בפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה"ד הרבני האזורי ת"א מיום 5.3.2024, העוסק בעניין רכוש הצדדים.

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך ...., ומנישואין אלה נולדו שתי בנות: [א'] (בגירה בת 18), ו[נ'] (ילידת מרץ 2009). בתאריך 14.10.2018 תבע המערער גירושין, כשהוא כורך לתביעתו בין השאר את ענייני הרכוש. נכון לחיי הנישואין, הצדדים התגוררו בדירה ברחוב א' הרשומה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים. הצדדים התגרשו בתאריך 14.11.2019.

א. תשלומי המשכנתא
המערער טען בבי"ד קמא שהחל מחודש אפריל 2016 ועד לחודש יולי 2022, הוא שילם לבדו את החזרי המשכנתא. המשיבה הגיבה שהואיל והמערער חייב ב 40% ממדור הקטינות, לפיכך המערער יכול לתבוע אך 10% מהחזר המשכנתא, שהם 329 ש"ח לחודש.

בהמשך חלקו הצדדים זמני שהות שוויוניים, ובי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל קבע שהחל מהמועד שבו חלקו הצדדים זמני שהות שוויוניים, אין חיוב מדור, ומשכך בי"ד קמא חייב (בדרך קיזוז) את המשיבה לשלם מחצית מהחזרי המשכנתא, מהיום בו החלו לחלוק זמני שהות שוויוניים, דהיינו מחודש אוגוסט 2018.

המערער שב וטוען לקבל החזרים מחודש אפריל 2016, בטענה שהמשיבה לא הפקידה את משכורתה בחשבון הבנק.

בי"ד דנן אינו מוצא מקום לקבל טענה זו. בי"ד קמא חייב את המערערת בהחזר מחצית המשכנתא החל מחודש אוגוסט 2018, יותר משנה לפני שהצדדים התגרשו, וחודשיים לפני שהמערער הגיש תביעת גירושין. העובדה שהמשיבה לא הפקידה את משכורתה בחשבון המשותף, אינה יוצרת חיוב, הואיל והצדדים היו נשואים, ובהתאם לאמור בעמ' 31-33 לחו"ד המומחה רו"ח בוכניק, הרי שבשנת 2014 פערי ההשתכרות בין הצדדים עמדו על כ 17,000 ש"ח לחודש. משכך, לאור התנהלות הצדדים כבני זוג נשואים, ואי מחאה של המערער, בוודאי עד להגשת תביעת הגירושין, אין מקום לחייב את המשיבה בתשלום המשכנתא, שהינו חלק מהוצאות הבית. כל זוג מכלכל את הוצאותיו בדרכו, ואי מחאת המערער באפריל 2016 ולהלן לאי הפקדת משכורת המשיבה בחשבון הבנק ואי השתתפותה בכלל הוצאות הבית (לטענתו), ובכלל זה החזר המשכנתא, מהווה וויתור ומחילה, שכך היא התנהלותם של הצדדים בהוצאות הבית, בפרט לאור פערי ההשתכרות בין הצדדים. ולעניין זה למועד הקרע אין כל משמעות, כשם שלהוצאות הבית האחרות, שיתכן ושולמו רובם ככולם ע"י המערער, אין משמעות לתביעה להחזר הוצאות ממועד הקרע.

נוסיף – המערער עזב את דירת הצדדים בתאריך 14 ליוני 2018 – חודש וחצי לפני מועד תחילת החיוב בהתאם להחלטת בי"ד קמא, כך שעד לחודש יוני 2018 המערער גר בבית ושילם את הוצאות הבית, בהתאם לחובתו כבעל, בפרט לאור פערי ההשתכרות.

ובנוסף – כפי שהשיבה ב"כ המשיבה, הרי המערער חייב בכל מקרה גם ב 40% ממדור הבנות, עד לחודש אוגוסט 2018, עת חלקו משמורת משותפת.

משכך אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בי"ד קמא, שחייב את המשיבה (בדרך קיזוז) בתשלום מחצית החזר המשכנתא החל מאוגוסט 2018, ולא מעבר לכך, והערעור בעניין זה נדחה.

ב. דמי שימוש
המערער טוען שיש לחייב את המשיבה בדמי שימוש (מחצית שכ"ד), בגין מגוריה בדירה ברחוב א', שמחציתה שייכת למערער, וזאת החל מיום עזיבתו את הדירה ביוני 2018, לטענתו לאחר שמצא שלמשיבה קשר עם גבר זר (ביה"ד מציין שלא קבע כן), ולא רק מיום מתן הגט - נובמבר 2019, כפי שחויבה.

