בפנינו תביעת הבעל להיתר נישואי אישה שניה על אשתו.

נסיבותיו של תיק זה, קשות הן.

האישה ברחה עם בתם של הצדדים כבר לפני כמה שנים (יותר מ 3 שנים), ונעלמה. מאז היא והבת לא אותרו פיזית, אף שידוע שהן בישראל. מאז שברחה, לאישה אף אין קשר עם שאר שלושת ילדי הצדדים.

האישה שייכת ל"כת נשות השאלים" המכסים את פניהם (השתייכה לשם לפני כמה שנים, מאז שהקצינה אורחותיה), ומשטרת ישראל לא מצליחה לזהותה ולאתרה עד כה, כך כבר כמה שנים.

הבעל, כך נראה, היה מוכן עד שלב מסוים לנסות שלום בית עם אשתו, ואולם, אין מענה מצד אשתו. לכן עתה רוצה להתגרש, או לקבל היתר לשאת אישה אחרת על אשתו.

התיק נמצא בטיפול מחלקת עגונות כבר משנת 2021. עד כה האישה לא אותרה. האישה מסתתרת, משום שהיא מבוקשת ע"י המשטרה בשל תלונה שהוגשה כנגדה ע"י הרווחה על חטיפת הילדה של הצדדים. אף חוקר פרטי שנשכר ע"י מחלקת עגונות, לא הצליח לאתר את האישה. לטענת הבעל האישה לא מחזיקה ברשותה טלפון נייד, כדי שלא יצליחו לאתר אותה באמצעותו.

למעשה, קיים איזה קשר מינימאלי של מנהל מחלקת עגונות – הרב אליהו מימון - עם האישה, כנראה בתווך איזו חברה שלה, אך האישה ממשיכה להסתתר, ואין בקשר זה כדי להוביל לאיזו התקדמות בתביעת הבעל לגירושין או להיתר נישואין.

נקבע דיון בבקשת הבעל להיתר נישואין. לדיון שנקבע ליום 18.10.23 נעשה ניסיון להזמין לדיון אף את הרב אליהו מימון, מנהל מחלקת עגונות בהנהלת בתי הדין, המכיר לפרטיו את נסיבות תיק זה כבר כמה שנים. אך בהיותו עסוק באותו היום ולא היה מצוי באזור, עמדתו נשמעה בדיון דרך הטלפון, כפי שיתואר להלן.

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 18.10.23 בבקשת הבעל להיתר נישואין ולאור הדיון שהתקיים:

כיום, טוען הבעל: אנו פרודים כבר יותר מ 3 שנים, הייתה תקופה שחיינו יחד חודשיים, ולפני כן עוד שנתיים היינו פרודים. לפני 3 שנים פלוס ראיתי פעם אחרונה את אשתי. הבת שלי נמצאת אצל האם, מסתבר. אין לנו שום מידע. המשטרה לא הצליחה למצוא את האם או את הבת. הרווחה פנתה למשטרה, גם אני הייתי בתוך זה. ניסינו שלום בית מכל מיני כוונים, לא נראה ששייך. היא שבויה במקום מסוים. בטלפון גם לא דברנו בשנים אחרונות. בחנוכה תשפ"א דיברנו בפעם האחרונה. אני מבקש היתר נישואין להתחתן עם אישה אחרת.

מוסיף ב"כ הבעל: כבר 3.5 שנים הם פרודים, ולפי כן עוד שנה וחצי פרודים חוץ מחודשיים, כך שכ-5 שנים הם לא יחד. במשך השנים הללו לא היה ניסיון אמיתי מצידה לומר מה היא רוצה לקיום הבית, היא פשוט נעלמה, למעט פעם בהרכב זה, שהיא שלחה איזה מכתב שנותר חסוי, ועוד פעם, שהיו עסקנים שניסו לעשות טיוטת הסכם, והיא נעלמה. זה היה לפני שנה או שנה וחצי. לא ידוע מה דעתה ממש. היא לא משתפת פעולה, עזבה את הבית ביום בהיר, נעשתה קיצונית בכת השאלים.

בית הדין מברר עם הבעל את סיבות הפירוד או הסכסוך, ומשיב הבעל: קשה להצביע על נקודה. יש לנו 4 ילדים, כל השלושה במשפחת אומנה אצל הדוד שלי מצד אשתי, אח של חמותי ואני פוגש אותם. אשתי לא מגיעה למשפחתה ולא בקשר אתם. בהתחלה היו במרכז קשר פגישות עם האמא, וזה הופסק. היא בקיצוניות. היא נהייתה קיצונית, זה גדל וגדל. גרנו בבית שמש, בבית שמש זה קרה לה. היא עזבה את הבית כי נכנסה לה אידיאולוגיה שצריך לחיות במאה שערים קרוב לבית המקדש, הוציאה את הילדים מהמוסדות בבית שמש ולא היה לי כוח להילחם. שכרנו דירה בירושלים וניסיתי לחיות עם זה, אולי יהיה שינוי, ואז חייתי תקופה קצרה, והיא הקצינה עוד ועוד, ויום אחד היא גזזה את השערות של הילדות, עשתה להם קרחת, וזה עשה לי קו אדום. לא היה עם מי לדבר, לא שייך לדבר אתה. היא נעלמה מהבית בזמני נידה כי שמעה משהו מחברה, משהו הזוי. בסוף היא עזבה ונעלמה. פעם היא הלכה לקבר שמעון הצדיק, ומאז לא חזרה.

מוסיף מנהל מחלקת עגונות בהנהלת בתי הדין, הרב אליהו מימון (טלפונית): האישה מסתתרת ובורחת, יותר בורחת מהרווחה, ולא הצלחנו למצוא אותה, הייתה לנו אשת קשר לקיים קשר אתה, דברנו על שלום בית והיה משא ומתן, הבעל ניסה ללכת לכך והסכים לכל מה שהיא רצתה, ואז חזרה בה, ואנו במצב תקוע, היא יודעת שיש דיון היום וכן על הבקשה של הבעל לשאת אישה שניה, דרך אשת הקשר, וצריך להתקדם. אני ממליץ להמשיך, ולתת לה אפשרות להגיב, ואם לא, להמשיך, האיש לא יכול להישאר כך בכלא. הרווחה והמשטרה מחפשים אותה. הצענו לה לעשות גט באופן דיסקרטי, וגם עם כך היא לא שיתפה פעולה. חוקר פרטי גם חיפש אותה, ולא מצא אותה. כבר שנה וחצי עד שנתיים שאנו מנסים לאתר אותה. יש קשר אתה דרך גורם שלישי, מישהו שאנו נותנים בו אמון. קיימתי עם האישה שיחה דרך מתווכת שאמרה לי מה שהאישה מגיבה, ואפילו שתי שיחות, ולא הצלחנו להתקדם.

הבעל מוסיף: היא מסתתרת בלי טלפונים, שהרשויות לא יזהו אותה.

עד כאן התנהלות הדיון שהתקיים היום.

ובכן, בקשת הבעל הנ"ל לשאת אישה נוספת על אשתו, תועבר לתגובת האישה בתוך 21 יום מהיום (ימי החירום במניין הימים בנסיבותיו הקשות של תיק זה).

לאור תגובתה, או בהעדרה במועד, בית הדין ישקול החלטתו בבקשת הבעל לשאת אישה נוספת על אשתו.

מבוקש כי אף הרב אליהו מימון ינסה ליצור קשר עם האישה, ככל שיוכל, כדי לבחון עמה פתרונות למצב הנתון שיובילו לגירושין בכבוד. העתק החלטה זו יועבר אף אליו.

ונזכיר אף האמור בהחלטת בית הדין מיום 14.11.23 לאור בקשת הבעל למתן החלטה:

בפנינו בקשת התובע למתן החלטה בהעדר תגובת הנתבעת.

ונזכיר האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.10.23:
[...]
ואכן, המועד שהוקצב לתגובת הנתבעת, חלף.

טרם מתן החלטה, מבוקשת תגובתו של הרב אליהו מימון בתוך 7 ימים, האם הנתבעת מודעת להחלטה הנ"ל, ומהי עמדתה כרשום בסיומה של ההחלטה הנ"ל.

והתקבלה הודעת מנהל מחלקת עגונות, הרב אליהו מימון, מיום 16.11.23, כדלהלן:

שוחחתי אמש בדרך לא דרך עם האישה [נ'].

לאחר שהעלתה סדרת טענות הנוגעות לעניין נושא הטיפול והחזקת הילדים, ולאחר שהבהרתי שכל זה איננו נוגע לבית הדין ואנו עוסקים אך ורק בנושא הגט, הבטיחה האישה שעד היום תהיה אתי בקשר עו"ד מטעמה שתייצג אותה בתהליך.

מניסיון העבר קשה לי להאמין שכך אכן יקרה.

מכל מקום הגברת [נ'] מעודכנת שביה"ד מתכוון לתת לבעלה היתר לשאת אישה שניה.

ולאור הודעתו, נתנה החלטת בית הדין מיום 16.11.23:

לאור החלטה קודמת; התקבל עדכון מאת הרב אליהו מימון, מנהל מחלקת עגונות.

לאור האמור בעדכון, מבוקש עדכון משלים מאתו בתוך 7 ימים נוספים מהיום.

ולאור החלטות קודמות בתיק, התקבלה הודעת הרב אליהו מימון, מנהל מחלקת עגונות, מיום 27.11.23 כדלהלן:

בהמשך להחלטת בית הדין מיום 16.11.23, ובהמשך לעדכון קודם, לצערי עלי לעדכן שלמרות הבטחת האישה כי היא תמנה עו"ד שתייצג אותה בדיון הדבר לא נעשה.

אמליץ לבית הדין להמשיך בהליך.

לאור זאת נתנה החלטת בית הדין מיום 27.11.23:

ובכן, לאור החלטת בית הדין מיום 18.10.23 ואי תגובת הנתבעת עד כה, בית הדין ישקוד מעתה על פסק דינו בקשת התובע למתן היתר נישואין.

כך שאף הצעת מחלקת עגונות לאישה (דרך קשר עקיף עמה) לבצע גט באופן דיסקרטי, לא נענתה בחיוב על ידה.

האישה מודעת להליך, ואף מהחלטה זו שביקשה את תגובתה, אך תגובתה לא התקבלה.

והגיעה העת למתן פסק דין.

ובכן, כאמור, נסיבותיו של תיק זה, קשות הן, כמתואר מעלה.

כדי לסבר את האוזן נבהיר, כי ככל הנראה, אם לא נפעל בדרך זו של מתן היתר נישואין לבעל, הבעל לא יוכל לגרש את האישה לעולם. זאת מכוח העובדה כי האישה נעלמה כבר יותר מ-3 שנים עם בתם של הצדדים שהיא חטפה עמה, נתקה קשר עם שאר שלושת ילדיה; ונראה כי מבחינתה, המצב הזה יוכל להישאר לנצח.

היתר נישואין לבעל – נימוקים הלכתיים
להלן נביא נימוקים הלכתיים לשם מתן היתר נישואין לבעל בנסיבות דידן.

ראשית, ידועה תקנת הרבנות הראשית לישראל בכינוס הרבנים תש"י ("חרם ירושלים", ראה מבוא לתקנות גדרי אישות בישראל והתקנות שם, והדברים מובאים אף במאמרו של הגר"א שרמן שליט"א בקובץ תורה שבעל פה, כרך כז) כי "אסור לאיש ואישה בישראל לארס או להתארס עם אישה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל" (תקנה ב שם). כאמור שם (בסיום התקנות), תקנה זו מיוחסת ל"כל קהילות ישראל", דהיינו קהילות בני אשכנז או בני ספרד המצויות בארץ ישראל, ונתקנה לשמירת האחדות ודרכי שלום בין הקהילות, כמובא במבוא לתקנות שם. ועיין במאמרו של הגר"א שרמן שם בביאור תקנה זו בא"י, אף שנוגדת את שיטתו העקרונית של מרן הב"י מרא דאתרא דא"י (ראה שו"ע, אבן העזר, סימן א סעיף י) באשר לאיסור נשיאת שתי נשים, שסבר שחרם זה נהג רק עד סוף האלף החמישי, וראה עוד מש"כ בשו"ת ב"י, דיני כתובות סימן יד (תמצית ביאורו של הגר"א שרמן שליט"א שם, הוא, משום שבא"י בטלו וחרבו הקהילות מאז ימיו של הר"י קארו, א"כ בטלו חיובי המנהגים שהתקבלו בא"י וכן הקבלה לפסוק ולהורות כהמרא דאתרא, הב"י. אך ידוע כי מרן הגרע"י זצ"ל כן דגל בשיטה לפסוק כמרן הב"י אף כיום בא"י, וכמוזכר שם במאמרו). בכל מקרה, בנידון דנן, עסקינן בבני אשכנז.

האישה נעלמה כבר לפני כמה שנים, ללא אפשרות לאיתורה
באשר לכך, ראו מש"כ שו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא, אבן העזר סימן ו):

ב"ה פראג כ"ה סיון תק"ם לפ"ק: תשובה שלום וכו' הרב המופלג מו"ה טוביה אב"ד דק"ק באהריטשין.

הנה ע"ד האיש אשר בשנת רעבון הלכה אשתו ובן ובת עמה ממנו מחמת רעבון שלא היה יכול לפרנס והלכו ונדדו מעיר לעיר לחזור על הפתחים ושוב לא נודע מהם דבר זה שמונה שנים, ושאל מעלתו אם יש להתיר לו חר"ג מ"ה. לא ידעתי למצוא לו עזר כיון שאשתו לא פשעה ומחמת רעבון הלכה ולפי המובן ברשות בעלה הלכה ומי יודע סיבת עיכובה ואולי הוא על ידי איזה אונס ומקום מצוה אין כאן שאנו נותנין ג"כ לבן ובת חזקת חיים וא"כ קיים מצות פריה ורביה. ומה שרצה מעלתו לדמות למה שכתב הב"ח בתשובה סימן קמ"א כבר דחה מעלתו בעצמו דשאני שם שנכבשה העיר וגם הרבה נהרגו ואישה אחת נמצא הרוגה. ומה שכתב מעלתו אמנם כד מעיינינן שם נראה דלא ידעו בבירור אם הייתה האישה שם כשנכבשה העיר רק כמדומה לו שהייתה שם בשעה שנכבשה העיר ע"כ לשונו של מעלתו. הנה סבר מעלתו שמה שכתב הב"ח שם וזה לשונו גם אחד העיד שראה אישה אחת נהרגת בין ההרוגים וכמדומה לו שהיא גם הייתה כשנכבשה עכ"ל הב"ח. וסבר מעלתו שכמדומה וכו' אסוף דבריו קאי שכמדומה לו שכשנכבשה, ולא כן אני חושב רק כך הוא הפירוש שראה אישה אחת בין ההרוגים וכמדומה לו שהיא, פירוש שכמדומה לו שהיא היא האישה שראה בין ההרוגים, ומ"ש אח"כ גם הייתה כשנכבשה העיר אינו סיום דברי העד רק הוא ענין בפני עצמו ומדברי הב"ח עצמו הוא שזה היה ידוע שהייתה בשעה שנכבשה העיר ולכן אין מדברי הב"ח ראיה לנדון שלפנינו.

והנה יש למצוא דרך היתר ולומר דאפילו להסוברים שר"ג מ"ה גזר אף במקום מצוה היינו בביטול פ"ו ששהה עשר שנים ולא ילדה וגזר רגמ"ה שלא ישא אחרת והוא בשב ואל תעשה לקיים מצות פ"ו באחרת וגם הוא רק ספק שמא גם מאחרת לא יזכה לבנים אבל במקום שנכשל בעבירה לא גזר, ומי שיש לו אישה אף שאינה בת בנים ואינו מקיים פ"ו מ"מ ניצול על ידי זה מעבירה ומי שיושב בלא אישה נכשל בהרהורי עבירה בכל יום ולאו כולי עלמא הם כרב ספרא דהוה רווק הדר בכרך. וראיתי בכנה"ג סימן א' בהגהות להב"י אות ע"ח שכתב אם נשבה הבעל יכול לישא שם אישה אחרת בשם הרש"ך ואין תשובת רש"ך בידי ואולי מיירי שם בלא קיים פ"ו. ויש לדבר בזה כי יש לומר אף שיש סברא לדון להיתר מ"מ נתת דבריך לשיעורין ואם תתעלם אישה מבעלה איזה זמן לאיזה סבה או שתהיה חולה איזה זמן וכי נתיר לו לישא אחרת על אשתו ועיין בתשובת צ"צ סי' ע' שלא רצה להתיר לצורבא מרבנן שנשבית אשתו בשעת הרג רב ואמרו עליה שהמירה יעויין שם, ולכן אין לדעתי להתיר בזה וגם איסור איני אומר בעובדא דא כיון שכבר יושב זמן שמנה שנים בלא אישה, ואם ימצא מאה רבנים שיתירו לו לא אמחה בידו:

כך שהתיר לאדם שנעלמה אשתו, בהיתר מאה רבנים; וכל שכן בנידון דנן, שהאישה לא ברחה מחמת אונס רעב וכד', אלא פשוט חטפה את הבת מבעלה בפשיעה, ולכן מסתתרת מכל הרשויות.

בפרק זה יובאו להלן מקורות נוספים אף מתוך המובא בפסק דין בית הדין הרבני ת"א-יפו בתיק 1175062/2 (התפרסם) מאת הדיינים הגאונים: הרב צבי יהודה בן יעקב, הרב יצחק הדיה, הרב משה בצרי שליט"א. שם דנו במקרה דומה לנידון דנן, באישה שברחה, שאף שיש תקשורת איתה (באמצעות אביה) אין מקומה ידוע לבעל, לבית הדין או לרשויות, הואיל והיא בורחת מאימת פסקי הדין שניתנו בעניין השבת הקטין ארצה; ואף הרשויות, אינן משיגות אותה כדי לקיים את פסק הדין הנ"ל.

וראו בתשובת זית רענן (לגרמי"ל זילברברג זצ"ל, כרך א דיני אבן העזר סימן ה), שנשאל באישה שברחה מבעלה, ובפעם השנייה ברחה למרחק, ו"זה כשלש שנים" אין הבעל יודע היכן היא נמצאת, חיפש אחריה ולא מצאה, "ולא נודע מאומה ממדרך כף רגלה". וכתב הזית רענן בתחילת דבריו שיש להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו, ואף ללא היתר מאה רבנים, אלא שישליש גט אצל שליח:

יען כי הדבר נחוץ והוא שעת הדחק טובא, והיותר שאין ידו משגת לקבץ התירא ממאה רבנים, לכן נראה להקל בזה בכל האפשרי. וכה יעשה ויגהה מזורו, הבעל הנ"ל יכתוב גט לאשתו הנ"ל וימסור אותו ליד שליח הולכה, ובכל עת שתבא אשתו במקומות הסמוכים ילך וימסרנו לה כדת וכהלכה בלא עיכוב ואיחור לבל תתעגן על מגן.

והביא שם שמהר"י מינץ (סימן י) החמיר מאוד שלא להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו אפילו במקום מצווה, וכבר השיב על דבריו הבית יוסף בתשובתו (שו"ת בית יוסף סימן יד). והזית רענן כתב שם להשיב על כל התמיהות על מהר"י מינץ, אך הסיק הזית רענן כך:

ונמצא לפי זה תבנא לדינא בנידון דידן, שברחה אשתו ממנו ואין לו אישה כלל לקיים עיקר המצוה מה שביכולתו, גם מהר"י מינץ מודה דבמקום מצוה רבה כזו לא גזר. והגם אם נימא דמשום לא פלוג רבנן נגדר ממילא גם במקום מצוה רבה, דזה אינו, דכל כהאי גוונא דלא שכיח כלל, שהרי כל אישה רוצה בצוותא דבעלה, וזו הרחיקה ממנו בלא פשע ומרד ממנו וכו', וכיון שכן מובן מעצמו דלא דמי לנשתטית דהחמירו האחרונים לדינא, התם יכול לקיים עיקר המצוה פרו ורבו, אף דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, זהו מפני שאין רצונו לצער עצמו. וכן לא דמי לרואה דם מחמת תשמיש, עיין בתשובת מהרש"ל (סימן סה), דכיון שהוא מחמת חולי אמרינן לא פלוג רבנן, דכגון זה שכיחא טפי מאישה שתברח מבעלה. ועוד, דהתם בעיקר הדבר שניהם אנוסים, מה שאין כן בנידון דידן שהיא הזידה בשאט נפשה. אבל מכל מקום אי אפשר להתירו רק כשיכתוב לה גט וימסרנו לידי שליח, והשליח יקבל עליו בחומר שבועה לקיים שליחותו כשתהיה במקום קרוב, וכאשר משמע מדברי מפרשי שולחן ערוך, שהרי התורה חסה גם על המחויב מיתה לדונו במיתה יפה, ואיך תשב עד שתלבין ראישה כשתבא לביתה ותבקש שיגרשנה.

מבואר לשיטת הזית רענן, דאישה שברחה ובעלה רוצה לקיים פרייה ורבייה, יש להתיר לו לשאת אישה על אשתו אף בלא היתר מאה רבנים, רק שישליש הגט אצל שליח שיהיה במקום, שאם תבוא לכאן, תוכל לקבל הגט לאלתר (ועיין עוד בתשובת זית רענן, חלק ב סימן כח, שאף אם האישה אנוסה שלא לחזור למקום הבעל, לא גרע מנשתטית, אף שגם בנשתטית אפשר שתתפקח, וכיוון שבנשתטית יש לו היתר על ידי מאה רבנים, הוא הדין גם בזה. ואם מרצונה אינה שבה לבית בעלה, הרי היא מורדת, ויש להתיר לו לשאת אישה אחרת).

וראו אף מש"כ הגר"ח עוזר זצ"ל (שו"ת אחיעזר, חלק א סימן י אות ד) על סמך דברי הזית רענן הנ"ל, דאם ברחה אישה מבעלה ואינה מודיעה מקומה כמה שנים, דינה כמורדת, ולעניין היתר חרם דרבנו גרשום, אינה צריכה התראה והכרזה, וצריך רק "לכל היותר" היתר מאה רבנים והשלשת גט, וכך כתב:

ועוד נראה דבברחה ועזבתו כמה שנים שאינה מודיעה לבעלה מקומה ורק יודע מעוברים ושבים, אף אם בתחלת הבריחה לא הייתה מורדת, אבל עצם ישיבתה בהעלמה לעגן את בעלה הוי מורדת. שוב ראיתי בשו"ת זית רענן מהדורא תניינא (לפנינו בכרך א, כנ"ל) חלק אבן העזר שכתב כן.

כך שהסיק שאישה שברחה מבעלה כמה שנים ומעגנת אותו, והיא נחבית ולא ידוע מקומה (אף שיש לו ידיעה בכך שהיא מתחבאת, כגון בניגון דנן), היא מורדת.

ועוד הוסיף שם לבאר מדוע אין חדר"ג בכך, וניתן להתירו אף בלא הכרזה, "ואי אפשר שיעוגן ע"י זה":

ואף על פי דמורדת מדינא דגמרא צריך התראה והכרזה, ומהאי טעמא נתחבט בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא סימן קיד) וכתב דלאו קל וחומר הוא, דאם לממון הקל לא הוציאו אלא בהתראה והכרזה, מכל שכן להתיר חרם דרבנו גרשום החמור, מכל מקום אינו נראה כן מדברי רבותינו האחרונים, ורק להפסיד כתובתה צריכה הכרזות, אבל לא להתיר חרם דרבנו גרשום, דאדעתא דהכי לא גזר. שוב ראיתי בשדי חמד שהביא דעת המחברים שכתבו שלא כדעת השואל ומשיב, ולכל היותר נצרך היתר מאה רבנים והשלשת הגט כמו בנשתטית. ואף על פי שנראה מדברי החתם סופר (אבן העזר סימן פ) שצריך להתרותה שיתירו החרם, מכל מקום בודאי אין התראה זו מעכבת בברחה ואי אפשר להתרותה, והרי היא כמותרת ועומדת, ואי אפשר שיעוגן על ידי זה.

ובנוגע להשלשת כתובה כתב שם:

ובנוגע להשלשת כתובה, שלא הפסידה מדין מורדת שלא היו התראות והכרזות, נראה שצריך להשליש, והנודע ביהודה (תניינא) כתב בשהה עשר שנים ולא ילדה שאין צריך להשליש הכתובה, דדוקא בנשתטית שאנוסה לקבלת הגט, מה שאין כן בזה שבידה להתגרש ואינה רוצה להתגרש, אינו מחויב להשליש. אבל בברחה ולא נודע מקומה, ואי אפשר לומר שהרי בידה להתגרש כעת, בודאי שצריך להשליש הכתובה. וכן נראה מדברי המחברים. וכן בהשלשת הגט כדי שלא תתעגן אחר כך אם תרצה להתגרש, והנני נמנה בזה עם הגאון מו"ה רפאל שפירא נ"י להתיר לכשיקוים כל התנאים בזה.

וראו להלן שעל פי דבריו, נראה שבנידון דנן אין צורך בהשלשת כתובה.

בעניין זה עסק אף מהרא"ל צונץ (שו"ת משיבת נפש, חלק א סימן מב). שם נשאל באישה שמייד אחרי החופה ברחה מבעלה, ולא נודע לבעל מקומה כבר עשר שנים. והביא מהרא"ל צונץ תשובת מהר"ם שהובאה במרדכי ותשובת מהר"ם פאדווה (סימן יג) להתיר לבעל לשאת אישה שנייה כאשר האישה מורדת, ובפרט, שייתכן שבמשך זמן כה רב נאסרה לבעל, ופשיטא שלא יעלה על הדעת לעגן את הבעל ולאסרו בכבלי העיגון, דלא כמהר"י מינץ. וסבירא ליה למהרא"ל צונץ דכאשר המניעה היא מחמת פשיעת האישה, גם מהר"י מינץ מודה להתיר. ואף הוסיף שאין צריך היתר מאה רבנים, דרבנו גרשום לא מיירי רק כשהיא בת כתובה וראוי לפקח בתקנתה, אולם כשהדבר בא מחמת פשיעה, ואינה בת כתובה, פשיטא שאין צריך מאה רבנים. והביא שאף שמהרש"ל בתשובה (סימן סה) החמיר בעניין רואה דם מחמת תשמיש, שם אין זה מחמת פשיעתה. מה שאין כן בברחה. ולכן מסיק מהרא"ל:

ואם כן נראה עיקר בנדון דידן להתיר לו אישה אחרת וכו', ואין צריך להאריך בזה כי אין שום חומרא לבטל אדם מפריה ורביה להיות שרוי בלא אישה, שיש לחוש לכמה תקלות, בפרט בנדון דידן, בפרט עכשיו שכבר כלה האלף החמישי וכו', אם כן נראה אפילו לדעת המחמירין במקום מצוה, היינו במקום פריה ורביה, אבל היכא דאסורה עליו ומצוה לגרשה, לכולי עלמא לא תיקן רבנו גרשום. וכן היכא שפשעה היא ומעגנת הבעל כמו בנדון דידן, ליכא מאן דפליג וכו', ואם כן מילתא דפשיטא להתיר לו לישא אישה אחרת, וערוקה מסתייע.

כך שלשיטתו, אם האישה עזבה את מקום הבעל בפשיעתה ומרצונה, יש להתיר לו לשאת אישה על אשתו, אף בלא צורך בהיתר מאה רבנים.

גם בספר אור גדול (סימן ד) דן באישה שברחה מביתה ואין ידוע מקומה כמה שנים. ולאחר שהאריך להוכיח כדעת הפוסקים דבמורדת יש להתיר חרם דרבנו גרשום, כתב שם (אות י) דאף שלאישה יש אמתלאות לבריחתה, כיוון שאינה רשאית לעשות כן על פי דין, "על כן נראה פשוט במה שהרחיקה נדוד זה כמה שנים בלי שום ידיעה מאתה, דהוי ליה מורדת, דנתבאר לעיל במורדת כהאי גוונא דנראה דכולהו מודו דמותר לישא אחרת".

והמשיך שם וכתב: "שמא יש להמליץ עליה דתחילת עזיבתה הייתה על דעת לשוב בזמן קרוב ולא לשהות זמן רב, ואחר כך אירע לה אונס וכו'", וכתב לדחות דאין בזה טעם שלא להתיר חרם דרבנו גרשום. ברם, בנידון דנן, היא לא רצתה לשוב, לא אז, ולא עתה.

ובספר אור גדול, בסוף התשובה הנ"ל (אות יד), כתב דלאור שמשמעות הפוסקים שבמורדת אין צריך להיתר מאה רבנים, כיוון שבנידון שלפניו הבעל עני ולא יכול להשיג חתימת מאה רבנים, נראה להתיר בלא מאה רבנים. אך הוסיף שכל זה מעיקר הדין: "אמנם מצד המנהג, הא נהגו בו איסור לבל להתיר בלי מאה רבנים, אף בזינתה". ומזה מבואר דיש להתיר בנדון דידן רק על ידי מאה רבנים, אף אם האישה אשמה בריחוק מהבעל, כבנידון דנן.

גם בתשובת צמח צדק (לובאוויטש, אבן העזר סימן י) כתב להתיר מי שברחה ולא ידוע מקומה, כדין מורדת, דלאחר י"ב חודש יש להתיר לבעל חרם דרבנו גרשום, וכך כתב:

גם כאן נפרדה מתוך הקטטות שהיו ביניהן, ואם כן מי יודע אולי מחמתו הוכרחה ליפרד, וכיון שהוא אינו קורא לה, יש לומר אין לה דין מורדת. אך כל זה יתכן אילו הייתה במקום ידוע לבעלה שיוכל לקרוא לה, מה שאין כן זו שאיננה מודיעה לו מקומה כלל ולא נודע לו ממנה כלום שנים טובא רק על ידי סיבה מעוברים ושבים ולא שהיא הודיעה. יש לומר דאינה יכולה לעגנו והווי ליה כדין מורדת אחר י"ב חדש. אף אם בתחלה לא הייתה (עליה) דין מורדת, מכל מקום מחמת זה העיכוב במקום שלא נודעו עקבותיה שנים טובא הווי ליה כדין מורדת.

והעולה מכל האמור, שיש להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו, באישה שעזבה את בית הבעל לפני כנה שנים, וכעת היא בורחת מאימת החוק (חטפה את בתם של הצדדים), ואין יודעים את מקומה ולא ניתן לאתרה, ובפועל מסרבת לקבל גט, אף אם הדבר ייעשה בדיסקרטיות.

היתר נישואין – במורדת, ולאחר י"ב חודש
בנוסף לכל האמור, הרי האישה – בעזיבתה את בית בעלה לבלתי שוב – היא בדין מורדת, שבכך אין איסור חדר"ג. וכתב הרמ"א (אבן העזר סימן עז סעיף ב):

ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת. ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת, וכן עיקר.

אך כל מחלוקתם היא בתוך י"ב חודש; אבל לאחר י"ב חודש, לכו"ע מתירים לשאת אישה שנייה, וכפי שכתב הרמ"א:

ונראה לי, דוקא תוך י"ב חדש, אבל לאחר י"ב חדש, אם הוא רוצה לגרש, צריכה לקבל ממנו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האישה לעגנו לעולם, וכן נראה (להורות).

כך שבאישה מורדת, ולאחר י"ב חודש, לכו"ע מתירים לבעל לשאת אישה שנייה על אשתו.

וכן התיר הגאון רבי עקיבא איגר (בשו"ת, תניינא סימן פב) במורדת לאחר י"ב חודש, דמדסתם הרמ"א (אבן העזר סימן עז סעיף ב) שאחר י"ב חודש מותר לישא אחרת עליה, ולא הזכיר שצריך היתר ממאה רבנים, משמע שבמורדת לא תיקן רבנו גרשום. והביא מתשובת מהרשד"ם (אבן העזר, סימן קכ) שהביא מהרשב"א, דלא תיקן רבנו גרשום אלא לגדור גדר בפני הפריצים, אבל באלו שמן הדין או מהחיוב לגרש או לישא אחרת, לא גזר רבנו גרשום. והמשיך מהרשד"ם להתיר במורדת, אף שהיו שלא רצו להתיר במורדת מחמת שהדור פרוץ, ואם יתירו במורדת יבואו להתיר אף בהקדיחה תבשילו, שיאמר שהיא מורדת (כמובא שם בדברי רבי עקיבא איגר), אך כתב:

"מכל מקום אני ממשכן נפשי להתיר בנדון דידן כי ידוע שאמרו בכמה מקומות מלתא דלא שכיחא לא גזור ביה רבנן. ובודאי אם היה במורדת דעלמא, אפשר שכיח טובא, אבל במורדת שיש קרוב ד' שנים שאינה רוצית לשמשו, פשיטא דאין לחוש על זה".

כך שבמורדת לזמן ארוך, יש יותר סברא להתיר. והוסיף שם רע"א:

"עוד אני אומר, לו יהא הדבר בספק וכו', לא יעלה על דעת אדם חלילה שיהיה האיש אסור בנחושתיים ואשתו שוחקת עליו, ויש בזה כמה איסורים, ודרכי התורה דרכי נועם הם, ודבר כזה לא עלה על דעת הרב לתקן. על כן אין בזה ספק ואדרבא המעכב בידו חטא. עכ"ל המהרשד"ם".

כך שאף הסברא הפשוטה מורה כן, שלא תיקן ר"ג באישה המצערת את בעלה ובורחת לו (ונראה שהגאון רבי עקיבא איגר הסכים לדבריו להתיר במקרה שאישה עזבה את בית בעלה בדרך פשיעה).

אף בעין יצחק (אבן העזר סימן ג, אות יד והלאה) כתב להתיר חרם דרבנו גרשום במורדת, אף ללא חתימת מאה רבנים, והטעם, דמורדת לא גזר רבנו גרשום, והוסיף שם:

אם כן זה ברור דבמורדת לא תיקן רבנו גרשום כלל לגזירתו. וכן אחר י"ב חודש הכריע הרמ"א כן בסימן ע"ז, דמתירין לו לישא אחרת וכו'. אבל במורדת, אף דאין שייך טעם זה, אפילו הכי מודה המהרי"ק דכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשום כלל, וכמבואר במרדכי וראב"ן הנ"ל וכו', על כן ברור לדינא דמוכח ממהרי"ק דלדינא אין צריך מאה רבנים והשלשת גט לזכות לאישה המורדת. ועל כן כיון דכתב החמדת שלמה דבמומרת יש להתיר בלא מאה רבנים ובלא השלשת גט. והכל חדא הוא, דלא מהדרינן אחר צד היתר כלל, כי בלאו הכי מותר לו לישא אחרת כי בכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשום כלל, הוא הדין במורדת וכו'. אבל במורדת, דמבואר בפירוש במרדכי בשם הראב"ן כנ"ל, על כרחך בזה יש לומר דלא נהגו כן. וכל זמן דלא נתברר במדינתינו איך הוא המנהג, על כן לא מבטלינן משום ספק מנהגא בעלמא להדין הברור וכמבואר בכמה דוכתי. ובפרט שהחמדת שלמה כתב להקל בפירוש, ומסתמא לא היה המנהג הנ"ל במדינתו. ועל כן יש להקל במורדת ולהתיר אף בלא מאה רבנים. וכל שכן כשהיא עוברת על דת ומורדת ביחד.

והוסיף שם:

וכן מצאתי בספר נחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל (בסימן ה) שכתב בפשיטות להתיר בעוברת על דת בלא מאה רבנים כלל והסכים כן לדינא. על כן כיון דלהמהרי"ק מבואר דבמורדת אין צריך מאה רבנים עליו סמכינן. ובפרט דכן פסקו השב יעקב והנחלת יעקב. וכן החמדת שלמה דסמך על המהרי"ק. וכבר נתבאר דהמהרי"ק מודה במורדת להיתירא. על כן אם היו ב' עדים בנדון דידן, היה דעתי מסכמת להתיר בלא מאה רבנים, אך כיון דלא נתברר רק על פי עד אחד, על כן הבו דלא לוסיף עלה ובעי לכל הפחות מאה רבנים שיסכימו להתיר.

כך שסבר שבמורדת בבעלה אין צריך מאה רבנים כדי להתיר לו לשאת אישה אחרת, אך במקרה המסוים שהיה לפניו, הצריך לפחות חתימת מאה רבנים כדי להתיר.

כיום מקובל לבקש חתימת מאה רבנים בבעל שמבני אשכנז.

האישה לא משתפת פעולה עם הבעל ולא עם בית הדין ומסרבת לדון בדין תורה
בנידון דידן וכפי המבואר לעיל, האישה אינה משתפת פעולה כלל עם הגורמים הרשמיים; בורחת או מסתתרת מפני משטרת ישראל, שירותי הרווחה ובית הדין הרבני. כן לא משתפת כל פעולה עם הבעל או אם רצונו להתגרש ממנה, אף שיודעת שמתנהל הליך בבית הדין דנן, כמתואר מעלה. אף בדין תורה, האישה חייבת להופיע בפני בית הדין דנן בירושלים, ע"פ תקנה י (ב) לתקנות הדיון (אף בבעל ואישה), שדנים במקום מגוריהם המשותף האחרון של הצדדים (האישה אף לא ביקשה לדון במקום אחר).

וראו אף מש"כ מהרש"ם (חלק ה סימן מח) להתיר לשאת אישה שנייה במקרה שהאישה מסרבת לדין תורה, וכך כתב שם:

וגם מחמת שהאישה מסרבת מלציית דין תורה, באם שהזמין רום מעלתו גם את האישה והתרה בה והיא מסרבת, יש לומר דמותר לגרשה בעל כרחה, וכמו שכתב בשו"ת ספר יהושע (סוף סימן צח) דהויא על כל פנים רעה בדיעותיה ומצוה לגרשה. וכן השבתי בשנה דאשתקיד לק"ק ביטשאטש. ומהגם דיש לומר דכיון דמסרבת, יש עליה עונש וכו', דאף שבעוונותינו הרבים אין יד בית דין תקיפה לפרסם מגזירת המלך כנודע, אבל מכל מקום דת תורה הקדושה בתורה הקדושה בתקפו וכרוך על ראש המסרב, ובעון זה בנים מתים כדין נודרת ואינה מקיימת, ואם כן יוכל לגרשה בעל כורחה ויוצאת בלא כתובה.

כך שלשיטתו, הסירוב לדון בדין תורה הוא גופא סיבה להיתר חרם דרבנו גרשום.

וראו אף מש"כ בדברי חיים (אבן העזר, סימן נא):

והנה אם לא תקבל דברי הבית דין, הרי היא עוברת על דת דמותר לגרשה, דעל עוברת על דת לא תיקן רבינו גרשום מאור הגולה, כמבואר בכל הפוסקים (עיין אבן העזר קטו, ד בהגה). והנה לפי דברי מהר"ם מפאדווה ז"ל בתשובה משמע בהדיא דבכל איסור שעוברת, מותר לגרשה בעל כרחה, יעוין שם בסימן יד. אך אפילו לפי דמבואר בבית שמואל (קטו, ח) ובחלקת מחוקק (קטו, ח) דדוקא בעי עוברת על דת מה דנוגע לבעל כגון מאכילתו שאינו מעושר, מכל מקום גם זה הוא מה שעוברת על צווי הבית דין נוגע לבעל, דהא על ידי זה לא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כיון דאגיד בה, אם כן נמצאת עוברת על דת.

כך שלדבריו, בעצם סירובה לעמוד בדין תורה יש לה דין של עוברת על דת, שמונעת ממנו לקיים מצוות פרייה ורבייה, והיא גופא סיבה להתיר לו לשאת אחרת.

אף בתשובת חבצלת השרון (אבן העזר, סימן ו) כתב לסמוך על דעת הפוסקים דבמסרבת לדין תורה יש להתיר לבעל לשאת אישה אחרת, אך לא מטעם עוברת על דת אלא מטעם אחר, עי"ש.

וראו אף מש"כ בשו"ת חתם סופר (אבן העזר, חלק ב סימן קסז), שכיוון שהיא מורדת בבעלה וסירבה לעמוד לדין תורה יותר מי"ב חודש חודש, יש להתיר לו לשאת אישה אחרת, מטעם היותה מורדת ומעגנת את בעלה, וכך כתב שם:

שהאישה מ' הינדא, אשת מ"ה משה פיזינגר, מורדת על בעלה ומעגנת אותו, והבעל נתרצה לכל אשר יורו המורים, הן לדור עמה בכפיפה אחת, הן לפוטרה בגט פיטורין כדת משה וישראל, ואך היא עומדת בסרבנותה, ולפי מכתב הרבנים נ"י נמשך זמן הסירוב יותר מי"ב חודש הרבה וכו' ובכל ההתראות היא עומדת בסירובה מבלי לעמוד כלל עם בעלה לפני דייני ישראל. הנה לכאורה כיון ששהתה בסרבנותה יותר הרבה מי"ב חודש, פשוט הוא שיכולים להתיר לו לישא אישה על אשתו על פי מאה רבנים כנהוג, וישליש לה גט בתחלה וכו', אבל כשהיא אינו רוצה לקבלה, וכבר שהינו י"ב חודש, גם כן פשוט שאין לענגו לעולם אלא או יגרש בעל כורחה או נתיר לו חרם דרבנו גרשום וכו'. והנה לפי ששמעתי מפי מ"ה ישראל טעם מרידתה מפני שהוחזקה כבר ב' פעמים שמשתגעת בלידה וחוששת שתילד ותלקה בשגעון עולם, על כן מורדת היא מתשמיש ותשב עד בלתי היות לה אורח כנשים ואז תחזור לבעלה, והוא והיא רכים בשנים. ואם כן אין לה צער בעיגון שלה, ושפיר שייך "יאכל הלה וחדי", והוא יצטער ויהיה מעוגן על ידה? וכזה לא תיקן הגאון ז"ל.

כך שאף לשיטתו, יש להתיק חדר"ג באישה שמסרבת לדון עם בעלה בדין.

וידוע אף מה שפסק בעניין זה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (חלק ד' יורה דעה סימן ט"ז אות ב) בעניין מתן היתר נישואין לבעל כאשר האישה אינה משתפת פעולה בעניין הגירושין ומחויבת להתגרש:

ובדבר איש ואישה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האישה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא לצריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האישה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה.

כך שאי שיתוף פעולה מצד האישה כולל הקביעה הברורה כי אין סיכוי לשלום בין הצדדים בנסיבות אי שיתוף פעולה מצד האישה, כפי נסיבות דידן, מובילות למסקנה כי יש לתת לבעל היתר נישואין לנישואי אישה שניה. אף הסברא נותנת כך, שהרי לא יתכן להחזיק בעל "בשבי הנישואין", עד שאשתו תואיל לשתף פעולה עם כל המערכות, מה שיכול שלא לקרות לעולם, כפי המסתמן בנסיבותיו הקשות של תיק זה וכפי המתואר לעיל.

כאמור לעיל, ככל הנראה, במידה ולא נפעל בדרך זו של מתן היתר נישואין לבעל, הבעל לא יוכל לגרש את האישה לעולם.

השלשת כתובה או התחייבות לכתובתה
באשר לחיוב כתובתה; האמור להלן מיוחס לאפשרות כי אכן יתברר לבסוף שהאישה זכאית לפסיקת כתובתה, מה שעדיין לא נפסק או הוכח. בל נשכח שהאישה ברחה עם בתם של הצדדים ומעלימה אותה מאת הבעל כבר כמה שנים כמתואר.

כאשר בעל מקבל היתר לשאת אישה על אשתו, עליו להשליש כתובתה ותוספת כתובתה בבית הדין, כמובא בבית שמואל (אבהע"ז סימן א ס"ק כג, בשם ב"ח). בביאור העניין עי' פסקי דין רבניים, כרך ח עמוד 77, שכתבו כך:

ועי' ב"ח אה"ע סי' א' דבנשתטית ישליש סך הכתובה ונדוניה ותוספת כתובה, ובתפארת צבי סימן מו כתב הטעם של השלשת כתובה עפ"י דברי הרשב"א (סי' אלף רנ"ד) שכתב בשם הרי"ף דאינו יכול לגרש אישה אם לא יתן לה כתובה, מדתנן כתובות דף נא 'לקתה חייב לרפאותה, ואם אמר הרי גיטך וכתובתיך ורפאי עצמך רשאי', משמע דבלא כתובה אינו יכול, וכמו שאינו יכול להפקיע עצמו מרפואתה בלא כתובה, כך אינו יכול להפקיע עצמו מכל תנאי כתובה בלא נתינת הכתובה עיי"ש, משמע דתוספת כתובה בכלל כתובה הוא לעניין זה.

אך יש לברר - האם צריך להשליש את סך כתובתה בפועל, או שמא מספיקה התחייבות של הבעל או הפקדת שטר חוב לשם מתן כתובתה אם תוכל להתגרש?

ובכן, על פי הדין, במתן היתר נישואין, מספיק השלשת שטר חוב לכתובתה ואין צריך דווקא הפקדת מזומן בסך כתובתה. הדברים הובאו בפס"ד בית הדין צפת־טבריה ע"י כבוד הדיינים הרב אוריאל לביא, הרב בזק והרב יועזר אריאל. וכך הביאו שם בשם הראשל"צ הגאון רבי בצמ"ח עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל חלק אבהע"ז סימן ז):

אולם גם זאת חובה עלינו לדאוג לתקנתה של אישה זו, שמא תשוב באחד הימים ותרצה לקבל גיטה וכו', לזאת נטיל על בעלה זה שישליש גט פיטורין כדת משה וישראל, בידי בית דין, ויתחייב בהצהרה כתובה וחתומה מידו שהוא מקבל עליו סמכות בית דין של הרבנות בארץ ישראל ומתחייב לשלם לאשתו הנ"ל כל מה שיחיבוהו ב"ד לזכותה ושיכתוב לה גט פיטורין כדת משה וישראל בכל זמן שיחייבו אותו בית דין של ישראל בכך.

ועוד הביאו שם בשם הגאון רבי אברהם אטלס זצ"ל (אב"ד חיפה, פס"ד שהובא בספר שמע שלמה לגרמ"ש עמאר שליט"א, נשיא ביה"ד הרבני הגדול, חלק ה אבהע"ז סימן א), שם פסק להתיר חדר"ג בנסיבות המקרה שלפניו, ובלבד שהבעל ישליש גט לאשתו ויפקיד שטר חוב בבית הדין לתשלום הכתובה (והסכים עמו שם הגרמ"ש עמאר שליט"א, בסימן ב, לעיקר דין היתר חדר"ג). ובסיום פסה"ד בבית דין צפת שם כתבו:

על כן יש מקום להתיר לבעל חדר"ג ולהתיר לו לישא אישה שניה וכו', ובלבד שישליש בבית הדין גט וצ'ק על סך כתובתה, ויתחייב להתייצב לדיון במידה שהאישה תתבע כתובתה.

וראה עוד האמור בספר ילקוט יוסף למורנו הג"ר יצחק יוסף שליט"א (קצוש"ע אבן העזר, מהלכות אישות, אות ט), שם נאמר (מקור הדברים משו"ת יביע אומר חלק י' אבן העזר סימן א עמוד שפה):

מי שאשתו נשתטית זה כמה שנים, ובעלה מבקש היתר נישואין לישא אישה אחרת, וכשנתבקש מבית הדין להשליש בבית הדין דמי כתובתה, טען שאין לו אפשרות לכך, והוכיח כן. העיקר לדינא שאין השלשת דמי הכתובה מעכבת, ודי שישליש גט בבית הדין, שלאחר שתתרפא תוכל לקבל גיטה, ויעשו לו התרה על שבועתו, ויש להתיר לו לישא אישה אחרת כדת משה וישראל.

העולה מכל האמור כי אין חיוב בתשלום דמי הכתובה בפועל. בנסיבות דנן די בהתחייבות הבעל לכך, על הצד שאכן ייפסק שהבעל חייב בכתובת אשתו וכאמור לעיל.

בנסיבות תיק דנן, יש סברא נוספת שלא לחייב את הבעל להשליש כתובת אשתו, שהרי בנסיבות מרידתה של האישה בבעלה המתוארות, מסתבר שהבעל פטור מכתובת אשתו. באשר לכך ובנוגע להשלשת כתובה כבר הבאנו לעיל את דברי הגר"ח עוזר זצ"ל, שכתב שם:

ובנוגע להשלשת כתובה, שלא הפסידה מדין מורדת שלא היו התראות והכרזות, נראה שצריך להשליש, והנודע ביהודה (תניינא) כתב בשהה עשר שנים ולא ילדה שאין צריך להשליש הכתובה, דדוקא בנשתטית שאנוסה לקבלת הגט, מה שאין כן בזה שבידה להתגרש ואינה רוצה להתגרש, אינו מחויב להשליש. אבל בברחה ולא נודע מקומה, ואי אפשר לומר שהרי בידה להתגרש כעת, בודאי שצריך להשליש הכתובה. וכן נראה מדברי המחברים. וכן בהשלשת הגט כדי שלא תתעגן אחר כך אם תרצה להתגרש, והנני נמנה בזה עם הגאון מו"ה רפאל שפירא נ"י להתיר לכשיקוים כל התנאים בזה.

ומה שכתב האחיעזר לעניין השלשת כתובה, לא שייך בנדון דנן, שהרי כמתואר לעיל, האישה יודעת על רצון הבעל להתגרש (באמצעות מחלקת עגונות) והיא עדיין לא משתפת פעולה עם בית הדין לצורך גירושין, ולכן לא הוי כגירושין בנשתטית, ואין צריך לכאורה להשליש כתובה.

גם הנצי"ב (משיב דבר, חלק ד סימן ה) דן להתיר למי שאשתו ברחה, לשאת אישה שנייה, ושם כתב לעניין הכתובה, דאף שמצד המרידה לא הפסידה אלא אם כן התרו בה, וייתכן ויש לה טענות מדוע מגיעה לה כתובתה, "מכל מקום אין אנו מחוייבים להזדקק לה, ואפוטרופיא לדקנני לא מוקמינן, וכשתבא תתבע המגיע לה. ולא מצינו תקנת הגאונים להשליש כתובה כי אם בנשתטית וכדומה, ד'פתח פיך לאלם' כתיב".

הרי אף לשיטתו, אין צורך בהשלשת כותבה בנידון דנן.

מסקנה

א. בית הדין מתיר לבעל לשאת אישה אחרת על אשתו. יש מקום להתיר לבעל חרם דרבנו גרשום, לאחר חתימת מאה רבנים והשלמת התנאים האמורים להלן.

ב. לאור תקנה קעד (1) לתקנות הדיון, פסק דין זה להיתר נישואין יועבר לאישורו העקרוני של כב' נשיא בית הדין הרבני הגדול, הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א.

ג. היתר זה כפוף להשלשת גט ע"י הבעל והתחייבות בבית הדין בעבור סך כתובתה של האישה אם יתברר שקיים חיוב בכך.

ד. לאור תקנה קעד (2) לתקנות הדיון, תעביר מזכירות הרבנות הראשית לישראל את ההיתר, אחרי אישור עקרוני של נשיא בית הדין הרבני הגדול, למאה רבנים לשם חתימה. לאחר מכן יוחזר ההיתר לבית הדין האזורי לביצוע ההיתר.

ה. אם עד למתן היתר סופי תודיע האישה כי היא חפצה לקבל גיטה, אזי יתייתר הצורך במימוש היתר זה. לאור התמשכות העיגון של הבעל, אין מקום לעכב היתר זה בינתיים.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ"ב בכסלו התשפ"ד (05/12/2023).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 לאחר אישור כב' נשיא בית הדין הגדול היתר זה, ותוך כדי החתמת מאה רבנים על ההיתר, התקבלה הודעה עקיפה מאת הנתבעת כי ברצונה להגיע להסכם גירושין לשם סידור גט מבלי להתיר לבעל לשאת אישה נוספת עליה. בהמלצת כב' מ"מ נשיא בית הדין הגדול, התקיימה פגישה בין ב"כ הנתבעת לבין אב"ד ההרכב, הוצע הסכם גירושין שנשלח לאישורו של הבעל, שהסכים לו בהודעה חוזרת, וסודר גט שליחות בין הצדדים. כך שהתייתר הצורך במימוש היתר זה הלכה למעשה. ומכל מקום יש בהיתר זה כדי ללמד למקרים אחרים ומשנה לא זזה ממקומה.