א. לפנינו תביעתה הממונית של גב' [פלונית] (להלן: "האישה") לקבלת זכויות רכושיות ופיצוי ממוני מבן זוגה [פלוני] (להלן: "האיש").

הצדדים הכירו זה את זה בשנת 1968 כשהחלה האישה לעבוד במפעל שהיה בבעלות האיש שהיה נשוי ואב לששה ילדים. באותה העת היה האיש תעשיין אמיד ובעל רכוש רב. כעבור תקופה לא ארוכה היחסים בין הצדדים הפסיקו להיות מקצועיים בלבד ועברו גם לתחום האינטימי.

מערכת יחסים אינטימית,לא ממוסדת, נמשכה והתקיימה בין הצדדים עד שנת 1982.

בשנת 1982 חתם הבעל על הסכם ממון עם אשת נעוריו ואם ששת ילדיו. במסגרת הסכם זה הוסדרו ענייני רכוש ומזונות, כמו"כ נתן הסכם זה ביטוי לסירובה של אשת הנעורים להתגרש.

מסגרת הדיונים לא אפשרה לבתי הדין אשר דנו בעניינם של הצדדים לרדת לשורש הפירוד בין האיש לאשת נעוריו, אך על פניו, לא ניתן לשלול את האפשרות המסתברת שמערכת היחסים האינטימית בין האיש והתובעת - פילגשו הצעירה, תרמה לפרידה של האיש מאשת נעוריו.

בשנת 1982 החליטו האיש והאישה, שכאמור קיימו מערכת יחסים אינטימית לא ממוסדת – ל'מסד' את מערכת היחסים ביניהם.

ב. ביום 1.8.1982 חתמו האיש והאישה על 'זיכרון דברים' להסדרת היחסים ביניהם.

בסעיף 2 לזיכרון הדברים נכתב שהבעל הציג ואף מסר לידי האישה את פסק הדין אשר אישר את הסכם בינו ובין אשת נעוריו אשר לפיו סידור גט בין האיש ובין אשת הנעורים נתון לרצונה של אשת נעוריו. האישה מצהירה בזיכרון הדברים שקראה את פסק הדין והבינה אותו היטב.

האיש מתחייב בזיכרון הדברים שבמידה ויקבל גט מאשת נעוריו יישא את האישה כדמו"י.

הצדדים גם הסדירו בזיכרון הדברים עניינים רכושיים. סעיף 4(ב) להסכם קובע שאם חייהם המשותפים של הצדדים יעלו יפה, במסירות ונאמנות של האישה לאיש עד ליום פטירתו, תזכה האישה לקבל ללא תמורה את דירת הבעל אשר תשמש למגורי הצדדים על כל תכולתה, אשר תירשם על שמה ועל שם הילדים המשותפים - אם יהיו כאלה. כמו"כ נקבע שאם האישה תסתלק לבית עולמה לפני האיש, כל רכושה יעבור לאיש ולילדיהם המשותפים -אם יהיו כאלה.

בסעיף 5 לזיכרון הדברים נקבע שבגין היחסים המצוינים השוררים בין הצדדים הוחלט שלא לקבוע נזקים למקרה של הפרת זיכרון הדברים ביניהם והם משאירים את ההכרעה לפסיקת ביהמ"ש אזרחי אשר יפסוק ביניהם.

ביום 17.8.1984 חתמו הצדדים על נספח - תוספת לזיכרון הדברים וזאת נוכח העובדה שהבעל מכר את הדירה ששימשה למגוריהם ורכש תמורתה דירה אחרת.

עיקרה של התוספת לזיכרון הדברים היא קביעה שדינה של כל דירה חליפית בה יתגוררו הצדדים יהיה כדינה של הדירה המקורית.

ג. לצדדים נולדו במשך השנים שלוש בנות, כיום כולן בגירות. בשנת 2003 עלו יחסי הצדדים על שרטון. לצדדים גרסאות שונות בדבר שורש העימות ביניהם שהביא לפרידתם בשנת 2005 לאחר 23 שנות חיים משותפים.

האישה טוענת שיחסי הצדדים עלו על שרטון נוכח העובדה שהתגלה לה שהנתבע מוליך אותה שולל ומסרב לגרש את אשתו הראשונה. כמו"כ טוענת האישה שהבעל נהג כלפיה באלימות גופנית ונפשית.

מנגד, טוען הבעל שהאישה נטשה אותו לעת זקנתו בשל גילו המבוגר והעובדה שירד מנכסיו. הבעל גם טוען שהאישה היא זו שנקטה באלימות וכראיה לדבריו מציג כתב אישום שהוגש כנגדה. מי מבין שני הצדדים אשם בפירוק הזוגיות אין אנו יודעים. כבמקרים רבים, יתכן שניתן לתלות אשם – ולכל הפחות אשם תורם בשני הצדדים.

מכל מקום, בית הדין מביע תמיהה על טענתה של האישה, שהופתעה לגלות לאחר למעלה מעשרים שנות זוגיות, שהאיש לא יוכל לשאת אותה לאישה כדמו"י, וזאת נוכח העובדה שהמצב המשפטי, ולפיו גירושיו של האיש מאשת נעוריו אינם תלויים בו אלא באשת נעוריו, והעובדה שאשת נעוריו מסרבת להתגרש הובהרה לה היטב טרם מיסוד הקשר ביניהם.

טענות האישה בדבר אלימות כביכול של הבעל לא הוכחו. בית הדין גם סבור שלא ניתן לקבוע שהאיש הוא זה שיזם את הפירוד בין הצדדים. כמו כן, התנהלותם של בנותיהם המשותפות הבגירות של הצדדים אשר נשארו נאמנות דווקא לאב, אינה תורמת לחיזוק גרסתה של האישה בדבר שורש העימות אשר גרם לפירוק הזוגיות.

ד. הצדדים מנהלים הליכים משפטיים כבר למעלה מ-6 שנים.

בשנת 2005 הגישה האישה תביעה לביה"ד הרבני האזורי בת"א בגין הפרת הבטחת נישואין. לחילופין ובמקביל, בקשה האישה פס"ד הצהרתי שיכיר בה כנשואה כדמו"י לאיש.

בסופו של יום, דחה ביה"ד הרבני האזורי בת"א את שתי תביעותיה של האישה. כמו כן קבע בית הדין שאין למערכת היחסים ביניהם השלכות ממוניות כלשהן, וכלשון בית הדין: "לא כתובה ולא כל דבר אחר".

על החלטה זו הוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול. בפס"ד מיום א' אדר תשס"ז (19.2.2007) קבע בית הדין הרבני הגדול שיש לסדר גט לחומרא בין הצדדים. בפסק הדין אף נקבע, לבקשת האישה, שלבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעות ממוניות שנובעות מזיכרון הדברים. בית הדין הגדול אף קבע שהתיק יוחזר לבית הדין הרבני האזורי בת"א לדיון בנושא הפיצויים לאישה כך שלא ייוצר מצב שלאחר 25 שנה תושלך האישה בחוסר כל.

אנו מוצאים לנכון לציין שדיין בית הדין הגדול הגר"ח איזירר שליט"א קבע בפסק הדין שאף שליבנו עם האישה, אין האישה זכאית לפיצויים, שכן במשך תקופת חייהם המשותפים לא נוצלה האישה ולא הייתה שפחה או עובדת ניקיון. הצדדים חיו כזוג חיי משפחה וחיי אישות שיש בהם נתינה הדדית ולכן בהיעדר מסגרת שקושרת את צורת החיים מההווה לעתיד אין לבוא בתלונות על פיצויים. הגר"ח איזירר שליט"א אף קבע שיתכן שיש סיבה למנוע פיצויים משום שהאישה עזבה את הבית ומסרבת לחזור אליו .

מכל מקום, בשורה התחתונה קבע הגר"ח איזירר שליט"א שיש מקום שבית הדין האזורי ידון בעניין פיצוי.

באי כוח האישה הגישו לבית הדין הגדול בקשה ולפיה יובהר שעל בית הדין האזורי לדון בפיצוי ע"פ הדין האזרחי – הלכת השיתוף.

בהחלטה מיום כ"ח אדר תשס"ט (24.3.2009) דחה בית הדין הגדול (הדיין הגר"א שרמן שליט"א) את הבקשה וקבע שהעניין מסור לבית הדין האזורי שעוסק בנושא.

ה. לבקשת כבוד ראש אבות בתי הדין התיק הועבר לטיפולנו. כבר בסיומו של הדיון הראשון הציע בית הדין הצעת פיצוי לסילוק כל תביעות האישה. נוכח סירובה של האישה לקבל את הפיצוי המוצע ולבקשת באי כחה החליט בית הדין לקיים דיונים נוספים בתביעתה.

בית הדין אכן קיים דיונים שעסקו בבירור מצבו הכלכלי הנוכחי של האיש.

לא למותר לציין לציין שטרם שנתקיים דיון נוסף בבית הדין הגישו באי כח האישה תביעה רכושית לביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן שנדחתה על הסף .

בית הדין מוצא לנכון להביא את הפסקה האחרונה בפסק דינה של השופטת ע. מילר:

"הטענה כי בית הדין לא קנה סמכות מכוח הסכמת הצדדים, שכן המבקש לא נתן הסכמתו, הינה טענת חסרת תום לב, אחיזת המקל משני קצותיו, ואני דוחה אותה מכל וכל. התובעת היא זו שהגישה תביעתה לבית הדין ונלחמה על צדקת טענותיה לעניין הסמכות. משקבל בית הדין את דעתה וקבע את סמכותו, לא מתקבל על הדעת, שכאשר החלטות בית הדין אינם לרוחה, תבחר בשינוי כיוון והעלאת טענות הפוכות לעניין הסמכות, בניסיון להתחיל את כל ההליך מחדש בביהמ"ש. בהתנהלות זו יש משום חוסר תום לב. כבר נאמר כי אין לאפשר התנהלות זו, ולא רק מטעמים של יעילות המערכת הדיונית אלא בשל מניעות שיסודה בחובת תום הלב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי הצד המפסיד במשפט."

האישה אף חויבה בהוצאות משפט.

ו. מהות האיסור של קיום יחסים בין איש ואישה שלא במסגרת חופה וקידושין נידונת באריכות בפוסקים (עיין שו"ע ורמ"א אבן העזר סימן כ"ו סעיף א', ובנושאי כלים שם, להרחבה בשיטות הראשונים והאחרונים, עיין באוצר הפוסקים, אבן העזר סימן כ"ו אות ה').

מכל מקום, מסורת הפסיקה בבתי הדין הרבניים מסתייגת מכל וכל מתופעת הידועים בצבור (פילגשות), ונמנעת באופן עקרוני מלפסוק ל'ידועה בצבור' - פילגש זכויות כלשהן.

הסיבה לגישה זו הינה, בראש ובראשונה, הסתייגות ערכית עקרונית ממוסד הידועים בצבור אשר חותר תחת ערכי המשפחה המקודשים.

זאת ועוד, תופעה זו יש בה לאפשר לכל מי שיחפוץ ל"השביע יצרו ולמאוס באשת נעוריו" (כלשון בעל ה"תעלומות לב" חלק ג' סימן ל"ב). כשמוסיפים לכך את העובדה שהדין האזרחי המעניק זכויות לידועה בצבור, אין מקורו בחקיקה ראשית אלא בחקיקה שיפוטית, ישנה בעייתיות במתן זכויות רכושיות לפילגש-ידועה בצבור (עיין שו"ת מהריא"ז ענזיל סימן ד').

ז. דווקא בשל מסורת הפסיקה המסתייגת של בתי דין הרבניים עולה וצפה התמיהה, מה ראו האישה ובאי כוחה לתבוע את זכויותיה דווקא בבית הדין הרבני בתל אביב ולא בביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן, אשר לפחות לכאורה, היה יכול להעניק לה זכויות של ידועה בציבור.

במאמר מוסגר אומר, שאם האיש היה מגיש תביעה לבית הדין וכורך לה תביעה רכושית הייתי נוטה לקבוע שהכריכה אינה כנה .

התמיהה גדלה שבעתיים נוכח הקביעה המפורשת בזיכרון הדברים, ולפיה, במקרה של הפרת זיכרון הדברים תישאר ההכרעה לפסיקת בית המשפט אזרחי.

ח.דומה שהתשובה לתמיהות אלו נעוצה בכך, שכפי הנראה, גם האישה וגם באי כוחה הבינו היטב שנוכח זיכרון הדברים עליו חתמה עם האיש אין לה כל זכויות אזרחיות של ידועה בצבור בדמות החלת הלכת שיתוף. זיכרון הדברים עליו חתמו הצדדים קבע את זכויותיה של האישה. דירה או למצער חצי דירה, אך כל זה בכפוף לנאמנות מוחלטת לאיש עד יומו האחרון. הא – ותו לא!

זאת ועוד, כפי שהתברר בדיונים אשר קיימנו, במהלך חייהם המשותפים של הצדדים האיש לא עשה חיל ולא צבר ממון אלא איבד ממון. יפים על האיש דברי שלמה המלך בקהלת: "ואבד העושר ההוא בעניין רע והוליד בן ואין בידו מאומה" – ובמקרה שלפנינו שמא נכון יותר לומר- כמעט מאומה.

בזמן מיסוד הקשר בין הצדדים היה הבעל תעשיין אמיד ובעל נחלות חקלאיות אך במשך שנות החיים המשותפות עם האישה איבד את ממונו.

בית הדין קיים מספר דיונים בעניינם של הצדדים בהם הופיעו גם בנו של האיש ורואה החשבון שלו. בית הדין אף נתן לבקשת ב"כ האישה צווים לגילוי מסמכים. התמונה העולה בפני בית הדין היא של אדם שאיבד את ממונו. אנו יכולים לקבוע שעל אף שבבעלות הבעל דירת מגורים ומעט חסכונות, כיום אין הוא אדם אמיד.

מבלי להמעיט, חלילה, במצבה הבלתי פשוט של האישה, שלבינו עליה, ניתן לקבוע שכיום גם האיש הוא אדם אומלל.

האיש שאינו אמיד ואינו צעיר, מטופל ומנסה לדאוג לשלושת הבנות המשותפות הבגירות המתגוררות עמו שטרם נישאו. האיש גם שיכל בארבע השנים האחרונות שלושה מילדיו מאשת נעוריו, שניים מהם שיכל האיש בשמונת החודשים האחרונים.

בימים האחרונים, טרם מתן פסק הדין, עשינו ניסיון נוסף להביא את הצדדים לפשרה בעניין פיצוי ולכבות את אש המריבה והמחלוקת. לצערנו, לא עלה הדבר בידינו בשל פערי הציפיות העצומים בין הצדדים.

ט. לאור פסיקת ביה"ד הרבני הגדול עלינו לפסוק פיצויים לאישה. אנו חייבים לציין שהיסוד ההלכתי לפסיקת פיצויים לידועה בצבור אינו ברור ומחוור לנו.

מכל מקום, לאחר שיקול דעת, ונוכח הסכמת האיש בפנינו לשלם פיצוי לאישה על מנת לסיים ולסלק אחת ולתמיד את ההתדיינויות המשפטיות, הייתי פוסק – אם יסכימו לכך חברי, שהאיש ישלם לאישה פיצויים בסך 100 אלף ₪ לסילוק כל תביעותיה.

סדרי התשלום יקבעו בישיבה נוספת במעמד הצדדים ובאי כחם.

(-) הרב שלמה שטסמן - דיין

אני מסכים ומצטרף לפסק הדין של חברי הרה"ג שלמה שטסמן שליט"א

(-) הרב מרדכי מזרחי בר אור - דיין

השתלשלות המעשה מתוארת בפסק הדין שכתב חברי הדיין הרה"ג שלמה שטסמן שליט"א עקרונית אני מסכים לפסיקתו ומצטרף אליה.

יש לנו לדון בשלשה נושאים: האם קיים מנהג מחייב לגבי "ידועה בציבור" המחייב את הנתבע לשלם לתובעת כאילו הייתה אשתו; מה תוקפו של ההסכם שנכרת בין הצדדים והאם הוא מחייב אם נגדירו כ"הסכם מקפח"; האם הנתבע חייב לנתבעת פיצויים משום שהיא שימשה אותה וילדה לו ילדים.

א. ברור, כי אין על פי הלכה זכויות לידועה בציבור, אדרבה יש לנו להרחיק את הידועה בציבור והידוע בציבור ולגרום שלא יהיה בעם ישראל מצב של נשואין ללא חופה וקדושין ושלא יהיה כדאי לחיות מחוץ למסגרת מחייבת של נשואין.

ב. כידוע באיסור "שניות" שנשאו, האסורות להנשא רק מדרבנן, החמירו בהן יותר מאשר מי שאסורות להנשא מהתורה. כמפורט בסי' קטז באבן העזר. אין להם כל זכויות של אשה נשואה, למרות שהן נחשבות נשואות על פי הלכה ויש להן פחות זכויות מאשר לאשה שהיא אסורה מהתורה, כל זאת כדי למנוע כל מצב שיבואו להקל באיסורים דרבנן.

ג. אמנם נחלקו הבית יוסף ועימו הרבה פוסקים נגד המבי"ט אשר נתן זכויות לאשה אנוסה שנשאה כמנהג הנוצרים, ולדבריהם אין לה כל זכויות, מכל מקום אף המבי"ט לא אמר אלא רק במקום שלא ניתן להנשא כדמו"י כמו אצל האנוסים בספרד.

ד. כבר הובא בהרחבה בספר עיונים במשפט אבן העזר כב שיטות הפוסקים ונחזור בקיצור:

ארבע שיטות הן:
לדעת מהר"י בן לב ח"ב סי' כג אם הנדון היה משום שהתנו ביניהם תנאים, כגון שהאשה תירש את בעלה, הרי מחלוקת ראשונים בדבר, אם התנאי מועיל, כיון שהוא לא בא לעולם, ואפשר עוד שהכל מודים שמועיל התנאי אם הוא נעשה באופן של חיוב עצמו, אבל כשה"תנאי" נוצר בגלל מנהג המקום, אין מחלוקת שיורשת את בעלה גם לאחר שחזרה מאוחר יותר לדת ישראל.

המבי"ט אבקת רוכל סי' פ ושו"ת מבי"ט ח"א סי' שט אף הוא סבור כן, ומוסיף, שאף שמהדין אינה נחשבת כנשואה, מכל מקום מאחר ויש להם הנאה כנשואים, התנאים שהתנו ב"נשואין" אלו מועילים ותקפים גם לאחר שחזרה לדת ישראל, וכל שכן אם כך הוא מנהג המקום לגבי בני זוג נשואים.

דעת המהרשד"ם חו"מ שכז משום המנהג יש להסתפק אם המנהג מועיל, כיון שחזקה שכל אחד נושא על מנת שידורו במקום שיוכלו להנשא כדמו"י, ומנהג שאינו כפי ההלכה צריך להיות מנהג שאין בו אפילו פקפוק כל שהוא. כמו כן אף תנאי שהותנה (אם הותנה) אינו מועיל, כדרך שמצינו שמי שנתגייר הפסידה האשה תוספת כתובה שכתב לה בגיותה. אולם מחדש המהרשד"ם (הנדון לגבי ירושה) שאם נפטר הבעל באותו מקום, כבר זכתה האשה, כי לא יעלה על הדעת לבטל זכות שזכתה כבר, "דאל"כ לא שבקת חיי לכל בני האנוסים שבאו משם ונשאו ונתנו אלו עם אלו, יחזרו עתה לתבוע אלו מאלו הזכיות והשעבודין שנעשו שם שלא כדין תורה".

ואולם דעת מרן הבית יוסף באבקת רוכל שם שאין שום דבר מחייב: כיון שהם אינם נשואין על פי דין תורה, לא מועיל התנאי, וגם יש חסרונות ע"פ הלכה בתנאים אלו, וראיה מדין תוספת כתובה שכתב לגויה, שאם התגיירה ונישאו כדמו"י, אין התוספת שנכתבה בגיותה מחייבת לאחר הנישואין.
אילו הידועה בציבור הייתה יצירה של מנהג שנוצר ע"י חכמי הלכה, והיה לנו ספק בתקנה כבר נקבע הכלל בשו"ע אבן העזר קיח ו: דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידם על דין תורה וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה.ועיין פד"ר כרך ד עמ' 95. קל וחומר במנהג שאינו ממקור יהודי כשיש מחלוקת אין לנו ללכת אלא על פי דין תורה, ובודאי אין לנו להוציא ממון מהנתבע במקום מחלוקת הפוסקים .

ה. בנדון שלפנינו אף המבי"ט מודה, כיון שלא הייתה התניה, ואדרבה הייתה התניה נגדית, אין בישראל מנהג קבוע בנשוי ובודאי לא ב"ידועה בציבור", גם אין נחשב כמנהג מה שאינו קבוע לכל, ואין נקבע מנהג גם אם לא היה נוגד דין תורה, בדבר שתלוי ששופט פלוני או אלמוני כפי יחסו לתורת ישראל אף במקום שרווחת בו פסיקה עקרונית. וכפי שכתב באריכות שו"ת מהריא"ז ענזיל סי' ד ונצטט קטעים מדבריו: לא שייך דינא דמלכותא דינא אלא בדברי חוק ומשפט חקוק מאת המלך מפורש וברור בלי שום ספק ושקול הדעת... ואפילו לסוברים שגם בשאר דברים השייכים להנהגת המדינה אמרינן דדמ"ד... מיירי שיצא דבר מלכות מפורש ואינו תלוי בשיקול דעת איזה שופט. ושוב האריך "שכל פסקי דיניהם גם אצלם אינם נחשבים לדד"מ ואין להביא ראיה מפס"ד אחד שלהם על כיוצ"ב ואפילו שלחו ממקום המשפט היותר גבוה, מעשים בכל יום שמבטלים פסקי דיניהם של השופטים ממי שלמעלה מהם וגם משתנים לפעמים משפט ב' ענינים שוים בכל כלליהם ופרטיהם בשני מקומות המשפט ואין אומר השב" ופעמים אותו ענין בא לדיין אחד והוא מחייב וכל חבריו יסכימו עמו וכשיבוא ליד אחר ענין דומה באותו מקום המשפט והוא מזכה. אין ספק שענין "ידועה בציבור" ר"ל מחוסר חקיקה ראשית אין הגדרה ברורה מאימתי ובאיזה תנאים נחשבת "ידועה בציבור" והדבר נתון לשקול דעת של כל שופט, ובודאי אין בזה מנהג. מה גם שבתי הדין הרבניים שהם קיימים ע"פ החוק במדינת ישראל בודאי אינם מכירים בזכויות "ידועה בציבור" שזה מנהג פריצות הנוגד דין תורה, וכאמור התובעת ביקשה שנפסוק לפי דין תורה ואם כן אין מנהג ע"פ הלכה. ובודאי אין כאן מנהג לפי הקריטריון של מהרשד"ם והבית יוסף שאין כל זכויות גם לנשואה אזרחית אפילו במקום שלא מתאפשר להנשא כדמו"י כמו בזמן האנוסים בספרד.

ו. בעצם מנהג ערכאות בנשואין, האם יכול לגרום גם לחיוב הלכתי.

דעת רשב"א, המובא בבית יוסף חושן משפט סימן כו, שלעולם אין מועיל מנהג לגבי נשואין שאינם כדמו"י:

כתב הרשב"א (ח"ו סי' רנד) שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות הגוים שיחזיר לו כל הנדוניא בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו (ב"ב קח.), כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגוים, הרי כל הנושא אשה שם כאלו התנה כן וכמו שאמרו (כתובות סז.) גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהן לפי שסומכת עליהם, והשיב כל דבר שבממון תנאו קיים (כתובות נו.) ובאמת אמרו (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א) שמתנין בכענין זה, אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט הגוים, באמת נראה לי דאסור, לפי שהוא מחקה את הגוים, וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני גוים, ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם, ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל, …חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף, והתורה מידו תבקש, ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא, … ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגוים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגוים חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם עכ"ל.

אמנם נראה שלא כתב רשב"א אלא במי שבא להניח דיני התורה ולהמירה בחוקות ערכאות, מתוך שמעדיף דיניהם על פני תורתנו הקדושה, אבל במקום שאין לו אפשרות על פי מצבו באותו מקום, חוקי הערכאות יחייבו, לדעות שלעיל, ואפשר שהוא הדין אף בנשואי איסור, כיון שאינו יכול לשאת כדמו"י, ועל כיוצא בזה לא דיבר הרשב"א, וכבר כתבנו כן במקום אחר, וכפי שכתב המבי"ט, הובא לעיל, "בעודן שם ביניהם ניחא להו לעניין ממון דלתקיים קניינם ומשאם ומתנם בחוקיהם כי היכי דלהוי ליהו חינת המשא ומתן".

ועיין בהרחבה בנדון זה בספר עיונים במשפט חושן משפט חלק א סי' ג. ונדון זה שונה אף מנשואי איסור, ששם לא היה יכול לשאת אשה שבחר אלא בדרך שאינה דרך התורה, אבל כאן לאחד מהם – האיש - הייתה אשה, אף אמנם שלא רצה בה ומה גם שבמפורש הותנה שלא תחשב כבעלת זכויות של נשואה אזרחית.

ז. כל שכן בנדון שלפנינו כאשר היה הסכם שבו הותנה שאין לתובעת זכויות, שאז גם על פי הפסיקה המשפטית אין למבקשת כל זכויות. שההסכם מחייב. אפילו הוא היה הסכם מקפח.

ח. אמנם גם אין ברור כי ההסכם מקפח כי לא ברור לנו מי נהנה יותר ממי, האשה מהאיש או האיש מהאשה. עצם ההסכמה לחתום על "הסכם מקפח" מראה על רצון יותר של האשה לקיום מערכת יחסים יותר מאשר האיש רצה, ולא ברור מי פיתה את מי. ברור שלפנינו מקרה ברור של "הצע וביקוש" ולא סחיטה וניצול מצוקתו של הזולת. אם נטען בכיוצא בזה על ביטול הסכם נגיע רחוק לגבי הסכמי ממון נשואין וגירושין. מה גם שבכל שלב יכול היה כל אחד מהצדדים לחזור בו ולפתוח חיים חדשים כמו שלבסוף עשתה התובעת.

ט. אין מקום לטעון כיום לדין צדקה מכמה סיבות במהלך הדיון נתברר שכיום אין ספק שהנתבע אינו אמיד. אין כאן מקום ל"מבשרך אל תתעלם

י. כמו כן אין מקום לטעון שמגיע לתובעת תשלום מאחר שהיא שירתה את הנתבע וילדה לו ילדים, כי כאמור לא ברור לנו מי נהנה יותר ממי, האיש מהאשה או האשה מהאיש. הרי האיש האשים אותה בהרבה אשמות כפי שמופיע בפרוטוקולים ואין אנו יכולים לקבוע מסמרות בזה.

יא. גם אם אילו היה ספק בהלכה האם יש לחייב את הנתבע בפיצויים, כבר קבע התקפו כהן "אפילו באלף ספקות אין מוציאים ממון מהמוחזק". עיין קיצור תקפו כהן סי' קכ ונתיבות המשפט כללי התפיסה כד.

יב. לאור כל האמור פוסק בית הדין אין מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי מעיקר הדין.

יג. למרות האמור בסעיף יב', ובהתאם להחלטת כב' בית הדין הגדול, ולאור הסכמת התובע, כנראה כדי שיהיה שקט לנפשו ויסתיימו הדיונים המתישים אחרי דיונים של שנים רבות, שמסר לבית הדין שיקבעו את גובה הפיצויים, מחליט ביה"ד לחייב את הנתבע בפיצוי בסך 70,000 ₪, לכיסוי כל תביעות התובעת מכל מין וסוג שהוא, אולם סדרי התשלומים ומועד פירעונם יקבעו רק לאחר ישיבה נוספת בנוכחות הצדדים ו/או באי כוחם.

(-) הרב חיים שלמה שאנן – אב"ד

סוף דבר, בית הדין פוסק שעל [פלוני] לשלם לתובעת גב' [פלונית] פיצויים בסך מאה אלף ₪ לסילוק כל תביעותיה.

סדרי התשלום יקבעו בישיבה נוספת במעמד הצדדים ובאי כחם.




ניתן ביום כ"ח באייר התשע"א
(01/06/2011)
הרב חיים שלמה שאנן - אב"ד
הרב מרדכי מזרחי בר אור – דיין
הרב שלמה שטסמן – דיין