בתאריך 22/12/10 הצענו לצדדים שינהלו מו"מ על בסיס הצעת ביה"ד דלהלן:

א. האלמנה המבקשת תוותר ותמחל ליורשי האב על כל החובות והכספים עד עתה ולא יהיו יותר שום תביעות מצידה.
ב. מכאן ולהבא יורשי האב ישכירו את הבית או לחלופין האלמנה או בנה ישכירו את הבית, ואת דמי השכירות תקבל האם.

התקבלה תגובת ב"כ המבקשת שמציעה הצעה הפוכה, שהמבקשת תקבל את דמי השכירות מאז שפינתה את הדירה עד הלום, ושהמשיבים ישלמו את דמי הארנונה בתקופה זו, ומכאן ולהבא המבקשת תוותר על כל תביעה כנגדם.

ב"כ המשיבים קיבל את הצעת ביה"ד אך ביקש שביה"ד יתקן את ההצעה כך שיכתב שהאישה חייבת לשלם את דמי הארנונה שנפסקו על ידי ביהמ"ש.

היות והצדדים לא הגיעו להסכמה, עלינו לפסוק לפי החומר שבתיק.

לפני שניגש לפסיקה מן הראוי לסקור את ההיסטוריה של ההליכים בין הצדדים.

תחילתו של העניין בפס"ד של ביה"ד האזורי שדחה את תביעת המבקשת למדור ומזונות משום שאבי המשיבים נתן את נכסיו בצוואתו שעה אחת קודם מיתתו, ולא גובים מדור ומזונות אלמנה מנכסים משועבדים. המבקשת ערערה לביה"ד הגדול שדחה את הערעור בדעת רוב בתאריך יב אדר תשנ"ח. כל חברי ביה"ד שכתבו את פסה"ד פרשו לגמלאות.

נסקור תחילה את פסה"ד. בפסה"ד הובאו שלש דעות. דעת הגר"ש דיכובסקי שליט"א שקיבל את הערעור וקבע שהמבקשת זכאית למזונות ומדור, משום שיש להניח שהאב שכתב את הצוואה לא התכוון להתכחש לחובותיו כלפי המבקשת. דעת הגר"ש בן שמעון שיש לדחות את הערעור מהטעם המפורט בהחלטת ביה"ד האזורי. והגר"א בקשי דורון הכריע כדעת הגר"ש בן שמעון אך כתב שלעניין המדור מאחר והאב התחייב בצורה מפורשת בהסכם הממון לספק לאלמנתו מדור, לכן יש לחייב את המשיבים מכח ההסכם. במסקנת פסה"ד נכתב כי "למערערת זכות מגורים בדירה שהתגוררה בה עם המנוח כדין מדור אלמנה".

מאוחר יותר פנתה המבקשת לביה"ד של כב' הרב וואזנר שליט"א ותבעה מדור מכח סעף 7 להסכם. יש לציין שבהסכם נכתב במפורש שביה"ד של הרב וואזנר ימנה נאמן שיפקח על ישום סעיף 7 להסכם הממון שביניהם. בתאריך כ' אלול תשנ"ט פסק ביה"ד שלהסכם בין הצדדים אין כל תוקף. מאוחר יותר בתאריך ב' בטבת תשס"ט הבהיר ביה"ד של כב' הרב וואזנר שקביעתו התייחסה רק לסעיף 7 בהסכם שעוסק בזכותה של המבקשת למדור. עוד הבהיר שפסק דינו אינו סותר את פסה"ד של ביה"ד הגדול משום שבפסה"ד של ביה"ד הגדול נכתב שהאישה זכאית למדור מדין מדור אלמנה ולא מכח ההסכם.

מעיון בתיק עולה שסמוך לשנת 2000 עזבה המבקשת את דירת האב המנוח ברחובות, ומאז הדירה עמדה ריקה, ומה שעורר את הנושא היתה תביעה משפטית שהגישה עיריית רחובות נגד בעלי הדירה על תשלום דמי ארנונה. בפסה"ד שניתן בשנת 2008 חויבה המבקשת לשלם את דמי הארנונה עבור כל התקופה משום שביהמ"ש השתכנע שזכויות המגורים בדירה על פי הסכם הממון ועל פי פסה"ד של ביה"ד הגדול היו של המבקשת.

המבקשת הגישה תביעה בביה"ד האזורי לחייב את המשיבים לשלם לה את דמי השכירות של כל התקופה האמורה, ולשלם את דמי הארנונה. ביה"ד הפנה את המבקש לביה"ד הגדול כדי שיבהיר את פס"ד האמור מיום יב אדר תשנ"ח.

טענות הצדדים
בבקשה ובדיון שהתקיים לפנינו טען ב"כ האישה המבקשת שיש לתקן את הסיפא של החלטת ביה"ד ולכתוב כי למערערת זכות וכו' מכח תנאי ההסכם. ביה"ד ביקש את תגובת הצד השני, ובמקביל ביקש את חוו"ד של חברי ההרכב לבקשה. התקבלה תשובתם של כב' הרב דיכובסקי וכב' הרב בקשי דורון שליט"א שכתבו לביה"ד שיש להענות לבקשה ולתקן את פסק הדין בהתאם. תשובתו של הרב בן שמעון נמסרה למזכיר הראשי בביה"ד הגדול בנוכחות העוזר המשפטי. הרב בן שמעון השיב שהחלק שלו בפסה"ד עסק רק בעניין המזונות ולא בעניין המדור. בתאריך ה' באדר ב' תשע"א שבנו וביקשנו שהגר"ש בן שמעון שליט"א יביע את דעתו בכתב, אך הגר"ש שב ומסר בעל פה למזכיר הראשי כי הוא לא הסכים לחלק הזה של פסה"ד ולכן הוא אינו יכול להביע דעה.

ב"כ המשיבים טען מספר טענות. ראשית טען, שבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, ומאחר וביה"ד של כב' הרב וואזנר שליט"א אמר את דברו, שוב אין מקום להתערבותו של ביה"ד הגדול. ב"כ המשיבים אף צירף קונטרס בעניין זה.

שנית טען ב"כ המשיבים שאין סמכות לביה"ד לתקן פסק דין שניתן לפני 12 שנה. שלישית טוען שלסעיף 7 בהסכם אין תוקף לא מבחינת ההלכה כפסק ביה"ד של כב' הרב וואזנר ולא מבחינת החוק שכן הוא לא אושר ע"י ביה"ד או ע"י ביהמ"ש בהתאם לאמור בחוק יחסי ממון. רביעית טוען שביה"ד הגדול דן רק בערעור על החלטת ביה"ד האזורי שדחה את תביעת המבקשת למזונות ומדור אלמנה, ולא דן בהסכם.

ב"כ המבקשת הציג תצהיר שהגיש המשיב לביהמ"ש ובו נכתב שהמבקשת זכתה בזכות מגורים בבית מכח הסכם ממון. והמשיב השיב שלגבי הארנונה אין נפקא מינה בהסכם, ושהוא רק הסביר שהמבקשת מחזיקה בנכס.

דיון

מעיון בפסה"ד נשוא הבקשה עולה שהדיון על תקפותו של ההסכם הוזכר בתחילה על ידי כב' הרב דיכובסקי שכתב:

"בנדוננו, נערך הסכם ממון בין המערערת לבין המנוח, שלפיו זכאית המערערת לגור בדירה כל ימי חיה, גם לאחר פטירתו של בעלה, כפוף להגבלות המצוינות שם. במקום שיש הסכם מפורש, אין להסתמך על "סתמא" או על מנהג. ועל כן זכותה של המערערת לבצע הסכם זה במילואו.

סוף דבר: הערעור מתקבל. המערערת זכאית לגור במדור, שבו גרה עם בעלה המנוח, כאמור בהסכם שנחתם בינה לבין המנוח. כמו"כ, זכאית המערערת למזונות מן העזבון".

כדאי שנבהיר את ההקשר של הדברים. הרב דיכובסקי סבר שיש לקבל את הערעור ושיש למבקשת זכות מדור גם מכח תנאי כתובה, בגלל אומדנא שבודאי האב לא התכוון לנשל אותה מזכותה זו. את ההסכם הרב דיכובסקי מזכיר בהקשר של זכות היורשים לשלם לאלמנה כתובה ולמנוע ממנה מדור ומזונות, אבל בדבריו, גם אם הובאו בדרך אגב, ישנה התייחסות מפורשת לתקפותו של ההסכם, בדרך של לא זו אף זו, וברור שלסברתו יש למבקשת זכות מדור גם מכח תנאי כתובה אך גם מכח ההסכם.

נצטט גם מדבריו של כב' הרב בקשי דורון:

"באשר למזונות: אע"פ שבעל חייב לזון את אשתו, כתוב בהסכם תנאי מפורש "שהבעל חייב לזון את אשתו כדבעי, והוסיפו שהבעל ימסור את המשכורת והפנסיה לצורך ניהול משק הבית". בניגוד לשאלת המדור שדנו בה ופרטו באר היטב מה יהיו זכויותה לאחר מותו, אין זכר לחיוב מזונות לאחר מותו, ומסתבר שאכן לא התכוון הבעל להתחייב מזונות בחיובי הכתובה לאחר מותו, לפי שידע שלא ישארו נכסים כירושה, או שהיא ידעה שיכול להבריח הנכסים לפני מותו, הסבירות היא שדנו רק על מזונות בחייו משום שחיו בשותפות ומודגש שהמזונות והמשכורת ינתנו לצורך ניהול משק הבית. על מזונות האשה לאחר מותו לא דנו כנראה משום שהבעל ידע כפי שטענו היורשים שהאשה אמידה, ואין לה צורך במזונותיו לקיום, כמו כן גם בחייהם המשותפים היו לה נכסים וחשבונות פרטיים, ולא נהלו חיים משותפים בנכסיהם, על כן סביר שעם חתימת הסכם הנשואין לאשה, לא שנה הבעל מצוואתו ולא הניח מקום לאשה לגבות מזונות שלא התחייב בהם במפורש. אדרבא מסתבר שלא התחייב בהם כלל. ביודעו מראש שלא השאיר ירושה שתגבה בהם מזונות כאלמנה.

אולם, את זכות המדור לאחר מותו נתן הבעל במפורט בפירוט ובהסכמה מלאה כשהוא מתחייב לאשה בשטר ובקנין שתדור בביתו לאחר מותו, והתנו מפורש דרך חילופית אם תמכר הדירה, וכמו כן בטחה האשה שתוכל לרשום הדירה בהערת אזהרה כדי שלא יוכל להעלים ממנה בחייו. בענין זה נראה לי כדברי הרב דיכובסקי שליט"א שאכן הבעל התחייב בבירור להקנות לה זכות מגורים בדירה, ולא עשה שקר בחתימתו ובהתחייבותו כשידע מראש שכבר נתן במתנה גמורה דירתו, ואין זה אומדנא שאי אפשר להוציא בה ממון, אלא שטר בהתחייבות מפורש שמחייב אותו, שבא לאחר שהתנה במפורש במתנה שנתן לבניו שעה לפני מותו, שיוכל לחזור בו בחלק או בכל המתנה, ונתינת זכויות המדור לאשה בשטר ובחיוב גמור, כמוה כחזרה ברורה מהמתנה של שעה לפני מותו, ואינו דומה למה שפסקו האחרונים שבאומדנא לא מוציאים ממון, אלא אומדים דעתו של הנותן וכוונתו. וכאן ברור שנתן לראיה אם היה הבעל ממשכן נכסיו לפני מותו כזכותו בצואה לשנותה, האם המשכנתא לא היתה חלה, ולא היו משעבדים את הנכסים. הרי בהסכם הנשואין שעבד את הדירה לזכות האשה, על כן נראה לי שיש לקבל הערעור במקצתו שהאשה זוכה להשאר בדירה כפי תנאי ההסכם, אולם אין לחייב היורשים במזונות מהנכסים שמחזיקים בהם כמתנה שעה אחת לפני מותו".

הארכנו בהעתקת דבריו משום שאמנם בתחילה ההסכם מוזכר בתור דבר שעל פיו אפשר לקבוע אומדנא שהאב השתמש בזכותו לפי הצוואה וחזר בו מחלק ממה שצווה, וכאן הרב נכנס לדו"ד שבין שני קודמיו ולא לעניין של תוקפו של ההסכם, אבל בהמשך כתב הרב במפורש שההסכם הוא שטר התחייבות מפורש. וכך הבין הרב גם את כוונת דבריו של כב' הרב דיכובסקי, שמדובר בהתחייבות ובהקנאה גמורה של זכויות בדירת המגורים.

משכך גם בלי שנעזר בחוות הדעת שהתקבלו בביה"ד יש לקבוע על פי האמור, שאכן נפלה טעות סופר במסקנא של פסה"ד ויש לתקן כמבוקש.

וכעת נתייחס לטענות המשיב.

טוען ב"כ המשיב שבי"ד בתר בי דינא לא דייקי. אז ראשית יש לומר שטענה זו אם יש לה מקום הרי שהיא צריכה להיות מופנית לביה"ד האזורי משום שאנו לא דנים כעת לגופו של עניין אלא רק לגופה של הבקשה לתיקון פסק הדין. שנית, הרי פסק דין דנן ניתן לפני פסה"ד של בית דינו של כב' הרב וואזנר, שיתכן שאלמלא הטעות שבו, גם בי"ד של כב' הרב וואזנר לא היה פוסק כפי שפסק מאותו טעם בדיוק בגלל שבי דינא בתר בי דינא לא דייקי.

אלא שישנה טענה אחרת, שאנו דנים על פס"ד שניתן על ידי הרכב שכל חבריו בגמלאות, ויתכן שאנו כעת דנים בדבר שכבר נדון. אך גם זה אינו. עיין בב"י בסי' יב שהביא את דברי הרא"ש בתשובה: (כלל פה סי' ה):

"למה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר, בי דינא בתר בי דינא לא דייקי (ב"ב קלח. ומה שטען שפסק הדיינים בטל לפי שלא ביררום בעלי דינים אלא שבקש השר דון יהודה לישב בדיניהם דברי הבאי הם כי כיון שבאו בעלי הדין לטעון בפניהם הרי קבלום עליהם לדיינים ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים אמנם אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות ואבאר הדין כל הצורך".

הרי שדבר סתום שטעון פירוש, יש בידנו לדון בו גם כאשר פסה"ד ניתן על ידי הרכב אחר.

ובפרט שלפי איך שניתחנו קודם את פסה"ד, כב' הרב בקשי דורון שהכריע בין שני חבריו להרכב חילק בין מזונות למדור, משום שזכות המדור מפורשת בהסכם הממון וכלפי זכות זו יש לומר שהאב חזר בו ממה שכתב בצוואתו. ולפיכך יש לומר שכעת אחרי שכבר גילה האב את דעתו המבקשת יכולה לתבוע מדור משני טעמים בגלל ההסכם ובגלל דין מדור אלמנה שהרי כעת החלק היחסי בירושה שנחוץ למימוש זכותה זו הוא ממון בן חורין ואפשר לגבות ממנו את מדור האלמנה.

ומעתה אפשר לומר שהדברים שנכתבו במסקנת ביה"ד אינם טעות אלא הם דברים חסרים, משום שאכן אחרי שביה"ד הגיע למסקנתו אז יש למבקשת זכות לתבוע מדין מדור אלמנה, אבל אין זה סותר שיש לה זכות לתבוע גם מכח ההסכם.

וכעת א"ש טפי משום שלא מדובר במחיקת חלק מפסק הדין אלא בתוספת, ויכתב כך: "למערערת זכות מגורים וכו' מדין מדור אלמנה ומכח ההסכם".

ובאשר לטענה שאין לביה"ד סמכות לתקן את פסה"ד. הטענה מעלה תמיהה, וכי מה יעשה אדם שקיבל פס"ד שגוי, למי יפנה אם לא לביה"ד. ופרק הזמן שעבר אינו סיבה לשלול ממנו זכות זו. והטענה שעלתה בדיון כביכול כעת לא יוכל המשיב לערער על פסה"ד בבג"ץ, גם היא אינה נכונה, משום שכעת משתנה פסק הדין בהתאם.

ובאשר לטענה כי להסכם אין תוקף משום שלא אושר כחוק, טענה זו טוב היה אם לא היתה עולה. המבקשת נישאה לאבי המשיבים בשנת 1985 וסעיף 2 לחוק יחסי ממון הוא תיקון לחוק שנכנס רק בשנת 1995.

ובאשר לטענה שביה"ד הגדול לא דן בהסכם. אכן בפסה"ד נשוא הערעור, לא הוזכר ההסכם, אבל ברור שהוא היה חלק בלתי נפרד מכתב הערעור, אחרת הוא לא היה זוכה להתייחסות, ומשהובאו הדברים לפני ביה"ד הגדול והוא סבר שיש להסכם תוקף מחייב מבחינה הלכתית, ודאי וודאי שבסמכותו לפסוק על פי החומר שהובא לפניו.

הכרעה
בהתאם לאמור מוחלט לקבל את הבקשה בשינוי. ופסה"ד יתוקן כך שבפסקה הלפני אחרונה יכתב:

"הערעור מתקבל בחלקו, למערערת זכות מגורים בדירה שהתגוררה בה עם המנוח, כדין מדור אלמנה ומכח הסכם הממון שבין הצדדים".

ניתן ביום כ"ח באייר התשע"א
(01/06/2011)

הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב ח.י. רבינוביץ - דיין
הרב ציון אלגרבלי – דיין