א. מבוא
הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 20.6.1973 ולהם 3 ילדים והתגרשו בתאריך כ"ט אייר תשס"א 22.5.2001. הסכם הגירושין שבין הצדדים מיום 3.12.2000 אושר בביה"ד וקבל תוקף של פס"ד בתאריך ה' שבט תשס"א 29.1.2001.

בפנינו תביעת האשה המתייחסת לזכויותיו של כל אחד מהצדדים בבית ביפו שרשום על שם הבעל לשעבר.

להבהרת הדברים נציין מספר פרטים. בחודש 12.1972 קנו הצדדים דירת קוטג' בחולון שנרשמה על שם שניהם. דירה זו נמכרה בתאריך 10.1.1982 בסך של 53 אלף דולר . הבית ברח' [...] גוש [...] חלקה [...] ביפו נקנה בתאריך 27.7.1982 בסך של 20 אלף דולר ונרשם על שם הבעל. בבית זה יש קומת קרקע ובו אגף מערבי בו גר כיום הבעל ואגף מזרחי בו גרה כיום האשה. בקומה שמעל ישנה דירת סטודיו שמושכרת לאחרים. בקומת הקרקע בצד ישנו מחסן של 40-50 מ"ר.

הסעיפים הרלוונטים שבהסכם אותם נביא הם סעיפים 10-13 שבהם נכתב כדלהלן:

"10. הבית בר'ח [ביפו] יחולק לפי תסריט שמצורף להסכם זה והוא חלק בלתי נפרד מהסכם זה. החלק בק'ק המסומן בשחור מודגש יעבור לשימושה של האשה. שאר חלקי הבית יושארו בבעלותו ובחזקתו של הבעל אשר יהא רשאי לנהוג בבית מנהג בעלים.

11. אם וכאשר הרצה הבעל להשתמש בזכותו לתוספת בניה תבוא האשה לקרתו ותאפשר לממש את זכותו.

12. חשבונות הבנקים המתנהלים ע"ש כ"א מיחידי הצדדים יושארו בבעלותו של כל צד יהיו שייכים לצד הרשום כבעל חשבון.

13. כל רכוש ו/או זכות ו/או נכס הרשומים ע"ש אחד הצדדים בכל רישום המתנהל עפ"י כל דין יושאר בבעלותו ובחזקתו של הצד אשר על שמו רשום הרכוש ו/או הזכות ו/או הנכס".

בתשריט שצורף להסכם סומן בשחור האגף המזרחי שבקומת הקרקע והוא השטח שמיועד לאשה.

בשנת 1996 העבירה האשה לבעל כספי קופת גמל שלה בסך 80 אלף .

ב. טענות האשה
האשה טוענת שהיא זכאית לבעלות במחצית הבית. לטענתה הבית ביפו נקנה מכספי שניהם מתמורת הדירה בחולון. טענת הבעל שהבית נקנה בכספיו ושהאשה העבירה חלקה בכספים לצרפת אינה נכונה. הבית ביפו שופץ והורחב על ידם והם גם בנו בו בגג דירת סטודיו. לדבריה, בזמן קנית הבית ביפו אמר לה הבעל שעדיף שהוא יטפל בקניה והיה אמור לרשום הדירה על שם שניהם ובתרמית הוא רשם את הדירה על שמו. האשה כל השנים לא ידעה זאת וחשבה שהדירה ביפו רשומה על שם שניהם. רק בשנים האחרונות ולאחר הגירושין נודע לה שהבית ביפו רשום רק על שם הבעל. טענת הבעל שכבר ב-1982 הוא אמר לה שהבית על שמו אינה נכונה.

לדברי האשה, גירסת הבעל שהבית ביפו נקנה על שמו כי הם היו בסכסוך כל השנים כולל שנת 1982 אינה נכונה. הצדדים גרו יחד כ-20 שנה והיו ביניהם חיי אישות ולראיה לכך מציינת האשה שהיא הפילה בשנת 1983 ופעם נוספת בשנת 1984 ואף נולד להם ילד בשנת 1988. לדברי האשה במהלך השנים עד התקופה האחרונה שלפני הגירושין הם לא היו בסכסוך והבעל לא הוכיח שהיה סכסוך.

בנוסף מציינת האשה שהכספים שלה שהיא העבירה לבעל בשנת 1996 בסך 80 אלף ש"ח מוכיחים שלא היה ביניהם סכסוך ושהיה ביניהם שיתוף. טענת הבעל שהוא קבל כספים אלו מהאשה עבור חלקה בהוצאות החזקת הבית או עבור שכר דירה אינן נכונות. האשה לא היתה אמורה לשלם שכר דירה. האשה גם שלמה את הוצאות החזקת הבית . כמו כן, הבעל בתחילה טען שהכספים ניתנו עבור שכר דירה לשנים 1982 עד 1996 ואח"כ חזר בו וטען שהם ניתנו עבור הוצאות החזקת הבית וגם זה מראה את שקריו. כמו-כן , לפי גירסתו שהיה ביניהם סכסוך ושהאשה היתה חייבת לו שכר דירה או החזקת הבית מדוע הוא המתין שנים רבות עד שנת 1996 שיהיה לה כסף נזיל הרי לדבריו היה לה כספים מהדירה בחולון.

לדברי האשה הטעיותיו ורמיותיו של הבעל לא היו רק בקנית הדירה ביפו אלא גם בהסכם הגירושין. בהסכם הגירושין כתוב שהבית יחולק לפי תשריט והכוונה היא שהבעלות תחולק לפי התשריט ולא רק זכות השמוש. האשה הבינה שהיא מקבלת בעלות באגף המזרחי. כמו כן, האשה לא הבינה שהסטודיו למעלה יהיה של הבעל. האשה חשבה שבהסכם היא קבלה חצי מהבעלות על הבית. האשה אף מציינת שבסעיף 13 ב' צויין שכל רכוש שרשום ע"ש אחד מהצדדים ישאר בבעלותו ובכוונה לא הוזכר שם הבית ביפו כדי להטעותה.

ג. טענות הבעל לשעבר
הבעל טוען שהצדדים היו מסוכסכים שנים רבות וכבר בשנת 1982 הם החליטו להפרד. האשה התנגדה לקנית הבית ביפו ואף הודתה שהיא לא התלהבה מקניה ביפו. המימון לדירה ביפו נעשה מכספי הבעל בלבד. רובם מחלקו בתמורת הדירה בחולון והשלמה באמצעות הלוואה שלקח מאביו. את חלקה בכספי הדירה בחולון לקחה האשה לעצמה וכפי הנראה היא שלחה את הכספים לאחיה בצרפת. הדירה ביפו היא רק שלו, היא רשומה על שמו, הוא מימן אותה הוא שיפץ אותה ואף החשבונות של הדירה הם רק על שמו. האשה לא הוכיחה שהבעל הטעה אותה בשנת 1982 כשרשם את הדירה רק על שמו.

הבעל טוען שהאשה ידעה כל הזמן שהדירה ביפו היא רק שלו וכבר בשנת 1982 הוא אמר לה זאת. האשה תרגמה מצרפתית בסוף שנת 2002 מכתב של אחיה ולפיו הדירה היא של הבעל. גם כשדירת הסטודיו הושכרה נכתב חוזה שבו כתוב שהבעל הוא בעל הבית והאשה תרגמה זאת לצרפתית.

ולגבי טענתה על העדר סכסוך ועל שיתוף כפי שמוכח מכך שהעבירה לבעל 80 אלף ש"ח בשנת 1996 טוען הבעל שהאשה היתה חייבת לבעל שכר דירה עבור שנים אלו כי היא גרה בחלקו בדירה וכן טען שהאשה שילמה רק חלק מהוצאות החזקת הבית וחלק שולם על ידי הבעל במזומן ובשנת 1996 החזירה האשה לבעל כספי הוצאות החזקת הבית לשנים 1996 - 1982 .

ולגבי הסכם הגירושין: בהסכם הגירושין ישנה הפרדה ברורה בין זכות השימוש שניתנה לאשה לבין הבעלות שהושארה לבעל. הסכם זה הורד ע"י הצדדים מהאינטרנט. הצדדים לא היו מיוצגים, האשה היתה שותפה לניסוח ההסכם והיה לה מספיק זמן לבדוק את ההסכם. האשה לא היתה חותמת על הסכם מטעה. האשה משכילה ומבינה בניסוחים משפטיים היא היתה מנהלת מחלקה בחברת התעופה טי. דבליו. איי. וכן היתה מזכירה של עורך דין. כמו כן ביה"ד הרבני בדק את ההסכם ואישר אותו רק לאחר שביה"ד נוכח שהכל תקין.

הבעל טוען שלא הוכחה הטעיה לא ברכישת הדירה על שמו ולא בהסכם והבית רשום על שמו. לדבריו, גם אם האשה היתה מוכיחה שהיתה הטעיה בהסכם הגירושין אין לאשה זכויות בבית משום שגם לפני ההסכם הבית היה רשום על שמו והוא נקנה על ידו ומכספיו.

בנוסף טוען הבעל שאי אפשר לבטל חלק מהסכם שתניותיו משולבות זה בזה וניתן רק לבטל את כל ההסכם. ובנדון דידן ההסכם כולל גם הסכמה לגירושין וחלק זה של ההסכם בוצע כשהצדדים התגרשו ולכן לא ניתן לאחר הגירושין לבטל את החלק הרכושי של ההסכם.

הבעל מוסיף שההסכם למעשה נותן לאשה הטבות שלא היו לה בלעדיו. האשה מקבלת על פי ההסכם זכויות מלאות בפנסיה וקופ"ג שלה לתקופה של 30 שנה והבעל ויתר בהסכם על חלקו בזכויות אלו. כמו כן האשה נשארה עם חצי מהכספים של הדירה שמכרו בחולון. כמו כן, האשה קיבלה זכות שימוש באגף המזרחי של הבית ביפו. אם ההסכם מבוטל זכאי הבעל לתבוע זכויות בפנסיה וקופ"ג שלה. כמו כן, הבית ביפו רשום רק על שמו והוא רק שלו ולאשה אין בו זכויות בעלות ואם יבוטל ההסכם לאשה גם לא יהיה בדירה זכות שימוש.

ב"כ הבעל אף ציין בדיונים שהם מוכנים לבטל את ההסכם. ולטענתם אם יבוטל ההסכם ויתקיימו תביעות רכושיות אזי הסמכות לדון בהם אינה נתונה לביה"ד הרבני אלא לבית משפט לעניני משפחה.

ד. השמאות של הבית
לאחר עיון בעמדות הצדדים,בית הדין מיוזמתו החליט על בצוע שמאות של הבית, משום שביה"ד סבר שנתוני השמאות יתכן ויסייעו לביה"ד בהכרעה בענין שאלת ההטעיה ויתכן והם יתנו חיזוק לטיעוני הבעל או לטיעוני האשה בשאלה זו (להלן בנימוקים נתייחס גם לנתוני השמאות והעולה מהם).

השמאות של השמאי שהוסכם על הצדדים ומונה ע"י ביה"ד קבעה שנכון לסוף 3.2009 שווי הנכס כולו הוא 4,835,000 ש"ח כאשר החלוקה היא כדלהלן: שווי האגף המזרחי בקומת הקרקע (בו גרה האשה) הוא 1,935,000 ש"ח. שווי האגף המערבי בקומת הקרקע (בו גר הבעל) הוא 1,810.000 ש"ח. שווי יחידת הגג (דירת הסטודיו המושכרת) הוא 1,090,000 ש"ח. השמאי העריך ששווי זכות המגורים של האשה באגף המזרחי הוא 520,000 ש"ח. השמאי ציין שבנוסף לאמור לעיל יש בנכס שטח של מחסן.

ביה"ד עצמו גם ביקר בבנין לפני כמה חודשים לאחר תיאום מראש ובנוכחות שני הצדדים. ביה"ד ראה את השטח כולו וחלוקתו לאגפים. בביקור זה התרשם ביה"ד כי הבעל מגביל כיום את זכות השימוש של האשה באגף המזרחי ומונע מהאשה לבצע ניקוז מים מכיור המטבח-ביוב למטבח, לאטום רטיבות במטבח וכיוצ"ב. הבעל טוען כי התנגדותו לרוב דרישות האשה בענין זכות השימוש נובעים מסיבות משפטיות. חלק מהשטח שהצדדים גרים ומשתמשים בו מאז ומתמיד אינו שלהם (בעיקר בחלק הצפוני של השטח) והוא מפחד ממשפטים בעיריה. בביקור זה טענה האשה ששטח המחסן הוא 50 מ"ר והבעל טען ששטחו 40 מ"ר.

בהתייחס לקביעת השמאי האשה טוענת שהערכת שווי זכות המגורים לפי שומה זו יחסית לשווי הבעלות (של האגף המזרחי) הוא נמוך ביותר (כ:%27). ויש להחשיב את שווי זכות המגורים בסכום גבוה יותר. כמו כן, הנכס יקר מאד וכשתורחב הטיילת ביפו שוויו יאמיר אף יותר. הבעל טוען שלא היה צריך כלל לבצע את השמאות, השמאות קשורה לחלוקת הרכוש שאינה בסמכותו של ביה"ד ואין לה קשר לתביעה לבטול ההסכם מכח ההטעיה. כמו כן טוען הבעל שגם אם עושים שמאות יש לבחון את השווי בתקופת הגירושין והסכם הגירושין ולא לפי השווי הנוכחי.

יש לציין שהבעל שהתנגד לבצוע השמאות לא בצע הוראות ביה"ד בענין השמאות וגרם לעיכובים רבים בביצועה. החלטות רבות ניתנו בענין בצוע השמאות ונציין את ההחלטה מיום כ"א כסלו תשס"ט 18.12.08 וכן את ההחלטה מיום ד' אלול תשס"ח 4.9.08 שבה יש איזכור להחלטות רבות קודמות בענין בצוע השמאות.

כדוגמא נציין שאחרי שהצדדים לא הגיעו להסכמה על זהות השמאי המוסכם, קבע ביה"ד מי יהיה השמאי. אחר כך טען הבעל שהשמאי שביה"ד קבע דורש כסף רב ובקש להחליף השמאי. ביה"ד איפשר לצדדים להציע שמאי אחר מוסכם. הצדדים הגיעו להסכמה על שמאי מוסכם אחר וביה"ד נעתר לבקשה וקבע שהשמאי שהוסכם על הצדדים הוא יהיה השמאי (ולא השמאי שנקבע קודם לכן ע"י ביה"ד בהעדר הסכמה). לאחר מכן הבעל סרב לבצע השמאות ובין היתר טען שהשמאי שהצדדים הציעו דורש הרבה כסף. לאחר מכן לקח הבעל על חשבונו באופן חד צדדי שמאי אחר שנבחר על ידו, שמאי שלא הוסכם על ידי הצדדים ולא נקבע ע"י ביה"ד והגיש מטעמו שמאות המתייחסת לתאריך שלא נקבע ע"י ביה"ד. ביה"ד כמובן אינו מתחשב בשמאות זו.

יצויין כי בדיון מיום ה' תמוז תשס"ז 21.6.07 , שאל ביה"ד כמה שווה היום החלק התחתון של הבית והבעל ענה שחלק זה שווה בערך 100 אלף דולר (ביה"ד מודע לכך שבחודש 6.2007 מחירי הדירות היו זולים בהרבה מהמחירים שהיו בחודש 3.2009 שלפיו חושבה השמאות אולם שנויים אלו הם קטנים בהרבה מהפער שבין הערכת השמאי לבין מה שאמר הבעל בדיון).

ה. נימוקים
ניסוח ההסכם נעשה בצורה לקויה ולדעת ביה"ד צורת ניסוח זו נועדה כפי הנראה להסוות את הדברים באופן שהאשה לא תהיה מודעת לכך שהיא כפי הנראה מקבלת לפי ההסכם רק זכות שימוש ולא בעלות.

בסעיף 10 להסכם ישנו לכאורה הבדל בניסוח בין מהות זכויות האשה למהות זכויות הבעל. לגבי האגף המזרחי שנועד לאשה (החלק המסומן בהסכם בשחור) כתוב הבטוי שמוש: "יעבור לשימושה של האשה". אצל הבעל מוזכר גם הבטוי בעלות: "יושארו בבעלותו ובחזקתו של הבעל". אמנם אם כוונת הצדדים היתה כפי שטוען הבעל היה ראוי להדגיש זאת בהסכם בצורה מפורשת. (דוגמא לניסוח מפורש: למען הסר ספק מובהר שהאגף המזרחי שנועד לאשה יהיה (או ישאר) בבעלות הבעל ויהיה בשמוש האשה. ישנם כמובן דרכים נוספות לנסח זאת במפורש). נסוח הדברים בצורה מעורפלת מחזק את הערכת ביה"ד שהבעל העדיף שהאשה לא תהיה מודעת לכך שהיא מקבלת בהסכם רק זכות שימוש ולא בעלות.

יתר על כן, זכויותיו של הבעל בבית נוסחו בהסכם כדלהלן: "שאר חלקי הבית יושארו בבעלותו ובחזקתו של הבעל אשר יהא רשאי לנהוג בבית מנהג בעלים" החלק הראשון של משפט זה אומר לכאורה שרק שאר חלקי הבית ישארו בבעלות הבעל ואילו החלק המזרחי לא ישאר בבעלותו. אמנם זה לא מתאים עם האמור לפני כן שהאגף המזרחי יועבר לשמושה של האשה ומשמע לכאורה שלא תהיה לה בעלות באגף זה.

כדי ליישב סתירה זו לפי עמדתו של הבעל (שהאשה ידעה כל הזמן שהבית רשום על שמו) ניתן לדחוק ולומר שכוונת הדברים ששאר הבית ישאר גם בבעלותו וגם בחזקתו של הבעל בנגוד לאגף המזרחי ששם לא תהיה לבעל חזקה כי זכות השמוש לאשה. אמנם זה הסבר דחוק ומחזק את הטענה שהאשה הוטעתה בהסכם.

האשה טוענת שהיא כל הזמן חשבה שמחצית הבית רשומה על שמה ולפי גירסתה ניתן לכאורה ליישב סתירה זו בצורה שהיא אולי טובה יותר. האגף המזרחי שנמצא כבר בבעלות גם של האשה יהיה בשמושה ושאר הבית יהיה בבעלות ושמוש הבעל. אמנם גם הסבר זה דחוק כי האגף המזרחי לא היה בבעלות של האשה בלבד אלא בבעלות משותפת (גם הבטוי "יעבור" לשמוש האשה אינו ברור כל כך שלכאורה משמע ממנו שקודם לכן האשה לא השתמשה באגף זה. ואולי הכוונה שקודם לכן היה שימוש משותף או שנדחוק ונסביר שהאשה השתמשה בפועל אך ללא הסדר משפטי וההסכם מסדיר זאת משפטית).

גם חלקו השני של המשפט מנוסח בצורה לקויה, מעורפלת ובאופן שעשוי להטעות. חלקו הראשון של המשפט הוא: "שאר חלקי הבית יושארו בבעלותו ובחזקתו של הבעל". חלקו השני של המשפט הוא: "אשר יהא רשאי לנהוג בבית מנהג בעלים". השטח שאליו מתייחס החלק הראשון הוא: "שאר חלקי הבית". דהיינו, הבית מלבד האגף המזרחי (שסומן בשחור). השטח שאליו מתייחס החלק השני הוא: "בבית". לא כל כך ברור האם כאן הכוונה לכל הבית כולל האגף המזרחי או לכל הבית מלבד האגף המזרחי. מבחינה לשונית כשבוחנים את המלה "בבית" עצמה יותר נראה שהכוונה לכל הבית (אע"פ שכמובן היה ראוי להדגיש זאת ולציין: בכל חלקי הבית לרבות החלק המסומן בשחור וכיוצ"ב). אך כשבוחנים את המשפט כולו נראה קצת יותר שהחלק השני מתייחס לאותו שטח שעליו מדבר החלק הראשון דהיינו: הבית למעט האגף המזרחי (וכמובן היה ראוי לדייק בניסוח ולכתוב אחרי הקטע :"אשר יהא רשאי לנהוג" את המילה "בו" ולא לכתוב את המילה "בבית" וכיוצ"ב).

גם לגבי סופו של המשפט: "אשר יהא רשאי לנהוג בבית מנהג בעלים" לא ברור האם הבטוי "מנהג בעלים" כוונתו לבעלות או לחזקה - זכות שמוש.

מכאן,שחלקו השני של המשפט ניתן לפרש באופן תיאורטי מבחינה לשונית כבעלות או כזכות שמוש וניתן לומר שהוא מתייחס לכל הבית כולל האגף המזרחי או בלעדיו והדברים מעורפלים בצורת הניסוח.

האפשרות לפרשו כמתייחס לבית ללא האגף המזרחי יש בה דוחק כי כתוב "בבית" ולא כפי שכתב לעיל "שאר חלקי הבית".

האפשרות לפרשו כזכות שמוש בכל הבית אפשרית מבחינה לשונית אך לא מבחינה עניינית כי היא סותרת את זכות השמוש שניתנה לאשה באגף המזרחי.

האפשרות לפרשו כבעלות בכל הבית היא אפשרית אך יש בה דוחק. מאחר והחלק הראשון של המשפט מתייחס ("לשאר חלקי הבית") ללא האגף המזרחי היה צריך להדגיש כאן שמדובר על שטח אחר ולכתוב: "ואילו בכל הבית" וכיוצ"ב. כמו כן,הניסוחים הקודמים התייחסו לשמוש, בעלות, חזקה שהם יותר ברורים מהנוסח המעורפל שבקטע זה "רשאי לנהוג בו מנהג בעלים".

לסיכום, ניסוחו של ההסכם ביחס לבית נעשה בצורה לקויה ומעורפלת. אין אנו עוסקים בפס"ד זה בהכרעה המתייחסת לפרשנות ההסכם. אנו דנים האם האשה הוטעתה בהסכם ולאור הליקויים בניסוח שפורטו לעיל מתחזקת דעתנו שגם אם פרשנות ההסכם היא כפי שטוען הבעל שיש לאשה רק זכות שימוש, הדברים מנוסחים באופן שמטעה את האשה.

עלינו לציין שמבחינה דקדוקית גם ניסוחים אחרים בהסכם יש בהם פגמים לשוניים. כדוגמא נציין לגבי סעיפים 10-13 שצוטטו לעיל את הפגמים הבאים:

10. הבית: "בר'ח'" צ"ל: "ברח'". החלק: "בק'ק" צ"ל: "בק"ק".

11. וכאשר: :הרצה" צ"ל: "ירצה" . "לקרתו" צ"ל: "לקראתו".

("ותאפשר לממש את זכותו" רצוי לכתוב "ותאפשר לו לממש את זכותו").

12. בקטע של כל צד "יהיו" שייכים צ"ל: "ויהיו".

הצדדים אמרו שהם הסתייעו בנוסחאות מהאינטרנט וניסחו בעצמם את ההסכם. הפגמים הלשוניים דלעיל אינם מהותיים ובודאי שלא נועדו להטעיה ויתכן והם מצביעים על כך שגם הניסוח המהותי בסעיף 10 לא נעשה בדקדוק. ואם אכן כך, יכולה האשה מצד אחד לטעון שאין לדקדק בניסוח המפריד בין בעלות וזכות שמוש ויש לה גם בעלות ומצד שני יכול הבעל לטעון שזה מוכיח שהוא לא התכוון להטעות את האשה. בפס"ד זה אין אנו צריכים להכריע האם הניסוחים המטעים בסעיף 10 נעשו ע"י הבעל במזיד או בשוגג. בכל מקרה ניסוח ההסכם יכול לגרום להטעיה של האשה.

מסקנתנו זאת שהאשה הוטעתה בהסכם הגירושין מתחזקת בעקבות נתונים נוספים אותם נפרט.

כפי שהבאנו לעיל השמאות מצביעה על כך ששוי הבנין כיום כולו הוא גבוה מאד (קרוב ל-5 מליון ש"ח) ושווי האגף המזרחי בו גרה האשה אף הוא גבוה (קרוב ל-2 מליון ש"ח).השמאות נעשתה בחודש 3.2009 לפי המחירים המעודכנים. ההסכם נעשה בחודש 12.2000 בתקופה שבה מחירי הדירות היו נמוכים יותר. אך ברור מעל לכל ספק שגם בתקופת ההסכם שווי הבנין ושווי האגף המזרחי היה גבוה. האשה טוענת היום שהיא זכאית לבעלות במחצית המבנה כולו. לדעת בית הדין לא מסתבר שהאשה היתה מסכימה להסתפק בשנת 2000 בזכות שימוש באגף המזרחי ולוותר על האפשרות לנסות לנהל מאבק משפטי על טענתה לבעלות במחצית המבנה כולו. יותר מסתבר שהאשה הבינה שהיא מקבלת בעלות באגף המזרחי ומשום כך היא הסכימה לחתום על ההסכם. מכאן שהשמאות מחזקת את האומדנות שהאשה הוטעתה בהסכם.

ניתן היה לכאורה לטעון שיש נתון נוסף שמחזק האומדנא על הטעית האשה בהסכם. הבאנו לעיל שזכות השימוש של האשה באגף המזרחי מוגבלת מאד בגין קשיים שמערים הבעל וחלקם נובעים מטיעונים משפטיים כמפורט לעיל . פס"ד זה אינו מכריע בשאלה מי צודק במחלוקת זו אך העובדה היא שזכות השימוש מוגבלת מאד. לכאורה יכולה האשה לטעון שלא סביר שהיא היתה מלכתחילה מסכימה לזכות שימוש עם הגבלות קיצוניות שכאלה (כגון רטיבות בתקרה והעדר ביוב למטבח וכד'). ברם, ביה"ד סבור שאין בטיעון זה חיזוק לאומדנות ההטעיה. יתכן וההסכם היה על זכות שימוש והוא תקף ובזכות האשה לתבוע אכיפת זכות השימוש באופן סביר (ובזכות הבעל להתגונן). משום כך אין אנו נותנים לנקודה זו משקל מהותי בהכרעתנו שהיתה הטעיה. אמנם הבאנו לעיל נקודות אחרות שמחזקות ביותר את אומדנת ההשערה ולהלן נביא לכך חיזוק משמעותי נוסף הקשור לשאלה האם לפני ההסכם ידעה האשה שהבית רשום רק על שמו של הבעל.

כאמור לעיל, הבית רשום על שמו של הבעל. הבעל טוען שהוא לבדו מימן קנייתו בשנת 1982 והאשה ידעה כל השנים שהבית שלו בלבד. האשה טוענת ששניהם מימנו את הבית ורישומו ע"ש הבעל בלבד היה במרמה ובמהלך כל השנים היא חשבה שהבית רשום על שם שניהם והמרמה נודעה לה רק לאחר הגירושין.

הבעל מסביר שהבית נרשם רק על שמו כי הם היו בסכסוך כל השנים וכבר ב-1982 הם החליטו להפרד. גירסה זו לדעתנו תמוהה.האשה טענה שהם ישנו באותה מיטה כ-20 שנה, היתה לה הפלה (מהריון מהבעל) בשנת 1983 והפלה נוספת בשנת 1984. האשה ילדה בשנת 1988 וכיצד טוען הבעל שהם היו בסכסוך כל השנים.

יש לציין שבמהלך כל השנים לא נפתחו בביה"ד תיקים לגירושין ו/או לשלום בית והתיק הראשון נפתח בתאריך 11.1.2001 בסמוך לאשור הסכם הגירושין. תיק זה נפתח בהסכמה ואין בו אזכורים מתי החל הסכסוך. אמנם אין בכך הוכחה מוחלטת שלא היו סכסוכים בעבר כי ישנם מקרים שבהם קיים סכסוך ממושך והצדדים מגיעים לביה"ד בהסכמה רק לאחר תקופה ארוכה. בכל אופן, ודאי שאין כאן הוכחה לטענת הבעל לסכסוך כל השנים והנתונים דלעיל (לרבות הריונות ולידה)מחלישים טיעון זה.

יצויין כי הבעל גם שינה גירסתו בענין זה. בתחילה טען הבעל בנחרצות שהם היו מסוכסכים כל השנים. אח"כ נשאל הבעל כיצד מתיישבת גירסתו עם טיעוני האשה על הפלות ולידות. ואז הודה הבעל שהיו בינו לבין האשה יחסי אישות במהלך כל השנים עד כשנה לפני סדור הגט אך עדיין הוא נשאר בגירסתו שהיה סכסוך כל השנים למרות שהם המשיכו לקיים כל השנים יחסי אישות. מן הראוי גם לציין שכאשר נשאלו הצדדים האם הם מוכנים להבדק בפוליגרף לבחון אמיתות גירסאותיהם השיבה האשה בחיוב. לפני שביה"ד הספיק לשמוע את תשובתו הספונטאנית של הבעל ענה בא כוחו שהוא מבחינה משפטית מסרב לפוליגרף.

האשה העבירה לבעל בשנת 1996 מכספיה סך של 80 אלף ש"ח. גם עובדה זו מחזקת גירסת האשה. גירסת הבעל היא שהיה ביניהם סכסוך וכסף זה ניתן לו כהשתתפות האשה בשכר דירה או עבור הוצאות החזקת הדירה. (גם בנקודה זו גירסת הבעל לא היתה אחידה האם הכסף ניתן עבור שכר דירה או עבור הוצאות החזקת הדירה. (והגירסה של שכר הדירה יותר תמוהה גם מצד עצמה כי גם זוג שבסכסוך גר לפעמים בדירת אחד הצדדים ללא תשלום שכ"ד). גירסת הבעל יש בה דוחק. כאשר יש סכסוך בין הצדדים ואחד מבני הזוג נדרש לשלם כספים לשני בגין שמוש בדירה וכד' בדרך כלל ראוי לתעד החיובים והעברת הכספים במסמך המציין החיובים והפרעון וכד'. אם לא היה סכסוך כגירסת האשה יותר מובן מדוע לא היה תיעוד של ההתחשבנויות בין הצדדים.

האשה טוענת לחיזוק גירסתה שאם הבית היה רק שלו מדוע בהסכם הוא נתן לה זכות שימוש. טיעון זה לכשעצמו לדעתנו ניתן לדחות משום שיתכן והבית של הבעל וכדי למנוע תביעות שלה,הוא נותן לה זכות שימוש בחלק מהבית. הבעל טוען לחיזוק גירסתו שהחשבונות היו על שמו. לדעתינו גם טיעון זה יש לדחות. ישנם מקרים רבים בהם חשבונות הבית רשומים על שם אחד מבני הזוג מסיבות שונות (כגון, כשרק אחד מהם חתם על החוזה להספקת השירותים וכד') ואין מכאן הוכחה שהאשה ידעה שהבית רשום רק על שם הבעל.

הבעל טוען לחיזוק גירסתו שהאשה תרגמה לצרפתית חוזה השכרת הסטודיו שבו צויין הבעל כבעל הבית. טענה זו אינה הוכחה מוחלטת משום שגם אם האשה הבחינה בכך שהבעל הוגדר כבעל הבית, אם לא היה סכסוך ביניהם, זה מקובל במקרים רבים שאחד מבני הזוג משכיר הבית המשותף ולצרכי נוחיות כותב בהסכם שהוא המשכיר (תופעה זו קיימת בעיקר בחוזה שכירות ולא בחוזה מכר ששם כמובן מקפידים יותר לציין מי הבעלים ואף בחוזי שכירות היא שכיחה בחוזים שנעשים לבד ולא באמצעות עו"ד).

הבעל אף ציין שהאשה משכילה ומבינה בניסוחים משפטיים כמנהלת מחלקה בחברת תעופה וכמזכירת עו"ד. לגבי ההטעיות שבהסכם הגירושין אנו סבורים שהניסוח הלקוי של ההסכם בכללו וכפי שצויין לעיל מוכיחים שהאשה לא הפעילה כישורים של ניסוחים משפטיים רהוטים כאשר היא חתמה על ההסכם ולכן הליקויים בהסכם מחזקים טענתה על הטעיתה בהסכם. ואם האשה לא ידעה במהלך השנים שהבית רשום רק על שמו (ועל כך נתייחס להלן),עוד פחות היה נצרך מצד האשה לבצע דקדוקי לשון בהסכם. ולגבי חוזה ההשכרה של הסטודיו יש אמנם בטיעון זה של הבעל להחליש קצת את גירסת האשה על ידיעתה בדבר הרישום אך אנו סבורים שהתמיהות דלעיל על גירסת הבעל גדולות בהרבה.

עלינו להדגיש שבפס"ד זה אין אנו מכריעים בשאלת רישום הבעלות על הבית בשנת 1982 והאם האשה ידעה והסכימה לכך שהבית ירשם על שם הבעל. באם יהיו בעתיד דיונים בתביעות הקשורות לחלוקת הרכוש והדברים ידונו לגופם, שאלה זו כפי הנראה תבחן ותוכרע ע"י הערכאה שתדון בחלוקת הרכוש. ברם, לשאלה זו ישנה השלכה לגבי טיעוני ההטעיה של האשה וכפי שננמק.

השאלה שניצבת בפנינו היא האם תסכים האשה לחתום על הסכם שבו היא מקבלת רק זכות שמוש בחלק מהדירה שזה נחשבת כתמורה קטנה ביותר יחסית לשווי הבית (לפי השמאות לשנת 2009 מדובר על אחוז קטן גם אם הוא היה גבוה מ:%11). לכאורה יכלה האשה לנסות לתבוע זכויות בשווי 50% מהבית.

לדעת ביה"ד ככל שהאשה בשנת 1982 חשבה שהבית רשום גם על שמה (או שצריך להרשם על שמה) יש יותר סברת הטעיה בהסכם שנחתם משנת 2000. באופן תיאורטי אילו האשה ידעה מראש בשנת 1982 שהבעל רושם את הדירה על שמו ובהסכמתה מראש כאשר את כספיה היא השקיעה במקום אחר אזי הסכם מסוג זה ניתן להבינו (אילו ההסכם אכן היה מנוסח באופן שברור היה גם לה שהיא מקבלת רק זכות שמוש). מאחר ובהסכמתה נרשם הבית רק על שמו והיא ידעה מראש שאין לגבי בית זה חזקת שיתוף לכן ידעה האשה שאין לה סכוי משפטי גדול בתביעה בענין הבית (אלא אם כן היא תשקר ותאמר שלא ידעה ו/או שלא הסכימה לרישום הבית על שמו) ולכן היא הסכימה לקבל בהסכם זכות שמוש בלבד.

אך אם האשה ידעה בשנת 1982 שהבעל רימה אותה ורשם את הבית שקנו שניהם על שמו בלבד שלא בהסכמתה, מסתבר שבמקרה שכזה האשה היתה סבורה שיש לה עילה משפטית חזקה לתבוע זכויות בבית. אילו האשה היתה מקבלת בעלות באגף המזרחי ששווי משמעותי (לפי שמאות לשנת 2009 מדובר על כ:%40 משווי הבית כולו) ניתן יותר להבין מדוע היא חתמה על ההסכם. אך אם היא מקבלת רק זכות שמוש באגף המזרחי קשה יותר להבין מדוע האשה תסכים לכך ותחתום על ההסכם.

אך כפי שהבאנו לעיל גירסת הבעל לגבי מערכת היחסים של הצדדים בשנת 1982 ובמהלך השנים תמוהה ויש מקום לטענת האשה שהיא במהלך כל השנים כלל לא ידעה שהבית רשום על שם הבעל. במקרה שכזה ודאי שלא מסתבר שהאשה היתה מסכימה בהסכם לקבל רק זכות שימוש בחלק מהבית ויותר מסתבר שהיא הבינה בהסכם שהיא מקבלת בעלות באגף המזרחי של הבית.ההסכם נוסח באופן שעשוי להטעות והיא הבינה ממנו שהיא מקבלת בעלות ולא רק זכות שימוש והיא גם לא היתה מודעת לכך שעליה להקפיד בניסוח ההסכם. משום כך אנו סבורים שיש מקום לטענת האשה שהיא הוטעתה בהסכם ובזכותה לבטלו.

הבעל טוען שלא ניתן לבטל הסכם רכושי בגין הטעיה לאחר הגירושין כי זה נחשב כבטול חלקי של הסכם שתנויותיו משולבות זו בזו ואחד מתנאיו הוא הגירושין שכבר בוצעו. טענה מסוג זה ניתן לטעון כאשר מדובר על הטעיה בחלק מסוים של הסכם רכושי ורוצים לבטל רק חלק מההסכם הרכושי. כגון: אם במקרה דידן מסקנתנו שהיתה הטעיה בענין הבית יכול הבעל לטעון: ויתרתי על זכויותי בפנסיה של האשה רק על דעת כן שהיא תסכים לקבל בבית זכות שימוש ולא בעלות.

אך אנו כאן מדברים על בטול כל ההסכם הרכושי. ענין הגירושין אמנם נכלל בהסכם והוא בוצע והצדדים התגרשו אך ידוע הוא שגט ניתן ללא תנאי ובעל אינו יכול לומר לאחר הגט שהוא גירש את אשתו רק על דעת כן שלא יתברר אח"כ שההסכם מבוטל מסיבות הטעיה וכד'.

בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן טענה זו של הבעל אינה אפשרית לגופה משום שהיא תסתור את גירסתו של הבעל. גירסת הבעל היא שהם היו בסכסוך כל השנים וכבר בשנת 1982 הם החליטו להפרד (אלא שעד כשנה לפני הגירושין הם קיימו יחסי אישות). לפי גירסתו זו על רצונו להתגרש, אין הוא יכול לומר: הסכמתי להתגרש רק אם האשה תוותר בהסכם ותסתפק בזכות שימוש בדירה. (באופן תיאורטי יכול הבעל לטעון אני רוצה להתגרש אולם לא אסכים להתגרש עד שהאשה תחתום לי בהסכם שהיא מסתפקת בזכות שימוש בלבד. כמובן, שבמקרה כזה האשה היתה טוענת שזו סחיטה ואין לביה"ד לתת סיוע לסחיטה שכזו).

לסיכום, הבאנו נימוקים רבים מדוע יש מקום לקבל טענת האשה על הטעייתה בהסכם. גם אם חלק מהנימוקים בפני עצמם הינם אומדנות שניתן לטעון שאין להם משקל מכריע, צרוף כל הנתונים ביחד מביא אותנו למסקנה שהאשה יכולה לטעון שהיא הוטעתה בהסכם ובזכותה לבטלו.

יצויין שב"כ הבעל טען בזמנו בדיון שהבעל מוכן שההסכם יבוטל. לדעתו, בטול ההסכם הוא אף לרעת האשה. לפי ההסכם האשה מקבלת זכות שימוש באגף המזרחי והבעל לא מקבל זכויות בפנסיה שלה. אם ההסכם מבוטל הבית רשום על שם הבעל ואין לאשה בבית אפילו לא זכות שמוש והבעל זכאי לתבוע זכויות בפנסיה שלה וכו'. הבעל אף מוסיף שאם ההסכם יבוטל התביעות בעניני הרכוש אינם בסמכותו של ביה"ד הרבני אלא בסמכותו של בימ"ש לעניני משפחה. אין אנו יודעים האם גם כיום עמדת צד הבעל היא שהם מסכימים שההסכם יבוטל. ברם, אנו סבורים שהאשה זכאית לטעון להטעיה בהסכם גם אם הבעל אינו מסכים לכך.

הרב יהודה שחור, דיין



ו. פסק הדין
לאור כל הנ"ל פוסק ביה"ד:

(1) בזכות האשה [פלונית] לדרוש בטול הסכם הגירושין שנערך בינה לבין בעלה [פלוני] מיום 3.12.2000 אשר אושר וקבל תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד ביום ה' שבט תשס"א 29.1.2001 .

(2) בזכות האשה להודיע לביה"ד תוך 60 יום מיום משלוח פסה"ד אם ברצונה לבטל ההסכם.

(3) אם יבוטל הסכם הגירושין ויוגשו תביעות רכושיות, תביעות אלו ידונו בערכאה המוסמכת לכך ע"פ החוק.

ניתן ביום ט' בכסלו תש"ע
(26/11/2009)

הרב יצחק אלמליח - אב"ד
הרב שלמה תם, דיין
הרב יהודה שחור, דיין