הוגש לפנינו ערעור על פסק דין של ביה"ד האיזורי בת"א ע"י האשה.

ביום ד' טבת תש"ע - 21/12/09 פסק ביה"ד הנ"ל בעניינם של הצדדים כדלהלן:

היות ובני הזוג רוצים להתגרש זה מזו [מזה עשר שנים לפחות אין ביניהם יחסי אישות], והעיכוב לגירושין נובע מפאת רצון האשה להמשיך ולהתגורר בדירה הרשומה על שם הורי הבעל אשר אותה קיבל בירושה לאחר מותה של אמו בשנת 1991, [הצדדים נישאו ב- 1985] פוסק ביה"ד כי:
א. האשה חייבת לקבל את גיטה כתביעת הבעל.
ב. הבעלות ב"דירה" הנזכרת הינה אך ורק של הבעל.
ג. בשאר הרכוש יתחלקו הצדדים בשוה.

עד כאן תוכן פסק הדין הנצרך לענינינו.

בכתב הערעור שהוגש לביה"ד ערערה האשה באמצעות ב"כ כדלהלן:
א. האשה השקיעה בבית כספים רבים לשיפוצים (ריצוף בכל הבית, דלת חדשה, אמבטיה) כאשר המקור לכספים אלו מהוריה.
ב. הבעל הבטיח שירשום מחצית מזכויות הבית על שם האשה, וכך אמר תמיד לאשה ולילדים כי הבית הינו של האשה והילדים.
ג. לא נערך דיון הוכחות בנוגע לטענותיו של הבעל כי האשה שרכה את דרכיה עם גבר אחר, והאשה מעוניינת להוכיח את צדקת דרכה.

עד כאן תוכן כתב הערעור בקצרה.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום ט"ז כסלו תשע"א – 23/11/10 הסכימו האשה וב"כ כי על הצדדים להתגרש זמ"ז, ועיקר הדיון נסוב על נושא ה"דירה" כאשר בעיקר התמקדו בעניין השקעתה של האשה בהשבחת הדירה כנזכר לעיל בסעיף א'.

לאחר העיון נראה, כי אין לקבל את הערעור בנוגע להליך הדיון ופסק הדין של החיוב בגירושין, שהרי האשה אינה חפצה בבעל כשם שהבעל אינו חפץ בה, וממילא מתייתרת החקירה בנוגע לטענתו של הבעל כי האשה שרכה את דרכיה.

כמו כן, אין ספק כי הבעל הינו הבעלים היחידי על ה"דירה" אשר רשומה עדיין על שם הוריו, גם אם הבטיח הבעל לאשה כי יעביר את מחצית חלקו בדירה על שמה, אין זה אלא "מילי בעלמא" שהרי דיבור אינו מהוה קנין.

אולם נראה, כי יש מקום לברר את טענתה של האשה כי השקיעה כספים רבים בהשבחת הדירה, אשר על פי מה שעולה מהחומר שהובא לפנינו ומדברי ב"כ הצדדים בדיון, נושא זה לא התברר כראוי בביה"ד האיזורי.

והנה, בשו"ע חו"מ סי' שע"ה ס"ד נפסק "היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה וכו'". וע"ש סעיף ה'. על פי זה נראה בפשיטות כי אם אכן תתברר ותוכח טענתה של האשה כי השקיעה כספים רבים בהשבחת הדירה יחויב הבעל לשלם לה את הוצאותיה. אא"כ בחלוקת הרכוש שמחוץ לדירה [סעיף ג' בפסק הדין] קיבלה האשה שלא עפ"י ד"ת, וניתן לקזז את חובו של הבעל עבור הוצאתיה מהרכוש שנטלה האשה.

אולם יש מקום לדון בזה כדלהלן:
בשו"ע אהע"ז סי' פ"ח ס"ז נפסק, כי בעל שהוציא בנכסי מלוג של אשתו ואכל מהפירות [של הוצאה זו. ח"מ וב"ש] וגרשה, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ואם לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול. עיי"ש פרטי דין זה.

וכתב הריטב"א בכתובות פ' ע"א ד"ה המוציא וז"ל:

פירוש, כל נכסי אשתו בכלל, ואפילו כשאין לו בהם כלום שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים ... אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קימעא, דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה, ועדיין הוא מצפה שתמות וירשנה".

לדברי הריטב"א, הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" אינו מחמת תקנת חכמים, כי אם סברא בעלמא, שכאשר הבעל נהנה מפרי השקעתו אפילו במקצת הינו מוחל על דמי הוצאותיו מפני שמצפה שכשתמות יירשנה.

ובשטמ"ק כתב בשם רבינו יונה וז"ל:

"הוציא הרבה ואכל קימעא וכו', פירוש, אם נפלו לה נכסים נכסי מלוג, הדין הוא שהבעל יעבוד השדות כדי שלא יפסדו ושיאכל הוא כל הפירות וכו', אלא אמרינן כי באותו המעט שאכל גילה דעתו שבעבור שיאכל הוא הפירות היה עושה, והיה מתכוין להשביחה בשנה זו להוציא עליה הרבה כדי שיעשה פירות הרבה לשנה אחרת וכו'".

ובספר "דברי יוסף" להגר"י כהן ח"ב סי' כ"ג פירש את דברי רבינו יונה, כי טעם הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" הוא מפני שכך היתה תקנת חכמים, שהבעל ישקיע בשדה וכנגד זה יאכל פירות. וכן נראה מדברי המאירי בכתובות ע"ט ע"ב שכתב בזה"ל:

"המוציא הוצאות על נכסי אשתו ... מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, שחכמים תקנו לו פירות ועליו לתקן הנכסים".

לפי"ז פשוט, שהדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" אינו אלא בהוצאות הבעל בנכסי אשתו עפ"י תקנת אכילת פירות.

אולם יש להוכיח בפשיטות כי דין זה אינו רק ב"בעל בנכסי אשתו", מהגמ' בב"מ ל"ט ע"א, שמקשה על הדין של הברייתא שם דהיורד לנכסי נטושין כשחוזרים הבעלים שמין להם כאריס.

"מאי שנא מהא דתנן, המוציא הוצאות על נכסי אשתו ... מה שהוציא הוציא".

ומיישבת הגמ', שהיורד לנכסי נטושין כיון שלא שמעו בו שמת דמי למוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה עיי"ש.

עפי"ז פסק הרמ"א בחו"מ סי' רפ"ה ס"ב וז"ל:

"ואם שמעו שמת קודם שהורידוהו ואח"כ באו, אין לו בשבח כלום אלא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא". ועיי"ש בסמ"ע סק"ט. ועיין סמ"ע סי' רפ"ז ס"ק ט"ו.

מכאן מוכח, שלא רק "בבעל בנכסי אשתו" אמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" מחמת "תקנת אכילת פירות", אלא דין זה הוא מן הסברא של מחילה, ויש לקיימו כל אימת ששייכת סברא זו.

ובאמת יש להוכיח כן מלשון הגמ' בכתובות פ' ע"א:

א"ר יעקב א"ר חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי, מ"ט עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו".

ואם הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" אינו אלא תקנת חכמים, מדוע צריך לתקנה באשה קטנה, תפו"ל שלא תיקנו בה חכמים כבאשה גדולה. ומוכח, שמן הסברא אמרינן ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" ואין הבעל נוטל כאריס, ובאשה קטנה עשו חכמים תקנה שתיטול כאריס .

ובספר דברי יוסף שם סי' כ"ד כתב לפרש דברי הגמ' על "הוציא ולא אכל" שבאשה גדולה ידו של הבעל על התחתונה, ובאשה קטנה ידו על העליונה, ודין זה באשה קטנה אינו אלא מחמת תקנה ע"ש מה שביאר.

אולם בתוס' רי"ד כתב וז"ל:

"ועשו לו ב' תקנות, א' שאע"פ שאכל לא אמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא אלא שמין לו בשבח" וכו'.

ומוכח, שגם לגבי הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" צריך לתקנה באשה קטנה כיון שדין זה הוא מן הסברא של מחילה. וכן נראה מדברי רבינו יונה שהובאו בשטמ"ק. [מכאן מוכח שלא כפי' של הדברי יוסף בדעת רבינו יונה שהוזכר לעיל]

וכן נראה מדברי הטור בשם הרמ"ה [הביאוהו הח"מ והב"ש ס"ק י"ט] שכתב, דקטנה שיוצאת בגט דינה כשאר אשה. שמן הדין גם באשה קטנה אמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" מחמת הסברא, אלא שתקנו באשה קטנה ממאנת דלא אמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". ואין כאן המקום להאריך.

ועיין בספר "שורת הדין" ה' עמ' קנ"ח - קס"ד שהאריך בזה והוכיח כנ"ל כי דין זה הינו מחמת "אומדנא", ועיי"ש מה שביאר בדברי המאירי. ועיין דברות משה ב"מ סי' ל"ח עמ' תי"ד.

על פי זה היה נראה, שכאשר אשה השקיעה בנכסי בעלה ונהנתה מפירות השקעתה, אמרינן גם כן שמוחלת לו ומתכוונת ליתן לו את דמי הוצאות השקעתה במתנה גמורה. ואמנם אשה אינה יורשת את בעלה, אולם מסתבר כי הריטב"א הוצרך לטעם שכאשר הבעל אינו אמור ליהנות מהפירות כמ"ש "ואפילו כשאין לו בהם כלום, שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים", מכיוון שאין לבעל פירות והאשה יכולה למכור את השדה לאחר אזי הסיבה למחילת הבעל על הוצאותיו הינה מפני שמצפה שתמות וירשנה, אולם אשה שמשקיעה כספים בבית בעלה ואמורה ליהנות מפירות השקעתה בבית זה כל זמן שחיה עמו בגלל שזו דירתו היחידה, בזמנינו לאחר תקנת רבינו גרשום שאין הבעל יכול לגרשה בעל כרחה, נראה כי הינה מוחלת על דמי השקעתה בעבור השתמשותה בנכס. [יתכן היה לפרש כי דוקא כאשר מצפה הבעל לקבל את כל הנכס לבעלותו בדרך ירושה הינו מוחל על דמי השקעתו, אבל לא כאשר ברור שהנכס לא יעבור לבעלותו לגמרי, ועפי"ז באשה שאינה יורשת הנכס בו השקיעה לא יגיע לעולם לבעלותה הגמורה, אולם יותר מסתבר כפי שכתבנו. וכן כתב בפשיטות בספר דברי יוסף שם סי' כ"ה ע"ש היטב]

ובשו"ת חקרי לב ח"א אהע"ז סי' ל"ט הביא את דברי הרשב"א בתשובה, שבנותן מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות אין דין דהמוציא הוצאות וכו' מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והרי הוא כיורד ברשות דשמין לו וידו על העליונה. וכתב החק"ל, די"ל דהריטב"א והרשב"א לא פליגי. דמ"ש הריטב"א ואפילו בשאין לו בהם כלום לאו דאינו אוכל פירות אלא שיש לו רשות לתת ולמכור וכגון שנתן לה בתורת נכסי מלוג ונתן לה רשות למכור ולתת, אבל כשאינו אוכל פירות לא אמרינן דמה שהוציא הוציא ומה אכל אכל. ע"ש. ונראה, שגם לדבריו עיקר הענין הוא שלא היה אכילה עראית של הבעל כיון שאינו מוחל אלא כשאכל את הפירות באופן קבוע מדין תקנת אכילת פירות אף שיכולה האשה ליתן את השדה לאחר ושוב לא יוכל לאכול פירות, וכאן באשה גם כן אכלה את פירות השקעתה בתור אכילה קבועה מדין "מדור".

אולם נראה, כי העיקר הקובע למחילת הבעל על הוצאותיו הינו "או פירות או ירושה" [ל' הדברי יוסף שם], והיות שהאשה אינה יורשת את בעלה וגם תיתכן אפשרות עכ"פ תיאורטית שהבעל יקנה דירה אחרת שתשמש את הצדדים למגורים ואז יוכל לסלק את האשה משימוש בדירה זו, יוצא איפוא כי אין לה בנכס זה לא ירושה ולא מובטח לה פירות והוי לענין זה כבעל בנכסי אשתו קטנה שיכולה למאן.

אבל בנידונינו מדובר בבני זוג ישראלים שמתנהגים בדרך כלל על פי חוקי מדינת ישראל, אשר קובעת כי אשה יורשת את מחצית נכסי בעלה. ואם כן יש לומר כעין דברי הריטב"א ש"מצפה שימות ותירשנו" ועל כן מחלה על דמי השקעתה [עכ"פ על מחצית דמי ההשקעה כיון שיורשת מחצית מהנכסים].

אולם עיין אור שמח פכ"ג מאישות ה"ח שכתב, דהטעם לדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" הוא, מכיון שהוציא אדעתא דידיה ונהנה בשביל זכות פירותיו, ומסתפק שם, מה הדין כשאכל בשדה בשעת גמר מלאכה שאז יכול לאכול מדין "פועל" ואפילו גברא אחרינא אכיל, אם אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל עיי"ש. וכן מסתפק בזה ה"הפלאה" בסי' פ"ח ס"ו.

ולהצד דאמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" והבעל מוחל דוקא כשאכל פירות מדין תקנת אכילת פירות נכסי מלוג של האשה ולא כשאכל פירות המגיעים לו בגלל היותו פועל, כיון שנחשב הדבר כאוכל פירותיו, אזי ודאי שכאן אכילת האשה את פירות השקעתה בבית בגלל חובתו של הבעל כלפיה במדור כפי הראוי לו נחשבת כאכילת פירותיה, ולא אמרינן מחמת אכילה זו ד"מה שהוציאה הוציאה ומה שאכלה אכלה".

אין בידינו להכריע בספק של גדולים ה"הפלאה" וה"אור שמח", ועל כן יש לנהוג בזה כפי הנפסק בשו"ע אבה"ע שם ס"ז שמספק לא אמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", כהרמב"ם ודלא כהרא"ש ועיין ב"ש ס"ק י"א.

זאת ועוד, אם יתברר כי הובטח לאשה ע"י הבעל כי הדירה תירשם גם על שמה אזי ודאי שלא מחלה על הוצאותיה כיון שהשקיעה על סמך הבטחה זו שלא קוימה.

לאור האמור,יש להחליט לקבל את הערעור בנוגע לטענתה של האשה כי השקיעה כספים רבים בהשבחת הדירה, ועל ביה"ד האזורי לברר את הדברים ולהבהיר את פסיקתו בענין זה.

אולם, בגלל העיכוב הרב ממועד מתן פסק הדין של ביה"ד האזורי ולאור המצב בו בני הזוג מעוגנים זמן רב למדי, על ביה"ד האזורי לשקול מתן פסק דין בענין זה רק לאחר שיבוצע הגט בין בני הזוג.
(-)חיים יהודה רבינוביץ
אנו מחזירים התיק לכב' ביה"ד האזורי לברר ענין ההשקעה כאמור, ונא בבקשה יזרזו הענין, ויפה וטוב להקדים גירושיהם.

(-)שלמה משה עמאר-נשיא

ניתן ביום א' בניסן התשע"א
(05/04/2011)

הרב שלמה משה עמאר - נשיא
הרב ציון בוארון - דיין
הרב ח.י. רבינוביץ - דיין