הובאה לעיוני בקשת האישה למתן רשות ערעור שעניינה החלטת בית הדין האזורי פתח תקווה שלא לאפשר את קיוום הדיון בין הצדדים באמצעות היוועדות חזותית, כמו כן הובאה לעיוני תגובה על תגובה זו.

בפתח הדברים אעיר כי המבקשת העלתה את בקשתה בדרך של "לחילופין", כשלכתחילה רואה היא את עניינה כעניין המקים זכות ערעור אלא שככל שייקבע לא כך מבקשת היא את הרשות. לשיטתה ההחלטה המונעת את קיום הדיון בהיוועדות חזותית היא החלטה הגומרת את הדיון בעניין זה ומקימה משום כך זכות ערעור.

טענה זו יש לדחות ונצרכים הדברים כדי להעיר על טעות דומה שכמותה חזינו במקרים נוספים:

כל החלטה כמעט 'גומרת את הדיון' בבקשה הספציפית שבה ניתנה, ואין בכך כדי להקים זכות ערעור. כך למשל החלטה המורה על קיום דיון במועד מסוים, ובוודאי אם ניתנה לאחר שהובעו עמדות הצדדים בשאלת קיומו בו או הקדמתו או דחייתו – גומרת את הדיון בשאלת מועד הדיון; החלטה בדבר הגשת תגובה בכלל או הגשתה עד למועד מסוים, ובוודאי אם היא ניתנת תוך דחיית בקשת ארכה, גומרת את הדיון בשאלה זו וכן הלאה. ולית מאן דפליג כי אין בהחלטות אלה כדי להקים זכות ערעור.

המושג 'החלטה הגומרת את הדיון' המתייחס להחלטה המקימה זכות ערעור הוא כשתם, מכוחה של ההחלטה, הדיון בסוגיה מהותית – בתביעת הגירושין, בתביעת רכוש, בתביעת מזונות וכו' לא כאשר הוכרע עניין שאינו 'ראש תביעה' בפני עצמו אלא כלי עזר לבירור התביעה העיקרית, כמו קיומו של דיון, הגשת תגובה, זימון עד וכו'

החלטות ממין זה זוקקות את המבקש לערער עליהן לרשות ערעור.

לאחר הקדמה זו, שבה ביארנו כי ההחלטה המדוברת מצריכה את רשות הערעור, נאמר מכל מקום כי דינה של הרשות להינתן, וכי השיקול המרכזי לנתינתה הוא כי אומנם ההחלטה דנא אינה מקימה זכות ערעור ואינה גומרת את הדיון בתביעת הגירושין, אולם מאחר שלטענת המבקשת אין היא יכולה להגיע ארצה ולהתייצב פיזית בדיון, וטענה זו לא הוזמה, הרי שקיימת הסתברות גבוהה כי אם לא נרשה את הערעור – במועד קרוב יקבע בית הדין קמא, לשיטתו, כי דינה של התביעה להידחות או להימחק בשל אי־ההתייצבות.

וכיוון שכך – אפוכי מטרתא למה לי? וכי איזו תועלת תצמח מהמתנה להחלטה המפורשת שאכן תגמור את הדיון בעניין רק בשל קביעתו של בית הדין קמא כי אין מקום לניהול הדיון בהיוועדות חזותית (ואף כשבנוסף לה קיימת נוכחות פיזית של באי כוח) ודיון בשאלה זו רק לאחר אותה החלטה. והלוא הדיון בשאלה זו אז – ודאי יבוא, שלא בהמקרים רבים אחרים של בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים שבהם אפשר שעל פסק הדין הסופי לא יוגש ערעור אף אם במעלה הדרך אליו היו החלטות שלא נשאו חן בעיני מי מהצדדים.

סיבות נוספות למתן הרשות הן: (1) העיגון הקיים לטענת המבקשת בענייננו והרגישות הנדרשת לכל חשש עיגון; (2) היות השאלה של קיום דיון בהיוועדות חזותית, במקרים מסוימים, למרות התנגדות אחד הצדדים - שאלה עקרונית ובעלת השלכות רוחב.

לאחר העיון ושיקול הדעת בשאלה זו מחליט בית הדין:

המבקשת תפתח תיק מתאים ותגיש את כתב הערעור תוך תשלום אגרה כדין (להבדיל מתיק בקשת רשות הערעור והאגרה ששולמה בגינו) בתוך ארבעה־עשר יום כמצוות תקנות הדיון.

יוער כבר עתה כי עיקר הסוגיה שלפנינו היא בעניין המשפטי־הלכתי העקרוני של האפשרות לקיום דיון בדרך האמורה ללא הסכמה של כל הצדדים, ולאו דווקא השאלה הפרטנית הנוגעת לבירור נסיבותיהם של הצדדים שלפנינו. ולפיכך, לפי טבע העניין יש מקום לשקול הכרעה על בסיס כתבי טענות ולא דווקא באמצעות דיון פרונטלי.

המבקשת תביע את עמדתה בשאלת האפשרות להכריע בערעורה על בסיס כתבי טענות בלבד בד בבד עם הגשת כתב הערעור והמשיב יביע את עמדתו בעניין זה עם תגובתו לערעור, לכשיוגש.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ב' באדר ב התשפ"ד (12.3.2024).

הרב מימון נהרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה