בפנינו בקשת הבעל מר א.ב. (להלן המבקש) באמצעות ב"כ טו"ר לאה ציגנלאוב להיתר נישואין מאשתו א.נ. (להלן המשיבה) באמצעות ב"כ עו"ד זיו גרובר.

להלן השתלשלות העניינים:

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת תשי"ז (1957) ולהם שני ילדים בגירים.

הצדדים פרודים כחמש עשרה שנה לאחר שחתמו על הסכם ממון בשנת 1989 ובו הוסדרו ענייניהם הרכושיים כולל זכויות ממוניות.

ההסכם קיבל תוקף מביהמ"ש,ובמסגרתו ויתר המבקש על חלקו בדירה המשותפת ונקבעו דמי מזונות לאשה, העומדים כיום ע"ס אלפיים ושלוש מאות ש”ח לחודש.

המבקש מתגורר בארה"ב, והמשיבה בחיפה.

המבקש פתח ארבע פעמים תיקי תביעה לגירושין, ותיק להיתר נישואין בו אנו עסוקים.

לראשונה פתח המבקש תיק תביעה לגירושין בשנת תשנ"א (1991).

בכתב התביעה פירט את העילות:

א. הנישואין הגיעו לקיצם עם חתימתם על הסכם ממון מתוך גמירות דעת להתגרש.
ב. הצדדים חיים בפירוד גמור והנתבעת חיה עם גברים שונים.

התקיים דיון ובו לא הועלתה טענה זו שהמשיבה חיה עם גברים, יצויין כי טענה זו לא הועלתה כלל בשום שלב שהוא.

ב"כ המבקש הודה כי המבקש חי עם אשה אחרת בירושלים, ועילת הגירושין שנשמעה היא ההסכם שנחתם והפירוד.

ביה"ד דחה תביעת הגירושין מחוסר עילה.

בשנת תשנ"ג (1992) חידש המבקש תביעתו לגירושין כאשר לדבריו העילה היא שהמשיבה הסכימה להתגרש, וסירובה לסידור גט נובע מיצר הנקמנות שלה כלפי המבקש וחברתו לחיים.
ביה"ד דחה שוב את תביעת המבקש מחוסר עילה לאחר ששמע טו"מ הצדדים, וקבע כי על הבעל לשכנעה לקבל גט.

בשנת תש"ס (2000) חידש המבקש בשלישית את תביעתו לגירושין בגין הפירוד הממושך ביניהם והסכם הממון לפיו ויתר המבקש על זכויותיו ברכוש תמורת גירושין.

בדיון שהתקיים המבקש לא הופיע ובא כחו בקשה שביה"ד יתייחס לפירוד הממושך ולעובדה שהאשה חתמה על הסכם הממון, המוכיחה כי שניהם מורדים זה בזה, מאחר ואינה מעוניינת בשלום בית אמיתי, אלא בזכויות כספיות.

ביה"ד הסביר לאשה וב"כ שאין היא יכולה לכוף את הבעל לחיות עמה ועליה לקבל פיצוי.

ב"כ האשה השיב כי אינה רוצה שום פיצוי פרט לבעל.

ביה"ד הוציא החלטה לפיה אין בעילות שהעלה המבקש וב"כ כדי לחייב את המשיבה בגירושין אולם על אף האמור ביה"ד מוצא לנכון לציין כי על האשה להציע קבלת פיצוי הולם תוך שלושים יום.

ב"כ המשיבה השיב כי אין האשה מסכימה לשום פיצוי וכל רצונה אך ורק בבעלה.

בשנת תשס"א (2001) פתח הבעל ברביעית תיק תביעה לגירושין מהעילות שיש לראות בחתימתם על ההסכם כמורדים זה בזה וכן לאור הפירוד הרב בו הבעל מעוגן ואינו יכול להנשא כדמו"י.

ביה"ד שמע טו"מ הצדדים ושוב חזרה המשיבה וב"כ על רצונם בכך שהמבקש יחזור לביתו ואינם מוכנים לשום פיצוי.

ביה"ד הוציא החלטה ולפיה אמנם לא נשמעה עילה חדשה לחיוב המשיבה בגט, אולם למרות כן על הבעל להציע הצעת פיצוי הולמת.

בהתאם להחלטה זו הגישה ב"כ המבקש הצעה לפיצוי האשה בכתובתה.

התקיים דיון ובמהלכו הגיב ב"כ המשיבה להצעת הפיצוי, שמעבר להיבט הרגשי יש כאן אסון כלכלי לאשה מאחר ובתור גרושה לא תקבל כלום מהפנסיה שלו.

ביה"ד לא קיבל תגובה זו והוציא החלטה מנומקת בתאריך כ"ו כסלו תשס"ב 11.12.01 ולפיה ממליץ לאשה לקבל הצעת הבעל לסיום הנישואין תמורת הפיצוי שהוצע לה, מאחר וביה"ד נוטה לראות את סירובה של האשה מהסיבה השנייה אותה ציין ב"כ, וספק הדבר אם לכך התכוון רבינו גרשום שאסר לגרש אשה בעל כרחה, ובמידה והאשה תודיע לביה"ד שהיא לא מקבלת את ההצעה ביה"ד יתן דעתו בהחלטה סופית אם יש מקום לחייבה בגט.

המשיבה וב"כ לא הגיבו להחלטה זו, וביה"ד הוציא החלטה נוספת שלמרות שאין בסיס בהלכה לחייב את האשה בגט, מאידך גיסא אין האשה יכולה לעגן את בעלה בטענה כגון זו שהעלה בא כחה, ואשר על כן יש מקום לשיקול הדעת להתיר איסור חדר"ג ולאפשר לבעל לשאת אשה על אשתו בכפוף לפתיחת תיק מתאים.

בשבט תשס"ב 11.2.2002 פתח המבקש תיק תביעה להיתר נישואין.

התקיים דיון ובגין חוסר הרכב הועבר התיק להרכב בראשות הראב"ד הגר"ש שלוש שליט"א.

בתאריך ט' אדר א' תשס"ג התקיים דיון.

הצדדים חזרו על טיעוניהם הנ"ל, וביה"ד הוציא פסק דין מנומק ובו דחה את תביעת המבקש לגירושין והיתר נישואין.

ביה"ד ציין בהחלטתו שלא התרשם שהאשה פועלת משיקולים של נקמנות גרידא, ודבריה שהיא מוכנה לקבל את בעלה חזרה בכל עת הינם כנים.

ב"כ המבקש הגישה ערעור על החלטה זו בביה"ד הגדול.

בתאריך א' תמוז תשס"ג 1.7.03 התקיים דיון בהרכב הרה"ר ונשיא בית הדין הגדול הגר"ש עמר שליט"א.

הצדדים התבצרו בעמדותיהם, ביה"ד הגדול ניסה במהלך הדיון להגיע להסכמה עם האשה וב"כ להתגרש עם מתן פיצוי הולם לעגמת הנפש שנגרמה לה.

ביה"ד אף הבהיר שבמציאות שנוצרה אין מקום לשלום בית ולמרות הוקעתו את התנהגות הבעל יש מקום להגיע להסכמה בדבר פיצוי הולם ולסיים את הנישואין.

בתאריך כ"ו אב תשס"ג 24.8.03 הוציא ביה"ד הגדול החלטה ובה הוא מחזיר את התיק להרכב הראשון שדן בענין על מנת שיפעל בדרך של חיוב גט או היתר נישואין.

בתאריך ז' טבת תשס"ד 1.1.04 התקיים דיון בנוכחות ההרכב הנוכחי. ב"כ הצדדים והמשיבה הסכימו לסמכותו של ההרכב הנוכחי, המבקש לא הופיע, ב"כ הצדדים חזרו על טיעוניהם, ונתבקשו להגיש את סיכומיהם לתיק ביה"ד.

ביה"ד עיין בסיכומים ומצא שיש צורך לבדוק את העילות לתביעה בנוכחות הצדדים בטרם תנתן החלטה סופית.

בתאריך י"ג חשון תשס"ה 28.10.04 קיים ביה"ד דיון ממצה בתביעה בנוכחות הצדדים וב"כ,

כדי לעמוד מקרוב ולהתרשם על מערכת היחסים המשותפת קודם התביעה.

המבקש נשאל מה היו העילות שהביאו אותו להחלטה לחתום על הסכם ממון ולגירושין.

המבקש השיב כי היו מריבות תכופות עקב חוסר התאמה ביניהם. הדבר גרם לעימותים ולחוסר הבנה בסיסית, ועל כן החליט לעזוב את הבית ולחתום על הסכם ממון כדי להתגרש, וזו היתה מטרת ההסכם שנערך ביוזמת המשיבה וב"כ. לדבריו חיי האישות פסקו זמן רב קודם לכן.

המשיבה הכחישה מכל וכל את הדברים. לדבריה היחסים ביניהם היו טובים ותקינים.

אולם לאחר שגילתה שהמבקש בגד בה הסכימה לחתום על הסכם ממון בלבד כדי להגן על זכויותיה ולא למטרת גירושין.

המבקש טען שרק כשנתיים לאחר הפירוד הכיר את חברתו לחיים לאחר גירושיה מבעלה.

המשיבה עמדה על כך שכל רצונה לחיות בחזרה עם בעלה ואינה מוכנה לשום פיצוי כספי וגם תמורת מיליון דולר לא תסכים.

לשאלת ביה"ד הבהיר ב"כ המשיבה, כי דבריו בענין האסון הכלכלי לאשה נאמרו מיוזמתו האישית על רקע הצעת הפיצוי, אך לא כעילה לסירובה של האשה להתגרש.

המשיבה נשאלה ע"י ביה"ד האם תהיה מוכנה להתיר לו להנשא בתקווה שבכל זאת הוא יחזור אליה, אולם היא השיבה שהדבר ישבור אותה והדבר קשה עליה רגשית.

ביה"ד חזר והבהיר לה ולבא כוחה שאינו רואה סיכוי לשלום בית במצב הנוכחי, ואף טרח לשוחח עם בא כחה בנפרד כדי שישכנעה להסכים לפיצוי, אולם המשיבה סירבה לשום פיצוי ואף לא היתה מוכנה לשקול את הצעת ביה"ד.

המבקשת אף הצהירה שתהיה מוכנה להשיב לבעל את מלוא ההטבות שקיבלה בהסכם הממון.

המבקש וב"כ חזרו וביקשו מביה"ד להתיר למבקש להנשא מאחר והוא אדם חולה ורצונו למות כשהוא נשוי לבת זוגו עמה הוא חי כיום.

לסיכום המצב העובדתי:
א. אין חולק שהצדדים פרודים זה מזה וניתן לומר בזהירות שאף רגשית.
ב. טענות הבעל שהאשה גרמה להפרעה במהלך חייהם המשותפים, לא הוכחו.
ג. המבקש עשה דין לעצמו וחי עם אשה אחרת ללא היתר.

לאור הנ"ל עלינו לדון האם יש מקום בכה"ג להתיר חדר"ג.

ב"כ המבקש המלומדת ציינה בסיכומיה שתי עילות מרכזיות לפיהן מבקשת להתיר חדר"ג במקרה דנן:

א. יש לראות בחתימת הצדדים על הסכם הממון כמורדים זה בזה המבואר דינם ברבינו ירוחם שחייבים להתגרש.
ב. המצב העובדתי בו הצדדים פרודים למעלה מחמש עשרה שנה מהווה עילה לחיוב האשה בגט על פי דברי הגר"ח פלאג'י המפורסמים. לסיוע ציטטה קטע מדברי הגינת ורדים שהביאם אב"ד הגר"א אטלס שליט"א במאמרו בשורת הדין (כרך ה).

ביאור דברי רי"ו בהקשר לנדוננו
בטרם נצטט דברי רבינו ירוחם מחובתינו להעמיד דברים על דיוקם ולהדגיש שאין ביה"ד רואה בחתימת האשה על הסכם הממון כהבעת רצונה בגט, וזאת משום שנושא הגירושין לא אוזכר כלל בהסכם.

טענת המבקש וב"כ שאילו לא היתה לבני הזוג גמירות דעת לגירושין, לא היה מסכים לויתורים כה מפליגים, לא הוכחה כלל. ודבריו משקפים אך ורק את עמדתו בלבד.

המשיבה וב"כ הכחישו לחלוטין כוונה זו, ולדבריהם מטרתם היתה לשמור על זכויות
המשיבה, לאחר שהמבקש חפץ לעזוב את ביתם המשותף.

אשר על כך, אין ביה"ד רואה בחתימתה על ההסכם כתביעה לגירושין. אדרבא, ביה"ד התרשם מעמידתה האיתנה בכל שלבי הדיונים על רצונה ותקוותה שהמבקש יחזור אליה ואינה מוכנה לשום פיצוי שבעולם, שהיא כנה בתקווה זו, למרות שביה"ד שוכנע שהסיכויים לכך אפסיים.

ודבר שפתיים אך למותר שלא במקרה מעין זה נאמרו דברי ר' ירוחם שכתב וז"ל : "וכתב מורי הראב"א כי נראה לנו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה, אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת...ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא... ולאחר שנה כופין אותו לגרש".

נמצינו למדים מדבריו שדווקא כאשר האשה דורשת גט וכתובה וגם הבעל אינו מעוניין באשה אלא שמעכב את מתן הגט בתואנות שונות יש לחייבם בגט.

לא כן הנדון שלפנינו בו האשה מעולם לא הביעה רצונה להתגרש, אדרבא חוזרת על עמדתה בעקשנות יוצאת דופן שהיא מעוניינת אך ורק בבעלה, הלזאת תקרא מורדת, אתמהה?

זאת ועוד, גם אם נקבל את עמדת המבקש וב"כ שבזמן שהמשיבה חתמה על ההסכם היה ברור לה שפניהם לגירושין, וכי אינה יכולה לחזור בה?

ביה"ד עיין ברבים מן הפוסקים והפדרי"ם שהביאו דברי רי"ו ולא מצא שום אחיזה מדבריו למקרה דנן כפי שהסיקה ב"כ המבקש.

נצטט קטעים מדברי הפדרי"ם אשר התייחסו לדברי רי"ו:

פד"ר כרך ג' (עמוד 322 הרה"ג הדס אלישיב וזולטי):

"אם הצדדים הסכימו להפרד אף כי בזמן שעומדים שניהם על דעתם לא חל על האשה דין מורדת ולא על הבעל דין מורד, מ"מ אחרי שאחד מן הצדדים שב ממחשבת הפירוד ומבקש להשלים, הרי הצד השני העומד על דעתו ומסרב להשלים דין מורד עליו".

פד"ר כרך י' (עמוד 173 הגר"ש גורן): "אין כל סיבה להכריז עליה כמורדת מכיון שהבעל הוא שעזב את הבית, והיא תובעת כל הזמן שלום בית".

וראה עוד בביאור דברי רי"ו:
כרך ח' (לרה"ג אלישיב זו'לטי ואליהו עמודים 325-321)
כרך י"א (הרה"ג צימבליסט אזולאי ודיכובסקי עמודים 259-253)
כרך י"ד (הרה"ג ש. י. כהן אוריה ושאנן עמוד 183)
כרך ט"ז (הרה"ג אזולאי צימבליסט ודיכובסקי 156-159)
כרך י"ט (הרה"ג רוזנטל פרבשטיין וזמיר עמודים 57-71)

שורת הדין כרך ה' מאמרו של אב"ד הגר"א אטלס שליט"א תום לב בשלום בית.

יוער כי דברי רי"ו לא הובאו להלכה בטושו"ע אלא שלא נמצא חולק על דבריו וכפי שציינו זאת בפד"ר כרך י"ד (שם).

לסיכום הדברים:
ראה כרך כ' עמוד 126 לרה"ג טופיק שרמן וגולדברג שכתבו:

"א. דברי רי"ו לחיוב האשה בגט נאמרו באשה שאינה רוצה לחיות עם בעלה וגם הבעל טוען שאינו רוצה לחיות עמה, ולא כשהאשה מסכימה שהבעל יחזור לגור ללא שום תנאים.
ב. בני זוג שהסכימו ביניהם להתגרש ואף גילו דעתם שרצונם בזה ע"י שחילקו רכוש ביניהם, אין זו סיבה בהלכה לחייבם בגט.
(ובעמוד 129) יש לומר שדברי רי"ו לא נוגעים כלל לנדון שלפנינו שכן רי"ו מדבר וכו' ואילו בנדו"ד האשה לא אמרה שאינה רוצה לחיות עם בעלה אדרבא היא הצהירה שמוכנה לחזור וכו'."

כאמור הרואה יראה להדיא שאין לדברי רי"ו שייכות לנדוננו.

ועתה לעילה המרכזית השנייה, והיא התבססותה על דברי הגר"ח פלאג'י בספרו החיים והשלום שכאשר הצדדים פרודים זה מזה כשמונה עשר חודש על ביה"ד מוטלת החובה להפרידם.

גם כאן טעתה ב"כ המבקש בשתיים:
א. לדעת ביה"ד, מעיון בדברי הר"ח פלאג'י לא נראה כי דבריו נאמרו כפסק הלכה למעשה לחיוב בגט רק על סמך מצב הפירוד, אלא שניתן להסתמך על דבריו בצירוף עילות נוספות לחיוב בגט.
ב. דברי הגר"ח פלאג'י לא נאמרו במקרה כמו נדוננו.

להבהרת דברינו נצטט קטעים רלוונטיים מפדרי"ם שהתייחסו לדבריו של הגר"ח פאלג'י:

כרך ט' (עמוד 221 הגר"מ אליהו): "אבל אם הם נפרדים זמן רב והסיבה לא ידועה לביה"ד או שחושש מפני שעיניו נתן באחרת, (במקרה דנן אין זה חשש אלא מציאות) בכגון זה הרי לא מצינו שריבוי השנים והגדלת הריחוק יתן גושפנקא שהאשה היא מורדת, ועל סמך זה נתיר לבעל לישא אשה על אשתו. באם לא תאמר כן, כל בעל שירצה לעזוב את אשתו ילך ויתרחק ממנה כמה שנים ואז יבוא ויטען שעתה הוא מרוחק ממנה ויתירו לו לישא אשה או יכריחוה לקבל גט, והיכן תקנת בני אשכנז בחרם או חכמי ספרד בשבועה ומ"ש בחיים ושלום (הגר"ח פלאג'י ) שם איירי שביה"ד משוכנע שהאשה היא מורדת ואינה רוצה שלום ורק פיה ממלל שלום, ובקרבה היא רוצה גט, וכל סירובה הוא רק להנקם ממנו אז אנו אומרים... ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ודבק באחרת ונאמר שבהיות וכן נכריח את האשה לקבל גט."

פד"ר כרך י"ב (עמודים 207-205 הגר"ע בצרי): "ועוד יש לחלק דהוא מיירי כשהקטטות משני הצדדים וכו' אבל כשהבעל הוא שמרגיל קטטה ועיניו נתן באחרת בזה לא דיבר הרב חיים פלאג'י".

וסיים דבריו: "סוף דבר חפשתי בספרי הפוסקים ולא מצאתי מי שיתיר לישא אשה על אשתו בנידון שלפנינו, ומדברי הגאון צל הכסף נראה ברור שהתרה כזו נחשבת כהתרה לדבר עבירה ובכל הספרים שדנים בהיתר נישואין וכו' יש לבעל איזו טענה נגד האשה או שיש בו מום וכ' אבל כל שלא עשתה דבר רק שהבעל נתן עיניו באחרת ועקב זה רוצה היתר נישואין או לגרשה בעל כרחה, אין פוסק שיאמר שיכולים להתיר לו, לא את השבועה ולא חדר"ג לנוהגים בו".

ושם ביאר דברי הגינת ורדים שלא סמך על עצמו אא"כ יסכימו עמו בעלי הוראה, כמו כן ציין שדבריו נאמרו במקרה חריג שאין ללמוד ממנו לנדוננו כלל ומכאן תשובה להסתמכותה של ב"כ המבקש על דבריו.

וראה עוד שם עמוד 204-206 דברים כדרבנות שאין שום מקור הלכתי להיתר חדר"ג במקרה דנן. יודגש כי בנדון שם היה הסכם גירושין שנחתם והאשה חזרה בה וכ"ש לנדוננו בו לא נחתם הסכם גירושין אלא הסכם ממון.

וראה עוד כרך י"ג (עמודים 363-362 לרה"ג ולדינברג קוליץ ושפירא) ביאור דברי הגר"ח פלאג'י, ומסקנתם " עכ"פ איך שלא יהיה אין להסתמך על הדברים כפשוטם... כאשר אין כל בסיס בהלכה לכך."

לסיכום:
א. דברי הגר"ח פלאג'י לא נאמרו במקרה כמו בנדוננו בו המבקש עשה דין לעצמו וחי עם אשה אחרת.
ב. אין להתבסס על דבריו אלא כסניף וצירוף בעלמא כאשר יש עילה מרכזית נוספת לחיוב גט.

דרישת ביה"ד לקיום דיון בנוכחות המבקש
ביה"ד בהרכבו הנוכחי מצא לנכון להזמין את המבקש כדי לשמוע מפיו עילות אשר בגינן נטש את הבית המשותף בטרם יוציא פסק דין בבקשתו למתן היתר נישואין וזאת בהתאם למבואר בפוסקים שרבינו גרשום תיקן חרם זה לטובת האשה וזהו חלק מזכויותיה.

וכפי שפסקו בפד"ר כרך ו' (עמודים 280-265 הרה"ג רוזנטל רקובר הדאיה) היתר נישואין בפני האשה צריך משום שנוגע גם לה ולזכויותיה. וראה מה שכתב בזה הגר"ע בצרי (פד"ר כרך י"ב עמוד 202) "ועל כן ראוי לכל בי"ד כשמעיין בהיתר נישואין לדעת את כל המניעים והסיבות האמיתיות שהביאו למצב זה שאינם יכולים או רוצים לחיות יחד, וזה אחר שמאריכים ביניהם בדיונים ממצים להיוודע מה הם הסיבות שהביאו למצב הנוכחי.

שהרי הלכה זו נובעת מתקנה חברתית לטובת בני הזוג המשפחה והחברה, ואינה נובעת מאיסור כל שהוא, על כן יש לבית הדין להחליט מתוך שיקול זה".

זו הסיבה להחלטתנו לשמוע דברים כהוויתם מפי המבקש בנוכחות המשיבה, ואכן כפי שהתרשם ביה"ד לא נשמעה שום עילה מפי המבקש שיש בה בסיס בהלכה להתיר לו חדר"ג.

העילות שהשמיע המבקש אין בהם כדי לחייב את האשה בגט או להיתר נישואין
טענותיו כנגד המשיבה על מריבות תכופות על כל דבר מחוסר התאמה אין בהן כדי להתיר לו לכרות את הענף עליו הוא יושב ולעשות דין לעצמו, שאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבואנו לשמור על התא המשפחתי כפי שביקש רבינו גרשום בתקנתו המפורסמת.

יסוד זה שימש רבים מן הפוסקים בבואם לדון בהיתר חדר"ג, שלא נזקקו להיתר רק במקרים חריגים, ומכאן נובעת זהירותם המופלגת שלא להיכוות בגחלתם של חז"ל.

וכך אנו רואים באוסף פסקי דין (חלק א עמוד נ"ד) "אם מצירוף כל תוצאותיו של הבירור העובדתי מוכח, שהאשה גרמה להפרעת החיים המשותפים של הזוג, ואם ביה"ד משוכנע שהאשה אשמה בהפרעות חיים של שלוה במידה מרובה (מה שאין בנדוננו) ושאין תקוה להחזרת השלום על מכונו, יש הרשות ביד בי"ד במקרים מיוחדים לחייב את האשה לקבל גט עם מתן כתובה ופיצויים".

וכיוצא בזה ראה פד"ר כרך א' (עמוד 161 לרה"ג ש. אזולאי ולנדברג וקאפח) כל אימת שלא הוכח כי האשה אשמה בהפרעת שלום הבית וגם אין אמתלאה ברורה שהיא נמאסת עליו, עילת התביעה של מריבות וחוסר תקוה לשלום אין בה כדי לחייב את האשה לקבל גט".

וראה עוד התלבטות והתייחסות עניינית לחדר"ג פד"ר כרך ז' (להרה"ג י. נסים אלישיב וזו'לטי 113- 111):

"יש לדון כי תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל כרחה לא הותקנה אלא למקרים שהתנגדות האשה להפרד מבעלה נובעת מזה שהיא מצפה לשובו ורצונה בחיים משפחתיים תקינים אבל לא במקרה והבעל שנוא עליה ואין לה קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו.

אולם למעשה אין להתיר חדר"ג גם במקרה כזה משום חשש פן יפרוץ הדבר ויבואו להקל בכל האופנים אא"כ הוא מילתא דלא שכיחא כגון שהם בנפרד למעלה מעשר שנים, עובדא כזו קלא אית ליה ואין לחוש שמא יטעו ויבואו להקל שלא כדין."

ובסיום דבריהם כתבו: "לכאורה הדעת נוטה לומר כך על יסוד הרושם המתקבל מקריאת החומר שבפנינו , ברם לקבוע דבר ברור אין בידינו רק מפי כתבם אנו חיים, דבר זה מסור יותר בידי ביה"ד האיזורי אשל טיפל בצדדים זמן רב ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בביה"ד."

ומכאן לנדוננו. ביה"ד בהרכבו הנוכחי עיין בחומר הרב שבתיק, כולל הסיכומים, שמע את הצדדים היטב ונוכח לדעת שלא היתה עילה למבקש לפרק את ביתם המשותף ולבנות את עתידו על חשבון אשת נעוריו.

כמו כן התרשם ביה"ד מכנות דברי המשיבה בתקוותה וציפיתה שבעלה ישוב לביתם. אמנם ביה"ד שוכנע שהסיכויים לכך קלושים ביותר בנתונים הנוכחיים, מ"מ אין לראות בסרבנותה לקבלת גט אובססיה לנקמה גרידא.

אכן היתה לביה"ד מחשבה בזמנו לשקול מתן היתר נישואין לאור דברי ב"כ המשיבה בפרוטוקול מתאריך י"ג כסלו תשס"ב 28.11.01 כי לאשה ייגרם אסון כלכלי בעקבות הגירושין. ביה"ד מצא לנכון שאין זו עילה לעגון המבקש, ויש לראות בכך מעשה נקמה. אף ביה"ד הגדול החליט להחזיר את הצדדים לביה"ד האזורי ע"מ לפעול בדרך של חיוב גט או היתר נישואין.

אולם ביה"ד בהרכבו הנוכחי, לאחר בדיקה מחודשת של הדברים, קיבל את הסברו של ב"כ המשיבה, שהדברים נאמרו על דעתו בלבד ולא על דעת המשיבה, וכמו כן הבהיר כוונתו שנימוק זה הוא בנוסף על המטען הרגשי אשר היא פגועה ממנו.

הדברים קיבלו חיזוק מעמדת המשיבה, אשר בעקביות יוצאת דופן חזרה על עמדתה שהיא מעוניינת אך ורק בבעלה ואינה מוכנה לשום פיצוי בעולם, תמורת הפגיעה האישית שלה מנטישת בעלה אותה, ומבקשת שיחזור אליה הביתה.

לדבריה מתן היתר נישואין יפגע בה באופן אישי. ולמרות שאין לשלול בעמדה מרכיב כלשהוא של רגש נקמה, מ"מ דעתנו נוטה לראות בדבריה מרכיב משמעותי של כנות, ועכ"פ אין לשלול זאת.

ביה"ד מוצא עצמו בפני דילמה לא פשוטה במתן החלטה זו, שכן אם לא נתיר למבקש להינשא בהיתר עם חברתו לחיים, המצב העובדתי הכאוב בו נתונים הצדדים יימשך.

הדבר אינו תורם דבר לפתרון הבעיה ואף לא יגהה מזור בכך לנפשה הפגועה של המשיבה, מה גם שביה"ד משוכנע שאפסו הסיכויים לשלום בית. אך מאידך גיסא זו זכותה האלמנטרית של המשיבה לבחור בדרך זו, מאחר וביה"ד התרשם שאין סרבנותה לגט נובעת ממניעי נקמה גרידא.

בפני ביה"ד ניצבת שאלה קשה, האם עליו לתת יד לעושים דין לעצמם כדי לקבל גושפנקא הלכתית למעשיהם הנלוזים, ובכך לרוקן מתוכן את רוחו וכוונתו של רבינו גרשום בתקנה זו.

בבואנו להכריע בשאלה קשה זו, שומה עלינו להיות סמוכים ובטוחים על רבותינו הראשונים והאחרונים אשר מימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים. וכבר מילתנו אמורה בטעם תקנת רבינו גרשום, אשר באה לבסס ולייצב את המסגרת המשפחתית.

תקנה זו באה כדי ליצור חברה בריאה ותקינה בהתאם להלכה היהודית, וביה"ד מרגיש חובה הלכתית ומוסרית כאחת שלא ליתן יד לעושה דין לעצמו, שכן כורתים אנו את הבסיס החברתי עליו אנו יושבים.

ובאשר לדאגה מפני המצב הנוכחי שיווצר בגין החלטה זו, צא ולמד מדבריו המאלפים של הגאון בעל דברי מלכיאל (ח"ג סימן קמ"ב): "היוצא לנו מזה שחלילה חולין הוא להתיר לגרש בעל כרחה או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה, או אף אם רואים שיוצא לתרבות רעה וכו' אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה ומכל שכן באיסור שנוגע בין אדם לחבירו ודאי שאין שום מקום לזה, ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט. וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תלה"

דבריו הנוקבים יש בהם הרבה מן האקטואליה המצערת בימינו בנדוננו ומהווים ציון דרך במערכת השיקולים להכריע בשאלה זו.

לאור האמור מחליט ביה"ד:
א. ביה"ד אינו מוצא בסיס הלכתי להיעתר לבקשה למתן היתר נישואין או חיוב המשיבה בגט.
ב. על המבקש לרצות ולשכנע את המשיבה בכל דרך שהיא לקבל את גיטה.
ג. על ב"כ המשיבה לפעול לשכנע את המשיבה שתיאות לקבל את גיטה ולהגיש לביה"ד הצעה לפיצוי כספי הגון.

ניתן ביום 05/12/2004

הרב ישראל שחור – דיין, יו"ר          הרב מימון נהרי - דיין          הרב יצחק מרוה - דיין