לתחילת פסק הדין לחץ כאן

והנה כבר הזכרנו שלפי הפסיקה האזרחית אין המושג של "בן ממשיך" מקנה זכויות במשק אלא אם נעשתה הקניית זכויות באחת מכמה דרכים. בין בהעברת זכויות בחיים, ובין בהעברת זכויות אחרי הפטירה. הבטחה להעביר זכויות, אין לה תוקף משפטי, מכיוון שלא נטען שהועברו זכויות מחיים. ומכיוון שגרושת הבן אינה יורשת, וגם בצואה שנכתבה אין היא מוזכרת, אין לה זכויות במשק על פי חוק.

הבטחה זו אינה מקור לקניית זכויות גם על פי דין תורה. דהנה השו"ע (חו"מ סימן רמ"א ס"א) כתב:

"הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדברים שהקונה זוכה בהם . . . ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת, אם חוזר בו, יש בו משום מחוסר אמנה".

ומעתה ניחזי אנן. בנידון דידן לא נטען שהיתה הקנאה ולא נעשתה הקנאה. הקניית זכויות חכירה במשק דורשת הסכמה בכתב של המחכיר (הקק"ל –מינהל מקרקעי ישראל), דבר שלא נטען שהוחל בהליך זה של בקשה להעברת זכות חכירה. מלבד זאת, אפילו אם היתה מוגשת בקשה והיתה הסכמה מצד המינהל, אכתי העברת בעלות במקרקעין על פי חוק אינה נגמרה ללא העברה בטאבו. ולפיכך עריכת חוזה והרישום בטאבו הוא הקנין במקרקעין, ואין אפשרות על פי דין לעשות קנין באופן אחר.

ועיין מש"כ בזה בפד"ר (ח"ג עמוד 288), שיש תוקף לקנין מדין קנין סיטומתא, ומכח דינא דמלכותא דינא, ומשכך כיוון שהדבר לא נעשה בנידון דידן לא ניתנה לאשה זכות קניינית במשק מעולם.

יח) ולענין טענת האשה שהובטח על ידי ההורים שהמשק יעבור על שם הבעל ועל שמה אחרי פטירתם, ולפיכך עם פטירתם נתגבשה זכותה. הרי כתב השו"ע שמי שאמר ליתן מתנה לחבירו, יכול לחזור בו, והמתנה לא חלה מכיוון שלא נעשה קנין. ואף שפסק השו"ע שבמתנה מועטת אם חזר בו, יש משום מחוסר אמנה, הרי משמע מדברי השו"ע דדוקא במתנה מועטת. אבל במתנה מרובה, אין בו אפילו משום מחוסר אמנה.

והנה דין זה נפסק בשו"ע (סימן ר"ד ס"ח):

"וכן מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. בד"א במתנה מועטת, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי זה לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותם בדברים שנקנו בהם".

ולפיכך ודאי שהזכויות במשק לא הוקנו לאשה, ואין באי הקניית הזכויות במשק, בנסיון להעביר הזכויות לבן ובכתיבת צואה על שם הבן בלבד, אפילו משום חסרון אמנה.

ועיין עוד בסמ"ע (שם ס"ק י"ב) שהביא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש באם נתייקר השער, האם עדיין יש בו משום מחוסרי אמנה (לגבי נושא ונותן בדברים לענין מכירה), ומשמע שבאם נשתנו הנסיבות, נחלקו הרמב"ם והרא"ש אם אכתי יש בו משום מחוסרי אמנה.

ובנידון דידן שהשתנו הנסיבות ונוצר סכסוך בין הבעל לאשה ונקבע שהאשה זינתה תחת בעלה, ודאי שהוא בכלל שינוי נסיבות ואין בו אפילו משום מחוסרי אמנה.

ויש להוסיף עוד דהאי דינא מיירי במי שאמר ליתן לחברו מתנה בחייו, וחוזר בו מכוונתו, דבזה במתנה מועטת הוי משום מחוסר אמנה. אך בנידון דידן לא הוכח שההורים רצו להעביר זכויות החכירה במשק בחייהם. וכפי שנכתב ארוכות בפסיקה האזרחית שההורים נמנעים מהעברת המשק בחיים, מפני שהדבר יכול להשאירם משוללי זכויות, ומהיכי תיתי שהיתה הבטחה להעביר הנחלה עוד בחייהם.

ועיין עוד בהגהות רעק"א (חו"מ סימן ר"ד) שכתב:

"ומכל מקום אם מת, נראה דאין מוטל על היורשים ליתן לו המתנה".

ולפיכך ברור שבנידון דידן שההורים מתו, אין חובה על היורשים ליתן המתנה.

ובשו"ת "פרי יצחק" (סימן נ"א), הסתפק אם יש במתנה מרובה משום מידת חסידות שלא לחזור, ופלפלו בדבר האחרונים. ונראה שבנידון דידן ודאי אין בזה אפילו משום מידת חסידות.

והנה אי נימא שהבטחת ההורים היתה שהנחלה תועבר לבן ולאשתו אחרי פטירתם. אין ספק שהכוונה היתה שהדבר יעשה או על ידי ירושה, שאז הבן היה היחיד היורש (אף שבמקרה כזה יכול להיות שעל פי דרישת המינהל והאגודה יהיה חובה עליו לרשום גם את האשה כבעלת המשק, ואין זה ברור). או באמצעות צואה להעביר המשק על שם שניהם.

במקרה כזה ודאי שאין לאשה זכות ובודאי שאין זה הגיוני שלאור הסכסוך, הפרוד וגירושי הצדדים, שהבטחת ההורים להעביר המשק לבנם ולאשתו, תהיה לה תוקף אחרי הפירוד וגירושי הצדדים.

והנה הריב"ש (סימן ש"א) הביא דברי העיטור שכתב:

"דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה, לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. דאלא מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה, הא לא טעמא הוא וכו". עיי"ש.

ומשמעות הדברים שמי שנתן מתנה לחבירו ונעשה שונאו, אינו יכול לבטל המתנה. ודין זה נפסק להלכה באהע"ז (סימן צ"ט ס"ב), ומבואר שם שאפילו זינתה, לא הפסידה מתנה שניתנה לה. אמנם במה דברים אמורים היכא שניתנה המתנה שאינו יכול לחזור בו ממתנתו. אבל ברור שהיכא שעדיין לא נתן מתנה אלא הבטיח לתת מתנה לאוהבו ונעשה שונאו, ברור שאין הוא חייב ליתן את המתנה.

העולה מכל האמור לעיל, שמכיוון שלאשה לא הועברו זכויות ממוניות במשק, אין היא זוכה מאליה בזכויות אלו. ולפיכך הבעל שיורש את אמו בין על פי דין ובין על פי הצואה שכתבה, הוא היורש של זכות החכירה. וכפי שנקבע בהסכם עם הסוכנות, והוא בעל הזכויות היחידי במשק [...] ב[...], בכל החלקות שהיו בהסכם החכירה של הוריו.

ומשכך אין לקבל טענת ב"כ הגרושה שיש לערוך בוררת בין בני הזוג שהתגרשו על הזכויות במשק, וכפי שקובע סעיף י"ד להסכם החכירה, לגבי בני זוג חוכרים שהתגרשו, שהרי דברים אלו אמורים במקרה ששני בני הזוג היו חוכרים, וכגון במקרה שזכויות ההורים היו עוברים בפועל לצדדים שבפנינו, שבמקרה זה באם הצדדים באים לידי גירושין, יש לערוך בוררות ביניהם, ואין זה מעלה או מוריד בגין מי הגיעו הזכויות במשק. משא"כ במקרה שלפנינו שהצדדים התגרשו לפני מות האם, ואם כן לאשה מעולם לא היה מעמד של חוכרת, ומשכך בודאי שסעיף זה בחוזה איננו רלוונטי לגביה.

יט) אך יש לעיין מהו מעמדם ומהם זכויות הצדדים במגרש שהוסף לנחלה הנמצא בגוש [...] מגרש [...], המגרש עליו נבנה בית הצדדים.

על פי נסח הטאבו שהוצג בפנינו, החוכר של מגרש זה הוא [...]. אין חולק שעל מגרש זה בנתה קופ"ח בית ששימש את רופא הכפר. אין ספק שקופ"ח אינה חברה באגודת [...] (אף שיכול להיות שרופא הכפר היה חבר האגודה, שהרי על פי הכללים גם עובד ציבור יכול להיות חבר, ואף שאין לו משק), ומסתבר שקופ"ח קיבלה רשות מאגודת [...] לבנות בית לצורך הרופא, אך לא היתה לה בעלות בגוף הקרקע. ולפי זה בשנת 69, משקנו הצדדים את הבית הקודם, שילמו הסך שנקבע לקופ"ח, וזכויותיה בבית עברו אליהם. יש לציין שמתוך המסמכים שהוצגו על ידי הצדדים עולה ש[פלוני] קיבל הרשות מהאגודה, רכש הזכויות בבית, אף שעדיין באותה שעה לא הוכרו הצדדים כבנים ממשיכים, ולפיכך מעמדם בבית היה כבר רשות גרידא. לא כחוכרים ולא כחברים באגודה.

והנה בשנת 1980, עת רצו הצדדים להרחיב ולהגדיל את הבית, הוגשה בקשה לאגודת [...] לקבוע את הצדדים כבנים ממשיכים, ובעקבות אותה בקשה נחתם ההסכם המשולש בין מינהל מקרקעי ישראל, [...] והורי הבעל. על פי הסכם זה, הוסף המגרש הנ"ל למשק [...], נחלתם של ההורים.

יש לציין שאף אחרי ההסכם המשולש, הרישום בטאבו נשאר כשהיה. לטענת ב"כ הגרוש בדיון שנערך ב-07/03/02, הרישום הוא במינהל בלבד, כשהחוכרים הינם [...] ולא מוזכר בנסח זה זכותם של ההורים, האם הם כחוכרי משנה או ברי רשות בלבד. באם ההורים היו חוכרי משנה, הרי זכותם בחלקה זו הינה זכות קניינית ויש באפשרותם להוריש זכות זאת. וכמו שכתבנו לעיל שיש להם זכות להוריש את זכויותיהם במשק בו הם חוכרים.

לעומת זאת, אם מעמדם במגרש זה הוא מעמד של ברי רשות, משמעות הדבר היא, שהאגודה שהיא החוכרת הראשונה נותנת להם זכות אישית להשתמש במגרש זה, אך אין הם בעלי זכות קניינית, ולפיכך אין בכוחם להוריש זכות זו. כשתימצי לומר חוכר או חוכר משנה הינו בעלים על זכות החכירה, מה שאין כן בר רשות שהוא כשוכר או שואל לו ולא ליורשו (שכירה או שאילה לכל ימי חייהם, או לזמן אחר שנקבע) ועם מותו פקעה זכותו ואין בידו להוריש מה שאין לו.

באחד מפסקי הדין שניתנו בבית המשפט לפני שנים רבות (תיק שוורץ – שוורץ [ע"א] ת"א 581/80) מגדיר בית המשפט את מעמדם המשפטי של ברי רשות "מעמד של אדם שאינו מסיג גבול", "די תלוי על בלימה" או "מעמד של כלום". ועיין מש"כ בזה הרה"ג ד.דומב ב"שורת הדין" כרך י"ב, לגבי זכויות ההורשה בבר רשות.

חובתנו לבדוק מה היה מעמד ההורים בחלק זה שהוסף למשק, ומשכך יהיה ניתן לקבוע האם ציווי האֵם בשטר הצוואה שזכויותיה בחלק זה של הנחלה יועברו לבנה, יש להם תוקף הלכתי או משפטי, והיינו באם נקבע שהיה לה מעמד של חוכר משנה. לעומת זאת, אם מעמדה היה בחלק זה של הנחלה כבת רשות, אין בכוחה להוריש בצוואתה או באופן אחר מה שאינו שייך לה, והזכות לקבוע מי יהיה בר הרשות במגרש זה תהיה נתונה למינהל ולאגודת [...]. ומשכך קביעת הבעלות על מגרש זה אינה בסמכותנו.

כ) כדי לבחון דבר זה עלינו לעיין בנוסח ההסכם המשולש שנחתם ב-19/12/80 בין מינהל מקרקעי ישראל, אגודת [...] והורי הבעל. וז"ל החלקים הרלוונטיים מהסכם זה :

"הואיל והקרקעות במושב מוחזקות על ידי המושב ו/או על ידי חברי המושב, לפי חוזה חכירה (להלן –חוזה חכירה) עם המינהל.
והואיל והמתיישב הינו חבר במושב ומחזיק מטעם המושב ו/או מכוח חוזה חכירה ישירות עם המינהל, בנחלה הידועה כמשק מספר [...] (להלן – הנחלה), חלקה [...]ו-[...].
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
והואיל והתברר כי אין אפשרות להקים את יחידת הדיור השניה בתוך הנחלה ועקב זאת הסכים המינהל לצרף לנחלה, כחלק בלתי נפרד ממנה, את המגרש הידוע כמגרש מס' 10/6 בשטח של 0.9 דונם בערך, המהווה חלק מחלקה/חלקות מגוש [...].
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
אי לכך הוסכם והותנה בין הצדדים כלקדמן:

3. המתיישב מצהיר כי יחידת הדיור הנוספת תהיה בהחזקתו הבלעדית ותהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו, וכל הוראות חוזה החכירה החלים על הנחלה, יחולו על יחידת הדיור הנוספת, כיחידה אחת.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
6. במקרה ולפי חוזה החכירה רשאי המתיישב להעביר את זכות החכירה, מוסכם בזה בין הצדדים כי הוא לא יוכל להעביר את זכותו, אלא אם יעביר את שתי יחידות הדיור כיחידה אחת".

לשון הסכם זה מורה שמכיוון שלהורים נחלה בה הם מחזיקים בחכירה, ומאחר ובנסיבות הענין התבקשו לבנות בית לבן הממשיך, לפיכך צורף לנחלה המגרש הנ"ל. משמעות הדברים שהמגרש הנ"ל יצטרף לחלק המוחכר ויהיה באותו מעמד. וכמבואר גם בהמשך בסעיף 3 שכל הוראות חוזה החכירה החלים על הנחלה יחולו על יחידת הדיור הנוספת. אמור מעתה כמו שעיקר הנחלה היא במעמד של חכירה לדורות, הוא הדין גם במגרש הנוסף.

וכן מוכח מסעיף 6 הקובע שאם לפי חוזה החכירה רשאי המתיישב להעביר את זכותו, מוסכם שהעברת זכות החכירה תעשה בדוקא כאחת מכיוון שהנחלה המקורית והמגרש שהתוסף הינן נחלה אחת ואין לפצל נחלות.

והנה אי נימא שהמגרש הנוסף בנחלה לא ניתן להורי הבעל בחכירה אלא כבר רשות, הלא אין אפשרות למלא סעיף זה, שהרי בר רשות אין באפשרותו להעביר מה שקיבל לשימושו האישי ולא כבעלים, ומשכך מכיוון שעל פי ההסכם מוכח שיש לחוכריו אפשרות להעביר זכותם במגרש הנוסף, ש"מ שגם במגרש זה מעמד ההורים היה כשל חוכרים.

והנה כבר הבאנו לעיל דברי השו"ע (סימן ס"ב) שדורשים לשון השטר ודנים על פי הכתוב בו, ולפיכך יש לקבוע שגם במגרש המצוי בגוש [...], היתה להורי הבעל זכות חכירה, זכות שעברה אחרי פטירת האב לאם ועם פטירת האם ועל פי צואתה עברה זכות החכירה והבעלות לבן. ולפיכך זכות החכירה במגרש הנ"ל שייכת לו.

כא) אך במה דברים אמורים, לענין עצם זכות החכירה במגרש עצמו, המגרש שהוקנה בהסכם המשולש בזכות חכירה להורים. אך דינו של הבית שנבנה על מגרש זה, וההשבחה שנעשתה בעקבות בנין הבית, שונה.

דהנה בהסכם זה ניתנה רשות לצדדים שלפנינו, [פלוני] ו[פלונית], לבנות יחידת דיור לצרכם. סעיף 2 להסכם קובע:

"יחידת הדיור השניה מיועדת למגורים של בני המשפחה הנ"ל בלבד ולא תשמש לכל מטרה אחרת".

ושמע מינה שהצדדים הינם בני רשות ביחידת הדיור שנבנתה.

והנה כפי שהבאנו לעיל, האם הגישה תביעה לסילוק יד האשה מהבית. תביעה זו נדחתה בשנת 93 בפסק דין של השופטת טלמור, וחובה עלינו לברר העובדות העולות מתוך פסק דין זה ובעקבותיהם לפסוק מה הם זכויות הצדדים בבית זה.

עיינתי בפסק דינה הארוך של השופטת טלמור, ולענ"ד יש בפסק דינה מספר טעויות עובדתיות ומהותיות לגבי זכויות ההורים בקרקע זו, וממתי היו להם זכויות אלו. כמו כן אינני מוצא בפסק הדין אסמכתא כלשהי, על פי מה קבעה שהצדדים נשאו בעלויות קניית הבית מקופ"ח ובהוצאות השיפוץ שוה בשוה ואבי האשה סייע להם כספית במימון עלויות אלו. אדרבא, מתוך הקבלות שהוצגו בפני בית הדין בעת הגשת התביעה ובסיכומים עולה, שכל הקבלות נרשמו על שם [פלוני]. לא ראינו אפילו בדל ראיה ולפיה אביה של הגרושה השתתף במימון הבניה.

עם זאת, לענין הלכה למעשה הנני מסכים עם התוצאה אליה הגיעה השופטת בפסק דינה, ומהטעמים שנפרש להלן, מסקנת פסק הדין היא כדלהלן:

"התוצאה היא כי הנתבעת ובעלה רכשו בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל והמוסדות המישבים, זכויות של בני רשות בבנין הנוסף ובשטח עליו הוא ניצב (אך לא במשק כולו) אשר אינן ניתנות לביטול חד צדדי על ידי התובעת".

אין ספק שמסקנת פסק הדין הינה שהאשה רכשה זכויות בבנין הנוסף שנבנה במגרש זה והושבח על ידי הצדדים. אך לא הוכח דבר על זכויות משפטיות בשאר המשק.

ותחילה נבאר הזכויות שרכשו הצדדים.

אף שלפי החומר שהוצג על ידי הבעל הוא זה שנשא בעלויות הבניה והשיפוצים ושלא כטענת האשה, הקבלות מוכיחות כדבריו, אם כי אין זו ראיה ברורה וגמורה שיש לומר שמכיוון שהוא זה שעמד בקשר עם בעלי המלאכה, כל החשבוניות והקבלות נרשמו על שמו. עם זאת, אף אם נקבל לדבריו, אין זה מעלה או מוריד לגבי הזכויות הממוניות של האשה.

שהרי כפי שכתבנו לעיל בהסכם המשולש נקבע שלצדדים שלפנינו תהיה זכות לבניית יחידת דיור נוסף, יחידה שתרשם על שמם וכפי שהזכרנו לעיל, בנידון דידן התנאי המרכזי להסכם זה הוא שהצדדים יהיו בנים ממשיכים, יחידת הדיור תרשם על שמם והם בלבד יגורו בה. ולפיכך ברור שרישום הזכויות ומתן הרישום היה לשני בני הזוג בשווה.

כב) והנה בעיקר הדין אם הרישום מורה על בעלות בנכס, נחלקו הראשונים, שהרא"ש בתשובה כלל צ"ו אות ד' והובאה בטור אהע"ז (סוף ס' פ"ו) כתב וז"ל:

"וששאלו אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצי משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם, יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובין גם בשם האשה שהקרקעות חצים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה וזה שכתב שם אשתו נכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה וכו'".

הרי שסבר שהרישום מורה שהקניה נעשתה מכספה והבעלות שלה.

לעומת זאת הרשב"א בתשובה (ח"ג סימן קצ"ג והובאה בב"י אהע"ז ס' פ"ו) כתב וז"ל:

"ראובן מתה אשתו בלא בנים ויש בידו הרבה שטרי חוב יוצאים על שמה והבעל טוען שהוא היה מלוה משלו וכותב בשמה פעמים מפני תנאי אחריותה פעמים מחמת זקיפה וחשש ריבית והקרובים אומרים לא כי אלא מתנה הוא שנתנו לה, תשובה: שכל מה שיש לאשה בחזקת הבעל וחזקה משל בעל גובה אותם עד שתביא ראיה לדבריה וכו' אלמא כל שלא נודע לה ממון ידוע אנו מחזקין שמממון הבית עשתה והלותה והקנתה, וטענת הבעל טענה יפה היא וכן בעלי בתים עשוים לעשות כן או מפני אחריות או מפני חשש ריבית ואפילו על של אחריות נכרים עושין וכו'".

ומבואר מדבריו שהרישום אינו מהוה ראיה על הבעלות, וכן כתב בתשובה נוספת (ח"א סימן תתקנ"ז) והובאה ב"דרכי משה" אהע"ז (סימן פ"ו אות ח') שם.

והנה יש לומר דגם הרא"ש לא חולק על סברת הרשב"א דהרא"ש כתב שאין דרך לכתוב ממונו על שם האשה, ומשמע שבמקום שיש דרך לכתוב גם על שם האשה או שיהיה נימוק אחר מדוע נכתב על שם האשה, הרישום לא יהוה ראיה על בעלות.

ועיין בש"ך (חו"מ סימן ס"ב ס"ז) שהכריע כדעת הרשב"א וז"ל:

"מ"מ נ"ל עיקר כהרשב"א דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי וכדאמרינן בפ' ח"ה וכו'" ע"ש, וע"ש עוד בנתה"מ ובאחרונים ואכמ"ל.

ועיין בתשובת "שארית יוסף" (סימן ע"ה) כתב:

"שאלה על אשה שיש לה בית דהיינו שנכתב לה בערכאות שפלוני מכר לה בית משלו, והאמת שבעלה נתן המעות בעד הבית לפלוני הנ"ל וצוה לכתוב לאשתו הבית שיהא שלה ... אם הבעל אוכל פירות מהבית" תשובה יש לעיין אם נאמר שנדון בה כפי מה שכתב בערכאות שקנתה מאחר או ... כפי האמת שהבעל נתן המעות ונתן לה המתנה...".

הרי שפשיטא ליה ל"שארית יוסף" שהרישום מורה על בעלותה, אלא הדיון הוא רק בשאלה אם יש לרישום דין מתנת הבעל לענין פירות, או שאמרינן שהרי הוא כבית שקנתה בעלמא דבעל אוכל פירות.

בנדון הרא"ש והרשב"א עסקינן שהבעל רשם על שם אשתו, ושם קיימת סברת הרשב"א לגלוי זוזי קא מכוון ועל כן יש לומר שאין ברישום ראיה, וכוונת הבעל היתה אך ורק לשם יצירת אמון, משא"כ באם אחד הצדדים נותן כסף למוכר הדירה ומבקשים לרשום הדירה על שם שני הצדדים, לא שייכת סברה משום לגלויי זוזי מכוין. וכן בכל מקרה שאין לתלות שהרישום נעשה בצורה זו, מסיבה מיוחדת בנידון זה.

ובתשובת החת"ס (חו"מ סימן קמ"ד) נכתב:

"בנדון בעה"ב שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה" משמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה.

וכן, כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה (סימן ל"ח) בענין בית שנכתב על שם הבעל והאשה .... ומכריע המהרש"ם דמכיון דנרשם על שמה הוי שלה וז"ל:

"אין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מב"ח" ודוקא בשטר מברחת בכתובות ע"ח: באומדנא ברורה שכזו קבע ר"נ שטר מברחת הוא "דאפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה".

ועיין ב"ערוך השלחן" (סימן ס"ב ס"ו) שכתב וז"ל:

"כבר בארנו בס"ס ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתו להקנות להן, לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאוד מאוד".

וז"ל (בסימן ס' סכ"א):

"אשה שטוענת על קרקעות שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה וכו' ודוקא באשה שאינה נו"נ בתוך הבית או אפילו נו"נ אם הבעל כתב השטרות על שמה שייכים לה וכו' ויש לדקדק עתה כשנכתב הקרקע על שם האשה בערכאות צריכי הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסים על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה".

והנה בדין זה כבר האריכו בפדרי"ם, האם הרישום קובע בקביעת הבעלות על הדירה אף היכא שידוע שרק אחד הצדדים שילם את דמיה, וכן איפכא היכא ששניהם שילמו דמי הדירה והדירה נרשמה רק על שם אחד מהם, והנה ברוב הפסקים שניתנו בדין זה, הדעת נוטה שהרישום מהוה עכ"פ ראיה למוחזקות ותלינן שניתן במתנה ואין להוציא מיד המוחזק באומדנא כלשהי בזמן הזה.

כג) בפד"ר ח"א עמ' 117 בפס"ד בהרכב ביה"ד הרבנים הגאונים זצ"ל גולדשמידט קרליץ ובבליקי כתבו:

"וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש, הרישום מורה שזה ששילם יותר נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני, לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה בכוונה למתנה".

בפד"ר ח"ב (עמ' 251) כתבו לגבי דירת שיכון הנקנית בחברה ממשלתית הדורשת שהנכס ירשם ע"ש שני הצדדים, שיש לראות ברישום המשותף משום הסכמה של הצדדים שהדירה תהיה שייכת לשני הצדדים שוה בשוה, גם אם צד אחד תרם בפועל יותר מהצד השני לקנית הדירה. ודבר זה הוא כעין נידון דידן שדרישת המינהל ואגודת [...] שהרישום והבעלות תהיה על שם שני בני הזוג.

גם בפד"ר ח"ח (מעמ' 275 ואילך) הכריע ביה"ד הגדול שהרישום הוא הקובע לענין הבעלות.

שם מדובר היה במקרה בו הדירה היתה רשומה רק על שם האשה ובעלה טען לבעלות, משום שחלק מהדירה נקנה מכספו וכן מדמי השתכרותה - מעשה ידיה השייכים עפ"י ההלכה לבעלה. וקבעו שם בפסה"ד שמכיון שהדירה רשומה רק על שמה הדירה תשאר ביד האשה.

בפד"ר ח"ו (עמ' 257) בפס"ד של בית הדין הגדול הביאו דעות הראשונים לכאן ולכאן ומביאים את התומים ( בחו"מ בסימן ס"ב) המסכם:

"דין זה בצ"ע כי תליא במחלוקת הנ"ל וא"כ מי יוציא מיד אשה מספק".

וזאת כאשר הנכס רשום ע"ש האשה בלבד.

כלומר הרישום קובע, לא רק משום שהוא מהווה הוכחה של כוונה לתת מתנה מצד אחד לצד שכנגד, והמתנה תופסת מדין סיטומתא, אלא גם אם נאמר שאכן קיים ספק האם הכוונה היתה למתנה, או שאין בעצם הרישום כוונה למתנה אלא לסיבה אחרת כמו להברחה וכיוצ"ב מ"מ כיון שמידי ספק לא יצאנו, ידוע הכלל שבממון המוציא מחבירו עליו הראיה, ועצם הרישום מהווה מוחזקות בנכס ולא ניתן להוציא מספק מיד המחזיק.

גם בפד"ר חי"א (עמ' 253) בפס"ד של ביה"ד בתל אביב קבעו שהרישום מוכיח ומקנה בעלות לפי היחס שנקבע ברישום וכן בפד"ר ח"ה (עמ' 277) קבעו שהרישום הוא הקובע.

אמנם יש שכתבו שהרישום אינו מהוה ראיה, (ועיין בזה בפד"ר ח"א עמ' 116, ח"ב עמ' 250, ח"ג עמ' 318, ח"ו עמ' 262, חלק י"א עמ' 258, חלק י"ג עמ' 349,316,146,חלק ט"ז עמ' 355, חלק י"ז עמ' 324,323, ובעוד מקומות רבים ואכמ"ל). ועכ"פ מכל פסקי הדין שניתנו בזה עולה שיש לדון בכל מקרה לגופו.

העולה מכל הנ"ל, שברוב המקרים מנהג בתי הדין בארץ לקבוע שבמקרה בו הצדדים מתגרשים, הרישום הוא הקובע את יחס הבעלות על הנכס, ולא החלק היחסי שכל אחד מהצדדים תרם בקנית הדירה.

ולפיכך נראה לומר בנידון דידן שבמינוים של הצדדים כבנים ממשיכים היתה כוונה להעביר להם זכות שווה בבית שיבנה ולפיכך הזכויות שנוצרו בעקבות ההשקעות, שייכות לשני הצדדים ואין זה מעלה או מוריד מה הוא מקור הכספים, ובפרט שאופן חלוקת הרכוש על פי חוק, בבני זוג אלו, הוא בהתאם לחזקת השיתוף. באותה תקופה ודאי שעוד לא התגלעו סכסוכים בין הצדדים, (עכ"פ לא סכסוכים מהותיים, דאם כן לא מסתבר שההורים היו נותנים הזכות לשניהם) ולפיכך הזכויות שנצברו שייכות לשניהם שווה בשווה.

כד) ויש לעיין איך זכו הצדדים בזכות זו. ונראה לומר דאף שלהורי הבעל ישנה זכות חכירה במגרש, עכ"פ זכות החכירה ניתנה בכדי שיתנו רשות לצדדים לבנות את ביתם ואין ספק שהם נתנו רשות זו.

והנה לגבי יורד לשדה חבירו ברשות והשביחה, שנינו בשו"ע (חו"מ סימן שע"ה ס"ד):

"היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח, נוטל ההוצאה. ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח".

ומקורו הוא מתוספתא (ב"ק פ"י) כדכתב בביאור הגר"א שם. ולפיכך יש לומר שמכיוון שהצדדים ירדו ברשות והשקיעו מממונם, כל השבח שהושבחה הקרקע, הושבח על ידם, הבית שייך לשניהם.

כמו כן יש לקבוע שמשקיבלו הצדדים רשות לבנות את ביתם ובנוהו, שוב לא היתה זכות להורים לסלק את הצדדים או אחד מהם מהבית. וכמו שנכתב בפסק דינו של ביהמ"ש, וטעמא דמילתא הוא משום דכיוון שהצדדים היו ברי רשות לבנות ביתם ולהשתמש במגרש לצורך זה, אף שאין להם זכות בעצם החכירה, שהרי ההסכם המשולש קובע:

א. המגרש יהיה חלק ממשק [...], נחלת ההורים.
ב. יש רשות לצדדים לבנות בית שישמש למגוריהם באופן קבוע וללא הגבלת זמן.
ולפי זה דינם כשואלים ללא הגבלת זמן את הקרקע עליה בנוי הבית.

ומצינו שאלה עולמית. עיין ב"מ (קג, א'):

"אמר ר"מ שואל אדם בטובו לעולם, אמר רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקני מיניה".

וברש"י כתב:

"אם ראה אדם ... לחבירו ואמר השאילני בטובך, ואף הוא שאל לו לעולם כל זמן שהוא ראוי".

ועיין רמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פ"א ה"ח) ובמ"מ שם, ואכמ"ל.

והנה בב"מ (צט,ב') שנינו:

"כשם שקרקע נקנית בכסף, בשטר ובחזקה, כך שכירות הקרקע נקנה בכסף, בשטר ובחזקה".

ופרש"י שם:

"השכיר לו ביתו, משנתן לו כסף או שכתבו לו בעלים ביתי מושכר לך ומסר לו השטר או שהחזיק בו השוכר, אין אחד מהם יכול לחזור".

וכן פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פ"א הי"ח):

"כשם שהקרקע נקנית בכסף, בשטר ובחזקה כך שכירות הקרקע נקנית בכסף לבדו או בחזקה ואין אחד מהם יכול לחזור בו".

חזינן מדבריהם שהיכא שעשו אחד מהקניינים, הן המשכיר והן השוכר, אינם יכולים לחזור בהם.

וכן פסק השו"ע (סימן קצ"ה ס"ט):

"בדרכים שהקרקע נקנה בהם, שכירות ושאלת קרקע נקנים. וי"א שאינם נקנים בקנין סודר הגה, ואפילו במקום שכסף אינו קונה בלא שטר, מכל מקום שכירות סגי ליה בכסף לחוד".

ומבואר מדבריו שהאי מילתא הוא בין בשכירות ובין בשאלה. והדבר פשוט מסברא דמאי שנא. ועיין בביאור הגר"א שמקורו הוא מב"ק (עט, א') שנשנה שם דין זה.

והנה ברמב"ם מבואר שקונה באחד מהקניינים ולא בעינן כולם.

וכן כתב הרמ"א שאפילו במקום שרגילים שכסף אינו קונה בלא שטר, לענין שכירות מהני בכסף בלבד. ולפי זה בנידון דידן משבנו את הבית, הוי קנין חזקה או דנימא דעצם ההסכם המשולש יש בו משום קנין סיטומתא דזה מנהג המדינה בכהאי גוונא ואין זה דומה להעברת בעלות במקרקעין שצריכה רישום בטאבו.

לאור כל האמור לעיל, יש לומר שבעצם בניית הבית, הוי חזקה ונקנית שאילת הבית עולמית בחזקה זו, ושוב אין המשאיל יכול לסלקה. ועכ"פ בין כך ובין כך קנו הצדדים מה שהושבחה הקרקע, והשבחה זו שייכת לשניהם שווה בשווה.

כה) ועוד יש לומר דמשמעות ההסכם המשולש הינה שהחוכרים-ההורים קיבלו המגרש בכדי שיתאפשר לצדדים לבנות עליו בית. ונהי שההורים הינם החוכרים, מתנאי ההסכם הוא שהצדדים יהיו בני רשות לבנות בית ולדור בו. ומעתה ניחזי אנן דנהי דשנינו בב"ב (קמז, ב') דידור פלוני בבית זה, אינו מועיל, ובטעמא דמילתא נחלקו הראשונים אם הוא משום שאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש, או מפני שלא קצב זמן. ועיין בשו"ע (חו"מ סימן רי"ב) שכתב שלא קנה עד שיקנה לו גוף לפירות. ועיין עוד ברמ"א שם שפסק שבסתמא משמעותו שעה אחת. אך אם פירש הוא כפי שפירש.

ולפיכך בנידון דידן שהמגרש ניתן על מנת שיבנו בו בית וידורו בו, יש לומר שעצם המתנה הינה מתנת גוף לפירות. ואף שבר רשות אין לו קנין ממוני במה שזכה, הן למכור את גוף הקרקע והן להורישה, מיהא לענין שימושו, יש לומר דהוי קנין גוף לפירות לכל ימי חייו. ולפיכך יש לומר שעצם החתימה על ההסכם המשולש הוא כלך חזק וקני. ולפיכך בבנין הבית על גבי הקרקע והמגורים בו, קנו זכות המגורים בקנין גוף לפירות, ושוב אין אפשרות לחוכרים, לבעלים, לסלקם. כן נראה פשוט. ולפיכך אין ספק שלשני הצדדים זכות מגורים ואי אפשר לסלקם ויש להם זכות במה שהשביחו.

כו) והנה אף שהגרושה טענה שהיתה עובדת במשק במשך השנים, ולפיכך תובעת זכויות בבעלות עליו. מלבד שהגרוש הכחיש טענותיה ואף אם היה מוכח שאכן עבדה במשק, אין הדבר מקנה לה זכות קניינית. שהרי אין חולק שהמשק היה שייך להורי הבעל. הבעל עבד במשק זה כל חייו ועוד מילדות. וגם אם האשה עבדה במשק במשך השנים ומהמשק היתה פרנסתה, אין הדבר מקנה לה זכויות במשק, שהרי הם כשכירים גרידא ואין להם בעלות במה שהשביחו. והרי לגבי המשק בשונה מהבית לא היו אפילו ברי רשות. ואף שודאי שציפו שהנחלה תעבור אליהם בעתיד, במות ההורים או אפילו על ידי הקנאה מחיים, בפועל הדבר לא קרה. ולפיכך במות האב עברו הזכויות לאם ולא לצדדים. ואחרי פטירתה של האם, עת ירש הגרוש את אמו, הצדדים היו גרושים זה מזו ומהיכי תיתי שתהיה לה טענת ירושה. ואף אם היו נשואים באותה עת, אין לאשה חלק במה שירש בעלה.

הדבר נכון על פי דין תורה. וגם על פי חוק אין לאשה זכויות במשק. שהרי הצדדים נישאו בשנת 67. ולפיכך המשטר הרכושי הנוהג בבני זוג אלו שנישאו לפני שנת 1973 ולפני שהתקבל חוק יחסי ממון, הוא חזקת השיתוף. ולפיכך מכיוון שלגבי המשק לא היתה מעולם בעלות לבעל בתקופת נישואיהם, אין אנו צריכים להביא ראיות האם היתה ביניהם חזקת השיתוף, דזה לא שייך רק על רכוש שיש לאחד הצדדים. אמנם לגבי הבית בו גרו הצדדים וכל מה שהשביחו, בזה ודאי תנהג חזקת השיתוף ולצדדים זכויות שוות במה שהשביחו, בין על פי דין ובין על פי החוק.

כז) יש לציין עוד. שכפי שהוזכר לעיל, בשנת 94 הוגשו תביעות כנגד המשק. התביעות הוגשו כלפי הבעל, [פלוני]. החובות היו לאגודת [...] ולבנק הפועלים. הבעל שלח מכתב למשקם שבו כתב:

"אני רואה בה שותפה ואחראית לחוב כמוני, ומכיוון שיושבת בכח בבית המגורים שהינו רכוש משותף של שנינו".

הבעל ניסה להסביר הדברים בטענה שהחוב נגרם על ידי שניהם. בין כך ובין כך יש בדברים הודאת בעל דין שבית המגורים משותף לשניהם. ויש לעיין אם הוי הודאת בעל דין בכהאי גוונא או שיש לומר שאומר כן שלא להשביע את עצמו וכדי להפטר מתשלום החוב. ואכמ"ל.

בסופו של דבר הבעל הוא זה שהגיע להסכם עם המשקם והוא זה שנשא לבדו בחובות המשק.

בתוך המסמכים שהוגשו על ידי האשה, ישנה חוות דעת של עו"ד א. גורן, להנהלת [...], שבה נכתב שהאשה מתגוררת בגפה בתור הבן הממשיך ואף רשומה כחברת האגודה. למרות שאת חובות נחלה והתשלומים השוטפים משלם הבעל הרשום כבעל הנחלה וכחבר האגודה. בחוות דעת זו נכתב שהאשה זכאית לכספים בגין חברותה באגודה, אך אין זה מורה ולא כלום על בעלותה במשק.

גם ממכתבו של ב"כ האשה, עו"ד מצליח, מכתב שנכתב אחרי הגירושין עולה, שהחוב למשק אמור להיות משולם על ידי בעלי הזכויות שהם הורי הבעל. ומשכך ברור שהגרוש הוא יורש. ועיין עוד בפרוטוקול דיון שנערך בבית המשפט לעניני משפחה ב-11/09/08 שממנו עולה, שבעלי הזכויות הינם הורי הגרוש. הגרוש משלם מיסי האגודה והוא בעל המשק.

כל הדברים הללו מוכיחים שהבעלות במשק [...] הינה של הבעל. אך הזכויות בבית שנבנה על ידי הצדדים, שייכות לשניהם שווה בשווה.

גם הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים שבו נקבע שהאשה תקבל סך של 160,000$ ממכירת הבית, ושאר הכסף (שעל פי החוזה המקורי היה אמור להיות כ-380,000$) ישמש לפרעון חובות המשק, מורה שהבנת הצדדים היתה שהמשק הינו של הבעל, ולפיכך הוא ישאר בעל המשק והוא ישלם חובותיו והאשה תקבל מחצית משווי הבית, מורות גם הם כנ"ל שלאשה זכויות בבית אך לא במשק.

כל הדברים הללו מובילים למסקנה אחת והיא:
א ) משק [...] שהיה שייך להורי הגרוש, יעבור על שמו וישאר ברשותו.
ב ) הבית שנבנה במגרש 10/6 בגוש [...], שייך לשני הצדדים שווה בשווה. ולכן מחצית הסכום שיתקבל ממכירתו, צריכה להתחלק שווה בשווה בין הצדדים.
כח) ומעתה יש לנו לברר תביעת הבעל לתשלום דמי שימוש בחלק השייך לו בבית, בשל שימושה רב השנים של האשה בחלקו, למורת רוחו וכנגד רצונו.

והנה כבר בכתב תביעתו לגירושין שהוגש בשנת תשמ"ז (1987), תבע הבעל שבית הדין יקבע:

1) כי התובע זכאי באופן בלעדי לכל הזכויות בבית המגורים שבו מתגוררים הצדדים.
2) כי הנתבעת חייבת לפנות את בית המגורים ב[...] ולמסור את החזקה לתובע כשהיא פנויה מכל אדם ומחזיק".

הבעל עזב את בית הצדדים ועבר לגור עם אשה אחרת. תביעת הבעל לגירושין היתה בין השאר בשל קשריה של האשה עם גברים זרים.

בית הדין בפסק דינו בשנת תשנ"ד קיבל את תביעת הבעל וקבע שהאשה חייבת להתגרש, בגין מעשיה. הפועל היוצא מחיוב זה הוא שהבעל אינו חייב במדורה ובמזונותיה.

יש לציין, שעם זאת, מכיוון שקבענו שלאשה זכות מגורים במחצית הבית, אין בכוחו של הבעל/הגרוש למונעה מלהשתמש ברכוש השייך לה, אף שזכותו להמשיך להתגורר בחלקו, ואין בעובדה שהבעל קשר עם אשה אחרת, עבר לגור עמה ונמנע מלהשתמש בחלקו, בכדי לחייב את האשה בתשלום דמי שימוש.

הן אמת, על פי בקשת האשה, הוציא בית המשפט המחוזי בת"א, צו מניעה האוסר על הבעל להכנס לבית. הצו הוצא ב-04/11/90. הבעל הגיש ערעור על החלטה זו וערעורו נדחה. ולפיכך החל ממועד זה הבעל מנוע משימוש בחלקו בבית, והאשה היא זו שהשתמשה בחלקו של הבית, וגרה עם ילדי הצדדים בבית זה.

כמו כן משניתן פסק דינו של בית הדין שהצדדים חייבים להתגרש, ובעיקר אחרי שהצדדים התגרשו, שמאותה עת יש מניעה הלכתית למגורי הצדדים תחת קורת גג אחת. ודאי שהבעל מנוע משימוש בחלקו, והאשה היא המשתמשת הבלעדית בבית כולל בחלקו של הבעל.

הבעל הגיש בקשות רבות במשך השנים ואף לפני הגירושין, שהאשה תשלם לו שכר דירה בגין מגוריה בדירתו. בבקשת הבעל שהוגשה לבית הדין ב-02/09/01, כותב הבעל:

"כבוד בית הדין יתבקש להורות כי מאחר והמשיבה גרה בדירתו של המבקש בגפה משנת 1987 ללא רשותו ולמרות בקשתו כי תסלק ידה מביתו . . . הרי היא חייבת לשלם הוצאות שכר דירה ראוי . . . ".

תביעה זו חוזרת ונשנית בבקשות רבות שהוגשו על ידי הבעל.

והנה מכיוון שקבענו שלגרושה זכויות בעלות במחצית הבית, ודאי שזכותה לגור בחלק השייך לה ואין לבעל תביעות לדמי שכירות על כל הבית. אך יש לעיין האם יש לקבל תביעתו לתשלום מחצית דמי שכירות מכיוון שהאשה מתגוררת למורות רוחו וכנגד רצונו בחלקו בבית.

יש להוסיף שבגלל התמשכות ההליכים בבית הדין (שחלקם נעשה בגין התחמקויות האשה ונסיונה לסכל הבאת עדויות מצד הבעל), ובגין הנסיונות השונים שנעשו להגיע לידי פשרה כלשהי, דברים שגרמו לדחיה והפסקה של מספר שנים, ממתן פסק הדין לגירושין, עד לביצועו בפועל. ומהמועד שנקבע להגשת סיכומים על ידי הצדדים בעניני הרכוש ועד שהוגשה בקשה למתן פסק דין, האשה מתגוררת ומשתמשת בחלקו של הבעל, למורת רוחו וכנגד רצונו, למעלה מעשרים שנה. ויש לעיין האם האשה יכולה לטעון אני גרה בחלקי ואינני חייבת לשלם לו דבר, או מכיוון שבמגוריה היא מונעת מהבעל מימוש זכותו הממונית, עליה לשלם דמי שימוש.

יש לציין שבדיון שנערך ב-י"ד כסלו תשס"ט (11/12/08), ולשאלת בית הדין, אמר ב"כ הגרושה שהוא מסכים שהיא תשלם דמי שכירות בכפוף לכך שהגרוש ישלם שכירות על מה שהוא מחזיק. כלומר האשה הכירה באופן עקרוני בחובתה לשלם דמי שימוש על שימוש בחלקו של הגרוש, אלא שלטענתה, גם לה מגיעים דמי שימוש וקבלת מחצית הרווחים. ולפיכך משקבע בית הדין שלגרושה אין זכויות במשק, עדיין לא פוקעת חובתה לשלם דמי שימוש בחלקו של הגרוש.

כט) השו"ע ( חו"מ סימן שס"ג ס"ו) פוסק:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן שכרו ... ואם החצר עשויה לשכר אעפ"י שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכרו שהרי חסרו ממון".

וברמ"א שם:

"וסתם בתים בזמן הזה קיימו לאגרא ואע"ג דעדיין לא השכירו מעולם".

ואם כן נימא שגם בנידון דידן דהוי סתם דירה מיקרי קיימא לאגרא ואע"ג דלא עשו טצדקי להשכרה ולא השכירוה מעולם. והוא מפני שהצדדים גרו בבית ואח"כ גרה בו האשה, ולא היתה אפשרות להשכירה.

והנה כתב הרמ"א בתחילת סעיף זה:

"ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן".

וכן בסעיף י' כתב הרמ"א:

"ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא".

ולכאורה דברי הרמ"א סתרי אהדדי, שמשמע דבעינן דוקא כשבעה"ב כאן וטורח להשכירו, ולא אמרינן סתם בתים עשויים לשכר אם אינו טורח להשכירו, כמו שמצינו שיש אנשים שיש להם דירה נוספת ומשאירים אותה ריקה ואינם טורחים להשכירה, וכבר כתבתי בזה במקו"א. אמנם אין בזה נפק"מ לנידון דידן שהרי כאן הבעל דרש בין לפני הגירושין ובין לאחריהם שהאשה תפנה הבית, ואם כן הוי כאיכא בעלים כאן ורוצה להשכירו.

אך באמת לדעתי אין ראיה מדברי הרמ"א לנידון דידן, דדברי הרמ"א מיירי באדם שיש לו בית שאינו גר בו ובאפשרותו להשכירו, אף אם בפועל לא מתאמץ להשכירו מיקרי הבית בית העשוי למיגר, ואם נכנס אדם וגר בו חייב להעלות שכר לבעליו, שמכיוון שהיה יכול להשכירו לאחרים אף שבפועל עדיין לא השכירו. אמנם במה דברים אמורים באופן שאם היה רוצה היה יכול להשכירו לאחרים ולכן מיקרי בית דעביד לאגרא, אך בנידון דידן אף אם הגרוש היה רוצה להשכיר הבית או חלקו לא היינו נותנים לו, דהרי האשה גרה בבית זה וחציו שלה.

וראיה להך דינא ממה ששנינו במשנה (בב"ב קעב,א):

"שני אחים אחד עני ואחד עשיר והניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד".

ומפורש שאם עשאם לעצמו אין האח העני יכול לומר לעשיר לשנות יעוד המרחץ ולומר נשכירהו לאחרים דמרחץ ובית בד זה עומדים לשימושם ולא להשכרה. וה"נ בנידון דידן כיוון שעומד לטענתו לשימושו או להמכר ולחלוק תמורתו, שוב לא קאי להשכרה, ואם כן הוי כחצר דלא עבידא למיגר, ושוב אין לחייבה מטעם זה של הדר בחצר חבירו במקום דעביד למיגר. והרי בנידון דידן התנהל מו"מ מספר פעמים עוד לפני הגירושין וכפי החלטת בית הדין עוד בשנת תשנ"א, וגם לאחריהם למכור את הבית ולחלק תמורתו. הרי שהבית לא הוה עביד למיגר.

ל) ולכאורה יש לעיין הרי בנידון דידן נהי דלא הוי עביד למיגר, מיהו אפשר לעשות חלוקה לזמנים, דנהי דלא שייכת כאן הסברא שאומר העשיר לעני שכור לך פועלים ועשה במרחץ, ולא שייך לומר כאן שהגרושה תאמר לגרוש אתה יכול להתגורר בבית בחלקך, שהרי באמת אינו יכול לעשות כן, שמכיוון שנתגרשו שוב אינם יכולים לגור באותו בית יחדיו. וגם בתקופה שלפני הגירושין, הלא האשה הוציאה צו הרחקה המונע מהבעל לגור בבית. ואם כן לכאורה בנידון דידן היה מקום לחלק לזמנים.

וכמו ששנינו (סי' קע"א ס"ה):

"ואם אין המקום עשוי לשכר, אם הוא חצר או חנות או בית שאי אפשר להם לדור ביחד, שוכנים בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כאחד מפני היזק ראיה שהרי אין בה דין חלוקה, ואין אדם עשוי לטרוח כל שלושים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה".

ואם כן אף הכא שאינם יכולים לגור ביחד, יש עכ"פ מקום לחלוקת זמנים. ועל הגרושה לשלם לגרוש עבור השימוש בחלקו בדירה מכיון שגרה כל הזמן,והגרוש לא השתמש בחלקו לפי הזמן המגיע לו.

וכדי להבין דין זה יש לנו לבאר מקור דינו של השו"ע וגדרי הדין. (בב"ב יג, א) שנינו:

"אין בהן כדי לזה וכדי לזה מהו,רב יהודה אמר אית דינא דגוד או איגוד,ר"נ אמר לית דינא דגוד או איגוד א"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה כיצד עושין א"ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, וכו'".

ומסקנת הגמ' שם (בדף יג. ב ):

"אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד א"ל רב אשי לאמימר הא דר"נ מאי, א"ל לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי וכו'".

וביאור הדברים דנחלקו רב יהודה ור"נ היכא שאי אפשר לחלק השותפות, דדעת רב יהודה דאית דינא דגוד או איגוד שיכול לכפות חבירו שאחד מהם יקנה או ימכור חלקו בשותפות לחבירו, ורב נחמן סבר שיש דין חלוקה לזמנים. ולהלכה פסקה הגמ' וכן כל הפוסקים שאית דינא דגוד או איגוד ודין זה קודם לדין חלוקה בזמנים.

אמנם מה הוא הדין במקרה שאי אפשר לחלק ע"י גוד או איגוד או ששני הצדדים אינם מעונינים בחלוקה זו. ועל זה כתב הרמב"ם (ה' שכנים פ"א ה"ב) אחר שהביא הך דינא דגוד או איגוד, דאם אי אפשר לעשות גוד או איגוד חולקים לזמנים ומקור דברי השו"ע שהבאנו לעיל הוא דברי הרמב"ם (בה' שכנים פ"א ה"ב).

וכתב שם המ"מ וז"ל:

"כתב הרב אבן מגאש ז"ל אעפ"י שהלכה כדברי האומר דין גוד או איגוד, בזמן שאין אחד מן השותפים אומרין כן יש לנו דין חלוקה בזמנים".

והראב"ד שם פליג על הרמב"ם וסבירא ליה דאין דין חלוקה לזמנים, וז"ל:

"א"א כמה זה הדין רחוק מדעתי ולמה יכריח את חבירו לפנות שנה בשנה ויאמר לו מאחר שאין אתה רוצה למכור וגם אני איני רוצה למכור או תסבול היזק ראיה או תחלוק, כי לעולם לא אטרח להיות גולה שנה בשנה, ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו".

ועיין מש"כ בביאור מחלוקתם בב"י, דלכאורה דעת הרמב"ם היא דעד כאן לא פליג רבא על ר"נ אלא במקום שאפשר לחלוק בגאו"א ובזה שמעינן ליה דעדיף מחלוקה לזמנים ור"נ ס"ל שחלוקה לזמנים עדיפה,אמנם במקום שאי אפשר לחלוק בגאו"א מסיבות שונות, מודה רבא שיש דין חלוקה לזמנים.

ובביאור דעת הראב"ד יש לומר דאיהו ס"ל דרבא ס"ל דאית דינא דגוד או איגוד וליכא כלל דין חלוקה לזמנים ור"נ ס"ל שיש דין חלוקה לזמנים ובתרתי פליגי, רבא ס"ל אית דינא דגוד או איגוד וליתא כלל לדין חלוקה לזמנים, ור"נ ס"ל דיש דין חלוקה לזמנים, וחלוקה לזמנים עדיפה מדין גוד או איגוד. ולענין דינא דגוד או איגוד נפסק כרב יהודה שדין גאו"א קודם, אמנם לענין דין חלוקה לזמנים אם קיים היכא דאין דין גאו"א, בזה יש לומר דקיימ"ל כר"נ, ועיין בחידושי הרשב"א (בב"ב יג.א) עיי"ש מש"כ בביאור הסוגיא ותבין.

ודעת הרשב"א בתשובותיו ח"א (סי' תתנ"ו וח"ב סי' קמ"א) (ושתי תשובת אלו הן תשובה אחת, אלא שבח"א חסר סוף התשובה הנמצא בתשובה שנדפסה בח"ב) ודעת הרא"ש בתשובה כלל צ"ח סימן ב', היא כדעת הרמב"ם שיש דין חלוקה לזמנים.

ועיין בתשובת הרשב"א שם שכתב שמעיקר הדין גם בחצר שאין בה דין חלוקה היו צריכים לחלוק, אלא מדין ועשית הישר והטוב תקנו דין גוד או איגוד, ועיי"ש דס"ל דגאו"א הוי טפי ישר וטוב מחלוקה לזמנים. אך עכ"פ במקום דאי אפשר לחלוק בגאו"א מחלקים לזמנים, וכן פסק השו"ע בפשיטות כדעת הרמב"ם הרשב"א והרא"ש, ולפי זה היכא דאי אפשר לחלוק בגאו"א או שאינם רוצים לחלוק בגאו"א,יכול כל אחד מהשותפים לתבוע לחלוק החפץ של השותפות לזמנים ואם תבע שמעינן ליה ומחלקים לזמנים. ועיין בשו"ת חתם סופר (ח' חו"מ קע"ט), דחלוקה לזמנים הוי חלוקה גמורה וקנין ממש, עי"ש מש"כ והנפק"מ בזה.

לא) אמנם היכא שלא תבע אחד מהשותפים לחלוק את השותפות, ואחד השותפים משתמש בחפץ השותפות לבדו. האם בכהאי גוונא יכול השותף השני לבקש מחבירו תשלום עבור השימוש בחלקו, או לחילופין לבקש להשתמש בחפץ השותפות לבדו במשך הזמן שהשתמש בו השותף הראשון לבדו. דין זה מפורש לכאורה בדברי הרמ"א (בסוף ס"ח) וז"ל:

"לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפים כמה שנים לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש גם כן זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש".

ומבואר מדבריו שכיוון שהאחד השתמש בעצמו אין חבירו יכול לדרוש להשתמש כנגד הזמן שהשתמש הראשון, ומכיוון שאין לו זכות תביעה לשימוש כנגד הזמן שהשתמש הראשון, הוא הדין שאין לו זכות לתבוע תשלום עבור מה שהשתמש הראשון בחלקו, דהרי הרמ"א נקט טעמא דמילתא משום דכל אחד בחלקו משתמש, ומכיון שמשתמש בחלקו, אין מקום שישלם לחבירו דמי שימוש. ומקור דברי הרמ"א הוא תשובת הרשב"א בח"ב סי' קמ"א.

ואף שמפורש בדברי הרמ"א (בסימן שס"ג ס"י) וז"ל:

"שני שותפים בבית והשכיר אחד מן השותפים כל הבית שלא מדעת שותפו צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו (ב"י בשם הרשב"א)".

ומקור הדברים הוא בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' קל"ח), והיינו שאם השכיר בית של שותפים אין דמי השכירות שייכים למשכיר לבדו, אלא לשני השותפים בשווה.

אך אין להוכיח מכאן שאם השותף גר בבית לבדו, יצטרך הוא לשלם לחבירו עבור השימוש בחלקו. וכן מבואר בדברי הנתיבות (בסימן קע"א ס"ק י"ב), דעל מה שפסק הרמ"א שם שאם לא חלקו ושותף אחד גר בבית השותפים כמה שנים, לא יכול אחר כן האחר לומר אשתמש בו זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו, כל אחד בשלו הוא משתמש. וביארנו לעיל שודאי שגם אינו צריך להעלות שכר על שימוש בחלקו. וכתב הנתיבות וז"ל:

"ואם לא השתמש בו בעצמו והשכיר לאחרים פשיטא דהשכר לאמצע".

והיינו שאין להוכיח מדין משתמש בעצמו לדין משכיר דבמשכיר השכר לאמצע.

ודין זה מוכח, שהרי מקור דברי הרמ"א (בסימן קע"א ס"ה) ובסימן שס"ג ס"י הוא מתשובת הרשב"א, וש"מ שסבר הרשב"א שאף שאם משכיר לאחרים דמי השכירות יתחלקו בין השותפים, המשתמש בעצמו אין צריך לשלם. וטעמא דמילתא משום דמשתמש בשלו.

ועיין ב"שער המשפט" (סימן קע"א סק"ה) מש"כ בבית השותפים שעומד לאכסניא ולהשכיר לאחרים שאם שותף אחד גר בו, בכה"ג צריך לשלם לשותף השני עבור השימוש בחלקו והביא ראיה מדברי הרמ"א (בסימן שס"ג) ובהגהות "חכמת שלמה" הסתפק בהאי דינא ולא הכריע.

ועכ"פ ברור שאין לדמות דין משכיר בית השותפים לשותף שגר בבית בעצמו.

לב) והנה בשו"ת רשב"ש (בן התשב"ץ) (סימן קל"ט) נשאל:

"שני אחים ירשו מאביהם שני בתים אחד גדול ואחד קטן, ודר אחד מהם בגדול שנים מרובות ונפטר לבית עולמו וכו' ועכשיו בא האח ואומר אגור אני בגדול כדרך שגר אחי, והאלמנה אשת האח מעכבת על ידו ואומרת כיון שגרה בו עם אחיו בעלה בחייו לא תצא ממנו.

תשובה: אילו היה האח קיים וטען אחיו שרוצה לגור בו כדרך שגר אחיו שומעין לו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מה' שכנים וכו' וכ"ש שהרא"ש ז"ל כתב בתשובה כדברי הרמב"ם ז"ל והאשה הזאת במקום בעל קיימא ולא עדיפא מגברא דאתי מחמתיה וכו', והעולה מזה הוא, שהוא יכול להוציאה מהבית הגדול ותחזור לקטן וידור הוא בגדול כדרך שדר אחיו ואחר כך ידור זה שנה וזה שנה כדרך שכתב הרמב"ם ז"ל וכו'".

ומבואר מדבריו שיש לשותף השני זכות תביעה לגור בו כנגד הזמן שגר בו הראשון, וזה שלא כדברי הרשב"א.

אמנם נראה לומר שיש לישב דברי הרשב"ש והרשב"א שלא יפלגו אהדדי, וכבר עמד בזה בדברי גאונים (כלל ק' אות ה'), דיסוד דברי הרשב"א בנוי על מה שכתב בסוף התשובה (בח"ב ס' קמ"א), בביאור האי דינא וז"ל:

"דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בו דין חלוקה וכו' והה"ד שאינו יכול לומר לו כדרך ששמשת בו שתי שנים אשתמש בו אני לבדי, כיון דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואילו רצה חבירו היה משתמש בו" עכ"ל.

ונקט הרשב"א תרי טעמי דבשלו הוא משתמש וחברו היה יכול לבא ולהשתמש גם כן,לכן בכהאי גוונא לא שמעינן ליה שישתמש בעצמו כנגד הזמן שהשתמש הראשון. והנה הרמ"א הזכיר רק לטעמא קמא (ועיי"ש שכתב שכנראה סמך על תשובת הרשב"א כפי שהובאה בב"י ושם לא הוזכרו סוף דברי הרשב"א), וביאר שלפי המפורש בדברי הרשב"א דוקא במקום שהשני לא היה מנוע מלהשתמש, בזה לא שמעינן ליה להשתמש כנגד הזמן שהשתמש הראשון, דאומרים לו היית יכול לבא ולהשתמש, אבל היכא שהיה מנוע מלהשתמש, ודאי שמעינן ליה וישתמש כנגד הזמן שהשתמש הראשון ורק אח"כ יחלקו.

ולפי"ז דברי הרשב"א שמיירי במקום בביהכנ"ס שכל אחד היה יכול לבא ולשבת במקום ואם אחד מקדים חבירו ילך וישב במקום אחר, ולמחרת ביכולתו להקדים, ולכן אם לא בא ולא ישב לא שמעינן ליה להשתמש כנגד הזמן שהשתמש הראשון דנימא ליה מי מנע ממך לבא ולהשתמש.משא"כ בעובדא דהרשב"ש דמיירי שאח אחד היה גר בבית עם משפחתו ולא היתה אפשרות לאח השני ומשפחתו לגור בו, ולכן שמעינן ליה לגור בבית כנגד הזמן שגר בו הראשון.

ועיי"ש שהביא שכן כתב בשו"ת "זרע יעקב" (סימן י"ז), ובשו"ת "בית דוד" (ח' חו"מ סי' כ"ה) וכן כתב בשו"ת "בית שלמה" (ח' חו"מ סי' מ"ח) לחלק מסברת עצמו, בביאור דברי הרמ"א, ולא ידע מדברי הרשב"ש והביא שכסברא זו מוכח מדברי "שער המשפט" (סי' קע"א ס"ה), וכן נראה קצת שסבר הכסף קדשים עיי"ש מש"כ להסתפק באחד השותפים שהוצרך לברוח ולא יכול להשתמש. שבזה יש לומר שכיון שהיה מנוע מלהשתמש, יוכל להשתמש כנגד הזמן שהשתמש הראשון.

לג) ונראה דיסוד הדין בנוי על דברי המשנה (בב"ב קעב, א) בשני אחים שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד שיאמר העשיר לעני הבא לך עבדים וזיתים ועשה. והיינו שמכיוון שיכולים להשתמש בשותפות תמיד, אינו יכול לטעון שיחלקו לזמנים ואינו יכול לטעון להשכיר כנגד הזמן שמשתמש הראשון, אבל היכא שאינם יכולים להשתמש ביחד, בזה אמרינן דין גוד או איגוד או שיחלקו לזמנים. ובזה יש לומר שאף שדינא דגוד או אגוד עדיף וכדכתבנו לעיל, דין זה הוא דוקא בתובע גוד או איגוד ורוצה לעשות חלוקה. אמנם באינו תובע אמרינן שמסתמא רוצים להמשיך בשותפות ויחלקו לזמנים כדעת הרמב"ם והרא"ש וכדכתבינן לעיל, ובסתמא עומד לכך. ולכן אם אחד השתמש יכול חבירו לטעון להשתמש כנגדו במשך אותו זמן.

והנפק"מ בזה היא במקום שאינם יכולים להשתמש ביחד כגון שני אחים וכעובדא דהרשב"ש,או כגון היכא שאחד מנע מהשני להשתמש וכעובדא דהבית שלמה, שבשני שותפים שיכולים לגור כאחד ולהשתמש בשותפות כאחד, אין השני יכול לטעון אגור כנגד הזמן שגר בו הראשון ואין יכול לטעון שישלם עבור השימוש בחלקו, אבל במקרים שדיברנו יכול לדרוש זכות מגורים כנגד הזמן שגר בו הראשון או תשלום עבור השימוש בחלקו.

ונראה לומר לענין הלכה למעשה בבני זוג שהינם שותפים בדירה ואחד מהם עזב את הבית, שאינו יכול לטעון ולדרוש מהשני שישלם לו עבוד השימוש בחלקו, דבן זוגו יכול לומר אתה יכול לחזור ולגור בבית ולהשתמש בחלקך ונשתמש שנינו בבית של השותפות, אך דין זה הוא דוקא בעוזב מעצמו, אמנם באנוס לעזוב כגון שהורחק בצו הרחקה, שאינו יכול להשתמש בבית, שוב יכול לטעון כיון שאיני יכול להשתמש בחלקי, זכותי לדרוש שימוש כנגד הזמן שהשתמש חברי (וזהו מדין חלוקת שותפים, אך יש לעיין שאם הוא הגורם לאי יכולתו להשתמש יכול להיות שאינו יכול לדרוש לגור זמן כנגד הזמן שגר השני, ועדיין לא הבאתי הדברים בכור הבחינה ועוד חזון למועד).

אמנם ברור שהיכא שבני הזוג גרושים שיש מניעה הלכתית לגרוש לגור בדירה אחת עם גרושתו, והצדדים התגרשו ואחד מהם המשיך להתגורר בדירה זכותו של השני לתבוע מגורים בדירה בעצמו כנגד הזמן שגר הראשון, דהרי לא מתקיימים כאן תנאיו של הרשב"א שהיה יכול לבא גם הוא ולגור. ולפי"ז הוא הדין שיכול לבקש שכר עבור המגורים בחלקו בשותפות,ואף אם בשעת הגירושין ובשעה שערכו ההסכם לא העלו נקודה זו, זכותו של השני לתבוע לגור כנגד הזמן שגר הראשון או תשלום עבור השימוש בחלקו.

לד) ולכאורה למה שהארכנו וביארנו נכונה תביעתו של הגרוש, שהגרושה תשלם עבור המגורים בחלקו, דהרי אף במקום שלא העלו נושא זה בהסכם הגירושין והגרושה המשיכה לגור בבית, זכותו של הגרוש לדרוש להתגורר כנגד הזמן שגרה הגרושה או שתשלם עבור השימוש בחלקו, וק"ו בנידון דידן שהבעל מעת הגשת תביעתו וודאי לאחר הגירושין לא הסכים שהאשה תגור בחלקו, שחובתה לשלם לו עבור השימוש בחלקו.

לאור כל האמור לעיל, לכאורה יש לקבוע שעל הגרושה לשלם לגרוש דמי שימוש, מחצית דמי שכירות של הבית, עבור השימוש בחלקו החל מה-04/90, ועד שתעזוב, או שתקנה את חלקו של הגרוש בבית.

אמנם יש לומר שמכיוון שלצדדים היתה בעת פרוץ הסכסוך בת קטינה בת 6, בת שהאב היה חייב במזונותיה ובמדורה. ובת זו עם שאר הילדים המשיכה להתגורר בבית הצדדים והשתמשו בפועל בחלקו, יש לקבוע לפנים משורת הדין שהשתמשות האשה עם ילדיה עד הגיע הבת הקטינה לגיל 18 בחלקו של הבית, תהיה תחליף לתשלום חובו במדור בתו הקטינה. ולפיכך הגרושה תשלם דמי שכירות, רק החל מהמועד בו הגיעה הבת הקטינה, לירן, לגיל 18, מועד בו פקע חיובו של האב במדורה.
* * *
המסקנות העולות מכל מה שכתבנו והארכנו לעיל, הינם כדלהלן:
א ) הבעלות במשק [...] ב[...] וכן במגרש, עליו נבנה בית הצדדים, היתה שייכת להורי הבעל ואחרי פטירת האב לאמו.
ב ) מכיוון שההורים לא הקנו בחייהם את זכותם במשק לצדדים שבפנינו, אין בקביעתם כבנים ממשיכים, בכדי להקנות להם זכות ממונית במשק.
ג ) עם פטירת האם, לאחר גירושי הצדדים, זכות החכירה במשק ובמגרש עליו עומד בית הצדדים, הינה של הבעל היורש על פי דין ועל פי צואה.
ד ) לצדדים זכויות שוות בבית שנבנה במגרש בגוש [...] מגרש 10/6. כל ההשבחה שהושבח המגרש בגין בניית הבית, יתחלק בין הצדדים שוה בשוה.
ה ) על הגרושה לשלם לגרוש דמי שימוש בגין מגוריה בחלקו של הגרוש החל מה-09/2000 המועד בו הגיעה הבת, לירן, לגיל 18 ועד למועד פינוי הדירה.
דמי השימוש יהיו מחצית שווי שכר דירה לבית כמו בית הצדדים.
ו ) מכיוון שלפי החומר שבתיק, מכירת המגרש והבית שעליו, והפרדתם משאר חלקי הנחלה המהוה את משק [...] ב[...] תצריך תשלום סכומים גבוהים למינהל, דבר שיביא לקבלת תמורה נמוכה לבית. לפיכך יש לקבוע שהמגרש והבית שעליו ישארו חלק מהנחלה וברשות הגרוש.
ז ) הצדדים יערכו שמאות על שויו של הבית ללא הקרקע עליה הוא נבנה מכיוון שהקרקע הינה חלק ממשק [...] השייך לבעל בלבד.
ח ) כמו כן תוגש שמאות מה גובה דמי השכירות עבור בית הצדדים.
ט ) הגרוש ישלם לגרושה מחצית שווי שמאות הבית, מסכום זה יופחתו מחצית דמי שימוש, עבור כל החודשים בהם מתגוררת האשה בבית כפי שנקבע לעיל.
י ) אחרי תשלום הסכום הנ"ל, תפנה הגרושה את בית הצדדים.

( - ) שלמה שפירא, דיין


מצטרפים למסקנות פסק הדין.

( - ) יעקב זמיר, אב"ד ( - ) אברהם שינדלר, דיין

ניתן ביום כ"ו באלול התש"ע
(05/09/2010)


הרב יעקב זמיר - אב"ד
הרב שלמה שפירא - דיין
הרב אברהם שינדלר - דיין