בפנינו יעת האב להפחתת מזונות שהוגשה ביום כ"ד בסיון תשפ"ב (23.06.2022).

רקע והליכים
לצדדים שני ילדים קטינים, [ש'] ו[א'].

קודם להגשת תביעה זו, במסגרת הליך לישוב סכסוך, קבע בית המשפט בהחלטה זמנית נושאת תאריך 29.06.2020 חיוב מזונות בסך של 1,200 ש"ח לכל ילד בתוספת 40% מדור בסך של 1,200 ₪, סך הכול 3,600 ש"ח, בתוספת מחציות חינוך ובריאות.

ביום ז' באלול תש"פ (27.08.2020) הגיש האב תביעת גירושין אליה כרך את תביעת מזונות הקטינים.

בהחלטה מיום י"ד בכסלו תשפ"א (30.11.2020) הציע בית הדין הצעה על בסיס המצב הקיים, מזונות על סך 3,600 ש"ח, וניהול משא ומתן להפחתת גובה המזונות לאחר שיגיע כל אחד מהילדים לגיל 6. הצדדים לא גיבשו הסכמה אך לא התנגדו למצב הקיים, עד אשר הוגשה תביעה להפחתת מזונות הנזכרת לעיל.

כאמור לעיל, תביעת האב להפחתת מזונות הוגשה ביום כ"ד בסיון תשפ"ב (23.06.2022) והיא נשוא הכרעת הדין הנוכחית.

ביום א' בניסן תשפ"ג (23.03.2023), לאחר קיום דיון הוכחות בתביעה, בית הדין העמיד את המזונות הזמניים על סך של 3,000 ש"ח בתוספת מחציות, החל מחודש 4/2023.

בהחלטה הנזכרת ניתנה הוראה להגשת סיכומים. האב הגיש סיכומיו במועד. הגשת סיכומי האם התעכבה.

בתוך תקופת העיכוב, התברר שהתקבלה התביעה לדמי נכות מהביטוח לאומי עבור הבן [ש']. החל מחודש 09/2023 אושרה קבלת גמלת נכות חודשית מהביטוח הלאומי בסך של 3,295 ש"ח עבור הבן [ש']. כמו כן התקבל תשלום למפרע החל מ- 01.05.2022 ועד 31.08.2023 בסך של 51,569 ש"ח. הופקד סכום כסף ניכר בחשבון הבנק של האם.

בעקבות כך התבקשו הצדדים להתייחס גם לנתון חדש זה שלא היה ידוע במועד הדיון.

לאחר שהתברר שהאם מקבלת את כל גמלת הנכות בגין הבן, בית הדין נתן החלטה זמנית ביום י"ג בכסלו תשפ"ד (26.11.2023), ובה הקפיא את חיוב המזונות של האב עבור ילדיו עד מתן החלטה אחרת, זאת מאחר והאם מקבלת את מלוא גמלת הנכות בסך של 3,295 ש"ח לחודש.

להלן עיקרי טענות הצדדים בכלל הנושאים הנוגעים להכרעת הדין.

עיקר טיעוני האב
1. בהחלטה שניתנה ביום י"ד בכסלו תשפ"א (30.11.2020) נקבעו מזונות זמניים על סך של 3,600 ש"ח. מאז החלטה זו חל שינוי נסיבות מהותי. במועד קביעת המזונות הילדים שהו עם האב מספר שעות ללא לינה, ואילו כיום הם שוהים עם האב 43% במירב ימות השנה ובמועדי ישראל ובחופשים שוהים עם האב מחצית מהזמן, כך שבחשבון הכולל הם שוהים עם האב כ- 45% מהזמן.

2. הכנסות האם גבוהות משל האב ב- 40%, וזאת עוד לפני שנביא בחשבון את דמי המזונות שנפסקו לטובת האם.

3. הבן [ש'] עבר את גיל 6, כך שלפי בע"מ 919/15 אין לחייב בגינו את האב בדמי מזונות.

4. האב מוכר כנכה בביטוח הלאומי, תסמונת אספרגר. בשנת 2019 הוא פוטר מעבודתו. מפאת מצבו וגילו ובמיוחד בתקופת הקורונה לא הצליח לחזור למעגל העבודה. מצבו החמיר אף מחמת הסכסוך. הוא מתקיים למחייתו מקצבה בסך 5,122 ש"ח הכוללת קצבת תלויים (לאחרונה הוא מקבל 6,047 ש"ח). נוסף על כך מקבל 1,200 ש"ח לחודש מהשכרת דירה שיש לו זכות בעלות בשליש ממנה. הוא מכחיש את טענות האם שאינו עובד מבחירה, ומציין שנקבעו לו 75% של העדר כושר עבודה.

5. בתחילת ההליך, זמני השהות היו מצומצמים בגלל טענות ועלילות שווא שהעלילה האם כנגד האב, ולאחר בחינת המצב באופן יסודי הורחבו הסדרי השהות. האם ממשיכה בהתנהלות זו, בהגשת צווי הגנה בטענות שווא ושקר.

6. ההחלטה על מזונות זמניים ניתנה ללא בדיקה מעמיקה של כלל הנתונים. הותרת דמי המזונות כפי שהם, יוצרים "בית עשיר ובית עני", דבר שפוגע בילדים.

7. הכנסות האם הן כ- 8,500 ש"ח ועוד קצבת ילדים והטבות שונות, ובתוספת דמי המזונות שנקבעו יוצרים מצב בלתי סביר. הקשיים הכלכליים של האם נגרמים מהתנהלות כלכלית שאינה נכונה כמוכח מפירוט התנועות בכרטיסי האשראי שלה.

8. מבקש לבטל את מזונות הבן [ש'] ולהפחית את מזונות הבת [א'] באופן משמעותי ולבטלם כאשר תגיע לגיל 6. כמו כן להעביר אליו מחצית מהמענקים שמתקבלים מהביטוח הלאומי.

בסיכומי תגובה, משיב לטענות האם בסיכומים:
1. טענת השיהוי בהגשת התביעה להפחתת מזונות אינה נכונה. התביעה הוגשה כחודשיים לאחר שהתקבלה החלטה בדבר חלוקת הסדרי השהות ביום כ"ה בניסן תשפ"ב (26.04.2022).

2. נוסף על כך, נקבע בהחלטת בית הדין, שבעת הזו, בהגיע [ש'] לגיל 6, יש להפחית את המזונות, ומכיוון שלא ניתן להגיע להסכמה נדרשת הכרעת בית הדין.

3. המושג משמורת משותפת המוזכר בטיעוני האם חלף מן העולם, והמינוח הנכון באופן מהותי הוא "אחריות הורית משותפת וחלוקת זמני שהות". ביטוי זה של האם מלמד על התייחסות האם לילדים כרכושה, כשהיא מרשה לעצמה לפגוע בהסדרי השהות עם האב בתואנות שווא.

4. לפי התלושים שהאם עצמה צירפה, שכרה הוא 8,500 ש"ח, ולא כפי שכתבה, ובתוספת קצבת ילדים בסך 350 ש"ח. ביחס לטענה שהוא גר בדירה משלו, משיב האב שאין זו דירה שלו אלא דירה של אביו ומצבה התחזוקתי גרוע ודורש ממנו להוציא הוצאות. טענות הירושה שקבל מאמו אינן נכונות, כי אביו הוא שירש את כל נכסי אימו.

5. האיש נותן לילדים אוכל בריא ואילו האישה קונה מזון מהיר כפי העולה מפירוט כרטיסי האשראי שלה. מעיון בפירוט התנועות בכרטיסי האשראי ניתן ללמוד שהיא פזרנית ומתנהלת בחוסר אחריות כלכלית. ההוצאות שפירטה האם בטבלה הינן מוגזמות, לדוגמא: הוצאות היגיינה לקטין 500 ש"ח ולקטינה 700 ש"ח.

6. מכחיש את טענות האם שהוא פוגע בבגדים ובנעלי הקטינים.

7. האם "שכחה" לציין שבעת מחלתה כ- 5 חודשים האב הוא שטיפל בילדים באופן בלעדי באהבה ומסירות, והאם לא חששה מאלימות.

עיקר טיעוני האם
1. בתאריך 29.06.2020 פסק בית הדין שמזונות הקטינים יישארו כפי שנקבע בבית המשפט על סך 3,600 ש"ח. תביעת האב להפחתת מזונות מיום כ"ד בסיון תשפ"ב (23.06.2022) הוגשה בשיהוי רב, דבר האומר דרשני.

2. בעניין הטענה להרחבת הסדרי השהות, לא חל שינוי משמעותי ומעולם לא נקבעה משמורת משותפת.

3. מבקשת להותיר את המזונות כאמור לעיל, או לפחות להותירם על סך של 3,000 ש"ח כפי שנקבע בהחלטה מיום א' בניסן תשפ"ג (23.03.2023).

4. יש פערים כלכליים משמעותיים בין הצדדים - 77% מול 23%, זאת אף מחמת הדרדרות במצבה הרפואי של האם. האב אינו עובד מבחירה, בעודו עובד השתכר 9,250 ש"ח נטו. נוסף על כך קצבת נכות הכוללת תוספת תלויים בסך 5,122 ש"ח ועוד 1,200 ש"ח שכר דירה. האב חי חיי מותרות. לעומת זאת, האם משתכרת 4,400 ש"ח נטו בתוספת 371 ש"ח קצבת ילדים. האם שוכרת דירה בסך של 3,200 ש"ח, ואילו לאב יש דירה משלו. מחמת ההוצאות המרובות, נאלצה לקחת הלוואות בסך כולל של כ- 245,000 ש"ח, כך שבית האישה הוא "הבית העני".

5. שינוי נסיבות של המצב הכלכלי לא הוכח. היות האב אינו עובד אינו נתון חדש והיה ידוע לבית המשפט בעת שקבע מזונות זמניים וכן לבית הדין. האב לא צירף מסמכים להוכיח את טענותיו ביחס לשכירות שמקבל וכן לא דפי חשבון הבנק שלו. צירף דפי כרטיסי האשראי של האם ואת שלו לא צירף. כמו כן יש לו כספי ירושה שהוא לא הביא אסמכתאות על היקפן.

6. מאידך גיסא, כושר ההשתכרות של האם נפגע בעקבות דלקת ריאות קשה ותאונת דרכים שעברה, דבר שגרם לאם לכלות את ימי חופשת המחלה שלה, ואילץ אותה להפחית את שעות עבודתה.

7. האם היא המשמורנית וצריכה לטפל בילדים טיפול מרובה בגלל אי הטיפול של האב. מלוא צרכי הקטינים מסופקים על ידה בלבד, בדגש על ביגוד והנעלה וכן הצרכים תלויי השהות.

8. השיקול המרכזי שיש לשקול הוא טובתם וזכויותיהם הבסיסיות של הקטינים. על פי הפסיקה בבע"מ 919/15 יש לקבוע הורה מרכז, אשר ירכז את ההוצאות שאינן תלויות השהות כדי שצרכיהם "לא יפלו בין הכיסאות". יתרה מזו, גם הצרכים הבסיסיים אינם מסופקים על ידי האב, והאם נזקקת להשלימם באמצעות סלי מזון ולקיחת הלוואות.

9. מפרטת צרכי הקטינים וטוענת שיש לחייב את האב בדמי מדור בסך 40% דהיינו 1692 ש"ח, ועוד מחציות חינוך ורפואה כולל טיפולים רגשיים וכדומה.

10. טוענת כנגד התנהלות האב בהיבטים שונים: השחתת נעלים וביגוד, אי נטילת תרופות, אלימות ועוד.

11. החלטת בית המשפט במסגרת ההליך לישוב סכסוך עדיין תקפה כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתביעה שהגיש האב להפחתת מזונות ביום א' בניסן תשפ"ג (23.03.2023).

טיעוני האם ביחס לקצבה:
12. קצבת הנכות נועדה לצרכים המיוחדים לקטין ולא לצורך מזונותיו. בהמשך חייו, צרכיו המיוחדים עתידים לגדול.

13. מסכימה לפנים משורת הדין להעביר לאב בגין מחצית התשלום שניתן למפרע, סך 25,000 ש"ח שיופחתו מדמי המזונות במשך 25 חודשים, 1,000 ש"ח כל חודש. אופן זה יסייע לאם להשתקם בהתחשב בחובות הרבים בהן היא חבה.

14. מסכימה לחלוק בהוצאות חינוך ורפואיות חריגות בניכוי הטבת אם חד הורית.

דיון והכרעה
האם טענה מספר טענות על כך שכלל אין להידרש לתביעת האב להפחתת מזונות.

טענת השיהוי
האם טענה שתביעת האב הוגשה בשיהוי ניכר. כמו כן, טענה שלא נקבעה משמורת משותפת. עוד טענה שהכנסות האב לא השתנו במהלך התקופה.

האב משיב שהבקשה לא הוגשה בשיהוי רב מכיוון שהוגשה סמוך להכרעת בית הדין ביום כ"ה בניסן תשפ"ב (26.04.2022) בעניין הסדרי השהות, וכנובעת מהכרעה זו.

אמנם, ההחלטה שקבעה את הסדרי השהות ניתנה ביום י"ט באדר ב' תשפ"ב (22.03.2022), כך שלכאורה האב אינו מדייק, אך אין פער משמעותי בין המועדים. האב אכן מציין להחלטה משלימה שניתנה בעניין הסדרי השהות.

בטענת האם נרשם "בתאריך 29.06.2020 פסק כבוד בית הדין כי מזונות הקטינים כפי שנקבעו בבית המשפט בסך של 3,600 ש"ח יוותרו על כנם." בית הדין מציין שבמועד זה טרם נפתחו ההליכים בבית הדין, ההליכים נפתחו כחודשיים לאחר מכן.

לאחר הדיון הראשון בהחלטה מיום י"ד בכסלו תשפ"א (30.11.2020), הציע בית הדין לקבוע את גובה המזונות על סך של 1,800 ש"ח לילד ולאחר גיל 6 לקבוע הפחתה. בהחלטה זו לא הייתה קביעה סופית של גובה המזונות.

בנסיבות אלו, סבור בית הדין שאין בסיס לטענת האישה על שיהוי, מכיוון שקביעת המזונות שנקבעה בהחלטה זו הינה זמנית ונתונה להמשך התדיינות. קביעה זמנית זו, ניתנה בטרם בחינת נושא חיוב המזונות באופן יסודי.

אכן יש היגיון אף במענה האיש, שהוא נמנע מלהתדיין בנושא המזונות עד אשר נקבעו הסדרי השהות. נושא ההתדיינות סביב הסדרי השהות בעצמו הביא למתחים רבים בין הצדדים והתדיינות במקביל בנושא המזונות היה מעלה את המתח בין הצדדים, כפי שנוכח בית הדין לאורך ההליכים.

כך שטענת האם לדחיית הבקשה מחמת השיהוי - נדחית. בכל אופן מבהיר בית הדין, שאין לקבוע הפחתה של המזונות ביחס לתקופה שקדמה להגשת התביעה להפחתת המזונות.

משמורת הילדים והכנסות ההורים
עוד טענה האם שלא נקבעה "משמורת משותפת". אכן בתחילת התהליך, בעקבות טענות האם, היו הסדרי שהות מצומצמים, שהורחבו לאחר הליך בירור יסודי. בהקשר זה הכותרת "משמורת משותפת" אינה משמעותית, והשינוי המשמעותי הינו בכך שהסדרי השהות שחולקים הצדדים כיום הינם דומים, כמעט מחצה על מחצה. מתוך כך ניתן לקבוע שיש בנידון דידן אחריות הורית משותפת.

זאת ועוד, הפחתת המזונות במצב של זמני שהות משמעותיים, אינה נובעת מן הקביעה הפורמאלית, אחריות הורית משותפת וכד', אלא מן המציאות העובדתית, בה בעצם שהות הילדים עם האב הוא נושא בעלות החיים שלהם באותם זמנים - האב מאכיל, משקה ומלביש את ילדיו.

אכן ביחס לטענת האם ששכרו של האב לא השתנה מתחילת ההליך, הצדק עמה. אך דומה שבטיעון זה אין די כדי להימנע מלבחון את טענות האב, משתי סיבות: הראשונה, הוזכרה לעיל, שקביעת המזונות הראשונית ניתנה כקביעה זמנית, וזו לא באה לאחר בחינת יסודית של כלל הנתונים הנוגעים לחיוב המזונות. נוסף על כך, בהתחשב בכך שגובה המזונות נקבעו על ידי בית הדין ולא נקבעו בהסכם בין הצדדים, ניתן להידרש ביתר קלות לבחינת גובה המזונות, ולא צריך שינוי נסיבות מהותי כדי להידרש לנושא הכנסות הצדדים ובחינת שאר הנסיבות. למעלה מן הצורך נציין, שבמקרה דנן יש צורך לדון בשינוי המשמעותי שחל עם קבלת קצבת נכות עבור הבן [ש'].

לאור האמור יש הצדקה להידרש לטענות האב לגופן.

שיקולים כללים בקביעת גובה המזונות
האב מציין בסיכומיו שהוא מבקש שבית הדין יקבע את גובה חיובו במזונות בהתחשב בבע"מ 919/15. מנגד גם האם מתייחסת לפסיקה זו ומקבלת אותה עקרונית, רק טוענת שיש להתחשב בכך שהיא "ההורה המרכז".

ככלל, בית הדין פוסק לפי הדין האישי כפי לשון החוק. בפסק דין מנומק הלכתית ציין בית הדין דנן את גישתו, שכאשר ההורים חולקים אחריות הורית משותפת וזמני שהות דומים, אזי יש להימנע מחיוב מזונות מוגבר על האב לאחר גיל 6. שכן, חיוב זה מעיקרו הוא מדין צדקה לילדים. לפיכך, אם בעקבות חיוב זה יווצר מצב של "בית עני ובית עשיר", נמצא שהנפגעים הם הילדים. כלומר, חיוב המזונות הינו מדין צדקה לטובת הילדים, ואין זה נכון שחיוב זה ייצור מצב שאינו מטיב עמם.

כך נכתב בסיכום פסק הדין, בתיק 1169832/6 (פורסם במאגרים משפטיים) שניתן ביום כ"ט בתשרי תש"פ (28.10.2019):

לסיכום, יש לחייב את האב בתשלום מזונות, רק כאשר חיוב זה מקדם את טובת הילדים. במצב של משמורת משותפת, וכאשר תשלום של האב לאישה יגרור רווחה גדולה בבית אחד ודלות בבית אחר, אין לחייב את האב בתשלום מזונות הילדים.

מעיון בנסיבות מקרה דנן, העקרונות שנקבעו בפסק הדין הנזכר נכונים גם למקרה דנן.

הסדרי השהות
הילדים שוהים עם האב 6 ימים מתוך 14 ועם האם את יתרת הימים 8 ימים מתוך 14. כך שחלוקת זמני השהות באחוזים הינה כ- 43% אצל האב ו- 57% אצל האם.

האב טוען שיש להתחשב אף בחלוקת החגים בהם שוהים הילדים עם ההורים בחלקים שווים המשפיעה על אחוזי השהות הכללים, כך שהם שוהים עמו כ- 45% מהזמן, כמפורט בטיעוניו.

בית הדין מבקש לציין שהוא רואה בחיוב את המצב בו שני ההורים נוטלים חלק משמעותי בגידול ילדיהם. מצב זה בו להורים אחריות משותפת, לא נכון שעינו של האחד תהיה צרה בזולתו.

בבוא בית הדין לקבוע את עמדתו הסופית, יילקחו בחשבון כלל הנתונים.

הכנסות האם
בית הדין בדק את השתכרות האישה על פי תלושי השכר שצירפה האישה לסיכומיה, החל מחודש 03/2022 ועד 03/2023 כולל, סה"כ 13 חודשים. ממוצע התשלום נטו בבנק הינו כ- 4,800 ש"ח. יצוין שחישוב זה הינו לאחר הפחתה של תשלום חד פעמי בסך 6,000 ש"ח שהתקבל בחודש 03/2023. התשלום נטו הנזכר, הינו לאחר ההפחתה בתלוש השכר של תשלום הלוואות לבנק הפועלים. סך ההלוואות הקבועות בתלושים אלו, כ- 2,000 ש"ח מידי חודש.

אמנם, אם לא נפחית את ניכוי ההלוואות, אזי שכרה נטו הינו כ- 6,800 ש"ח לחודש. עוד יציין בית הדין, ששכרה זה הינו לאחר ניכוי הפחתת שעות עבודה. חשבון ניכוי שעות עבודה עומד על סך של כ- 16,500 ש"ח במשך השנה, בממוצע חודשי 1,270 ש"ח. לפי זה, ממוצע שכרה החודשי ללא הפחתות הוא למעלה מ- 8,000 ש"ח.

לאחר מכן, ביקש בית הדין תלושי שכר עדכניים, דהיינו מחודש 04/2023 עד 12/2023.

בהתאם לתשעה תלושי השכר האחרונים שהוגשו, עולה ששכרה הממוצע בתקופה זו, השכר נטו לבנק (דהיינו, לאחר שהופחתו תשלומי ההלוואות), הינו כ- 5,700 ש"ח לחודש. הסיבה העיקרית לפער הממוצע בנטו בין התקופה הראשונה היא מחמת זה שהפחתת שעות העבודה הייתה נמוכה באופן משמעותי מהתקופה הקודמת. ממוצע ההפחתה החודשי היה כ-410 ש"ח לעומת 1,270 ש"ח, בתקופה הקודמת.

האם טוענת שהפחתת השעות הינה כתוצאה מצרכי גידול הילדים ומצבה הרפואי. מאידך, הדבר מעיד על פוטנציאל השתכרות נוסף על ידי מילוי שעות העבודה המקובלות. אך לא יפלא אם עצם קיום ההליך אף הוא השפיע על מצב זה.

לעומת זה, שכרה ברוטו בתקופה זו הוא כ- 10,400 ש"ח. הסיבה לפער הגדול בין התשלום נטו בבנק לבין השכר ברוטו, נובע בעיקר מחמת ניכוי החזרי הלוואה לבנק הפועלים שיורדת מתלוש השכר בגובה של כ- 2,600 ש"ח לחודש. כמו כן תשלום ביטוח הרכב מקיף וחובה בסך כולל של כ- 3,800 ש"ח, שירד בתשלום אחד דרך תלוש השכר. בנוסף לאלו, ישנן הפרשות החובה (לביטוח לאומי, אין ניכוי מס הכנסה) והפרשות לזכויות סוציאליות.

משמעות הדבר, שללא ניכוי תשלומי הרשות, ניתן לומר שהשכר נטו המתקבל מעבודה הוא כ- 8,700 ש"ח.

לטענת האם, היא מחוייבת למספר הלוואות בסך כולל של 245,000 ש"ח.

לכאורה ניתן לטעון, שבבואנו לבחון ולהגדיר את השכר נטו, יש להתעלם מניכוי הלוואות אלו שהן ניכויי רשות. אמנם, ניתן לטעון לאידך גיסא, שאחרי שהמצב הוא שהאם משלמת את תשלומי החובות, הרי זה חלק מהוצאותיה ההכרחיות, ויש להתחשב בכך במבט הכולל כדי שיוותר בידה סך מספיק לכלכל את הילדים. אמנם, אם מדובר בהלוואות לטווח קצר, ניתן שלא להתייחס כלל לניכוי ההלוואות.

כמו כן, יתכן שבשאלה העקרונית האם יש לתת משקל לחובות בקביעת שכרם של ההורים, יש להבחין בין שני מצבים. כאשר החובות הקבועים מביאים את הילדים למצב בו אכן בסכום הנותר קשה להורים להתפרנס, יש להתייחס לחובות ככאלה הפוגעים בהכנסה הפנויה. אך במצב בו הכנסות הלווה רחבות ולא נגרמת מצוקה לילדים, הרי שיש להתייחס לשכר ההורה בהתעלם מן ההלוואות.

בהקשר זה, לא נמנע מלציין את טענת האב, שהאם מתנהלת בצורה פזרנית ומחמת כן לוקחת הלוואות בצורה בלתי אחראית. מנגד, האם טוענת שנדרשה לקחת הלוואות מחמת ההוצאות המרובות שיש לה כולל שכירות דירה בסך של 3,200 ש"ח. בהערת אגב, יציין בית הדין, שחוב בהיקף המדובר גורר חיובי ריבית ניכרים, שבהערכה זהירה גובה תשלום הריבית מידי חודש (!), מעבר לתשלומי הקרן, עשוי להגיע לסך של כ- 1,500 ש"ח. זו התנהלות מסוכנת שיכולה להוביל מדחי אל דחי.

יצוין, שבסיכומי האם מצוין שהיה לה קשר במיפוי החובות עם ארגון "פעמונים". ארגון "פעמונים" מסייע לאנשים להיחלץ ממצוקה כלכלית על ידי תכנון פיננסי נכון ואחראי. לא ברור לבית הדין האם עדיין מלווה על ידי הארגון. בית הדין משער, שאם האם הייתה קשובה להמלצות "פעמונים", היא הייתה נמנעת מלקחת כל כך הרבה הלוואות.

בית הדין מציין שעד לפני זמן מה האב שילם לאם דמי מזונות ומדור בסך של 3,000 ש"ח לחודש. כך שהנטו החודשי של האם בבנק היה למעלה כ- 9,000 ש"ח, כאשר הילדים שוהים עמה רק כמחצית מהזמן, כך שבית הדין סבור שיש כאן התנהלות כלכלית לקויה מצד האם. יצויין, שבמצב זה, לאב נותר סך של 4,250 ש"ח.

כמו כן האם מקבלת את קצבת הילדים (העדכנית) בגובה של 383 ש"ח.

הכנסות האב
גם האב התבקש לצרף אסמכתאות על הכנסותיו העדכניות.

האב צירף אישור מביטוח לאומי על הכנסותיו מקצבת הנכות אותה הוא מקבל בסך של 6,047 ש"ח לאחר ניכוי ביטוח בריאות. עוד יצוין, שקצבה זו כוללת קצבת תלויים בגין שני ילדים בסך כולל של כ- 2,100 ש"ח. נוסף על כך האב מקבל 1,200 ש"ח בחודש בגין חלקו בדירה מושכרת. יש לציין שהאב גר בדירה השייכת לאביו ואין הוא משלם דמי שכירות. האב טוען שמחמת מצבה המוזנח של הדירה, המגורים בה כרוכים בהוצאות רבות. לטענה זו לא הובאו אסמכתאות.

האם טוענת לכך שלמשפחת האב יש נכסים, כך שמצבו של האב, בסך הכל, בכי טוב. מנגד, האב טוען שכיום הוא זכאי לקצבת תלויים שתיפסק עם הגיע כל אחד מהילדים לגיל 18, ואז קצבת האב תהיה נמוכה וללא כל פנסיה, מה שאין כן האם, בינתיים צוברת זכויות פנסיה.

האם טוענת שהאב אינו עובד מתוך בחירה. בעת בה עבד, הייתה לו הכנסה נטו בסך של למעלה מ- 9,000 ש"ח.

בית הדין סבור שאין לקבל את טענת האם שהאב אינו עובד מבחירה. האב פוטר בעקבות משבר הקורונה וחזרה למעגל העבודה בנסיבות הקיימות אינה פשוטה. מדובר באדם שאינו צעיר, ואף סובל מנכות הכרוכה באבדן כושר עבודה, והראיה לכך ברורה, שהרי בגינה הוא מקבל קצבת נכות, לכן אין לתת משקל לטענה זו כדי להתחשב בכושר ההשתכרות של האב.

כך שסך הכנסות האב הם 7,247 ש"ח.

דיון בעניין ההכנסות
סיכום הנאמר לעיל: הכנסות האב הן ברורות כ- 7,247 ש"ח. לעניין זה יש מקום לציין כי הוא גר בדירה ללא תשלום דמי שכירות, אך עלות אחזקת הבית מוטלת עליו, ולפיכך הכנסותיו כולן הן בגדר "הכנסות פנויות".

לעומת זאת, ביחס להכנסות האם יש מקום להתלבטות, האם להתייחס להכנסות האם ללא הפחתת הרכיבים שאינם חלק ישיר מתלוש השכר כנזכר לעיל, הרי שהכנסות האם, כולל קצבת ילדים, עולות לסך של למעלה מ- 9,000 ש"ח. אמנם אם נתייחס לתשלום ההלוואות כגזרת גורל, או אף כמציאות שלא ניתן לשנותה בשלב זה, ונתייחס רק אל הסכום הנטו לבנק, כולל קצבת ילדים, אז הכנסת האם היא כ- 6,080 ש"ח.

אכן אם כך מתייחסים להכנסות האם, במבט הכולל את תשלום החובות, אזי יש הצדקה גם לתת משקל לצבירת הזכויות והחסכונות שצוברת האם בהכנסותיה, הפנסיה וקרן ההשתלמות. בוודאי יש לתת משקל לכך שהיא הייתה יכולה להקטין את ההוצאות בביטול ההפרשות לקרן ההשתלמות וכדומה. אמנם, מדובר בצעד שאינו נכון כלכלית, אך בא להמחיש את המצב הכלכלי הכולל הנובע מחסכונות האישה.

כאמור, עד לפני זמן מה, האב שילם לאם דמי מזונות ומדור בסך של 3,000 ש"ח לחודש. כך שהנטו החודשי של האם בבנק היה למעלה מ- 9,000 ש"ח, בעוד לאב נותר סך של 4,250 ש"ח. זהו מצב שיוצר מצב של "בית עני" אצל האב ו"בית עשיר" לאם. יצוין שזמני השהות אצל האב פחותים באחוזים מועטים, כמצוין לעיל בטיעוני הצדדים.

אף אם מפחיתים מהסכום שבידי האם את כל דמי השכירות שהיא משלמת, עדיין נותר בידיה סכום הגדול מהסך שבידי האב. כך שברור שהמצב הנוכחי הוא בלתי סביר.

גמלת הבן [ש']
לאחרונה, החל מחודש 09/2023, אושרה קבלת גמלת נכות חודשית מהביטוח הלאומי בסך של 3,295 ש"ח עבור הבן [ש']. כמו כן, התקבל תשלום למפרע החל מ- 01.05.2022 ועד 31.08.2023 בסך של 51,569 ש"ח.

האם ביקשה לפרוע לאב מחצית מהסכום החד פעמי שהתקבל בתשלומים של 1,000 ש"ח לחודש.

חיוב מזונות ילדים כאשר יש להם נכסים
יש מקום לכאורה להתייחס לילד הזכאי לקצבת נכות כילד עשיר שיש לו פרנסה מנכסיו האישיים.

בהתחשב בכך שהילד זכאי לקצבת נכות, עולה לדיון שאלה הלכתית ביחס לקביעת חיוב האב במזונות הבן. בהלכה נקבע שהאב חייב במזונות הבן אף אם יש לבן נכסים משלו. ואם כן בנידון דידן, יש לומר שלמרות שהבן זכאי לגמלת נכות, אין זה פוטר את האב מחיובו במזונות הבן.

כך מבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א'):

חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו.

הלכה זו שאפילו כאשר יש לקטנים עד גיל שש נכסים האב חייב לזונם הובאה בטור, ומקורה הוא בדברי הר"מ מרוטנבורג אשר הרא"ש (פ"ד דכתובות סי' י"ד) הביאו והסכים עמו, וזה לשונו:

ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, פסק רבינו מאיר, דחייב לזונם, דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהן דומיא דמזונות האישה, מדכלל מזונות האישה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם:

אמנם בשו"ת הרשב"א (חלק ב' סימן שצא) נקט שאף בקטן בטרם הגיעו לגיל שש אם יש לו משלו האב אינו חייב לזונו, וזה לשון השאלה והתשובה:

עוד אמרתם שאותו בן הקטן יש לו נכסים ממקום אחר והאב אינו רוצה לזונו אף על פי שהוא קטן. ויש אומרים שעל האב לזונו דתנאי ב"ד הוא... וסתמא אמרו לא שנא יש לבן נכסים שנפלו לו מבית אבי אמו ולא שנא אין לו נכסים אחרים. ...ויש מי שאומר שלא חייבו את האב לזונו אלא כשאין לו במה שיתפרנס. הודיענו הדין עם מי?

תשובה: גם בזה הדין עם האב שלא אמרו אלא מפני שאין לו. ...וכשהוא קטן קטנים כופין אותו בבית דין לפי שאין לו ואינו יכול להשתדל כלל. אבל כל שיש לו, למה יתחייב האב לזונו. ומה שטען הטוען שהוא תנאי בית דין ובא לדמותו למזונות אלמנה אינו כן, לפי שמזון הבנים אינו מתנאי כתובה.

הב"ח (אבן העזר סימן עא, א) ביאר את שיטת המהר"ם מרוטנבורג על פי שיטת הר"ן שסובר שחיוב האב במזונות קטני קטנים נובע מחיובו במזונות האישה וז"ל:

חייב אדם וכו'. מימרא סוף פרק אף על פי, ומשמע התם דמכלל מזונות האישה הן דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד להם, ומשום הכי כתב הר"ם דזכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האישה עיין במ"ש הרא"ש פרק נערה משמו... וכ"כ הר"ן ס"פ אף על פי (כח ב ד"ה גמ') דמדין מזונות אמן נגעו בה, דכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם, ולהכי נראה להר"ן דדוקא בשאמן קיימת, אלא שלא ראה לראשונים שאמרו כן ע"ש, וכל זה סעד והסכמה לדינו של הר"ם מרוטנבורג ז"ל:

לפי זה הרשב"א חולק על המהר"ם וסובר שחיוב האב במזונות בניו קטני קטנים, אינו מדין מזונות אמם, אלא חיוב מכח תקנת חכמים "לפי שאין לו ואינו יכול להשתדל כלל", ולכן כאשר יש לו אין האב מחויב.

להלן נראה שניתן להסביר את מחלוקת המהר"ם והרשב"א באופן אחר, ולזה דעתנו נוטה.

דיון בשיטת הרמב"ם
הב"ח בתוך דבריו הוסיף וביאר שאף הרמב"ם סובר כשיטת המהר"ם, שהיא לדבריו שיטת הר"ן:

וכן נראה מלשון הרמב"ם (אישות פרק יב, יד) שכתב וז"ל כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, עכ"ל. משמע דכי היכי דחייב במזונות אשתו אף על פי שאינו אמוד וגם האישה יש לה להתפרנס משלה כך הוא חייב במזונות בניו וכו'.

אך על ביאור הב"ח בדעת הרמב"ם יש להקשות מדברי הרמב"ם עצמו (הלכות אישות פרק כא הלכה יז) שכתב שהאב חייב במזונות הבן אף שאין חיוב מזונות אישה, לאמו:

הגרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו.

הנה למדנו, שלדעת הרמב"ם, האב חייב במזונות בנו אף כאשר אינו חייב במזונות אמו לאחר גירושיה מהאב. אם כן חיוב הבן הוא חיוב עצמאי שאינו נובע מחיוב האם. וכן מוכח גם מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק יט הלכה יד) שחייב במזונות הבן אף שאין חיוב מזונות אישה, כגון באנוסה ושניה, וכן מוכח מדברי הרי"ף (כתובות כ. בדפי הרי"ף). עיי"ש.

כך גם ביאר בספר אבני מילואים (סימן עא ס"ק א) את דברי הרמב"ם שמזונות הבן אינו מחמת מזונות אמו אלא חיוב עצמאי ואת ההשוואה שהשווה הרמב"ם שהובא לעיל (אישות פרק יב, יד) בין מזונות הבן למזונות האם, ביאר וז"ל:

ולכן נראה היקישא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אשתו, היינו, דלא נימא דמדין צדקה חייב לזון בניו ובנותיו הקטנים, ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהיה חייב לזון אותם, קמ"ל כשם שחייב במזונות אשתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו וכמ"ש הרא"ש פ' נערה (סי' י"ד).

הנה למד האבני מילואים מלשון הרמב"ם (אישות פרק יב, יד) שצד הדמיון בין מזון בניו הקטנים למזון האישה הוא שבשניהם הוא מחויב למרות שיש להם נכסים משל עצמם כפי שנקט מהר"מ מרוטנבורג וסיעתו, וזאת למרות שחיוב מזונות הבן הינו חיוב עצמאי שאינו נגרר מהחיוב לאמו.

עיין עוד בביאור העניין ובמחלוקת הראשונים הנזכרת בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בחלק ז' (עמוד 139 ואילך). דעת הרוב, שנכתבה על ידי הרה"ג ורנר זצ"ל, נקטו שיסוד החיוב בקטני קטנים גם בדעת הרמב"ם על פי שיטת הר"ן שהחיוב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש, אינו חיוב מיוחד כלפיהם מצד עצמם, אלא מזונותיהם נכללים במזונות אמם. לפי זה אם אין האם קיימת או שהאב אינו חייב במזונותיה, אינו חייב מדינא במזונות הילדים. אך גם לשיטה זו, מוטל על האב לפרנס את בניו הקטנים האלה מדין צדקה, כפי התקנה שתיקנו באושא שהאב חייב לזון את בניו לאחר שש עד שיגדלו מדין צדקה.

הרה"ג צמבליסט זצ"ל נקט שדעת הר"ן אינה מקובלת להלכה. להלכה נוקטים כדעת רוב הפוסקים שעל האב מוטל חיוב נפרד לזון את ילדיו קטני הקטנים. חיוב זה הוא מתקנת אושא, אבל לא מטעם צדקה אלא בתור חיוב גמור וכופים אותו אף כשאינו אמיד וכשאינו חייב במזונות אמם.

נוסף על כך תקנו באושא, שעל האב לזון גם את ילדיו למעלה מגיל שש, אבל רק גוערין בו ואין כופים כאשר אינו אמיד, ואם הוא אמיד כופין אותו לזון אותם.

אם לא נוקטים כשיטת הר"ן בהגדרת חיוב מזונות קטני קטנים, נראה שביאור המחלוקת האם האב מחויב במזונות בניו הקטנים כאשר יש להם משלהם, נובע מהגדרת חיוב האב במזונות קטני קטנים.

דעת רבינו מאיר מרוטנבורג והרא"ש היא, שחובת האב לזון את בניו הקטנים שהם פחות מגיל שש שנים, היא חוב כשאר חובות, אף אם חיוב זה מתקנת חכמים. חיוב זה דומה לחיוב הבעל לזון את אשתו אף כשיש לה רכוש משלה.

ניתן להסביר דעה זו באופן נוסף. שיש להבחין בין סיבת התקנה לבין אופן התקנה. אכן סיבת התקנה הייתה משום שסתם קטנים אין להם במה להתפרנס ומשום כך תקנו חיוב על האב לזונם. כאשר תקנו חכמים תקנתם, תקנוה באופן מוחלט, וחייב האב גם כשיש להם נכסים, ובדומה למה שחייבו את האדם לזון את אשתו.

לעומת זאת, הרשב"א סובר שהיסוד והסיבה לחיוב האב לפרנס את בנו הוא מגדר צדקה אף בקטני קטנים, אלא שחכמים תקנו שהאב חייב לפרנסו אפילו כאשר אינו אמיד. לכן, כיוון שסיבת חיובו מדין צדקה, כאשר יש נכסים לבן, האב פטור.

עיין עוד הרחבת דברים בביאור העניין ובמחלוקת הראשונים הנזכרת בפסקי דין של בתי הדין הרבניים חלק ה' (עמוד 342 ואילך) וכן בחלק ז' (עמוד 139 ואילך) וכן בתיק מספר: 586838/8 (התפרסם במאגרים משפטיים) ואכמ"ל.

אך עוד נכון להביא מה שכתב שם הרה"ג צמבליסט זצ"ל, בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ז' עמ' 155 - 156) לקראת סיום פסק הדין על השלכות ההבחנה בין חיוב כספי לדמי מזונות לחיוב לזון, וז"ל:

ולבסוף כדאי להעיר, דאין להקשות מהמשנה כתובות ק"א ב': ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות, דאמאי נותן לה הבעל מזונות הרי יש לה מזונות מאלה שפסקו לה, ויש לה מה לאכול, דהתשובה היא פשוטה: דהתם הם נותנים לה דמי מזונות, וחזינן לה כאילו יש לה ממון ונכסים, דגם אז יש לה מזונות מן הבעל. ואה"נ אילו היו חייבים אלה שפסקו לה, לא דמי מזונות אלא לזונה ממש והייתה אוכלת אצלם, שוב לא היו יכולים להוציא מזונות מן הבעל, דהא סו"ס יש לה מה לאכול.

ויש ללמוד מזה למעשה, דאם האישה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חודשית עבור מזונות, אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם, דהקצבה החודשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל האישה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש, אין לחייב את הבעל או את האב במזונותיהם, דהא סו"ס יש להם.

דהיינו, חובת האיש לזון את אשתו וילדיו הקטנים מגיל 6 אף אם יש להם כסף משל עצמם. לשיטתו, רק אם הם כבר ניזונים בפועל ממקור אחר אין האיש חייב לזונם, וזאת משום שאין חיוב האיש חיוב כספי לדמי מזונות אלא חיוב לזון. אך אם הם "מקבלים מאיזה מקום הקצבה החודשית עבור מזונות", עדיין חייב לזונם, כי דומה הדבר לפרנסת קטן שיש לו.

הנה לכאורה, לפי דבריו אלו, אף שהילד מקבל קצבת נכות המיועדת אף ל"דמי מחיה", היינו דמי המזונות, אין זה פוטר את האב מחיובו לזון את בנו עד גיל שש. להלן נדון האם נכון ליישם את העיקרון שקבע הרה"ג צמבליסט זצ"ל, ביחס לקצבת נכות המשתלמת על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לגבי הכרעת ההלכה במחלוקת הראשונים הנזכרת, ראוי להוסיף, כאמור לעיל השו"ע הכריע כדעת המהר"מ מרוטנברג. אך בספר יד אהרן (הגה"ט סק"ד) כתב שמרן השו"ע פסק כהמהר"מ מרוטנברג, כי הפוסקים לא ראו דברי הרשב"א ולכן כתבו דברי המהר"מ מרוטנברג כסתם משנה. והוסיף וכתב: "וכפי זה מצי המוחזק לומר קים לי כיש מי שאומר שהביא הרשב"א והסכמתו".

בין כך ובין כך בענייננו אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו, כי כיום הבן [ש'] לאחר גיל שש. אך ביחס לתקופה שקדמה לגיל שש יש לכך השלכה.

אכן לאחר גיל שש שיסוד החיוב של האב הוא מדין צדקה ואופן החיוב הוא בדיני צדקה, אם יש לבן ממון משל עצמו כדי מזונותיו אין חיוב על האב, כ"כ הב"ח והביאו בית שמואל (ס"ק ב').

סיכומו של דבר - בנידון דידן מכיוון שהבן כבר עבר את גיל 6, אם יש לו מקור אחר ממנו הוא ניזון, אין לחייב את האב.

באופן מעשי, יש מקום לבחון האם בנסיבות מקרה דנן יש להתחשב בקצבת הנכות כמזונות הבן כאשר אנו באים לקבוע את גובה חיוב האב במזונות הבן.

כאמור, בהשקפה ראשונה ניתן היה לומר שקצבת נכות הינה תשלום לילד, ודין המזונות מושפע מהדיון ההלכתי לגבי חיוב מזונות על האב כאשר יש לבן משלו. אך לכשנעיין להלן בלשון המחוקק, ניווכח לדעת שהקצבה אינה ממון הבן אלא ממון ההורים.

מהות ומטרת קצבת נכות ילדים
על מנת לקבוע את דין המזונות בנדון דידן, יש לבחון תחילה את מהותה של קצבת הנכות. האם גמלה זו מיועדת רק לצרכים המיוחדים, או שהיא מיועדת גם לתשלום מזונות הילד, או אף כלל צרכי המשפחה. כך או כך יש לבחון האם יש בתשלום זה כדי לפטור את האב מחיוב בגין המזונות.

בחוק הביטוח הלאומי ביחס לקצבת נכות לילד נקבע כדלהלן:

גמלאות בשל ילד נכה

222. (א) השר, לאחר התייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, יקבע הוראות, תנאים ושיעורי סכומים בדבר -

(1) תשלום דמי מחיה בעד ילדו הנכה של מבוטח או של מי שהיה מבוטח ונפטר כתושב ישראל, אם עיקר זמנו של הילד מוקדש ללימודים או להכשרה מקצועית;

(2) עזרה הדרושה ללימודיו של ילד כאמור בפסקה (1) שעקב נכותו דרושה לו עזרה מיוחדת ללימודיו או שאין ביכולתו לבקר, עקב נכותו, בבית ספר רגיל אך מסוגל הוא ללמוד.

(תיקון מס' 1) תשנ"ה-1995

(ב) השר, לאחר התייעצות עם שר האוצר, רשאי לקבוע את התנאים והשיעורים להשתתפות המוסד בהוצאות המבוטח לסידורים מיוחדים לילד כאמור בסעיף קטן (א)(1), ההכרחיים לקיום אורח חיים רגיל.

מעיון בלשון החוק אנו למדים שיש תשלום שניתן ל"דמי מחיה" וכן תשלום של הוצאות לסידורים מיוחדים.

בהגדרת קצבת נכות עבור ילד נכה, באתר הביטוח הלאומי מנוסחים הדברים בלשון פשוטה יותר, אשר לכאורה, משקפת את מטרת החוק, וכך נכתב:

הביטוח הלאומי מכיר בעומס הטיפולי הכבד הכרוך בגידולו של ילד נכה עם ליקוי קשה, ומשתתף בהוצאות הכספיות של המשפחה כדי להקל על גידולו של הילד, ולאפשר למשפחה ככול שניתן לנהל אורח חיים תקין כשהילד נמצא בחיק המשפחה והקהילה.

מניסוח זה עולה שסיבת מתן הגמלה היא סיוע כספי למשפחה בהתחשב "בעומס הטיפולי הכבד הכרוך בגידולו של ילד נכה", וייעוד הכספים הוא השתתפות "בהוצאות הכספיות של המשפחה" ומטרת העל שהילד יגדל "בחיק המשפחה והקהילה."

מכל האמור לעיל, עולה באופן ברור שמדובר בממון ההורים, ולא בממון הילד. התשלום המתקבל מהביטוח הלאומי ניתן להורי הילד הנכה בעבור הילד, בהיותם מבוטחים בביטוח הלאומי לצורך הילד, ובלשון החוק "תשלום דמי מחיה בעד ילדו הנכה של מבוטח".

בהתחשב בכך ששני ההורים חולקים אחריות הורית משותפת וזמני השהות דומים, הרי שיש לסייע לשניהם, ולכן יש הצדקה לחלק את קצבת הנכות בהתאם לחלוקת זמני השהות שבין ההורים.

בשלב זה עולה השאלה מה ההשלכה של תשלום זה על חיוב מזונות האב.

לצורך הכרעה בשאלה זו, יש לחדד את המהות של הקצבה. האם גמלה זו מיועדת רק לצרכים המיוחדים הנובעים מנכותו של הבן, או שגמלה זו מיועדת אף לכיסוי הוצאות המזונות השוטפים עבור הבן. בין כך ובין כך, יש לחלוק את הגמלה. אך אם נועדו רק לצרכים מיוחדים, יש מקום לדון האם לחייב את האב בתשלום המזונות השוטפים.

כפי שציינו לעיל מלשון החוק עולה באופן ברור שמטרות הגמלה הן שתים:

1. תשלום שניתן ל"דמי מחיה".
2. תשלום של הוצאות לסידורים מיוחדים.

דמי מחיה כוללים את צרכי המזונות. יתר על כן, הניסוח הכללי של מטרת הקצבה באתר הביטוח הלאומי, דהיינו השתתפות "בהוצאות הכספיות של המשפחה כדי להקל על גידולו של הילד," משמע שמדובר בסיוע כללי. הדעת נותנת שהוא נועד לסייע גם להוצאות המזונות השוטפים ואף הוצאות נוספות של המשפחה, על מנת לאפשר ואף לעודד את המשפחה לגדל את הילד בחיק המשפחה והקהילה.

המסקנה אם כן היא, שניתן לראות בחלק מהקצבה המשולמת על ידי הביטוח הלאומי בשם "דמי מחיה" - כדמי מזונות עבור הבן. לכן יש להתחשב בתשלום הגמלה בבואנו לקבוע את חיוב האב במזונות הבן.

הכנסה נוספת או מזונות הילד
ניתן להתחשב בגמלה מתוך שתי נקודות מבט. האחת - כמזונות הילד המסוים, והשנייה - כהכנסות של ההורה מקבל הקצבה. לפי התפיסה הראשונה אם יש קצבה שיש בה כדי מזונות הילד, אין מקום לחייב מזונות ילד זה. לפי התפיסה השנייה, יש לראות את הקצבה כהכנסת ההורה המקבל, אך עדיין הדבר אינו מבטל באופן ישיר את חיוב המזונות לילד המסוים.

מצד אחד, מלשון החוק עולה, וכך אף נראה מפשוטם של דברים, מטרה הראשונית של הקצבה היא - הילד המסוים, ולפיכך יש לראותה כתשלום מזונות הילד.

מצד שני, כפי שצוין לעיל, נראה שתכלית הגמלה היא בין היתר לתת הטבה כלכלית להורים, על מנת לעודד אותם לגדל את הילד בחיק המשפחה והקהילה, ואינה מצטמצמת למטרת מזונות הילד. כך שאם נחשיב את הגמלה כפוטרת את האב מחיוב המזונות באופן מלא, נמצאנו פוגעים בתכלית מתן הגמלה ביחס לאם.

בכל מקרה לגופו, ההצדקה להתחשבות בגמלה כדמי מזונות תהיה רק אם הצרכים המיוחדים המוכחים פחותים באופן משמעותי מגובה הגמלה. במסגרת זו, יש גם לבחון עד כמה הילד נזקק להשגחה מיוחדת או עיסוק במתן מענה רפואי או אחר הנובע בגלל מצבו של הילד וכדומה.

ועיין עוד בהחלטת בית הדין הגדול (בתיק 1019169/11 פורסם במאגרים משפטיים) שבנסיבות המיוחדות שם כתבו: "קצבאות הנכות של הילדים אינן ניתנות בהתניה ואינן קשורות כלל וכלל לחובת המזונות!". אך נראה שהמקרה הנידון שם היה שונה, בהיות הילדים במשמורת האם בלבד וכן המצב הבריאותי היה זוקק טיפול נרחב יותר. בכל אופן, הראנו פנים מלשון החוק שקצבת הנכות ניתנת אף לצורך הוצאות המחיה השוטפות ומשמע שזה כולל המזונות השוטפים. וראו בירור נוסף בעניין יעודה של גמלת הנכות והשלכותיה על חיוב מזונות הילדים בפסק דין מבית הדין באשקלון (תיק מספר 1143596/14 פורסם במאגרים משפטיים).

לא נמנע מלציין שבפסיקות בית המשפט יש גישות שונות, לדוגמא: בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תלה"מ 31125-10-16) החליט לפטור מאב מתשלום מזונות לבנו אם יש בקצבת הנכות המשולמת לאם כדי לספק את כל צורכי הקטין. לעומת זאת בפסק דין אחר (תלה"מ 35401-11-16) נקבע כי קצבת הנכות לילד אינה מיועדת לספק את צרכיו השוטפים אלא הוצאות מיוחדות בלבד, ולכן חויב אב לשלם את מזונות הקטין.

עמדתנו היא, שבבואנו לקבוע את גובה חיוב המזונות, נכון להתחשב במתן הגמלה באופן זהיר. דהיינו, בשלב ראשון, לבחון האם הצרכים המיוחדים המוכחים פחותים באופן משמעותי מגובה הגמלה, כך שנותר סכום שניתן לראותו כ"מזונות". ובשלב שני, אם אכן הקצבה גבוהה מצרכיו המיוחדים של הילד, נראה שנכון יהיה להתחשב במתן הגמלה באופן מוגבל בבואנו לקבוע את גובה חיוב המזונות, אך לא לראות את כל הקצבה כתשלום למזונות הילד, זאת משום שהקצבה נועדה גם לרווחת המשפחה, ולא רק למזונותיו של הילד.

קצבאות ילדים בקטני קטנים וחיוב המזונות
אילו הקצבה הייתה בבעלות הבן, לדעת הרה"ג צימבליסט, הדבר לא היה פוטר את האב מחיוב המזונות עד גיל 6, כדין ילד שיש לו משלו.

כפי שראינו, ההורה הוא המקבל את קצבת הילדים, והקצבה נועדה אף עבור מזונות הילד. לפיכך נראה שאם הילד נמצא אצל האם והיא מקבלת קצבת נכות בעבורו ויש בה די לצרכי הילד ואף למזונותיו, לכאורה, יש מקום להתחשב בכך אף בילד שמתחת לגיל 6, כיוון שיש צד שלישי המשלם עבור צרכי הבן, והדבר אינו תלוי במחלוקת הראשונים לגבי מזונות של קטן עשיר. ניתן לומר שאין מקום לתביעה של האם כלפי האב - "שלם לי עבור פרנסת הבן!" - כאשר האישה מקבלת סכום זה מגורם שלישי. ועדיין הדבר צריך עיון. בספק זה יש כדי להשפיע על ההכרעה בשאלה - האם לחייב את האם להשיב לאב מזונות ששילם בטרם מלאו לילד שש שנים, בגין התקופה שהאם קבלה את גמלת הנכות עבור הבן.

קביעת גובה חיוב המזונות
נציין, שנסיבות מקרה דנן אינם דומות לנידון בפסק הדין של בית הדין הגדול בתיק 1019169-11 שהבאנו לעיל בשני היבטים. ראשית, במקרה דנן הסדרי השהות כמעט שווים. נוסף על כך, כמצוין לעיל, אין הוצאות מיוחדות גבוהות ואם יש הוצאות מיוחדות - שני ההורים יישאו בהם בשווה.

מתוך טענות הצדדים התרשמנו שהצרכים המיוחדים של הבן [ש'] אינם גבוהים אך נדרשת תשומת לב מיוחדת והשגחה יתרה עליו. כמו כן, אם יש הוצאות מיוחדות, הן חלות על שני ההורים בחלקים שווים. כמו כן, שני ההורים חולקים זמני שהות כמעט שווים דבר המפחית מהוצאות האם. בנסיבות אלו סבור בית הדין שיש לפטור את האב ממזונות הבן [ש'] אך לחייבו בהשתתפות בהוצאות המדור.

קצבת הנכות החודשית עבור הבן [ש'] היא בסך של 3,295 ש"ח. חלוקת זמני השהות בין ההורים היא 45% אצל האב ו- 55% אצל האם. בהתחשב בכך שכל קצבת הילדים בסך של 383 ש"ח מועברת לאם, אזי נכון לפשט את החלוקה ולקבוע שאת גמלת הנכות יחלקו ההורים בשווה. כך תהא חלוקת הקצבאות בהתאם לחלוקת זמני השהות.

הכנסות הצדדים פורטו לעיל. כאמור, יש נקודות מבט שונות כיצד להביט על הכנסותיה של האישה. לאור תזרים המזומנים של האישה, ולאור העובדה שהאב גר בבית ללא עלות דמי שכירות, יש לקבוע שאפשרויותיו הכלכליות לזון את הילדים גבוהות משל האם, וכך גם הכנסתו הפנויה.

ביחס לבת [א'] שהיא קטנה מגיל 6 והינה בכלל קטני קטנים שחיוב האב הוא מוחלט, יש לחייב את האב סך 800 ש"ח, זאת בהתחשב בחלוקת הסדרי השהות. כאשר תגיע הבת לגיל 6 יופחת החיוב לסך 600 ש"ח לחודש.

עבור מדור כל אחד מהילדים ישלם האב סך של 600 ש"ח לחודש.

במבט כולל על התוצאה של חיוב המזונות - בהתחשב בכך שהאם משלמת דמי מדור, והאב אינו משלם דמי מדור, ואף בהתחשב בחובות הרובצים על האם, התוצאה היא שבעקבות התשלומים הנזכרים, ההכנסות הפנויות של שני ההורים תהיינה דומות.

נכון היה לקבוע את החיוב שנקבע החל ממועד הגשת התביעה להפחתת מזונות ולחייב את האם להשיב לאב את היתר, אך מקובל שאין משיבים מזונות שנאכלו. עוד נציין שבחלק גדול מהתקופה הנידונת טרם מלאו לבן [ש'] שש שנים, כך שבתקופה זו עיקר חיוב המזונות היה מוטל על האב, ולא כחיוב מדין צדקה גרידא, על ההשלכות הכרוכות בכך. נוסף על כך, האם נדרשת להשיב לאב מחצית הגמלה והאב לא יזקק להשלים את מלוא גובה חיוב המזונות מאז הקפאת החיוב.

לאור כל האמור פוסק בין הדין כדלהלן:
א. האם תחזיר לאב סך של 25,785 ש"ח ב- 25 תשלומים של 1,000 ש"ח, ותשלום נוסף של היתרה, שיקוזזו מחיוב המזונות שיקבע להלן.
ב. ההורים יחלקו ביניהם את גמלת הנכות של הבן [ש'] בחלקים שווים.
ג. האם תקבל את קצבת הילדים עבור שני הילדים.
ד. האב ישלם לאם סך 800 ש"ח, בגין מזונות הבת [א'] עד הגיעה לגיל 6.
ה. לאחר שתגיע הבת [א'] גיל 6 האב ישלם לידי האם סך של 600 ש"ח לחודש.
ו. האב ישלם סך 600 ש"ח לחודש בגין מדור כל אחד מהילדים.
ז. ההורים יחלקו בחלקים שווים בהוצאות חינוך לאחר מיצוי הנחות ומענקים.
ח. ההורים יחלקו בחלקים שווים הוצאות רפואיות לאחר מיצוי הנחות ומענקים.
ט. תוקף החלטה זו ממועד חתימתה.

חלוקת ההטבות
ההורים העלו את טענותיהם בדבר אופן חלוקת ההטבות הניתנות על ידי הגופים השונים בעקבות נכותו של הבן. כל אחד מההורים זכאי לקבל תו נכה בגין הבן.

באשר לשאר ההטבות, האם מבקשת שכלל ההטבות יעמדו לזכותה בתור האם המשמורנית.

מנגד, האב מבקש לחלוק בהטבות באופן שכלל ההטבות יעמדו לזכות האם חוץ מההנחה על אגרת הרישוי שתעמוד לטובתו.

בהתחשב בכך שהסדרי השהות הינם דומים, בית הדין סבור שהצעת האב הינה הוגנת, וכלל ההטבות שיעמדו לטובת האם גבוהות מההטבה שתעמוד לטובת האב.

הוחלט:
י. כל אחד מההורים יפעל לקבלת תו נכה.
יא. הפטור מאגרת רישוי יעמוד לטובת האב.
יב. שאר ההטבות, כגון: נקודות זיכוי למס, הנחה בארנונה, מים, חשמל וכדומה, יהיו לטובת האם.
יג. יש לסגור את התיק.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום י"ג באייר התשפ"ד (21/05/2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה