בפנינו ערעור על החלטת כבוד בית הדין הרבני האזורי ת"א מיום 13.3.24, ובה נקבע מועד הקרע שבין הצדדים לשנים 2015 או 2016, ולא לשנת 2012 כטענת המערערת.

הצדדים נישאו בתאריך 16.11.1992, ולהם שתי בנות. הצדדים התגרשו בתאריך 27.3.2019.

בתאריך 9.10.2012 תבע המשיב גירושין, ולתביעתו כרך את עניני הרכוש. הדיון הראשון נקבע לתאריך 26.5.13, אולם לבקשת ב"כ המשיב, שהיה לו דיון מקביל, הדיון נדחה לתאריך 30.9.2013. בסמוך למועד הדיון הנ"ל, ביקש המשיב להקפיא את התיק לצורך גישור ואפשרות לשלום בית. בתאריך 3.9.2013, בית הדין נענה לבקשה להקפאת התיק.

כמה חדשים אח"כ, בתאריך 13.5.2014, ביקש המשיב להפעיל את התיק שהוקפא, ולקבוע מועד לדיון. לטענתו, האישה אינה חפצה בשלום בית. היא הגישה נגדו תלונות שווא במשטרה, וניסיונותיו לשלום בית כשלו. נקבע מועד לתאריך 29.10.14. לדיון הנ"ל הצדדים לא הופיעו, ונקבע מועד לתאריך 9.2.2015. לדיון הנ"ל הופיע המשיב וב"כ. המערערת לא הופיעה. נקבע מועד נוסף ל 4.5.2015.

בתאריך 4.5.2015 המשיב העלה שוב את רצונו בשלום בית, יחד עם זאת כאשר טענה ב"כ המערערת שהסמכות נתונה לבית המשפט, ב"כ המשיב טען שהסמכות נתונה לבית הדין, מכוח התביעה הכרוכה מאוקטובר 2012, וכך נכתב בסוף פרוטוקול הדיון הנ"ל (הדגש לא במקור):

"ב"כ האישה: היו הליכים בבית המשפט ושם עלה נושא הרכוש. הייתה החלטה שבמידה ולא ימכרו את הבית תוך 90 יום ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים. נושא הרכוש נידון בבית המשפט לענייני משפחה. הסמכות לנושא הרכוש נתון לבית המשפט לענייני משפחה.

ב"כ הבעל: הבעל כרך את נושא הרכוש בבית הדין כדין. אנחנו באנו לקבל את הדין מבית הדין הרבני. אנחנו מאוד לא רוצים ללכת לבית המשפט לענייני משפחה.

בית הדין משוחח עם הצדדים על מנת להגיע להסכמות.

ב"כ הצדדים: אנחנו ננהל מו"מ על מנת להגיע להסכמות. לאחר שנגיע להסכמות נודיע על כך לבית הדין."

בהמשך, הצדדים ניהלו מו"מ. הרכב בי"ד קמא שונה לחלוטין. כל דייני ההרכב או שפרשו לגמלאות או שפרשו לבי"ד אחר או להרכב אחר, ובמקומם בא הרכב חדש שהחל לדון בתיק, כאשר בינואר 2017 הוגשה שוב בקשה ע"י ב"כ המשיב, וכן הלאה.

הארכתי בכל פרטי תיק הרכוש של הצדדים, להבהיר, שעל אף שהייתה הקפאה של התיק למשך מספר חודשים, כל העת הייתה פעילות, כך שתביעת הגירושין לא נסגרה ולא נדחתה ואף לא הוזנחה. בנוסף, כל עיקר הסמכות של בית הדין הרבני לדון בתיק הוא מכוח הכריכה בשנת 2012, ואם אין תיק רכוש בשנת 2012, אין לבית הדין סמכות לדון ברכוש, שהרי היתלות ב"כ המשיב הינה על הכריכה הנ"ל.

מועד הזכות לאיזון משאבים
בסעיף 5 א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, נכתב:

5 א (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

(1.) חלפה שנה מיום שנפתח אחד ההליכים האלה:
[...]

(ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11.

חוק יחסי ממון קבע שניתן לאזן זכויות גם ללא קשר להתרת הנישואין. הדבר יכול להיעשות ע"י הסכם, או ע"י תביעה רכושית. משהוגשה תביעה רכושית ע"י מי מבני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, הרי שנה ממועד התביעה הוא המועד הקובע לעניין זכות האיזון. אף שהפרקטיקה נוקטת שמיום הגשת התביעה הרכושית, או אפילו הגשת בקשה לישוב סכסוך, יש לראות בתביעה או בבקשה כמועד לבקשה לאיזון משאבים, ויש לראות את הנ"ל כמועד הקרע.

מעיון בחומר שבתיק עולה, שאף שהאיש חפץ היה בשלום בית, האישה העלתה טענות רבות כנגדו, וכפי שיובא להלן.

בנוסף, אף שהצדדים ניהלו חשבון בנק משותף עד להגשת התביעה הרכושית, בתאריך 1.11.2012 פתח המשיב חשבון נפרד בבנק מזרחי טפחות (סניף [...], מ"ח [...]) על שמו בלבד, ויום למחרת, בתאריך 2.11.2012, פתחה המערערת חשבון נפרד בבנק דיסקונט (סניף [...], מ"ח [...]), ומספר חודשים לאחר מכן, נתן המשיב הוראה לבנק הבינלאומי, בו מתנהל חשבון הבנק המשותף של הצדדים, שאין לחייב את החשבון אלא בשתי חתימות.

כך שהתביעה הרכושית לוותה גם בהפרדות רכושית, בפתיחת חשבונות בנק נפרדים, ובדרישה לשתי חתימות בחיוב החשבון המשותף, שהוא למעשה הקפאת הפעילות היוצאת (חובה) בחשבון המשותף.

בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל כותב:

"לא אחת נקבע בפסיקות בתי הדין הרבניים ובפסיקות האזרחיות כי הגשת תביעת גירושין כשלעצמה אינה בהכרח מועד הקרע. ביחוד במקרה כמו שבפנינו שהצדדים המשיכו לחיות תחת אותה קורת גג ולנהל משק בית משותף. "מועד הקרע" הוא מושג שעיקרו כלכלי. "

הדברים נכונים למקרה בו הוגשה תביעת גירושין, אך לא הוגשה תביעה רכושית. תביעת גירושין לכשעצמה, אינה בהכרח מהווה קרע שאינו ניתן לאיחוי. אולם כאשר מוגשת עם תביעת הגירושין תביעה רכושית, והתביעה לא נסגרה בכל אותה תקופה, לא הוזנחה, והתובע לא בקש לסגרה, מועד הגשת התביעה הרכושית הוא המועד הקובע לעניין איזון משאבים.

בנוסף יש לציין את אשר כתבו דייני בית הדין הרבני הגדול (תיק 1363489), שגם אם אחד מהצדדים חפץ בשלום והשני אינו מוכן אלא להתגרש, מהבחינה החוקית האזרחית, יש לראות את הדבר כקרע:

"והוא הדין גם שאין בהיות אחד הצדדים חפץ בשלום בית והצד השני בגירושין כדי לקבוע שאין עדיין קרע בלתי־הפיך. גם אם על פי ההלכה צודקת התביעה לשלום בית ואין מקום לחייב בגירושין, קביעת מועד הקרע היא על פי החוק האזרחי, ובהתאם למציאות הנפרסת לפני הרשות השיפוטית והבנתה אם הקרע הוא בלתי־הפיך וברור שהצדדים לא יחזרו זה לזו, אף אם לא ניתן הלכתית לחייב או להביא לגירושין. כמו כן מראית עין של שלום בית, כגון השתתפות ושותפות בשמחה משפחתית ובאירועים דומים – לא בהכרח שתהיה ראיה שלא כלו כל הקיצין ושהקרע עדיין הפיך – האדם הסביר לא יפגע בצדדים שלישיים ואף בבן זוגו ללא צורך, אף אם הקרע כבר מוחלט, ויעדיף שלא 'לכבס את כביסתם המלוכלכת' בציבור.

סוף דבר: הדברים צריכים להיבחן בכל מקרה ומקרה לגופו בדקדוק רב ואין ללמוד ממקרה אחד לאחר."

במקרה שלפנינו, העיון בפרוטוקול הדיון מיום 4.5.2015 מעלה, שהאישה אינה מוכנה בשום אופן לחזור לחיי שלום, היא מעלה טענות קשות כנגד הבעל:

"האישה: אין לי מה להוסיף. זה בן אדם שיכור. זה בן אדם שכל היום מקלל. מתנהג לא יפה. הוא מכר את המכונית לאחרונה ולא הביא לי מחצית מהרכב. אני משלמת משכנתא וחשמל. הבת שלי רוצה לבוא עם חברות ברגל והוא לא נותן לה. לא עזבתי את חדר השינה. לא ניתן היה לישון איתו, הוא משתכר ומקלל אותי. אני כמו שפחה שלו. הייתי קמה בשעה 6 בבוקר ומגהצת לו את הבגדים. הוא היה אומר לי את כמו הזקנים. הוא לא נותן לי את הרכב ולא שום דבר. איזה בן אדם זה.

בית הדין שואל את האישה: הבעל רוצה שלום בית. מה עמדך?

האישה: אני מצטערת. אני כבר מואסת בו בגלל כל הדברים האלה. היריקות שלו והקללות שלו על המשפחה שלי. אני לא יכולה. אני אומרת את זה בכנות. הלכנו לייעוץ בגלל הילדה. שאלו אותו תאמר משהו טוב על אשתך. הוא לא יכל להגיד משהו טוב עלי. כל הזמן. מרורים. תכבדו אותי בבקשה. אני לא אישה רעה. אני לא רוצה להזיק לאף אחד. אבל הגיעו מים עד נפש. זה כבר לא יוצא לי. לצערי הרב. אני מאוד מכבדת את מערכת היחסים. אני יודעת מה זה ילדים של הורים גרושים. אני חווה את זה יום יום בעבודתי כמורה. זה כואב לי ואני מתייחסת לילדים האלה בכבוד."

גם מבקשת המשיב להפסקת הקפאת התיק בתאריך 13.5.2014, נמצאנו למדים שהמערערת אינה חפצה בשלום.

מדובר בלי ספק בקרע בלתי הפיך, כאשר האישה אינה מוכנה בשום אופן לחיי שלום, ולא מצאתי בכל תיק בי"ד קמא, שנוהל בפני שלשה הרכבים, כל סממן לאפשרות לשלום בית, גם אם האיש חפץ כל כך בשלום בית.

כך כשמעיינים בתיק הצדדים נמצאנו למדים שהוגשה תביעת גירושין, אף שהאיש היה חפץ לדבריו בשלום, האישה נחושה להתגרש, התקיימה הפרדות רכושית ע"י חשבונות בנק נפרדים והגבלת החשבון המשותף.

כל אלה מוליכים למסקנה שתביעת הגירושין לה נכרכה תביעת הרכוש, הינה מועד הקרע בין הצדדים, הן מחמת עצם הגשת התביעה, הן מחמת רצון האישה בגירושין, ולא נמצא בכל התיק איזה רמז של האישה לנכונות לשלום בית, והן מחמת הפעולות הרכושיות שנקטו הצדדים, פתיחת חשבונות בנק נפרדים, כאשר הראשון לפתיחת חשבון נפרד היה המשיב.

בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל קובע כי הואיל והצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת, כאשר כ"א משלם מחשבונו הנפרד הוצאות שונות, וכן בכך ששמרו נאמנות האחד לשני, מוליך למסקנה שמועד הקרע הינו רק מהעת בה הפסיקו להתגורר תחת קורת גג אחת, וכך כותב בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל:

"הצדדים התגוררו תחת אותה קורת גג משך 3 שנים נוספות עד ליום ט' סיון תשע"ו (15.6.16). בזמן זה ניהלו תא כלכלי משותף. האיש שילם את המשכנתא ואת המיסים כגון: מים, ארנונה, חשמל ודלק לרכב המשותף והשלמות של אוכל משותף, האישה מימנה את מרבית הוצאות המזון ואת הקניות הדרושות לכלכלת הבית. האיש צרף אישורים לתשלומים אלו בנספחים לסיכומיו. אף בסיכומי האישה לא נסתרו עובדות אלו.

לצדדים היה חשבון בנק משותף עד להגשת הסיכומים, אף שבנוסף חשבונות נפרדים. בחשבון המשותף רבבות שקלים האמורים להתחלק בין הצדדים שווה בשווה,

הצדדים שמרו על נאמנות זוגית בחיי נישואיהם, ואיש לא ניהל מערכת יחסים עם צד שלישי.

ההפרדה הרכושית והפיזית החלה רק לאחר שהצדדים חדלו מלהתגורר תחת אותה קורת גג ביום ט' סיון תשע"ו (15.6.16)."

עינינו הרואות – הצדדים לא ניהלו משק בית משותף. מטבע הדברים, בהיותם גרים תחת קורת גג אחת, כ"א נושא בנטל ההוצאות. גם שני אנשים זרים הגרים תחת קורת גג אחת, מוצאים דרך לחלוק בהוצאות. הלזה יקרא שיתוף כלכלי? פשוט גם שהעובדה שהצדדים לא ניהלו קשר עם צד ג' כל עוד חיו תחת קורת גג אחת, אין בה כדי לסתור את הקביעה כי מועד הקרע חל מאז הגשת התביעה וההיפרדות הכלכלית, זמן רב לפני כן.

חשוב לציין שעניינים של הצדדים טופל למעשה ע"י שלשה הרכבים בבית הדין בת"א. החל מפתיחת התיק ועד לתחילת שנת 2015 התיק טופל ע"י הרכב בראשות הרה"ג נחום פרובר שליט"א. בשנת 2015 התיק נוהל ע"י כבוד הרה"ג יצחק הדאיה שליט"א, מהרכבו של הרה"ג נחום פרובר שליט"א. החל משנת 2016 ועד לשלהי שנת 2018, התיק נוהל ע"י הרכב חדש לחלוטין – בראשות הרה"ג מאיר פרימן שליט"א. והחל משנת 2019 נוהל התיק ע"י ההרכב הנוכחי, שאף נתן את פסה"ד.

כך שבאשר לתקופת המחלוקת, בשנים 2012 ועד 2016, ענין הצדדים טופל ע"י הרכב אחר, וניתן ללמוד מהחומר שבתיק, שמבחינת המערערת לא היה כל מקום לשלום בית. גם המשיב שטען שהוא רוצה שלום בית וסבר שצריך לנסות הליך גישור, והוא עצמו כותב לבי"ד קמא, בבקשה לקביעת מועד דיון לאחר שביקש את הקפאת התיק, שהאישה אינה חפצה בשלום.

בנוסף – בהתאם לדו"ח האקטואר עולה שהמערערת צברה במהלך 4 שנים סכום של מעל מיליון וחצי ש"ח. בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל קבע במסקנתו:

"סוף דבר הננו פוסקים כי מועד הקרע אינו בשנת תשע"ב (2012), אלא בשנת תשע"ו (2016) כטענת האיש, ולכל הפחות לא לפני תשע"ה (2015), ועל האישה להעביר לאיש מחצית מהכספים שמשכה היינו 893,227 ש"ח כתשלומי איזון.

מאחר וביום 27/2/2023 ניתנה החלטה המחייבת את הנתבעת לשלם לתובע חלק מתשלומי האיזון בסך 120,000 ש"ח, עומדת יתרת תשלומי האיזון על סך של 773,277 ש"ח.

לאור כל האמור הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 773,277 ש"ח בתוספת הצמדה מיום החתימה על הפסיקתא ועד למועד הפירעון בפועל."

הכיצד יתכן שהמערערת, מורה במקצועה, צברה בארבע שנים מעל מיליון וחצי ש"ח?

העובדה שבחשבון הבנק הפרטי של המערערת הצטבר סכום גדול, אין בה כדי לקבוע כי יש לאזן את הסכום שבחשבון עם בן זוגה, אלא אם כן מקורו של הכסף מ"מאמץ משותף", כמו עבודת המערערת, והרי המערערת היא מורה במקצועה, ואין היתכנות שכספים אלה באו מעבודתה, וממילא אינם ברי איזון, הואיל ואין מקורם מ"מאמץ משותף".

פניתי לאקטואר, רו"ח י' ב', והוא השיב לי מקופיא, שהכספים הם כנראה ממכירת הדירה של הצדדים, משכך ודאי שאין לכלול סכומים אלה בתוך איזון המשאבים. לצדדים הייתה דירה שנמכרה בסכום של 2.8 מיליון ש"ח, כאשר כל צד קיבל 1.4 מיליון ש"ח. הן הסכום שקיבל המשיב והן זו שקיבלה המערערת, אינם ברי איזון.

המומחה הבטיח לבדוק. דבר זה ודאי טעון בדיקה. חבל שהדבר לא נעשה בטרם שליחת הדו"ח, לפחות עם סימני שאלה, שאין ידוע מה מקור הכסף. בכל אופן, עם סיום כתיבת פסה"ד, הודיע המומחה שאכן ארע טעות, וכי נכנסו סכומים שאינם ברי איזון. הודעת המומחה תצורף לתיק.

בכל אופן, לא נצרכתי להאריך או להמתין לתוצאות הבדיקה, הואיל ולדעתי מועד הקרע הוא יום הגשת התביעה הרכושית – 9.10.2012, ומשכך לדעתי יש לקבל את הערעור.

המזכירות תחזיר למערערת את אשר הפקידה כערובה.

הרב צבי בן יעקב – דיין.

קראתי את דבריו הבהירים של כבוד עמיתי הרה"ג צבי בן יעקב שליט"א, ואף שאני מסכים להערתו/הבהרתו על דו"ח האקטואר שהוא אינו הגיוני בעליל, ויש לשנותו ללא שום קשר למועד הקרע, וכפי שהועלתה התמיהה בדיון עצמו, תמיהה שהוסכמה על ידי כל הנוכחים בדיון ואף על ידי ב"כ המשיב, מכל מקום, אינני מסכים לקבלת הערעור בעניין מועד הקרע.

כאמור, בית הדין האזורי קבע בפסק דינו שמועד הקרע הוא בשנת 2016, המועד שבו הצדדים הפסיקו להתגורר תחת קורת גג אחת, ויחד עם זה הופסק השיתוף הכלכלי לחלוטין. המערערת טענה להקדמת מועד הקרע לשנת 2012, המועד שבו הגיש האיש את תביעת הגירושין שלו.

הטיעון המרכזי של המערערת כנגד קביעת מועד הקרע לשנת 2016 היא שבית הדין התעלם מאינדיקציות רבות, שמהם עולה שהמשיב נהג בהפרדה רכושית כבר מעת הגשת התביעה שלו. לטענת המערערת, ההתחשבות באינדיקציות הללו, היתה אמור להוביל את בית הדין האזורי לקביעת מועד הקרע לשנת 2012, ולא כפי שפסק.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, ולאחר העיון בפסק הדין נשוא הערעור, ולאחר העיון בחומר שבתיק האזורי, לדעתי יש לדחות את הערעור.

המערערת לא הצביעה על טעות בהפעלת עיקרון הלכתי/משפטי בשאלת מועד הקרע, אלא על כך שבית הדין האזורי טעה בשיקול דעתו כשהעדיף את האינדיקציות שעליהם הצביע המשיב, (הרדיפה שלו אחר שלום בית עד להפרדת המגורים, ושתביעת הגירושין שלו הייתה לחילופין תביעה לשלום בית, השתתפות הצדדים בהוצאות השוטפות של הבית, משכנתא, ארנונה, מים, חשמל, ועוד), על פני האינדיקציות שעליהם הצביעה המערערת.

בפסקי דין רבים הבהרנו, שבהתאם לתקנה קלה (ב) לתקנות דיון (תשנ"ג) ערכאת הערעור לא תתערב בפסק דין האזורי כשעילת הערעור היא טעות בשיקול הדעת, אלא אם כן יצביע הערעור על טעות הנראית לעין בשיקול הדעת.

במה שהונח לפנינו, נראה שהיו צדדים רבים להסיק שהשיתוף הכלכלי בין הצדדים המשיך עד להפרדת המגורים ב2016, ומכל מקום, לא ניתן לומר שבית הדין האזורי שפסק כך טעה טעות בשיקול הדעת, לא זו הסמויה מן העין, ומכל שכן לא זו הנראית לעין. והואיל וכך, דין הערעור להידחות בהעדר עילה להתערבות של ערכאת הערעור. נבהיר גם את זאת, בית הדין הגדול כערכאת ערעור לא נועד להוות ערכאת חלופית לבית הדין האזורי בבחינת ניסיון נוסף לזכות בדין. המערערת חזרה וטענה בפנינו את כל מה שנטען באזורי, מדוע להעדיף את גרסתה לקביעת מועד הקרע בשנת 2012 בציפייה שאנחנו נכריע אחרת. אבל כאמור, בית הדין האזורי הכריע כפי שהכריע לפי שיקול דעתו, ואין מקום להתערבותנו.

ובכן, לדעתי, יש לדחות את הערעור באשר לקביעת מועד הקרע.

אולם, באשר לאימוץ חוות דעת האקטואר בהתאם לקביעה זו, אני מסכים לדברי עמיתי הגרצב"י שליט"א, שחוות הדעת שגויה מיסודה, ויש לערוך חוות דעת מעודכנת, ולאפשר לצדדים להגיב עליה כמקובל.

הרב ציון לוז - דיין

ראיתי מה שכתב ידידי ועמיתי הגר"צ לוז שליט"א, ואיני מסכים לדבריו.

הטעות של בי"ד קמא אינו בשקול דעת הניתן לבית הדין, אלא טעות בחוק.

בי"ד קמא אינו מתייחס לקביעת החוק בעניין פתיחת תיק הגירושין והרכוש. בי"ד קמא קובע קביעות שאינן עולות בקנה אחד עם החומר שבתיק. מתוך עיון בתיק עולה שכל העת האישה לא הסכימה לשלום בית. תיק הגירושין והרכוש לא נסגר, גם אם הוקפא למספר חודשים. בפרט שכל סמכות בית הדין נובעת מאותו תיק, וכפי שכתבתי לעיל. כך שאי אפשר להתעלם מהוראות החוק והפסיקה, וליתן דרור לשיקול דעת לא מבוסס, כאשר ההלכות בעניין מועד הקרע ברורות לחלוטין.

כך שאין לפנינו "טעות בשיקול דעת שאינה ניכרת לעין", כדברי עמיתי הגר"צ שליט"א, אלא לפנינו טעות גמורה ומוכחת!

דומה הדבר לטעות בדבר היקף הנכסים לאיזון. אמנם היה מקום לומר לכאורה שיש לפנינו רק טעות בשיקול הדעת, איזה נכסים ניתן להכניס למסת הנכסים לאיזון ואיזה לא, ופעמים שהדבר נתון לשיקול הדעת של בית הדין כאמור בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, אולם ברור שאין הדבר כן, אלא מדובר בטעות הנובעת מהתעלמות מעובדות חשובות הקשורות קשר ישיר לקביעה בנושא המדובר, ולא ניתן להגדיר טעות כעין זה כ"טעות בשיקול הדעת שאינה ניכרת לעין".

לכן עמדתי היא כאמור לעיל, שיש להקדים את מועד הקרע למועד פתיחת התיק הגירושין והרכוש – לתאריך 9.10.2012.

הרב צבי בן יעקב – דיין

עיינתי במה שכתבו עמיתי שליט"א, ודעתי שמועד הקרע יהיה כפי שקבע בית הדין האזורי, מהנימוקים של בי"ד קמא. יחד עם זאת, יש לתקן את ההחלטה בעניין הסכום שחייבת המערערת לשלם למשיב, בהתאם לחוו"ד העדכנית שישלח המומחה.

הרב זבדיה כהן – דיין

לאור האמור לעיל נפסק כדעת הרוב:
א. דוחים את הערעור בעניין מועד הקרע.
ב. התיק יוחזר לבי"ד קמא ע"מ לתקן את הסכום שצריכה המערערת לשלם למשיב, בהתאם לחוו"ד מתוקנת שישלח המומחה.

ג. אין צו להוצאות. המזכירות תחזיר למערערת את אשר הפקידה כערובה, בהתאם לנהלים.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' בתמוז התשפ"ד (08/07/2024).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה