לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים כדלהלן:

מסקנות פסק הדין:
נפסק כדעת הרוב, ולכן הסכם הגירושין של הצדדים שאושר בבית הדין ביום 21.7.2009 תקף.

על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט בהקדם האפשרי.

רקע
הצדדים נישאו בשנת 1994 ולהם שלושה ילדים. הצדדים חתמו על הסכם גירושין בתאריך כ"ט בתמוז התשס"ט (21.7.2009), הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לצדדים לא סודר גט פיטורין אך הם נפרדו, עם זאת: לאחר שנתיים חזרו לחיות יחד תחת קורת גג אחת.

בינואר 2018, תשע שנים לאחר מועד אישור ההסכם, הגישה האישה לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך ולאחר מכן הגישה תביעות רכוש, מזונות ומשמורת בבית המשפט. לדברי האיש ובא כוחו העלימה האישה מעיני בית המשפט את הסכם הגירושין ואת ההליכים שהיו בבית הדין.

לאחר שהאיש עתר למחיקת התביעות מחוסר סמכות בטענה שהאישה העלימה מבית המשפט (ולדברי בא כוח האיש, אף ממרשתה) את קיומו של ההסכם, נמחקו העתירות בבית המשפט, אך מייד הגישה האישה תביעות זהות לבית הדין.

בכ"ב בתמוז התשע"ח (5.7.18) הגיש האיש בקשה לסידור גט וליישום הסכם הגירושין.

בהליך שהתנהל בבית הדין טענה האישה שההסכם אינו בר־תוקף היות שהצדדים חזרו לחיות יחד, ואילו האיש טען שההסכם בר־תוקף.

בכ"ט בשבט התש"ף (24.2.20) פסק בית דין קמא בדעת הרוב שההסכם בר־תוקף.

הצדדים התגרשו בכ"ג בתמוז התש"ף (15.7.20).

לטענת האישה, דינו של ההסכם להתבטל היות שלא סודר לצדדים גט והם חזרו לחיות יחד כבעל ואישה לכל דבר ועניין, כולל יחסי אישות. האישה עותרת לדון בחלוקת הרכוש בהתאם להסדר איזון המשאבים שבחוק.

לטענת האיש: הסכם הגירושין בר־תוקף; אומנם הצדדים חזרו לחיות יחד אך לא היה שלום בית הצדדים כלל, הם לא קיימו יחסי אישות, האישה סובלת מבעיות רפואיות, והם התגוררו בחדרים נפרדים.

בבית דין קמא התגלע ויכוח בשאלת קיום יחסי אישות בין הצדדים, הבעל טען שלא היו כלל יחסי אישות ואף הציג מסמך רפואי שמאשר את דבריו.

טענות האישה
אף שהבעל טען, כאמור, שלא היו כלל יחסי אישות ואף הציג מסמך רפואי שמאשר את דבריו, לדברי האישה המסמך אינו רלוונטי לנידון וזאת מכמה טעמים:

א. המסמך נושא את התאריך 24.6.09 היינו לפני יותר מעשר שנים.

ב. לא ברור כיצד המסמך הגיע לידיה של הרופאה שחתומה עליו.

ג. השורות הראשונות של המסמך חתוכות, ובהן הובהר שהאישה לא איבדה את התקווה, אין לה מחשבות אובדניות, והיא לא איבדה את החשק המיני, שלא כדברי האיש.

ד. פסיקת הדין של בית דין קמא שבה נכתב לדעת הרוב שהאישה שיקרה ניתנה על יסוד השערה בלבד והביסוס על המסמך הרפואי שהתגלה כשקרי – אין לו מקום.

בנוסף לכך, האישה מצטטת את דברי הבעל שנאמרו ביחידת הסיוע, כפי מה שהוא טען, שאמר לה בדמעות שהוא רוצה להגיע לשלום בית, בעוד האישה היא שרצתה גירושין. האישה טוענת ושואלת: האם ניתן להעלות על הדעת שאישה מונעת מבעלה יחסי אישות תשע שנים והוא יבקש שלום בית בדמעות?!

ובנוסף לכך תמהה האישה על התנהלות הבעל:

א. מצד אחד טוען הבעל שחזר לחיות עימה בגלל הילדים, ומצד שני טוען שהיא מונעת ממנו יחסי אישות – הרי לדבריו הוא לא היה אמור לצפות ליחסי אישות.

ב. למה הבעל נזכר לאחר שנים רבות לדרוש גט ואת מימוש ההסכם אם במשך כל אותן שנים נמנעו ממנו יחסי אישות?

ג. אם אכן המסמכים הרפואיים נכונים והאישה סובלת מבעיות שמונעות ממנה לקיים יחסי אישות – על מה הבעל מלין? בפרט שהוא ידע זאת לפני שהם חזרו ולמרות זאת חזר לחיות איתה?

מעבר לכל האמור האישה מכחישה שיש לה בעיה רפואית: אכן הייתה לה בעיה, אך הבעיה טופלה, כפי שמוכח מהמסמכים שהוגשו לבית הדין ואין כל ראיה שהבעיה חזרה אחר כך.

האישה מוסיפה וטוענת שהסיבה שבעטיה פנתה להליך גירושין היא שהתגלה לה שהאיש בוגד בה, ולא עם אישה אחת, ודי לחכימא...

טענות האיש
מדובר באישה המעגנת את האיש ומונעת ממנו במשך שנתיים וחצי את סידור הגט לו הוא מייחל; האישה מנסה לאחוז בקרנות המזבח ולסחוט אותו; האיש מכחיש מכול וכול את טענות האישה בדבר זיוף המסמך; הצדדים חתמו על הסכם הגירושין בהסכמה חופשית, מעולם לא הוגש ערעור על ההסכם וממלא הוא לא בוטל.

האיש חוזר ומכחיש את טענות האישה שהם חזרו לחיות כבעל ואישה. לדבריו, לאחר החתימה על ההסכם חיו הם במשך שנתיים בדירות נפרדות ולאחר מכן אומנם חזרו לחיות באותה דירה אבל כזרים מוחלטים, ובמשך זמן רב אף בחדרים נפרדים, וחזרו לגור באותו חדר רק מחוסר נעימות מהסובבים אותם אבל עדיין כזרים – הבעל דואג לכל צרכיו, והאישה מתנהלת לבד בכל ענייניה, ובנוסף: הצדדים לא קיימו יחסי אישות. לדברי האיש האישה אף נמנעה מללכת למקווה.

מעבר לאמור: הצדדים פעלו בהתאם להסכם, והאישה קיבלה כספים על סמך ההסכם שנחתם ביניהם: האיש העביר לאישה 40,000 ש"ח בשנת 2011, מתוך סך של 290,000 ש"ח שהתחייב להעביר לה; האיש גם משלם מזונות בעבור הקטין כפי שהתחייב בהסכם.

לטענת האיש החיים עם האישה תחת קורת גג אחד היו בלתי נסבלים וזאת בשל התנהגותה שכללה עישון וצריכת אלכוהול והיא אף ביקשה לרכוש עבורה סמים.

האיש עצמו הגיש פעמים מספר בקשה לסידור גט ואומנם הסכים לנסות להגיע לשלום בית, אך המהלך היה אחיזת עיניים בלבד מצד האישה, כאמור לעיל.

דיון והכרעה
השאלה העקרונית העומדת לפנינו היא: בהסכם הגירושין שנחתם בין צדדים שהיו על סף גירושין ולבסוף לא התגרשו ולאחר זמן חזרו לחיות יחד בבית אחד – האם עצם החזרה לחיים משותפים מבטלת את הסכם הגירושין?

כידוע, במקרה שבני זוג החליטו להתגרש, ערכו הסכם גירושין וההסכם קיבל אישור ותוקף של פסק דין – ישנם פוסקים רבים הסוברים כי יכול עדיין כל אחד מהצדדים לחזור בו מההסכם או לשנות חלקים ממנו כל זמן שלא בוצע הגט. זאת – הואיל וההסכם נעשה רק על דעת שיסודר גט בין הצדדים, וכל עוד שלא סודר הגט הסכם הגירושין עדיין לא נכנס לתוקף. ויש חולקים.

בדרך כלל בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד בגט פיטורין כדת משה וישראל הסכימו הצדדים והתנו ביניהם [...]" הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט. לכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל, גם אם הצד החוזר מההסכם – רצונו גם עכשיו בגירושין אלא שהוא מבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט:

עיין פסק דינו של הרב א"צ שיינפלד בשורת הדין (חלק ז עמוד שי) שלאחר שהביא מסיכומי פסקי דין שדנו בעניין זה כתב:

[...] שהדעה המקובלת בין דייני ישראל לדורותיהם היא שסעיפי הסכם הגירושין קשורים לביצוע הגט בפועל ואינם ניתנים לאכיפה בטרם סדור הגט, אלא בנושאים מיוחדים כגון מזונות הילדים והחזקתם, או בתנאים מוגדרים כגון שההתחייבות בוצעה בפועל, או כאשר נקבע בהסכם עצמו מועד ביצועו של סעיף אף בטרם הגט ובלי קשר אליו.

אך עיין בפסקי דין רבניים (חלק י, פסק דין המתחיל בעמ' 115, [הובא בפסק הדין שבשורת הדין שם]) בפסק דין של הרכב הרבנים הגאונים הרב גורן זצ"ל, הרב שפירא זצ"ל והרב שלום מזרחי זצ"ל (עמוד 131) שכתבו בעניין זה:

שכל עיקרו של הסכם הגירושין בא להסדיר את העניינים של בני הזוג העומד להתגרש על אחר הגירושין, וכל עוד לא התגרשו הצדדים לא הגיע בכלל זמן ביצוע ההתחייבות, ואין בכך התחייבות ממשית כלל לפני הגירושין. ועל כן כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין אין כלל מקום לדון לחייבו בחיוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר־תוקף כלל לפני הגירושין אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות הכספית חלה מיד או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי – תוקפו לחול מיד.

ובמקרה דידן אין ספק שההסכם היה אמור להתחיל מייד, והראיה שבוטלו התיקים בבית המשפט, החלו בביצוע ההסכם בעניין חוב המשכנתה, לקיחת האופנועים, משיכת הכסף מהבנק וכו'.

ועיין שם (עמוד 139) שכתבו:

אין בכך מקום לומר שמתן הגט היא עילה לעצם החיוב או שזה קביעת זמן לעצם החיוב. אין זה גם מסתבר בדרך כלל ש[ב]סכסוך ממוני קיים שהצדדים סידרו אותו בהסדר סביר בהסכם גירושין יתחיל [ההסדר] להיות לא סביר עם חרטתו של אחד הצדדים מעצם הגירושין, אלא רק אם זה נראה על פני השטח שאמנם הייתה הגזמה בולטת בסעיפי ההתחייבות האלו, שאז יש מקום להניח שרק בגלל הגירושין עצמן הוא שהחליט צד אחד שכדאי להתחייב התחייבות מופרזת ולא צודקת לפי הדין. אבל כשלא ניכר שיש כאן איזה גוזמא בהתחייבות, יש לראות ההסדר שהושג כהסכם סופי ומסתבר לסכסוך בלי שיהיה תלוי בביצוע הגירושין בזמן.

ועיין עוד בפסקי דין רבניים חלק יא (פסק דין המתחיל בעמוד 89) בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו – כבוד הדיינים: הרב ח' ג' צימבליסט, הרב ע' אזולאי והרב ש' דיכובסקי בדבר:

תביעת אשה לחייב את בעלה לקיים את ההסכם שביניהם לגירושין – טענת הבעל שמסכים לגירושין אבל לא לתנאי ההסכם – האם יכולים לחזור מהסכם לגירושין ומהתנאים שבו.

ושם במסקנות:

א. זוג שעשו ביניהם הסכם גירושין – אף אם קיבלו בקניין, רשאי כל צד לחזור בו מן הגירושין, ואין הקניין מחייב אותם, שאין זה אלא 'קניין דברים'.

ב. אם ההסכם כלל גם תנאים שבממון ובא אחד מבני הזוג לחזור בו ולהתנות תנאים אחרים, אינו רשאי. ואף שרשאי לחזור מעצם הגירושין וכנ"ל, מכל מקום התנאים הכספיים שבהסכם עומדים בתוקף ויש לבצעם אף קודם הגט.

ג. במה דברים אמורים? כשגם עכשיו רצונו בגט או שחייב בגט, אבל אם עכשיו חוזר בו ומבקש שלום בית – בטלים גם התנאים הכספיים כי יכול לומר שלא התחייב אלא במקרה של גירושין ולא במקרה של שלום בית.

ועיין שם (עמוד 92) שכתבו וזו לשונם:

עיין בפסק דין מבית הדין בבאר שבע שבכרך ה' מעמוד ר"ז [צ"ל: רד] ואילך ובמיוחד עיין מה שכתבו שם בעמ' רי"ב אות ט"ו. והנה בפסק הדין מבית הדין דבאר שבע הנ"ל העלו שבכל הסכם גירושין אם אחד הצדדים מתחרט מן הגירושין עדיין התנאים הכספיים עומדים בתקפם כיון שהצד השני מוכן להתגרש ולקיים את כל סעיפי ההסכם. ועיין שם שהביאו ראיה מתשובות המבי"ט חלק ב' סימן קנ"ח בנידון יבם שקיבל בקניין לשלם הכתובה ליבמתו ולחלוץ לה, וכתב המבי"ט דאף אם יחזור מן החליצה, מכל מקום הקניין על הכתובה עומד בתוקפו, וחייב לתת לה הכתובה אף אם אינו חולץ לה, והביא המבי"ט שכן כתב הרא"ש בתשובה.

והנה תשובת הרא"ש שהביא היא לפנינו בכלל י"א סימן ו' וזה לשונו:

שאלה: ראובן מת בלא זרע, ונשארה אלמנתו זקוקה ליבם, ונפלה קטטה ביניהם עד שלבסוף נתפשר, שנתנה ליבם הגדול סכום ומחל לה כל תביעות שהיו לו עליה ונסתלק מממון אחיו לגמרי, ועל מנת שיחלוץ לה תוך זמן פלוני, ונשבע על זה שבועה בתורה. ושוב נתחרט ואמר שנשבע לבטל המצוה, שהרי מושבע ועומד הוא ליבם, ורוצה שתתיבם לאחיו הקטן, שהוא פנוי, יען כי הוא נשוי.

תשובה: יראה שעל הממון אין להם עוד טענה כי נסתלק היבם הגדול ומחל לה הכל – חלקו וחלק אחיו, בהרשאת אחיו. וחייב לקיים שבועה זו שנשבע לחלוץ לה, ואין זה נשבע לבטל המצוה, דבדידיה תלא רחמנא, אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ, וכיון שבאותה שעה נתרצה לחלוץ – זהו מצותו [וכו'] וגם כי רגלים לדבר שבשביל הממון הן עושין, החליצה היא עיקר המצוה כאן.

ונראה דאין לנו ראיה מדברי הרא"ש אלא שבמקום שחייב לחלוץ, כגון בנידונו, שנשבע על כך ושבועתו קיימת כנ"ל, שבכגון זה עומד בתקפו גם קניין הממון, שהרי עשה הקניין על מנת שיחלוץ והרי הוא חייב לחלוץ.

אולם אין לנו ראיה מהרא"ש לעניין מי שמתחרט מהסכם גירושין וזכותו להתחרט, שהרי זה ברור שבעל ואישה שערכו הסכם גירושין – זכאי כל אחד מהם לבוא אחר כך ולומר שנמלך בדעתו והגיע למסקנה שקשים הגירושין – מצד עצמם, או מצד טובת הילדים וכדומה – ורצונו בשלום בית, וכל כהאי גוונא מסתבר שיוכל לחזור בו גם מהתנאים הכספיים שבהסכם, שיכול לטעון שעל מנת כן – שלא אתגרש אלא אחזור לשלום בית – לא קיבלתי בקניין.

גם בתשובות המבי"ט שם כתב בתוך הדברים וזה לשונו:

והראו לי חברי בליקוטי תשובות שנמצא כתוב בתוכם זו לשונם: כתוב בתשובה: "יבם שנתן ליבמה כתובה משלם לפי שלא רצה ליבם, וגם אין דעתה לינשא, לא זכתה היבמה באותם הנכסים. אפילו הקנה לה, הקניין בטעות חוזר, וחוזר היבם."

וסברא זו היא בלי טעמא ובלי ראיה. ואם היא מגברא רבה דאית ביה טעמא וסברא אני אומר שסובבת תשובה זו על יבום קודם חליצה, וזה לא רצה לייבם, ולא מפני שאינו ראוי ליבום לשם שמים אלא מפני סיבה אחרת, שהיה נשוי וכיוצא בזה, וגם היא על זה לא רצתה לינשא. ולכן אם חזר היבם ואמר שרוצה לייבם לשם שמים, או [אולי צ"ל: אז] קניינו היה בטעות כי חשב שלא נאה לו לייבם לאיזו סיבה ועתה נראה לו שנאה ליבם.

אבל בנידון דידן, שמתחילה אין הייבום עולה יפה וידוע כי אינו לשם שמים, ואפילו למאן דאמר 'ייבום קודם' הכא חליצה קודמת, כמו שכתוב למעלה בשם הרא"ש, ואם כן: מה שנטל קניין על פרעון הכתובה הוא קיים, ואם ירצה לייבם והיא אינה רוצה לתת לו שום דבר ממה שזכתה בכתובתה, הרשות בידה. והיבם – אם כוונתו לייבם לשם שמים – או ייבם במה שתרצה היא לתת לו בכתובתה, או יחלוץ לה.

מבואר שכל מה שהחליט שם המבי"ט שהקניין על הממון קיים הוא משום שמעיקר הדין יש לחייבו לחלוץ כמבואר בכל התשובה שם, שהיבם שונאה ולא ביקש לייבמה אלא כדי להנקם בה, ובחיי אחיו גם כן היה מתקוטט עמה ומגדף אותה ומכנה אותה כינויים רעים ואמר "תבוא אותה זונה לביתי, ואני אנקם ממנה". ונטה שם המבי"ט שיש לכופו לחלוץ, ואחר כך כתב שעל כל פנים על הממון יש לכופו כי כבר קיבל בקניין על כך. והיינו משום שכיון שבשעת ההסכם על החליצה והממון היה חייב לחלוץ לה – ועדיין הוא חייב לחלוץ לה – שוב אינו יכול לטעון עכשיו שהיה זה קניין בטעות. מה שאין כן בנידון לקוטי תשובות, שמתחילה חשב שלא נאה לו לייבם ולא מפני שאינו ראוי לייבום, שפיר יכול לומר שעכשיו נמלך בדעתו שאמנם לו נאה לייבם וכל הקניין שבתחילה – קניין בטעות הוא.

ואף אנו נאמר בכל הסכם גירושין: כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה – שפיר יוכל לומר שגם הקניין על הממון בטל, דקניין בטעות הוא. וכל זה דלא כמו שהעלו בפסק דין מבית דין דבאר שבע הנ"ל.

אולם נידוננו שאני, שהרי הבעל דנן גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין ולהוציא ממנה את הקיוסק וכנ"ל. ואם כן, לא יוכל לטעון שהקניין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו על כל פנים לענין הממון.

זאת ועוד: בנידוננו כיון שגם הוא אינו רוצה בשלום בית ממילא הוא חייב לגרשה, שהרי אינו יכול לעגנה ללא שלום וללא גירושין (ועיין מה שנביא להלן מדברי רבנו ירוחם). גם יש לדון אם לחייבו לגרשה בגין טענתה שאיבד את כח הגברא. וכל כהאי גוונא שחייב לגרשה פשיטא שהסכם הגירושין שריר וקיים, וכפי שהסברנו בתשובות הרא"ש הנזכרת, שכיון שחייב לחלוץ לה מחמת השבועה שנשבע ממילא קיים הקניין על הממון. ועיין מה שכתבנו בפסק דין שנדפס בכרך ח' עמ' קע"ט, ועיין תשובות רבי עקיבא איגר מכתב יד (ירושלים, תשכ"ה) סימן ק"ז דיבור המתחיל "ואני מסתפק".

ועיין בפד"ר כרך ה (עמ' 210 [הוא פסק הדין מבית דין באר שבע שעליו חלקו בפסק הדין הנ"ל שמפד"ר יא]) שבו כתבו וזו לשונם:

לאחר שהאשה חתמה על הסכם גירושין בו הסכימה לקבל גט, והבעל מוכן לקיים תנאי ההסכם והאישה חוזרת בה, וכן מחלה האשה על מזונותיה ועל כתובתה מתאריך ידוע וכבר קבלה תמורת זאת כפי ההסכם – הדירה שהיא גרה בה והרהיטים שבה – מחליט בית הדין שאין לחייב את הבעל במזונות אשתו.

הרי שמסקנתם שלאחר ביצוע חלק מההסכם טרם הגירושין אף אחד מהצדדים אינו יכול לחזור בו, אולם אם ההסכם לא בוצע כלל: כל עוד לא התגרשו – יכול כל אחד מהם לחזור בו מההסכם.

ועיין שם (עמוד 207) שנראה לכאורה שנקטו יותר כי הגירושין הם בבחינת תנאי לקיום הסכם הממון, ושעל כן במידה ואחד הצדדים מוכן לקיים את התנאי ולהתגרש שוב יש לדון שתנאי הממון אינם מתבטלים מחמת כן.

ועיין בפסק דין מבית הדין הגדול בתיק מספר 844874/2 שניתן בדעת רוב אשר דחו את הערעור, וראה שם מה שכתבו הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א והגאון הרב אברהם שרמן שליט"א:

והנה במקרה הנדון בפנינו נראה מתוך הסכם הגירושין כי הדברים תלויים ועומדים ממש בגירושין שכן הותנה עליהם כי יפעלו אגב הגירושין – הן משום הלשון 'אגב גירושין' שננקטה בעניין הדירה, אף שיכולנו לדחוק כי הדברים נכתבו לשם הקלה במיסוי שמקבל המעביר אגב גירושין, אולם בעיקר מהנאמר ביחס לוויתור על הכתובה שהדברים תלויים במתן הגט בפועל כמו שכתבנו, שהרי מה טעם יתחייב הבעל למהלך חד־צדדי ובלתי־חוזר מצידו, להעביר חלקו בבית טרם שעניין הכתובה נסגר בצורה סופית? פשוט הוא שכל ויתורו על חלקו תלוי ועומד בוויתור הכתובה שהוא מצידו תלוי מפורשות בסידור הגט בפועל.

עיין בתיק בית הדין הגדול 843879/1 בפני הדיינים הגאונים הרב ציון בוארון שליט"א, הרב ציון אלגרבלי שליט"א והרב שלמה שאנן זצ"ל ערעור על החלטת בית הדין האזורי אשר פסק:

מאחר ומאז הסכם הגירושין חזרו הצדדים לשלום בית הרי די בזה כדי לקבל את טענת הבעל הדורש לבטל את הסכם הגירושין, שהרי כל הסכם הגירושין היה למען הסדרת ענייני הגירושין לקראת גירושין בפועל. ומאחר ולא התגרשו וחזרו לשלום בית, ממילא ההסכם בטל ועל הצדדים לגבש הסכם גירושין חדש שיחתמו עליו הצדדים.

הדיין הרה"ג ציון בוארון שליט"א כתב:

לאור האמור יש לכל הפחות ספק האם חזרת הצדדים לשלום בית נחשבת לשינוי נסיבות שבגללה יש לבטל את ההסכם. ולפיכך איננו מתערבים בשיקול דעתו של בית הדין האזורי.

והביא נימוק נוסף בעניין כשרותו המשפטית של הבעל.

הדיין הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א כתב:

דעתי שאין כל ספק בכך שיש לבטל את ההסכם בגלל חזרת הצדדים לשלום בית. ואציין למה שכתב בשו"ת ישמח לבב חלק אבן העזר סימן כג [...]

והדיין הרה"ג שלמה שאנן זצ"ל כתב:

על כן ברור כי דין הערעור להידחות, וההסכם מיום 28.2.07 בטל הן משום שהצדדים חזרו לשלום בית אחר חתימת ההסכם, הן משום היותו הסכם מקפח ולא נתבררה גמירות דעת הנותן – הבעל, הן משום שיש ספקות רציניים בכשרותו המשפטית של הבעל בעת שחתם על החוזה.

ועיין עוד בתיק בית הדין הגדול 811921/1 בפני הדיינים הגאונים הרב אברהם שרמן שליט"א, הרב ציון אלגרבלי שליט"א והרב ישראל יפרח שליט"א אשר קיבלו את הערעור על החלטת בית הדין האזורי אשר פסק:

במהלך הדיון שבפנינו נחלקו באי כוח הצדדים באשר לתוקפו של הסכם הגירושין מיום 3.6.1999, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין. לטענת בא כוח הבעל הסכם הגירושין הינו בתוקף ועל בית הדין להחליט על חלוקת הרכוש שהצטבר רק החל ממועד שהצדדים חזרו לשלום בית. מאידך גיסא, טענה באת כוח האישה שיש לראות את הסכם הגירושין כמבוטל וזאת על פי מעשיהם של הצדדים שחזרו לשלום בית.

לדברי באת כוח האישה:

היא [האישה] חתמה על ההסכם וראתה שהוא מפרנס אותה והיא לא הבינה שצריך לבטל את ההסכם, והיא לא הבינה על מה היא חתמה והדעת לא סובלת שנאמץ את הסכם משנת 99 [...]

יש לראות את הסכם הגירושין מיום 3.6.99 כבעל תוקף מחייב ביחס לרכוש שהצטבר לצדדים עד מועד אישור ההסכם. המשמעות היא כי הסכם זה מסדיר את יחסי הממון של הצדדים וקובע את הזכויות של כל אחד מבני הזוג כמפורט בהסכם.

לחזרתם של הצדדים לחיי שלום בית, יש משמעות ביחס לרכוש שהצטבר אצל הצדדים החל מיום ההסכם ואילך, למשמעות זו יתייחסו הצדדים במסגרת ההוכחות.

וכתבו למסקנה: "הוחלט לקבל את הערעור והסכם הגירושין שנחתם מתאריך 3.6.1999 בטל."

ומנגד עיין בתיק בית הדין הגדול 812804/1 בפני הדיינים הגאונים הרב חגי איזירר זצ"ל, הרב ציון אלגרבלי שליט"א והרב בנימין בארי שליט"א אשר קיבלו ברוב דעות את הערעור על החלטת בית הדין האזורי אשר פסק לפיו הסכם הגירושין שנעשה על ידי בני הזוג שוב אינו בתוקף לאחר שהצדדים חזרו לשלום בית ואף נולד להם ילד.

לדעת המיעוט, הדיין הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א: "היות והצדדים אכן חזרו לשלום בית יש לדחות את הערעור וההסכם בטל."

לדעת הרוב, הדיינים הגאונים הרב חגי איזירר זצ"ל והרב בנימין בארי שליט"א: יש לקבל את הערעור; ההסכם שנערך בין הצדדים תקף, אבל לא ניתן ליישמו בפועל אלא כאשר הצדדים יתגרשו.

כותבי דעת הרוב סייגו את דבריהם וכתבו:

רק במקום שיש אומדנא ששניהם נסוגים מההסכם, וכגון שנוצר מצב חדש ששני בני הזוג נטשו את מהלך הגירושין וחזרו לשלום בית שהחזיק מספר חדשים, וניכר שהם באמת 'פתחו דף חדש' – בזה מסתבר לומר שההסכם אינו קיים. אולם כאשר מדובר במהלך קצר שנעשה בלחץ האישה, כאשר הייתה חשדנות בכנותו, והוא החזיק זמן קצר מאד – אי אפשר לומר שהייתה אומדנא דמוכח שהוא [האיש] מסתלק מהסכם, ומה שהאישה רצתה להסתלק מן ההסכם – בודאי אין זה משחרר אותה.

מה שאין כן במקרה דידן: גם בעלי דעת הרוב דלעיל, הדיינים הגאונים הרב חגי איזירר זצ"ל והרב הרב בנימין בארי שליט"א, היו מסכימים שיש מקום לבטל את ההסכם, היות שאין מדובר כאן "במהלך קצר אשר נעשה בלחץ האישה", הצדדים חזרו לשלום בית ונוצר מצב חדש ששני בני הזוג "נטשו את מהלך הגירושין וחזרו לשלום בית שהחזיק" – 'מספר שנים' – "וניכר שהם באמת פתחו דף חדש", ובזה וודאי "מסתבר לומר שההסכם אינו קיים ובטל".

האיש רצה בכל מאודו שלום בית ואילו האישה הייתה מעוניינת בגירושין כמובא בכתב הערעור של האישה בסעיף 25:

ולעניין זה יודגש כי בכתב תביעתו של הבעל הוא ציין בסעיף 3 כי פני האישה היו לפירוד ומאז האישה לא הסכימה ליחסי אישות. בהמשך לכתב תביעתו, בסעיף 4 תחת הכותרת 'הליכים משפטיים' מציין התובע כי "ביחידת הסיוע אמר הבעל בדמעות כי הוא מוכן להגיע לשלום בית, אך האישה אמרה כי היא רוצה רק בגירושין".

ואם כן, תשאל המערערת: האם בעל שאינו חי עם אשתו תשע שנים יבכה בדמעות שיחידת הסיוע כי הוא רוצה שלום בית? ואיזה שלום בית ניתן להשכין כאשר לטענת הבעל תשע שנים אין בינו ובין אשתו דבר?

מדוע האיש לא ביקש משנת 2012 את מימוש ההסכם? אומנם בשנים 2009–2011 רצה בכך, אבל חזר בו. מדוע שילם רק 40,000 ש"ח, ואת השאר – לא ראינו ששילם? בשנת 2010 אמר האיש שמוכן לשלם מיידית אך בדיון בספטמבר 2011 אמר בא כוח האיש:

היום באנו בעניין הגט אבל אנו רוצים שלום בית והאיש מצהיר שזה רצונו והוא ייגש ליועצת מ[...] לאורך כל השנים האיש היה מעוניין בשלום בית יותר מהאישה.

במקרה זה יותר יש לומר שאכן התנהגות הצדדים מראה על ביטול ההסכם, האיש לא דרש החזר של 40,000 ש"ח, המשיך לפרנס את הבית, שילם הכול (ראה פרוטוקול הדיון מתאריך 23.10.2018, שורה 221 והלאה), וודאי גם קנה לאישה ביגוד ואולי גם מתנות וכל הצריך.

משנת 2011 האיש לא עשה מאומה לזרז את עניין הגירושין – לא הגיש בקשה לבית הדין ולא פתח תיק גירושין. הצדדים חיו מאז יחד שבע שנים בבית אחד, יחד גידלו את הילדים, והאיש פרנס את הבית כרגיל. יש ביד האיש הסכם גירושין מפליג לטובתו – מדוע לא עשה דבר בעניין הגירושין ואכיפת ההסכם? מדוע המתין זמן רב?

לדעת בית הדין אין זה אלא שהאיש היה מוכן להמשיך ולחיות עם האישה עוד זמן רב. אך היות שהאישה פנתה לבית המשפט, הגישה בקשה ליישוב סכסוך ולאחר מכן פתחה תיקי רכוש, מזונות ומשמורת בבית משפט, וכשעתר הבעל למחיקת התביעות מחוסר סמכות בטענה שהאישה העלימה מבית המשפט (ולדברי בא כוח הבעל, אף ממרשתה) את קיומו של ההסכם, ומשנמחקו העתירות בבית המשפט מייד הגישה האישה תביעות זהות לבית הדין – רק אז – 'נזכר' האיש, 'קם לתחייה' והגיש תביעת גירושין ואכיפת ההסכם וזאת שמא תזכה האישה בתביעותיה וייגלה קלונו, שרעה בשדות זרים.

לטענת האיש הסכם הגירושין שריר וקיים; שלום הבית לא היה באמת שלום בית – הצדדים לא קיימו כלל יחסי אישות שכן האישה מנעה באופן תדיר יחסי אישות מבעלה והיא אף סובלת מבעיות רפואיות ונפשיות; לדבריו הצדדים גרו בחדרים נפרדים, והוא הסכים למצב זה רק כדי לשמור על נפשם של הילדים.

לטענת האישה הסכם הגירושין של הצדדים בטל ומבוטל היות שחזרו לשלום בית. לדבריה היו ביניהם יחסי אישות, הם חיו כזוג לכל דבר, אלא שהניסיון – בסופו של יום – לא עלה יפה. משכך האישה מבקשת לבטל את הסכם הגירושין ולדון בחלוקת הרכוש מחדש. האישה הוסיפה שהאיש בגד ובוגד בה.

טענתו של האיש שלא חיו כבני זוג ולא היו יחסי אישות מעוררת תמיהה. אם נכונים דבריו – מדוע המשיך לחיות איתה? הרי בהתאם למסמכים הרפואיים שהגיש האיש לתיק, עוד משנת 2009, יש לאישה חוסר בחשק מיני והיא לא מסוגלת להתקרב אליו, ולזה נדרש טיפול רפואי פסיכיאטרי; לאישה יש בעיה של אנורקסיה ובעיה של כפייתיות (OCD) להיגיינה ולכן לא התקרבה אליו, בגלל אובססיה של ניקיון. האיש ידע זאת ואף על פי כן לאחר שנתיים של פירוד מהאישה, כשהוא נושא באמתחתו הסכם גירושין מפליג לטובתו, עשה הכול ואף התחנן לשלום בית – ראה חוות דעת יחידת הסיוע. אדם שאין לו חיי אישות וחיים משותפים עם האישה ורק רע לו כל היום מתחנן לשלום בית וחזרת האישה לבית? אין מדובר באדם הנוטה להנות מסבל ומכאב הנגרמים לו ('מזוכיסט'), מדובר באדם בעל תפקיד ואדם מהשורה – מדוע לא פנה בתביעת גירושין בעניין זה? ועיין בחושן משפט (סימן רלב) שאדם אינו יכול לבוא ולטעון טענת מום במקח אלא מייד לאחר שמצא את המום, ולא לאחר זמן רב, ולכן יש לומר כאן סבר וקיבל.

אוסיף ואומר: גם אם נאמר כדברי האיש שלא היו יחסי אישות: האיש העדיף להמשיך לחיות עם אשתו – האישה בבית דואגת לילדים, לניקיון, לבישול וכו', הוא נהנה ואינו משלם לאישה במשך כשמונה שנים את הסך של 250,000 ש"ח הנותרים לפי ההסכם; את צרכיו האישיים – קרי יחסי אישות – השיג בשדות זרים ונהנה מהכול, "משני השולחנות", ודי לחכימא...

החלטתם של הצדדים להתגרש בשנת 2009 היא שהביאה אותם לחתום על הסכם הגירושין בהתאם לתנאים דאז. משבוטלו הגירושין והצדדים שבו, לאחר פירוד של שנתיים, לחיות יחד לפרק זמן לא מבוטל של שנים מספר "נגדע העץ על שורשיו, ומשכך נגדעו עמו גם ענפיו ופירותיו".

למעלה מן הצורך אכתוב כי לעניות דעתי אף האומרים שהסכם הגירושין הראשון עדיין בתוקפו, לא אמרו זאת אלא באופן שעיכוב הגירושין לא הצביע על שינוי נסיבות מהותי במעמדם של הצדדים – הפירוד עדיין קיים, ואולי אף אם נעשה ניסיון קצר לשלום בית שלא צלח. וכמו כן, הסוברים שיש לקיים את ההסכם הראשון על אף תקופה ארוכה בין חתימתו לבין הגירושין הכוללת מגורים משותפים וכו' – לא דיברו אלא באופן שנכתב הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, כמו שנוהגים לפעמים לכתוב, שבאופן זה ההסכם צופה הן מצב של שלום בית והן מצב של גירושין. אבל בהסכם גירושין שניכר בפירוש שצופה רק פני גירושין, אם בפועל הגירושין לא התבצעו והצדדים חזרו לחיים משותפים שנים רבות – אין מי שיסבור באופן זה שאם החליטו לאחר כמה שנים להתגרש, ההסכם הראשון עדיין בתוקפו.

והנה אף שדעתי שיש לבטל את הסכם הגרושין, הרי מחמת הספק של מחלוקת הפוסקים שהבאנו לעיל, יש לעניות דעתי לפסוק בדרך של פשרה וצדק:

הבעל, גם לשיטתו, נשאר חייב לאישה סכום של 250,000 ש"ח, מתוך סכום של 290,000 ש"ח שהתחייב לה – סכום שמקצתו ששולמה שולמה בסמוך למתן הגט, ביולי 2020. ללא כל צל של ספק, מאחר שמאז שנת 2009 מחירי הדירות עלו ביותר בכ־250%, אין זו מידת הצדק שהסכום שנפסק יישאר לפי ערכים של שנת 2009.

לאור האמור אנו פוסקים כי על המשיב לשלם למערערת בנוסף לסכום של 290,000 ש"ח שהתחייב במסגרת הסכם הגרושין, סכום נוסף של 310,000 ש"ח, וזאת בתוך תשעים יום מהיום.

הרב דניאל אדרי

מצטרף למסקנת כבוד עמיתי הגר"ד אדרי שליט"א, שהמשיב ישלם למערערת – בנוסף לסכום של 290,000 ש"ח שהתחייב בהסכם הגרושין – סכום נוסף של 310,000 ש"ח, בתוך תשעים יום, ובכך ימלא את חיובו בהתאם לסעיף ג' להסכם בין הצדדים מיום כ"ט בתמוז התשס"ט (21.7.2009).

הרב צבי בן יעקב

א. לפני בית הדין מונח ערעורה של האישה על פסק דינו של בית הדין האזורי, פסק דין שניתן בדעת רוב, שלפיו הסכם הגירושין שאושר בבית הדין ביום כ"ט בתמוז התשס"ט (21.7.2009) תקף.

נתאר תחילה את העובדות:
הצדדים נישאו בשנת 1994 ולהם שלושה ילדים. הצדדים חתמו על הסכם גירושין בתאריך כ"ט בתמוז התשס"ט (21.7.2009), הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. הערעור נסוב על החלק הממוני – חלוקת הרכוש האמורה בסעיף ג' להסכם:

עם קבלת הגט תעזוב האישה את דירת המגורים הרשומה על שם הבעל. האישה תקבל סך 290,000 ש"ח במעמד הגט. עם מתן סכום זה לא תהא לאשה שום תביעה כספית מכל צד שהוא כלפי הבעל.

את הדירה רכש האיש בכ"ח באלול התשס"ה (2.10.05) בסך מאה ועשרים אלף דולר והיא נרשמה על שמו בלבד. אין בכתבי הטענות גילוי למקור הכספים לרכישה. בפרוטוקול מיום י"ח בכסלו התש"ף (16.12.19) נאמר:

גם הדירה ברח' [א'] שהייתה רשומה על שם הבעל – היא אמרה שמגיע לה ממנה מאתיים ותשעים אלף ש"ח. הדירה ב[ב'] נרכשה בקבוצת רכישה. מגיע לה לכל היותר מחצית מהדירה ב[ב'], שזה מאתיים וחמישים אלף ש"ח.

"רשומה על שם הבעל" נאמר, לא "נקנתה מכספו".

לפיכך לא ברור לי מהיכן שאב דיין ג' את האמור בדבריו: "היות שבמקרה שלפנינו תוכן ההסכם בנוי על העובדה שאת הדירה – הבעל הביא מלפני הנישואין, והאישה – תקבל את הכסף שהביאה מלפני הנישואין [...]"

על פי העולה מכתבי הטענות של האיש הסכום שנקבע שעליו לתת לאישה מורכב מסך 250,000 ש"ח שהתקבל מאביה של האישה וסך נוסף של 40,000 ש"ח שהתקבלו כפיצויים מעבודתה. הדירה ב[ב'], שלא ברור מתי נרכשה ומה מקור המימון שלה, אינה מוזכרת כלל בהסכם. לטענת הבעל הייתה הפרדה רכושית בין הצדדים. אין כאן המקום לדון בדבר זה – אם אכן כך נהגו, אך ברור שהעניינים הכספיים בהסכם הגירושין לא נקבעו בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, (להלן: חוק יחסי ממון). ולכאורה יש לאישה זכויות רבות ברכוש שנצבר, אף שייתכן שוויתרה על זכויותיה מכיוון שבעת ההסכם הייתה מעוניינת בגירושין והסתפקה בקבלת מה שהכניסה לנישואין.

כמו כן נושא הכתובה לא נזכר בהסכם, אך בפרוטוקול אישור ההסכם נכתב: "האישה ויתרה על כתובתה עם מתן הגט."

אין ספק שברקע לסכסוך בין הצדדים, לתביעת הגירושין ולהסכם הגירושין היה מצבה הרפואי של האישה שעליו יש מסמכים רבים. עקב מצב זה האישה סבלה מתת־משקל ולא תפקדה, ולא היו בין הצדדים חיי אישות.

מהחומר שבתיק עולה שמחלת האישה קרתה אחרי הנישואין, ומשכך: משורת הדין הבעל היה חייב ברפואתה.

מכיוון שהאשה התגוררה בעת אישור ההסכם בבית הצדדים לא סודר גט פיטורין בין הצדדים. לאחר זמן האישה עזבה את בית הצדדים, הבעל הגיש בקשות לבית הדין לסידור גט פיטורין, בית הדין קבע מועדים, אך האישה סירבה להתגרש. בשנת 2011 הגישה האישה תביעות לכתובה ולמזונות, במסגרת הדיונים אמרה האישה שתתגרש רק כשייענו תביעותיה. אין ספק שמצבה הכלכלי של האישה היה קשה, שאחרי הגירושין לא היה צפוי לה אופק כלכלי, ושזו הייתה הסיבה העיקרית לסירובה להתגרש בפועל.

בדיון ביום ט' בתמוז התשע"א (11.7.11) התברר שהאיש העביר לאישה יותר מ־40,000 ש"ח מהסכום שהיה אמור להעביר לה פי ההסכם רק בעת סידור הגט. האיש רצה להעביר לה סכום נוסף של 250,000 ש"ח עם סידור הגט, נקבע מועד לסידור גט, אך הצדדים לא התגרשו.

לאחר כשנתיים חזרו הצדדים לחיות יחד, תחת קורת גג אחת. לדברי שני הצדדים בכתבי טענותיהם מטרת החזרה הייתה לצורך שלום בית. בינואר 2018, לאחר שש שנים מחזרתה וכתשע שנים לאחר מועד אישור ההסכם, הגישה האישה לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך ולאחר מכן הגישה לבית משפט תביעות רכוש, מזונות ומשמורת תוך שהעלימה מעיני בית המשפט את הסכם הגירושין ואת ההליכים שהיו בבית הדין. לאחר שהאיש עתר למחיקת התביעות מחוסר סמכות בטענה שהאישה העלימה מבית המשפט (ולדברי בא כוח הבעל, אף ממרשתה) את קיומו של ההסכם, נמחקו התביעות בבית המשפט, אך מייד הגישה האישה תביעות זהות לבית הדין.

בכ"ב בתמוז התשע"ח (5.7.18) הגיש האיש בקשה לסידור גט וליישום הסכם הגירושין.

לטענת האישה הסכם הגירושין של הצדדים בטל היות שחזרו לשלום בית, ההסכם לא כובד ולא מומש, ויש לפנינו אומדן דעת שהצדדים חזרו בהם מהסכם הגירושין. לדבריה היו גם יחסי אישות אחרי החזרה, והצדדים חיו כזוג לכל דבר, אלא שבסופו של יום הניסיון לא עלה יפה, ובנסיבות אלה יש לדון בחלוקת הרכוש כפי האמור בחוק. האישה הוסיפה בכתבי בית הדין שהגישה ובדיונים שהאיש בגד ובוגד בה עם נשים אחרות. כמו כן טענה שהסכם הגירושין הוא הסכם מקפח ולכן יש לבטלו.

לטענת האיש הסכם הגירושין שריר וקיים; שלום הבית לא היה באמת שלום בית, הצדדים גרו בחדרים נפרדים ולא קיימו כלל יחסי אישות שכן האישה מנעה זאת ממנו, והוא הסכים למצב זה רק כדי לשמור על נפשם של הילדים; האישה גם סובלת מבעיות רפואיות ונפשיות. לטענת האיש הייתה הטעיה מצד האישה שכביכול רצתה שלום בית אך לא סיפקה זאת, האיש המשיך לגור עם האישה במשך כמה שנים למען הילדים, לדבריו, אך המצב לא השתנה. האיש הכחיש קשרים (של יחסי אישות) עם נשים אחרות עם כי הודה שהייתה אישה שהיו לו קשרים עימה שפנתה לאישה בשאלה אם תסכים שהיא תהיה אישה שנייה.

אין מקומו של פסק דין זה לברר העובדות שגם בית דין קמא לא הצליח לבררן. עם זאת אין באפשרותנו להתעלם מהחומר הרב שבתיק שמתוכו עולה שהאישה למצער אינה מדייקת בדבריה. (איננו יכולים לקבוע קטגורית אם הטענות וההתנהלות הלא ישרה, נעשו מתוך מודעות וכוונה להטעות, אם מתוך הבנה שבהסכם הגירושין לא קיבלה זכויותיה או בגין ראיית הדברים באופן מוטעה עקב מחלותיה.) איננו יכולים לקבוע אם לאיש היו קשרים אסורים עם נשים אחרות, עם זאת יש לתלות את מעשיו – אם אכן עשה כן – באי־יכולתו לספק את צרכיו עם האישה, שהרי אין ספק שהאישה הייתה חולה ואין ספק שהיו בעיות קשות ביחסי האישות, כפי שמעידים המסמכים וכפי העולה מתיק בית הדין האזורי בשנת 2009. לא נטען בפנינו או בפני בית דין קמא שהאישה עברה טיפולים לפתרון בעיות אלו, שהרי לדבריה כלל לא הייתה חולה, ומשכך – ללא טיפול לא מסתבר שהבעיה שהייתה בקיום יחסי אישות וגם הבעיות האחרות נפתרו. לפיכך אין אנו צריכים להכריע אם לא קוימו יחסי אישות כלל, כטענת האיש, או שקוימו באופן מינימלי לאחר תחינות מצד האיש או כמו שנהגו עד הפירוד (שזו הייתה סיבה מרכזית לרצונו בגירושין). בין כך ובין כך מסתבר שהאיש לא קיבל את מבוקשו אצל האישה וייתכן שזו הסיבה לרעייתו בשדות זרים, כטענת האישה.

בין כך ובין כך, אין ספק שהחזרה לשלום בית לא הייתה חזרה לשלום בית נורמלי בין איש ואשתו (אף שייתכן שזו הייתה הנורמה של הצדדים בחיי נישואין אלו). מסתבר שהאישה לא סיפקה את צורכי האישות של האיש, וספק אם עשתה ועסקה בשאר מטלות שאישה מקיימת בדרך כלל לבעלה: כפי העולה מהחומר שבתיק האישה לא עסקה בענייני האוכל של בני הבית, והדבר הגיוני בגלל אופי מחלתה, אך אין ראיה כלשהי שלא עסקה בשאר צורכי בני הבית, הבעל והילדים. ואין כאן מקום להאריך.

בסופו של דבר הצדדים התגרשו עוד לפני הופעתם לפנינו, והאיש נתן לאישה אחרי הגירושין את שארית הסכום שנקבע בהסכם הגירושין הנזכר, סך 250,000 ש"ח; האישה לא קיבלה את כתובתה, אך מסתבר שהאישה לא מחלה על כתובתה בעת הגירושין כפי שנקבע בשעת אישור ההסכם, שהרי לאישה היו תביעות רבות כנגד הבעל, ומהיכי תיתי שתמחל לו כשהיא אינה רוצה את הגירושין ונאלצת להתגרש בגין פסיקת בית הדין?

ב. בפסיקת בתי הדין נאמרו דעות שונות במשך השנים לגבי תוקפו המשפטי וההלכתי של הסכם גירושין שבית הדין נתן לו תוקף של פסק דין, לפני ביצוע הגירושין בפועל, כפי שבואר בפסק דין של הגרא"צ שיינפלד שהובא בשורת הדין (כרך ז עמוד שה). שם נסקרו פסקי הדין שהובאו בכרכי הפד"רים, ושם העלה שדעתם של רוב דייני ישראל שמימוש ההסכם תלוי בסידור הגט. הדברים נשנו ושולמו בפסקי דין מאוחרים יותר, וכפי שצוטט בהרחבה בפסק דינו של עמיתנו הגר"ד אדרי. גם אני כבר דנתי בביאור סוגיה זו בפסקי דין שנתתי בעבר, אך אין ספק שלא כל המקרים בחדא מחתא מחתינהו, ומכיוון ששנינו בירושלמי (שבת פרק יט הלכה ו) ש"כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה" ננסה לבאר את 'בית האב' של הלכות אלו ונבהיר את עיקרי הדברים ואת העולה מהם להלכה למעשה בנידון דידן.

הדיון שנערך בפסקי דין רבים הוא בעיקר בהמשך לשני נידונים שפסקי הדין בהם הובאו בכרכי הפד"רים. שני המקרים הם: פסק דינו של בית הדין הרבני בבאר שבע בהרכב הרבנים א' קושלבסקי, מ' אליהו וח' נברוצקי – כולם זצ"ל – שהובא בפד"ר כרך ה' (עמודים 204–214), ובהמשך לפסק דין זה פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים ע' הדאיה, י' ש' אלישיב וב' ז'ולטי – כולם זצ"ל – שהובא שם (עמודים 214–218), ובו דחו את הערעור על פסק דין זה, ופסק דין נוסף של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים ש' גורן, אברהם שפירא וש' מזרחי – כולם זצ"ל – הובא בפד"ר כרך י' (עמודים 115–145). ועיין עוד בפסק דין בכרך י"א (עמודים 89–96) בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו בהרכב הרבנים ח' ג' צימבליסט, ע' אזולאי וש' דיכובסקי, שפלפלו בפסק דינו של בית הדין בבאר שבע הנזכר. וכפי שכבר נסקרו הדברים בשורת הדין, בפסק הדין הנזכר. בפסקי דין אלו האריכו הדיינים במקרים שבהם אחד הצדדים חזר בו וסירב להתגרש – מה דינם של שאר סעיפי ההסכם, אם חובה לקיימם. אין ספק שהיה מקום לפלפל בדבריהם, אך אין הזמן נותן, ולכן נכתוב את העולה להלכה למעשה, בהתנהלות היום־יומית בבתי הדין, ולאחר מכן נברר את ההשלכות על התביעה שלפנינו.

נקדים ונאמר: מנהג בתי הדין כשבאים לפניהם לאישור הסכם לערוך 'קניין' עם הצדדים על פרטי ההסכם. בעת עריכת הקניין מסבירים לצדדים ואומרים במפורש וכן כותבים גם בשולי ההסכם שהצדדים מקבלים בקניין על העניינים הממוניים שבהסכם – על העניינים הממוניים, ולא על ההסכמה לסידור גט, שהיא היסוד המוסד והשער לכל הסכם גירושין. הסיבה שלא נערך קניין על ההסכמה לסידור גט היא מפני שסידור גט צריך להיות מרצונם החופשי של הצדדים, ואם לא היה רצון חופשי יש חשש לכשרות הגט, וכבר האריכו בזה באחרונים ובפד"רים, ועיין מה שכתב הגר"ש גורן בפסק הדין בכרך י' הנזכר. ולפיכך, אף שהכול יודעים שעיקר עריכת ההסכם ותוכן ההסכמות הממוניות הם בשל הפירוד בין הצדדים שהוביל לגירושין ומצריך סידור גט, הקניין נערך רק על ההתחייבויות הממוניות.

עם אישור ההסכם מוציא בית הדין בדרך כלל פסק דין הנותן תוקף להסכם. אישור ופסק דין המאשר את ההסכם נצרך גם על מנת לתת לו תוקף חוקי על פי חוק יחסי ממון. אף שלא נהוג בבתי הדין לכתוב דבר זה בגוף פסק הדין המאשר את ההסכם (שלא כמנהג בתי המשפט הנוהגים להזכיר במפורש, שאישור ההסכם נעשה בהתאם ובכפוף לחוק יחסי ממון).

ג. מעתה מאחר שנערך קניין על העניינים וההתחייבויות הממוניות, כמו שכתבנו, כלל נקוט בידינו ש'אין לאחר קניין כלום', וכיוון שנעשה הקניין אין אדם יכול לחזור בו.

והדברים מפורשים בבא בתרא (קיד, א): "איתמר: קנין – עד אימתי חוזר? רבה אמר: כל זמן שיושבין; רב יוסף אמר: כל זמן שעוסקין באותו ענין [...]"

ופירש שם רשב"ם:

הכי גרסינן: "קנין – עד אימתי יכול לחזור." וכן כתב בפירושי רבינו חננאל. ובין מתנת בריא ובין מתנת שכיב מרע במקצת דאית בה קנין מיירי, וקבעי: עד אימתי יכול לחזור בו מקנינו ולבטלו, דהא לא גמר ומקני מיד אלא לדעת לקיים לו תנאים שיפרש אחרי כן או אם ירצה לחזור בו מיד שיוכל לחזור בו, דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני איניש, שיתן לבו אחרי כן וידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור.

ושנינו בפרק קמא דקידושין באיזה אופן נערכים קניינים, וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט מסימן קצ ואילך).

ושמע מינה שאחרי שעבר הזמן המבואר בגמרא שם הווי קניין גמור ושוב אינו יכול לחזור בו. וכך פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ה הלכה י), וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן קפט): "ולאחר שנגמר המקח כל אחד לפי קניינו אין שום אחד מהם יכול לחזור בו."

וכתב הגר"א בביאורו לשוחן ערוך (שם) שמקורו מבבא מציעא (מד, א), ששנינו שם "משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו", והוסיף "ושם בהרבה מקומות וכן בקרקע בפרק א' דקדושין (כו, א) 'כי הא' וכו'".

שם שנינו: "נכסים שאין להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה." ומבואר שם בגמרא:

ולא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה, ואי פריש – פריש, כי הא דרב אידי בר אבין [...] אמר "אי בעינא בכספא איקני" [...] דאי בעיתו למיהדר לא מציתו הדריתו [...]

וביאר שם רש"י:

לא שנו – דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה.
לא קנה – דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא.

ומשמעות הדברים היא שכשאדם עושה קניין אמרינן שגמר בדעתו לקנות בקניין זה, ולפיכך משנעשה קניין הדבר מחייב את המוכר ואת הקונה. והוא הדין בכל התחייבות, שהקניין מורה על גמירות דעת, ואין יכול לחזור בו. אלא שבמקרה שהדרך לכתוב שטר מלבד נתינת מעות או חזקה – אם לא פירש אחרת – אין קונים אלא משנכתב השטר משום שלא נגמר הקניין ולא סמכא דעתיה על הקניין בלבד עד שייכתב השטר ולכן יכול לחזור בו.

ד. והנה בבבא קמא (ט, א) ובבבא מציעא (יד, א) שנינו:

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין – עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אין יכול לחזור בו [...] מאימתי הויא חזקה? מכי דייש אמצרי.

והקשו התוספות בבבא קמא (שם ד"ה משהחזיק) ובבבא מציעא (שם ד"ה עד): אם נתן מעות מדוע יכול לחזור בו? ועוד, מדוע נקט חזקה זו שאינה מוזכרת במקום אחר בש"ס? ותירצו דמיירי שהחזיק בקניין גמור ולא נתן מעות, דבכהאי גוונא לא סמכא דעתיה עד שיבוא ויראה את השדה. ומשמע דדווקא בכהאי גוונא אין גמירות דעת – בקנה שדה שלא באחריות ולא 'דייש אמצרי' לראותה – ואף בנתן מעות או בקניין גמור יכול לחזור בו, אבל בעלמא אין יכול לחזור בו.

וטעם דבר זה פשוט וברור, דאי נימא שאין סופיות למקח וגם אחרי קניין עדיין יכול לחזור בו אין אדם קונה ומוכר לחברו ולא מגיע להסכם עם חברו, שהרי יודע שחברו יכול לחזור בו ואין אדם מעוניין לשים כספו על קרן הצבי – אם הקניין או ההתחייבות לא יהיו סופיים. ועיין עוד בתוספות בכתובות (מז, ב ד"ה שלא) מה שכתבו לחלק בין מתנה למכר, דבמכר:

לוקח חפץ ואירע בו אונס, דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש [...]

חזינן מדברי תוספות דהיכא שנערכה עסקה בין שני אנשים – משנערך קניין נגמרה העסקה, ואף אחד מהם אינו יכול לחזור בו ולבטלה מכיוון שנעשתה על דעת שניהם ואין אדם מסכים לערוך עסקה, קניין או הסכם אם לא תהיה בו סופיות והצד השני יוכל לבטלו. לכן ביארו התוספות שרק כשאדם נותן מתנה הדבר תלוי בדעתו בלבד.

דברים אלו פשוטים וברורים, והבאנו רק מקצת הראיות לדברים אלו.

ולפיכך כל היכא שנערך קניין על הסכם גירושין – אין אחר קניין כלום, ואין אחד מהצדדים יכול לומר "אני חוזר בי מהקניין שעשיתי ואני רוצה לבטל את ההסכם או את ההתחייבויות שהתחייבתי בהסכם", שמכיוון שקיבל בקניין ההתחייבות היא התחייבות מוחלטת ואינו יכול לחזור בו. הסכם גירושין אינו שונה עקרונית מהסכם לקניית דירה, מכונית או מיטלטלין, שמשנחתם ההסכם – אם לא נאמר בו מפורש שישנה אפשרות לבטל את ההסכם – חובת כל אחד מהחתומים על ההסכם לקיימו. אך פשוט וברור שכמו שבכל הסכם שיש בו התחייבות מצד הקונה והתחייבות מצד המוכר ונקבע אופן ביצוע ההתחייבויות, כמו הסכם למכירת דירה הכולל כמה שלבים, ובמקביל להתחייבות מצד הקונה לשלם יש התחייבות של המוכר לעשות פעולות מצידו – ההתחייבויות שלובות זה בזה, וברור שכנגד תשלום או עשיית פעולה מצד אחד גם הצד השני צריך למלא את חלקו. ומכל מקום אף אם צד אחד לא ממלא את חלקו, אין בהפרת אחד הצדדים את ההסכם כדי לגרום בהכרח לביטולו, אלא אם הוסכם כך בפירוש, ועיין לקמן.

ומעתה מכיוון שהצדדים קיבלו בקאג"ס שהוא קניין גמור וכפי שביארנו לעיל הדברים הוסברו להם על ידי הדיין בעת עריכת הקניין ואישור ההסכם, כל אחד מחויב לקיים את חלקו בהסכם ואין באפשרותו להודיע באופן חד צדדי שההסכם בטל.

ה. אמנם אף היכא שנעשה קניין, אם אחד הצדדים מתנה שהקניין יחול רק לכשיתקיים התנאי – בכהאי גוונא אם לא התקיים התנאי יתבטל הקניין, וכמו שהבאנו לעיל מהא דאיתא בקידושין (כו, א) דבמקום שנוהגים לכתוב שטר לא קנה אלא אם כן כתבו השטר, ופירש רש"י דלא סמכא דעתיה להקנות אלא בקניין השטר.

ואיתא עוד בגמרא (שם, כנ"ל) שאף במקום שאין כותבין את השטר: "אי פריש – פריש, כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר 'אי בעינא בכספא איקני, אי בעינא בשטרא איקני'."

ופירש רש"י:

ואם פריש – אם רצוני יקנה לי כספי או יקנה שטרי.

אי בעינא – להכי אמר תרווייהו שיהא הוא יכול לחזור בו אבל המוכר לא יחזור [...] שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה שיקנה לי כספי ואם הוא בא לחזור יאמר לו איני רוצה שיהא כספי קונה עד שיבוא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי.

ומבואר דהיכא שמתנה במפורש, הקניין לא חל אלא לפי תנאו. ובכהאי גוונא שנינו שם (כז, א): "'זכו בשדה זו לפלוני' [...] 'על מנת שתכתבו לו את השטר' – חוזר בין בשטר בין בשדה."

והיינו: כיוון שהתנה שהזכייה בשדה תהיה "על מנת שתכתבו לו את השטר", אם לא נכתב השטר ולא התקיים התנאי בטל אף הקניין. ועיין שם ברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א שדנו איך הנותן יכול לחזור בשטר ומדוע לא נאמר לעדים שיכתבו השטר בעל כורחו, ומכיוון שנכתב השטר ונתקיים התנאי הועיל הקניין לקנות משעה ראשונה, ובפרט היות שתנאי זה הוא לטובת המקבל ומדוע לא תועיל מחילתו על תנאי שנעשה לטובתו. עיין שם מה שכתבו והאריכו הראשונים בזה, ואין כאן מקומו. ועל כל פנים שמעינן מסוגיות אלו שאף אם עשה קניין אם התנה בפירוש על חלות הקניין, בזה הולכים על פי תנאו.

ומשכך אם נערך הסכם גירושין והתנו בו תנאים, אין תוקף להסכם ולקניין אם לא התקיים התנאי המפורש בו.

ו. והנה בסוגיית הגמרא (שם כו, א) דקתני דקניין כסף מועיל ושנינו שם "אמר רב: לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה" משמע שאף שעשה קניין בכסף – אם באותו מקום נוהגים לכתוב שטר, קניין הכסף כשלעצמו אינו מועיל.

ושמע מינה דעריכת קניין לאו מילתא פסיקא היא, וטעמו של דבר מפורש ברש"י: "דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא." ומבואר מדבריו שאף שהקונה ערך קניין – אין דעתו סומכת לקנות בקניין כסף בלבד, אלא רוצה לקנות דווקא בשטר. ולכן קניין כסף לא הועיל אם לא כתב אחר כך גם שטר.

והנה רש"י כתב "לא סמכא דעתיה דלוקח". ועיין ברשב"א ובריטב"א שכתבו דלא סמכא דעתיה דחד מינייהו לקנות בכסף בלבד אלא אם יכתבו גם השטר. ולכאורה היה מקום לומר שרש"י והרשב"א והריטב"א פליגי, דלרש"י אמרינן דלא סמכא דעתיה דקונה, אבל מוכר – סמכא דעתיה, כיוון שקיבל את כספו. לכן רק הקונה יוכל לחזור ולא המוכר, וטעמא דמילתא שמשקיבל המוכר כספו הוא הפיק מהעסקה מה שהוא רוצה בו, דהיינו את התמורה לממונו. ולדעת הרשב"א והריטב"א דעת שניהם לא סומכת לגמור הקניין עד שייכתב השטר. ויש לפרש דכיוון דמיירי במקום שכותבים את השטר אין דעת שניהם לסמוך על קניין הכסף עד שייכתב השטר, אך עיין בפתחי תשובה (חושן משפט סימן קצ ס"ק ה) שהביא בשם שו"ת רשמי שאלה שכיוון שהקונה יכול לחזור בו הוא הדין למוכר, עיין שם מה שהאריך. ועיין עוד ברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א ובשאר ראשונים (שם) שדנו אם דין זה הוא רק בקניין כסף, שלא קונה בקניין זה לבד במקום שנוהגים לכתוב את השטר, או שגם בשאר קניינים כגון קניין חזקה לא קונה עד שיכתוב את השטר במקום שנהגו וכן אם קנה בחזקה במקום שלא שילם את הכסף. עיין מה שהאריכו בזה, ואין כאן מקום להאריך.

ועל כל פנים חזינן מסוגית הגמרא ומדברי הראשונים שלפעמים אף שעושה מעשה קניין, מעשה הקניין אינו גומר עד שיעשה מעשה נוסף, כגון שיכתוב את השטר או שייתן את הכסף. ועל כל פנים שמעינן מהכי שבמקום שנוהגים לכתוב את השטר לא קנה בכסף גרידא ואף שלא התנה הקונה במפורש, אלא אנן אמדינן דעתיה אף בלא שהתנה שלא התכוון לקנות בכסף גרידא עד שייכתב גם שטר.

וכן מצינו כעין זה בבבא מציעא (עז, ב) שאם מכר דבר לחברו ונעשה קניין בקרקע או במיטלטלין אך הקונה עדיין לא שילם את התמורה – אם המוכר עייל ונפיק אזוזי, היינו שחוזר ובא אצל הקונה שישלם לו תמורת המקח, לא חל הקניין עד שישלם לו את מעותיו, אף שנעשה כבר קניין חזקה בקרקע ומשיכה במיטלטלין. וטעמא דמילתא מבואר בריטב"א ומקורו ברמב"ן ובשאר ראשונים שם, וזו לשונו:

וטעמא דמילתא דכל דעייל ונפיק אזוזי אנן סהדי דלא גמר ואקני עד שיקבל מעותיו, ואף על פי שלא התנה כמי שהתנה דמי. וכן דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ורוב המפרשים.

חזינן מדברי הריטב"א והראשונים שאף שאדם עשה קניין, ומעיקר הדין בקניין גרידא סגי לגמור את המכר, מכיוון דאיכא אומדנא שלא התכוון לגמור את המכר אלא אם כן יכתבו לו את השטר או שייתן את דמי המקח מיידית מכיוון שהוא זקוק להם, הקניין כשלעצמו אין בו כדי להורות על גמירות דעת ואף שלא התנה במפורש.

והוא הדין במי שחותם על הסכם גירושין והווי אומדנא דמוכח טובא, 'בלבו ובלב כל אדם', שבלי קיום תנאי מסוים לא גומר בדעתו – לא יתקיים ההסכם עד לקיום תנאי זה. אך באמת דבר זה צריך ביאור: מאן לימא לן דהווי אומדנא דמוכח טובא 'בלבו ובלב כל אדם', דבשלמא במקום דנהגו לכתוב את השטר גילו לנו חז"ל שלא גמר בדעתו לגמור הקניין בפועל, וכן היכא דעייל ונפיק אזוזי, אך במקום שלא גילו לנו חז"ל: מהיכי תיתי דנימא הך אומדנא מדעתנו?

ועיין בחידושי הרשב"א (שם – קידושין כו, א) שביאר מה שאמר שמואל שם "בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמיו" והקשה שמהפסוק בירמיהו דכתב ביה "ואקח את ספר המקנה" משמע דבשטר לחודיה קני. ותירץ: "אלא דרבנן הוא דתקון משום דאפשר דלא סמכה דעתיה, וקרא – דינא, ודשמואל – תקנתא, דקם אדעתא דאינשי." ובהמשך שם כתב: "לפיכך ירדו חכמים לסוף דעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה בשטר עד נתינת דמים."

ומשמע מדבריו שזו אומדנא שהשמיעונו חז"ל אחרי שעמדו על סוף דעתם של הבריות, אבל היכא דאין לנו אומדנא שגילו לנו חז"ל, מהיכי תיתי לבטל קניין מסברת עצמנו ולומר דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי לא הקנה?

ובנידון דידן ובהרבה מקרים (ואולי ברוב המקרים) שבני זוג באים להתגרש, ובני זוג אלה כבר הפרידו מגוריהם מרצון או מחמת הכרח, וברור שבני הזוג לא ישובו להיות זה עם זו, שהפירוד כולל את חובת גט הפיטורין והפקעת האישות ואת הפירוד הרכושי וחלוקת הממון: מהיכי תיתי לומר בוודאות או לקבוע אומדנה שאם לא יהיו גירושין מסיבה כלשהי, הצדדים לא מעוניינים גם בהפרדה הרכושית, אף שברור לנו שהמציאות קובעת שצריכה להיות הפרדה רכושית? והרי שאנו נוהגים לערוך קניין רק על העניינים הממוניים ולא על ההסכמה להתגרש, אף שניתן תוקף של פסק דין לכל ההסכמות, והוא הדין במי שמאשרים הסכם בבית המשפט, שבית המשפט נותן אישור רק לחלקים שבהסכם שבסמכותו (כפי שהקנו לו הצדדים) – קביעת משמורת והסדרי שהות, מזונות ילדים וחלוקת רכוש, שמבחינת בית המשפט אישור ההסכם נותן תוקף חלוט לכל עניינים אלו, והצדדים מתחילים לממשו בפועל אף לפני הגירושין. ושמע מינה דהך אומדנא שאם לא יתגרשו לא יהיה תוקף לשאר ההסכמות אינה 'אומדנא גמורה', ומשכך 'ספק אומדנא לא הוי אומדנא', וצריכים להבין מה הם גדרי הדבר.

ז. והנה גם בהך דינא שהזכרנו לעיל, שבמקום שנהגו לכתוב שטר לא ייגמר הקניין בכסף אלא אם כתבו את השטר, נחלקו הראשונים באיזה שטר מיירי, אם דווקא בשטר קניין או אף בשטר העומד לראיה.

ומדברי הרשב"א (שם ד"ה ולענין שטר) שכתב "איכא מאן דאמר דהני שטרי דידן שטרי ראיה הן ולא שטרי קנין, והלכך השתא כמקום שאין כותבין את השטר דמי [...]" ועיין שם מה שכתב לדחות דגם שטרות שלנו הם שטרי קניין – משמע שאם השטר הנהוג הוא שטר ראיה – קנה בנתינת הכסף גרידא ואף אם לא נכתב השטר, ואף שנוהגים לכתוב שטר ראיה.

וביאור הדברים הוא שהרשב"א לטעמיה, שטעמו שלא חל הקניין בכסף משום שלא סמכא דעתיה על קניין הכסף עד שיכתבו את השטר וסבר דאינו רוצה לקנות בכסף אלא בקניין שטר, ולפיכך במקום שהשטר הוא שטר ראיה ואי אפשר לומר שרוצה לקנות בו, דהרי אינו קונה – אנן סהדי שגמר לקנות בקניין שנעשה והוא קניין כסף, ולכן אף אם לא כתבו שטר נגמר הקניין דסמכא דעתיה, דאי לא נימא דסמכא דעתיה לגמור את הקניין בקניין כסף, אף כתיבת השטר לא תעמיד את הקניין, דשטר ראיה אינו קונה.

אך הריטב"א חולק עליו וכתב:

ומסתברא דכל מקום שכותבין את השטר קאמר – לא שנא שטרי הקנאה ולא שנא שטרי ראיה [...] ולא עוד אלא דמסתמא שטר ראיה הוא דכתיבי, דלקנין מאי נפקא מינה להו כיון דאיכא כסף.

וביאור דבריו שכיוון שכסף קונה מעשה הקניין נגמר על ידי כסף, אלא שעדיין תלוי בתנאי שיכתוב את השטר לראיה, והרי זה כעין מה ששנינו "זכו לו בשדה לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר", ועיין מה שהעיר הריטב"א מסוגיה זו על סוגיין. ועל כורחך שלדעת הריטב"א מדין תנאי אתינן עלה, דבמקום שנוהגים לכתוב שטר – בין שטר ראיה בין שטר קניין – אנן סהדי שהוא מתנה את חלות קניין הכסף בכתיבת השטר לראיה או שטר הקניין, שאף הוא משמש גם שטר ראיה, וחל הקניין מעכשיו על מנת שיתקיים התנאי של כתיבת השטר.

ולפי זה אין החיסרון בגמירות דעת, שאינו מתכוון לקנות בכסף, דוודאי מתכוון לקנות בכסף מעכשיו ובתנאי שייכתב השטר. ולפי זה נגמר הקניין מעכשיו בקניין כסף "על מנת שייכתב השטר", וכמו ששנינו לעניין גיטין וקידושין "הרי את מקודשת או מגורשת על מנת שתתני לי מאתיים זוז" הוא הדין שקניין הכסף הוא על מנת שייכתב שטר מכירה לראיה. ואין כאן מקום להאריך.

ועיין בחידושי הר"ן על הרי"ף (י, א מדפי הרי"ף), שסבר כדעת הריטב"א שהסוגיה מדברת בשני סוגי השטרות, בין שטר קניין ובין שטר ראיה, אך כתב וזו לשונו:

ואיכא מאן דאמר דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן [...] וטעמא דמילתא משום דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל ושטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה [...] ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמרינן "אי בעינא בשטרא אקנה", משמע דבשטר ממש הוא קונה [...]

מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף [...] אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה בלבד אי אפשר ללוקח שיתלה בו קנייתו [...] אלא שכשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה [...]

ומשמע מדבריו דסוגיא מיירי בשני שטרות: במקום שכותבים שטר קניין אין סומכים דעתם לקנות בכסף אלא בשטר, ולכן קונה רק משעת כתיבת השטר. אך גם במקום שכותבים שטר ראיה נראה דלא ייגמר הקניין אלא בכתיבת השטר (ואז ייגמר למפרע), משום דכתיבת השטר מהווה תנאי לחלות קניין הכסף, דלא גמר דעתו שהוא מקנה משעה ראשונה אלא אם כן יהיה בידו בסופו של דבר גם שטר ראיה.

ויש לומר דנפקא מינה במקום שמוחל לאחר זמן על התנאי שרוצה שטר לראיה, דבמקום שכותבים שטר מכירה אף אם ימחל על תנאו הקניין לא נגמר, דאנן סהדי דלא התכוון לקנות בכסף, מה שאין כן במקום שכותבים שטר ראיה שיש לומר שאם ויתר על תנאו חל קניין משעה ראשונה. ועיין בזה בדברי הראשונים בקידושין (כז, א) ב"על מנת שתכתבו לו את השטר".

ח. ומעתה נהדר לנידון דידן.

בכל הסכם גירושין המגיע לבית הדין לאישור – הסכם שנערך אחרי משא־ומתן בין הצדדים, בין משא־ומתן ארוך בין קצר, בין שהצדדים ערכו בעצמם בין באמצעות מתווכים, בין שנעשה מחוץ לכותלי בית הדין ובין שנערך בין כותלי בית הדין במעמד הדיינים – הצדדים מגיעים להסכמות. הסכמות אלו כוללות לפעמים ויתור של צד אחד ולפעמים של שניהם, לפעמים הצדדים מרוצים מתוכנו של ההסכם ולפעמים פחות מרוצים, אך בסופו של דבר הצדדים מבקשים לאשרו. חובת בית הדין לעבור על פרטי ההסכם, לוודא שהצדדים מודעים לפרטיו ולהתחייבויות שנטלו עליהם, וכן שאין בהסכם בעיות הלכתיות, ורק אחרי שבית הדין מוודא שהצדדים מודעים למה שכתבו בהסכם ומוכנים לקבל ההתחייבויות בלב שלם, יערוך בית הדין 'קניין' המורה על גמירות הדעת של הצדדים.

אין ספק שבמקרה ששני הצדדים באים לאשר את ההסכם, כוונת שני הצדדים – על כל פנים באותה שעה – שהסכם זה יהיה הסכם סופי ומחייב, שאם לא כן הצדדים לא היו מביאים את ההסכם לאישורו של בית הדין. ויותר מזה: הצדדים לא יחתמו על הסכם שלמעשה אינו הסכם שכן מתאפשרת לאחד מהם נסיגה מההסכמות. ואין זה שונה ממוכר דבר לחברו, שאין המוכר והקונה מוכנים לעשות את המקח אם תישאר ברירה לאחד מהם לחזור בו. והרי זה כמו שהבאנו לעיל מדברי התוספות בכתובות (מז, ב) שבמוכר דבר לחברו ואחר כך 'אירע בו אונס' שלא היה ידוע במקח, אין הקונה יכול לחזור בו, מפני שהמוכר לא היה מסכים למכירה אם הקונה משייר לעצמו זכות לחזור. והוא הדין בחתימה על הסכם ובקניין עליו: אנן סהדי ששני הצדדים גמרו בדעתם שהסכם זה יהיה מחייב מכאן והלאה, ולא השאירו זכות לאחד מהם לחזור מההסכם עד הגירושין. אם היינו אומרים כסברה שאחרי אישור ההסכם רשותו של כל אחד לחזור בו מההסכמות, אנשים לא היו באים לבית הדין לאשר הסכמים. ועל כורחך ביאתם לבית הדין ובקשתם לאשר ההסכם היא על דעת שההסכם יהיה סופי ומחייב, וכן הוא 'בתשעים ותשעה אחוז' מהמקרים הבאים לפנינו.

הגע עצמך: הצדדים באים לבית הדין לאשר הסכם ולפעמים מגישים הסכם לאישור בית המשפט, בית הדין מאשר את העניינים הממוניים שבהסכם מלבד ההסכמה לגירושין, וכך עושה גם בית המשפט שמאשר כל העניינים שבהסכם מלבד העניינים של הגירושין שהם בסמכות בית הדין. והנה: כשההסכם מקבל תוקף של פסק דין בבית המשפט להסכם יש תוקף מיידי; אם צד מן הצדדים לא יקיים את ההסכם יכול בית המשפט לאכוף את ההסכם, ואיש לא יעלה על הדעת לטעון שלא התכוונו שלהסכם יהיה תוקף עד הגירושין, אף שעניין הגירושין מוזכר בהסכם (אלא שלא קיבל תוקף של פסק דין). הוא הדין בבית הדין: עם אישור ההסכם ההסכמות הן הסכמות גמורות וחלוטות באופן מיידי, ולא תישמע הטענה "הבאתי הסכם, ערכתי קניין וביקשתי שיינתן תוקף של פסק דין להסכם, אבל עדיין שיירתי לי את האפשרות לחזור", אם יאמר מישהו כן – בית הדין לא יאשר את ההסכם. ועל כורחך שיש גמירות דעת שההסכם יהיה הסכם מחייב, אלא שלפעמים לאחר זמן אחד הצדדים חוזר בו מההסכם. לגבי זה נבאר לקמן מה הדין, ועל דבר זה דנו בפסקי הדין המוזכרים בפד"רים ובפסקי הדין שהוצגו לפנינו.

נוסיף ונאמר: אילו חתימת הצדדים והקבלה בקניין לא היו חלוטים היה בית הדין מנוע הלכתית מליתן תוקף של פסק דין להסכם, שהרי בבבא בתרא (קיד, א), בסוגיה ד"עד אימתי חוזר בו" שהבאנו לעיל, איתא: "אמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה – רצו כותבין, רצו עושין דין, ואי סלקא דעתך כל זמן שיושבין – ליחוש דלמא הדר ביה." ועיין שם שתירצו שאין 'עושין דין' עד שיקומו או עד שיעברו לעניין אחר, ועל כל פנים כל עוד יכול המצווה לחזור בו מבואר שאין עושים דין.

וביאר שם רשב"ם:

ליחוש דילמא הדר ביה – ואמאי קאמר "רצו עושים דין" דמשמע באותו מעמד, אף על פי שעדיין יושבין עושין דין גמור, ואמאי: הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוי דין?

ובתוספות שם הביאו דבריו ודברי ר"י שחלק עליו וביאר: "ונראה לפרש דאמאי עושין דין – ניחוש שמא יחזור והוי כמו אטרוחי בי דינא בכדי."

ומבואר מדברי הראשונים שאם יכול לחזור בו מקניינו – לדעת רשב"ם לא הווי דין כלל אף אם לא חזר בו, ולר"י הווי דין אם לא חזר בו, אך לא ראוי שבית דין 'יעשו דין' כהאי גוונא. ולדברי כולם אי נימא שצד מן הצדדים יכול לחזור בו לפני סידור הגט והקניין אינו גמור – אין מקום לתת תוקף של פסק דין להסכם, שלרשב"ם אין זה מועיל ולר"י אינו ראוי. ועל כורחך ממנהג בתי הדין לתת תוקף של פסק דין להסכם בכלל, וממה שעשו כן במקרה שלפנינו בפרט, שמע מינה שהצדדים גמרו בדעתם ועשו קניין, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, וזהו הטעם של מנהג בתי הדין לתת תוקף של פסק דין להסכם אף לפני סידור הגט.

ט. הדברים נכונים על פי דין כפי שביארנו, אף אם נערך קניין גרידא ואף אם בית הדין לא אישר את ההסכם כסמכותו על פי חוק. אך אישור הסכם הגירושין צריך להיעשות כיום על פי החוק דווקא בפני רשות שיפוטית שתפקידה לבחון היטב את מודעות הצדדים לפרטי ההסכם, את הבנת התחייבויותיהם ואת הסכמתם לקבל עליהם את ההתחייבויות. ואף שיש לדון בתוקפו של ההסכם כשבני הזוג לא הביאוהו לאישור לפני הערכאה השיפוטית, שמכיוון שהמחוקק דרש אישור בערכאה שיפוטית, והם לא הביאוהו – שמע מינה שלא עמדו על שיהיה לו תוקף. אך אכתי ייתכן שעדיין רוצים שיהיה לו תוקף, לא כהסכם ממון אלא כהסכם ביניהם. ועוד, שרוב הציבור אינם משפטנים ואינם מודעים לפרטי החוק, ולכן אין בעובדה שלא הביאוהו לאישור כדי לקבוע שלא באמת רצו בו, שיש לומר שאכן רצו בהסכם אך לא בטרחה להציגו בפני רשות שיפוטית. וכבר הארכנו בזה במספר פסקי דין ואין כאן מקומו. ועייןמה שכתבו בזה בפד"ר כרך י"ט מעמוד 274 ואילך.

חוק יחסי ממון קובע:

1. הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם ושינוי של הסכם כזה יהיו בכתב.

2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור [...]

(ד) הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר על פי סעיף זה [...]

משכך, משאישר בית הדין את ההסכם כסמכותו על פי חוק להסכם יש תוקף על פי חוק ומשכך גם על פי דין תורה מפני שכל מי שבא לאשר את ההסכם בבית הדין מגיע אדעתא שלהסכם יהיה תוקף חוקי והלכתי, כדי שיוכל לממשו אם הצד השני לא יעמוד בו, וכל מי שבא לאשר את ההסכם בבית הדין בא לאשרו על סמך החוק ועל סמך מנהג המקום. ממילא תוקפו של ההסכם הוא כפי התוקף שנתן לו המחוקק, וברור שאין ריעותא הלכתית בתוקפו אם הצדדים באו אדעתא דהכי ולא גרע מכל הסכם שנערך על דעת מנהג המקום שיש לו תוקף חוקי.

ועיין בפסק דין של בית הדין הגדול בתיק 811921/1 במה שכתב והתפלפל בזה הגר"צ אלגרבלי לגבי תוקפה של הסכמה שקיבלו עליהם הצדדים לדון על פי החוק האזרחי, בהקשר של דרישות החוק לקיומו או ביטולו של הסכם, ומסקנתו שקבלה זו מועלת ומחייבת את בית הדין לדון על פי לשון החוק והפרשנות שנתן לחוק בית המשפט העליון. ובאמת אינני יודע מה יש לפלפל בזה, דאף שיש מי שאומר שיש בעיה בחלוקת הרכוש על פי הדין האזרחי, מפני שלדעתו אין הוא כדין תורה (וכבר הבהרנו במקום אחר שאין הדברים כן, ואין כאן מקומו) – במה דברים אמורים? בעריכת איזון משאבים בנכסים הרשומים על שם אחד מן הצדדים והקניית זכויות למי שאינו בעלים – זכויות של משנהו. אך עניין זה של הפורום לאישור ההסכם ותוקף ההסכם, שיהיה רק אחרי בירור דעת הצדדים והבנת גמירות דעתם, ודאי אין בו דררא של סתירה לדין תורה, ואדרבה: מעיקר הדין כך צריך להיעשות, היינו שבית הדין יברר את מהות הבנתם מהות גמירות הדעת, ובוודאי אפשר לכלול בדברים דרישה להסכמה בכתב ולהבהיר שגם ביטול ההסכם יצטרך להיות בכתב, וכבר כתבתי במקום אחר שפרטי החוק צריכים להיות נהירים לדיינים ועליהם לבאר לצדדים את תוקף התחייבותם. מעתה: ודאי שבמקרים שבאים לאשר ההסכם בבית הדין כוונת הצדדים היא שיהיה להסכם תוקף הלכתי וחוקי.

לפיכך, משקבע המחוקק שההסכם יהיה בכתב ואישורו יהיה על ידי הרשות השיפוטית, וכן שינויו, משאישר בית הדין את ההסכם קיבל ההסכם תוקף גם על פי דין. ובכלל ההסכמה היא הקביעה שגם שינויו של ההסכם יהיה באותה צורה – בכתב ובפני רשות שיפוטית, ולכן אין אפשרות לשנותו שלא באופן זה – גם אם שני הצדדים הסכימו על שינויו וגם העלו את הדברים על הכתב, כל עוד לא הוצג ההסכם החדש בפני רשות שיפוטית שתאשרו מחדש, ובכך יפקע כוחו ותוקפו של ההסכם הראשון. (ואיני דן בפסק דין זה בעולה מהפסיקה האזרחית לגבי ביטול וחזרה מהסכם בהתנהלות הצדדים.)

אין לחלק בין שינוי הסכם לחזרה ממנו שהיא ביטולו, שהרי גם חזרה מהסכם וביטולו הם למעשה שינוי ההסכם, שהרי סעיף 3 לחוק יחסי ממון קובע שבאין הסכם ייראו הצדדים כמסכימים לחלוקת הרכוש בהתאם להסדר איזון המשאבים שבחוק זה. משכך אף ביטולו של ההסכם מהווה בפועל את שינויו ואת הקביעה שההסכם ביניהם מכאן ולהבא יהיה כפי חוק יחסי ממון, ומשכך הדבר חוזר להיות שינוי הסכם המצריך אישור בפני ערכאה שיפוטית. ולמה שכתבנו הסכמת הצדדים באישור ההסכם היא שההסכם לא ישתנה בשום עניין אלא בדרך שקבע המחוקק בכתב ובאישור רשות שיפוטית, ואין מקום למה שפלפלו בתיק 811921/1 הנזכר.

י. ונהדר לעיקרא: למה שכתבנו אחרי הקניין יש תוקף להסכם ובוודאי אחרי שקיבל תוקף של פסק דין. (אף במקרים שקניין בעלמא לא יועיל כגון חוזה לקניית דירה 'על הנייר' או לרכישת מוצרים שאינם לעת עתה אצל המוכר, ואף אם מדובר שביצועם הרכישה יהיה בעתיד – ודאי שהקונה אינו רשאי לחזור מההסכם מכיוון שהדירה עדיין לא נבנתה או שהחפץ עדיין אינו תחת ידי המוכר, וגם הקבלן או הסוחר אינו יכול לבטל באופן חד־צדדי את ההסכם מכיוון שביצועו בפועל והבאת הדבר שנקנה יחולו רק לאחר זמן. ונאמרו בזה כמה הסברים באחרונים: או שהוא מדין 'סיטומתא', וכדעת החתם סופר [בתשובותיו חלק חושן משפט סימן סו] ועוד פוסקים דסיטומתא מהני גם על דבר שאין בו ממש וגם על דבר שלא בא לעולם, ועיין משפט שלום [סימן רא סעיף ב], וזוהי סוגיא דעלמא שמסתמכים עליה הלכה למעשה; או שאנחנו מפרשים את משמעות ההסכם כאלו אמר "אני מתחייב לעשות כך", וכשאדם מתחייב ומשעבד את גופו לעשות דבר לחברו חל עליו ההתחייבות וכמו שכתב הסמ"ע [סימן ס ס"ק יח] שאף על פי שקניין לעשות מעשה מקרי 'קניין דברים', ובדרך כלל אינו קניין, מכל מקום אם נקט לשון 'מחייב את עצמו לעשות' פעולה – חל עליו שעבוד הגוף. ועיין שו"ת מהרש"ם חלק א סימן מז. ויש להאריך בביאור הדברים, ואין כאן מקומם, אך ברור שאם לא נאמר שגם במקרים כאלו להסכם יש תוקף ואי אפשר לבטלו – בטלו רוב דרכי המסחר בדורנו.)

ומעתה יש לעיין מה הדין במקרה שאחד מהצדדים לא עומד בתנאי מתנאי ההסכם: בכל הסכם שנערך בדיני ממונות – בין הסכם שנערך בין צדדים ולא קיבל תוקף משפטי ובין הסכם שקיבל תוקף משפטי – אם אחד הצדדים לא עומד בהסכם, יש אפשרות חוקית־משפטית לצד האחד לכוף את הצד האחר לקיימו. האכיפה תיערך בין שצד אחד קיים את חלקו בהסכם והצד האחר אינו רוצה לקיים את חלקו, בין שההסכם מותנה וכולל שלבים מספר שבהם צד אחד מתחייב לעשות מעשים ולקיים התחייבויות מסוימות כנגד התחייבויות הצד האחר, כגון בהסכם למכירת דירה שבו נקבעים מועדים לתשלום וכנגדם פעולות להעברת הבעלות בדירה ולהעברת הזכויות לקונה – במקרים אלו: אם אחד הצדדים לא עשה את המוטל עליו יש אפשרות לאכוף עליו את קיום ההסכם, ואחרי כל שלב הוא חייב לקיים את התחייבותו שבתמורה. בהסכם שקיבל תוקף של ערכאה שיפוטית, אותה ערכאה תוכל לנקוט פעולות משפטיות לאכיפת ההסכם. והוא הדין בהסכם גירושין, אחרי שהצדדים התגרשו, שיש אפשרות לאכוף העניינים של חלוקת הרכוש, הסדרי השהות, מזונות וכו', שאז יאכוף בית הדין או תאכוף ערכאה משפטית אחרת על הצד שלא עומד בהסכם למלא את התחייבויותיו.

דברים אלו אמורים בהסכמים שיש בהם רק פן ממוני או בהתחייבויות שאינן גירושין. מה שאין כן בהסכם גירושין – הסכם שנערך לצורך הבטחת הפירוד בין הצדדים ופירוק השותפות ביניהם. בגירושין, אם לא נקבע שאחד הצדדים חייב במתן או בקבלת גט אלא שהובעה הסכמה של שני הצדדים לגירושין, בין שההסכמה נובעת מרצון שניהם בין שההסכמה הושגה על ידי תביעה של אחד הצדדים והצד האחר נענה לבקשה לגירושין – בין מרצון מיידי ובין לאחר שכנוע – נכתב ונחתם הסכם גירושין, נקבעים משמורת הילדים והסדרי השהות, מזונות הילדים, חלוקת רכוש, תשלומים של הצדדים אחד לאחר, עניין הכתובה וכו'. במקרים אלו מנהג בתי הדין לערוך קניין על העניינים הממוניים שבהסכם הגירושין ולא נערך קניין על ההסכמה לגירושין, וזאת מפני שהגירושין צריכים להיערך, כאמור, מרצונם החופשי של הבעל והאישה. ולפיכך, במקרים אלו משאין אפשרות לאכוף את הגירושין בהתאם ההסכמה שבהסכם, יש לעיין מה יהיה תוקפם של שאר פרטי ההסכם – פרטים שניתן לאוכפם.

לכאורה יש מקום לאכיפה על כל פנים של חלק מהדברים אחרי אישור ההסכם אף לפני הגירושין בפועל, בין שעדיין לא הגיע הזמן שנקבע לגירושין ובין שהגיע הזמן אך סידור הגט נדחה מסיבות שונות. ויש לברר גם מה דינן של ההתחייבויות השונות בענייני כספים כשאחד הצדדים מתחרט לפני ביצוע הגירושין על עצם הסכמתו לגירושין, ובגלל חרטתו מתבטלת פעולת הגירושין לגמרי או נדחית ואינה מתקיימת.

זוהי בעיה שכיחה החוזרת פעמים רבות לפני בתי הדין, יש להבהיר בקצרה יסודות עיקריים שייתכן לדון על פיהם במקרים כאלו, והעניין מתחלק לשלושה פנים:
א. ענייני ממון שוודאי אינם קשורים לעצם הגירושין;
ב. ענייני ממון שוודאי שחלותם היא אחרי הגירושין או שהם בתמורה לגירושין;
ג. ענייני ממון שהדרך לקיימם בדרך כלל היא עם הגירושין, בצמוד להם ובכפוף להם, אך אין הם קשורים בהכרח בגירושין.

האחרונים הם ענייני חלוקת הרכוש שנהוג לעשותם עם הגירושין אך אין הם בהכרח תלויי גירושין, שכן לפעמים מקדימים את פירוק השיתוף הממוני בין הצדדים ולפעמים מאחרים אותו.

ונבאר את הדברים יותר:
יא. הפן הראשון של התחייבויות הכלולות בהסכם הוא ההתחייבויות שאינן נובעות מסידור הגט, כגון חובת המזונות לאישה ולילדים: ללא כל קשר עם הגירושין הבעל מחויב ועומד לזון ולפרנס את אשתו, כל עוד לא התגרשה האישה ולא הוכרזה 'מורדת' או שהפסידה מזונותיה, ובוודאי את ילדיו, שהחיוב לזונם מתחיל לפני הגירושין וימשיך לאחריהם.

משכך יש עניינים בהסכם שברור שחלותם חלה עוד לפני הגירושין: הדבר נוגע לעניין חיוב האב במזונות ומדור ילדיו, במשמורת ובהסדרי השהות שהרי כל העניינים הללו הם במסגרת חובתו של האב לילדיו. חיובים אלו חלים בעת לידת הילדים, וודאי שהחיובים חלים עוד לפני הגירושין.

חיובים אלה לא תלויים בגירושין, ומשכך הסעיפים הנוגעים לילדים בהסכם הגירושין – זמן תחולתם לפני הגירושין, וסעיפים אלו בהסכם לא יתבטלו בין שהצדדים יתגרשו ובין שלא יתגרשו, שהרי ודאי שהילדים זקוקים למזונות ומדור והסדרי שהות עם שני ההורים אף אם ההורים לא התגרשו.

אך גם בדבר זה יש לחלק בין היכא שהצדדים לא מקיימים כבר משק בית משותף, והילדים עם אימם, אף שעדיין לא התגרשו בפועל – ובזה ודאי חלה ההתחייבות מייד, לפני הגירושין (אלא אם כן נקבע בהסכם במפורש איפכא) – לבין היכא שגם עתה עדיין מקיימים משק בית משותף, גרים באותו בית וממשיכים בהתנהלות שבה התנהלו עד למשבר, שמשכך רק עם הגירושין יחולו חיובי האב לילדים שנמצאים עם אימם. לפני כן החיוב לא יחול אף אם האם עשתה מעשה ונפרדה מהאב, שכן על כל פנים יש לומר שגם התחייבותו לילדיו לא הייתה אלא לכשיתגרשו ויפרדו בפועל כפי שהוסכם על ידיהם. ובאמת גם במקרה כזה – לאו כולהו אנפי בחדא מחתא מחתינהו, שהרי אף כשמנהלים משק בית משותף במקרים רבים האישה – האם מתלוננת שהבעל – האב לא מקיים את חובותיו לבני ביתו, ובכהאי גוונא יש לומר שהתחייבותו למזונות הילדים תתחיל מייד עם אישור ההסכם ואינה תלויה בגירושין ובפירוד בפועל.

ועדיין צריך בדיקה ובירור בעניין זה בכל מקרה לגופו, אך מסתבר שבדרך כלל התחייבויות לעניינים אלו יחלו מייד עם אישור ההסכם ולא יהיו תלויי גירושין.

יב. פן נוסף מתקיים כשתובע הגירושין מתחייב כלפי הצד השני התחייבויות מסוימות כדי שיבטל את התנגדותו ויסכים לגירושין, בתמורה לגירושין שאין הוא מחויב להסכים להם. אם אחרי זה המסרב חוזר לסירובו לעצם הגירושין ואינו מוכן 'לתת את התמורה' שבעבורה היה מקבל 'תשלום' – הדבר פשוט שעם חזרתו מהסכמתו, מתבטלת ממילא ההתחייבות הכספית שהתובע הסכים להתחייב תמורת ההסכמה, כמו בכל מכירה וקניין של חפץ, שאם המוכר לא נותן החפץ לקונה ודאי שהקונה פטור מתשלום, שכן התנאי הבסיסי לקבלת התשלום הוא קיום ההתחייבות שתמורתה שולם או נקבע שישולם.

משכך בעל שהתחייב לתת לאישה סכום כסף בתמורה להסכמתה להתגרש או הסכים לקבוע איזון משאבים שתקבל בו מעבר למגיע לה אם תסכים להתגרש – ודאי שמשחוזרת בה האישה מהסכמתה להתגרש אין הבעל חייב לשלם לה את שהבטיח בתמורה להסכמתה. וכן איפכא באישה הזכאית לקבל כתובתה ומוכנה למחול על כתובתה אם הבעל יסכים לגרשה באופן מיידי ללא הערמת קשיים – אם הבעל חוזר בו ואינו רוצה לגרשה או מערים קשיים על הגירושין, ודאי שאינה חייבת למחול, שהרי מחילתה או התחייבותה למחול חלות בתמורה לקיום התחייבות הבעל לגרשה ומשלא קיים את שהוסכם אין חובה על האישה 'לשלם את התמורה'.

וכבר כתבו הפוסקים שעניין זה של מחילת האישה על כתובתה לא יחול אלא אם הבעל אכן נתן גט, אך כשלא גירש – גם למחילה אין תוקף, דמחילת הכתובה היא בתמורה לגירושין. ועיין שו"ת הרדב"ז (חלק א סימן שסד) שכתב:

היכא דאמרה סתם "מאיס עלי" וגם בשעת ההמלכה לא אמרו לה שהפסידה כתובתה, ואין כופין ליתן גט, בזה יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה או לא. ומסתברא דבכהאי גוונא לא הפסידה כתובתה [...] סופה הוכיח על תחילתה כיון דחזרה בה משמע דמתחילה לא אמרה כן אלא שחשבה שיגרשנה מיד.

וכבר כתב הנודע ביהודה (מהדורא תניינא חושן משפט סימן לב) שהמחילה חלה רק בעת הגירושין, שזהו זמן מחילת הכתובה. והיכא שהתברר שהגירושין אינם גירושין גם המחילה הוויא מחילה בטעות [וכל שכן אם לא ניתן גט כלל], ולכן לא תחול מחילה זו אלא בעת הגירושין ועימם שאז חל חיוב התשלום. וכן כתבו בפשיטות בפד"ר (כרך ג עמודים 168–169), וכן היא הלשון הננקטת בהסכמי גירושין – "עם מתן הגט האישה מוותרת על כתובתה". ולפיכך אם האישה מתחייבת למחול על הכתובה או שהבעל מתחייב לשלמה – המחילה והתשלום יחולו בסתמא עם הגירושין ולאחריהם, ולא לפני הגירושין אלא אם כן ישנה התניה מפורשת למחילה או לתשלום לפני סידור הגט. ומעתה בסתמא אין חלות חיוב אלא אחרי גירושין.

ועיין עוד בספר משפטים ישרים (חלק ב סימן סד) שכתב:

שאלה: מעשה שהיה באשה אחת שנתקוטטה עם בעלה ומחלה כתובתה בקנין כראוי רק שיגרשנה, ושוב עשו שלום ביניהם כמה חדשים סתם, ויום מיומים הוציא שטר המחילה ורצה לפוטרה בלא כתובה על סמך המחילה הנזכרת.

תשובה: נראה דאין במחילה ההיא ממש, דלא מחלה אלא אם יגרשנה סמוך למחילה, דאנן סהדי דלא מחלה לעולם, דלא מחלה אלא אם לא עשו שלום. והוויא לה כמוכר נכסיו לעלות לארץ ישראל וכיוצא, דגלוי דעת כי האי מהני בהם כתנאי ואומדנא רבתי דלא מחלה אף אם יעשו שלום והוויא לה כמחילה על תנאי. וצריך עיון.

וכן עוד בשו"ת דבר אמת (לג"ר ידידיה מונסונייגו ז"ל, חלק אבן העזר סימן קלח):

נהגו העם להקל במוחלת כתובה לבעלה, כשעושים שלום ביניהם – אין מחדשים כתובה אחרת וסומכים על כתובה הראשונה. עם היות שיש לפקפק בדבר, מכל מקום הני מילי במוחלת כתובתה לבעלה ונתחייב לה לגרש ביום פלוני – בזה אנו אומרים דהוי כמחילה בתנאי, שאם לא קיים התנאי ולא נתן הגט אין מחילתה כלום, שאם היות שלא היה התנאי מפורש אנו אומרים סתמו כפירושו, וכאילו היה התנאי מפורש, ואין צריך לחדש כתובה אחרת.

ועיין מה שנכתוב בזה לקמן.

כמו כן בעניין חיובים או פטורים החלים בדווקא עם הגירושין ולאחריהם, דהיינו חובות איש לאשתו וחובות אישה לבעלה הפוקעים רק כשאין הם עוד איש ואשתו, היינו עם הגירושין. אך גם עניין זה צריך להיבחן בכל מקרה לגופו: מה יהיה אם חוזר מהסכמתו לגירושין ואחר כך חוזר מחזרתו ומסכים לעשות את מה שהתחייב, ויש לתלות את הדברים בשאלה אימתי הייתה ההסכמה לקיים ההסכם והדבר חייב להיבחן בכל מקרה לגופו.

אולם אם תובע הגירושין חוזר בו מרצונו להתגרש, והצד השני טוען "אני מוכן לקיים את התחייבותי לגירושין, ואתה חייב לבצע את ההתחייבות הכספית שהתחייבת בה" תלוי הדבר בנסיבות העניין, כמו: מתי היה זמן ביצוע ההתחייבות הכספית, אם לפני הגירושין או לאחר הגירושין, ואם ההתחייבות היא תמורת ההסכמה בלבד או תמורת הגירושין עצמם; אם החזרה היא מכיוון שיש כעת מקום להמשך חיי שלום וכל מעשה הגירושין הוא כעת מעשה לא מוצדק, או שהחוזר בו עדיין רוצה בגירושין אלא שאינו רוצה בקיום ההתחייבות או שרוצה והוא אנוס בקיום החיובים ההדדיים. כל הבעיות האלו – פתרונן תלוי בדיני תנאי ואומדנות של תנאי ובדיני אונס הכרוכים בבירורים מרובים בדברי הש"ס והפוסקים.

יג. אך עיקר הספקות בעניין מועד קיום ההתחייבויות הם בעניינים שרגילים לעשותם עם הגירושין ובסמוך להם, אך אין הכרח לומר שהם קשורים בקשר בל־יינתק לגירושין. יסוד הספק בעניינים אלו הוא: מאחר שבהסכם מפורש שכל חלקיו קשורים יחד זה בזה ובמבוא לו, וודאי שהגירושין הם מהותיים ועיקריים בהסכם גירושין, נמצא דכל חלק של ההסכם הווי כתנאי לגבי שאר חלקיו, ולכן אי־קיום חלק הגירושין בשל סירוב אחד הצדדים הווי כלא נתקיים התנאי, וממילא בטלים גם הסידור הכספי ומחילת הכתובה והמזונות מצד האישה או קיום התחייבויות האיש בין חיוב הכתובה שמתחייב מן הדין ובין התחייבויות כספיות אחרות.

ביצוע סעיפים והתחייבויות אלו תלוי במתן הגט מצד הבעל ובקבלת האישה את הגט, ואם חזר בו אחד מהצדדים או שניהם גם יחד ממתן הגט, אין תחולה להתחייבויות אלו. והרי זה מעין האמור בירושלמי (יבמות פרק א הלכה א):

רבי לעזר בשם רבי אבון: כל דבר שהוא בא מחמת גורם – בטל הגורם בטל האיסור, ודבר שאינו בא מחמת הגורם – אף על פי שבטל הגורם, איסורו במקומו.

הוא הדין בנידון דידן: ההתחייבויות הנ"ל נקבעו אך ורק על רקע ההסכמה לגירושין, וכל עוד שלא בוצעו הגירושין אין מקום לקיום התחייבויות הללו.

והנה בפסקי הדין שבפד"רים שהזכרנו לעיל וכן בפסקי הדין שהסתמכו עליהם הבינו שמכיוון שבכל הסכם גירושין נכתב שהצדדים מסכימים להתגרש זה מזה ומטרת ההסכם היא ליצור את ההפרדה הרכושית ואת ניתוק הקשרים שבין הצדדים, לפיכך: אף אם לא הותנה בהסכם הגירושין שההתחייבויות ההדדיות ייעשו אחרי הגירושין, איכא אומדנא דמוכח שהפרטים הממוניים שבהסכם שמטרתם ליצור הפרדה רכושית בין הצדדים יבוצעו בפועל אחרי שהצדדים יתגרשו. לפיכך הגירושין הם התנאי לקיום ההסכם. ומשכך: אם אחד מהצדדים חוזר בו מהגירושין ובפועל לא בוצע התנאי, אף שההסכם לא בטל מכיוון שנעשה קניין וניתן פסק דין המאשר את ההתחייבות, בפועל אין אחד הצדדים יכול לדרוש את ביצוע העניינים הממוניים שבהסכם, מכיוון שלא בוצע התנאי המקדים שהוא הגירושין.

הדברים נכונים בסתמא כשלא נקבע מועד לביצוע ההתחייבויות וקל־וחומר היכא שהמועד נקבע במפורש והוא – עם הגירושין (אף שאין הוא בהכרח תלוי בעצם הגירושין).

ולפי זה:
אם הגירושין יתבצעו בשלב מוקדם או מאוחר – בזה יתקיים התנאי ושוב יהיה כל אחד מהצדדים חייב לבצע התחייבויותיו, והצד האחר יוכל לפעול משפטית כדי לאכוף את העניינים הממוניים שבהסכם.

אבל אם אחד הצדדים מעכב את הגירושין בין שהוא צודק בעיכובו ובין שעושה כן בחוסר תום־לב, עדיין החובה לקיום עניינים אלו תלויה בגירושין בפועל, ואם אין אפשרות לחייב להתגרש – אין גם אפשרות לחייב לקיים עניינים אלו ללא שקוים התנאי המתלה.

אומנם אם יש אפשרות לחייב בגירושין ייתכן שיש מקום לחייב גם בקיום העניינים הממוניים, וכעין שהביא הרמ"א (אבן העזר סימן קנד סעיף כא) בשם המרדכי: "ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר)."

וטעמא דמילתא: משום דהגיע זמן פירעונו. ואף שאין כופין על הגט מחשש גט מעושה – לענייני הממון מקרי שהגיע הזמן. ועיין בהגהות רבי עקיבא איגר (שם), במה שהביא מדברי שלטי גיבורים (בבא מציעא פרק המקבל – סז, א מדפי הרי"ף).

ומשכך אף אם בפועל אין אנו כופין את הגירושין – ויהא הטעם מה שיהיה – יש לומר דמקרי 'הגיע זמן החיוב', ועיין עוד בזה בריש כתובות בסוגיית 'הגיע הזמן ולא נשאו', דעל כל פנים חלים על הבעל החיובים הממוניים בהגיע הזמן. ויש להאריך בזה, ואין כאן מקום, ועוד חזון למועד.

יד. ובאמת אף שכתבנו דהווי 'אומדנא דמוכח', דרק אדעתא שיתבצעו הגירושין נקבעו ההסדרים הממוניים והגירושין הם תנאי מקדים ומעכב לביצוע ההסדרים הממוניים – לעניות דעתי אין זו אומדנה מוחלטת: בכל מקרה ומקרה הדברים צריכים להיבחן לגופם, ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינן, דהנה בפד"רים הביאו מדברי הרא"ש בתשובתו (כלל יא סימן ו) ביבמה שהתפשרה עם היבם ונתנה לו סכום כסף ובזה מחל לה על כל התביעות שהיו לו עליה. סכום הכסף ניתן על מנת שיחלוץ לה בתוך זמן קצוב, והיבם נשבע שיחלוץ לה, ואחר כך חזר בו היבם ודרש שתתייבם לאחיו. וכתב על זה הרא"ש שעל הממון אין לו טענה, שכיוון שסילקה אותו בסכום שנתנה לו – אף על פי שאינו מקיים התחייבותו ואינו רוצה לחלוץ, ואף על פי דאנן סהדי שההתפשרות הממונית הייתה כדי שיחלוץ לה, ולפי זה החליצה הוויא תנאי לקיום ההתחייבות הממונית – מכל מקום אף אם לא התקיים התנאי שיחלוץ לה, לא יוכל לטעון שהדברים עומדים כמעיקרם, וענייני הממון הסתיימו במה שנתנה לו. והמבי"ט בתשובה (חלק ב סימן קנט) הביא דבריו, הסכים עימו ופסק כן. ומשמע דאף היכא שברור שההתחייבות הכספית תלויה במעשה, אם קוימה ההתחייבות בפועל שוב בטלה התביעה הכספית, ואין התובע יכול לעוררה.

ועיין מה שכתבו בפד"ר בכרך ה' (שם) שדווקא היכא ששילם לפני קיום התנאי אמרינן שהתנאי לאו לעיכובא, ולמדו מזה שהוא הדין בכל התחייבות שמסברה היינו אומרים שלא תחול אלא עם הגירושין, כגון ויתור על מזונות, שאם נקבע זמן לוויתור זה, לפני הגירושין, שוב אמרינן דלא אזלינן בתר האומדנא שזמן ההתחייבות הוא עם הגירושין.

ועיין עוד מה שכתב מורי ורבי הגר"א שפירא בפד"ר י' (שם), שביאר בדברי תשובת הרא"ש דשאני התם דהממון הווי נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל של היבמה, וליבם יש רק שעבוד על ממון זה, שבזה יש לומר שהסתלק שעבודו וזכתה האישה במה ששייך לה מכבר בין כה ובין כה, עיין שם. והנה על כל פנים, יהיה הטעם אשר יהא, מוכח מדברי תשובת הרא"ש שבכל מקרה ובכל התחייבות שבהסכם הגירושין יש לדון אימתי חלה התחייבות זו ואם היא תלויה בגירושין דווקא.

והנה למה שכתבנו לעיל דהך דינא שסעיפי ההסכם חלים בגירושין הוא מאומדנה יש לדון בכל מקרה לגופו, כגון במקרה שהצדדים גרים בנפרד זה זמן וברור שלא יחזרו זה לזה וקבעו את אופן חלוקת הרכוש, שבזה יש לומר שגם עניינים אלו של חלוקת הרכוש יחולו עוד לפני הגירושין, שאף שצד אחד מסרב להתגרש על כל פנים רצונו לעשות פירוד עד כמה שיוכל, ומהיכי תיתי לומר שיש לעכב את ענייני חלוקת הרכוש עד לאחר הגירושין? ואף שהדרך לעשות את החלוקה הרכושית עם הגירושין, אין היא תלויה בהכרח בגירושין ואינה כמו תשלום הכתובה: בכתובה – אף שההתחייבות לה חלה בעת הנישואין זמן פרעונה הוא עם הגירושין כמבואר באבן העזר (סימן צג) ולפני הגירושין אף דהוויא התחייבות גמורה שיש זמן לחלותה – ולהכי אם מחלה על ההתחייבות חלה המחילה (ועיין אבן העזר סימן קה סעיף ה) – מכל מקום חיוב התשלום בפועל לא חל. מה שאין כן חלוקת הממון, שאף שזמנה בדרך כלל עם הגירושין, ואז ראוי שתיעשה – אין הוא תלוי בהם בהכרח ויכולה היא להיעשות בפני עצמה במנותק מהגירושין, ומשכך אין הכרח לומר שההתחייבות לא חלה לפני הגירושין.

וכמו שכתבנו לעיל שבבני זוג שהגישו הסכם לאישור בית המשפט מימוש כל העניינים שבהסכם נעשה מייד, וכן במי שמגיש תביעה לפירוק שיתוף, שמתן פסק דין בתביעה זו גורר את פירוק השיתוף וחלוקת הרכוש מייד, ללא קשר לגירושין – הוא הדין כיום כשמגישים ההסכם לאישור בית הדין ובהסכם נקבע אופן חלוקת הרכוש, שיש לומר שכוונת הצדדים היא שעניין זה של חלוקת הרכוש יתבצע מיידית, ובפרט במקרה שהצדדים גרים בנפרד זה זמן ואין ספק שלא יחזרו זה לזה. ולהכי הדברים צריכים בחינה בכל מקרה ומקרה לגופו, וכמו בעובדא דתשובת הרא"ש, ששם ברור שמששילמה היבמה ליבם סכום כסף כפיצוי גילתה דעתה שמעוניינת בסילוק התביעות הממוניות שביניהם עוד קודם שיחלוץ לה היבם, ואף אם לא יחלוץ בסופו של דבר.

טו. והנה בדבר דאנן סהדי דאיכא אומדנא גמורה ששני הצדדים הסכימו שבתנאים מסוימים ההסכם יהיה בטל, והדברים הם 'דברים שבליבו ובלב כל אדם' – בזה יש לומר דהך אומדנא קיימת בעת אישור ההסכם, ומשכך ההסכם היה לכתחילה על תנאי שלא תהיה אומדנא אלימתא כזו שתבטלו, ועיין ברמ"א (חושן משפט סימן רז סעיף ד) דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח. ועיין במשנה למלך (פרק ו מהלכות זכייה הלכה א) בשם שו"ת פני משה שגם בדבר התלוי בדעת שניהם, באומדנא "גדולה עד מאד" דנים על פי אומד דעתו של צד אחד, ועיין בנודע ביהודה (מהדורא קמא יורה דעה סימן סט ד"ה נמצא) שכתב כסברה זו, ועיין נתיבות המשפט (סימן רז) ובמשפט שלום (שם) וכן בשו"ת דברי חיים (חלק א אבן העזר סימן ג) שכתב: "רבים ושלמים סבירא להו דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא." וכן הסכים בשו"ת ברית אברהם (פצנובסקי, חושן משפט סימן כט אות י), ועיין בזה בדברי גאונים (כלל ד וכלל טז), ולא עת האסף.

אך כאמור הדברים לא יכולים להתבטל באומד גרידא אלא במקום שברור לנו למעלה מכל ספק ששני הצדדים התכוונו שההסכם יתבטל. ולעניות דעתי לאו כל אנפי שווין אף בחזרו לשלום בית, ודווקא אם בטלה הסיבה לגמרי בטל המסובב: כגון זוג שעמד להתגרש מחמת שלא היו להם ילדים והתברר שהאישה בהיריון, שבזה יש לומר שמשחזרו בטלה הסיבה וממילא יש אומדנה שהתכוונו שיתבטל המסובב, הסכם הגירושין; או במקרה שחוסר שלום הבית היה מסיבה מסוימת וסיבה זו התבטלה לגמרי, שבזה יש לומר שבחזרה לשלום בית, יש אומדנה שירצו לבטל את ההסכם, והווי דברים שבליבם ובלב כל אדם, ויש לומר שזהו תנאי ברור הסמוי בהסכם. אבל בחזרה לשלום בית היכא שלא התבטלו הגורמים לסכסוך, אלא שהצדדים רוצים לעשות ניסיון נוסף לשיקום הנישואין בגלל התועלות שיצאו להם מכך – בזה אין אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא התכוונו שיהיה הסכם, וממילא הוא יתבטל על פי הך אומדנא, דפוק חזי מאי עמא דבר, והרבה הסכמים נכתבים שכותרתם ומטרתם 'שלום בית ולחילופין גירושין'. משכך, אף אם נכתב ונחתם הסכם גירושין והצדדים חזרו לשלום בית לניסיון נוסף, ודאי שאין לנו אומדנה חזקה שבליבם של הצדדים ובלב כל אדם, והחזרה לניסיון שלום בית – אפילו לא יגדירוהו 'ניסיון' – אינה יוצרת (או מחייבת קיום) אומדן שכוונת הצדדים הייתה אדעתא דהכי שאם כך יהיה לא יהיה להסכם תוקף.

אך גם אי נימא דאומדנא גמורה איכא, דברים שבליבם ובלב כל אדם, יש לומר שכיוון שהמחוקק הצריך הסכם בכתב בעניינים אלו – אם נכתב ההסכם בסתמא, נערך קניין וההסכם אושר על ידי רשות שיפוטית – אין באומדנה, אף אם גמורה היא, כדי לבטל את ההסכם ולומר שכל אישורו היה בכפוף לזה שלא נאמוד את דעת הצדדים ששני הצדדים רוצים בביטולו, והעדר אומדן כזה הוא תנאי מתלה לקיום ההסכם, שמכיוון שהמחוקק הצריך הסכם בכתב: כל מה שנזכר בכתב קיים ומה שלא בכתב אינו קיים, שאם לא נכתב שאומדנה ברורה תאיין את ההסכם, ממילא אין אפשרות לבטלו אף באומדנה גמורה. וכן נראה עיקר.

אך כאמור, דברים אלו אמורים אם הצדדים יתגרשו לבסוף, שאז יגיע זמן ביצוע ההסכם והאומדנה לא תבטלו, אך כל עוד לא נתגרשו ודאי שהגירושין הם תנאי לחלות ולמועד ביצוע החיובים הממוניים שבהסכם, ואין זה מעלה או מוריד אם קיום התנאי נעשה מיידית או לאחר זמן רב ושנים רבות, שמכיוון שלא התבטל ההסכם לא בטלה ההתחייבות, ובקיום התנאי חלה ההתחייבות. וכן נראה לי לנהוג הלכה למעשה.

העולה מכל האמור לעיל: הסכם גירושין שקיבלו עליו קניין ואושר בפסק דין עומד בתוקפו, ואף שהצדדים לא התגרשו עדיין והאישה מסרבת להתגרש – ההסכם לא בטל. אומנם לעניין מימושם של סעיפי ההסכם, אלו סעיפים ימומשו כבר עתה ואלו סעיפים תלויים בגירושין בפועל – יש לדון בכל מקרה לגופו ולפי פרטי הכללים שביארנו. וטעם הדבר הוא שבדרך כלל בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד בגט פיטורין כדת משה וישראל, הסכימו והתנו [...]" הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט. לכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל – גם אם הצד החוזר מההסכם רוצה גם עכשיו בגירושין, אלא שהוא מבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט.

טז. והנה הגר"ד אדרי ציטט בפסק דינו מכמה פסקי דין שניתנו בעניינים אלו בבית הדין הגדול בהרכבים שונים שבהם הביעו הדיינים את דעתם בפרטי המקרים השונים שהובאו לפניהם.

כפי שכתבתי לעיל בריש דברינו אין רצוני להיכנס לפרטי הדברים שהובאו בפסקי הדין בפד"רים שנדפסו, כמו כן אין מקום להיכנס לפרטי המקרים שבהם דן בית הדין במקרים אלו. עם זאת חובתנו להתייחס לראיות הלכתיות, אם ישנן, בפסקי דין אלו.

פסקי הדין ניתנו בשנים התשע"א–התשע"ג. ובכולם ישב בדין הגר"צ אלגרבלי שליט"א, שדעתו נשנתה ונשתלשה בכל פסקי הדין שאין להסכם תוקף עד אחרי הגירושין.

וראיתי בפסק דין של בית הדין הגדול מיום י"ז במרחשוון התשע"א (25.10.10) בתיק 812804/1 שבו דנו במקרה כגון נידון דידן, בבני זוג שעשו הסכם גירושין ולאחריו חזרו לניסיון לשלום בית, וכתב הגר"צ אלגרבלי בתחילת דבריו:

נראה שמאחר והמדובר בהסכם גירושין שאופיו עתידי, תחולתו היא רק לאחר זמן, ובפרט שמלבד הכותרת "הסכם גירושין" בדרך כלל מצוין במבוא או בגופו של הסכם נושא "הגירושין", ולכן הווי ליה כקנין לאחר זמן שיש מקום לחזרה. ומה שמקובל לעשות קנין למרות ש'כלתה קנינו' – נראה לי דלרווחא דמלתא ולחיזוק הדבר נעשה, שיעמדו הצדדים בכתוב בהסכם בבחינת 'שיהיה הן שלך צדק' ולא מדובר בקנין במובנו הרגיל. ובר מן דין, כשהמדובר בהסכם גירושין שאופיו עתידי ונראה שהיה ניסיון לשלום בית – ניתן לחזור ממנו.

הרי שסבר שאין תוקף וחלות להסכם אלא לאחר הגירושין. ומשכך, לדעתו, הקניין לא מועיל משום דהווי קניין שאמור לחול לאחר זמן, ואינו מועיל, ומכיוון שאינו מועיל יכול לחזור ממנו. ובאמת אם נאמר כסברה זו אין הקניין חל גם לאחר זמן, בעת הגירושין, שהרי כלתה קניינו, ולכן כתב שבאמת אין הוא מועיל והווי רק לחיזוק הדבר כדי שאדם יעמוד בדיבורו.

והנה מצינו כהאי גוונא ברמב"ם (הלכות מכירה פרק ה הלכה יא):

יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו והמגרש אשתו או עושה שליח או המוסר מודעה או המבטל מודעה או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו וכל כיוצא בדברים אלו.

וביאר את טעם הדברים (שם הלכה יג):

קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר. לפיכך אם אמר "בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה" אין צריך דבר אחר כלל.

אך באמת דברי הרמב"ם אינם דומים לדבריו, דהרמב"ם נקט מקרים שנעשה קניין ואין טעם לקנין שהרי חלות המעשה וההתחייבות חלים ללא קניין, מה שאין כן בנדוננו, שלהסבר זה נעשה קניין שאינו מועיל כלל, ולדבריו כל מטרתו היא להדהד לצדדים שהם יהיו מחויבים להסכם אף שאין לו תוקף וכדי להביאם לעמוד בדיבורם.

והנה אי נימא כסברתו, הרי גם אחרי הגירושין אין להסכם תוקף מצד הקניין, ויכול כל אחד מהצדדים לחזור בו. אלא שאולי סבר שתוקפו של ההסכם הוא מפני שבית דין נתן לו תוקף של פסק דין, אך אי נימא הכי – גם לפני הגירושין קיבל ההסכם תוקף של פסק דין. אולי סבר שבית הדין לא יתנו תוקף של פסק דין אלא אחרי הגירושין, ובאמת אין מנהג בתי דין כן. ואולי כוונתו שהתוקף כפסק דין הניתן לפני הגירושין מכוון לחייב רק לאחר הגירושין, אך אם כן היה בית דין צריך לפרש הדברים בפסק דינו. ונראה עוד יותר מזה, דאי נימא כסברתו שלקניין אין משמעות בעת עשייתו – חובת בית הדין לפרש לצדדים בעת הקניין "דעו לכם שאין משמעות לקניין עתה, ואנו עושים אותו כדי שתעמדו בהתחייבותכם לאחר זמן,, וגם לאחר זמן – לקניין אין משמעות.

אך יותר מכן אני תמה, שאם הדברים כן, שאין משמעות לקניין והצדדים יכולים לחזור בהם מן ההסכם, אי־הבהרת הדברים לצדדים עולה כדי הטעייתם, שהרי הם באים לבית הדין לצורך אישור ההסכם וחושבים שהקניין ומתן פסק הדין – יש להם משמעות משפטית מחייבת כמו אישור בבית המשפט, ובאמת אין כל משמעות לאישור ולפסק הדין אלא רק לאחר זמן, כשיתגרשו, כשבית הדין ייתן תוקף לפסק הדין אחרי הגירושין. ואי נימא כסברה זו: הרי גם לדעתו בית הדין יכול לתת תוקף לעניינים הממונים מייד, אלא שעל סמך אומדנה אנו אומרים שלא התכוונו לאשר את הדברים רק לאחר זמן. ואם כן, מדוע לא יבהיר בית הדין לצדדים 'ברחל בתך הקטנה' או ישאל באיזה אופן הם מעוניינים בחלות ההסכם, אם מיידית ואף אם לא יתבצעו הגירושין או רק לאחר זמן. ובאמת במקרים רבים הצדדים באים לאשר את ההסכם ורוצים בדחיית הגירושין כדי להתחיל לממשו ולאפשר לכל אחד מהם להמשיך את חייו. והתמיהה היותר גדולה היא שעריכת קניין עם ההסכם היא מעשה הנהוג בבתי הדין עשרות שנים, ולסברתו זה 'מעשה קוף' בעלמא הנעשה לכאורה כסומא באפלה.

ועל כורחך צריכים לומר כמו שחלק עליו הגר"ב בארי באותו פסק דין, שהקניין הוא קניין גמור ויש לו תוקף בעת עריכתו. ולכן בית הדין רשאי וחייב להוציא פסק דין, אלא שלגבי זמן ביצוע ההסכם – בזה יש לומר שתלוי בתנאי מתלה של גירושין בפועל, עיין שם מה שכתב, והדברים מתאימים למה שכתבתי והוכחתי באריכות לעיל.

יז. והנה הגר"צ אלגרבלי, בפסק דין זה ובפסקי הדין בתיק 811921/1 ובתיק 843879/1 רצה להוכיח סברתו זו ממה שדן בשו"ת ישמח לבב (אבן העזר סימן כג) לגבי איש ואישה שנשבעו להתגרש והאישה מחלה על כתובתה, כולה או מקצתה, והבעל חייב עצמו לגרשה לזמן שהתנו ביניהם, ושוב עשו שלום ביניהם – אם צריך לכתוב לה כתובה מחדש, וכמו שהזכרנו לעיל בדין הכתובה, וכתב:

המנהג הפשוט ודבר המצוי שהאיש והאשה מתוך קטטה מתקשרים בקנין ושבועה חמורה להפריד זיווגם, שקונים מיד האשה למחול במקצת הכתובה או בכולה בעד מה שנתפשרו ביניהם, ובה שעתא קונים מיד הבעל לתת לה גט לזמן המיועד ביניהם, ואחר כך הוא מחזירה ועושים שלום ביניהם ואין חוששים לחדש כתובה אחרת. וזה לכאורה נגד הדין המובא בשולחן ערוך אבן העזר סימן ס"ו סעיף י"ג.

ונראה דטעם המנהג הוא דכיון שקונים מיד הבעל גם כן לגרש לזמן פלוני, והכל נעשה בפעם אחת – כאלו התנה בפירוש שאינה מוחלת אלא על מנת להתגרש, דאם לא כן שמא יחזור בו הבעל מלגרש ונמצאת העלובה הזאת קרחת מכאן ומכאן. ואומדנא דמוכח ואנן סהדי שלא נעשית המחילה אלא על מנת להתגרש באופן שאין הכתובה מתבטלת עד שעת גרושין, שאבדה תקות השלום. תדע, שהרי מעולם אין קורעין הכתובה באותה שעה שקונים מידם על זה, שכל זה מורה באצבע שעדיין היא כתובה גמורה כאשר בתחילה, וכולי עלמא יודו דלא בעי לחדש כתובה אחרת. זה נראה פשוט וברור בטעם המנהג [...]

ובזה ניחא גם כן דלא תקשי ממה שכתבו הרבנים שבעת המאורות הגדולים שהובאו דבריהם בספר שופריה דיעקב סימן מ' בנדון דידהו – שמתה האשה קודם הגרושין וכתבו ז"ל, דכיון שנתבטלה כתובה הראשונה ואם החזירה היה צריכים לחדש כתובה אחרת ממילא פקעה זכות יורשיה כפי התורה, והבעל יורש את הכל, שאין הירושה נפקעת אלא בגרושין גמורים, הרי שכתבו דצריך לחדש כתובה אחרת – דלפי מה שכתבנו לא קרב זה אל זה מתרי טעמי:

חדא, דהתם מיירי כשהבעל זקף עליו כל סכי הכתובה בשטר לפרוע לזמנים מחולפים, ואם כן מלבד מה שכתב הרב בספר הבהיר בקש שלמה שם דזקיפה הויה כפרעון ונתבטלה כתובה הראשונה, עוד בה דבאותו נדון קרוב לודאי שקרעו כתובה הראשונה, כיון שהבעל זקף עליו כל סכי הכתובה ולא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה, וגם האשה סמוך לבה ואינה חוששת לקריעת הכתובה, מה שאין כן במוחלת כמו שכתבנו.

שנית, המתבונן בדברי הרבנים בלשון השאלה והתשובה עיניו יחזו דמיירי התם כשבטלו כתובה הראשונה בפועל ועל ידי שובר שכתבה לו האשה שלא נשאר לה נגדו שום תביעה מפאת הכתובה וכל תנאיה, מלבד חיוב המזונות שאם העביר המועד ולא פרע בזמנו יתנכה כל מה שנתן לה מהמזונות, יעוין שם שמבואר כל זה להדיא [...]

כללא דמילתא: כיון שמקפידין שלא לקרוע הכתובה, עד אחר נתינת הגט אין דעתם לבטלה בשום אופן שיהיה, בפרט שכמה פעמים הבעל עושה כן כדי לרדותה וליסרה, אולי תשוב ממדותיה הרעים, ואחר כך הוא עצמו רודף אחר השלום, באופן שהכתובה עדיין כתובה גמורה ואוקמה אחזקתה גם לענין אם מתה האשה שיורשיה כפי התורה עוד ידם נטויה כמו שכתבנו [...]

וכן כתב הרב בית שמואל בסימן ס"ו ס"ק ט' שמה שכתב מרן בסימן ס"ו שמחילת האשה מחילה היינו במגרשה, אבל אם מחלה ודר עמה אחר כך ואחר כך מגרשה – לא מהני המחילה, מאחר שהוא דר עמה אחר המחילה, ולא מהני אלא כשמגרש אותה מיד, עד כאן לשונו הטהור [...]

אמנם הרב ז"ל אנהירינהו לעיינין בטעם השני, שכתב שם דכיון דבשעת המחילה הזכירו הגרושין הרי שלא מחלה אלא אם יפטור אותה בגט, שגם בעת שקנו מידה על המחילה הזכירו בפירוש שאחר ח' ימים יפטרנה בגט לאלתר, הרי הקפידה כולי האי על הגט וכו', וכיון שלא גרשה הרי המחילה בטעות וכו'. והביא ראיה מדברי הרדב"ז בחדשות סימן שס"ד גבי מורדת וזו לשונו:

והיכא דאמרה היא "מאיס עלי, ואיני רוצה לא בו ולא בכתובה, רק שיגרשני" – הדבר ברור שלא מחלה אלא על מנת שיגרשנה, וכיון שאינו מגרשה אין כאן מחילה.

עד כאן לשונו הטהור. וממנו נקח למנהגנו שנתקבלו קנין ושבועה חמורה מיד שניהם בפעם אחת כמו שכתבנו בעניותין בראש אמיר [...]

עד כאן חלק מדבריו.

ונראה דאין ראיה מדין כתובה ומעובדי דהישמח לבב לנידון דידן, דהתם מיירי באישה שמבקשת שבעלה יגרשה ומוחלת לו על הכתובה בתמורה, ולפיכך דין הוא שלא תינתן התמורה, מחילת הכתובה, אלא לאחר שהבעל יעשה מה שהתחייב. (ובדברים אלו יש לדחות מה שהביא בפסק דין בתיק 843879/1 משו"ת משפטים ישרים ומשו"ת שושנים לדוד, שהזכרנו לעיל, ששם הוויא מחילת הכתובה כתשלום למתן גט פיטורין במועד קרוב שנקבע ולכשעבר המועד ולא סודר גט בטלה חובת התמורה, דהיינו המחילה.) ועוד, שלא קורעים הכתובה עם המחילה ושמע מינה דלא הוויא מחילה לאלתר. ובר מדין: זמן התגבשות החיוב בפועל ופירעון הכתובה הוא אחרי הגירושין, וכמו כן אסור לשהות עם אישה ללא כתובה, ומשכך מסתבר שלא תמחל מייד עד זמן הגירושין ששוב אינו עימה. ובפרט דהנך עובדי קורות בעת מריבה ומצוי שכשמתקררת דעתם חוזרים בהם, כמו שכתב בתוך דבריו שם. לפיכך אמרינן שכל המחילה בסתמא היא דווקא לאחר הגירושין מפני שההתחייבות לגירושין, זמן חיוב כתובה והאיסור להיות עם אשתו ללא כתובה מורים שעיקר הכוונה למחילה היא בעת הגירושין, שאז יוצאים ידי כל עיקולי ופשורי, ובפרט דקיום הכתובה הוא תנאי לאפשרות להמשך הנישואין. ועל כל פנים הביא ממה שכתבו הפוסקים דהיכא שברור שהייתה מחילה מיידית על הכתובה, כגון שזקפו במלווה או קרעו שטר הכתובה, אכן חוב הכתובה מתבטל מיידית, ולכן צריך לכתוב כתובה חדשה – עיין שם מה שהאריך בדברים.

אך כאמור אין זה משליך על ענייני חלוקת הרכוש, שאף שוודאי שהרגילות לחלק את הרכוש עם הגירושין אין הרכוש המשותף חלק ממהות הנישואין ותנאי לקיומם, שהרי: אפשר להמשיך להיות נשואים ללא רכוש משותף ואפשר לחלק את הרכוש ואף לחיות בפירוד ללא גירושין אף מרצון, לצורך בדיקה ועיון חוזר אף ללא שלום בית, וממילא אין הרכוש קשור בקשר בל־יינתק בנישואין.

משכך, משבאו הצדדים לבית דין לאשר הסכם גירושין והחליטו בדעתם ועשו מעשה להופיע לפני רשות שיפוטית שתאשר את ההסכם – עם קבלת האישור ומתן פסק הדין חלה ההתחייבות המשפטית מייד, אלא שזמן קיום פרטי ההסכם יהיה כל אחד לפי עניינו, וודאי שלגבי חלק מהדברים יש תנאי מתלה שהחיוב יחול דווקא אחר הגירושין וכדפרשינן לעיל. ואין זה דומה למה שהביא הגרח"ש שאנן בפסק דין בתיק 843879/1 מחושן משפט סימן ר"ז סעיף ג' ["מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמיו הרי זה כמוכר על תנאי"], שאין הכרח שבחלוקת הרכוש בסכסוך גירושין יש תנאי גמור שחלות ההסכם תהיה דווקא אם יהיו גירושין בפועל, ושאני התם דפירש את הדברים שלכן הוא מוכר – הא לאו הכי לא היה מוכר, מה שאין כן בסכסוך גירושין, שאף שוודאי שהסכסוך הוא הסיבה לכל ההליך וחלוקת הרכוש, אין הכרח שהגירושין בפועל יהוו תנאי לחלות ההסכם, דהכול תלוי בפרטי הדברים: עומק הסכסוך ומהות הפירוד, ולאו דווקא בגירושין בפועל. לכן ההסכם לא יתבטל אלא אם יש 'אומדנא דמוכח' ללא צל של ספק שהבעל והאישה התכוונו לביטול ההסכם אם לא יתגרשו בפועל, וכל עוד לא הווי 'דברים שבליבו ובלב כל אדם' – גם אם לא התגרשו, ההסכם לא בטל.

ובר מדין יש לומר ששונה דרך ההתנהלות בימים קדמונים מההתנהלות בימינו, דהנה בקרא כתיב "וכתב לה ספר כְּרִיתֻת ונתן בידה ושלחהּ מביתו", דבתחילה כותב גט ומגרשה ואז משלחה מביתו, ועיין ברמב"ם ריש הלכות גירושין (פרק א הלכה ה) שצריך שיוציאנה מביתו, שאם לא מוציאה ייבטלו הגירושין "כמי שגירש והחזיר גרושתו", ואין כאן מקומו. ועל כל פנים הפירוד וההפרדה היא לאחר הגירושין. מה שאין כן בדורנו, שהסכסוך בין בני זוג גורם להפרדת השיתוף בפתיחת חשבונות בנק נפרדים שכל אחד מכניס משכורתו לחשבון נפרד, בין בהסכמה ובין באופן חד־צדדי; לאחר מכן מופרדים המגורים כשצד אחד עוזב את הבית; ולמעשה ברוב המקרים סידור הגט הוא השלב האחרון בפירוד.

לפיכך גם הסכם הגירושין ואופן חלוקת הרכוש, שהוא הכרחי לכל אחד כדי 'לפתוח דף חדש' בחייו, לא תלוי בהכרח במעשה הגירושין, ונוח לשני הצדדים שיינתן תוקף הלכתי וחוקי להסכם מייד כדי שיוכלו להשלים את הליך הגירושין בגט פיטורין. ואין דומה כלל לחיוב הכתובה, שהוא תשלום חד־פעמי מהאיש לאישה כדי שהאישה תוכל להמשיך בחייה מכאן ואילך, ולכן זמנה של פריעת הכתובה הוא אחרי הגירושין ולא לפניהם, ולכן נכתב בדרך כלל בהסכם הגירושין שהאישה תמחל על כתובתה עם סידור הגט. וכמו שכתב הישמח לבב שהוא המנהג הפשוט.

יח. לאחר כל האריכות ניהדר לנידון דידן.

בראש דברינו ביררנו את העובדות ואת התנהלות הצדדים בתיק זה. אין חולק שמערכת הנישואין בין בני הזוג הייתה לא בריאה בשל מחלתה של האישה, בשל הימנעותה מיחסי אישות וייתכן שגם מסיבות נוספות; אין ספק שחייו של הבעל היו קשים בנסיבות אלו, ואין אנו שוללים – וכן מסתבר – שכך היו גם חיי האישה; מתוך החומר שבתיק עולה שהבעל דרש מהאישה לעבור טיפולים רפואיים כתנאי להמשך הנישואין, הדבר לא צלח ולכן בסופו של דבר אחרי שהאישה הגישה תביעה למזונות בית הדין התווה את המתווה שלפיו מצד אחד הבעל יזון ויפרנס את האישה, ומצד שני האישה תפנה לקבל טיפול רפואי. בסופו של דבר הציגו הצדדים לבית הדין הסכם גירושין שאומנם מצד אחד מחזיר לאישה את שהביאה לנישואין, אך מצד שני מיטיב מאוד עם הבעל שכן על פיו כל מה שנצבר במשך הנישואין נשאר בידיו של הבעל, כשהאישה לא מקבלת את המגיע לה על פי חוק. כמו כן נקבע בהסכם הגירושין שהאישה תמחל על כתובתה. בית הדין אישר את ההסכם. אין לנו מקום להניח שבית הדין לא בדק את מודעות האישה למשמעות ההסכם, ומשכך אין מקום לבטל את ההסכם. עם זאת, בנסיבות אלו ולאחר שהאישה כנראה הבינה שיהיה קשה לה להתקיים על פי תוצאות ההסכם, סירבה האישה להתגרש.

בסופו של דבר חזרו הצדדים לניסיון לשלום בית. הצדדים נחלקו בשאלה אם היו ביניהם חיי אישות או לא, ומסתבר שאין לשלול את דברי האישה שהיו חיי אישות מפעם לפעם אך ודאי שלא היו שלום בית וחיי זוגיות נורמליים מכיוון שהבעיות בחיי הנישואין שגרמו לרצון בגירושין בתחילה לא נפתרו. מסתבר שבנסיבות העניין ולטובת הילדים היה נוח לבעל שהאישה תחזור לבית ותמלא חלק מהמטלות של אם ואישה (והוא ייפטר לעת עתה מתשלום סך 250,000 ש"ח, ואולי יספק את צרכיו במקומות אחרים כטענת האישה). עם זאת מכיוון שהחזרה לשלום בית ודאי לא הייתה לשלום בית אמיתי, ו'החומר המפוצץ' של הנישואין המשיך להתקיים, אין זה הגיוני ואין אומדנה ובודאי לא אומדנה שבבחינת 'בליבו ובלב כל אדם' שהבעל הסכים לביטול ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין והיטיב עימו מאוד בתמורה לחזרה ל'שלום בית' שסיכויי הצלחתו קלושים.

משכך אין מקום לבטל את הסכם הגירושין שאותו קיבלו הצדדים בקניין ושניתן לו תוקף של פסק דין. וזאת מלבד מה שכתבנו לעיל שביטול ההסכם על פי חוק יחסי ממון צריך להיעשות בכתב ובפני הערכאה שאישרה אותו, דבר שלא נעשה במקרה שלפנינו. לאור האמור אין ספק שבנסיבות העניין שהסכם הגירושין לא בוטל מחמת חזרת הצדדים ל'שלום בית', ונראה שאף למי שיסבור בעלמא שחזרה לשלום בית מבטלת הסכם, חזרה כמו שלפנינו ובנסיבות העניין – ודאי אין בה כדי לבטל את ההסכם.

אומנם מכיוון שבהסכם נאמר שהבעל יתן לאישה סך 290,000 ש"ח במועד סידור הגט, אין ספק שלא היה מוטל על הבעל לשלם סך 250,000 ש"ח לפני סידור הגט (אף שהקדים לשלם סך 40,000 ש"ח). ההסכם היה בר־תוקף, אך עת מימוש תנאיו הייתה רק אחרי סידור הגט. מעתה מכיוון שבסופו של דבר הצדדים התגרשו, עם סידור הגט חלה ההתחייבות. האיש אכן התאמץ לשלם לאישה סכום זה מייד אחרי סידור הגט כדי לאשש את טענתו שההסכם קיים.

עם זאת, על אף כל האמור לעיל, הרי בפועל הצדדים המשיכו לחיות כבני זוג במשך כשש שנים אחרי החזרה ולא היה פירוד ביניהם ולפיכך האישה זכאית לקבלת זכויות על פי חוק לפחות לתקופה זו. מלבד זאת כפי שכתבנו, מסתבר שהאישה לא מחלה על כתובתה בעת סידור הגט, שהרי לטענותיה הייתה היא זכאית לסכומים שמעל ומעבר לאמור בכתובה. כמו כן אף אם נקבל את טענת הבעל שהסכומים שניתנו לאישה בהסכם הם הסכומים שהיא הכניסה לנישואין מעבודתה או ממתנת אביה – אין זה הגיוני שהאישה תקבל את הסכומים שהכניסה לנישואין בערכם הנומינלי, בעוד האיש יחזיק בנכסי נדל"ן שערכם עלה רבות במשך השנים ובין שהכספים שהכניסה הושקעו בנדל"ן, בין שהושקעו בהשקעות אחרות ובין ששימשו לצורכי הבית – ערך נכסיו יעלה וערך הכספים שהכניסה היא יישאר כבעת קבלתם.

למעלה מזאת: אף שאנו מניחים שבית הדין האזורי בחן את רצון האישה והסכמתה בעת אישור ההסכם, וייתכן שהסכימה לגירושין בתנאים אלו מפני שחיי הנישואין לא היו טובים ומספקים גם אותה וכפי העולה מהחומר שבתיק, מצד היושר לא ראוי שהאישה תצא מחיי הנישואין ללא כתובה וללא פיצוי. אף אם חיי הנישואין נפגעו עקב מחלתה – אין בדבר כדי לקבוע שהפסידה את כתובתה, ולא ראוי גם שלא להעניק לה פיצוי מעיקר הרכוש שנצבר (אף אם נצבר ממעשי הבעל והכנסותיו). סכום פיצוי זה מגיע לה עקב חיי נישואין ארוכים ועיין ביבמות (קיג, א) במעשה דרב מלכיו שכתב כתובה לחירש ונימק "אילו רצה שפחה לשמשו מי לא מזבנינן ליה", ועיין מה שכתב החינוך (מצוה תפב) בדין הענקה, והארכתי בזה במקום אחר וכאן אין מקום להאריך.

יט. לאור האמור יש לקבוע:
(א) הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין לא יתבטל בגין חזרת הצדדים לחיות תחת קורת גג אחת.

(ב) מכיוון שהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים, לא מעניק לאישה זכויות ברכוש שצברו הצדדים זכאית האישה לפיצויים בגין חיי הנישואין, בין בגין השנים שלפני ההסכם ובין בגין השנים שחיו הצדדים יחד אחרי חתימת ההסכם.

(ג) מאחר שהאיש שילם לאישה סך 290,000 ש"ח שנקבעו בהסכם הגירושין, די שיוסיף האיש וישלם לאישה, כפשרה הקרובה לדין, סך נוסף של 310,000 ש"ח, פיצוי על זכויות המגיעות לה ממערכת חיי הנישואין של הצדדים.

(ד) הערובה שהפקידה האישה כתנאי לשמיעת ערעורה תוחזר לה.

הרב שלמה שפירא

פסק דין, מסקנות והוראות
א. לדעת כל חברי בית הדין – למרות המחלוקת בדבר תוקפו של ההסכם – למעשה ישלם האיש לאישה סך של 310,000 ש"ח כפיצוי על זכויות המגיעות לה ממערכת חיי הנישואין של הצדדים בנוסף ל־290,000 ש"ח שנקבעו בהסכם הגירושין ושאותם שילם כבר.

ב. הערובה שהפקידה האישה לצורך שמיעת ערעורה תוחזר לה.

ג. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ"ב בטבת התשפ"א (6.1.2021).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה