לאחר שמיעת הצדדים, ולאחר עיון בחומר שבתיק ובפרוטוקולים של ביה"ד האזורי, נראה שיש לדחות את הערעור.

ביה"ד האזורי פסק לבטל את ההסכם כי הגיע למסקנה שהאשה הוטעתה. המערער טען שהאשה לא הוטעתה. היא ידעה שהדירה ביפו שייכת לו גם הניסוח בהסכם הגירושין היה ברור מאד.

נראה שצדק ביה"ד. אין חולק על כך שהדירה בחולון היתה שייכת לשניהם. הם מכרו את הדירה ונקנתה דירה ביפו. משום מה נרשמה הדירה על שם הבעל בלבד. הוא הסביר שהכסף שקבלה האשה תמורת חלקה היא הבריחה לאחיה בצרפת, וכשנשאל מדוע לא הושקע הכסף בדירה החדשה הסביר שבאמת הם רצו להפרד והקניה של הדירה ביפו היתה לצורכו.

בנקודה זו הוכח שהוא לא אמר אמת. הובאו עדים שהעידו שגם בדירה ביפו הם חיו כבני זוג לכל דבר ואף נולדו להם ילדים. ההסבר שלו שאע"פ שהם חשבו להפרד הוא נתן לה רשות להתגורר בדירה לא מתקבל על הדעת.

האשה גם הוכיחה שהם חיו ביחד באופן נורמלי מהעובדה שאין חולק עליה שאחרי כניסתם לדירה היא הכניסה סכום בסך כ – 90,000 ₪ מקופת הגמל לחשבון המשותף. הבעל הסביר שהסכום הזה הוכנס כתשלום עבור השימוש בדירה דהיינו דמי שימוש. ההסבר הזה מוכיח את חוסר אמינותו. בני זוג שחיו ביחד ויש להם ילדים משותפים לא דורשים דמי שימוש, ואין ספק שהוא לא אומר אמת. ההסבר הזה הוא גם אבסורדי. לאחר הגירושין הוא נותן לה להשתמש בדירה לפי ההסבר שלו ללא תמורה ודוקא מראש. לכל היותר יגבה ממנה שכר חודשי.

יש אומדנא חזקה מאד שהדירה ביפו נקנתה בכספי שניהם. האשה אומרת שהיא לא ידעה שזה נרשם על שמו בלבד. קשה לדעת בנקודה זו את האמת, אולם מסתבר מאד שגם אם ידעה שזה נרשם על שמו חשבה זאת כדבר פורמאלי ולא חשבה שהיא מתפרקת מנכסיה. ההסבר שלו שהיא הבריחה את הכספים אינו סביר ואין שום תנועות בנקאיות שמוכיחים זאת. וגם כאן יש אומדנא חזקה שזה לא אמת. אם הכספים נשארו בידה למה היתה צריכה להוציא את כספי קופת הגמל כדי לתת לו דמי שימוש ולמה לא השתמשה בכספים שקבלה עבור הדירה בחולון.

ויש להוסיף שגם אם נתעקש ונאמר שאע"פ שיש רגלים לדבר שאכן היא רומתה, מ"מ אין כאן אומדנא דמוכח בלבו ובלב כל אדם לבטל את פסק דינו.

כל הסכם גירושין טעון פסק של בי"ד לאישור הסכם ופשוט הוא שגם מבחינת ההלכה יש כאן מנהג המדינה שההסכם מקבל תוקף רק לאחר שקבל תוקף של פס"ד. והואיל והבסיס של ההסכם הוא פסק הדין, הרי רשאי בית הדין אם התבררו לו דברים חדשים ויש לו אומדנא שההסכם לא נעשה ביושר, לבטל את פסק דינו כשם שהוא רשאי לחזור מכל פס"ד אחר שנתן בהתברר לו נסיבות חדשות. וא"כ ברגע שביה"ד מחליט לבטל את ההסכם ומשמעותו שהוא מבטל את פסק דינו ממילא מתבטל ההסכם, כי נפל הבסיס שעליו נשען ההסכם וממילא נפל הבנין.

ולכן נראה לענ"ד שאין מקום להתערב בפסק הדין שבטל את ההסכם, ויש לדחות את הערעור.

(-) בנימין בארי

אני מצטרף לדעת עמיתי הגר"ב בארי שליט"א, לקיים את פסה"ד של ביה"ד האזורי. פסה"ד מנומק היטב. ההסכם שנעשה בין הצדדים דינו להתבטל.

(-) אברהם שרמן

נראה לי שתוקף החיוב בהסכם גרושין נובע הלכתית רק מכוח הסכמת הצדדים שבהסכם וקבלת קנין על כך ומחובתו של ביה"ד לקיים הסכמתם, אא"כ ישנן נסיבות המונעות זאת לפי ההלכה באופן שהצדדים מחוייבים להסכם מדין שטר, ובפרט אחרי שאושר על ידי ביה"ד, ולכן ביה"ד מנוע הלכתית לבטל הסכם ובפרט כשהמשיב מוחזק ברישום בטאבו ואין בכל האמור בדברי עמיתי אומדנא דמוכח לביטול זכות קניינית שבהסכם ובטאבו

ומה שביה"ד הגיע למסקנה שהאשה הוטעתה ולכן זכותה לבטל את ההסכם. קשה לי מאד לקבל את המסקנה לא ברור לי איך אפשר לבטל הסכם חתום מכוח השערות. הטענה שהיא לא הבינה והיא הוטעתה לא נראית בעיני בגדר אומדנא שמכוחה ניתן לבטל הסכם חתום.

ראשית כל נדון על משמעותו של המסמך. במסמך יש הבחנה ברורה בין מעמדו של הבעל למעמדה של האשה. לגביו מדובר על בעלות ולגביה מדובר על שימוש. בסעיף הדן בזכויות הממוניות שוב יש ניסוח של בעלות של כל צד על זכויותיו. גם אם נעלה ספק שמא הניסוח לא היה ברור הרי בודאי יש כאן ספק ומכוח ספק זה ההלכה ברורה שיד בעל השטר על התחתונה.

גם לגופו של עניין קשה מאד לקבל את טענת האשה שהיא לא הבינה. מדובר באשה אינטלגנטית שהיתה פקידה בכירה בחברת תעופה ועבדה גם כמזכירה במשרדו של עו"ד. ההבדל בין "שימוש" לבעלות הוא כ"כ ברור שמפליא מאד איך היא אומרת שלא שמה לב לכך. אין לי ספק שגם אדם שאינו בקי בניסוחים המשפטיים יעמוד מיד על ההבדל בין שימוש לבעלות ובמיוחד כאשר באותו קטע יש הבדל בניסוח. קשה גם לקבל את דבריה שהיא לא ידעה שהדירה רשומה על שמו בלבד. הטענה הזאת אינה מתאימה אפי' לאדם שהוא בור בנושא המשפטי. יש להניח שהיא ידעה וא"כ מדוע היתה כ"כ בלתי זהירה. מדוע היא לא הכניסה עוד קטע שהוא מקובל מאד שהבעל חייב לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך העברת הדירה על שמה. גם הטענה שלה שהיא צריכה להתחלק גם בסטודיו לא נראית. הרי יש מסגרת של חלקה של האשה בדירה (בתשריט המצורף) והסטודיו לא נכלל בה. עוד דבר שמחליש את טענתה היא העובדה ששתקה שנתיים. האם במשך כל הזמן הזה לא התפנתה לבדוק את ההסכם שיש לו משמעות רבה כ"כ. בנוסף לזה האשה ניסחה מכתב בצרפתית שבו כתוב שהדירה שייכת לבעל אולי היא לא שמה לב לכך אבל בודאי שיש כאן ריעותא בטענתה ובודאי שאין כאן אומדנא דמוכח.

ידועים גם דברי הרשב"א המובאים בחו"מ סי' מ"ה ס"ג ורמ"א ס"ס ס"ח שאדם אינו נאמן לומר שלא הבין על מה חתם ןמדוע בנידון דידן כשהניסוח ברור תהיה נאמנת לומר שלא הבינה.

למעשה גם ביה"ד האזורי לא קבע שלפי ההסכם יש לה בעלות על החלק שהיא משתמשת בו ורק כתב שהיא הוטעתה ויש לבטל את ההסכם. וזה תמוה מאד לענ"ד. הרי כדי לבטל הסכם חתום צריך שתהיה אומדנא דמוכח שהיתה כאן הטעיה. האם אפשר לומר שיש כאן אומדנא דמוכח. גם אם נוטה דעתו של ביה"ד שהיתה כאן הטעיה (מה שלא נראה לענ"ד) מ"מ בודאי שאין כאן אומדנא דמוכח. הרי הבעל טוען שהיא לקחה את חלקה בדירה הראשונה וכן קבלה את כל זכויותיה הכספיות שעולות בהרבה על זכויות עבודה שלו. אנחנו לא יודעים אם זה נכון שלקחה לעצמה את חלקה בדירה הראשונה אבל ודאי אין כאן אומדנא דמוכח. על כן נראה לענ"ד שאין אנו יכולים לבטל הסכם שקבל תוקף ע"י ביה"ד.

(-) הרב ציון אלגרבלי
לאור האמור לדעת הרוב אין מקום להתערב בפסק הדין שבטל את ההסכם, ויש לדחות את הערעור.

לדעת המיעוט יש לקבל את הערעור, וההסכם בתוקף.

ניתן ביום י"ד בכסלו התשע"א
(21/11/2010)
הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב בנימין בארי - דיין