הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בערעורם על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה מיום ל' חשון תשע"א 7.11.2010 בו פוסק בית הדין כדלהלן:

"לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. תביעת האשה לגירושין נדחית בהיעדר בסיס עובדתי והלכתי.
ב. בית הדין מחייב את האשה לשלם לבעל את הוצאות הגרפולוגית גב' פ. אריאלי.
ג. תביעת הבעל לשלום בית נדחית בהיעדר גישה נבונה ונכונה, כך שלא ניתן לצקת לתוכה תוכן מעשי.
ד. בית הדין קורא לצדדים כאנשים מאמינים לעשות פסק זמן במלחמה אותה הם מנהלים, לעריכת חשבון נפש נוקב כל אחד עם עצמו בהתייחס למערכת הזוגית וההורית הראויה והרצויה.

בית הדין מייחל לצדדים קבלת החלטה נכונה באשר לעתידם".

ב"כ המערער מיקד את ערעורו על האמור בסעיף ג' שבפסק הדין, על פיו דחה בית הדין האזורי את תביעת השלום בית, למרות קביעתו שתביעת הבעל לשלום הבית כנה. לדבריו בית הדין האזורי בנימוקי פסק דינו דוחה אחת לאחת את כל העילות לגירושין שהעלתה ב"כ האשה כולל את טענת מאיס עלי. לטענתו דחיית בקשתו לשלום בית מכח התרשמות שלא ניתן לצקת תוכן מעשי לתביעה זאת, אין בה כדי לבטל את חוות הדעת שניתנו בעבר בו היתה המלצה לשלום בית. לדבריו במקום לדחות את בקשת השלום בית של הבעל, שנועדה להחזיר חזרה חיי נישואין מאושרים כבעבר, היה על בית הדין האזורי להכריז על האשה מורדת במטרה שתתעשת ותסייע לחיזוק שלמות הבית. ולשאלת בית הדין האם בתביעת השלום בית של המערער, צויין ענין המורדת. השיב ב"כ המערער שלא צוין, אולם היה על בית הדין להיכנס למסלול של מורדת.

המשיבה בתשובתה לקריאת השלום בית של המערער, טענה שעיקשותו של הבעל לשלום בית נובעת מהיותו כפייתי. והוסיפה שכל התנהגותו בחיי הנישואין, נבעה מכח הכפייתיות. ועל מנת לחזק דבריה טענה, שאיזה אדם ירצה בשלום בית אחר שלש שנות פירוד. יש נשים אחרות שאיתן יוכל לבנות את חייו. כמו כן הוסיפה לטעון על דברים שלטענתה מהווים סיבה למאיסות.

ב"כ המערערת הוסיף כי הבעל היה נוהג באלימות כנגד האשה. היה מתפרץ בצעקות ובקללות גסות. ובפגישה האחרונה עם היועצת, התפרץ בכעס וזרק תיק ואמר שלא יתן גט. והמערערת הוסיפה שבשבת האחרונה נהג כלפיה באלימות. לשאלת בית הדין האם היו אירועים קודם לכן מסוג זה, השיבה המערערת שאלימות כזאת, לא. אבל במשך שנות הנישואין גזר את בגדי הילדים. וחתמה את דבריה שהוא מטורף וכפייתי, ושיעזוב אותי. יש נשים אחרות, שונאת אותו. והיא מבקשת שבית הדין יחון אותה ויחייב אותו בגט.

ב"כ המערערת הוסיף שבפני בית הדין טענה האשה שאי צחצוח השיניים גורמת לריח הפה. והודה שנושא כפייתיות לא הועלה בפני בית הדין האזורי.

ב"כ המשיב בתשובתו לערעורה של האשה, טען כי ניתנו למשיבה שלש שנים להביא עדים וראיות על כל טענותיה. והבעל הוסיף וטען שביום שישי לפני שבת, כשאני מחוץ לבית, אשתי התקשרה אלי שאבוא לשבת לשפר הכל. ואמנם סעודת השבת היתה רגועה, ופתאום בבוקר התנפלה עלי. והשיב שהתנהגותה בסעודת ליל שבת היתה בסדר, וכן אמר שהיו יחסי אישות ביניהם.

כתגובה לדבריו אמרה המערערת שנכון שישבו יחד עם הילדים בליל שבת, אבל שקר שהיו יחסי אישות.

הבעל חזר על טענתו: היו יחסי אישות חד וחלק.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ והעיון בכל החומר הרב שבפנינו, ולאחר עיון בפסק הדין נשוא הערעור הארוך והמנומק ביותר, דינם של שני הערעורים להדחות.

צדק בית הדין האזורי שטענת מאיס עלי של האשה, לא הוכחה כלל. ותביעתה האמיתית להתגרש לא נבעה מתחושת המאיסות שקיימת בה. אלא שהבעל לא הסכים לדרישותיה בתחום חיי האישות. כמו כן צדק ב"כ המערער שלא יתכן שהאשה תכננה טיול לברלין, שבועיים לפני הגשת תביעתה לגירושין. כמו כן עברה טיפולי הפריה כחודש לפני בקשתה לגירושין. וכן שבועיים קודם להגשת תביעתה, נסעו הצדדים יחד לבילוי בבית מלון בירושלים. גם במכתביה שנשלחו לבעל, תקופה קצרה לפני התביעה, מציינת כמה היא נהנית ממנו. התנגדותה של האשה להזמין את היועצת שליוותה אותם בשנות נישואיהם, למרות שעדותה בפני בית הדין, יכלה לשפוך אור אמיתי על המניעים של האשה לגירושין ועל היותו חייהם סוגה בשושנים.

עיינתי בנימוקי פסק הדין של עמיתי הרה"ג, בהם הגיעו למסקנה שיש לקבל את טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. כאשר כבוד הגר"חי רבינוביץ' אינו מחייב בגט (כפי שנהגו רוב בנין ומנין בתי הדין הרבניים, לא לחייב בגט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת) וכותב כדברי הרבנו יונה המובא בשטמ"ק כתובות סד' שמצווה עליהם להתגרש. וכבוד הגר"צ אלגרבלי קובע שיש לחייב את הבעל עקרונית, מתוך טענת מאיס עלי. אולם למסקנה מצטרף למסקנת כבוד הגר"חי רבינוביץ' לצוות על הבעל להתגרש וזאת למשך חודש ימים מהיום, ובמידה שלא יגרש יש לחייבו. לדעתי צדק בית הדין האזורי שמכיר ומלווה את הצדדים בתביעתם מספר שנים, ובידו היכולת לקבוע שטענת מאיס עלי של האשה אין לקבלה כלל. המפגש הקצר היחסית של בית דיננו עם הצדדים, אינו יכול לתת לנו היכולת לחלוק על התרשמותו הברורה של בית הדין האזורי ונימוקיו המפורטים בפסק הדין. צדק ב"כ הבעל שהוכיח שכל טענת מאיס עלי, אין לקבלם ואין הם יכולים להוות עילה לדחיית תביעת הבעל לשלום בית.

למרות האמור, יש מקום לחייב את הצדדים להתגרש זמ"ז, לאור מצב הפירוד הממושך שקיים בין הצדדים.

ונסביר דברנו, לא עצם המצב הפירוד מהווה עילה לחיוב בגירושין. וזאת כפי שנפסקה ההלכה בשו"ע אבהע"ז סי' עז' סע' ג' ברמ"א "אבל בנותנת אמתלא לדבריה....אין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו". מקור הדין כמצוין בפנים הוא הטור בשם המהר"ם מרוטנבורג דפ' פראג סי תתקמו שכתב וז"ל:

"גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאשה עושה לבעלה בין מלאכה בין שאר ענינים וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה ואפטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים ואפי' בימי נדותה וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי והבעל משיב ח"ו לא נגעתי בה בימי נדותה אפי' באצבע הקטנה רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה וכל מיני חילוקי' דמורד ומורדת והיכא שיש לה בנים ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב ושלום מאיר ב"ר ברוך. תשובה הכי דיינינן אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופי' אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י אחרי שר"ת אוסר ופי' השמועה דפ' אע"פ (ס"ג ע"ב) בע"א. אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב".

הרי שבטוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא לדבריה, פוסק הרמ"א שמצב הפירוד ימשך ביניהם כשאין מחייבים אותה להיות עמו, ולמרות זאת אין כופין אותו לגרש. וכפי שנתברר הדבר אצל רוב בנין ומנין הפוסקים, שגם אין מחייבים אותו. וכפי שנהגו בתי הדין שאין לחייב. מכאן ראיה ברורה, שלמרות הפסיקה שמצב הפירוד ימשך ביניהם, אין הוא כשלעצמו מהווה סיבה לחיוב הבעל בגט.

מכאן תשובה כנגד פסק הדין שציטט ב"כ המערערת, "שבהיעדר סיכוי לשלום בית אין לביה"ד ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד צדדית, אלא קביעת עובדא שחיי הנישואין הגיעו לקיצן....". הגר"ש דיכובסקי קיבל קביעה עקרונית, כשצדדים גרים בנפרד מספר שנים, עצם הפירוד מהווה עילה לגירושין. בלי שיהיה צו רך לבדוק מי מבני הזוג גרם "למות הנישואין" כהגדרתו. וכתב לבאר שיטתו זו בזה"ל:

"מות הנישואין – אני מרבה להשתמש במושג זה, כאשר ברור לחלוטין שבני הזוג לא יחזרו לשלום לעולם. הדברים אמורים בעיקר, כשהבעל יצר קשר עם אשה אחרת ויש לו ממנה ילדים. גם אם כל האשמה מוטלת עליו, הרי בסופו של דבר, אין מנוס מגירושין. אמרתי לא פעם, שקשה לי להאמין באהבה, כאשר בני הזוג נמצאים בפירוד במשך שנים רבות, וכל מפגשיהם הם בבתי דין ובבתי משפט. אם יטען צד זה או אחר לשלום-בית, בטענה כי הוא אוהב ועדין האהבה יוקדת בו, ארשה לעצמי לפקפק, אם "אהבה" היא בגימטריה "ממון" ("סולם" הוא בגימטריה "ממון" – כך שהממון יכול להעלות את האדם למעלה או להורידו למטה). אינני מתרשם מהצהרות אהבה, לאחר שנות פירוד. במקרים כאלה, יש גם מקום לחיוב גט, משום שלאמיתו של דבר, אף אחד לא רוצה בשני. בנוסף, אינני סבור שבבני זוג המתדיינים ונמצאים בפירוד שנים, יש לערוך "חפירות ארכיאולוגיות", בכדי לבדוק מה קרה לפני שנים רבות ומי החל במריבות. יותר נכון לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום, ואם היום שניהם אינם רוצים זב"ז – גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום-בית – אזי יש מקום לחיוב גט".

שיטתו זו של הרב דיכובסקי, מהווה בסיס לתביעות בעלים שבגדו בנשותיהם, ונטשו אותן לטובת אשה זרה. לאחר תקופת פירוד ביניהם, תבעו לחייב את האשה בגט, עקב עצם מצב הפירוד ו"מות הנישואין". ומרחיקים לכת בתביעותיהם לפוטרם ממזונותיה, עקב חיובה בגירושין. כפי שנפסק בפסקיו בנושא זה. כך שלא הנחת לבת אברהם אבינו לשבת תחת בעלה.

קביעה הלכתית זו שמצב של פירוד ("מות נישואין") מהווה עילה לחיוב בגט, נסתרת מן האמור בפסיקתו של הרמ"א לעיל. שגם כאשר מבחינה הלכתית ניתן להשאיר את מצב הפירוד, ולא לחייב את הטוענת מאיס עלי אפילו באמתלא לא מבוררת לחזור לבעלה, ובפועל מצב הפירוד נוצר כתוצאה מכך. למרות זאת לא חייבו את הבעל לגרש, מכוח עצם מצב הפירוד וכהגדרתו ("מות הנישואין"). על כן נדחית טענת ב"כ המערערת, לחייב את הבעל בגירושין כפי שביסס על פסקיו של הרב דיכובסקי,שאינם מבוססים על מקורות הלכתיים.

לעומת זאת ב"כ המערערת, מבקש לחייב את הבעל על סמך דבריו של הרב חיים פלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב :

"דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לב"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האשה וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמה קינאה ושינאה ותחרות כאשר יהיה האופן פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לש"ש עתידין ליתן את הדין ולעת מרן החבי"ב ב"ד מנדין אותו וכמו כן להפך כשהאשה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לש"ש גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים."

ובסוף דבריו פסק :

"והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני בדבר האמור".

המעיין בדברי רבי חיים פלאג'י הנ"ל, הנימוק שהביא אותו לפסוק שכאשר קיימת תקופת פירוד של חי' חודשים, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני, נמצא בדבריו המובאים לעיל בו ציין "כל שנראה לבית הדין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האשה".

הרי שפסק שצריך להשתדל הרבה ולהפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה. לא עצם מצב הפירוד הוא הסיבה להשתדל ולהפרידם זה מזה בגט, אלא מצב הפירוד גורם שהן האיש והן האשה, עלולים להיות חוטאים בחטאים רבים.

על פי זה ברור שדבריו של ר' חיים פאלאג'י לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, הם במסגרת החובה של בי"ד לכפות על המצות לאפרושי מאסורא, להציל בני זוג אלו ממצב של חוטאים וחטאים, כלשונו.

בפסק הדין נשוא הערעור, בית הדין האזורי קובע : "המניע האמיתי לעילת הגירושין הוא סירובו של הבעל בתקופה זו, להיעתר לדרישתה לחיי אישות סוערים שלא כדרך הטבע החורגת מהנורמה החברתית אליה היו רגילים כאשר כל שאר העילות שאוזכרו שימשו ככסות להסתרת האמת".

קביעה זאת מתבססת על שתי מכתבים ששלחה האשה אל הבעל, ששופכים אור נגוהות לעילה האמיתית של האשה בתביעתה להתגרש מבעלה, אולם מפאת כבודה ומעמדה של האשה לא נצטט קטעים ממכתבים אלו ונסתפק בכך.

לאור זאת מתאימים דבריו של הגרח"פ בתשובתו לעיל שמצב הפירוד הממושך בין בני זוג, עלולים לגרום, "שגם האשה שהיא אשת איש אפילו תהיה כשרה עכ"פ בהיותה א"א בלתי בעלה עמה ח"ו יארע לה איזה מקרה רע או לפחות מאיזה פריצות כי לא ינקה כל הנוגע בה ולפעמים תהיה יוצאת מדעתה להמיר דתה ח"ו או לאבד עצמה לדעת כי יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה אשה רוצה להנשא". עיין במאמרי בקובץ כנס הדיינים תשס"ז, בנושא פירוד ממושך בין בני זוג כעילה לגירושין (בירור בדברי הגר"ח פלאגי' בספרו חיים ושלום), שהארכתי בבירור שיטתו.

לאור דברים חמורים אלו, בנסיבות המיוחדות האמורות לעיל, יש מקום שבית דיננו, ינהג על פי הוראתו של רבי חיים פלאג'י, ובחובת בית הדין להעמיד את משפטי התורה על תילה ולהציל מפני חשש של איסורים וחטאים. חובה עלינו להציל כל אחד מבני הזוג, מלהיכשל באיסורים חמורים. ולפעול לפרידתם ובמסגרת הדין של כפיה על המצוות, להורות לצדדים להתגרש זמ"ז, והבעל יתן גט פיטורין.

יודגש שאינני מצטרף לעמדת עמיתיי, לחייב את הבעל לגרש מכוח טענת מאיס עלי של המערערת. כפי שנתבאר לעיל יש לדחות טענת המערערת. מאידך לאור המצב הקשה של הפירוד ביניהם ולהשלכות החמורות העלולות להיגרם כתוצאת מצב הפירוד, יש להמליץ לבעל לפעול לסיים את נישואי הצדדים.

(-) אברהם שרמן

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת ביה"ד האזורי מיום ל' חשוון תשע"א 07/11/10.

הבעל מערער על כך שביה"ד דחה את תביעתו לשלו"ב, והאישה מערערת על כך שביה"ד דחה את תביעתה לגירושין. ביה"ד האזורי למעשה השאיר את הצדדים ללא פתרון בגלל שהאישה לא הצליחה להוכיח את טענותיה כלפי הבעל.

בדיון שהתקיים לפנינו האישה העלתה טענה חדשה שלא נדונה בפני ביה"ד האזורי כי הבעל כפייתי, היא תיארה התנהגויות שונות שתומכות בטענתה. ביה"ד הבהיר לה כי לא יוכל לדון בדבר שלא עלה לפני ביה"ד האזורי, אך דבריה אלו גרמו להתפתחות בדיון, מה שאפשר לביה"ד לקבל תמונה די ברורה על מצב היחסים בין בני הזוג.

מכלל הדברים נראה שאכן הבעל מאוס לגמרי על האישה. האישה תיארה דפוס התנהגות קשה שבדיעבד היא מפרשת ככפייתיות, האישה טוענת כי במשך עשר שנות חייהם המשותפים היא ובעלה זכו ליעוץ מקצועי ולהדרכה אך כל זה לא הועיל. האישה טענה על מספר מקרים של אלימות שנידונים בביהמ"ש במסגרת כתב אישום שהוגש נגד הבעל.

הבעל מצדו חזר על דרישתו לשלו"ב, גם אחרי התיאורים הקשים של האישה, וגם לאחר שהבעל הודה שהיו ביניהם מקרי אלימות אם כי לטענתו האישה היא זו שהתחילה, חזר הבעל וטען כי תביעתו לשלו"ב כנה.

הניגודים בין הצדדים מראים על פניו שיש לבעל בעיה אובייקטיבית, התביעה של הבעל לשלו"ב נשמעת כנה אך לא סבירה בנסיבות הנוכחיות, וההסבר של האישה שמדובר בתוצר של התנהגות כפייתית נראית מאד לביה"ד, בנוהג שבעולם לאחר מספר שנות פירוד וטענות על אלימות, כאשר גם החיים המשותפים היו מלווים בקשיים רבים, הטענות על שלום הם מהשפה ולחוץ והן נועדות בעיקר כדי להשיג הישגים כספיים, במקרה זה דווקא הלהט והרצון של הבעל להשיג שלו"ב מראה על נטיה כפייתית להיאחז באישה עד הסוף, למרות שברור גם לו כמו שברור גם לנו ששלו"ב לא יהיה פה.

יש להתייחס במסגרת זו לפסה"ד הארוך והמנומק של ביה"ד האזורי שמפרט את ההיסטוריה של התיק ומנמק היטב את החלטתו לדחות את תביעת הגירושין של האישה, אך ביה"ד החמיץ נקודה אחת חשובה, והיא, שהצדדים היו מטופלים ע"י יועצת נישואין לאורך זמן, שלא העידה לפני ביה"ד בגלל התנגדות האישה, העובדה הזו מגלה טפח על טיב חיי הנישואין של הצדדים, ומערערת על הנחות היסוד של פסה"ד, שכן כאשר ביה"ד נדרש להכריע בשל מי הסער הגדול הזה, לא נמצאה עילה מלבד העובדה שהאישה חוותה שינוי תפיסתי בכל מה שנוגע לחיי אישות, ומשלא סופקה על ידי הבעל פנתה להליך גירושין.

עם כל הכבוד, זו מסקנה מרחיקת לכת, שבת ישראל שומרת מצוות תחליט יום אחד לפרק את מסגרת הנישואין בגלל צפיה בסרט כזה או אחר, או בגלל דרישה כזו או אחרת מהבעל שלא מולאה? האמת נראית מתוך הדברים כי בני הזוג היו במשך שנים בטיפול מה שמראה על בעיה יסודית בתפקוד הזוגי, האישה סירבה שיועצת הנישואין תעיד בפני ביה"ד מהסיבה הפשוטה, משום שלעיתים אנשי מקצוע מאמינים יותר מדי בפתרונות שלהם, כאשר ללקוחות לפעמים נמאס לפעול לפי תוכנית כזו או תוכנית אחרת, ואדרבא הם מעוניינים בחיים פשוטים ושגרתיים בלי להיות כפופים כל העת להליך טיפולי כזה או אחר, ולהנחיות של אנשי מקצוע. ככל הנראה בשלב מסוים האישה מאסה בחיים שמלווים בטיפול תמידי של אנשי מקצוע והחליטה לפנות לאפשרות של גירושין. ולפיכך יובנו גם הפעולות שנעשו סמוך להגשת תביעת הגירושין, דהיינו השהיה המשותפת במלון, תכנון נסיעה לחו"ל, הסכמה לטיפולי פוריות, כל הדברים הללו נעשו משום שהצדדים היו בטיפול ואחת ההנחיות הקבועות של המטפלים היא לשמור על סדרי חיים תקינים, ולחיות כאילו אין משבר, משום שהתנהלות חשדנית שבה כל צד מגן על עצמו מפני אפשרות של גירושין בסוף משמשת כנבואה שמגשימה את עצמה. לכן אין לראות בפעולות הללו אישור למסקנת ביה"ד, ונהפוך הוא, הדעת נותנת שהאישה לא הפכה תוך חודשיים את הבעל מאוהב לאויב בגלל סירוב לפעולות כאלה ואחרות במסגרת חיי האישות.

לאור האמור, השתכנענו כי האישה מואסת בבעל עם אמתלא, והיא חייהם רווי המשברים והטיפולים, ובכגון דא, על אף שלא כופין לגרש יש להורות לצדדים שמצווה עליהם להתגרש כדברי רבינו יונה בכתובות סד ע"ב שהיא הדעה הממוצעת בעניין זה [ראה פד"ר ז מעמ' 201 הדעות השונות]. ולכך יש לצרף את העובדה כי הבעל לא הכחיש את טענת האישה שיש לו בעיה של ריח הפה, שבמקרים קיצוניים יכולה להוות עילה לכפיית גט, ובצירוף העובדה כי בני הזוג פרודים מזה זמן ואין תוחלת לחיי הנישואין, כפי שאף הבהרנו לבעל במהלך הדיון, לכן יש לדעתי לדחות את ערעור על הבעל על שלו"ב, ולקבל את ערעור האישה ולהורות לצדדים כי מצווה עליהם להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.

(-) חיים יהודה רבינוביץ'

ראיתי מ"ש עמיתי הרה"ג ח. י רבינוביץ' ונראה לי לאור המתואר שהמדובר באמתלא מבוררת למאיסות האשה בבעלה שמבחנה נמדד במבחן נחישות האשה להתגרש וכפי הנראה ומשתקף מהתיק האשה נחושה בדעתה להתגרש ודוחה כל בדל נסיון לשלום בית ולכן יש לחייב הבעל עקרונית להתגרש ובשלב זה מסתפק במסקנת עמיתי בתקוה שיפנים הבעל יכלכל צעדיו לגרושין כמצות ביה"ד וזאת למשך חדש ימים מהיום, אחרת יש לחייבו לגרושין.

(-) ציון אלגרבלי

לסכום:
על הצדדים לסיים את נישואיהם, ומצווה על הבעל לתת גט פיטורין לאשתו. בכפוף לאמור, ערעור הבעל נדחה.

לדעת המיעוט באם הבעל לא יפנים ויכלכל צעדיו לגרושין כמצות ביה"ד תוך 30 יום מיום קבלת פס"ד זה ניתן לחייבו במתן גט.



ניתן ביום כ"ד בניסן התשע"א
(28/04/2011)

הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב ח.י. רבינוביץ - דיין