רקע וטענות הצדדים
לבית הדין הגיעו זוג במסגרת פרשנות הסכם שלו"ב ולחילופין גירושין. בני הזוג גרו יחד עוד טרם נישאו משנת 1990, ומזוגיות זו נולדו להם שני ילדים: הראשון בשנת 1991, והשני בשנת 1998. נכון להיום, הילדים בגירים ואינם מתגוררים עם הוריהם. לדברי הצדדים, ניתקו קשר בשנת 2003, אך חזרו יחד באופן קבע בתחילת שנת 2020. בתאריך י"ב באדר ב' תשפ"ב (15.03.2022) מיסדו בני הזוג את הזוגיות בחופ"ק כדת משה וישראל.

באורח פלא, בעקבות מריבה וסכסוך בין הצדדים, בתאריך 01.12.2022 עזב הבעל את הבית. האישה לא השתהתה יתר על המידה, ומיד כארבעה ימים לאחר מכן, בתאריך 05.12.2022, פתחה האישה תיק ישוב סכסוך. הסבר מניח את הדעת לפתיחה כה מהירה של תיק זה הינה על רקע מצבה הכלכלי של האישה, שמוכרת כנכה ע"י ביטוח הלאומי ומשתכרת מקצבת נכות זעומה העומדת על 3,900 ₪. מנגד האיש משתכר מפנסיה צבאית העומדת על 7,000 ₪ וממשיך לעבוד ומרויח סכום נוסף של 4,000 ₪ ולעיתים יותר. זאת בנוסף לקצבת נכות שמקבל, העומדת על 3,900 ₪, כך שהסכום המצטבר של האיש עומד על כ-15,000 ₪.

ואכן, על רקע האמור, כחודש לאחר סיום תקופת הישוב סכסוך, בתאריך כ"א בשבט תשפ"ג (12.02.2023) פתחה האישה תיק מזונות אישה, וכחודש לאחר מכן, בתאריך 05.03.2023 התקיים דיון, כאשר לדיון זה הגיעו הצדדים עם הסכם שלו"ב ולחילופין גרושין, כאשר האישה מלווה בעורכת דין שערכה את ההסכם. ביה"ד העיר הערותיו (להלן יובאו ההערות) ואישר את ההסכם.

כשלושה חודשים לאחר אישור ההסכם, בתאריך י"ז סיון תשפ"ג (06.06.2023) פתחה האישה תיק צו הגנה, ובהתאם לנהלים נקבע דיון מיידי לתאריך 11.06.2023. למעשה, בדיון זה לא הוצא צו הגנה, אבל הבעל הסכים לעזוב את הבית ומאז לא שב אליו, כאשר בעקבות הדיון פני הצדדים לגירושין.

הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך ז' באדר א תשפ"ד (17.03.2024).

נשוא המחלוקת בין הצדדים, הזקוק להכרעת ביה"ד, הוא סעיף 22 להסכם, וכך לשונו:

"22. במידה ויתגלעו חילוקי דעות /מריבות והבעל יחליט לעזוב שוב פעם את הבית מתחייב הבעל להמשיך ולשלם מזונות עבור האישה בהתאם להסכם עד למועד הגט בפועל."

יש לציין כי ביום 22.1.2024 פתח הבעל תיק שונות (8/) אשר כותרתו: "ביטול הסכם שלום בית", בו טען שביה"ד הבהיר לאשה בדיון ביום כ"ה בסיון תשפ"ג (14.6.2023) שהסכם השלום בית מתבטל. כלפי טענה לביטול ההסכם ניתנה החלטת ביה"ד ביום ח' באדר ב תשפ"ד (18/03/2024): "הבקשה לביטול הסכם שלום הבית תידון לכשתנומק משפטית. בהעדר הנמקות ייסגר התיק בתאריך 01/04/24."

בהחלטה נוספת מיום י' באדר ב תשפ"ד (20/03/2024), נקבע:

"כעת לפני בקשת הבעל לביטול ההסכם בטענה שהורחק על ידי אשתו לשעבר.

הצדדים יצאו ובאו בבית הדין ומעולם לא עלתה טענה זו על דל שפתיו של הבעל. ההליכים כולם היו בהסכמה ומשכך כל עוד לא התגרשו הצדדים ההסכם בתוקפו עומד."

בהתאם להחלטות אלו, פתח הבעל את התיק הנוכחי (שונות – 11/), בה הבהיר את טענתו העיקרית, לפיה מכוח סעיף 22 בהסכם אין לחייב את הבעל בסכומים האמורים בנסיבות המקרה לאחר שהאשה בקשה להרחיק את הבעל מהבית בצו הגנה. טענה זו שונה היא במהותה מהתביעה הקודמת לביטול ההסכם, שכן כעת לא מדובר על טענת פגם בהסכם, אלא בפרשנותה, אם החיוב האמור בהסכם כולל את הנסיבות האמורות. בזה עלינו להכריע כעת.

עיקר טענות הצדדים
טענת האישה: עד למועד סידור הגט כל חיובי הבעל הנזכרים בהסכם רובצים על הבעל, ובעקבות כך פנתה האישה להוצל"פ לממש חיובים אלו.

מנגד, טוען האיש: בסעיף 22 נכתב שהבעל יעזוב מרצונו, וכעת – בעקבות הצו הרחקה – נכפתה על הבעל עזיבה, ומשכך אין הוא אמור לשלם על תקופה זו של כתשעה חודשים את הסכומים האמורים בהסכם.

מוסיף ב"כ האיש טענה העומדת בפני עצמה ו/או טענה מצטברת שאף אם ביה"ד יכריע שעל הבעל לשאת בתשלום, מכל מקום מצויין בסעיף 7 להסכם שתשלום זה הוא עבור הוצאות הבית, ומשכך אין הבעל אמור לשלם את מלוא ההוצאות אלא מחציתן וכפי הצריכה של האיש, והאישה אף היא צריכה לשלם מחצית.

דיון והכרעה
א. כללים בעריכת הסכם שלו"ב ולחילופין גירושין
הסכם זה שהונח בפני ביה"ד לאישור, היה חד צדדי לכל אורכו, והטיל הרבה חיובים על האיש. מנקודת מבט זו, ההסכם לא מצא חן בעיני ביה"ד, ואכן ביה"ד העמיד את האיש על הדברים שישנם כאן חיובים רבים, והאם הוא מודע לכך? האיש ענה: שהוא מודע לזה, אבל עושה רושם שאין לו ברירה. עם זאת הוא עושה כן מרצון, ומבלי כפיה.

להלן חלק מסעיפי ההסכם (בלשון מתומצתת), המורים על הטייה זו לזכות האישה:

5. הצדדים ילכו לטיפול זוגי כאשר את הטיפול ישלם הבעל.

6. הבעל מתחייב להעביר מזונות לאישה בסכום של 6,000 ₪ מידי חודש בחודשו שיעבור לחשבונה של האישה, וזאת החל מיום חתימה על ההסכם.

8. נוסף לאמור בסעיף 6 יעביר הבעל מיום ה-1/03/2023 1,000 ₪ למדור והחזקת מדור (למעשה המדור הוא 280 ₪, מאחר ומדובר בדירת עמידר השייכת לאישה).

9. הבעל מתחייב לשלם את הטלפונים הניידים והכבלים.

11. הבעל מתחייב לפנק את האישה ולקנות לה פרחים או מתנה צנועה בכל יום שישי.

12. הבעל מתחייב להוציא את אשתו פעמיים בשנה למלון.

13. טיולים בארץ ובחו"ל יחדיו ימומנו רק ע"י הבעל.

15. הבעל מתחייב לעבוד במשרה מלאה וזאת החל מ-19/02/2023 (5 ימים לאחר חתימת ההסכם, וימים ספורים לפני אישורו בביה"ד).

16. הבעל יממן את כל הציוד שנהרס בבית.

18. בעת פרידה סופית בין הצדדים הבעל מתחייב לשלם לאישה את זכויותיה מכח חוק יחסי ממון מתאריך 19/01/2020 – תאריך התחלת המגורים המשותפים בקבע – ולא תאריך החתונה.

ישנם עוד סעיפים הנזקפים לטובת האישה, אך נסתפק באלו.

הדגש שניתן לנקודה זו אינו בא מתוך צרות עין על הישגיה של האישה ועורכת דינה, אלא בא לומר שכלקח מהסכם זה יש לקבוע כלל לפיו הסכם שלו"ב אין לו להיות חד צדדי ולהטיל את מרבית החיובים על צד אחד. הסכם כזה הוא פגום ומועד לפורענות, ואין הוא משיג את מטרתו. להיפך, הוא מזמן חיכוכים מפני שצד אחד מרגיש מנוצל.

ככל שהסכם שלו"ב ולחילופין גירושין מטיל חיובים הדדים, הוא מכניס את הצדדים לשותפות אמת, ומחלק בצורה שוויונית את האחריות לשלום הבית.

כלל נוסף יש לתת ביחס להסכם כזה. מאחר והרקע לעריכת הסכם כזה של שלו"ב ולחילופין גירושין הוא נפיץ, ומרקם היחסים בין הצדדים שהגיעו עד הלום הוא עדין, ברוב ככל הפעמים מהר מאוד הסכם כזה הופך להיות הסכם גירושין.

על כן יש על הדיין האחריות לומר לצדדים שלמעשה הסכם זה הוא גם הסכם גירושין, ולא יכולה לעלות טענה של אחד הצדדים שחשב שההסכם הוא רק לשלו"ב, ולא התכוין שזה יהווה כבסיס לגירושין. גם כלל זה נסוב על רקע הדברים הקודמים שכתבנו, שיש שמנצלים את חולשתו של הצד השני החפץ בשלו"ב ולהוליד הסכם גירושין מטיב, אשר על כן על הערכאה השיפוטית להדגיש שלמעשה הסכם זה הוא הסכם גירושין ללא כחל ושרק.

ביחס להסכם זה נעיר שהסכום שהתחייב הבעל לתת מידי חודש בחודשו, העולה על 7,000 ₪ הוא סכום גדול וגבוה בהרבה מצרכיה של האישה, אולם לא מוגזם יתר על המידה, ויש בידו של האיש לעמוד בזה, ועל כן אין בו ריעותא של אסמכתא, ובפרט שחיובים אלו מתחילים לאלתר ונעשה ע"ז קניין. (יעויין רמב"ם פרק יא מהל' מכירה ה"א ושם במ"מ; בב"י סימן רז ושם בשו"ע סעיף ב וכן ברמ"א סעיף יג ובסעיף יד; ובנתיה"מ ס"ק יז.)

ב. מדקדקין לשון השטר וביאורו
בכוונה הארכתי בפרטי המקרה כדי לבחון את הרקע ואת המוטיבציה לעריכת ההסכם, על מנת ללמוד על המגמות שהובילו לכתיבת הסכם זה. הבנה זו הכרחית לפרשנות ההסכם, יעויין מש"כ בפס"ד 1182883/6 (כללים בפרשנות הסכם), שם ניתחתי לעומק את דברי השו"ע (חושן משפט סימן סא סעיף טז), וז"ל:

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה."

מנגד, פוסק השו"ע סעיף קודם לכן (שם סעיף טו) את דברי הריב"ש (סימן תפ), וז"ל:

"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון."

יעויין בפסה"ד הנזכר מש"כ בישוב הסתירה לכאורה העולה מהדברים, והוספנו לקושיה זו את קושיית הנחל יצחק (סימן סא) בשם המראות צובאות שהביא תשובת ריב"ש (סימן קצה), הובא ברמ"א (יו"ד סימן ריח סעיף א), שם גם נראה היפך דברי השו"ע בסעיף טז.

למעשה, הסתירה העולה מתוך דברי השו"ע בסעיף טו לא קשה מידי, מאחר והריב"ש עוסק אף הוא בהכנסת תוכן לתוך התחייבות הבעל לאישה, שם דן הריב"ש כלפי לשון "כל ימי מיגר אלמנותך" – שלא אומרים שישנה משמעות גורפת שאלמנה זכאית למזנות כל ימי אלמנותה בבית בעלה בין אם תבעה כתובתה ובין אם לא תבעה, אלא אם תבעה כתובתה הפסידה מזונותיה (וכפי הנפסק באה"ע סימן צג סעיף ה).

אבל אם הבעל כתב שהוא "מניח" לאשתו – שזו לשון מתנה – אז יש לפרש שזכאית למזונות אעפ"י שתבעה כתובתה, מעבר לזכותה עפ"י דין, שאל"כ, איזה מתנה יש בכך? עוד הסתייע שם הריב"ש ממה שכתוב בשטר "יתר על כתובתה", שנראה מזה שאף שנוטלת כתובתה עדיין תהא נזונת כל ימי מיגר אלמנותה, וכפי האמור בריב"ש זה עצמו מה שהוא כותב מדקדקין בשטר עצמו, היינו: מחפשים לצקת משמעות לתוכן הדברים הכתובים, ולא מסתפקים בהבנה השטחית העולה מלשון השטר לומר שכותב השטר לא נתן דעתו על הדברים.

הנה לא בא הריב"ש לשלול הליכה אחר הכוונה, ולהעמיד את הכל אחר הלשון, אלא ביאר לנו הריב"ש שאף בלשון עצמה אין לנו להימשך אחר הפשטנות שלו אלא לדקדק אחר התוכן והעומק שבשטר.

לפי"ז, סעיף טז הוא המשך ישיר של סעיף טו, שנותן כח לבחון לעומק את השטר, ולא להסתפק רק בכתוב בו, אלא לבחון את הרקע לדברים שנכתבו.

אלא שהקושי הוא בדברי הריב"ש (סימן קצה), שם כתב שלא ניתן לצקת משמעות אחרת מהכתוב בשטר או הנאמר בעל פה בנדר כל והדבר נוגע לצד השני. ואכן בעניין זה הרחבנו שם בפסה"ד, והכללים שעלו שם הינם כדלהלן:
א. כל והכוונה מוכחת יודה אף הריב"ש שיש ללכת אחר הכוונה, וכפי לשונו של הרמ"א (יורה דעה סימן ריח סעיף א) שהביא את הריב"ש (שם), וז"ל:

"וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן)."

ב. יש לחלק בין מתנה לבין קניין שבו יש תמורה, שכן במתנה יותר נקל ללכת אחר אומד הדעת בעת הכתיבה ולתלות זאת בנותן, בניגוד למכר שם תלוי הדבר בשני הצדדים, מאחר ושניהם צד להסכם.

ג. ישנה הבחנה בין אם האומדן נוגד לכתוב בשטר, שאז לא הולכים אחריה, לבין אם הוא יוצק את האומדנא לתוך לשונו של השטר.

יעויין שם עוד במש"כ, אולם לענייננו די בזה. על מנת לבחון את טענות הצדדים נבחן את ההליך שהתנהל בתיק צו הגנה, וכן את המשך ההליכים משם.

ג. בחינת הליך צו ההגנה והאמור שם, וקביעה לסמכות בדיין יחיד.
כפי האמור לעיל, הגיעו בני הזוג בתיק צו הגנה על פי בקשת האישה, וכך נכתב בפרוטוקול:

"האשה: אנחנו היינו פה ב-5.3 אחרי שבעלי נעלם לחודשיים וחצי ללא כלכלה ללא כלום.

הסתבר שהוא נעלם והלך לעורכי דין וביקשו ממנו המון כסף ואז הוא ביקש לחזור לבית.

עשינו הסכם שלום בית והוא לא מקיים את ההסכם.

ביה"ד: כמה חודשים הוא לא שילם?

האשה: הוא שילם מחודש מרץ אפריל מאי. בחודש יוני הוא לא שילם.

יש לי בעיות בגב והוא אומר לי קומי תכיני לי ספגטי או שאני ארביץ לך.

האדם הזה נכנס לבית כאילו הוא אורח בבית, לא מעניין אותו כלום, לא קניות ולא כלום.

ביה"ד: השאלה מה את רוצה?

האשה: אני רוצה הגנה מהדבר הזה.

ביה"ד: האם הגב' רוצה להתגרש או לשקם את הבית?

האשה: אין מה לשקם עם האדם הזה.

ביה"ד: את מעוניינת להתגרש?

האשה: כן.

ביה"ד: של מי הבית?

האשה: שלי של עמידר הזכויות הם שלי.

ביה"ד: הגב' רוצה להתגרש אתה מסכים?

הבעל : אם זה מה שהיא רוצה מי אני שיעמוד בדרכה.

ביה"ד: את מבינה שאם תתגרשי אין לך מזונות ואין הסכם שלום בית?

האשה: בסדר.

ביה"ד: אם כך תפרידו מגורים ונקבע לכם מועד לגט.

האשה: נשב עם עו"ד נגיע להסכם גירושין ואני אקבל את כל הזכויות שלי כמו שכתבנו בהסכם שלום הבית ונתגרש.

ביה"ד: אתה מוכן?

הבעל : לא.

ביה"ד: את מבקשת להתגרש הוא מסכים להתגרש ברגע הזה מה קשור מה שמגיע לך בזכויות לבין הגט.

סעיף 18 להסכם אומר שאת תקבלי מה שמגיע לך נפעל לפי ההסכם.

כמה זמן אתה צריך לעזוב את הדירה?

הבעל : אני יכול לבוא היום אחרי העבודה לארוז הכל ואלך. תקבעו את הדיון לעוד שבוע שבועיים.

ביה"ד : נקבע לכם מועד ל-25.06.23 שעה 09:15."

ניתוח פשוט של האמור מורה שהאישה יזמה את הליך ההרחקה, וכמו כן היא זו שיוזמת פרידה סופית לגירושין, והבעל רק מגיב לבקשתה של האישה ומסכים.

ואכן, כפי האמור בפרוטוקול הדיון, יצאה החלטה מיד בתום הדיון על קביעת דיון לתאריך 25.06.2023, כאשר המועד הנ"ל אמור לשמש לגירושין.

בתאריך הנ"ל הגיעו בני הזוג, כאשר התברר לביה"ד שבני הזוג לא ערוכים לעריכת סידור גט משני היבטים: הראשון, הבעל ביקש לקחת את הציוד שלו מהדירה, והשני, בני הזוג לא עשו שום פעולה להגעה להסכם טרם הגירושין. על כן ביה"ד יזם את סיום הדיון, ונתן הוראות להגעה להסכם ולאחר מכן הגט. וכך הוא לשון הפרוטוקול בסוף הדיון:

"ביה"ד: אם כך הדיון הסתיים. התיק שלפנינו הוא תיק צו הגנה אנחנו אמרנו לכם שתגיעו להסכמות ותתגרשו.

האשה: אני אמרתי לו שנשב עם העו"ד שלי ונגיע להסכמות.

ביה"ד: מכל מקום אין מקום לתיק הזה ולכן הוא ייסגר ככל שתגיעו להסכמות תפתחו תיק הסכם גירושין ותתגרשו."

הנה, כפי האמור, כבר בדיון הראשון בצו הגנה פני בני הזוג לגרושין, וכך היה צריך להיות בדיון השני, אלא שהעדר מוכנות הצדדים דחתה את סידור הגט.

ואכן, הצדדים התמהמהו מאוד והמתינו עם פתיחת תיק גירושין, עד שלבסוף הבעל פתח תיק בתאריך 22/01/2024. למעשה, כפי האמור לעיל, בתאריך ז' באדר א תשפ"ד (17.03.2024) נערך סידור גט לצדדים.

אף בדיון זה, אליו הגיעו האישה וב"כ, עמדו על זכותה לכתובה ועל פרטי ההסכם לשלו"ב והזכויות הגלומות בו לטובתה. הבעל וב"כ כפרו בזכויות אלו מכח הטענות שהועלו בתחילת הדברים.

הוחלט לערוך גט, ולאחר מכן לדון בתביעת הכתובה ובפרשנות הסכם שלום הבית.

ואכן לאחר מכן פתחו הצדדים תיק שונות, הרי הוא תיק דנן, בו ביקשו הצדדים לדון בתוקפו של הסכם שלוה"ב וניתוח הטענות שעלו בדיון וביקשו הכרעת ביה"ד.

מאחר והטענות כבר נשמעו בביה"ד ע"י הצדדים, לא ראיתי לנכון לזמן דיון מיוחד ושהטענות יחזרו על עצמם, על כן ביום כ"ח באדר ב תשפ"ד (07/04/2024) הוצאתי החלטה בזו הלשון:

"בתאריך 05/03/2023 אושר הסכם שלו"ב על ידי ומכאן הסמכות קנויה לי ואף הפרשנות להסכם זה נתונה לי יעויין בספר החשוב משפטיך ליעקב [חלק ג] סימן לה, שנכתבה ע"י דיין ביה"ד הגדול הגר"צ בן יעקב שליט"א.

מונחת לפני בקשה לבחינת ההסכם ותוכנו ע"י ב"כ המבקש, סבורני שאין טעם לקיים דיון בטענות אלו ויש להסתפק בתשובת המשיבה וב"כ וביה"ד יפסוק בהתאם. להחלטה זו יגיבו הצדדים עד לתאריך 14/04/2024."

כעת, בעת ההכרעה, נבהיר את אשר כתבנו בהחלטה זו ונעתיק תמצית מדבריו של הרה"ג צבי בן יעקב שליט"א בספר הנ"ל הנוגעים לענייננו:

"התעוררה שאלה עקרונית, האם דיין יחיד יכול לפרש הסכם שאושר על-ידו כדיין יחיד, וכן אם בית הדין של שלשה כבנדו"ד, יכול לפרש את ההסכם. [...]

הב"י בחו"מ סי' יב, הביא תשובה מהרשב"א בראובן שנתן לשמעון שטרי חוב במתנה. לאחר מכן התגלעו תביעות הדדיות ביניהם, וקבלו עליהם פשרן אחד שפסק [...]

ומבואר מדברי הרשב"א שאין הפשרן יכול להוסיף או לגרוע אחרי שפסק ונתן, ומשמעות דבריו שגם אינו יכול לבאר מה שכבר פסק. ובש"ך כג,י ציין לדברי המהריב"ל בתש' (ח"ג סי' קיט) שמדבריו עולה לכאורה דלא כרשב"א [...]

וחילק הש"ך בין נידון הרשב"א לנידון המהריב"ל, דהרשב"א מיירי שפסה"ד אינו סובל את פירוש הדיין [...] וכיון דאין הפסק סובל פירוש אותו תוספת או גרעון, לא יכול הדיין לפרשם אף בתוך הזמן למתן הפס"ד, אם כבר כתב הפס"ד. משא"כ בנידון המהריב"ל שניתן לפרש את הפסק לתרי אנפי [=בשני אופנים], א"כ אין כאן תוספת או גרעון אלא באור. וכדברי הש"ך פסק גם הנתיבות בחידושים כג,י, וכך היא גם דעת התומים (אורים כג,י), וכן פסק בערוך השולחן כג,ג, וכן הביא בכנסת הגדולה (חו"מ סי' כג, הגהות טור, סכ"ד).

ברם, מעיון במהריב"ל נראה לכאורה דלא כפירוש הש"ך. [...]

ברם, נראה דאף לענין ביאור כוונת ההסכם, יהיה לדיין נאמנות ולא יוכלו הצדדים להכחישו. ואף שהצדדים יאמרו שכיוונו אחרת, נאמן הדיין לומר שנתן תוקף של פס"ד ע"פ הבנה שהבין בהסכם, וממילא הפס"ד ע"פ כוונתו. [...]

וכאמור, גם לאחרונים הנ"ל נראה שיש לו כח לבאר גם בנדו"ד, אם הפס"ד סובל את פרשנות הדיין. [...]

לאור האמור לעיל נראה דיש לביה"ד כח ונאמנות לפרש ולבאר את הסכם הגרושין הנידון, שקיבל תוקף של פס"ד ע"י אחד מדייני ההרכב, ואף אותו דיין יחיד יכול לפרש את ההסכם בפרשנות המתקבלת על הדעת.

מסקנות

[...]

י. יכול הדיין לבאר פסק דינו הכתוב, באופן שפסה"ד סובל את פרשנותו."

הנה כי כן, לפי החלטה מיום כ"ח באדר ב תשפ"ד (07.04.2024) ומסקנות דברי הגר"צ בן יעקב שליט"א, ניתן לקבוע שמתקיימים כאן התנאים לתת פסק דין בדיין יחיד. זאת בנוסף לזה שהצדדים קיבלו עליהם את ההחלטה הנ"ל ופעלו בהתאם (יעויין בשו"ע חו"מ סימן כב סעיף א, ושם בפת"ש ס"ק א, וכן בסימן ה פת"ש ס"ק ד).

ואכן, בהתאם להחלטה הנ"ל, שני הצדדים הגיבו בכתב. לדברי ב"כ האשה בתגובתה מיום 15.4.2024 (סעיף 18 בתגובה): "כוונת הצדדים הייתה ברורה, כל עוד הנתבעת נשואה לתובע הוא מחוייב להמשיך לשלם את המזונות בהתאם להסכם ונקבע בצורה ברורה עד למועד הגט בפועל". עוד כתבה (סעיף 23): "לאחר שבית הדין הנכבד דחה את התביעה לביטול הסכם שלום בית, הגיש הוא בקשה לעיון מחדש, ושם נתן "פרשות חדשה" להסכם, דבר שכלל לא נרשם בהסכם".

ב"כ הבעל בתגובתו מיום 30.4.2024 חזר על דבריו הראשונים.

ד. ביאור הסעיף המונח לפנינו לפי העקרונות לעיל
לענ"ד, לאחר עיון בדברים הנזכרים לעיל, ומשמיעת טענות הצדדים, התמונה מתבהרת מאליה, ויש לקבל את טענת ב"כ האיש, ולא ניתן לחייב את האיש בתשלומים הנזכרים בהסכם, ובפרט בסעיפים 6 ו-7 להם התחייב הבעל מכח סעיף 22 אף לאחר עזיבתו את הבית עד לגט.

פסיקה זו היא לאור העקרונות שהנחנו לעיל המתקיימים בהסכם זה: א. התחייבות זו גדרה הוא כאל נתינה של האיש ולא כאל מקח. ב. יש כאן אומדנא ברורה. ג. לשונו של השטר סובלת פרשנות זו שניתן לה להלן, ואף יותר מזה הלשון יותר מתאימה לפרשנות שניתן לסעיף זה, ונבאר הדברים.

נעמיד את פטור התשלום של האיש מעת עזיבתו את הבית בעקבות צו ההרחקה על ג' אדנים: א. כוונת הסעיף. ב. לשון השטר לאור נסיבות עזיבתו ג. פשוטו של שטר.

ה. כוונת הסעיף
לעיל הראנו שהמגמה המרכזית לפתיחת תיק מזונות אישה, ובעקבותיו ההסכם, הינו להבטחת מזונות האישה ע"י הבעל, ולמנוע מקרה בו הבעל נוטש והאישה נותרת עם הוצאות גדולת וחסרת כל. זה מסביר את המהירות בה פתחה האישה תיק מזונות אישה, ואכן עניין זה הוא לב ליבו של ההסכם, על מנת לתת לאישה שלווה בתשלום מזונות כסדר ע"י האיש. ואכן, בניגוד להסכם שלו"ב ולחילופין גירושין שמופיע בכותר הנ"ל באופן ברור, בהסכם זה אף שהמגמה הייתה ברורה – הכותרת הינה שלו"ב ומזונות – וכל זאת, כאמור, כדי לעגן את זכויותיה של האישה בתוספת מזונותיה, וכדי למנוע מצב של נטישה, וכפי שאכן אירע פעם אחת.

את כל זה עיגנה האישה בסעיף 22 להסכם. מעיון בהמשך הסעיף ניכר שזו הכוונה, שכך כתוב:

"במידה ויתגלעו חילוקי דעות /מריבות והבעל יחליט לעזוב שוב פעם את הבית מתחייב הבעל להמשיך ולשלם מזונות עבור האישה בהתאם להסכם עד למועד הגט בפועל."

הרי שעיקר החשש שיעזוב את הבית, וכפי שכבר עשה, ומדוקדק בלשון הסעיף שהדימוי הוא לעזיבה שהייתה קודם לכן. בהיות כך, אם מגמת העזיבה של הבית היא עם הפנים לגירושין – לא זה החשש שבא למנוע ההסכם, ואין זה דומה לעזיבת הבעל אשתקד, שהייתה בעלת מוטיב של נטישה, על אף שהוא "נושא" בחיובים העקרוניים שבעל אמור לספק לאשתו. זאת בניגוד למציאות שלאחר הדיון בצו ההגנה, שם הרקע לעזיבה שונה, כיון שברור לאישה שעם הגירושין היא מאבדת מיד את זכויותיה הקנויות לה מכח ההסכם, וכפי שאכן הובהר לה בדיון הראשון בצו ההגנה. מציאות זו מחייבת היערכות אחרת, ולא על עזיבה כזאת דיבר ההסכם, ולא בתנאים אלו התחייב האיש.

עוד יוער שבתחילת הדרך עם אישור ההסכם היה חשש בליבי לאשר את ההסכם, שנראה ממנו שמגמת סעיף 22 הינה הטלת סנקציה על הבעל למען יתן גט, ועלה החשש לגט מעושה (יעויין פד"ר כרך ב עמוד 9 וקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב ח"ב סימן קסג). אולם, לאחר קריאת מכלול הדברים והתליה ברצונו של הבעל אם לעזוב את המגורים המשותפים, כי אז עלה מרפא לחשש זה, כיון שחיוב זה הוא לא קנס או הפעלת סנקציה על האיש, אלא נועד להבטיח מציאות של חיי זוגיות ומניעת נטישה של האיש את הבית והטלת ההוצאות על גב האישה. בהיות כן, כאמור, כאשר פני הצדדים לגירושין – בעזיבה כגון זו לא עסק ההסכם.

מעבר לחשיבות נקודה זו לענין כשרות הגט, יש לה חשיבות גם לעניינו, לאור הדברים שהבאנו לעיל מדברי המשפטיך ליעקב. הרי שיסוד ההבנה המבוארת – שלא התחייב הבעל לשלם עד מועד הגירושין בכל מצב, אלא בנסיבות כגון נטישה וכדומה – נעוצה ועלתה במחשבת הדיין כבר בעת מתן תוקף פס"ד להסכם הגירושין, ולא מדובר בתוספת חדשה על פס"ד, אלא בביאור הכוונה מראש, בפרשנות אשר מתקבלת היטב, וכפי שעוד יבואר בהמשך.

הבסיס לסברא זו נשנתה בפוסקים בהקשר לחיוב תוספת כתובה על רקע יוזמת האישה בגירושין, ואז עלתה הסברא שהאישה אינה זכאית דאדעתה דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. מקור הדין הוא דברי רבינו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג ח"ח), יעויין בפד"ר כרך ח (עמ' 323-325) הובא בקובץ תשובות (ח"ב סימן פז; ח"ג סימן קצח), האריך בנידון זה הגר"א לביא בעטרת דבורה (ח"א סימן לו; ח"ג סימן מ).

ואף שאני לא קיבלתי פרשנות זו בדעת רבינו ירוחם בדין תוספת כתובה (יעויין מש"כ בפס"ד תיק 1158116/2פורסם במאגרים), לדעתי ישנה הבחנה בין הנידונים. לגבי תוספת כתובה, עיקר חיוב התוספת דומה בעקרונות החיוב לחיוב עיקר כתובה, ושם חל החיוב עם הגירושין או מיתת הבעל, וכפי המבואר ברמב"ם (הלכות אישות פרק טז הלכה ג), ונתינת הגט תלויה בבעל – כל ואין חיוב או כפיה על הבעל הרי שהגט ניתן מרצונו – וכיון שכך לא ניתן לומר סברא זו, שכן האיש מגרש לרצונו! אולם כאן עסקינן בפרשנות לנסיבות העזיבה של הבעל את הבית, בהן חויב האיש מכח ההסכם וההתחייבות היא שלו, על זה שפיר ניתן לומר שלא על נסיבות עזיבה כאלו התחייב הבעל, ואדעתה דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה¹.

ו. קריאת המציאות
נתעכב קמעא בקריאת המציאות. יש לתהות מדוע לאחר שהודיעה האישה בביה"ד במסגרת צו ההגנה שהיא רוצה להתגרש היא לא עשתה שום מעשה שיקדם את עניין הגירושין? ואף שנקבע דיון לכך, היא לא קידמה את העניין, ורק לאחר כתשעה חודשים עם פתיחת תיק גירושין ע"י הבעל נעשה סידור גט. הערה זו מעלה חשש שהאישה רצתה למשוך את הזמן כמה שיותר כשהבעל מחוץ לבית, ולהמשיך לקבל את כל ההטבות שההסכם נותן לה.

אם אכן כך הן כוונותיה של האישה להתגרש, זאת היה עליה לעשות לאלתר ולא להמתין עד שהבעל יתבע גירושין.

תמיהה זו הולכת וגוברת מהתנהלות קודמת של האישה, שהרי כשרצתה האישה לדאוג למזונותיה היא פתחה תיק מזונות אישה מיד עם עזיבת הבעל את הבית. כמו כן היא דאגה לפתוח תיק צו הגנה ודרשה להרחיק את הבעל מהבית, ואף הפגינה את רצונה בגירושין, ורק תיק גירושין "שכחה" האישה לפתוח.

במקום לעסוק בהסדרת הפרידה כדין, הלכה האישה להוצל"פ כדי לממש את הסכם שלוה"ב כפי הבנתה ולגבות מהבעל על כרחו, וכל זאת כאשר היא יודעת שפניה אינם כתמול שלשום, והסכם שלוה"ב על תכולתו ותחולתו כבר אינו עומד על הפרק למטרת שלו"ב.

יותר מזה, עם הגעת האישה לדיון בתביעת הגירושין היא העלתה בראשונה את הדיון הממוני בהסכם, ועמדה על זכויות אלו, וביקשה שכל החיובים הכתובים בהסכם יינתנו לה עוד קודם לסידור הגט, ורק לאחר הפצרות ביה"ד שאין טעם לעכב את הגט, וביה"ד ידון על זכויות אלו לאחר הגט, כי אז הסכימה האישה להתגרש בעצת ב"כ.

מבחינת האישה ניתן לומר שבתנאים "משופרים" אלו כשהאיש מחוץ לבית היה נוח לה עד ועד בכלל, והגירושין הן רק "למיטרד", ולולי פתח האיש תביעת גירושין יתכן והיו "נשואים" עד היום.

א"כ ניתן לקבוע באופן ודאי שלא יתכן לומר שלחיובים בנסיבות מעין אלו התחייב האיש.

אלא שיש לשאול שאלה דומה על האיש, מדוע הוא המתין עם פתיחת תיק גירושין ואינו מודע לעובדה שחיובי ההסכם ממשיכים עד לסידור הגט?

נראה שהתשובה לזה ברורה. ראשית, הבעל לא שש להתגרש אלא רק נעתר לבקשתה, והיה בטוח שלאחר דבריה הנחרצים של האישה היא תפתח תיק גירושין. שנית, אכן הבעל סבר שלאחר הדיון בצו ההגנה כבר פוסקים החיובים האמורים בהסכם, ובדיוק מהסיבה שהבאנו לעיל.

אמנם זה כשלעצמו לא מהווה סיבה מספקת להפסיד את האישה מכסף זה, מאחר ובהסכם נכתב מפורשות עד למועד הגט בפועל, ומפני שאנו מדמים לא ניתן לעשות מעשה.

ז. לשונו של שטר לאור הנסיבות שהובילו לעזיבת האיש
יש להוסיף נדבך נוסף לאמור. לעיל הבהרנו שכל מגמת ההסכם הינה על מנת שלא לאפשר מציאות בה האיש בורח מהבית ומותיר את האישה ללא מכסת מזונות בסיסית, וכפי שהיה בעבר. מציאות זו בא ההסכם למנוע, ואם כך בוודאי לא דובר על מציאות בה האישה היא זו היוזמת את עזיבת האיש ע"י הוצאתו מהבית ע"י צו שיפוטי. ואף אם הצו לא יצא לפועל, מכל מקום הבעל עצמו רצה להישאר והאישה לא הותירה לו ברירה אלא להיעתר לבקשתה לעזוב את הבית, ואף לדרישתה להתגרש הבעל נעתר, ולא רצה בזה, וכפי שהבעל אמר בדיון. ואף שלא היה מיוצג אמר זאת, כי זו האמת!

הנה כי כן, באופן כזה לא ניתן לחייב את האיש במזונות עבור יציאתו מהבית כיון שהוא לא עשה זאת מרצונו, אלא רק נעתר לבקשת האישה, ובהסכם נראה שעזיבת האיש המחייבת אותו בסכומים האמורים תלוי בעזיבה מרצונו.

נעיר שלטיעון זה יכול וצריך להזדקק לפרשנות העולה מתוך הרקע להסכם והמגמות שהובילו אליו, ובהתאם לכך ניתן לומר שזה מה שכתוב בהסכם ש"שהבעל יחליט לעזוב", הכוונה מרצונו ללא שהוכרח לכך או לכל הפחות שהתבקש לכך ע"י האישה.

ח. פשוטו של שטר
אולם, האמת ייאמר שהניסוח בהסכם הינו צלול ובהיר, ללא שנזדקק לדברי השו"ע הנ"ל והרקע להסכם. נראה שדי אם נסתכל בפשוטו של ההסכם ונגיע למסקנה דומה, וכך הוא לשונו של הסעיף הנתון במחלוקת:

"במידה ויתגלעו חילוקי דעות /מריבות והבעל יחליט לעזוב שוב פעם את הבית מתחייב הבעל להמשיך ולשלם מזונות עבור האישה בהתאם להסכם עד למועד הגט בפועל."

לשון הסעיף הוא "והבעל יחליט לעזוב". ברור שהמדובר הוא על החלטה מושכלת של הבעל הנתונה רק לשיפוטו, ובהינתן שכך פני הדברים, היענות לדרישת האשה שיעזוב ואף להתגרש – לא ניתן להגדיר זאת כהחלטה שלו.

זאת ועוד, אם אכן הכונה הייתה עד למועד סידור הגט אף אם הבעל אינו בבית מדוע היה צריך לתלות את העזיבה בבעל די היה אם היינו כותבים את הנוסח המצמצם עד למועד סידור הגט ותו לא מידי, אלא על כרחך שהפשטות היא כל והבעל נוטש את הבית מרצונו כי אז ממשיכים החיובים של ההסכם, אולם אם הוא נאלץ לעזוב את הבית אף אם אכן לא ניתן הגט בפועל מכל מקום אין המדובר על עזיבה רצונית שיש להמשיך ולחייב בגינה את חיובי ההסכם.

ואם כנים הדברים נראה שעל האיש רובצת החובה לשלם את כל התשלומים הנוגעים להסכם זה עד לרגע הדיון בביה"ד במסגרת צו הגנה, וביותר מכך לא ניתן לחייב אותו מפני הנימוקים שהובאו לעיל.

ט. יד בעל השטר על התחתונה
לענ"ד הנימוקים שהבאנו לעיל ברורים, ולשונו של שטר אף היא ברורה. אולם נוסיף נימוק נוסף שיש בו כדי לרצות אף את אלו החלוקים על ניתוח הדברים שהבאנו לעיל.

לעיל כתבנו שחיובים אלה של הבעל הינם חיובים היתרים על צרכיה של האישה, ויעידו על זה הסכומים המדוברים. ראיה לכך ניתן להביא מלשונו של הסעיף בו אנו עוסקים, שאם אכן חיובים אלו הם החיובים הבסיסיים של האישה, מדוע איפוא טורחת האישה להכניס סעיף המורה שהאיש מחוייב לשלם זאת עד למועד סידור הגט? והרי ברור שהאיש חייב לזון את אשתו אף אם הוא עוזב את הבית, כל ועיתוי העזיבה הוא ממנו? על כרחך סבורה האישה שחיובים אלו הם יתרים על חבות הבעל לזונה בנוסף להכנסתה, על כן טרחה האישה לעגן חיובים אלו אף לאחר עזיבה של הבעל את הבית. א"כ ניתן לומר שחובות אלו הרובצים על הבעל הינם מכוחו של ההסכם.

וכיון שישנו לכל הפחות ספק בפרשנות סעיף זה בו אנו עוסקים, האם העזיבה צריכה להיות ביוזמת האיש או שמא אף עזיבה בנסיבות אלו שהוא נעתר לבקשת העזיבה של האישה, שמא אף לזה יקרא בהסכמתו, ולכן ידוע הכלל ש"יד בעל השטר על התחתונה". וכיון שהאישה נתלית בחיובים אלו מכוחו של השטר, ידה על התחתונה.

במציאות זו ההכרעה הינה לרעת בעל השטר, כל והיא צריכה להוציא ממון מיד האיש, וכפי שנפסק במפורש בשו"ע (חושן משפט סימן מב סעיף ז), וז"ל:

"כתוב בו מלמעלה "ספל" (פירוש מדה שמחזקת סאה וחצי), ומלמטה "קפל" (פירוש מדה שמחזקת קב וחצי בלבד), הכל הולך אחר התחתון, שהקפל פחות מספל. כתוב מלמעלה "קפל", ומלמטה "ספל", חוששים שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשה סמ"ך, ואינו גובה אלא קפל. וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על התחתונה."

כלל זה של "יד בעל השטר על התחתונה" הינו יסודי בהלכות שטרות, וחוזר הוא לכל אורך הסימן.

המהרי"ק (שורש ז) הרחיב כלל זה, וכותב לחדש שכאשר הלשון תלוי ומסופק יד בעל השטר על התחתונה, ואפילו כשהלשון משמע קצת כדברי בעל השטר, ואפילו כשהוא מוחזק – אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחוייב בדין (כגון בשטר פשרה) – אומרים יד בעל השטר על התחתונה. אמנם יעויין בב"י (סימן מב) שמביא דברי המהרי"ק הללו וכותב עליו: "ואני תמה אם ראה דברי הני רבוותא איך חלק עליהם". נראה שאין כוונתו לרישא של דבריו אלא לסיפא, בו כותב המהרי"ק שאף אם בעל השטר מוחזק אומרים כלל זה, על זה חולק הב"י, כיון שלמד הב"י שדין יד בעל השטר על התחתונה הינו יישום לדין המוציא מחבירו עליו הראיה במסגרת שטרות, ואילו המהרי"ק למד שזהו גדר מגדרי שטרות, בו תמיד אנו אומרים יד בעל השטר על התחתונה, ונותנים לשטר את הפרשנות המצמצמת.

יעויין בש"ך (סימן מב ס"ק יז-יח) שכך מבאר את הב"י, וסבור בעקבות כן שלא ניתן לבאר דין יד בעל השטר על התחתונה בשובר, כיון שהשאלה היא מי מוחזק, ובשובר המוחזק הוא בעל השטר, ולא ניתן להשתמש בכלל יד בעל השטר על התחתונה באופן זה, עיי"ש ואכמ"ל. היוצא לדברינו, שהב"י לא חולק על המהרי"ק ברישא של דבריו, שחידש שאף אם ישנה הטייה בלשון לטובת בעל השטר, עדיין אומרים יד בעל השטר על התחתונה.

לפי דברי המהרי"ק, נאמר באופן ברור שאף אם יבוא אדם ויאמר שהפרשנות שהעלנו הינה דחוקה בלשונו של שטר, מכל מקום כל ויש מקום לפרשנות זו חוזר הכלל שיד בעל השטר על התחתונה, וביחוד במקרה זה בו אנו סבורים שהפרשנות לטובת הבעל הינה חד משמעית ואינה ניתנת לספק.

דברי המהרי"ק הללו הובאו להלכה בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ג), וכן הובאו דבריו בגליון מהרש"א (שו"ע יו"ד סימן ריח), ועיין מה שביאר בזה הגאון ר' יצחק אלחנן בנחל יצחק (חו"מ סימן סא). עוד יעויין בכנה"ג (הגהות ב"י סימן מב אות טו) שנראה ממנו לא כך, אך בשער משפט (סימן מב) הביא ראיה לדינו של המהרי"ק. אולם, ראיה זו הביא אף באמרי בינה (הל' הלואה סימן יט) ודחה אותה, וכן יעויין בשואל ומשיב (מהדורה רביעאה ח"ב סי' רכ) שאף הוא דחה ראיית שער המשפט.

מסקנה
יש לפטור את האיש מכל חיובי הסכם שלוה"ב מעת הדיון בצו ההגנה, ובהתאם לכך, כל חיוב הגלום בהסכם עד למועד הדיון בצו ההגנה על האיש לשלם באופן מיידי.

יש להציג פסה"ד זה להוצל"פ ולהפסיק לאלתר את הליכי הגביה שהחלו בכל הקשור לחיובים של הסכם זה ממועד הדיון בצו ההגנה בתאריך 11.06.2023.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים

ניתן ביום כ"ז בניסן התשפ"ד (05.05.2024).

הרב אברהם הרוש

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


¹ ואף שלכאורה ניתן לומר דבר דומה בנידון שלנו, שכמו שכשהאיש אינו מעוניין בגירושין ונעתר לבקשת האישה, הרי אין אנו רואים ברצון מעין זה כפיה או אילוץ הפוסל את הגט מחמת גט מעושה, אלא אנו מסתפקים ברצון והסכמה "פסיבי", וא"כ כך לכאורה ניתן לומר גם בהסכם זה, שאף על עזיבה בעלת רצון פסיבי ניתן לקרוא רצון של הבעל – ניתן לדחות זאת מב' סיבות: ראשית, גדרי הדין הם שונים בין חיובי ממון להסכמה לגירושין, ובממון אף בספק לא ניתן לחייב, וכפי שאמור להלן בפנים. זאת ועוד, ישנם עוד סיבות לפרשנות זאת שבגינן הגעתי למסקנה זו. סיבה שניה ויסודית הינה שאינני סבור שלגירושין צריך רצון פסיבי, אלא שיש לחלק בין השלבים. השלב המקדים הוא זה שהביא לגירושין עצמם, בזה סגי במציאות בה הבעל משלים עם הסיטואציה ואף אם לא היה יוזם אותה, אבל את סידור הגט הבעל עושה ברצון גמור. נתינת הגט לא מושפעת מאף גורם פרט לרצון הבעל עצמו, ולשלב זה אכן בעינן רצון גמור ואקטיבי וזה מתקיים, אף במציאות בה מי שהוביל לגירושין היא האישה. ומכאן, לנידון דנן שלא נסתפק ברצון פסיבי, אלא ההסכם מדבר על עזיבה רצונית שלו, וכפי שנכתבו להלן.