בי"ד קמא קיבל את טענת המשיבה בעניין, ולא חייב את המשיבה בתשלום אלא מיום הגט. לטענת המערער, הואיל ועזב את הדירה עקב טענתו לקשר עם גבר זר, חובת המשיבה בתשלום דמי שימוש הינה מיום עזיבתו את הדירה.

לאחר העיון בטענות הצדדים, לא מצאנו כל מקום להתערב בהחלטת בי"ד קמא ולחייב את המשיבה מיום עזיבת המערער את הבית. איש לא חייב את המערער לעזוב את הבית, ואיש לא מנע ממנו לשוב לבית טרם הגט. אין פס"ד המורה למערער לעזוב את הבית. הוא עזב את הבית עוד בטרם הגיש את תביעת הגירושין, כנראה משיקוליו הוא. משכך אין כל מקום לחייב את המשיבה בדמי שימוש, מעבר לחיוב שקבע בי"ד קמא, מיום הגירושין. משכך הערעור בעניין זה נדחה.

ג. מועד הקרע
מועד הקרע נקבע בהסכמה לתאריך 14.6.2014. איננו יודעים מנין לקח המערער את הטיעון שהמומחה ערך את חישוביו לפי מועד קרע אחר. נכון שביחס לשווי השותפות בין המערער למר ב', שותפות שעסקה בתחום מתח נמוך מאד, גלאי עשן, כריזות ועוד, נדרש המומחה לניתוח תוצאות פעילות החברה לשנים 2013-2014; "תוך ביצוע תחזית תזרים מזומנים לחמש שנים (2015-2020)" דבר המבואר באר היטב בעמוד 25 בחו"ד המומחה, אולם אין כל רמז לכך שאיזון הנכסים בכללותו חושב בתאריך אחר ממה שנקבע.

אנו מביעים תקוה, ואולי סנגוריה, שלא היה כאן ניסיון הטעיה מצד המערער, אך עיון בחו"ד המומחה מעלה שכל החישובים נעשו למועד הקרע המוסכם – 14.6.2014, וטענות המערער, אין להן כל אחיזה במציאות!

ד. המיטלטלין
בפני בי"ד קמא הייתה הערכה של מרכז דקל, מתאריך 12.8.2019, ולפיה השמאי יעקב ברוכים העריך את שווי המיטלטלין בסכום של 41,150 ש"ח. משכך מחצית משווי המיטלטלין עומד על 20,575 ש"ח. המשיבה הגישה תחשיב, ולפי המחצית צריכה לעמוד על סכום של 17,975 ש"ח, כאשר המערער עמד על קבלת מחצית הסכום לפי דו"ח השמאי.

בי"ד קמא החליט לפשר, ולהעמיד את חיוב המשיבה על סכום של 19,000 ש"ח. יחד עם זאת בי"ד קמא החליט שהמערערת תהיה פטורה אף מחוב זה של 19,000 ש"ח.

המשיבה טענה בבי"ד קמא שהמערער ביזה את ביה"ד וגרם נזק למשיבה, בין השאר בכך שלא שיתף פעולה עם האקטואר, והתעכב בהגשת המסמכים כמעט שנה שלמה, על אף התראות חוזרות ונשנות מבי"ד קמא. המשיבה ציינה להחלטת בי"ד קמא מיום 23.10.2019, שחייב את המערער בקנס יומי בסך 1,000 ש"ח, בגין כל יום עיכוב בגילוי והצגת מסמכים. נכון לתאריך 11.6.2020, לאחר שכבר עברו 210 ימים, היה על המערער לשלם למשיבה סכום של 210,000 ש"ח. המערער השיב שלא הוא זה שגרר את ההליך, טען שהמשיבה גרה בדירה שמחציתה שלו, והוא נשא בהוצאות. בבי"ד דנן העלה טענה, שמועד הקרע לא היה ידוע, ולפיכך גרר את המצאת המסמכים (דבר שאינו מהווה סיבה שלא לקיים את הוראת בי"ד קמא, מלבד שלטענה זו לא נמצאה ראיה).

בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל ביטל את חיובי הקנס בסכום של 1,000 ש"ח ליום, אך מנגד פטר את המשיבה מתשלום של 19,000 ש"ח בגין חלק המערער במיטלטלין, חלף הקנס הנ"ל. וכך כתב בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל:

"בעניין טענות התובע על דמי שימוש ראה לעיל האמור בסעיף ב' ולפיו ביה"ד חייב את האישה בדמי שימוש החל ממועד הגירושין, יחד עם זאת ביה"ד אינו רואה להתעלם ממעשיו של התובע אשר לא קיים את החלטות ביה"ד במועדן וביה"ד אף נאלץ לקונסו, ועל כן ביה"ד רואה לפטור את האישה מהחיוב בדמי המיטלטלין שהושתו עליה לעיל בסעיף ג'. חיוב זה מבטל את חיובו של האיש בקנס בגין ביזיון ביה"ד. "

לאחר העיון בטענות המערער ובתשובות המשיבה, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בי"ד קמא, הן בעניין גובה הפשרה בעניין המיטלטלין, והן בעניין פטור המשיבה מחיוב זה, בתמורה לביטול חיוב שנפסק כנגדו בבי"ד קמא, לאור התנהלותו.

בעניין זה חובתנו לציין כי מניסיון נמצאנו למדים, שמי שמחזיק בכסף, והוא זה שצריך בסופו של הליך לשלם את הכסף לצד שכנגד, עלול לעשות כל שביכולתו למשוך הליכים עוד ועוד, כך שביה"ד צריך "לרדוף" אחריו, להתרות בו, לעיתים עוד ועוד כמעט עד בלי די, בשעה שהאינטרס של מחזיק הכסף ברור וידוע, ופעמים שבית הדין נאלץ להשתמש באמצעי אכיפה למנוע את עיכוב ההליך הרכושי.

בי"ד דנן מחויב לחזק את ידי בי"ד קמא, ולא לשמוט מידיו את הכלים לענוש צדדים המשבשים את הליך הבירור הממוני, וזאת ע"מ שהצד שכנגד לא יקבל בהקדם את המגיע לו.

לאור האמור לעיל, הערעור בעניין המיטלטלין, ופטור המשיבה כאמור – נדחה.

ה. רכב קאיה
רכב הקאיה מ"ר [...], נרכש לאחר מועד הקרע מכספי המערער, ולא נכלל במסגרת איזון המשאבים.

המערער מודה שהסכים שהרכב ישמש את המשיבה עד לאיזון הסופי, אולם לטענתו: "ובלבד שיזכה לדמי שימוש בעבור השימוש".

בדיון שהתקיים בפני בי"ד קמא בתאריך 14.6.2020, שורה 215 לפרוטוקול הדיון, הודה המערער: "קניתי לה במתנה רכב". משכך טוענת המשיבה, שהרכב ניתן לה במתנה, ואין מקום לחייבה בדמי שימוש.

בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל הכריע:

"ביה"ד סבור כי על פי החומר שבתיק, והיות והתובע הודה כי קנה את הרכב כמתנה עבור הנתבעת, אין כל מקום לחייבה בתשלום דמי שימוש, כמו כן ביה"ד לא רואה כל מקום להשית על התובע חיוב בגין העלמות הרכב שנקנה על ידו לאחר מועד הקרע."

נוסיף – טענתו של המערער שנתן לה את הרכב בתנאי שיקבל דמי שימוש, נשמעת תמוהה. מתי תבע המערער מהמשיבה דמי שימוש לרכב? היכן ההסכם בעניין? לא שמענו שבן זוג, גם אם הוא בסכסוך עם בת זוגו, נותן לה לנהוג ברכב בתמורה לדמי שימוש. או שנותן או שלא, אך לא בתמורה, ואם בתמורה – ודאי מחתים על הסכם ברור.

בפנינו שינה המערער את גרסתו, וטען שנתן לה את הרכב שישמש להסעת הבנות, אך הואיל והתברר שנסעה עם הרכב גם למאהב (לטענתו), תובע דמי שימוש.

מכאן אנו למדים שהרכב ניתן לשימוש המשיבה ללא התנאה לדמי שימוש. ובכל אופן, צודק בי"ד קמא בהכרעתו הנ"ל, לאור הודאת המערער שהרכב ניתן במתנה, והערעור בעניין נדחה.

ו. הצמדת דו"ח האקטואר למדד
החישובים של המומחה הינם למועד הקרע, בשנת 2014. אין ספק שיש להצמיד את החיוב למדד, עד ליום התשלום בפועל. חוק יחסי ממון בין בני זוג יוצר חוב ככל חוב אחר, ובפער בין מועד החיוב לתשלום בפועל, יש לכל הפחות להצמיד למדד.

נציין שהצמדה למדד, הינה על דרך המעט לחיוב המערער. בדר"כ יש לבצע שערוך של הסכומים, בפרט של קרנות ושווי השותפות וכו', מפנים לפס"ד בתיק מס' 1269824/7 ובתיק מס' 1226010/3 (שניהם מביה"ד הרבני הגדול), כך שגם הערעור בעניין זה נדחה.

ז. מס ריווחי הון שהמערער שילם
במועד הנישואין, היה המערער שכיר בחברת ל'. בשנת 2010 הקימו המערער ומר ב' עסק עצמאי בתחום ..... . השותף מר ב', עבר בשותפות עם המערער תחת מספר עוסק מורשה נוסף, וביצע היקף נרחב של עבודות עם המערער. בשנת 2014 פתחו הנ"ל "שותפות", ופעילות המערער ומר ב' הועברה לתיק השותפות. המשיבה עבדה בשותפות ובחברה כמנהלת חשבונות, החל משנת 2015 ועד לשנת 2018.

בשנת 2017, השנים פתחו חברה חדשה בשם י' בע"מ, כך שפעילות השותפות עברה לחברה החדשה, ולמעשה השותפות חדלה להתקיים, גם אם לצרכי מס השותפות ממשיכה "לנשום", בפועל אותו עסק אינו עובד בשני כובעים.

המומחה העריך את שווי השותפות, בהתאם לשיטת היוון תזרימי מזומנים D.C.F שלדעת המומחה היא השיטה הנכונה לעסק מסוג זה, בשווי כולל של 4,299,484 ש"ח, כך שחלקו של המערער הינו בסך של 2,149,749 ש"ח.

בשנת 2019, לאחר שנתיים שחברת י' בע"מ הוקמה, מכרו המערער ושותפו את המוניטין של השותפות לחברה שבבעלותם, בסכום של שני מיליון ש"ח (מיליון ש"ח לכל שותף), ובגין מכירה זו שילמו מס ריווחי הון בערך של 25%.

בדיון היום התברר שהחברה כלל לא שילמה לשותפים את הסכום הנ"ל. מדובר במכירה מיד ימין ליד שמאל, והכסף שהייתה אמורה החברה לשלם ל"שותפים", נשאר בחברה, או בדרך של מניות בעלים, או בדרך של הלוואה לחברה.

לא ניכנס לכל נושא מס ריווחי הון במסגרת איזון המשאבים, הדברים נכתבו הן בפסקי הדין של ביה"ד הרבני האזורי והן של ביה"ד הרבני הגדול.

כל טענות המערער שיש לנכות מהמשיבה את מס ריווחי ההון, צריכות להידחות בנדו"ד. במקרה שלפנינו אין מדובר ב"מכירה", כמשמעותה בפסקי הדין הנ"ל. מדובר בפעולה של תכנון מס, שנעשה בדרך של מכירה, בין אותם בעלים, ותשלום מס ריווחי הון נועד להסדיר את ענין מיסוי החברה והשותפות. דבר זה לא יחשב כמכירה לעניין חיוב המשיבה במס ריווחי הון.

בפרט שבמקרה שלפנינו הצדדים מכרו לעצמם. הם אלה שקבעו את שווי המוניטין כרצונם (גם אם פנו למומחה מטעם עצמם, לבקש הערכת מוניטין), בהתאם לאינטרס שלהם. דבר זה נעשה בשנת 2019, חמש שנים לאחר מועד הקרע, ובוודאי המוניטין של השותפות גם צמח במהלך אותם שנים, וגם יתכן שאינו שווה דבר, לאחר הקמת חברת י' בע"מ, והשותפים, שמכרו לעצמם, קבעו את המחיר - הכול מתוך חישוב של אינטרס כלכלי.

נציין עוד, שהמערער יכול היה להעביר את זכויותיו הפרטיות, המוניטין ואפילו הפעילות, לחברה, ללא כל חיוב מיסוי, וזאת בהתאם לסעיף 104 א לפקודת מס הכנסה, שלפיה:

104(א) אדם המעביר את מלוא זכויותיו בנכס לחברה שאינה איגוד מקרקעין, תמורת קבלת הזכויות הקיימות באותה חברה, לא יחויב במס לפי פקודה זו או לפי חוק מיסוי מקרקעין, לפי העניין ..."

ומאחר שהיה יכול להיפטר ממס לו היה ממלא אחר תנאי סעיף 104 א הנ"ל, ומשיקוליו שלו בחר המערער להעביר את זכויותיו לחברה - שלא על דרך סעיף 104 א לפקודת מס הכנסה, באופן שמחייב במס, לא ניתן לחייב את המשיבה ליטול חלק במס ששולם.

משכך במקרה שלפנינו אין כל מקום לחיוב המשיבה במס ריווחי הון, והערעור נדחה.

ח. העיקולים
קיימת הסכמה של המשיבה, שאין להטיל עיקול אלא בגובה החיוב של המערער למשיבה. לאחר שיקבע הסכום, יעודכן העיקול.

לאור כל האמור לעיל - הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה סכום של 15,000 ש"ח הוצאות משפט.

המזכירות תעביר למשיבה את הסכום שהפקיד המערער כערובה.

בית הדין סוגר את התיק.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ט"ז באלול התשפ"ד (19/09/2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה