בענין בזיון צו בית הדין

הנידון שלפנינו הוא הסדרי הראיה בין האב לבנותיו הקטינות. בתאריך 22.8.02 פתחה האשה תביעת גרושין, כאשר לתביעתה כרכה האשה גם את עניני מזונות ילדים ומשמורתם. וכן תבעה עיקולים במסגרת תביעות רכוש, וכן הגישה בקשות לצו הגנה.

בתיק זה התקיימו מספר דיונים וניתנו מספר החלטות. הצדדים עדיין לא התגרשו, וענינם תלוי ועומד בביה"ד, ענין הגרושין ושאר הענינים שכרכה האשה לתביעת הגרושין.

בני הזוג נשאו זל"ז בתאריך 9.4.00, ולהם שתי בנות. האחת - ילידת 6.3.02 והשניה -ילידת תאריך .3.4.03

בתאריך 28.11.02 פנה ביה"ד לשרותי הרוחה שע"י עירית חדרה על מנת שיתנו תסקיר בענין ראית האב עם בתו (הבת השניה טרם נולדה). משראה ביה"ד כי התסקיר וענינם של בני הזוג אינו מטופל כלל, חזר ופנה לשרותי הרוחה שע"י עירית חדרה, גם באמצעות גב' אורה א"ק - עו"ס שע"י ביה"ד הרבני חיפה (ראה החלטת ביה"ד מיום 31.12.02), אולם התיחסות שרותי הרווחה היתה התעלמות מוחלטת מביה"ד ומבקשתו של ביה"ד לראות דחיפות מיוחדת בהסדר ראית האב עם הבת, לפחות הסדרי ראיה זמניים. בדיעבד נראה לנו כי התעלמות זו לא היתה בתום לב.

בתאריך 5.1.03 פנה האב בכתב לביה"ד ובו סיפר על מצוקתו בכך שזה מספר חדשים לא ראה את בתו, וכי כשראה אותה, זו לא הכירתו. ביה"ד המתין קמעה לפעולת שרותי הרווחה, ומשזו לא הגיעה, נתן ביה"ד (בתאריך 23.1.03) צו המסדיר את בקורי האב עם בתו, כאשר האב יוכל לראות את הבת בנוכחות אביו (החורג - מר א) או אמו. צו זה ניתן במעמד צד אחד, ללא קבלת תגובת הצד שכנגד.

בסמוך להוצאתו של הצו (בתאריך 30.1.03) הופיעה האשה/ האם בביה"ד וניסתה לערער על הצו. מאחר וצו זה ניתן כאמור ללא נוכחותה, איפשרנו לה להשמיע את השגותיה. כמו כן שוחחה האשה עם העו"ס שליד ביה"ד גב' אורה א"ק. במהלך הדיון / השיחה ניסינו - יחד עם העו"ס גב' א"ק - למצוא פתרון הולם להסדרי הראיה, במקום, בזמן ובנוכחות, שיהיו סבירים ומקובלים הן על דעת בית הדין והן על האם, וכל זאת מתוך רצון להמנע מהסדרי ראיה כפויים, כאשר לדעת ביה"ד הסדרי ראיה כפויים הינם בבחינת "ברירת מחדל", בעוד הסדרי ראיה מוסכמים הינם "דרך סלולה". אולם ביה"ד (והן גב' א"ק) התרשם כי האם תעשה כל שלאל ידה על מנת שהאב לא יזכה לראות את בתו/ בנותיו, ליצור נתק אכזרי בין האב לבתו/ בנותיו. לצערינו, ל"מאמץ הגדול" לסיכול הסדרי הראיה נרתמו בני משפחתה של האשה עימם שוחחה טלפונית במהלך הדיון האמור, כדי "לקבל את הסכמתם" להסדרי הראיה שהציע בית הדין.

הן בית הדין והן העו"ס גב' א"ק שמעו בסבלנות את טענות האשה בדבר אלימות הבעל וכו'. אין המקום לפרט כאן את עצם הטענות, שחלקן לפחות על פניהן טענות סרק שאינן ממין הטענה, וחלקן טענות "ילדותיות" שאינן מתאימות לאם בישראל, אולם בהתיחס בכובד ראש לטענות גופן שהעלתה האשה ובתשובה לדבריה, הסביר ביה"ד לאשה כי אין כל סיכון בכך שהאב יראה את בתו בנוכחות אביו ובני משפחה אחרים, גם אם טענותיה כולן דברי אמת. לא מדובר בכך שהאב יקח את הבנות לבד וללא נוכחות אחרים. מדובר בפרק זמן של כשעתיים עד שלש, ובנוכחות אביו (החורג) או/ו אימו וקרובים אחרים. ובמלא האחריות יכולים אנו לומר כי הסדרי הראיה עולים בקנה אחד עם טובת הבנות, וכי מניעתם נוגדת לחלוטין את טובת הבנות.

יצוין כי המאמץ לשכנוע האם נמשך למעלה משעה, ובסופו הציע בית הדין את הסדרי הראיה המתוקנים, כמפורט בהחלטת ביה"ד מיום 30.1.03.

משסבר ביה"ד כי בכך תמו גם נשלמו מאמצי האשה לסכל ולסקל את הסדרי הראיה בין האב לבתו, התברר כי האשה פנתה מיד לשרותי הרוחה שע"י עירית חדרה, ובזריזות יוצאת דופן שולחים שרותי הרוחה לביה"ד בקשה שענינה קבלת טענות האשה בדבר הסיכון שהאב מהוה לבת, והצעתם כי הסדרי הראיה יהיו במרכז קשר. (תאריך כתיבת התסקיר 5.2.03)

וכאן לא יכולנו להבליג ושלא להביע תימה על התנהגות שרותי הרווחה שע"י עירית חדרה, ועל התנהגותה של העו"ס גב' ס. כאשר ביה"ד פונה לשרותי הרווחה, באמצעות צו, באמצעות פניה בהחלטת ביה"ד ובאמצעות העו"ס גב' א"ק, הוא נענה באטימות בלתי מובנת כי מפאת העומס הם אלה שיקבעו את סדרי העבודה, וכאשר פונה האשה בבקשה לשבש את החלטת ביה"ד, מיד נכתב "מעין תסקיר" (הדומה יותר לכתבי טענות) המבקש לשנות את החלטת ביה"ד ולהגביל את הסדרי הראיה למרכז קשר. אם טובת הקטינה שהאב יפגש עימה במרכז קשר, היכן היו שרותי הרווחה שע"י עירית חדרה למעלה מחדשיים. האם לכאבו של אב שבתו אינה מכירה אותו, אין מקום בלב?!

יחד עם זאת, מתוך נאמנות לגישה כי טוב הסדרי ראיה מוסכמים מהסדרי ראיה כפויים, נענה ביה"ד חלקית וניאות לביצוע הסדרי הראיה במרכז הקשר, אך גם קבע כי עד לביצוע בפועל של הסדרי הראיה במרכז הקשר, קבלת תסקיר והחלטה אחרת של ביה"ד, הסדרי הראיה שקבענו יהיו בתוקפם.

האשה לא הסתפקה רק בשרותי הרוחה שע"י עירית חדרה כאמצעי להשגת המטרה - שיבוש החלטת ביה"ד. היא אף פנתה לבית המשפט לעניני משפחה בחדרה על מנת להרחיק את האב ומשפחתו מתחום בית הוריה, בקשה שנענתה ע"י בית המשפט. פניית האשה היתה במודע כי בכך היא משבשת ומפרה את צו בית הדין בענין הסדרי הראיה, ולדעתינו זו היתה מטרת הפניה, כאשר טענת האלימות היא רק העילה המשפטית. מתברר כי החלטת ביה"ד וצו בית הדין לא היו לנגד עיני בית המשפט בחדרה בעת מתן החלטתו (ראה החלטת השופטת בנר מיום 20.5.03, תובא להלן).

כאשר נוכחנו כי לא די בכך, וכי האשה ממשיכה לשבש את החלטות ביה"ד, פנה ביה"ד (בתאריך 7.4.03) אל ב"כ האשה (בע"פ ובלשכת ביה"ד) בבקשה כי יפעל להסדרי הראיה ע"פ החלטת ביה"ד. ומיד (בתאריך 8.4.03) אנו מקבלים באמצעות הפקס תסקיר שכותרתו הסדרי ראיה בין האב ובנותיו. סברנו לתומינו כי בתסקיר נתבשר על הקשר הנרקם בין האב לבת. אולם מתברר כי התסקיר שנכתב ע"י העו"ס ס לא עסק כמעט בנושא שבכותרת אלא בנושאים "משפטיים", דהיינו ציטוט נרחב מהחלטת בית המשפט למשפחה בחדרה, וכן תלונה על הורי הבעל.

בדיון שהתקיים בתאריך 13.5.03 הורחק ב"כ האשה, וזאת לאחר שהפריע לביה"ד לחקור ולשאול את העו"ס והתערב בדברי תשובתה. בכך הופעלה כנגד ב"כ האשה תקנה נא' מתקנות הדיון לבתי הדין הרבניים.

בדיון הנ"ל שאל ביה"ד את העו"ס האם בעוד חמשה שבועות יוכל האב לפגוש את בנותיו לבד ואולי בנוכחות ההורים. על כך ענתה העו"ס כי אם ימצאו מקום משותף אולי יש אפשרות (ראה עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 41). עוד אמרה העו"ס (עמ' 1 שורה 46):

"אני לא רואה שבאמת מסכן את הילדים אלא שיהיה לו הדרכה ... אנו ממליצים שבגיל הזה המפגשים יהיו במקום המגורים שלה."

ביה"ד הציע חפיפה, דהיינו שיראה פעם בשבוע במרכז קשר ופעם בשבוע בבית פרטי. האש/ה הציעה מקום בחדרה (בבית משפחתה). ביה"ד הסכים עם טענת הבעל כי מקום זה לא ראוי והוצע את ביתו של הרב לוין. האשה הסכימה לכך. ואף העו"ס אמרה (עמ' 2 שורה 9):

"אנו ממליצים שפעם בשבוע יראה במרכז קשר ופעם אצל הרב לוין"

הוספנו בהחלטת ביה"ד איום מפורש כי אם לא יראה האב את בנותיו ע"י מניעה מצד האם, אזי תחויב האשה סך של 1000 ש"ח לבעל על הפרת צו בית דין. סברנו כי די יהיה באיום זה. לא העלינו כי נאלץ לממשו.

עוד לא יבשה החתימה על צו ביה"ד מיום 13.5.03, וכבר נתבשרנו ע"י הבעל כי צו ביה"ד הופר. דבריו גובו אף במכתב מכב' הרב לוין. מספר ימים לאחר מכן אף הגישה האשה בקשה לעיכוב ביצוע, בקשה שנדחתה בשתי ידים.

נקבע מועד לדיון לבזיון צו ביה"ד לתאריך 17.6.03. בדיון הודתה האשה כי האב לא ראה את בנותיו. האשה טענה כי הבנות היו חולות והמציאה על כך אישורים רפואיים. מעיון באישורים אלו נוכחנו לדעת כי לא היתה כל מניעה שהאב יראה את בנותיו בדירת הרב לוין. ראשית הדבר תמוה - בדיוק בזמן שהאב צריך לראות את הבנות, שתיהן חלו. ומה כתוב באישור הרפואי של ד"ר ליזרוביץ סרול מתאריך 22.5.03; מדובר בשיעול טורדני מזה 10 ימים. האם משתעלת מזה חודש וחצי, אין חום, ואין ממצא בצילום. כל הבדיקות הראו על תקינות. הילדה מופנת לבית חולים רק במקרה של הקאות מרובות או החמרה בשעול. האם מסיבה זו ניתן למנוע את ראית האב בדירה סגורה, שמרחקה מדירת האשה הוא כמרחק למרפאת קופת חולים??!

גם האישורים האחרים אינם מדברים על הצורך בהיות הילדה בהסגר או באישפוז. נמסר רק על היותם זקוקים להשגחת אב ואם מספר ימים. האם מסיבה זו ניתן למנוע את המפגש בין האב לבנותיו??!

זאת ועוד - בתאריך 20.5.03 פנתה האשה לבית המשפט לעניני משפחה בחדרה (השופטת זהבה בנר). היא המציאה לה את החלטת ביה"ד וטענה כי החלטה זו נוגדת את צו ההגנה שנתנה השופטת. על כך כותבת השופטת בהחלטתה:

"עקב העובדה כי נושא המשמורת נדון בביה"ד הרבני בהסכמת האשה קודם לפנייתה לצו הגנה - מה שנודע לביהמ"ש רק עתה - עליה לפעול בענין זה בהליך ערעור - אם ברצונה לעשות כך - רק בביה"ד הרבני. איני רואה כל סכנת חיים בפגישה של האב עם הילדים במרכז הקשר או אצל הרב. יש לקיים צו של ביה"ד הרבני כל עוד הוא חל."

ביהמ"ש קבע כי הסמכות לדון בהסדרי הראיה והמשמורת נתונים לבית הדין הרבני. ואף ביהמ"ש - נותן צו ההגנה - סבור כי אין סכנת חיים במפגש האב עם בנותיו אצל הרב לוין.

הדברים האמורים היו לנגד עיני בית הדין בדיון ביום 17.6.03. יכל בית הדין לאלתר להוציא החלטה על בזיון צו בית הדין. אולם בית הדין מתוך אמונה כי הענישה על בזיון צו בית דין אינה מטרה אלא אמצעי לקיום שלטון החוק במדינת ישראל ולקיום דבר הומאני בסיסי - קשר בין אב לבנותיו, ראה לנכון להמשיך ולנהוג עם האשה / האם במידת הסבלנות וגילה אורך רוח מתוך תקוה שבכך תאפשר האשה לאב לראות את בנותיו, כאשר במידה ולא תאפשר, יוציא ביה"ד החלטה על בזיון צו בית הדין לתקופה שבין 13.5.03 לתאריך 17.6.03, תקופה שעליה התקיים דיון בבזיון צו בית הדין, כמתחייב ע"פ סע' 6 (2) לפקודת בזיון בית המשפט.

נאמן בית הדין, כבוד הרב יצחק לוין שליט"א הודיע לבית הדין (בתאריך 22.6.03) כי הפגישה היתה מבזה וקשה, ואף הוזמנה משטרה ע"י צד מוסת. ומסכם הרב לוין: "יש לאפשר לצד הבעל לבקר את בנותיו בכבוד ובחופשיות ולא כמו בגטו". דהיינו - האשה ממשיכה לבזות את צו בית הדין, וסבורה כי בהתנהגות אלימה תוכל לסכל את ראית האב את בנותיו.

לסיכום: בפנינו מקרה של אשה/ אם הנוהגת באכזריות בלתי מובנת ובלתי נשלטת כלפי אבי בנותיה, ועושה כל מאמץ, בוחרת בכל דרך, מכשירה ומקדשת כל אמצעי, במגמה לשבש את ראית האב עם בנותיו וליצור ניתוק מוחלט בין האב לבנותיו. התנהגותה של האשה מונעת משיקולים פסולים של נקמה ושל יצר מלחמה עם האב/ הבעל ועם משפחתו, ויתכן אף מבעיות הקשורות בעברה וד"ל, ושומה על בית הדין, כעל כל ערכאה שיפוטית, למנוע בכל דרך מגמה זו של ניתוק בין הורה לילדו. זו חובתינו ההלכתית, המוסרית והמשפטית, והיא מעוגנת בכל כללי הצדק המשפט והיושר.

נאמר לעיל ונחזור ונאמר, אין כל סיכון באופן הסדרי הראיה בין האב לבנות, כפי שקבע בית הדין. זו דעתינו, זו גם דעת בית המשפט לעניני משפחה בחדרה. כאמור לעיל, במהלך הדיון שהתקיים בתאריך 13.5.03 הביעה גם העו"ס גב' מלמד את הסכמתה לאופן זה של הסדרי ראיה, דהיינו פעם בשבוע במרכז קשר ופעם בשבוע בבית כבוד הרב לוין שליט"א בחדרה. גם האשה לא התנגדה לכך. אולם משום מה בצאתה מביה"ד שינתה פניה והמשיכה במלחמתה כנגד האב, כשהילדות הן כלי הנשק הקר והחם במלחמתה זו.

ביודעינו את התנהלות האשה / האם, ואת "העזרה" שלצערינו היא מקבלת מהסובבים אותה וד"ל, נתנו להסדרי הראיה תוקף של צו בית דין, וזאת על מנת שנוכל להפעיל כנגדה את הסנקציות האמורות בסע' 7 (א) לחוק בתי הדין הרבניים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז-1956 ולסע' 6 (1) לפקודת בזיון בית המשפט: "... לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם, והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

ציינו את הפרת צו ביה"ד בענין הסדרי הראיה. אנו טורחים לציין כי האשה הפרה גם את סע' ה לצו ביה"ד מיום 23.1.03 כאשר לא נתנה לאב את הזכות לעלות לתורה ולנקוב בשם בתו שנולדה לו, זכות המוקנית לו ע"פ מנהג ישראל מקדמת דנא.

לאור הנ"ל קבענו כי בכל פעם שהאם לא תאפשר לאב לראות את בנותיו, יושת עליה קנס של 1000 ש"ח.

עדיין אנו סבורים כי הענישה במקרה זה הינה אמצעי ולא מטרה - אמצעי לכך שהאב יוכל לראות את בנותיו, זכות המוקנית לו ע"פ כל כללי הצדק והיושר וע"פ כל חוק. יכולים אנו למחול על כבוד בית הדין שצו שלו נרמס ברגל גסה ע"י האשה, אך איננו יכולים בשום פנים ובשום אופן לאפשר שאמא תחזיק את בנותיה כבנות ערובה, ותנצל את היותן קטני קטנות, על מנת לנתק את הקשר בינן לאביהן.

מן הראוי היה להשית על האשה עונש חמור יותר ממה שנפסק, אולם עדיין אנו מנסים לילך בשיטת "הקל הקל תחילה", ולהשית על האשה את המינימום הנדרש לכאורה לכך שהאב יוכל לראות את בנותיו באין מפריע.

לאור הנימוקים דלעיל אנו פוסקים בזאת ע"פ סמכותינו בסע' 7 א (א) לחוק בתי הדין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז - 1956, ובכפוף לאמור בסע' 6 ובסע' 7 לפקודת בזיון בית המשפט:

א. האשה תשלם לקופת בית הדין סך של 3000 ש"ח או חמשה ימי מאסר תמורתם.

ב. סכום זה ישולם במזומן בלבד לקופת בית הדין עד לתאריך 18.7.03, לידי המזכיר הראשי או סגן המזכיר הראשי.

ג. מזכירות בית הדין תעביר החלטה זו לעיונו של נשיא בית המשפט העליון, כמתחייב ע"פ סע' 7 א (ב) לחוק בתי הדין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז - .1956 העברת החלטה זו תעשה הן בפקס והן בדואר שליחים.

ד. מזכירות בית הדין תעביר העתק החלטה זו לצדדים או/ו ב"כ בדואר שליחים.

ה. הדיון שנקבע לתאריך 1.7.03 - בטל.

ו. קובעים מועד ליום 29.7.03 שעה 11 לדיון על בזיון צו ביה"ד.

ז. אנו שבים ופונים לאשה לפעול בהתאם להחלטת ביה"ד, לאפשר לאב לראות את בנותיו כמתחייב ע"פ החלטת ביה"ד וברוח הדברים האמורים לעיל, למען לא נאלץ להפעיל שוב את סמכותינו בדרך שאין אנו חפצים לילך בה.


הרב צבי בן-יעקב, דיין

מצטרף


הרב שלמה שלוש, ראב"ד


מצטרף

הרב חיים הרצברג, אב"ד

ניתן היום כ"ד סיון התשס"ג. 24.6.03.

הרב שלמה שלוש, ראב"ד
הרב חיים הרצברג, אב"ד
הרב צבי בן-יעקב, דיין