הוגש לפנינו ערעור ביום 14.2.11 ע"י ב"כ המערערת על פס"ד של כב' ביה"ד האזורי בנתניה. הצדדים גרושים משנת תשס"ג 2003 וכבר פרודים זה מזה כ – 25 שנים! פסק הדין נשוא הערעור ניתן ביום כ"ו אלול תשע"א (5/9/11) ע"י שלשה דיינים.

ב"כ המשיב מבקש לדחות על הסף את הערעור מאחר ועברו 30 יום מיום מתן פסק הדין ומיום שהודע פסק הדין לצדדים.

להלן הסדר הכרונולוגי כפי שמתברר ע"פ החומר שבתיק.

תחילת התיק בשנת 87!

בית הדין הודיע לצדדים ביום כ' אלול תש"ע 30/8/10 כי "פסק הדין עומד לצאת במועד קרוב ביותר". ועל כך יש אישור מסירה בתיק. ניתנו נימוקי פסק הדין של דיין יחיד ב-א' אלול תש"ע 11.8.10. פסק דין חתום בשלושה ניתן ביום כ"ו אלול תש"ע 5.9.10.

ב"כ המשיבה טוען כי קיבל את פסק הדין בפקס ובמייל באותו יום. ב"כ המערער טוען כי קיבל את פסק הדין רק ביום 8.2.11. ועוד טוען כי בסוף דצמבר ביקש מבית הדין לקבל פסק דין חתום ממזכירות בית הדין בנתניה לרבות אצל המזכיר הראשי הרב כץ, נאמר לו "שזה המסמך שקיים (נימוקי פסק הדין) ואין זולתו".

ב"כ המשיב טוען כי שבועיים לאחר מתן פסק הדין הגיש בקשה לקביעת שמאות כדי ליישם את פסק הדין. עוד טוען כי ב"כ המערערת (שהיה אז) הודיע לו שהוא קיבל את פסק הדין רק ב – 27.12.10.


על פניו נראה כי אכן היה שיהוי בהגשת הערעור.

גירסת המערערת תמוהה בלשון המעטה.

א. המשיב קיבל פסק הדין כבר בתחילת ספטמבר ואילו המערערת קיבלה רק כעבור כ-5 חדשים.
ב. המשיב שלח בקשה ליישום פסק הדין כשבועיים לאחר מתן פסק הדין ואף בקשתו זו והחלטת ביה"ד מיום 18.11.10 שבאה בעקבותיה ודו"ח השמאי כולם לא נודעו למערערת רק לאחר מספר חודשים?
ג. המערער הגיש לבית הדין את נימוקי פסק הדין ולא הביא גם את פסק הדין שודאי נשא עליו חותמת.
ה. המערער טוען כי קיבל את נימוקי פסק הדין ולא את פסק הדין עצמו – דבר תמוה.
ו. לדברי המערער מזכירות ביה"ד ומזכיר הראשי עשו יד אחת כדי להטעותו כשאמרו לו שאין פסק דין חתום בשלושה בתיק, דבר שודאי אינו אמת. למה הם לא יאמרו את האמת מאחר וכיום בעידן המחשב פסק דין שניתן בשלושה כתוב שחור ע"ג לבן, וכשהם נשאלו כבר עברו קרוב ל-4 חדשים.
ז. מתוך בירור במחשב בית הדין נראה כי פסק הדין נשלח לשניהם ב- 5.9.10 לב"כ המשיבה בפקס-מייל ולב"כ המערער שהיה אז עו"ד גולדנברג ידנית, וזה תואם את טענת ב"כ המערערת כי קיבל את פסק הדין ידנית.
ח. רק לתוספת נוסיף. בתקנות הדיון סעיף קלח: "תקופת הערעור היא 30 יום מיום מתן פסק הדין. לא קיבל בעל דין הודעה מראש על המועד שבו יינתן פסק הדין, תקופת הערעור לכל בעל דין היא 30 יום מהיום שבה הודע לו כי פסק הדין ניתן".

ב"כ המערערת כותב במכתב לביה"ד ב – 13.1.11 כי נודע לו שיש פסק דין בתיק. הערעור הוגש כאמור ב14/2/11.

לאור כל האמור ברור כי הערעור הוגש זמן רב לאחר המועד שנקבע לערעור על פי התקנות.

אין גם מקום לנקוט לפנים משורת הדין משלוש סיבות עיקריות:

א. נטען כי האשה היא שגרמה להתמשכות בתיק ע"פ עשרות שנים, דבר זה בא לידי ביטוי בפסק הדין נשוא הערעור.
ב. מבחינה הלכתית לכאורה אין מקום למוסד ערעור. אמנם כיום מבוסס מוסד הערעור על כך שכל הבא בשערי ביה"ד בא לדון ע"פ תקנות הדיון, ותקנות הדיון מאפשרים הגשת ערעור, אולם במה דברים אמורים כשהערעור הוא בהתאם לתקנות, אבל אין היתר הלכתי לדון בערעור כאשר הם חורגים מהתקנות, ואין תקנה קלט מבטלת את קלח אלא באה למקרים שהם אכן חריגים.

על כן קובע ביה"ד כי הערעור נדחה.

למרות האמור בחן ביה"ד את התיק גם לגופו.

הויכוח הנטוש בין הצדדים הוא בארבעה נושאים: מגרש שהיה שייך להורי הבעל; מגרש שעליו היה בנוי בית הצדדים; הבית עצמו; חיוב האשה מחצית דמי שכירות ראוים החל מ-9/2000 עד להיום.

לגבי מגרש 4 כבר קבע בית המשפט שהוא שייך להורי הבעל, ואף המערערת עצמה כשנתבעת לשלם חובות נתנה לחברת המשקים ב – 2.9.03 כי החוב אינו שלה אלא של בעלי המשק – הורי בעלה.

לגבי חלוקת שווי הבית בין הצדדים בית הדין האזורי פסק חלוקה שווה ולא הוגש ערעור מטעם המשיב.

לגבי המגרש 6 שעליו בנוי הבית הנדון, ע"פ פסק הדין המגרש שייך לגרוש שבא בנעלי הוריו והצדק עמו. המגרש רשום גם כיום ברישומי המשק ע"ש הורי הבעל ע"פ הסכם עם ישוב [...]. בעת שנקנה הבית מ[...] לא נקנה המגרש אלא רק הבית; אין המגרש ניתן לפיצול כיון שרק אחד יכול לזכות בכל הנחלה או כזוג נשוי ובהתאם לתקנון החכירות לא ניתן לחלק משק בין בעל לאשה, וכיום הצדדים גרושים מספר שנים ואין מקום לבקש שהגרוש יצא מעיקר הנחלה 4 כדי לתת לגרושה את מגרש 6.

בהסכם שחתמו בשעתו ההורים ב – 19.12.80 עם המוסדות שבו ביקשו שבנם וכלתם יהיו בנים ממשיכים, באותו הסכם עצמו נאמר במפורש בסעיף 3 להסכם: "המתיישב מצהיר כי יחידת הדיור הנוספת (6) תהיה בהחזקתו הבלעדית ותהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו (4) וכל הוראות בצוע החכירה החלים על הנחלה (4) יחולו על יחידת הדיור הנוספת כיחידה אחת". כיון שנקבע גם בביה"ד וגם בבית המשפט כי יחידה 4 שייכת להורים הרי שהתוצאה הוא שגם חלקה 6 בעת יציאת מי מהצדדים תשאר בידי בעל חלקה 4, שהוא כיום הגרוש.

אין כל הערת אזהרה בטאבו לטובת הצדדים.

אמנם אין לתמוה וכי מגדל פורח באויר היה הבית? התשובה - הזכות בבית אינה מכח בעלות אלא מכח מה שכל אחד מהצדדים השקיע ברשות ובהסכמה של הצד שכנגד בעבור נחלתו ועצמו.

כמו כן, אין סתירה לגבי המגרש שעליו בנוי הבית לפסק ביהמ"ש שמנע מהאם לסלק את האשה, כיון שהאם נתנה רשות לכלתה ואילו היתה רוצה לפרק שיתוף היה עליו להגיש בקשה מתאימה; באותה עת הצדדים היו נשואים, כיום חל שינוי דרסטי שהם גרושים הרי ברור שיש לחלק את הזכויות שבין בני הזוג כיון שהם חייבים להפרד ולא יתכן המצב שהאשה נמצאת עשרות שנים בבית והגרוש יכול רק להביט מן הצד על נחלתו.

הבטחה של הורים למתן מתנה ודאי שאינה מחייבת את היורשים, מה גם שאין ניתן חוקית כיום למנות את שני בני הזוג שהם גרושים – כבנים ממשיכים, ועל כן עם גירושי הצדדים גוועה גם זכות הגרושה להיות "בן ממשיך", והרי כל זכותה במגרש עקב הבטחה שהיא תהיה "בן ממשיך".

לגבי חיוב בתשלום דמי שכירות ראוים.

בנדון שלפנינו פנה הבעל לביה"ד מספר פעמים כגון ב – 2.9.01 בבקשה שהאשה תסלק ידה מהנכס וכי תשלם לו שכר דירה ראוי. הרי בעצם הבעל ביקש פירוק שיתוף אלא שסבור היה שאין לאשה כל חלק בדירה, אבל כיון שפנה לביה"ד הרי הסכים לקביעת ביה"ד.

אילו לא היה מגיש בקשה הנזכרת היה מקום לדון האם האשה חייבת שאם משום שהיא סילקה אותו אפילו אם היה שלא כדין, יש לדון אם זה בגדר שהיא לא נהנתה מחסרונו של חברו, כיון שזה היה גם ביתה.

לכאורה אין מקום לחייב משום שלכל היותר מדובר "בגרמא".

תוספות מסכת בבא קמא דף כ א ד"ה זה: אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא.

וברא"ש שם פ"ב ה"ו הביא שלרי"ף חייב משום שחסריה ממונא והוא עצמו פוסק "ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד".

והרבה ראשונים חייבו לשלם אם נגרם נזק ומהם רמב"ם רי"ף רא"ה וכן פסק שולחן ערוך חושן משפט שסג סעיף ו:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. וכתב רמ"א: ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו.. וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם".

ופסק רמ"א, חושן משפט קעא סוף סעיף ח:

לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א סימן תתק"ט/ח"ב קמ"א/).

ואם כן יכולה האשה לומר כל עוד לא נתבקשה הבקשה לפירוק שיתוף כי זה ביתי ואני לא נהנתי מחסרונך.

וכבר הביא ביה"ד תשובת הרשב"ש סי' קלט:

שני אחים ירשו מאביהם שתי בתים אחד גדול ואחד קטן, ודר אחד מהם בגדול שנים מרובות ונפטר לבית עולמו חיים לרבנן ולכל ישראל שבק ועכשיו בא האח ואומר אדור אני בגדול כדרך שדי אחי, והאלמנה אשת האח מעכבת על ידו ואומרת שכיון שדרה בו עם אחיו בעלה בחייו לא תצא ממנו.

תשובה. אילו היה האח קיים וטען אחיו שרוצה לדור בו כדרך שדר אחיו שומעין לו... והעולה מזה הוא, שהוא יכול להוציאה מהבית הגדול ותחזור לקטן וידור הוא בגדול כדרך שדר אחיו, ואחר כך ידור זה שנה וזה שנה כדרך שכתב הרמב"ם ז"ל. ובדברי גאונים כלל ק אות ח הובא בפסק הדין, הביא לחלק בין מנע מחברו לבין שחברו מטעם שלו לא גר בבית.

בנדון שלפנינו ברור שנמנע מהבעל לגור בבית ולכאורה מגיע לבעל לגור בדירה משך של כעשרים שנה לפחות לבדו ואחר חוזר חלילה, אבל אין זה פתרון מעשי. ואף אם נחלק בין אם מנעה ממנו כדין גם מבחינה הלכתית, אבל כל עוד לא הוכח אחרת והבעל תבע למעשה סילוק יד הרי מאותו זמן מגיע לו דמי שכירות.

אמנם בית הדין האזורי הקל עם האשה ולא חייבה במחצית דמי שכירות מ-9/2000, אנחנו נקל לפנים משורת הדין שדמי השכירות ישולמו החל מיום מתן הגט בשנת תשסג, 30 ינואר 2002, כפוף לכך שדמי השכירות ישולמו בתוך 90 יום מהיום והגרושה תפנה את הנכס בהתאם לפסק הדין ולאחר שתקבל את המגיע לה עבור הדירה ע"פ פסק הדין האזורי.

לאור האמור, הערעור נדחה משני טעמים שכל אחד עומד בפני עצמו:

א. הערעור הוגש באיחור ובניגוד לתקנות.
ב. אין מקום לערעור מבחינה מהותית.
ג. למרות האמור, בית הדין מקבל לפנים משורת הדין חלק מהערעור בענין דמי השכירות כפוף לקיום התנאי שבסוף פסק הדין.

(-) חיים שלמה שאנן

ניתן ביום י"ב בסיון התשע"א
(14/06/2011)
הרב חיים שלמה שאנן – דיין
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב ציון בוארון - דיין