, ולא בגרושה פנויה, ובלשונו של הג"פ (סימן קיט סעיף מ):

"וי"ל דמשמע ליה דבגרושת כהן או בגרושת ישראל ונשאת לאחר הוא דפשטו לאיסורא אבל באשת ישראל ולא נשאת נהי דאסור לדור עמה בחצר אחד מ"מ אם נזהרים שיהיו אחרים עמהם דומיא דאשתו של זכריה בן הקצב שרי וס"ל דבכה"ג ליכא לפלוגי ולמימר שאני התם דבשבויה הקלו דאדרבה בשבויה אית בה לתא דאיסורא דאורייתא שמא זנתה משא"כ בגרושתו דהוא איסור פנויה בעלמא דלית בה איסורא דאורייתא כלל."

אלא שכך הוא הביאור בדעת הר"ן בלימוד הסוגיא. אולם, אם אכן נלמד את הסוגיא בהתאם לגירסא שעמדה לפני הרמב"ם, נראה שההכרעה תהיה שונה, שכן הגירסא היא: "לא תדור בחצירו" ולא חילקה הסוגיא בין נישאת ללא, ובכהן נאסר אף במבוי, ואם פשטינן לאיסורא – הרי שאף בשומרים יהא אסור, וכך למדו המל"מ והג"פ, וז"ל המל"מ (הל' איסו"ב פכ"א הכ"ז):

"רבינו ז"ל ס"ל דגרושת ישראל לא תדור בחצר וע"כ אית לן למימר דלדידיה ליכא חילוק בין נזהרין שיהיו אחרים עמהם ללא נזהרים דבכל גוונא אסור דהא גירסתו היא המגרש את אשתו לא תדור בחצרו ואי אמרת דליכא חילוק בין נזהרים לאינם נזהרים קא פשיט בגמרא לבעיא דאביי מדתניא לא תדור בחצרו סתם משמע דאף בנזהרים אסור אלא אי אמרת דס"ל דלא אסיר אלא באינם נזהרים אבל בנזהרים שרי א"כ כי קא פשיט בגמרא לאיבעיא דאביי להיתרא הוא דקא פשיט ליה והא מנא ליה דלמא לא תדור בחצרו דקאמר הוי אפילו בנזהרים אלא ודאי ס"ל דאף בנזהרים אסור ופשיט לבעיא דאביי לאיסורא מדסתם הברייתא וקאמר לא תדור בחצרו ולא חילק בין נזהרים לאינם נזהרים."

י. דין מגורים בחצר אחת ע"י שומרים בנתגרשו לדעת השו"ע
"אם כנים הדברים, הרי שהשו"ע הפוסק כדעת הרמב"ם יאסור מגורים בחצר אחת אף ע"י שומרים, ומכאן יש לתמוה על הח"מ (סימן קיט ס"ק יז) שעל דברי השו"ע כתב, וז"ל:

"דמאחר דלבו גס בה ומכרת ברמיזותיו חיישינן שמא יבואו לידי זנות ואף עפ"י שפנויה היא אסורה לו דאפילו על יחוד דפנויה גזרו כמו שנתבאר לעיל סי' ך"ב וסימן כ"ו ומ"מ אם נזהרין שיהיו אחרים עמהם בחצר וכמו שעשה רב זכריה בן הקצב וכמו שנתבאר לעיל סי' ז' סעיף ט' נראה דשרי וכך כתב הר"ן דאין איסור בגרושה יותר מבשבויה."

ודבריו צריכים עיון, מאחר ודברי הר"ן שונים בלימוד הסוגיא מדברי הרמב"ם, ובהתאם אף גרס אחרת, וא"כ מסקנת הדברים העולים מדברי הר"ן אינם נכונים בדעת הרמב"ם והשו"ע, וכפי שהעירו המל"מ והג"פ.

ואכן כדברים הללו כתב לתמוה הרב בית שמואל (סימן קיט ס"ק יד) וז"ל:

"בש"ס איתא בשבויה התירו חכמינו ז"ל לדור עמו בחצר א' ובלבד שאל יתייחדו ומבעי' בגרושה מהו ופרש"י דבעיא היא באשת כהן שגירש אותה והיינו לפי גרסתו בברייתא לא תנשא בשכונתו מדאסור' לדור בשכונתו ע"כ לא איירי בגרושה לישראל והיא פנויה וישראל שגירש את אשתו ולא נשאת אינו מפורש בש"ס אם אסורה לדור עמו בחצר והר"ן ס"ל ג"כ כשיטת רש"י מ"ה ס"ל אף על גב מסברא אמרינן דאסור מ"מ אם נזהרים שלא להתייחד מותר אבל הרמב"ם ס"ל הבעיא קאי על אשת ישראל שגירש ולא נשאת אם מותר לדור עמה בחצר כעובדא רבי זכריה והיינו שנזהרים שלא להתייחד ואפש' דאסור כי לפי גירסתו בברייתא איתא לא תדור בחצר והמחבר הביא כאן לשון הרמב"ם ש"מ אפילו נזהרים שלא להתייחד אסור ולא כח"מ שהביא דברי הר"ן על דברי המחבר בפשיטות ול"ד כי לכ"א יש שיטה אחרת בזה."

נעיר שהרב מהר"ש די מאיו, המובא בתשובת בית דוד (סימן פה), מסכים עם הח"מ בדעת השו"ע.

להלן יבואר על נכון תמיהה זו. טרם נתייחס לדברים הללו, יש להביא פירוש חדש בהעמדת הסוגיא, וממנה תוצאות לנידון דנן.

יא. ביאור הראנ"ח בסוגיא
"הבנת האחרונים הנזכרים לעיל בסוגיא, וכפי שאנו הבאנו, היא זו שגרמה למסקנת הדין כפי שכתבו. אולם יעויין בראנ"ח (סימן צא) שיצא לחדש הבנה חדשה בנידון זה, ולפני שיצא לזה הניח הנחת יסוד, וז"ל:

"אלא על כרחך לומר דמאי דמהני לאסור ייחוד דאשה בעלמא מהני נמי באשה המכרת ברמיזותיו והתוספות גם כן כתבו משם ר"ת דאורליאנש דמבוי הפתוח דבקעי ביה רבים לא אסיר כלל וכשהם נזהרים שיהיו אחרים עמהם לא גרע ממבוי פתוח ואף על גב דבההוא ארוס וארוסתו דאתו לדינא חששו בגמרא ואף על גב דהיו במקום שאין שם איסור ייחוד התם שאני שהיה עסק ביניהם ויש מקום לחוש מחמת עסקו עם האשה אז לשעה אחרת של ייחוד וגרע אפי' מההיא דהרשב"א שהאשה נשארה עם הבעל והסברא נותנת גם כן שכל שיש שם עדות דמהני לענין ייחוד שיועיל גם כן לענין איסור דירה."

כלומר, קובע הראנ"ח יסוד שכל דבר המונע איסור יחוד אין סיבה לאוסרו אף כשגרים יחד, ואף אם מכרת ברמיזותיו.

ולפי"ז עולה קושיא אלימתא מהסוגיא, דאביי שואל מהו הדין בגרושה, היינו אף ע"י שומרים, ופשטה לאיסור, והוא היפך היסוד של הראנ"ח דבגרושה המכרת ברמיזותיו יש להתיר ע"י שומרים המצילים מיחוד. וזה גרם לראנ"ח לבאר אחרת את הסוגיא, וז"ל:

"מעתה עכ"ל דההיא דר' זכריא בן הקצב דכשהי' נכנסת נכנסת בסוף בניה וכשהיא יוצאה יוצאת בראש בניה דבעי עלה מהו לעשות כן בגרושה ופשיט לאיסורא כל שהיו נזהרים להיות בניה עמה תמיד אף בגרושה מותר לעשות כן דודאי הבנים ההם היו מצילים מאיסור ייחוד ומאיסור דירה באיזה פרק שהיו אבל הבנים לא היו שם בקביעות ואפי' הכי זה שבתה הבית מותר היה דמותר לדור עמה בחצר דבשבויה הקילו אלא שכשהי' היתה באה לצאת והיה הו' בחצר היתה מתייחדת עמו ולהוציא מאסור ייחוד היתה יוצאת בראש בניה וכן נראים דברי רש"י ז"ל שכתב כשהיא יוצאה והוא בחצר יוצאה בראש בניה שיהיו הבנים עמה ולא יתייחדו וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה כדי שלא יהא הוא בחצר והבנים מבחוץ ומעתה מאי דבעי עלה מהו לעשו' כן בגרושה לאו איוצאה בראש בניה ונכנסת בסוף בניה בעי אלא אייחד לה דירה בחצרו ואעקרא דדינא דדירה בעי שהבני' לא היו מועילים בזה שלא היו שם בקביעות כדכתי' ועלה פשיט לאסורא מדתניא המגרש את אשתו וכו' ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי כו' וזה עצמו נראה שכיון רש"י ז"ל שכתב מהו לעשות כן בגרושה כהן שגירש את אשתו מהו שתדור עמו בחצר.

נמצינו למדים לפי זה שכל שיש שם אחרים בקביעות בזמן הדירה דומיא דנכנסת בסוף בניה מועיל גם לעני' הדירה וכן נראה מדברי הר"ן [...] והמזקיקנו לכל זה הוא כח הסברא שאין סברא כלל לומר שאסור כל שאי אפשר לבא שם לידי ייחוד."

ביאור הדברים בראנ"ח הוא חדשני, לומר שעיקר ספקו של אביי הוא על מגורים מבלי שומרים, וזה עצמו האיבעיא, ופושטת הגמ' שאסור במבוי – היינו שאסור אם באים לידי יחוד, ולכן הרחקנו אפילו במבוי שאיננו יודעים שנשמרים מאיסור יחוד. ומכאן שאם אין יחוד – יהיה מותר, והמבוי הוא סגור ולא מפולש, כך שניתן להגיע ממנו לאיסור יחוד.

ואכן, המדקדק ברש"י יראה שדרך זו מתאימה לפירושו.

ונראה שפירוש זה מהני אף לביאור דרכו של הרמב"ם, ובכך יש ליישב את הח"מ שכותב דין זה דמהני בחצר אחת ע"י שומרים אף לשיטת הרמב"ם ושו"ע. ולענ"ד דרך זו ברמב"ם יותר נכונה, שכן אכן זה עצמו מה שעונה הסוגיא שבחצר אחת אסור, ולא צריך להסיק מדין שכונה ומבוי לחצר.

וממוצא הדברים משמע שיש להקל ולגור ע"י שומרים אף בגרושה שנישאת ובאשת כהן, ובודאי אם לא נישאת ואינה נשואה לכהן.

אמנם יעויין בראנ"ח (שם) שהקשה על ביאור זה מתה"ד, ולא רצה לנטות מדרך זו של תרוה"ד, ועל כן הסיק שניתן לומר כיסוד זה רק באיסור קל של גרושה פנויה, ולא לאחר שנישאת או באשת כהן – עליהם אסר תרוה"ד .

ולהוכחת יסוד זה הביא הראנ"ח הוכחה מהגמ' לעיל, תוך שכותב לתמוה על הסוגיא לעיל מיניה, ששכ"מ שנותן גט לאשתו שמותר להיות עימה ע"י שפחה או עבד וכו' אף שהגט יחול למפרע. ויעויין שם בראשונים שכל אחד מבאר את החשש – או משום חשש קידושין או משום גט ישן, יעויי"ש.

ברשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רמג) נשאל, וז"ל:

"אודות אדם שלאחר נתינת הגט נשארה האשה עם הבעל והרי הוא מסוכן וכמעט שאינו שולט באיבריו וכנטרפה דעתו. ורבים נכנסין ויוצאין לפניו לשמש אלא שלא העמידו עדים במתכוין בינו לבינה מה דינו."

וכותב הרשב"א שמהני, ולא צריך ליחד עדים וסגי ביוצא ונכנס כל ואין יחוד ביניהם.

וכותב הראנ"ח להוכיח מהרשב"א הנזכר את דינו שבאיסור הקל של פנויה ניתן לסמוך על יוצא ונכנס כל ואין יחוד. יסוד זה מופיע בסימן צא, אולם מבואר יותר בראנ"ח סימן ו, וז"ל:

"ומיהו בתשובת הרשב"א סימן אלף רמ"ג על גט ש"מ שנתן בתנאי דאם מתי ונשארה האשה שם עם המגרש בבית כתב וז"ל ועוד דש"מ [=דשכיב מרע] דעלמ' אין חשש בפי' [צ"ל בכי – א.ה.] הא שאין צריכים עדי' מזומנים להיות עמם בזמן שתכנס היא אצלו אלא כל שיש עמם עבד או שפחה וכל שאין לבה גס בהם אין חוששין לה משום קדושין וכמו ששנינו שם במסכת [גיטין] פרק מי שאחזו וכל שזה נכנס וזה יוצא אין חשש בדבר הרי שלא הצריך הרב ז"ל להיות עדים מזומני' בדבר אלא הספיק לו בזה נכנס וזה יוצא ובעבד ושפחה ולא חשש ג"כ לשעה שבני אדם ישנים אעפ"י שנראה ודאי לכאורה שהאשה ג"כ היתה ישנה שם שאעפ"י שממה שכתב שאין צריך עדים מזומנים להיות עמם בזמן שתכנס אצלו נראה דלא מיירי בדרה עמו אלא בנכנסת לפרקים א"א לומר כן שהרי השאלה היתה בש"מ שגרש ונשארה האשה שם שנראה מן הסתם דהוי כסתם מעשים בכל יום בש"מ המגרש שהאשה נשארת שם ומשמרתו לילה ויום ומה שכותב הרב שאין צריך להיות עדים מזומני' בזמן שתכנס היא אצלו בתר אין צריך דאמר גריר שאין צריך להיות עדים מזומנים שאז לא תהיה שם אלא תכנס לפרקי' אלא כל זמן שנכנסים ויוצאי' שם סגי ולפי זה יכולה להשאר שם בקביעות וכן כל הני דלא תתיחד עמה אלא על פי עדים ואפילו עבד ואפילו שפחה לכאורה לאו בייחוד דלפי שעה בעלמא קאמר שיכולים להשמר ע"י עדים אלא בייחוד דדרך דירה מיירי כמו לנה עמו בפונדקי וכיוצא בזה ועלה קאמר דעל פי עדים ואפילו עבד ואפי' שפחה סגי אעפ"י שיש לדוחה לדחות כן אלא אם כן נאמ' דדוקא לענין חשש קדושין שאנו באים לחוש שמא בא עליה ונתקדש לו לא מחזקינן לה למקודש' כל שיש נכנסים ויוצאים וכן כל כיוצא בזה ואפי' לכתחלה יש לנו לסמוך על זה אבל בחשש אסו' שאנו באין לחוש שמא יבא עליה ויעבור על אסור אין לנו לסמוך אלא על עדים מזומנים לשמור תמיד מ"מ במגרש את אשתו נמי איכא חשש אסור דייחוד פנויה כמו שכתב רש"י אלא דלא חמיר כ"כ אלא דע"כ מישראל המגרש על תנאי בעלמ' שאין בחשש היחוד שבהם אלא חשש קדושין או אסור דפנויה לא מחמרינן בה כמו כהן המגרש שיש בייחוד שבהם חשש אסור לאו וראיה לדבר שבכהן המגרש אמרו לא תדור עמו במבוי ובישראל המגרש לא אסרו אא"כ נשאת אשתו לאחר והיא א"א או נשאת לאחר ונתגרשה דאסורה עליו באסור כרת או באסור לאו אבל במגרש אשתו ולא נשאת לאחר לא אסרו לדור עמו לא במבוי ולא בשכונה. איברא דהר"ן החמיר אף באשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת לאחר והביא כן משם הרמב"ם ג"כ אלא שמ"מ לא החמיר בה לא באשת כהן ולא באשת ישראל שנשאת לאחר והיא תחתיו או נתגרשה לאסור בה מבוי או שכונה ולא אסר בה אלא חצר וגם הקל בה קולא דשבויה לר' זכריא בן הקצב דנכנסת בסוף בניה ויוצאת בראש בניה.

הרי לן שהוכיח מהרשב"א שניתן לשהות ע"י שומרים בגרושה פנויה וסגי ביוצא ונכנס, ואם כן הדבר, הרי שחדר מדרגות של היום המשמש לכניסה מרובה של הדיירים הוא עצמו מפריע ליחוד, ובכה"ג אין איסור אף במכרת רמיזותיו. וכך יהיה אף לדעת מרן השו"ע.

יב. ישוב הסתירה בדעת הראנ"ח
"איברא שיש מקום עיון ממה שהבאנו לעיל מהראנ"ח עצמו (סימן צו), שם אסר בכניסה לבניין אם האיש גר למעלה והאישה למטה וישנם עוד שוכרים למעלה ואסר משום הכניסה, וא"כ יש לעיין בזה האיך יבואר לפי מה שהוא היקל אם אין יחוד?

כדי ליישב צריך לומר ששם עיקר הדיורין הם האישה והאיש והשוכרים אינם אלא מיעוט ומציאות היחוד היא שכיחה, ואינה דומה לבניין גדול ובו ריבוי דיורין שכמעט תמיד יכול להיכנס מדיירי הבניין.

אופן נוסף ליישב הדברים, ולענ"ד הוא הנכון יותר, כשמתבוננים במקרה של הראנ"ח (סימן צו) הוא כשהאישה מתגוררת בבית בקומה למטה, מה שקרוי חצר והאיש עובר דרכה, ואינה יכולה לעשות אפילו דברי צניעות. במציאות זו הרי שנחשב כאילו גרים יחדיו בחצר אחת, אף שבשבילו זה משמש לכניסה. אבל במקרה דנן, הכניסה נטולת דיורין ורק משמשת לכניסת שאר הדיירים, בכללם האישה והאיש, ולא ע"ז דבר הראנ"ח.

ואכן, למעיין בדברי הראנ"ח שגדר האיסור הוא לא המפגש ביניהם והיכולת ללכת למקום אחר, שא"כ חשש זה קיים אף בדירות הקרובות זה לזה, ואף ברה"ר קיים החשש שיבוא אליה מחמת הקירבה, אלא על כרחך שהחשש הוא שבקל יבוא אליה בחצר עצמה, וז"ל:

"וכיון שכן בנדון שבאה עליו השאלה שהתחתית והעלית משתמשים ע"י פתח אחד ה"ל כניסת אותה הפתח כחצר ואסורים לדור שם לא מפני שרואה אותה ואינה יכולה להתעלם ממנו שנזכר בשאלה שאין לנו לחוש לזה אלא מפני שאסורי' לדור במקום שאי' [=שאיפשר] לבא עליה בנקלה כיון שהיא מכרת ברמיזותיו וקריצותיו."

יעויין בתשובת ידי דוד (סימן קא) שכותב שאף דעת הראנ"ח בסימן ו וסימן צא כפי הבנת הח"מ, שיש להקל ע"י שומרים בחצר אחת אף לדעת הרמב"ם.

יעויין בכנה"ג (אה"ע סימן קיט הגה"ט אות נב) שהביא תמצית מהדברים מלשון הראנ"ח, וז"ל:

"וצריך עיון לכוין שמועות הללו דמהכא משמע דבחצר אחת וכ"ש בבית א' אסור לדור ולהתייחד ואפילו במקום רואין, ואילו בההיא דלא תתייחד עמו שלא בעדים משמע דע"י רואים מותר. וצריך לחלק באחד משני חלוקים, אם שנאמר דההיא דלא תדור בדירת קבע מיירי, וההיא דלא תתייחד אלא בעדים ביחוד עדים וביחוד עראי, אלא שמדברי הרשב"א ז"ל בההיא דש"מ נראה דאפילו בדירה בבית ובקבע שרי, או שנחלק בענין אחר ונאמר דההיא דלא תדור דהוי איסור כהונה או איסור אשת איש או שנתגרשה מהאחר שנישאת דוקא בהני מחמירינן, אבל ההיא דלא תתייחד סתמא בא"א מיירי ואין בה אלא חשש קדושין או איסור פנויה, אלא דמהר"ם בההיא דרואה דם נראה שמתיר דירה בבית ע"י רואין ואפילו באיסור דאורייתא, והדברים צריכין עיון לכוין השמועות ולחפש בדברי הפוסקים."

ומכאן הקשה הידי דוד על הראנ"ח, שלכאורה סותר מש"כ בסימן צו, וכפי קושייתנו, וכותב ליישב כך:

"אמור מעתה מ"ש הראנ"ח סי' צו דאסור לדור יחד בחצר א' הנז' ע"כ לומר דמיירי שם דליכא אחרים בהדייהו דהנה מש"כ שם דבדירה הא' הוא אחרים דרים בשכירות מ"מ למטה בדירה שהייתה היא עומדת לא היו אחרים עמה ע"כ חשש הרב ז"ל שיבואו לידי יחוד ואפשר ג"כ שיבואו לידי עבירה אך בנ"ד דהן רבים עתה הדרים יחד בין למעלה ובין למטה גם הרב יודה בזה כנ"ל."

וברוך שכיוונו.

נמצא א"כ לפי מהלך זה, שלא ניתן לדמות כניסה של בניין רב ממדים לחצר האמורה בפוסקים, שכן גדרי שימוש אחרים להם, והחשש האמור בחצר הוא אחר, ואינו דומה לכניסה של בניין שכל יעודה הוא להוות כניסת הדיירים לבניין ואין הוא משמש לתשמישי הדיירים, ודאי לא כאלה שהצניעות יפה להם. הראנ"ח עוסק במקרה שאכן הכניסה שימשה למגורי האישה, והאיש עובר דרכה ממש על מנת לעלות לדירה שמעליה, ובכה"ג החשש שיתייחד עימה בדירה שלה הוא חשש ממשי.

יג. ישוב נוסף לדעת הח"מ
"הנה ראיתי במחצית השקל (סימן קיט) על דברי הח"מ שכתב ליישב את השגת הב"ש על דברי הח"מ, שדברי הרמב"ם נסמכים על שיטתו שהבא על הפנויה עובר איסור מה"ת, אולם אנן ס"ל שלא הוי איסור מה"ת, וכפי הרמ"ך והישועות יעקב שהבאנו לעיל. ועל כן כתב הח"מ לסמוך על זה ולהקל למעשה ע"י שומרים לדעת השו"ע, אף שלדעת הרמב"ם לא יהני ע"י שומרים – הרמב"ם לשיטתו וכנ"ל.

יד. דעת הג"פ והגט מקושר
"לעיל הבאנו דעת הג"פ שכתב לאסור מגורים בחצר אחת לזוג שהתגרש אף בגרושה פנויה לדעת הרמב"ם והשו"ע, ומכל מקום כתב להקל בשעת הדחק, וז"ל:

"ובשעת הדחק מן החצרות ומן הבתים יש להקל ולסמוך על דברי הר"ן כיון דאיכא אחרים בחצר יכולה לדור עמו בחצר. ועיין הראנ"ח ס"ס צ"א ובנימין זאב סימן ק"ד יע"ש."

וכן ראיתי שהביא הגט מקושר (נבון) (עמ' יד), וז"ל:

"ולענין הלכה באתרא דקבילו עלייהו הוראות מרן או הר"ם ז"ל יש להחמיר ולאסור אפילו בשעת הדחק, אכן בשאר מקומות, יש להקל בשעת הדחק ולסמוך על סברת הר"ן להתיר בחצר כשנזהרים, וכמ"ש בגט פשוט והיא סברא אמצעית, דלהרמב"ם ומרן אסור אף בנזהרין, ולהריטב"א מותר אף בלא נזהרים, ואמצעי שלם הוא סברת הר"ן וכו'."

נעיר שדעת הגר"י נבון היא שלא עבדינן ס"ס כנגד השו"ע, ועל כן נקט להקל רק במקום שלא נוהגים כדעת מר"ן השו"ע. אולם בעניין זה יש רבים החולקים על דבריו, יעויין במחזיק ברכה להרב חיד"א (יו"ד סימן נב ס"ק ה) שכתב שאפשר להסתמך על ס"ס להקל אפילו כששני הספיקות נגד מרן השו"ע, וכן כתב בשו"ת רבי אליעזר די טולידו (ח"ב יו"ד סי' י) וכן העלה בשו"ת פני יצחק (אבועלפיא) (ח"א סי' ט) ובשו"ת שער אשר קובו (חלק או"ח סי' י), ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חלק יו"ד סי' ז) ועוד. וכן יעויין מש"כ הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק ז סימן קסו, קעא, רח אות נג-נה).

עוד נביא את מה שכתב להעיר על הגר"י נבון בידי דוד (סימן קא) דכיון שיש ספק בדעת הרמב"ם והשו"ע כמו שפירש דבריו חלקת מחוקק, יש לעשות ספק ספיקא ולהקל אף לנוהגים כדעת מר"ן.

ובסיום תשובתו כתב "אם יסכימו עמו עוד רבנים". ובסיום התשובה כתבו הגאונים מהר"א גאטינייו, ומהר"ד יוסף ז"ל בהסכמתם לעיקר הדין אחר שהסכימו בנידון ההוא ואנן בדידן חזינא דהוה ראוי לעמוד, כיון דאיכא רוב הפוסקים דס"ל בדעת מרן דאפילו דאיכא דרים אחרים אסור וכמ"ש מע' הפוסק נר"ו, אלא דקדמה לנו הידיעה דאתתא דא אין לה בית מנוח רק בית אביה אי משום מזוני אי משום דירה הא והא גרמא לה וכיון דהוי שעת הדחק כזה ראוי להתיר בפשיטות וכו'. ועי' שבות יעקב סי' קי"ט ובמשנה למלך שם.

מסקנה
לאחר בירור ארוך בסוגיא זו, נראה שיש מקום להקל ולערוך סידור גיטין עכ"פ במציאות זו של שעת הדחק, ואין ביד הצדדים ללכת למקום אחר ונקבע להם ע"י המדינה מגורים באופן זה.

ויש לסמוך על דעת הריטב"א, הסמ"ג, העץ חיים, הרב ידי דוד (סימן קא) והרב פרח מטה אהרן, הרב תשובת מהר"ש די מאיו המובאת בבית דוד (ח"ב מאה"ע סימן פה), הרב אמרות טהורות (סימן קיט סעיף י), וכן סובר הגט מקושר (נבון) (דף יד ע"א) להתיר מגורים נפרדים בחצר אחת, וכן משמעות התוספתא באבל רבתי, וכפי שהעידו הג"פ והראנ"ח, וכן היא דעת הרמ"ך והישועות יעקב.

וכן משמעות הדברים מהגר"א שחולק על השו"ע מכח הירושלמי.

זאת ועוד הראנ"ח (בסימנים ו, צא) קבע כלל שכל ואין איסור יחוד אין פגם במגורים יחד אף בדירה אחת, ובודאי בחצר אחת באישה גרושה שלא נישאת ואינה נשואה לכהן. ועל פי זה יש להקל במקרה דנן של חדר כניסה לבניין גדול, שכל העת נכנסים ויוצאים משם הדיירים, כך שאין שם איסור יחוד. דברי הראנ"ח הובאו אף בכנה"ג.

ובנידון זה העלנו שאכן לא ניתן להגדיר כניסה של בניין גדול ממדים כחצר האמורה בפוסקים מאחר ולא נועד לתשמישי הדיירים, ותמיד נכנסים ויוצאים דיירים משם ולא שכיח שיהא יחוד במקום זה, ודומה הדבר למבוי, ואף אם אינו מפולש – בכה"ג בגרושה פנויה אין מי שיאסור.

וכן הח"מ והמהר"ש די מאיו ומחצית השקל הקלו אף בדעת מרן השו"ע מגורים בחצר אחד אם ישנם שומרים, ובשומרים ביאר הראנ"ח הנזכר על פי תשובת הרשב"א שסגי ביוצא ונכנס, וא"כ מגורים בבניין אחד גדול כאשר הכניסה אינה משמשת אלא לכניסת הדיירים ולא ניתן להתייחד בכניסה זו יש להקל.

וכן עולה בתשובת יד דוד (סימן קא) ובתשובת מהר"ש די מאיו המובאת בתשובת בית דוד (סימן פה), וכן הבאנו מהג"פ שהקל בשעת הדחק, וכן הבאנו את הגט מקושר שעשה מזה ספק ספיקא, ולדרכנו לא הוי ספק ספיקא כנגד מר"ן.

בסיום הדברים, יש לציין עוד שבהתכתבות נוספת לביה"ד הבהיר הבעל:

"אני קומה 2 עם מרפסת לחזית, [פלונית] קומה 10 עם מרפסת לגב הבנין. ישנן שתי כניסות נפרדות מהחניה."

הרי שמעבר לזה שהבניין גדול ממדים (ויש בו קומות רבות וד' דירות בכל קומה) אף ניתן לומר שישנם ב' כניסות, שכן כידוע כיום הכניסה היא בעיקר מהחניה כאשר יש רכב, ומהתמונות נראה שחזית הבניין נועדה בעיקר לאורחים מאחר ואין חניה מהחזית אלא רק בתחתית הבניין.

ובמקרה זה המתואר בדברי הבעל, ודאי שיש להקל, דהוי ב' כניסות נפרדות ובכה"ג הירושלמי מתיר לכתחילה וכפי המבואר בשו"ת הראנ"ח (סימן צו), וירושלמי זה הובא בראשונים על אתר, בבה"ג הל' גיטין, בשיטמ"ק, בפסקי רי"ד ועוד.

מסקנה
לאור כל האמור, יש לקבוע מועד לסידור גט בהתאם ללוח ביה"ד.

פס"ד דין זה ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ו' בניסן התשפ"ד (14/04/2024).

הרב אברהם הרוש – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה